מסכת בבא בתרא דף פ״ג עמוד א׳

זיל הב ליה כמלא בקר וכליו פ"ה אי איכא כמלא בקר וכליו בין אילן לאילן זיל הב ליה ארעא ולפירושו לא מייתי רב יוסף ראיה אמאי דאקשי ליה אביי ויש ליישב דמייתי סייעתא לריש מילתיה דרב יוסף דמד' אמות לא הוו רצופין ואם כן ריש מילתיה דרב נחמן משבשתא היא ומדרישא ליתא סיפא נמי ליתא ועוד דעובדא דרבי יהודה כרבי שמעון אתיא ור"ש אית ליה מד' ועד ח' דלא מסתבר ליה לאוקמה דאתיא כרבנן ורבנן סברי מד' ועד ט"ז כדאמר בסמוך דסבר ליה מדלרבי שמעון פלגא לרבנן נמי פלגא ויש מפרשים אי איכא לכל אילן כמלא בקר וכליו דהיינו ח' אמות תן לו קרקע אבל בטפי הוו מפוזרים ורב יוסף שמיע ליה בהדיא מרב יהודה דלמעוטי יותר מח' אמות אתא שהן מפוזרין ולא למעוטי פחות מח' ולומר שהן רצופין ולכל הפירושין כמלא בקר וכליו לא נקטי אלא לשיעורא בעלמא ולא משום דצריך שיעור שיעבור לבקר וכליו דהא בדורא דרעותא בבבל הוה ובבבל שיעור בקר וכליו לא הוי אלא שתי אמות כדאמר בלא יחפור (לעיל בבא בתרא דף כו.) ואע"ג דלענין הרחקה משדה חבירו חלקנו בין בבל לארץ ישראל לענין רצופה דשמעתין אין חילוק תדע דאמר רב נחמן אמר שמואל דפחות מח' הוו רצופין ואילו לענין הרחקה לא בעינן אלא ד' אמות כדאמר בלא יחפור וקצת יש גמגום אמאי נקט האי לישנא:

אפי' הכי מעשה רב ואם תאמר ממעשה אין להוכיח כלום דשמא ביותר מח' נמי היו מתירים ומעשה שהיה כך היה וי"ל דסברא הוא דעל פי חכמים עשו וכל מה שהיו יכולין להתיר לו התירו:

כמה יהו מרוחקים ט"ז אמה הרי זה קנה קרקע כו' ותימה דגבי מכר בט"ז לא חשיבי מפוזרים וקנה קרקע וגבי כלאים חשיבי מפוזרים דקתני לעיל כרם הנטוע על ט"ז אמה מותר להביא זרע לשם ויש לומר דגבי מכר מודדין אמות מצומצמות אבל אמות כלאים הן אמות שוחקות ואי אפשר שלא יהא יותר מט"ז לכך חשיבי מפוזרים והשתא הא דקאמר לעיל מד' ועד ח' וכן מח' ועד ט"ז הוי עד ועד בכלל:

הרכובה שבגפן כו' לפ"ה דמפרש לשון הרכבה קשה חדא דבמשנת כלאים גרס הארכובה ועוד דלא איירי ההיא משנה בהרכבה כלל ועוד דמאי נפקא מינה בהך הרכבה לענין כלאים ונראה דארכובה היינו הברכה כאדם הכורע על ברכיו כן כורעין הגפן בארץ כשהוא זקן הרבה ומכסין אותו בקרקע באמצע כדי שתשתרש וקאמר דאין מודדין לענין כלאים אלא מעיקר השני ומדנקט לשון עיקר מוכח שמודדין ממקום רוחב:

