מסכת בבא בתרא דף ל״ח עמוד א׳

ואי כורכמא דרישקא לכך נקט כורכמא דרישקא שמתקיים בקרקע ג' שנים דהיינו שני. חזקה ודרך להשהותו בקרקע כמו שיכול להתקיים:

אלא כדי שיהא באספמיא דעד שם יש מהלך שנה ויותר מכאן אין דרך להרחיק יותר מקרקעו ואם הרחיק יותר לא פלוג:

מחאה שלא בפניו כו' תימה דבכל דוכתי נקט מחאה ואמאי לא נקט חזקה שלא בפניו הויא חזקה ויש לומר לפי שהטעם תלוי במחאה ולא בחזקה שאדם המחזיק בקרקעותיו של חבירו אית ליה קלא שהוא חוקר ושואל על נכסיו אבל המחאה אין לה קול כל כך שאין המחזיק מחזר אם מוחה לו בעל קרקע לפיכך אין חזקתו חזקה כשאין יכול לשמוע מחאתו דמה יועיל שמיחה:

בגליל והחזיק ביהודה אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה פירוש, בסוף השלש, אבל היה עמו במדינה בתחלת השלש ולא בסוף השלש, לא עלתה לו חזקה, משום דתחלת שלש אינה עושה חזקה אלא סוף שלש, ובסופן לא היה זה במדינה שימחה, ואוקימנא בגמרא דדוקא בשעת חרום, ואי נממי בסתם יהודה וגליל דכשעת חרום דאמי, הא בזמן ששירות מצויות אפילו יהודה וגליל כארץ אחד ועלתה לו חזקה.

אמר רב יהודה לא אמרו שלש שנים וכו' כלומר וחכמים הלכו אחר המרחק הבינוני, שאדם מתרחק מביתו מהלך שנה לפעמים. ושמעינן מדרבי יהודה תרתי, חדא דבפניו לאלתר הויא חזקה, דלא אמרו שלש אל למי שאינו עמו בעיר. ועוד דאפילו בשעת חרום ואפילו היה במקום רחוק אי אפשר שלא שמע, והיה לו למחות, דאף המחאה אי אפשר שלא תשמע בשנה, ומכל מקום אין הלכה כרבי יהודה אלא כתנא קמא.

הא קא משמע לן דסתם יהודה וגליל כשעת חרום דמי ואיכא למדיק, דהא תנינן (בגיטוין ב', א) המביא גט בארץ ישראל אינו צריך לומר בפני נכתב ובני נחתם, ואוקיחמנא טעם התם (ד, ב) משום דמצויין לקיימו דשכיחי שיירתא. וי"ל התם בזמן שהיו השיירות מצויות ושהיו ישראל שרויין על אדמתם, והכא לאחר מיכן שנמתקלקלו המקומות, והיינו דקאמר הכא סתם יהודה וגליל כשעת חרום דמי, דאלמא משמע דיש זמנים שידוע שאין שם חרום כלל ויש שלום ואז השיירות מצויות. ואינו מחוור בעיני, דמשנת המביא ומשנתינו זו בזמן אחד נשנו והיאך שנאן ראבי סתם זו בזמן אחר וזו בזמדן אחר. וי"מ דלגבי גיחטוין כל מאן דאית לה גיטא לבי דינא א אזלא לקיומיה, ואינהו דקו במילתא ומשכחי, דשכיחי שיירתא קצת, עד שמצויים לקיימו על ידי חקירת בית דין. אבל לגביכ חזקה כל מאן דאית ליה קרקע במקום אחד דלא אזיל לבי דינא לחקור אם בא אדם להודיעו מי עומד בקרקעו, וגם המחזיק אינו חוקר אם יש מגיד שערער עליו אדם.

