מסכת בבא בתרא דף מ״ב עמוד א׳

מלוה על פה אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות לא איצטריך אלא משום יורשין דלקוחות תנינא בהדיא וקסבר שעבודא לאו דאורייתא ומלוה בשטר שהוא גובה היינו שלא תנעול דלת בפני לוין ומכר נמי משום תקנת השוק ואע"ג דביורשין לא שייך לחלק בין מלוה על פה למלוה בשטר מ"מ כל היכא דגבי לקוחות חיישינן משום נעילת דלת כמו מלוה בשטר או מלוה הכתובה בתורה למ"ד (קדושין כט:) ככתובה בשטר דמי או כשעמד בדין או עשה עבדו אפותיקי גבי נמי מיתמי אבל מלוה על פה כיון דלא חשש לעשות שטר לגבות מלקוחות כי לא גבי נמי מיתמי ליכא נעילת דלת והא דאמרי' בפ"ק דבבא קמא (דף יא:) גבי הלכה גובין מן העבדים אמר רב נחמן לעולא אמר ר"א אפילו מיתמי לא מיניה מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה שם מפורש:

בפני האב שנה כו' והא דאמרינן בפרק שני דכתובות (דף יז: ושם ד"ה ואחת) אמר רב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל לא כמו שיש מפרש שם דיתום אפילו גדול במילי דאבוה קטן הוא ואין מועלת חזקה לגביה אפילו שהיה גדול כשמת אביו דהא הכא אמר בהדיא דהוי חזקה כשאכל בפני הבן והאב שני חזקה אלא דוקא שהיה קטן כשמת אביו אינה חזקה אע"פ שאחרי כן הגדיל. ר"י:

ואי סלקא דעתך לוקח אית ליה קלא אין לך מחאה גדולה מזו אור"י דהוי מצי לשנויי כאן בשטר כאן בלא שטר דאין מצטרפין אלא בשטר כדאמרינן לעיל אלא שמא דעדיפא מיניה קא משני:

הא דאקשינן והא רב ושמואל דאמרי מלוה על פה אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות. איכא למידק, וכי טעמייהו בהא משום קלא, והא אמרינן ולא מן היורשין, וקלא ליורשין מאי קא עביד, אלא טעמא התם משום דקא סברי דשעבודא לאו דאורייתא, ודבר תורה אפילו בשטר אינה גובה, ומה טעם אמרו בשטר גובה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. וי"ל דהכי קאמר, אם איתא דקלא אית להו לעדים הוה להו לתקוני למיגבי אפילו על מלוה על פה, כדתקינו במלוה בשטר, כיון דהכא והכא אית לה קלא.

מאן דיזיף בצנעא יזיף אבל מאן דזבין בפרהסיא זבין כתב ר"ח ז"ל, דמתנה עבידי אינשי דיהבי מתנה בצינעא. ונראה מדבריו שהנותן שדהו בעדים וקבל עליו אחריות אינו גובה מנכסים משועבדים. ואני תמה במה שכתב כאן וזה לשונו: וקיימא לן בהא כרב, אם הם מתנה בשטר מצטרפין בלא שטר אין מצטרפים, דעבדי אינשי דיהבי מתנה בצנעא, עד כאן. ונראה מדבריו, דמוכר אפילו בעדים מצטרפים דלוקח אפילו בעדים יש לו קול אפילו לגבי חזקה. וזה תמה, חדא דשלשה לקוחות אמרינן ועלה אמר רב וכולן בשטר, ובמוכר שדהו בעדים דגובה מנכסים משועבדים קאמרינן טעמא משום דלקוחות אפסידו אנפשיהו, משום דאית לה קלא קצת ויגיעו לדבר ברור על ידי חקירה, וכי אקשינן לרב מיניה לדידיה דעדים לית להו קלא והא אמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משעובדים, עלה הוא דפרקינן מלוה אזביני קא רמית, וצריך עיון בדברי הרב ז"ל שהוא רב מובהק.