ואמר ליה זיל הב ליה כדי שיעבור בקר וכליו פירש ר"ח וכן ר"ש ז"ל שהוא ארבע אמות, ולפי דבריהם אתי האי עובדא כדברי רבא שהקרוב ארבע אמות, אלא שקשה קצת, דאם כן עדיין לא שמע מהאי עובדא אלא הקרוב ומה היה חולק על רב נחמן בפזור. וי"ל דהוה סבור דכי היכי דלרב נחמן פלגא לרב יהודה פלגא. ויש מפרשים כדי בקר וכליו לכל אחד ואחד, דהיינו שמונה אמות, כלומר, זיל הב ליה אם אין ביניהן אלא כדי בקר וכליו לכל אחד מהן, ולסימנא בעלמא נקט ליה ולא לומר אם יוכל בקר וכליו לעבור ביניהן. וקיימא לן כרבא דאמר הלכתא מארבע אמות ועד שש עשרה. וכל אילנות קאמר, בין זקנים בין נטיעות ילדות. ותדע לך, דאילו במתניתין שלשה אילנות סתם קתני לא שנא גדולים ולא שנא קטנים, ולקמן בסמוך איבעיא ליה לרבי ירמיה שלשה בדי אילן מאי, ואסיקנא דבכולהו קנה קרקע ואכולהו יהבינן חד שיעורא מארבע ועד שש עשרה. ואם תאמר ומאי שנא משביעית דשלשה אילנות גדולים חורשין כל בית סאה בשבילן. י"ל דהתם לגבי שביעית כיון שיש תועלת להעמיד האילנות בחרישת זה השיעור התירו לו, שכל זה צריך לאוקומי אילנא, אבל לענין מקח וממכר אין הולכין בו אלא אחר השיעור שדרך נוטע שדה אילן מניח ומרחיק זה מזה ואין דרכן לפזרם יותר, ולגבי כלאים גם כן אין חוששין ליניקתן עד שיהא שם עירבוביא, דביניקה וערבוביא תליא מילתא, וכדאיתא בריש פירקין קמא, והילכך כל שהרחיק מלמעלה יתר ממה שדרך הנוטעין ליטע כרמים ליכא ערבוביא ושפיר דמי.

זה שביארנו שהקונה שלשה אילנות בתוך שדה חברו יש לו קרקע אין הדבר מוחלט לומר כן בכל הצדדין אלא בתנאים ידועים כיצד צריך שיהא בין כל אילן ואילן מארבע אמות עד שש עשרה היה בדניהם פחות מארבע אמות או יתר על שש עשרה לא קנה קרקע ולא אילנות שביניהם ואם יבשו או נקצצו הולך לו בפחי נפש וכשהוא מודד דבר זה מודד ממקום רחב שבו והוא העיקר הסמוך לארץ ודבר זה בפחות מארבע מחמת שרצופים הם יותר מדאי וביתר משש עשרה שמפזרין הם אין נקראין בה שדה אילן ואע"פ ששלשה אילנות לבית סאה חורשין כל בית סאה בשבילם ונמצא שבור זה שלשים ושתים אמה לכל אילן שש עשרה לכל רוח אין זו דומה לה שהרי שלשה אילנות בבית סאה הדבר תלוי במשיכת השרשים תחת הקרקע ויניקתם אבל לוקח אילנות אין הדבר תלוי בכך אלא בתחום שעל הקרקע שהרי הנוטע אילן סמוך לשדה חברו לא הצריכוהו להרחיק אלא ארבע אמות כדי עבודת הכרם כמו שהתבאר ואע"פ שהשרשים יונקים משדה חברו וכן צריך שיהא לוקח שלשתם כאחד אבל אם לקחם זה אחר זה אין לו קרקע ולא אילנות שביניהם וכן צריך שיהו שלשה האילנות עומדים כחצובא כל אחד כנגד אויר השנים כצורת הסגול שאין ריוח שביניהם ראוי לזריעה שהרי אין בקר וכליו ראויים לעבור שם ומתוך כך בטל הקרקע אצל האילנות אבל אם היו עומדין כשורה רצופין זה לזה לא קנה קרקע:

מכר לו שנים בתוך שדהו ואחד על המצר או שנים בתוך שלו ואחד בתוך חברו שהיה האילן שלו או שאמת המים מפסקת ביניהם או רשות הרבים או סדן של דקל כל אלו ספק ולא קנה קרקע הא כל שהם עומדים כצורה שהזכרנו ויש ביניהם כשיעור שהזכרנו ושלקחן כאחד ושלא היו שם אחד מן הספקות שהזכרנו קנה קרקע וכל אילנות שבין שלשה אלו אפילו היה ארז ביניהם ואין צריך לומר אם יצא שם אח"כ ואפילו לא לקח אלא שלשה נטיעות קטנות או אפילו שלשה בדי אילן וכגון שהיה שרש אחד שהוציא שלשה בדים רחוקים זה מזה מארבע עד שש עשרה ויש מפרשים ששייר הוא את האילן לפניו ר"ל שמכר לו משלשה אילנות בד מכל אחד ואחד ושייר גוף האילן לעצמו ואין הדברים נראין שכל שמשייר גוף האילן אף הקרקע הוא משייר אבל אם לקח עצים הפחותים שאין ראויים לכלום כגון היזמי והיגי אפילו במקומות שגדלים ביותר עד שנעשים כצורת אילנות אע"פ שהם ארכות ואין ראוי לזרוע ביניהם אין אומר שיהא הקרקע בטל אצל האילנות הואיל ואינם חשובים ולא קנה קרקע:

כל שנוטע כרמו והרחיק שורותיה זו מזו שמנה אמות חוץ ממקום הגפנים עצמן הרי הן מובדלות זו מזו ואין זה נקרא כרם אחד אלא כל שורה נחשבת בפני עצמה ומרחיק ששה טפחים מן השורה ומביא זרע לשם קירב שורותיה זו לזו בפחות מארבע אמות אין זה כרם אלא הרי הן כגפן אחת ומרחיק ששה טפחים לכל רוח וזורע בד"א בשתי שורות שכל שיש שם שתי שורות כל אחת משלשה גפנים וביניהם מארבע עד שמנה נקרא כרם ויש חולקים שלא ליתן שיעור בשורה עצמה בין גפן לגפן כלל אלא כל שיש שם שלשה גפנים נקרא כרם ואין נראה כן אבל אם היו שלש שורות אע"פ שאין ביניהם אלא פחות מארבע הרי זה כרם ורואין את האמצעית כאלו אינה ואין אומרים כן אלא בין השורות אבל בשורה עצמה לא היה בין השורות מארבע אמות עד שמנה הרי אלו כרם וצריך להרחיק ארבע אמות מכל צד מעיקרי הגפנים זה שהרחיק בין שורה ושורה שמנה אמות שהזכרנו לזרוע בנתים ברחוק ששה טפחים צריך שיהא הופך את הגפנים לאחוריהם שלא יסתבכו על הזרעים ולשנה אחרת הופכן לאותו צד שזרע עכשו וזורע במקום שהפכן אשתקד וכן כמה שירצה:

כבר ידעת שאין נקרא כרם אלא שתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב ושיהא בין גפן לגפן מארבע עד שמנה וכן שתי שורות זו בצד זו נקראות כרם אם היו שלשה גפנים בכל שורה ושורה וביניהם מארבע עד שמנה הרי שהיתה אחת כנגד אחת ואחת יוצאה זנב והרכיב אחת עם כל אחת מן השנים ראשה האחד בגפן וראשה אחד בארץ אם יש בין שרש הגפן הישן לשרש המורכב המונח בארץ ארבע אמות הרי הם נחשבים כשנים והרי זה כרם ומהיכן מודדין מפקק השני הסמוך לארץ היתה אחת כנגד אחת ואחת יוצאה זנב והבריך כל גפן וגפן והוא שכפף אמצעיתם והוציא ראשיהם לצד אחר עד שכשיפסיק באמצעיתם יחזרו לשתים ועקריהם נראין ר"ל שהושרשו השרשה הראויה כל שיש ביניהם מארבע אמות עד שמנה מצטרפין לחשבון שתים כנגד שתים אע"פ שלא הופסקו עדין:

זה שפסקנו בכרם מארבע אמות עד שמנה ולענין מקח וממכר פסקנו מארבע עד שש עשרה יראה הטעם שבכרם אין צריכה הרחקה כל כך כאילנות ולדעת זה אומר אני שכרם אף במקח וממכר משערין כן ויש חולקין ופוסקים אף בכלאים מארבע ועד שש עשרה ואין נראה כן:

בפרשב"ם בד"ה מפוזרין ח"א דהיינו לכל היותר רצופין ד"א לכל הפחות עכ"ל הלשון מגומגם ויותר נכון בהיפך מפוזרין ח' כו' לכל הפחות רצופין ד' כו' לכל היותר וק"ל:

תוס' בד"ה הרכובה כו' ועוד דמנ"מ בהך הרכבה לענין כלאים עכ"ל לפי מה שמפרש רשב"ם דמודד מעיקר השני היינו מפקק שני קשיא להו שפיר מנ"מ בהך הרכבה אבל ר"ש בפי' משניות נראה שמקיים פי' זה מלשון הרכבה ומפרש מעיקר השני היינו מן העיקר שהרכיב שהתחתון שהוא העיקר הראשון עב מן העליון ותו לא מידי ודו"ק:

זיל הב ליה פירוש הב ליה קרקע שביניהם אם הוא כדי שיעבור בקר וכליו פחות מכאן הוו להו רצופים וכן פירש רבינו חננאל ז"ל. ויש מפרשים זיל הב ליה לכל אילן כדי בקר וכליו כו' ככתוב בתוספות. ולישנא דזיל הב ליה יותר נוטה אל הפירוש הזה ויש לסייע להפירוש הראשון חדא דכדי שיעבור בקר וכליו בין אילן לאילן משמע וכדי שיעבור גרסינן ולא גרסינן כדי בקר וכליו. ועוד דפסקינן בשמעתין הלכתא מארבע אמות עד שש עשרה אמות ובהא פיסקא מתקיימא מעשה דרב יהודה ומעשה דצלמון ולא אמרינן מדלרבי שמעון פלגא לרבנן נמי פלגא. ולפי הפירוש האחרון שכתבנו מעשה דרב יהודה נדחה לפום מאי דפסק רבא. ויש להשיב דרבא פליג אדרב יהודה ובא לקיים מעשה דתנאי בית דין כדאמרינן מעשה רב ואלים טפי מדרבה דאמר הנוטע כרמו שמונה אמות על שמונה אמות מותר להביא זרע לשם ובא לקיים נמי מתניתין דתנן כרם הנטוע על פחות מארבע אמות רבי שמעון אומר אינו כרם וחכמים אומרים כרם ורואין את האמצעיים כאלו אינם משמע דרבנן נמי אזלי לשיעור ארבע אמות דלא פליגי אדרבי שמעון אלא בדין רואין אבל בכרם שנטוע מארבע אמות על ארבע אמות מודו דהוו כרם בלא טעמא דרואין. ועוד דלא אשכחן בשום דוכתא דהוו רצופין ביותר מארבע אמות ואין הכרח וראיה ממעשה דצלמון לדין רצופין דלא אמרינן מדלרבי שמעון פלגא לרבנן נמי פלגא. ועוד דאשכחן בהדיא בברייתא כמה יהו מקורבין ארבע אמות וכמה יהו מרוחקים שש עשרה אמה. עליות.

על מה שכתבו בתוספות דלענין רצופין דשמעתין אין חלוק כו' כתוב בתוספות הרא"ש ז"ל וזה לשונו: והתם טעמא הוא דצריך הוא להכניס בקר וכליו בשדה חברו כשאינו מרחיק ארבע אמות הלכך בבבל שהמחרישות קטנות סגי בשתי אמות אבל הרחקות דהכא היינו משום דאין האילנות מתקיימים בפחות הלכך אין חלוק בין בבל לארץ ישראל. עד כאן לשונו.

