מסכת בבא בתרא דף נ״א עמוד ב׳

[ברם] רבינו תם לא גריס ברם ר' אבא אלא גריס ר' אבא ורבי אבהו וכל גדולי הדור כו' כדי ליפות את כחו. ולא גריס את כחה אלא ליפות את כחו ופירש שיאכל הוא את הפירות והשתא מייתי רב הונא בר אבין סייעתא לדבריו דתימה הוא לומר שהיה שולח שכל גדולי הדור חולקין עליו שאם כן אין ממש בדבריו ואין מתיישב לר"י גירסתו דא"כ מה צריך לומר במתנה בקש ליתן לה ונראה לר"י גירסת הספרים ברם ר' אבא וליפות כחה ופליגי עליה וסברי דמוכר לאשתו לא קנתה דלגלויי זוזי הוא דבעי וסברי כרב הונא דאמר דל זוזי מהכא ותיקני בשטר ומה שקונה בשטר אינו אלא מתנה כיון דלגלויי זוזי הוא דבעי ולא קנתה בזוזי ומה שכתב בלשון מכר לא כתב אלא ליפות את כחה ופירוש רבינו תם יש ליישב ולפרש בקש ליתן לה לענין זה שבמתנה נתן את כולן ועוד יש ליישב פירוש ר"ת במתנה בקש כו' דאפילו למאן דאמר קנתה במוכר לאשתו ולא אמר לגלויי זוזי הוא דבעי לא קנתה אלא משום דבמתנה נתן לה דהא אין כאן מכר שלא נתנה לו כלום שהדמים הן שלו בלאו הכי ואע"פ שאין יכול להוציא ממנה בדין מ"מ אם תקף ממנה או הוציא מידה דרך ערמה הם שלו כדאמרינן בסמוך וא"כ השתא שהוציאן דרך מכר הם שלו ואין כאן מכר והלכך למ"ד קנתה לא קנתה אלא משום דבמתנה בקש לתת לה והא דכתב לה בלשון מכר כדי ליפות את כחו לענין שיאכל הפירות כי המכר מבטל הקנין דהא אין כאן מכר כדפי' ולענין שדה הויא מתנה וקנתה ולענין פירות הוי מכר ולא קנתה:

במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות תימה דאמר בגיטין בפ' הזורק (גיטין דף עז: ושם ד"ה מה) גבי ההוא שכיב מרע דכתיב גט לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא כו' אתא לקמיה דרבא אמר ליקני לה ההוא אתרא דאית בה גיטא כו' אמר רב עיליש מה שקנתה אשה קנה בעלה איכסיף ומאי קושיא והא במתנה אין הבעל אוכל פירות א"כ לא קנה בעלה ואומר רבינו תם דאין תלוי באכילת פירות למיקרי חצרה דהא רבא סבר כריש לקיש (לקמן בבא בתרא דף קלו:) דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ואפילו יש לבעל פירות אינו מפקיע כח האשה שהגוף שלה ומתגרשת שפיר אלא בהא תליא מילתא דלא מיקרי חצרה לענין זכיה אלא כשמוכרת ונותנת קיים הלכך כשנתן לה הבעל אע"ג דאין אוכל פירות כיון שאם מכרה ונתנה אינו קיים לא מיקרי חצרה דאדעתא דהכי שתמכור ותתן לא יהיב לה ומייתי ראיה דהתם בריש הזורק גבי זרק לה בחצרה פריך חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומשני כגון שכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך אע"ג דכשכתב לה נמי הכי יש לבעל פירי עד שיכתוב לה ובפירותיהן כדתנן בהכותב (כתובות דף פג.) אפילו הכי חשיב חצרה כיון שאם מכרה ונתנה קיים כדתנן בהכותב ומיהו אינה ראיה דאע"ג דאינו מזכיר ובפירותיהן הכי בעי למימר כדאשכחן לעיל גבי אין לאיש חזקה בנכסי אשתו וא"ת אע"ג דאינה יכולה למכור תקני לה לגט מידי דהוה אשכירות דאמר (במסכת מע"ש פ"ה מ"ט) גבי ר"ג מעשר (שני) נתון ליהושע ומקומו מושכר לו ובהמוכר את הספינה (לקמן בבא בתרא דף פד:) מדד ולא משך לא קנה ואם היה פיקח שוכר את מקומו ואומר רבינו תם דגדול קנינו של שוכר מזה שאפי' מת בתוך הזמן המקום מושכר ליורשיו עד הזמן משא"כ באשה שאם מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות ובירושלמי לא משמע כפר"ת דפריך בריש הזורק (גיטין דף עז.) וגנתה וחצרה אינן משתעבדות לאיש לאכילת פירות ומשני ר' יוחנן בשם ר' ינאי עד שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ומשמע מדפריך מפירות דבפירות הדבר תלוי ולא במה שאינה יכולה למכור ור"י אמר דאפי' תלויה הזכייה בפירות מ"מ פריך שפיר התם מה שקנתה אשה קנה בעלה שלא היה נותן לה הבעל מקום הגט אלא משאיל ודוקא במתנה הוא דקאמר דקנתה ואין הבעל אוכל פירות ועוד אומר ר"י דהא דאמר הכא במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות היינו דוקא שאינו אוכלם אבל כנכסי מלוג הם אותם פירות וילקח בהם קרקע ויאכל הפירות ומשום הכי פריך התם שפיר מה שקנתה אשה קנה בעלה:

קבל מן האשה יחזיר לאשה נראה דאם אמרה האשה תן לפלוני שהם שלו דנותן לו דנאמנת היא במיגו דאי בעיא שקלה איהי מיניה ויהבה ליה ואפי' אומר הבעל שהממון שלו אין לו כח להוציא מידה מדקאמר יחזיר לאשה דהוה ליה למימר יודיע לבעל דאם היה כח ביד הבעל להוציא מידה כשאומר שהוא שלו והא דמפליג בסמוך בדביתהו דרבה בר בר חנה בין מהימנא בין לא מהימנא הנ"מ בשעת מיתתה דלית לה מיגו דאי בעי שקלה מיניה ויהבה למי שרוצה ואם תקף הבעל מידה שוב אינה יכולה להוציא מידו ולומר של פלוני הם כדאמר לעיל לוה מן האשה וגרשה אין לה עליו כלום ואם היתה נאמנת לומר של פלוני הם תהא נאמנת לומר שלי הם במיגו דאי בעי אמרה אחרים הפקידו בידי דאינה צריכה לומר מי הם האחרים וישאר הממון לעולם בידה ודוקא במעות טמונות דלוה מן האשה דלעיל במעות טמונות איירי מדקאמר לגלויי זוזי הוא דבעי אבל מעות שאינן טמונות יש לה עליו וכן אם תקף מוציאין מידו ועוד מדקאמר רבא דבמעות שאינן טמונות קנתה משמע דאם תקף מוציאין אותן מידו דאם אין מוציאין אמאי קנתה הא יכול לומר להוציא מידה נתכוונתי כי לא יכולתי להוציא מידה בענין אחר ואפי' בב"ד ואם היא נושאת ונותנת בתוך הבית אינה נאמנת לומר לא שלי ולא של פלוני הם כדאמר לקמן (בבא בתרא דף נב:) וכן האשה שהיא נושאת ונותנת כו' ואמרה שלי הם עליה להביא ראיה ולא מהימנינן לה במיגו דאי בעיא אמרה שהיא נפקדת משל אחרים ומיהו היכא שאינה נושאת ונותנת בחיי בעלה וממון בעלה מצוי בידה יש להסתפק אם חשבינן לה כאילו נושאת ונותנת אם לאו:

במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות ומיהו אם מתה הבעל יורשה. הא למה הדבר דומה לאב שנתן לבנו מתנה שאין לאב בהן אכילת פירות, ואם מת הבן האב יורשו, ואפילו מכרה היא או נתנה לאחר ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות אלא אם כן פירש לה שתוכל למכור וליתן לאחר, ואפשר שעוד צריכה שיכתוב לה בפירוש שאם נתנה או מכרה לאחרים שלא יהא הוא מוציא מיד הלקוחות, הא לאו הכי לא, שלא אמר לה שתוכל למכור וליתן, אלא שלא יוציא הוא מיד הלקוחות בחייה, אבל לאחר מיתה הוא מוציא מיד הלקוחות עד שיפרש, וכן דעת גאון ז"ל. ואין דעתי נוטה לכך. הא דאסיק רבא הכא דבמתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות. איכא למידק, דהא אמרינן בריש פרק זורק (גטין עז, ב) ההוא גברא דכתב גיטא לדביתהו במעלי יומא דשבתא, למחר תקף עליה עלמא טובא, אתו לקמיה דאבא אמר להו תיזיל איהי ותחוד ותפתח כי היכי דתיקני ביתא ותקנה גיטא אגב ביתא, והקשו עליה והא מה שקנתה אשה קנה בעלה, איכסיף, אלמא הבעל אוכל פירות אפילו במתנה שנתן לה איהו גופיה. וי"ל דהתם לא הקנאה גמורה היתה אלא שאלה היתה, ולא שייך למימר בה בעין יפה נתן, אלא הרי היא כמכר שהבעל אוכל פירות.

אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים ולא מן התינוקות קבל מן האשה יחזיר לאשה קבל מן העבד יחזיר לעבד קבל מן הקטן יעשה לו סגולה. פירוש, לכתחלה לא יקבל מהם, חוששין שמא גנבום מן הבעלים, ואין מסייעין ידי עוברי עבירה. ואם קבל יחזיר לאשה ולעבד ולא לבעל ולאדון, דשמא ניתנו להם בענין שאין לבעלים בהם כלום, ולמקום שנטל יחזיר. וכתב מורי בשם רבינו יצחק ז"ל הידוע בעל התוספות, דמהא שמעינן, שאם יש מעות ביד האשה, נאמנת לומר נכסי מלוג שלי הם, שירשתים או שניתנו לי במתנה או שניתנו לי על מנת שאין לבעלי בהן כלום, אלא מה שאני נושאת ונותנת לפי, וכן העבד, שכל זמן שהם בידם הם נאמנין, וזהו ששנינו וכולן שאמרו בשעת מיתתן של פלוני הם יעשה כפירושן, אלמא נאמנין הם. ותדע לך עוד, מדקתני יחזיר לאשה ויחזיר לעבד, ואם איתא דכל שהן ביד האשה וביד העבד הבעלין מוציאין מידיהן, למה יחזיר לאשה ולעבד ובעלים באין ומוציאין מידם. וכן הדין במוכר במעות טמונין לאשתו, משבאו ליד הבעל הוא שיכול להחזיק בהן, הא קודם שבא לידו הן נאמנין. כן כתב מורי ז"ל בשם ר' יצחק ז"ל. ואם תאמר אם כן כשמתו למה יחזיר לבעלים, וכל שכן לאיכא דאמר' יעשה פירוש לפרושן. י"ל דכל שהן בחיים הנכסים בחזקתן, ויד נפקד נמי כידן, אבל כל שמתו אינן בחזקתן אלא בחזקת היורש, דהיינו הבעלים, וכיון שרוב הנכסים המצויין בידן הן משל בעלים, אף על פי שאמרו קודם מיתה של פלוני הן ולא הספיק הנפקד להחזיר בחייהם, כבר יצאו מרשותן ומטילין אותם אחר הרוב והמצוי, דהיינו הבעלים, וכמאן דאמר יעשה פירוש לפרושן. אבל למאן דאמר יעשה כפירושן לא קשיא מידי, שהרי הן נאמנין ונותנין אפילו לאחר מיתה, וכל שלא צוו דין הוא שנחזיק לבעלים שהם היורשים והנכסים בחזקתן. והא דאמרינן וכולן שאמרו בשעת מיתתן, לאו דוקא, אלא הוא הדין בחייהן בבריאותן, אלא אורחא דמלתא נקט, שאילו בבריאותן מה להן לגלות ולומר של פלוני הן, יטלו זה מזה ויחזירו למפקיד. וכן פירש ר"ש ז"ל. והרמב"ן ז"ל כתב דאינן נאמנין לומר שלנו הם, שניתנו לנו על מנת שאין לבעלים בהן כלום, אלא מה שאנו נותנין לפינו, שאם [לא] כן למה עושין פירוש לפירושן ואפילו לאחר מיתה, כיון שהיו הן יכולין ליתן בחייהם נעשה כפירושן אפילו לאחר מיתה, וכדאמרינן בפרק נוחלין (קכז, ב) גבי בכור אלו בעי למיתן ליה מתנה מי לא מצי יהיב, ואף על פי שהירושה באה לאחר מיתה, ומה שאמרו אי אמדן יעשה כפירושן, כבר פירשו בירושלמי בפרק הגוזל (ה"ז) משום שאין עשוי לשקר בשעת מיתה. ולפי' דבריו ז"ל הא דקתני יחזיר לאשה ויחזיר לעבד, לאו דוקא קאמר, כלומר להם ולא לבעלים, אלא לפי שאמרו שאין מקבלין מהן פקדונות, דאלמא חוששין להם שמא משל בעלים גנבום, הוה סלקא דעתך אמינא אם קבלום ניחוש להם השתא נמי ולא נחזירם להם, קא משמע לן אין מקבלים מהם לכתחלה, ומיהו אם קבלו, למקום שניטלו יחזירו. ואין זה מחוור בעיני כל הצורך, דלמאן דאמר יעשה פירוש לפירושן ומחזירין לבעלים, אלמא עד שלא מתו אין מחזירין לבעלים, וכל שכן למאן דאמר יעשה כפירושן, דאי אמרת שהן אינן נאמנין להוציאם מרשות בעלים ויד בעלים עדיפא מידן, והן מוציאין מיד בעלים ואין הבעל מוציא מידן, אם כן אפילו מהשתא יחזיר נפקד ליד בעלים, וכל שכן לאדון, שאין לחלק בו בין גוף לפירות, שאם יש לאדון בהן אכילת פירות אף הגוף שלו, דאין יד לעבד בלא רבו ומה שקנה עבד קנה רבו. ואם תאמר אין הכי נמי, אם כן מאי קאמר וכולן שאמרו בשעת מיתתן של פלוני הן יעשה כפירושן. ואי משום שאמרו בירושלמי לפי שאין אדם עשוי לשקר בשעת מיתה, הא ליתה, דלפום גמרין משקר ועושה קנוניא אפילו בשעת מיתה, כדאמרינן בערכין בפרק שום היתומים (ערכין כג, א) דדוקא בשעת המיתה ועל ההקדש אינו עושה קנוניא, הא על ההדיוט עושה קנוניא אפילו בשעת מיתה. ור"ש ז"ל כן פירש דבשעת מיתה לאו דוקא, אלא אורחא דמילתא נקט, וכמו שכתבנו. ומה שהקשה רבי' ז"ל ובא לדמותה לאומר בשעת מיתתו איש פלוני בני בכור דנאמן, ואמרו שם פשיטא לא יהא אלא לאחר אי בעי למיתן ליה מתנה מי לא מצי יהיב, שאני התם שהנכסים בבירור שלו הן, אבל כאן שיש לספקן בשל בעלים, ורוב נכסים שתחת ידו והמצויין בהן משל בעלים, כשמתו ויצאו מרשותן אנו מטילין אותן אחר רוב ומצוי, כמו שכתבתי למעלה משמו של מורי ז"ל. ואם נפשך לומר שאין טעם זה מספיק ובאת לדמותה לההיא דבכור, בא ונסמוך עליה לפסוק כאן כלישנא דאמר יעשה כפירושן וכלישנא בתרא דרב דאמר אי אמידא ברתיך עשה כפרושה. כך נראה לי להעמיד דברי מורי ז"ל ושאמר משום רבינו יצחק ז"ל שהוא רב מובהק. גם כן נראה מדברי ר"ש ז"ל, שהוא ז"ל פירש יחזיר לאשה ולא לבעל דאין לנו להחזיקה בגנבתה, מתה יחזיר לבעלה, ואפילו אם ניתן לה מעות על מנת שאין לבעלה רשות בו, מכיון שמתה יורשה בעלה, שהבעל יורש (בקבר) [את אשתו], והילכך יחזיר לבעלה, דממה נפשך הרי הוא של בעלה. עד כאן. אלא שאני תמה בדבריו, שהוא ז"ל כתב בעבד מת יחזיר לרבו, דמסתמא כל מה שקנה עבד קנה רבו, עד כאן, ואם כן אפילו מעתה למה לא יחזיר לאדון, ומאי שנא אשה ומאי שנא עבד, דמדקאמרינן יחזיר לאשה ולא לבעל אלמא אין לבעל בהן אפילו אכילת פירות ומחזיקין אותן במתנה על מנת שאין לבעלה רשות בהן אלא מה שהיא נותנת בפיה, ואם כן אפילו בעבד נאמר כן. ועוד כתב ז"ל: והוא הדין אם נשתחרר העבד ואחר כך מת יחזיר לרבו, שהרי עבד היה כשהפקידו לזה, וסתם עבדים גזלנים הם, אבל נתגרשה האשה ואחר כך מתה, יחזיר ליורשיה ולא לבעלה, דמשנתגרשה אין זה הבעל יורשה. עד כאן. ואיני יודע מאי שנא עבד מאי שנא אשה, דכאן וכאן אמר יחזיר לאשה יחזיר לעבד, וכולן שאמרו בשעת מיתתן של פלוני הן יעשה כפירושן, והוא ז"ל פירש דלאו דוקא אלא אפילו בחייהן. וצריך לי עיון בדבריו.