הא דאקשינן למימרא דלוקח אית ליה קלא ורמינהי אכלה בפני האב שנה וכו'. פירש הראב"ד ז"ל, דאכתי אדרב מקשה, דאמר המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים, משום דבפרהסיא זבין, אם כן בפני לוקח שנה אמאי הויא חזקה, ואפילו לא מכרה אלא בעדים מחאה גדולה היא. ונראה שהזקיקו לרב ז"ל לפרש כן, מפני שהוצרך אביי לאוקמה במוכר שדותיו סתם, דאלמא לא אשכח לה פתרי אלא בהכין, ואי אברייתא דאכלה האב שנה והבן שנה ולוקח שנה קא פריך, ומברייתא לברייתא, אמאי דחיק אביי נפשיה כולי האי, לימא הא בשטר הא בעדים. ואף על פי כן אין פירושו מחוור בעיני, דאם כן למה הביא אותה ברייתא ראשונה ואחריה הקשה למימרא דלוקח אית לה קלא, והפסיק בין דברי רב לקושיא זו בהבאת אותה ברייתא. אלא ודאי לא על רב בלבד הקשה כאן, אלא אף מברייתא לברייתא קא מקשה, דאלו התם קתני אכלה לוקח שנה הרי זו חזקה, אלמא לוקח אית ליה קלא, ואלו הכא קתני בפני לוקח שנה הרי זו חזקה, אלמא לוקח לית ליה קלא. ואם תאמר מכל מקום הרי היה יכול להקשות מהא דבפני לוקח שנה לרב, וכיון שהתחיל להקשות על רב, למה נסתלק מרב לקושיות אחרות מברייתא לברייתא. נראה לי מפני ששתי ברייתות אלו לא שתים הן אלא רישא וסופא הן, וכן שנויה בתוספתא כאן בפ' תחלתו כל שאינו עושה פירות תדיר, ולפיכך לא הקשה ממנו לרב עד שנדע שאינה משובשת, דהא משמע דסופא דרישא פליגא ארישא דסופא, וכשתרץ אביי והעמידה במוכר שדותיו סתם, שוב אין להקשות ממנה לרב, דתירוצו שלא אביי עולה לכאן ולכאן. ובזה גם כן עלה לנו תירוץ למה שאמרנו מפני מה לא העמיד אביי סופא בלוקח בעדים, דודאי רישא וסופא בחד גונא מתניאן, דאי לא ליפלוג וליתני בדידה, ואי סופא בעדים ובלא שטר, רישא נמי בעדים ובלא שטר, ואם כן למה הויא חזקה, ואם רישא בשטר אף סופא בשטר ולמה לא תהיה מחאה, ועל כרחנו לא מצא בה אביי תירוץ אלא במוכר שדותיו סתם, ובין ברישא בין בסופא במוכר שדותיו סתם הוא, ואפילו הכי ברישא הרי זו חזקה, דכל שמכר בשטר קלא אית ליה, ואף על פי שלא מכר לו זה בפירוש, מכל מקום כיון שיצא קול שהראשון מכר לזה שדותיו והרי לוקח זה אוכל זה כמו שאוכל כל שדותיו האחרים, היה לו לבעל השדה לדעת כי מכח קנייתו הוא אוכל ובא, אבל בסופא כל שהוא אוכל שדהו ולא ערער עליו אדם, מימר אמר שאר שדות מכר לו ולא זה, שאין זה בכלל שדותיו, שכבר מכרן לו. ומכל מקום לדידי קשיא לי אשמעתין, מאי קא מקשה ממחאה לחזקה, דמחאה לא צריכא קלא דשטרא, דהא לכולי עלמא מחאה בפני שנים או בפני שלשה ואף על פי שלא כתב, ובהא לא אשכחן מאן דפליג. וכי תימא הני מילי מחאה מפורשת דעלמא, אבל מחאה שעל ידי מכירה לא, אנן אדרבה איפכא אמרינן דאין לך מחאה גדולה מזו, וטעמא רבא איכא, דאילו במחאה דעלמא אף על גב דאמר למחר תבענא ליה בדינא, אכתי לא נפיק שפיר מלישנא בישא, שמא לבזותו נתכוון וחמחזיקו בגזלן בעיני השומעין שהוא מראה בעצמו שיעמידנו בדין עליו, אבל כאן שעושה מעשה ומוכרה, ודאי אין לך מחאה גדולה מזו, ומכאן למוכר אפילו בעדים שלא תעלה לו למחזיק חזקה, וכל שכן לדידן דקיימא לן דמחאה שלא בפניו ובפני שנים, דסהדותא בעי, וכדפסק רבא משמיה דרב נחמן דלאו גלויי מילתא בעינן. ונראה לי שהמקשה הזה אינו אלא כשואל, מפני שאמרנו דמחאה אינה צריכה בפניו וכן אינה צריכה קול גדול כקולו של שטר אלא פרסום בפני שנים למאן דאמר בפני שנים או בפני שלשה למאן דאמר בפני שלשה, והרי כאן דאפילו מיחה בשטר אינה מחאה. ובדין הוה דליקשי מהא לעיל למאן דאמר מחאה שלא בפניו הויא מחאה ובפני שנים, אבל למאן דאמר בפני שלשה לא קשיא כולי האי, דאפשר דשטרא לית ליה קלא ואינו אלא כמוחה בפני שנים, ואף על פי שיש כאן שלשה, לוקח ושני עדים, אפשר שנעשה שטר שלא בפני לוקח, וכאותה ששנינו כותבין שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו, ולפיכך הקדים כאן תחלה להקשות מרישא לסופא ומסופא לרישא, דמרישא משמע דלוקח אית ליה קלא ובשטר, כדרב דאמר שלשה לקוחות מצטרפין וכולן בשטר, ואם איתא דלוקח אית ליה קלא אין לך מחאה גדולה מזו, ותיקשי סופא לרישא, וכן למאן דאמר מחאה שלא בפניו הויא מחאה בין בשנים בין בשלשה, ובפירוקיה דאביי סלקא פירוקא לכולהו. כנ"ל. ומכל מקום נראה לי דאפילו מוכר בעדים אין לך מחאה גדולה מזו, ואיפשר דאפילו למאן דאמר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה, הכא מודה, דטעמא התם משום דמימר אמר מחזיק כל שאינו מוחה בפני בוש הוא לשקר בפני, אבל מוכר ודאי מחאה גדולה היא לכולי עלמא, ומעשה (לעיל בבא בתרא ל, ב) דההוא דאמר הא נקיטא לי שטרא דזבינא לי מיניה הא ארבע שנין כולי עלמא מודו ביה.