המשנה השניה והכונה בה לבאר עניני החלק השני ואמר על זה שלש ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן והגליל היה ביהודה והחזיק בגליל בגליל והחזיק ביהודה אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה אמר ר' יהודה לא אמרו שלש שנים אלא כדי שיהא באספמיא ויחזיק שנה וילך ויודיעו שנה ויבא לשנה אחרת אמר הר"ם מה שהתנה עד שיהא עמו במדינה הוא בשעת חירום לפי שהיו הדרכים משובשים בשעת חבור המשנה ואמר ביהודה ר"ל ארץ יהודה ואע"פ שלא יהא עמו בתוך אותה מדינה כמו שאמרנו מחאה שלא בפניו הויא מחאה ומחאה בפני שנים ושלא בשעת חירום ואפילו היה באספמיא וזה המחזיק בירושלם תהיה חזקה ואפילו לדעת תנא קמא ור' יהודה סבר שאפילו בשעת חירום הויא חזקה בשלש שנים וסבר גם כן שאם היה עמו במדינה תהיה לו חזקה מיד ואינו צריך שלש שנים ולא לזמן מועט מזה אלא הואיל והוא לפניו לאלתר הויא חזקה ואין הלכה כר' יהודה בשום דבר זה:

אמר המאירי שלש ארצות לחזקה כלומר שהן חלוקות זו מזו בדיניהן לענין חזקה שאין חזקת זו מועלת בשל זו והם יהודה ועבר הירדן והגליל והוא שביאר היה ביהודה והחזיק בגליל או בגליל והחזיק ביהודה אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה ר"ל שיהא המחזיק בעיר אחת והמערער בעיר אחרת ושתי העיירות ביהודה אמר ר' יהודה לא אמרו שלש שנים אלא שיהא באספמיא ויחזיק שנה וילך המודיעו ויודיעו שנה ולשנה אחרת יבא וימחה ואע"פ שיכול למחות במקום שהוא כמו שיתבאר מ"מ התקינו שיוכל לבא ולדון על קרקעו ולהחזיר לרשותו פירות שהם שם עכשו ולא יבא בהם לידי גזל הנאכל ואין ר' יהודה סובר על טעם חזקת שלש שיהא מפני ששלש שנים אדם נזהר וכו' אלא מטעם זה ולדעתו כל שבפניו לאלתר הויא חזקה הואיל ולא מיחה תיכף לידיעתו ולא מצד טענת מחילה אלא שמאחר שלא מיחה אנו מאמינין לזה בטענת מקחו בלא שטר וכל שלא בפניו לאחר שלש מיהא אף מיהודה וגליל הויא חזקה ומ"מ אף לר' יהודה למהלך יותר משנה לא חששו מן הסתם אא"כ בירר הוא שכן כמו שכתבנו למעלה:

זהו ביאור המשנה והלכה כתנא קמא כמו שיתבאר בטעם חזקת שלש אלא ששאלו בגמ' לתנא קמא אם מחאה שלא בפני המחזיק הויא מחאה אף ביהודה וגליל יש לנו לומר שהחזיק שהרי היה יכול למחות במקום שהוא ואי אפשר שלא הגיעה לו השמועה ואם מחאה שלא בפניו אינה מחאה והוא הדין שחזקה שלא בפניו אינה חזקה שהרי זו תלויה בזו שכל שמחאתו של זה אינה מחאה היה לו למחזיק להזהר בשטרו ולמוד בדעתו שאם היה זה עמו במדינה היה מוחה והעלו בגמ' שהכל סוברים מחאה שלא בפניו הויא מחאה ויכול למחות בכל מקום שהוא בפני שנים ואף אנו אומרים שכל שמיחה באיזה מקום שהדברים מגיעים באזני המחזיק והיה לו להזהר בשטרו ומאחר שכן אף כשלא מיחה הפסיד והלה מחזיק בשלו שכמו שמחאה שלא בפניו מחאה כך חזקה של בפני המערער חזקה אי אפשר שלא הגיעה חזקתו של זה לאזניו והיה לו למחות ויש מי שחולק לומר שאינה חזקה אא"כ נודע לנו שהדבר נודע לבעל הקרקע ואף מקצת חכמי פרווינשאה כתבוה כן בחבוריהם עם קצת ראיות חלושות ואל תחוש לדבריהם ומ"מ כל שיש חירום בין אותה העיר או המדינה שהמחזיק דר שם לאחר שהמערער דר שם אין בזה חזקה שאין חזקתו של זה מגעת לאזניו של זה ואף אם ידע כן במקרה אינו סובר שתהא מחאתו מגעת לאזני המחזיק ויש מקומות שסתמן שעת חירום ביניהם והם יהודה ועבר הירדן וגליל וכל שסתמן חירום הרי הוא כמקומות שיש חירום עכשו ביניהם עד שיודע בודאי ששלום ביניהן ואין חזקה מזה לזה וכן הלכה ויש מפרשים שיהודה וגליל לא נאמר על סתמן שיש חירום ביניהם אלא שאין שיירות מצויות מזה לזה לעולם וכל שהוא כן הרי הוא כשעת חירום אע"פ שנודע ששלום ביניהם ולא יראה לי כן ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמ' אלו הן:

הסכימו גאוני ספרד וחכמי צרפת על חירום זה שביארנו במשנה דוקא בחירום של עסקי נפשות אבל כל שאין שם חשש נפשות אע"פ שיש שם חשש ממון אין זה מעכב שלא להחזיק זה על זה וכן הסכימו שכל שבין ישמעאלים ונצרים סתמן חירום ואין חזקה מזה על זה אא"כ ידוע ששלום ביניהם כל שיש חירום ביניהם או שסתמן חירום ביניהם אפילו היו קרובים זה לזה ואפילו רואים זה את זה אין מחזיקין זה על זה והוא שאמרו בתלמוד המערב אפילו שתי אכסניאות כגון שלומי וגבירו והירדן מפסיק בנתים ועומד ורואה אחד מחזיק בשדה שלו אינה חזקה עד שיהא עמו באותה העיר וזה מסייע למה שפירשנו שסתמן חירום ביניהם ואע"פ שרואין זה את זה אין יכולים לעבור מזה לזה שאם מצד שאין שיירות מצויות אי אפשר במקום שרואין זה את זה ולא יהא שם חירום שלא יהו מצויים לילך מזה לזה:

מתקיף לה רבא אמאי כיון דמד אילנא הוא ודאי לית ליה קרקע וכיון דלית ליה קרקע לימא ליה עקור אילנך שקול וזיל. אלא אמר רבא בבא מחמת טענה כלומר האי דאמרי נהרדעי דיקנה הקרקע כשטוען ואמר לקחתי ממך אילן זה וקרקע בפירוש והא קמשמע לן דכיון דמדינא הוה אית ליה למימר עקור אילנך שקול וזיל משום דחד אילנא הוא ולא אמר ליה מידי כי טעין האי דזבינתיה לקרקע דאילן ניהליה בהדי אילן בפירוש מהימן משום דהא אחזיק בה ובעל הקרקע הוא דאפסיד אנפשיה דאיבעל ליה למחויי ולימא האי דשבקתיה להאי אילן בארעאי לא בזבינא שבקתיה אלא מחילה בעלמא בדלא קפידנא ולא מצטרכנא לה לארעא וכי מצטרכנא אמינא ליה עקור אילנך שקול וזיל דאי לא תימא הכי כו'. עד כאן לשונו.

מתניתין בגליל והחזיק ביהודה אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה. פירוש בסוף השלש אבל היה עמו במדינה בתחלת השלש ולא בסוף השלש לא עלתה לו חזקה משום דתחלת שלש אינו עושה חזקה אלא סוף שלש ובסופן לא היה זה במדינה שיממה ואוקימנא בגמרא דדוקא בשעת חירום ואי נמי בסתם יהודה וגליל דכשעת חירום דמי הא בזמן שיירות מצויות אפילו ביהודה וגליל כארץ אחת ועלתה לו חזקה. הרשב"א ז"ל.