אין מקבלין לכתחלה פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים ולא מן התינוקות מפני שיש לחוש בהם שמא גנבה היא אצלם ואם קבל מן האשה יחזיר לאשה שמא אף היא הופקדו אצלה מאדם אחר ואם החזירם לבעל יראה לי שאף היא יכולה לכופו להחזיר לה ומטעם זה והוא חוזר וכופה את הבעל להחזירם לו ולהחזירם לה ויש אומרים שמכיון שהחזיר לבעל החזיר ואם הדבר כן ר"ל שאדם אחר הפקידם לה צריכה לגלותו ויחזירם הבעל ומ"מ אין הבעל רשאי לכופו להחזירם לו ואם מתה יחזירם לבעל וכן קבל מן העבד יחזיר לעבד ואם מת יחזיר לבעל ואם קבל מן הקטן אל יחזירם לו שמא יאבדם אלא יעשה לו סגלה והוא שיקנה מהם ספר תורה או אילן לפירותיו ואם מת יחזיר ליורשו ואם אמרו האשה והעבד בשעת מיתתן של פלני הם הרי זה צריך שיחקור וידקדק על צואתן ואם נראה לו מכח אמתלאות שהענין כן יעשה כפירושן ואם נראה לו שאינו כן אלא שהם מתכוונים להבריח מן הבעל והאדון אף הוא יעשה פירוש לפירושן כלומר שיכיר את כונתן שהיא שלא כהוגן ויחזירם לבעל ולאדון ומ"מ דוקא בשעת מיתה הא אם בחייה ובבריאותה אמרה לו ליתנם לפלני אין לו לדקדק כלל אלא יעשה כפירושה שהרי הוא טעון להחזירם לה אם רצתה בכך:

כתבו חכמי הצרפתים שהבעל שראה ביד אחר כלי שאשתו מכרתו לו וטוען שהיא גנבתו מאצלו אם טען הלוקח ברור לי שמשלה היא על צד שהיא יכולה למכרו נאמן מתוך שאם רצה טוען אתה מכרתו לי:

אע"פ שביארנו במתה שיחזיר לבעלה מ"מ אם נתגרשה מחזיר הוא לה ומ"מ בעבד אם נשתחרר חכמי הצרפתים כתבו שיחזיר לרבו ולא יראה לי כן שהרי אפשר שאחרים הפקידו אצלו כמו שכתבנו:

בד"ה ר"ת כו' וסברי דמוכר לאשתו לא קנתה דלגלויי זוזי הוא דבעי וסברי כרב הונא כו' עכ"ל הוצרכו לזה ולא ניחא להו בפשיטות דאי לא הוי אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי לא הוה אמרינן דבמתנה בקש כו' אלא במכירה ממש ואפי' לחד פירוש שכתבו התוספות לעיל דאפילו בשכתב מכירה לחוד אמרי' דבמתנה בקש כו' היינו בסתם דלא ידעינן בודאי דהוה מכירה אבל הכא באשה איירי דהיה הקנין בתורת מכר שהרי נתנה לו דמים ולא הוה מתנה אי לאו כרב הונא דדל זוזי וכו' ולפי' ר"ת לא בעו לפרש נמי הכא כרב הונא דדל זוזי והוה מתנה דאכתי תקשי דא"כ מה צריך לומר במתנה דהא למ"ד לגלויי זוזי הוא דבעי ניחא טפי דהבעל אוכל הפירות וק"ל:

בא"ד דאפי' למ"ד קנתה במוכר לאשתו ולא אמר לגלויי כו' מ"מ אם תקף ממנה או כו' עכ"ל ואין להקשות דאם כן מאי פריך מלוה מן העבד ומן האשה כו' הא כיון דהוציא מידה דרך ערמה הם שלו דיש לומר דאית לן למימר נמי התם כיון דנתן לה שטר על הלואה הוי לה זוזי מתנה כי הכא במכר דהוה מתנה בשטר ודו"ק:

הא דאמרינן הכא הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות קשה לן עלה הא דאמרינן בפרק הזורק בגיטין בההוא שכיב מרע דכתב גיטא לדביתהו בפניא דמעלי שבתא כו' והקשו על חצרה מהו שקנתה אשה קנה בעלה ומאחר שאין הבעל אוכל פירות מאי מקשי ואיכא למימר דבתר דשמעה מרב ומרבי אלעזר סברה. הראב"ד ז"ל.

ואין הבעל אוכל פירות טעמא דבמכר היה לה לפרש ובמתנה לא היה לה לפרש לפי שמתביישת ממנו אין לה כל כך מצח לשאול ממנו על מנת כן אתה נותן אותה קרקע לי שלא יהא לך שום זכות בפירותיו אבל על דעת כן קבלה ממנו אבל במכר שקנתה אותו במעותיה שהיו לה שלא יהיה לבעלה רשות בהם היתה יכולה לפרש לבעל ולומר לו על מנת כן אני קונה ממך זה הקרקע שלא תאכל מפירותיה ומדלא פירשה דבריה שמע מינה דעל מנת כן קנתה אותו שיזכה הבעל בפירותיו כמו שזוכה בפירות נכסי מלוג שלה. רבינו יהונתן ז"ל.