הא דתניא אכלה האב שנה והבן שנים יש מפרשים דוקא בנו גדול, דומיא דאכלה בפני הבן שתים דההיא על כרחין בבנו גדול הוא, דאין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל, ורישא בגדול אבל בקטן לא, דקטן לאו בר מחויי ביה הוא, דהא לאו בר איזדהורי בשטרא הוא, והילכך כל שאינו בר מחאה אין לו חזקה, דחזקה מכח מחאה קא אתיא, והויא לה כמי שהוא בשכוני בראי ובמקום חירום שאי איפשר לו למחות. והרמב"ן ז"ל כתב, דאפילו בקטן עלתה לו חזקה, דריע ליה טענת מערער, דהוה ליה למחויי ולא ישתוק, וקטן נמי לאו בר אזדהורי טפי משלש בשטריה. ולי נראה עוד לחזק טענת זו, דכל שהוא יכול למחות ולירד בשדהו אינו מניחו יותר, דטעמא דתלת שנים מזדהר בשטריה מיגד אגיד בטעמא דתלת שנין קפיד, וכמו שכתבתי שם, והכא אף על פי שהוא קטן הרי מקבלין עדים שלא בפניו בכל כי האי ונזקקין לו, וכדאמרינן בכולהו אין נזקקין לבר מנמצאת שדה שאינה שלו דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזיקין, וכדאמרינן נמי ריש פרק הגוזל (ב"ק קיב ב) גבי עובדא דבר חמוה דרבי ירמיה, אמר רב חמא בריה דרב יוסף אמר רב הושעיא תינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חברו ואמר שלי הוא, אין אומרים נמתין עד שיגדיל, אלא מוציאין מידו, ולכשיגדיל אם יעשה לו עדים יביא עדיו ונראה, ואף על פי שאמרו שם דדוקא בדלא קיימא בחזקה דאבוה אבל קיימא בחזקה דאבוה לא, הכא נמי כל שלא אכלה אבוה תלת שנין לא קיימא בחזקתיה, אלא בחזקת דמרא קמא.

הרי שהחזיק בשדה ואכלה שנה ומת והחזיק בה בנו אחריו שתים ולא מיחה המערער או שאכלה האב שתים והבן שנה ואחר השלש בא זה וערער הרי זו חזקה שהיורש מצטרף עם מורישו וכאיש אחד הוא והיה לו למחות אכלה האב שנה והבן שנה ולוקח מן הבן אכלה שנה שלישית אם לקחה זה בשטר הרי זו חזקה והואיל ולא מיחה בתוך שלש הפסיד אכלה זה המחזיק בפני בעל הקרקע שנה ומת בעל הקרקע שהיה ראוי לערער ואכלה זה המחזיק בפני הבן שתים או בפני האב שתים ובפני הבן שנה או בפני האב שנה ובפני הבן שנה ומכרה זה הבן לאחר והאחר בטוח להוציא מיד המחזיק ואכלה זה המחזיק בפני אותו הלוקח שנה שלישית החזיק וכלן מצטרפין לשני חזקה שהרי הוא אומר שטר היה לי מן האב ונזהרתי בה שלש ואע"פ שהיה מכר זה בשטר ודוקא בשמכר שדותיו בסתם ר"ל שמכר לו כל קרקעותיו או כל שדותיו והזכיר לו זה עמהם שדבר זה אין לו קול אע"פ שהוזכרה בשטר בפירוש שהכל אומרים פלני מכר כל שדותיו לפלני ואין אומרים פלני מכר לפלני שדה זו וזו אבל אם מכרה בפני עצמה ובשטר אין לך מחאה גדולה מזו והרי זה שמע בדבר והיה לו להזהר ויש מפרשים שמכר שדותיו סתם ולא הזכיר שום קרקע בעולם אבל אם הזכיר קרקע זה אע"פ שבכלל האחרים הזכירו מחאה היא ולא החזיק ולשון מוכר סתם מוכיח כן אלא שהדברים נראין כדעת ראשון:

המשנה הרביעית והכונה בה להשלים ענין החלק השלישי בחזקה שיש בין המחזיק ובין בעל הקרקע סבה שאין בעל הקרקע מקפיד בחזקתו ואמר על זה האומנין והשותפין והאריסין והאפטרופין אין להם חזקה אין לאיש חזקה בנכסי אשתו ולא לאשה בנכסי בעלה לא לאב בנכסי הבן ולא לבן בנכסי האב אמר הר"ם אומנין בעלי האומנויות אריסין שעובדין השדה למחצה לשליש ולרביע אפטרופסין הם הממונים על עסקי היתומים במצות האב ודע שמא שאמר אומנין אין להם חזקה ר"ל בקרקעות בלבד אלא גם כן במטלטלין כמו כן ובזה יש דינין חלוקים כמו שאומר וזה כי האומן כשיהיה בידיו כלי ויאמר לו אחד העם זה הכלי שאתה עושה בו או שאתה מתקן שלי הוא ואני נתתיו לך לתקנו והביא עדים והעידו לו שזה הכלי הוא ידוע לו אם אמר לו האומן אמת שהיה שלך אבל לקחתיו ממך אינו נאמן בין שמסר לו הכלי בעדים בין שלא בעדים ואם תבע אדם לאומן ואמר לו דבר פלוני שהוא אצלך הוא שלי ואני נתתיו לך שתעשה לי בו מעשה כך וכך והשיב לו האומן לקחתיו ממך האומן נאמן בין שנתנו בעדים בין שלא בעדים אחר שאין הכלי מצוי לפי שאם נתנו בעדים יכול הוא לטעון החזרתיו לך ואם נתנו לו שלא בעדים היה יכול לומר לו לא היו דברים מעולם ומעקרנו מגו כמו שכתבנו פעמים רבות ובכגון זה נקבל טענת מגו מן האומן וכן אם ראה אדם כלי מכליו אצל האומן ואמר לו הנה נתתיו לך לתקנו וכפר האומן ואמר לא נתת לי כלום האומן נאמן אבל אם אמר לקוח הוא בידי כלומר שיאמר לו אתה מכרתו לי אינו נאמן כיון שהוא מצוי לפנינו ויש שם עדים מעידים שהוא ידוע לו וכיוצא בזה אמרנו האומנין אין להם חזקה ולא נקבל מהם טענת מגו דיכיל למימר לא היו דברים מעולם אבל יפול מהם בכאן דין מגו ואם הביא בעל הבית לו עדים שזה הכלי שלו יוציאהו מיד האומן ואע"פ שיטעון לא נתת לי כלום אלו הן הדינין הנאותים למה שנתבאר לנו מן התלמוד בזה הענין וכיון שאלו הדברים כן אם נפלה הכפירה בשכירות בין האומן ובין בעל הבית שהאומן אומר כך פסקתי עמך ובעל הבית אומר לא פסקת לי אלא בפחות אם היה הכלי מצוי לפנינו אין האומן נאמן כמו שזכרנו ויהיה בעל הבית נאמן ואם הכלי אינו מצוי לפנינו האומן נאמן ואפילו מסרו לו בעדים כי מגו דיכיל למימר החזרתיו לך הוא נאמן לומר לא החזרתיו לך אבל כך וכך פסקתי לי וכל זה שאמרנו בזה אינו נאמן ר"ל אחר שישבע בנקיטת חפץ לפי שאנו משביעין אותו על עקר מגו בתקנת חכמים עם שבועת השכיר שהוא נשבע ונוטל ר"ל האומן ומה שאמר אריסין ובלבד שיהיה אריס אבותיו שהבן מניח לו כל הנכסים ברשותו לפי שהוא כמו אפטרופוס עליו ולפיכך אין לו חזקה אבל אם היה זה האריס בקרקע לאיש בעצמו ואכלה כל השלש שנים נתקיימה בידו החזקה ואין לאיש חזקה בנכסי אשתו בנכסי מלוג אבל בנכסי צאן ברזל כבר הם כתובים עליו ואפילו כתב עליו בעודה ארוסה שלא יאכל לה פירות שנתקיים זה התנאי ואין לו פירות כמו שביארנו בכתבות עם כל זה אין לו חזקה כשטען והביא ראיה שאכלה שלש שנים לפי שהאשה תותר לבעלה מנכסיה ואפילו דברים שאין לו בהם זכות אבל אם הביא ראיה בשטר או בעדים שהיא מכרה לו שום דבר מנכסי מלוג אותה מכירה קיימת ואין האשה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וכן כשקבלה אחריות עם בעלה מנכסי מלוג כמו שיכולה לומר זה בנכסי בעלה עצמם ובנכסי צאן ברזל ר"ל נכסי בעלה כגון שדה שכתב לה בכתובתה או שייחד לה בכתובתה לפי שאין לו בנכסי מלוג כלום כדי שתאמר מחמת שצער לי עשיתי זה ואין לאשה חזקה בנכסי בעלה בכל נכסיו ואפילו ייחד לה מקום שתקח ממנו מזונות והיא אכלה מקום אחר שלש שנים לא עלתה לה חזקה לפי שהאיש גם כן הוא מוותר לאשתו ואפי' במקום שאין לה זכות אבל כשתוציא ראיה בשטר או בעדים שהוא מכר לה אם הכספים שלקחה בהם היו טמונים אצלה המכר בטל לפי שיאמר כדי שאראה הממון שהיה טמון אצלה מכרתי לה כדי שאקחנו לא שיהיה שלה ואם היו נכסים ידועים נתקיים המכר והבעל אוכל פירות ואם נתן הבעל לאשתו שום דבר במתנה אין לו פירות באותה מתנה וכל אלה שאמרנו שאין להם זה על זה חזקה הוא בגוף הקרקע עצמו כדי שיקנה אותו באותה חזקה אבל הדברים שיש להם חזקה כשמתרצים זה לזה כגון לטעון בכותלים ולפתוח מזחילות ואמות המים ופתיחת חלונות יש להם חזקה בדברים האלה האיש בנכסי אשתו ולאשה בנכסי בעלה וכן שאר הדברים הנזכרים:

אמר המאירי האומנין והשותפין והאריסין והאפטרופין אין להם חזקה משנה זו מתוך שהיא שנויה בענין חזקת קרקעות פירשוה מקצת גאונים כלה בקרקעות ופירשו באומנין אומני בנין והוא שאם מסר את ביתו לאמן לשם בנין והתחיל ובנה ודר בה שלש שנים כשהוא מתעסק בבנינו אין אותה דירה מועלת לחזקה סתם הדברים רוצה בעל הקרקע שידור הבנאי לשם עד שישלמו תכונות הבנינים על שלמות צביונן ומ"מ אם אחר שנגמר הכל דר בו שלש שנים יראה שהחזיק בו שמא מכיון שירד בתורת בנין אין בעל הקרקע מקפיד בדירתו ואדרבה נהנה הוא בכך שאם יצטרך לשנות בה באיזה דבר או לתקן שיעשה כראוי לו ואפי' עמד שם שלש שנים משנגמר הבנין הואיל והדבר ידוע שבתורת בנין ירד לא החזיק ואין מדמין את הענין ליורד בתורת משכונה שצריך למחות לדעת קצת שהממשכן מקפיד ומקפיד הוא אלא שהוא מוכרח בכך ומתוך שהוא מקפיד דרכו לדקדק על מקבל המשכון שלו הא אחר שאינו אומן שבנה החזיק ואע"פ שאמרו ניר אינה חזקה אדרבה כל שיבי דכרבא ליעול ביה אינו דומה שהחרישה כל בני אדם עושין אותה בדרך אחת אבל הבנין אין כל דעות בני אדם שוין בו יש רוצה בבנין פלוני ויש רוצה בפלני והיה לו למחות:

והשותפין ר"ל שנודע שהקרקע משתף ביניהם והחזיק האחד בכלו שלש שנים ואין לו חזקה שאין השתף מקפיד בכך ואדרבה נוח לו בזו כדי שיאכלנה הוא באותו שעור ופרשוה בגמ' דוקא בשאין בה דין חלוקה שאף פירותיה אין ראויים ליחלק ומתוך כך שניהם רוצים להיות אחד מחזיק בה שלש או ארבע או כמה ואח"כ יחזיק האחר כשיעורו אבל כל שיש בה דין חלוקה יש לו חזקה כמו שיתבאר בגמ':

והאריסין ר"ל שמכיון שנודע שבאריסות ירד אפילו אכלה כלה שלש אין לו חזקה שאין הבעלים מקפידין בכך ופירשוה בגמ' דוקא באריסי בתי אבות ר"ל שהיה זה אריס לאביו גם כן או לאנשי המשפחה אבל כל שנעשה הוא לו אריס מתחלה ודאי אינו בטוח להאמין בו כל כך ומקפיד על חזקתו ויש לו למחות:

והאפטרופסין ר"ל שנתמנה אפטרופוס בנכסי קטן אם מצד אבי היתומים אם מצד בית דין בין על שדה זו בין על כלל הנכסים אפילו החזיק בהם שלש משהגדיל הקטן אין חזקתו כלום אפילו לא היה אפטרופוס אלא לעניני הוצאותיו ושמא תאמר והלא אף אחר שהחזיק בנכסי קטן אינו כלום כבר ביארנו בפרק המפקיד על אחר שהחזיק בנכסי קטן שאם החזיק שלש מאחר שהגדיל שיש לו חזקה ובא עכשו ללמדנו על אפטרופוס שאף בזו אין לו חזקה ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שאף אחר אין לו חזקה אף לאחר שלש משהגדיל ולדבריהם אתה צריך לפרש באפטרופוס האמור כאן שלא בנכסי קטן הוא אמור ואע"פ שאין מעמידין אפטרופוס אלא לקטן הדברים אמורים במי שממנה חברו על שלו כגון שהלך למדינת הים או שהוא נכבד וממנה גזברים על עניני ביתו ועסקיו וכל אלו האמורים כאן דוקא בשנודע שירדו בתורת כך או שהביא המערער עדים על כך ואין בידם לומר לא היו דברים מעולם הא כל שלא נודע אלא שזה טוען שבתורת כך ירדה לידו הואיל ויכול לטעון לא היו דברים מעולם ר"ל שלא בא לידי בתורת כך כשטוען אמת שבתורת כך בא לידי אלא שלקחתיו אח"כ נאמן:

ויש מי שפירש אומנין האמור כאן בענין מטלטלין וכן יראה מסוגיית הגמ' והענין הוא שהמטלטלין הרי הן בחזקת מי שהן תחת ידו ר"ל שכל שנודע בכלי זה שהוא של ראובן והוא עכשו ביד שמעון וטוען שראובן מכרו לו נאמן אף בשהכלי נראה בידו שלא היה יכול לטעון לא היו דברים מעולם ומ"מ בדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר אבל בעשויים להשאיל ולהשכיר כל שנראה בידו אינו נאמן ופירש עכשו שבאומן כל שיש בידו מטלטלין הראויים לבא לידו מצד אומנותו כגון צמר ביד צבע וכיוצא בו אפילו בדברים שאין עשויים להשאיל ולהשכיר הואיל ונראה עכשו בידו אינו נאמן בטענת לקוח הוא בידי ואף זו הלכה היא אלא שיתרחבו הדברים בגמ' בקצת דינין שבה:

ואין לאיש חזקה בנכסי אשתו ולא סוף דבר בשאין שום תנאי בינו ובינה שהרי עכשו מתורת מלוג הוא אוכלם והיאך הוא מחזיק בגוף הקרקע אלא אפילו התנה עמה תנאים שאין לו לאכול מתורת מלוג כגון שכתב לה שלא יקנה פירות נכסיה על הצדדין המתבארים במסכת כתובות ואח"כ אכל כמה לא החזיק כל שבאשה אצל בעלה אינה מקפדת ולא חוששת למחות וכן לאשה בנכסי בעלה ופירשוה בגמ' אפילו ייחד לה שדה למזונותיה והיא אוכלת שדות אחרים שמ"מ כל שבאיש אצל אשתו אינו מקפיד ולא לאב בנכסי הבן שנפלו לו מצד אבי אמו או שקנה הוא מעצמו או לבן בנכסי האב ופירשוה בגמ' בבן הסמוך על שלחן אביו וכל שהוא כן אינם מקפידין זה על זה כל אלו אין להם חזקה ויש אחרים מלבד אלו שאין להם חזקה גם כן כגון גזלן וגוי וראשי גלויות מצד אלמותם וכן חרש שוטה וקטן מצד שאין להם טענה וכבר ביארנו ענינם אבל אלו שבמשנה הוא מצד שאין זה מקפיד בחזקתו של זה:

בד"ה מנכסים בני חורין וכגון שמודה שלא פרעו דהא קי"ל כו' עכ"ל מיהו לעיל גבי מוכר שדהו בעדים כו' לא יתיישב בהכי דאף אם המוכר מודה נטעון ללקוחות שפרעו ולא נאמין למוכר ועיין בזה בחידושי הרמב"ן ובנ"י וק"ל:

תוס' בד"ה ואס"ד לוקח כו' כאן בשטר כאן שלא בשטר דאין כו' עכ"ל אין להקשות ומאי קושיא דא"נ דאיירי הכא בעדים בלא שטר מ"מ תיהוי מחאה דלא בעי שטר די"ל דודאי מחאה בעדים מאן דידע המחאה יאמר למחזיק אבל מוכר שדהו בעדים כיון דלית ליה קלא לא מקרי מחאה דלא יגיע למחזיק וכה"ג כתבו התוס' לעיל:

מתניתין דהאומנין והשותפין וכו' ברשב"ם ד"ה אין להם חזקה וכו' חוץ מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר וכו' וה"נ גבי אומנין אפי' דבר שאינו עשוי להשאיל ולהשכיר ועשוי לשלחו לאומן וכו'. הלשון דקאמר וה"נ גבי אומנין אפי' דבר שאינו עשוי להשאיל וכו' נראה קצת אינו מיושב לפום ריהטא. אבל יש ליישב דה"ק דכמו דבעלמא בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר אין להם חזקה מטעם דעשוים להשאיל ולהשכיר ולכך אינו יכול המחזיק בו לומר לקוח הוא בידי דאל"כ מאי בעו אצלי משום דכיון דעשוי הוא להשאיל ולהשכיר אמרינן בשאלה או בשכירות בא לידו ה"נ גבי אומן הואיל ועשוי לשלח כלי כזה לאומן הלכך אפי' אינו עשוי להשאיל ולהשכיר הואיל ועשוי לשלחו לאומן לתקנו אין לו חזקה כאלו היה עשוי להשאיל ולהשכיר דאמרינן דלאו בתורת מקח בא לידו אלא בתורת אומנות:

ד"ה שותפין וכו' ובסדר משנת ר' גרשון ה"ג השותפין כו' והאריסין אבל אומנין לא קתני וכו' דכ"ע יש שותף שאין לו חזקה וכו'. ר"ל דמסיק לקמן דאפילו לשמואל דס"ל שותף יש לו חזקה אעפ"כ יש ענין שותף דאין לו חזקה כדמחלק בגמ' בין נחית לכולה ובין נחית לפלגא ואם כן אפילו שמואל תני במתני' השותפין וכיון דתני השותף אין לו חזקה כ"ש אומן ולכך לכ"ע לא תנן במתני' האומנין וזה טעמו של ר' גרשון דלא גריס במתניתין האומנין אלא שיש לדקדק על סברתו של ר"ג דהיאך אפשר לומר דלשמואל לא תני במתני' האומנין הא היינו פלוגתייהו דאבוה דשמואל ולוי ושמואל כדאיתא בגמ' דאמר בהדיא שמואל תני אומן אין לו חזקה וצ"ל דס"ל לר"ג דלמסקנא דגמרא דלשמואל נמי יש ענין דשותף אין לו חזקה לא הוי פלוגתייהו בהא דאבוה דלשמואל ולוי לא תני אומן ושמואל תני אומן אלא שבזה פליגי דאבוה דשמואל ולוי תני שותף אין לו חזקה בכל ענין וכ"ש אומן ושמואל אומר אומן אין לו חזקה בכל ענין אבל שותף יש ענין שיש לו חזקה והא דאיתא בגמ' דפליגי דאבוה דשמואל ולוי תני שותף וכו' שמואל תני אומן אין לו חזקה היינו לפי מאי דס"ד מעיקרא אבל לפי המסקנא לא פליגי בהא אי אית לן למיתני במתני' שותף או אומן אלא דלכ"ע תני שותף ולא תני אומן ולא פליגי אלא בדין שותף דלדידהו בכל ענין אין לשותף חזקה ולשמואל יש ענין דשותף יש לו חזקה:

התם לקוחות הוא דאפסידו אנפשייהו כלומר עדים לית להו קלא ושאני התם דלקוחות הוא דאפסידו אנפשייהו דהוה להו למידק אי איכא עליה שעבוד ממון אבל לענין חזקה כיון דעדים לית להו קלא והמערער לא הוה ידע דכולהו מחמת חד קאתי כי היכי דלמחי לא הויא חזקה וליכא למימר הכי בכי הא איבעי ליה למידק דכי אמרינן הוה ליה למידק היינו גבי לוקח דיהיב ממונא אבל במערער דלא יהיב ממונא לא אמרינן. הר"י ן' מיגש ז"ל.

