מסכת בבא בתרא דף כ״ח עמוד ב׳

ואידך כלומר ונגיחה רביעית דבעינן היינו משום דאי לא נגח לאחר שהוחזק מה ישלם:

שאין עמה טענה מפרש במתני' לקמן (בבא בתרא דף מא.) אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי אמר לו שלא אמר לי אדם דבר מעולם ולא אמר לו אתה מכרת לי:

תיהוי חזקה דהא אמרת שלש שנים מפקי ליה מרשות מוכר:

ומשני טעמא מאי אמרינן שלש שנים מפקי לה מחזקת מרה קמא דאמרינן דלמא כדאמר איהו זה אומר לקחתיה ממך וזה אומר גזלתיה ממני ואין אנו יודעין האמת עם מי אתיא חזקת שלש שנים ומוקי לה ברשותיה ואמרינן דלמא קושטא הוא כדקאמר אבל בלא טענה מהיכן קנאה בשביל אכילת שלש שנים:

מחאה שלא בפניו לא תיהוי מחאה אם מיחה המערער בתוך שלש שנים לפני עדים שלא בפני המחזיק ואמר דעו שפלוני מחזיק בקרקע שלי בגזילה לא תיהוי מחאה:

דומיא דשור המועד שמעידין ששורו נגחן ובשלש פעמים שהעידו שלא בפניו אינו נעשה מועד אף התראת עדות של מחאה לא תיהוי עדות שלא בפניו דמחאה דומיא דהעדאה היא שהיא התראה לשמור שורו ואף המחאה התראה היא להזהר בראיית זכותו ושטר מכירתו:

התם והועד בבעליו אמר רחמנא כו' כלומר לא דמי נהי דגמרינן שלש שנים משלש נגיחות כי היכי דמפקי הני מחזקה הני נמי מפקי מחזקה אבל מחאה מהעדאה לית לן למיגמר דהתם כיון דהעדאה לחייבו ממון על נגיחותיו היא באה ולהעמיד שורו בחזקת מועד בעינן בפני בעלים שידעו לטעון ולהכחיש העדים ולהביא אחרים להזימן אבל טעמא דמחאה להתרות בו להיות זהיר בזכיותיו היא באה שזה טוען שבגזילה היא בידו הכא אפילו שלא בפניו נמי איתה:

דחברך חברא אית ליה כו' ויאמרו זה לזה והדבר בא לאזניו ואינו יכול לומר אילו שמעתי הייתי זהיר בראיית זכותי:

אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה כו' תימה מאי ס"ד דמקשה דהיכי מצי לאוקמי בידיה כיון דלא טעין מידי וי"ל דהכי פריך כיון דילפת משור המועד מה התם בשלש נגיחות הוי בחזקת נגחן הכא נמי כיון דאכלה שלש שנים ולא מיחה הויא בחזקת שלא ימחה עוד ובלא טענה נמי תהא שלו דאית לן למימר שמחל לו אי נמי הא דקא פריך למימרא דחזקה שלא בטענה תהא חזקה היינו כגון דאמר ליה מפלניא זבנתה דזבנה מינך אע"ג דלא אמר קמי דידי זבנה ולא דר בה אפי' חד יומא ולא ידע אי זבנה מיניה אי לא אלא דהכי א"ל תימה לרשב"א הא דמיבעיא לן בפ' כיצד הרגל (ב"ק כד. ושם) אי לאיעודי תורא אי לאיעודי גברא תפשוט מהכא דלאיעודי תורא הוא דקאמרי הולכי אושא מה שור המועד כיון שנגח ג' נגיחות נפקא ליה כו' ואי לאיעודי גברא לא מייעד עד נגיחה רביעית דאז הוא מועד לעבור בהתראות דכשנגח נגיחה שלישית והתרו בו עדיין לא עבר על שלש התראות עד שיגח פעם רביעית וי"ל דסוגיא דהכא כמאן דאמר לאיעודי תורא והולכי אושא לא אמרו אלא דגמרינן משור המועד ולא יותר וילפינן משלש התראות דגברא ולא משלש נגיחות דתורא ועוד דלמאן דאמר לאיעודי גברא אין צריך שיהו מוחזקות לעבור בהתראות דאם כן עד נגיחה חמישית לא יחייב אלא צריך שיודיעוהו בכל פעם כשיגח כדי שישמור שורו ומכל מקום חיובא דשור תליא במה שהוחזק ליגח:

אלא מעתה מחאה שלא בפניו לא תהא מחאה פירש ר"י כי היכי דילפת משור המועד דהוי חזקה בשלשה זימני הכי נמי נילף מה שור צריך העדאה בפניו ולא אמר קלא אית ליה ותועיל הכי נמי מחאה שלא בפניו אית לן למימר דלית ליה קלא ולא תהא חזקה אף על פי ששמע החזקה כיון דאין קול למחאה מה היה מועיל אם מוחה כיון שלא תגיע למחזיק מחאתו ואע"ג שמחאה באה לבטל החזקה וההעדאה באה לקיים מ"מ פריך שפיר והא דנקט מחאה ולא נקט חזקה משום דחזקה נשמעת טפי מהעדאה אבל מחאה אינה נשמעת יותר ובלא שור המועד הוי מצי למיפרך דלא תהא מחאה כדפריך אליבא דרבנן אלא כיון דיליף משור המועד ניחא ליה למפרך מיניה ומשני חברך חברא אית ליה ויש קול בין למחאה בין להעדאה אבל בהעדאה גרידא גזירת הכתוב הוא דאין נעשה מועד אלא אם כן מעידים בפניו אפילו יתברר לו באלף עדים שהעידו על שורו בבית דין:

כגון צלף בתר דשני ליה מתאנה פריך מצלף דתאנה גדולה היא בשעה שנוטלין חבירתה מן האילן אלא שלא נתבשלה עדיין אבל צלף קטן הפרי הרבה כשנוטלין האחת כדאמר בשבת (דף ל.) עתידין אילנות שיטענו פירות בכל יום לגלג עליו אותו תלמיד אין כל חדש תחת השמש אחוי ליה צלף ור"ח גריס ברישא תלתא פירי בחד יומא כגון צלף שיש לו שלשה פירות ביחד ובתר הכי גריס כגון תאנה וההיא דשבת משמע כספרים שלנו:

ודלמא עצה טובה קא משמע לן ה"נ מצי למיפרך ודלמא בתוך עשר הוה קאי ומזהיר על תחלת אחת עשרה דליכא אפילו שנה ולעולם בשנה אחת הויא חזקה ור"ח פירש דרב יוסף יליף הכי וגריס שהרי נביא עומד בתשע ומזהיר על י"א שתלכד העיר ויאבדו השטרות ויסמכו על חזקת שלש שנים ומביא ראיה מסדר עולם דבשנה תשיעית בחדש עשירי היה ומיהו בכל הספרים שלנו כתוב שהרי נביא עומד בעשירי וכן בסדר עולם שלנו תניא בשנה העשירית ועוד דלגירסתו נמי קשיא מנא ליה שלש שנים מיום ליום דלפי גירסת סדר עולם ליכא אלא שמנה עשר חודש שהרי בשנת אחת עשרה לחדש הרביעי בתשעה לחודש הובקעה העיר:

גמרא אלא מעתה כל חזקה שאין עמה טענה תיהוי חזקה. כלומר, טעמא דחזקה מאי ניהו דאמרינן דשתיקת הבעלים מוכחת שמכרה לו או נתנה לו כמו שהמחזיק אומר,

איהו לא טעין ואנן ניקום וניטעון ואיכא למידק, דקארי לה מאי קארי לה, דאדרבה אמתניתין דכל חזקה שאין עמה טענה אקשינן בגמרא פשיטא. וי"ל דהכי קא פריך, כיון דמשור המועד גמרת ליה, אימא כשור המועד דבכל ענין תיהוי ליה חזקה, ואף על גב דאיהו לא טעין ניטעון ליה, דדילמא שטרא הוה ליה ואירכס, וכי האי גונא נמי אמרינן בגמרא (מא, א) פשיטא מהו דתימא האי גברא מיזבן זבינא ליה ושטרא הוה ליה ואירכס וסבר אי אמינא מזבן זבינא לי אמרי לי אחזי שטרך, וכגון זה פתח פיך לאלם הוא קא משמע לן. ולדידי קשיא לי, אדרבא איהו שפיר קא פריך, כיון דמשור המועד גמרת נימא כשור המועד דבכל ענין נפקא ליה מחזקת בעלים הראשונים וקם ליה ברשותיה דהאי שאני אומר כיון ששתק כולי האי אחולי אחיל גביה, וכענין שאמרו הגאונים ז"ל בכל דבר שאינו מחסרו קרקע דטענת סבלונות מהניא ליה ומדין מחילה, וכדאמר רבא לקמן (בבא בתרא כ) בחד מן לישני תרתי מחיל תלת לא מחיל, ופרכינן אי הכי תיהדר ארעא לבר מפרי, אלמא מתוך שתיקתו גמרינן למחילתו והויא מחילה ולא מהדר לה פירא לההוא לישנא, הכי נמי נימא דשתיקתו היינו מחילה ותיקום ברשותיה דהאי. וי"ל דקרקע אינו נקנה במחילה, אלא בכמכירה ונתינה, ולא עדיף שתיקה ממחילה מפורשת, ואלו אמר לי שדי מחולה לך לא אמר כלום, כל שכן מחילה מתוך שתיקה, אבל שעבודין שיש להן חזקה בטענת סבלנות כדעת הגאונים ז"ל ניתנין הן במחילה, שאלו הוציא זיז על חצר חברו ואי נמי שנעץ קורה בכותלו, יכול הוא למחול לו שלא יסלקם משם, שאין זה כנותן קרקע אלא כמוחל על השעבודים, וכן נמי אכילת פירות, אחר שאכל הרי חזר על האוכל לחוב בעלמא ויכול הוא למוחלו, מה שאין כן בגופו של קרקע, והיינו דאמרינן, התם טעמא מאי, כלומר מאיזה צד יכול הוא לזכות בקרקעו של חברו, במכירה או במתנה, איהו לא טעין ואנן ניקום וניטעון. אלא שעדיין קשה לי דהא לקמן (שם) גבי עובדא דרב ענן דשקל בידקא בארעיה ואמר והא אית לי סהדי דאתא וסייע בגודא בהדאי, כלומר ומחל לי, ופירש ר"ש ז"ל דהוה ליה כמאן דאמר ליה לך חזק וקני, ואם כן הכא נמי נימא הכין, ויש לומר דשאני התם דעשה מעשה בידים ומסייעו לגדור אותו עם שלו.