קבל מן האשה יחזיר לאשה שמעינן מהכא שאם יש מעות ביד האשה אין הבעל יכול להוציאם מתחת ידה בדין ואינו נאמן לטעון שלי הוא אלא נאמנת היא לומר שהן נכסי מלוג שלה או מירושה הן או שנתנו לה במתנה ואין לבעלה בהן אלא פירות אי נמי נאמנת לומר שאחר נתנם לה על מנת שאין לה בהם אלא מה שנושאת ונותנת לפיה ובענין זה אין לבעל בהם כלום דהכי קיימא לן בפרק קמא דקידושין אי נמי נאמנת לומר פקדון הן בידי דאי סלקא דעתך נאמן הבעל לטעון על מעות שביד האשה שלי הן להוציאם מידה בדין אמאי יחזיר לאשה ולא לבעל הלא בעל נאמן להוציאה מיד האשה הילכך כשטוען הבעל שלי הן ואין האשה יכולה להביא ראיה שהן שלה למען לא יחזיר לבעל והא דתניא לוה מן האשה וגרשה כו' וכן לענין מכר אם היה סבירי לן לגלויי זוזי הוא דבעי הוה אמרינן שאין לאשה עליו כלום שיכול להחזיק בהם בתורת שלו התם אמר שתפס הבעל יכול להחזיק בהן בתורת שלו אבל אין יכול להוציא מידה כיון שמוחזקת בהן וכן פירש ר"י ז"ל ואם תרצה לדחות הא דאמרינן שלא יחזיר לבעל דוקא כל זמן שאין הבעל בא לערער ולטעון שלי הן דאין לזה ללכת אצלו ולשאול את פיו אם הם שלו. הנה עוד ראיה שהאשה נאמנת לומר שלי הן כל זמן שאין הבעל תופס מדאמרינן וכולן שאמרו בשעת מיתתן של פלוני הם יעשו כפרושן ואם לא היתה תפיסתם תפיסה לא היו נאמנים בשעת מיתתם וכדבעינן למכתב. ונראה לי דהא דתניא לוה מן האשה וגירשה כו' דהא היכא דקא טעין טענת ברי ואמר דידי אינון אבל אי טענה איהי טענת ברי שהן שלה והוא טוען טענת שמא יש לו להחזיר לאשה וכי אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי היינו אם יטעון ברי לי שיש לה משלי כך וכך. קבל מן העבד כו' דאמרינן פקדון הם בידו של אחרים אי נמי נתנו לו על מנת שיפדה בהן את עצמו והיינו נמי פקדון. קבל מן העבד יחזיר לעבד נראה לי טעמו של דבר לפי שיש לחוש שמא הן פקדון ביד העבד מיד אחר ואלו היו ביד העבד נאמן העבד לומר פקדון הם בידי מחמת פלוני שאם תאמר אין העבד נאמן לומר של פלוני הם אם כן למה יחזיר לעבד ולא לרבו שהרי מה שקנה עבד קנה רבו ואפילו אם נתן לו על מנת שאין לרבו רשות בו קנה רבו דקיימא לן כרבי אלעזר ורב נמי הכי סבירא ליה במסכת נדרים אנא דנסיב לה לסברא דידיה כרבי מאיר. וכן פסק הגאון ר"י ז"ל. מאי אמרת נאמן לומר אחר נתנה לי על מנת שאין לי בהם אלא מה שאני נושא ונותן כיון שנאמן בכך אף על פי שאינו מחזיקים בשלו לגמרי הוא הדין שנאמן לומר של איש פלוני הם והאי דלא חשבינן נמי חזקת העבד שהם ברשות רבו ובחזקתו ויהא נאמן לומר שלי הן דאף על פי שיד עבד כיד רבו דמיא הרי היא חצר מהלכת וחצר המשתמרת שלא לדעתו הילכך כשקבל מן העבד לא הוי כמו שקבל מיד הרב שיהו המעות בחזקתו. מת יחזיר לרבו ואף על פי שיש לחוש שמא היה פקדון מיד אחר אפילו הכי יחזיר לרבו דבשלמא בחיי העבד כיון דאיכא לספוקי שמא הן פקדון ביד העבד מיד אחר או שמא הן משל רבו אמרינן יחזיר למקום שנטל משם שהרי בחזקת העבד הם דכל פקדון ברשותא דמאריה קאי אבל כשמת העבד ושוב אינם בחזקת אדם לא שבקינן רבו דאמר שלי הן כי אין נכסים מצוין ביד העבד אלא משל רבו ואין לחוש שמא הן מאיש אחר ולא נחזירם מספק זה. עליות. וזה לשון הרשב"א ז"ל: וכתב מורי בשם רבינו יצחק ז"ל הידוע בעל התוספות דמהא שמעינן שאם יש מעות ביד האשה נאמנת לומר נכסי מלוג שלי הם שירשתים או שנתנו לי במתנה או שנתנו לי על מנת שאין לבעלי בהם כלום אלא מה שאני נושאת ונותנת לפי וכן העבד שכל זמן שהם בידו הם נאמנים וזהו ששנינו וכולן שאמרו בשעת מיתתן של פלוני הם יעשה כפירושן אלמא נאמנים הם. ותדע לך עוד מדקתני יחזיר לאשה ויחזיר לעבד ואם איתא שכל שהן ביד האשה וביד עבד הבעלים מוציאין מידיהם למה יחזיר לאשה ולעבד ולא לבעלים דאפוכי מטרתא למה לן יחזיר הנפקד לאשה ולעבד ובעלים באים ומוציאין מידם וכן הדין במוכר במעות טמונים לאשתו משבאו ליד הבעל הוא שיכול להחזיק בהם הא קודם שבאו לידו הם נאמנים. כן כתב מורי ז"ל בשם ר"י ז"ל. ואם תאמר אם כן כשמתה למה יחזיר לבעלים וכל שכן לאיכא דאמרי יעשה פירוש לפירושן. יש לומר דכל שהן בחיים הנכסים בחזקתם ויד נפקד נמי כידן