אמר רבא הלכתא מארבע אמות עד שש עשרה אמה פירוש דוקא בשלשה אילנות אבל בשני אילנות אין נותנין להם אלא כמלא אורה וסלו אף על גב דאמר עולא אילן הסמוך למצר חברו בתוך שש עשרה אמה גזלן הוא ואין מביאין בכורים ומוכחא האי סוגיא דנותנין ללוקח שש עשרה אמה ממקום האילן לדעת עולא כיון דקיימא לן כרב דימי דאמר אילן הסמוך למצר חברו מביא וקורא דיהבינן ליה שש עשרה אמה לכל רוח אלא כדעת המקשה נקטינן דהוה סבירא ליה דאין נותנין להם קרקע חוצה להם אלא כמלא אורה וסלו. עליות. וכמה יהיו מרוחקים עד שש עשרה אמה ולא יותר שאם היה אחד מהם חוץ לשש עשרה אמה לחברו אין להם קרקע אבל אם הם כסדר הזה שאינם מקורבין בפחות מארבע אמות ואינם מרוחקים יותר משש עשרה אמה הרי זה קנה את הקרקע ואת האילנות שיעלו ביניהן. ואני תמה על מה שאמרו שלשה אילנות לבית סאה שחורשין כל בית סאה בשבילן משום שנקרא שדה אילן ואיך יבא לזה השיעור אם נטע אחד בתחלת בית סאה ואחד באמצע ואחד בסוף הרי יש בין הראשון לשני ובין השני לשלישי יותר מעשרים ושלש אמה ואם היו מקורבים שאין בין הראשון לשני ובין השני לשלישי אלא שש עשרה אמה קנה שאין בין הראשון לשלישי כי אם שלשים ואחת אמה או קרוב לזו ומה שהוא חוץ לשנים החיצונים למה יחשב עמהם שדה אילן ולמה חורשין אותו בשבילן. לאו מילתא היא דלעולם במקורבים ואם תאמר מה שחוצה להם למה יחשב להם שדה אילן אימא לך לא מפני שהיא נחשבת שדה אילן בלבד אלא מפני שצריך ליניקתן מיהו בעינן לתרווייהו שלא יהא ביניהם רחוק שש עשרה אמה וצורך יניקתם שהוא עד שש עשרה. עתה תן ביניהם חמש עשרה אמה בין השנים וחוצה להם שלשים ושתים הרי ארבעים ושבע ושלש אמות לשלשה אילנות הרי חמשים אמה שיעור בית סאה ויעמדו האילנות כחצובה שהוא עגול ואין מדקדקים על רבועה. ומה שאמרו פרק חזקת הבתים היו שלשים אילנות ממטע עשרה לבית סאה אכל עשרה בשנה זו כו' אותו חשבון בא לשיעור מקורבים עד ארבע אמות תן בין כל אחד ואחד ארבע אמות הרי ארבעים אמות ומקום האילן אמה הרי עשר אמות נמצאו כלן חמשים אמה ואם היו בפחות ממטע עשרה לבית סאה מקורבים הן ואין להם קרקע. הראב"ד ז"ל. וזה לשון הרשב"א ז"ל: וכל אילנות קאמר בין זקנים בין נטיעות ילדות. ותדע לך דאלו במתניתין שלשה אילנות סתם קתני לא שנא גדולים ולא שנא קטנים. ולקמן בסמוך איבעיא שלשה בדי אילן מאי ואסיקנא דבכולאי קנה קרקע ואכולהו יהבינן חד שיעורא מארבע עד שש עשרה. ואם תאמר ומאי שנא משביעית דשלשה אילנות גדולים חורשים כל בית סאה בשבילם. יש לומר דהתם לגבי שביעית כיון שיש תועלת להצמיד האילנות בחרישת זה השיעור התירו לו שכל זה צריך לאוקומי אילנא אבל לענין מקח וממכר אין הולכין בו אלא אחר השיעור שדרך נוטע שדה אילן מניח ומרחיק זה מזה ואין דרכם לפזרם יותר ולגבי כלאים גם כן אין חוששים ליניקתן עד שיהא שם ערבוביא דביניקה וערבוביא תליא מילתא וכדאיתא בריש פירקין קמא הלכך כל שהרחיק מלמעלה יתר ממה שדרך הנוטעין ליטע כרמים ליכא עירבוביא ושפיר דמי. עד כאן לשונו.