מאן דיזיף בצנעא יזיף אבל מאן דזבין בפרהסיא זבין כתב רבינו חננאל ז"ל דמתנה עבידי אינשי דיהבי מתנה בצנעא. ונראה מדבריו שהנותן שדהו בעדים וקבל עליו אחריות אינו גובה מנכסים משועבדים. ואני תמה במה שכתב כאן וזה לשונו: וקיימא לן בהא כרב דאם הן מתנה בשטר מצטרפים בלא שטר אין מצטרפים דעבדי אינשי דיהבי מתנה בצנעא עד כאן. ונראה מדבריו דמוכר אפילו בעדים מצטרפים דלוקח אפילו בעדים יש לו קול אפילו לגבי חזקה. וזה תימה חדא דשלשה לקוחות אמרינן ועלה אמר רב וכולן בשטר ובמוכר שדהו בעדים דגובה מנכסים משועבדים קאמרינן טעמא משום דלקוחות אפסידו אנפשייהו משום דאית ליה קלא קצת ויגיע לדבר ברור על ידי חקירה וכי אקשינן לרב מיניה לדידיה למימר דעדים לית להו קלא והאמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים עלה הוא דפרקינן מלוה אזביני קא רמית וצריך עיון בדברי הרב ז"ל שהוא רב מובהק. הרשב"א ז"ל.

הא דאקשינן למימר דלוקח אית ליה קלא ורמינהו אכלה בפני האב כו' פירש הראב"ד ז"ל דאכתי אדרב מקשה דאמר המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים משום דבפרהסיא זבין אם כן בפני לוקח שנה אמאי הוי חזקה ואפילו לא מכרה אלא בעדים מחאה גדולה היא ונראה שהזקיקו להרב ז"ל לפרש כן מפני שהוצרך אביי לאוקמה במוכר שדהו סתם אלמא לא אשכח לה פיתרי אלא בהכין ואי אברייתא דאכלה האב שנה והבן שנה ולוקח שנה קא פריך ומברייתא לברייתא אמאי דחיק נפשיה אביי כולי האי לימא הא בעדים הא בשטר. ואפילו הכי אין פירושו מחוור בעיני דאם כן למה הביא אותה ברייתא ראשונה ואחריה הקשה למימרא דלוקח אית ליה קלא והפסיק בין דברי רב לקושיא זו בהבאת אותה ברייתא אלא ודאי לא על רב בלבד הקשה כאן אלא אף מברייתא לברייתא קא מקשה דאלו התם קתני אכלה הלוקח שנה הרי זו חזקה אלמא לוקח אית ליה קלא ואלו הכא קתני בפני לוקח שנה הרי זו חזקה אלמא לוקח לית ליה קלא. ואם תאמר מכל מקום הרי יכול להקשות מהא דבפני לוקח שנה לרב וכיון שהתחיל להקשות על רב למה נסתלק מרב לקושיות אחרות מברייתא לברייתא. ונראה לי מפני ששתי ברייתות אלו לא שתים הן אלא רישא וסיפא הן וכן שנויה בתוספתא כאן בפרק תחלתו כל שאינו עושה פירות תדיר ולפיכך לא הקשה ממנה לרב עד שנדע שאינה משובשת דהא משמע דסיפא פליגא ארישא וכשתירץ אביי והעמידה במוכר שדותיו סתם שוב אין להקשות ממנה לרב דתירוצו של אביי עולה לכאן ולכאן. ובזה גם כן עלה לנו תירוץ למה שאמרנו מפני מה לא העמיד אביי סיפא בלוקח בעדים דודאי רישא וסיפא בחד גוונא מתניין דאי לא לפלוג וליתני בדידה ואי סיפא בעדים ובלא שטר רישא נמי בעדים ובלא שטר ואם כן למה הויא חזקה ואי רישא בשטר אף סיפא בשטר ולמה לא תהיה מחאה. ועל כרחנו לא מצא בה אביי תירוץ אלא במוכר שדותיו סתם ואפילו הכי ברישא הרי זו חזקה דכל שמכר בשטר קלא אית ליה ואף על פי שלא מכר לו זו בפירוש מכל מקום כיון שיצא קול שהראשון מכר לזה כל שדותיו והרי לוקח זה אוכל כמו שאוכל כל שדותיו האחרים היה לו לבעל השדה לדעת כי מכח קנייתו הוא אוכל ובא. אבל בסיפא כל שהוא אוכל שדהו ולא ערער עליו אדם מימר אמר שאר שדות מכר לו ולא זו שאין זו בכלל שדותיו שכבר מכרו לו. ומכל מקום לדידי קשיא לי אשמעתין מאי קא מקשה ממחאה לחזקה דבמחאה לא צריכא קלא דשטרא דהא לכולי עלמא מחאה בפני שנים או בפני שלשה ואף על פי שלא כתב ובהא לא אשכחן מאן דפליג. וכי תימא הני מילי מחאה מפורשת דעלמא אבל מחאה שעל ידי מכירה לא אנן אדרבה איפכא אמרינן דאין לך מחאה גדולה מזו וטעמא רבה איכא דאלו במחאה בעלמא אף על גב דאמר למחר תבענא ליה בדיני אכתי לא נפיק שפיר מלישנא בישא שמא לבזותו נתכוון ומחזיקו כגזלן בעיני השומעים כשהוא מראה בעצמו שיעמידנו בדין עליו אבל כאן שעושה מעשה ומוכרה ודאי אין לך מחאה גדולה מזו. ומכאן למוכר אפילו בעדים שלא תעלה לו למחזיק חזקה ואנן לדידן דקיימא לן דמחאה שלא בפניו ובפני שנים דסהדותא בעינן וכדפסק רבא משמיה דרב נחמן דלאו גלוי מילתא בעינן. ונראה לי שהמקשה הזה אינו אלא כשואל מפני שאמרנו דמחאה אינה צריכה בפניו וכן אינה צריכה קול גדול כקולו של שטר אלא פירסום בפני שנים למאן דאמר בפני שנים או בפני שלשה למאן דאמר בפני שלשה והרי כאן דאפילו מיחה בשטר אינה מחאה ובדין הוא דליקשי מהא לעיל למאן דאמר מחאה שלא בפניו הויא מחאה ובפני שנים אבל למאן דאמר בפני שלשה לא קשיא כולי האי דאפשר דשטרא לית ליה קלא ואינו אלא כמוחה בפני שנים ואף על פי שיש כאן שלשה לוקח ושני עדים אפשר שנעשה שטר שלא בפני לוקח וכאותה ששנינו כותבים שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו ולפיכך הקדים כאן תחלה להקשות מרישא לסיפא ומסיפא לרישא דמרישא משמע דלוקח אית ליה קלא ובשטר כדרב דאמר שלשה לקוחות מצטרפים וכולן בשטר ואם איתא דלוקח אית ליה קלא אין לך מחאה גדולה מזו ותקשי רישא לסיפא וכן למאן דאמר מחאה שלא בפניו הויא מחאה בין בשנים בין בשלשה ובפירוקא דאביי סלקא פירוקא דכולהו כן נראה לי. ומכל מקום נראה לי דאפילו מוכר בעדים אין לך מחאה גדולה מזו ואפשר דאפילו למאן דאמר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה הכא מודה דטעמא התם משום דמימר אמר מחזיק כל שאינו מוחה בפני בוש הוא לשקר בפני אבל מוכר ודאי מחאה גדולה היא לכולי עלמא ומעשה כההוא דאמר הא נקיטא לי שטרא דזבינה ליה מיניה הא ארבע שנים כולי עלמא מודו ביה. הא דתניא אכלה האב שנה והבן שתים יש מפרש דוקא בנו גדול דומיא דאכלה בפני הבן שתים דההיא על כרחך בבנו גדול הוא דאין מחזיקים בנכסי קטן ואפילו הגדיל ורישא נמי בגדול אבל בקטן לא דקטן לאו בר מחויי ביה הוא דהא לאו בר אזהורי שטרא הוא והילכך כל שאינו בר מחאה אין לו חזקה דחזקה מכח מחאה קא אתיא והויא ליה כמו שהוא בשכוני בראי ובמקום חירום שאי אפשר לו למחות. והרמב"ן ז"ל כתב דאפילו בקטן עלתה לו חזקה דריע ליה טענת מערער דהוה ליה למחויי ולא ישתוק וקטן נמי לאו בר אזדהורי הוא טפי משלש בשטריה. ונראה לי עוד לרחק טענה זו דכל שהוא יכול למחות ולירד בשדהו אינו מניחו יותר דטעמא דתלת שנין מזדהר בשטריה מיגד אגוד בטעמא דתלת שנין קפיד וכמו שכתבתי שם והכא אף על פי שהוא כאלו אינו כאן הרי מקבלים עדים שלא בפניו בכל כי האי ונזקקים לו וכדאמרינן בכולהו אין נזקקים לבר מנמצאת שדה שאינה שלו דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן וכדאמרינן נמי בריש פרק הגוזל גבי עובדא דבר חמוה דרבי ירמיה אמר רב חמא בריה דרב יוסף אמר רב הושעיא תינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חברו ואומר שלי הוא אין אומרים נמתין עד שיגדיל אלא מוציאין מידו ולכשיגדל אם יש לו עדים יביא עדיו. ונראה אף על פי שאמרו שם דדוקא בדלא קיימא בחזקה דאבוה אבל קיימא בחזקה דאבוה לא הכא נמי כל שלא אכלה אבוה תלת שנין לא קיימא בחזקתיה אלא בחזקת דמרא קמא. הרשב"א ז"ל.