אבל כל שמתו אין הם בחזקתם אלא בחזקת היורש דהיינו הבעלים וכיון שרוב הנכסים המצוין בידם הן משל בעליהן אף על פי שאמרו קודם מיתה של פלוני הם ולא הספיק הנפקד להחזיר בחייהן כבר יצאו מרשותן ומטילין אותם אחר הרוב והמצוי דהיינו בעלים וכמאן דאמר יעשה פירוש לפירושן אבל למאן דאמר יעשה כפירושן לא קשה מידי שהרי הן נאמנים ונותנים אפילו לאחר מיתה וכל שלא צוו דין הוא שנחזיר לבעלים שהן היורשים ונכסים בחזקתם. והא דאמרינן וכולן שאמרו בשעת מיתתן לאו דוקא אלא הוא הדין בחייהן בבריאותם אלא אורחא דמילתא נקט שאלו בבריאותם מה להם לגלות ולומר של פלוני הן יטלו זה מזה ויחזירו למפקיד. וכן פירש ר"ש ז"ל. והרמב"ן ז"ל כתב דאינם נאמנים לומר שלנו הם שנתנו לנו על מנת שאין לבעלים בהם כלום אלא מה שאנו נותנים לפינו שאם כן למה עושים פירוש לפירושן ואפילו לאחר מיתה כיון שהיו הם יכולים ליתן בחייהם נעשה פירושו אפילו לאחר מיתה וכדאמרינן בפרק יש נוחלין גבי בכור אלו בעי למיתן ליה מתנה לא מצי יהיב ואף על פי שהירושה באה לאחר מיתה ומה שאמרו אי אמידן יעשה כפירושן כבר פירשו בירושלמי פרק הגוזל משום שאין עשוי לשקר בשעת מיתה. ולפי דבריו ז"ל הא דקתני יחזיר לאשה ויחזיר לעבד לאו דוקא קאמר כלומר להם ולא לבעלים אלא כלפי שאמרו שאין מקבלים מהם פקדונות אלמא חוששים להם שמא משל בעלים גנבום הוה סלקא דעתך אמינא אם קבלום ניחוש להם השתא נמי ולא נחזירם אין מקבלים מהם לכתחלה ומיהו אם קבלום למקום שנטלו יחזירו. ואין זה מחוור בעיני כל הצורך דלמאן דאמר יעשה פירוש לפירושן ומחזירין לבעלים אלמא עד שלא מתו אין מחזירים לבעלים. וכל שכן למאן דאמר יעשה כפירושן דאי אמרת שהן אינם נאמנים להוציאן מרשות בעלים ויד בעלים עדיפא מידם והן כמוציאין מיד בעלים ואין הבעל כמוציא מידן אם כן אפילו מהשתא יחזיר נפקד ליד בעלים וכל שכן לאדון שאין לחלק בו בין גוף לפירות שאם יש בהן לאדון אכילת פירות אף הגוף שלו דאין יד לעבד בלא רבו מה שקנה עבד קנה רבו. ואם תאמר אין הכי נמי אם כן מאי קאמר וכולן שאמרו בשעת מיתתן של פלוני הן יעשה כפירושן ואי משום שאמרו בירושלמי לפי שאין אדם עשוי לשקר בשעת מיתה הא ליתא דלפום גמרין משקר ועושה קנוניא אפילו בשעת מיתה. ור"ש ז"ל כן פירש דבשעת מיתה לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט וכמו שכתבנו. ומה שהקשה רבינו ז"ל ובא לדמותה לאומר בשעת מיתתו איש פלוני בני בכור דנאמן ואמרו שם פשיטא לא יהא אלא אחר אי בעי למיתן ליה מתנה מי לא מצי יהיב. שאני התם שהנכסים בבירור שלו הן אבל כאן שיש לספקן בשל בעלים ורוב נכסים שתחת ידן והמצויין להם משל בעלים כשמתו ויצאו מרשותן אנו מטילין אותם אחר רוב ומצוי וכמו שכתבנו למעלה משמו של מורי ז"ל. ואם נפשך לומר שאין הטעם זה מספיק ובאת לדמותה לההיא דבכור בא ונסמוך עליה לפסוק כאן כלישנא דאמר יעשה כפירושו וכלישנא בתרא דרב דאמר אי אמידא ברתא עשה כפירושה. כן נראה לי להעמיד דברי מורי ז"ל שאמר משום רבינו יצחק ז"ל שהוא רב מובהק. גם כן נראה מדברי ר"ש ז"ל שהוא ז"ל פירש יחזיר לאשה ולא לבעל דאין לנו להחזיקה בגנבתה מתה יחזיר לבעלה ואפילו אם נתן לה ממון על מנת שאין לבעלה רשות בו מכיון שמתה יורשה בעלה שהבעל יורש בקבר והלכך יחזיר לבעלה דממה נפשך הרי הוא יורשה בעלה. עד כאן. אלא שאני תמה בדבריו שהוא ז"ל כתב בעבד מת יחזיר לרבו דמסתמא כל מה שקנה עבד קנה רבו עד כאן. ואם כן אפילו מעתה למה יחזיר לאדון מאי שנא אשה ומאי שנא עבד דמדקאמרינן יחזיר לאשה ולא לבעל אלמא אין לבעל בהם אפילו אכילת פירות ומחזיקים אותה במתנה על מנת שאין לבעלה רשות בהן אלא מה שהיא נותנת בפיה ואם כן אפילו בעבד נאמר כן. ועוד כתב ז"ל דהוא הדין אם נשתחרר העבד ואחר כך מת יחזיר לרבו שהרי היה עבד כשהפקיד לוה וסתם עבדים גזלנים הם אבל נתגרשה האשה ואחר כך מתה יחזיר ליורשיה ולא לבעלה דמשנתגרשה אין הבעל יורשה עד כאן. ואיני יודע מאי שנא עבד מאי שנא אשה דכאן וכאן אמרו יחזיר לאשה יחזיר לעבד וכולן שאמרו בשעת מיתתם של פלוני הן יעשה כפירושן והוא ז"ל פירש דלאו דוקא אלא אפילו בחייהן. וצריך לי עיון בדבריו.