וכתב הרא"ם ז"ל וזה לשונו לא דמי דאלו התם לענין שביעית במשיכת השרשין בקרקע הדבר תלוי וכיון שהן נמשכים ויורדין ויונקין עד שש עשרה אמה לכל רוח כדמברר בפרק לא יחפור מצטרפי אהדדי ונמצאת אותה חרישה שחורש כל בית סאה שהנאתה לאילנות הן ואין מצטרפין בו מקום שאין מגיע מחרישתו הנאה להן אבל לענין כלאים במראית העין הדבר תלוי ולא בהליכת השרשין בקרקע ויניקתם כדמברר בגמרא בכמה דוכתי הלכך אם היה ביניהם שש עשרה אמה על שש עשרה אמה אינם מצטרפין למראית העין ומותר להביא זרע לשם וכיון (שהן) שאין מצטרפין למראית העין להכי קא פסק רבא לענין לוקח נמי דמפוזרין הוו ולית להו קרקע דלא איכפת לן בהאי מילתא במשיכת השרשים ויניקתן מן הקרקע שהרי נוטע אילו הסמוך לחברו לא הצריכוהו להרחיק אלא ארבע אמות בלבד ואף על גב דאזלי שרשים וינקי משדה חברו כדתנן בפרק לא יחפור לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חברו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות היו שרשיו יוצאין לשדה חבירו קוצץ ויורד כדי שלא יעכב המחרישה כו'. וכיון דלענין בני מצרא לא איכפת לן ביניקת השרשים שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ לענין לוקח נמי לא איכפת לן ביניקת השרשים אלא במראית העין וכיון שיש ביניהם שש עשרה אמה מפוזרים הוו להו ולית להו קרקע. עד כאן לשונו.

הרי זה קנה את הקרקע ואת האילנות שביניהן ולא חשיבי לשנויי את האילנות רצופין אי נמי אילני סרק שביניהן עומדין הן ליעקר וכדמסקינן לקמן גבי עלה ארז ביניהן קנה וקנה. לפיכך יבש האילן או נקצץ אין לו קרקע. פירש רבינו שמשון ב"ר אברהם ז"ל בקצץ אף על פי שגזעו מחליף אין לו קרקע שלא מכר לו אלא האילן הראשון וכיון שנקצץ כאילן חדש דמי ואין לו רשות לקיימו שם כמו שאין לו רשות ליטע אחר במקומו ויש לבעל הדין לחלוק ולומר נקצץ דומיא דיבש כו' ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל.

כל מה שעולה מן הגזע בכלל מכירת האילנות ואף על גב דאסיקנא יקוץ משום דחיישינן דילמא מסקא ארעא שירטון. עליות.

מכר לו שלשה בדי אילן מהו פירוש נטיעה אחת ושני בדין עולין ממנה ולנטיעה עצמה קורא בד. אי נמי כגון ששייר האילן ומכר לו שלשה בדין היוצאין משם ואפילו הכי קא בעי אם יש לו קרקע וכגון שעיקרן טמון בארץ בשעת המכר וכדאמרינן לעיל ליחוש דלמא מסקא ארעא שירטון ויש ביניהן ארבע אמות וקא מיבעיא ליה אי חשבינן להו בשלשה אילנות ויש להם קרקע. עליות. וזה לשון הרא"ם ז"ל: מכר לו שלשה בדי אילן מהו. פירוש כגון שהיו שלשה בדין יוצאין מאילן אחד ובין כל אחד מהן לחברו מארבע אמות עד שש עשרה אמה ומכר לו שלשה בדי אילן והניח האילן לפניו מאי מי אמרינן שהבדים שמכר והן שלשה מכונסים כשלשה אילנות דמי ויש להם קרקע או דלמא כיון דעיקריהן מן האילן הוא והרי הוא נראה הנך שלשה בדין כאילן אחד דמי ולית להו. ופשטה רב גביהא מבי כתיל מהא דתנן המבריך שלשה גפנים ועיקריהן נראין רבי אליעזר בר צדוק אומר אם יש ביניהם ארבע אמות עד שמונה מצטרפים פירוש אם יש ביניהם העיקרין השלשה מארבע אמות ועד שמונה אף על פי שהבדין המבורכים כבר נתרחקו זה מזה מצטרפים אלמא כיון דעיקרן נראים בתר עיקריהם שדינן להו הכא נמי כיון דעיקר שלשה בדין אלו מאילן אחד הם והרי הוא נראה בתר האילן שדינן להו ואילן אחד הן חשובים ולית להו קרקע. עד כאן לשונו.

ועיקריהן נראין לפירוש הקונטרס הוה ליה למימר בהדיא נשרשים. גליון תוספות.