אמר רבי יהודה לא אמרו שלש שנים כו' רבי יהודה בא לחלוק על מה שאמר תנא קמא דהיה ביהודה והחזיק בגליל אינה חזקה וקאמר רבי יהודה והלא כל עיקר אותם שלש שנים שקבעו לחזקה לא קבעוה אלא בשביל שאם היה באספמיא והחזיק בארץ ישראל תעלה לו לחזקה בשלש שנים וכל שכן דהיכא דהיה ביהודה והחזיק בגליל דהויא חזקה וכדי שלא נחלוק השוו חכמים כל זמן שני חזקה בין שהלך בעל הקרקע למקום רחוק בין שהלך למקום קרוב שלא לחלק בשיעורייהו. וגמרינן בגמרא לקמן דרבי יהודה ורבי ישמעאל סברי כל שבפניו לאלתר הויא חזקה והא דאמרינן רבי יהודה ממתניתין נפקא דקאמר לא אמרו שלש שנים אלא כדי שיהא באספמיא שנה כו' משמע שלא אמרו זה השיעור אלא כדי שתעלה חזקה כשילך בעל הקרקע בארץ רחוקה אבל בפניו לאלתר הויא חזקה. ואם תאמר דלמא לא פלוג רבנן בחזקה בין בפניו בין שלא בפניו כמו שלא חלקו בין הלך בעל הקרקע בדרך רחוקה בין שהלך יום או יומים. יש לומר בכל שלא בפניו לא חלקו אבל ודאי יש לחלק בין בפניו בין שלא בפניו. ועוד נראה לי כי היה ידוע להם דסבירא ליה לרבי יהודה הכי מתוך הברייתא דבתוספתא תניא. עד כאן מעליות הר"י ז"ל.

גמרא מאי קסבר אי קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה כו'. הא דלא שקלינן וטרינן אחזקה ולא אמרינן אי קסבר חזקה שלא בפניו הויא חזקה לפי שבעל הקרקע שואל וחוקר על קרקעותיו ביד מי הן אבל במחאה יש לדון אי הויא מחאה שלא בפניו מחאה או לא שאין מחזיק שואל וחוקר אם מוחה על חזקה שלו ועוד שאין המחאה מפורסמת כמו החזקה. עליות הר"י ז"ל. וזה לשון תוספות הרא"ש ז"ל. תימה דבכל דוכתא דנקט מחאה כו' ככתוב בתוספות. ויש לומר לפי שבמחאה הטעם תלוי ולא בחזקה דחזקה ודאי נשמעת למרחוק דהמחזיק בקרקעות של חברו מלתא דתמיהא היא ואית לה קלא וגם כל אדם חוקר על קרקעו אבל מחאה אין לו קול וגם אין המחזיק מחזר אם מיחה ולפי שאין המחאה יכולה לישמע באזני המחזיק לא הפסיד המערער בשתיקתו ואין החזקה חזקה דמה יועיל שימחה מאחר שלא ישמע לאזני המחזיק. עד כאן לשונו.

מאי שנא יהודה וגליל דנקט על מה שפירש רשב"ם ז"ל אפילו שאר מלכיות נמי ומשני סתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי אבל שאר מדינות סתמא לא הוי כשעת חירום הקשה ר"י ז"ל דבסוף פרק קמא דגיטין אמרינן איפכא דאף על גב דממדינה למדינה בחוץ לארץ אינן מצויין לקיימו ממדינה למדינה בארץ ישראל כגון יהודה וגליל מצויין לקיימו אלמא דשכיחי שיירתא טפי מיהודה לגליל משאר מלכיות ובפרק ב' דכתובות לא פירש רש"י ז"ל כן אלא מאי יהודה וגליל דנקט אפילו שאר מדינות נמי. ומה שהקשה ר"ש ז"ל אם כן לימא אפילו יהודה ויהודה הא לא קשיא דסוגית התלמוד כך היא דמעיקרא דייקי אי אמרת להאי גיסא איכא קשיא ואי להאי גיסא איכא קשיא ומשני לעולם כדאמרת והדר פריך אכתי תקשי מאי שנא ולא הדר מפרש בדפריש מעיקרא ולפירושו שפירש אפילו שאר מלכיות נמי הוה ליה לפרושי טפי דהא לא פרכיה לעיל. תוספות הרא"ש ז"ל.