ואי סלקא דעתך לוקח אית ליה קלא אין לך מחאה גדולה מזו ואם תאמר אמאי לא משני כאן בשטר כאן שלא בשטר. ויש לומר דודאי לעיל המערער אין לו לחקור כי היה שמח שלא היו מחזיקין בדין חזקה אלא שמטי ואכלי כל אחד שנה אבל המחזיק יש לו לחקור מי קונה שדהו ודומה למוכר שדהו בעדים שיש להם לחקור הלקוחות. ולי נראה לתרץ דמשמע ליה דומיא דבן דאית ליה קלא כשיוצא מיד האב ליד הבן הכי נמי בלוקח דאית ליה קלא והיינו בשטר ומשני ודאי אית ליה קלא למכירה אלא שמכר כל שדותיו בסתם. תוספות הרא"ש ז"ל.

מתניתין האריסים והשותפים. נראה דלא גרסינן השותפים דבין לוי ובין שמואל לא תנו במתניתין השותפים דלוי תני במתניתא דידיה שותף ושמואל לא תני כלל שותף. ותימה אמאי לא תני במתניתין שותף הא לכולי עלמא יש שותף שאין לו חזקה אף על פי שיש שותף שיש לו חזקה והכי נמי תני מתניתין אריסים ומוקי לה בגמרא באריסי בתי אבות. ויש לומר אריסים דאיירי בהו מתניתין לכולהו אין להם חזקה אבל השותפים החילוק תלוי בקרקע בין נחית לכוליה בין נחית לפלגא הילכך לא בעי למתני השותף אין לו חזקה דאיכא שותף שיש לו חזקה. תוספות הרא"ש ז"ל.