וכולן שאמרו בשעת מיתתן של פלוני הן יעשה כפירושן ואיכא דאמרי יעשה פירוש לפירושן. כלומר יבדוק ויחקור על הדבר אם מוכח שיש רגלים לדבר יתן לאותו פלוני ואם לאו חיישינן שמא להבריח אותו מבעליה כדי שלא ירש אותו ממנה שאמרה כך. ודוקא שאמרו בשעת מיתה לפי שכיון שמתה וזכה הבעל בירושתה נמצא שהוא הנותן אותו פקדון לאותו פלוני ומרשותו הוא יוצא לפיכך אינו מתחייב ליתן אותו לאותו פלוני אלא לאחר שיבדוק ויפשפש הואיל ויש לחוש שמא שקרה ולסלק ירושתו מאותו דבר הוא שכוונה אבל בחייה מכי קתני יחזיר לאשה כשתתן אותה האשה לאותו פלוני אין לבעל לערער עליה בכך שהרי היא עצמה הנותנת אותו ולא הבעל והוא הדין נמי לעבד וקטן. הר"י ן' מיגש ז"ל. וזה לשון הר"י בעליות הכי גרסינן וכולן שאמרו בשעת מיתתן של איש פלוני הם יעשה כפירושן ואיכא דאמרי יעשה פירוש לפירושן. ונראה לי דהנך תרי לישני פליגן בפלוגתא דאינך תרי לישני דאתמר משמיה דרב בעובדא דדביתהו דרבה בר בר חנה מאן דאמר יעשה כפירושן סבר כיון דאמיד אותו פלוני שאומרת שהפקדון שלו מהימנא וכלישנא בתרא דרב ומסתברא לפי מה שהגאונים פוסקים בכל מקום דאיכא דאמרי בתר לישנא בתרא דאתמר אברייתא אזלינן ואמרינן דהכין הוה נקיטא בעל הגמרא גרסא דברייתא ולא אזלינן בתר לישנא בתרא דאתמר משמיה דרב לומר אי אמידא ברתא יעשה כפירושה דאי נמי אמר רב הכי נקטינן כלישנא דברייתא דהיינו כלישנא בתרא דנקיט בה תלמודא. עד כאן.

כי הא דביתהו דרבה בר בר חנה כי קא שכבה אמרה הני כיפי דמרתא בני אתא לקמיה דרב אמר ליה אי מהימנא עלך דביתך כו'. איכא דאמרי הכי אמר ליה אי אמידא לך ברתך כו' כך היא נוסחת רבינו אלפסי ז"ל והיא ישרה בעיני. ופירוש כיפא נזמים שבאזנים ואמרה אשתו של רבה בר בר חנה שהיא מרתא ששמה מרתא בני. אבל איכא נוסחא אחרינא של מרתא ובני ברתא וכן פירש ר"ש מרתא שם חכם אחיו של חנה ובני ברתא של מרתא ואין זה מתיישב לי יפה. עד כאן משיטה לא נודעה למי.