אלא מעתה מחאה שלא בפניו לא תיהוי מחאה דומיא דשור המועד איכא למידק, חזקה שלא בפניו לא תיהוי חזקה הוה ליה למימר דהיינו דומיא דהעדאה, דמה העדאה מוציאה מחזקת תם ומכנסת בחזקת מועד, הכי נמי חזקה מוציאה מרשות זה ומכנסת לרשות זה, אבל מחאה אדרבה מעמדת ברשותו של ראשון. ופירש רש"י ז"ל דמחאה דומיא דהעדאה, מה העדאה להזהיר את הבעלים לשמור שורו אף מחאה אזהרה למחזיק ליזהר בשטרו. ואף על גב דאכתי לא ידעינן טעמא דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה, על כרחין חזקה משום דאיבד שאר ראיותיו הוא דאיצטריכא ליה ואמרינן ליה איזדהר בראיותיך. ויש מפרשים דמשום דחזקה מכח מחאה קא אתיא קאמר הכי, מפני שהיא עיקרה של חזקה, ואם אין מחאה שלא בפניו מחאה אף חזקה שלא בפניו אינה חזקה, דאמר ליה משום הכי לא מחיתי לפי שמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה, והרי זה כאלו אמר חזקה שלא בפניו לא תיהוי חזקה. ולפי דברי המתרץ הזה נצטרך לומר דאלו לא היתה מחאה שלא בפניו מחאה, לא היינו מצריכין את המערער לבא ולמחות ואפילו שלא בשעת חרום, ואפילו ממקום ששיירות מצויות. וקשיא לי, דאם כן מאי אמר ליה אביי לרבא לקמן אי הכי מחאה שלא בפניו לא תיהוי מחאה דאמר ליה אי מחית באנפוהי הוה מזדהרנא בשטרא, דמשמע דכי לא הויא מחאה שלא בפניו מחאה טפי עדיף ליה למחזיק, אדרבה הא ניחא ליה טפי כי הויא מחאה שלא בפניו מחאה, דמתוך כך סלקא ליה חזקה טפי. וי"ל דהכי קאמר ליה, לא תיהוי מחאה ונצרכינהו לבוא ולמחות, כיון שהוא במקום שיכול לבא ולמחות. ויש שמפרשים דחזקה שלא בפניו פשיטא ליה דהויא חזקה, ודין הוא, דיכול הוא לדעת אם יחזיק אחר בקרקע אפילו שלא בפניו, לפי שאדם עשוי לשאול מי עומד בקרקעותיו, ואף חביריו מודיעין אותו, כדי שימחה במי שמחזיק בו, וזה אינו דומה לשור המועד שאין אדם עשוי לשאול בשורו אם נעשה נגחן ואין חביריו מודיעין אותו, כדי שלא לחייבו נזק שלם על נגיחותיו, ולפיכך אמרה תורה והועד בבעליו, דאם לא כן לא היו הבעלים יודעים ואינן יכולין ליזהר בשמירת שורו, ומחאה נמי להא דמיא, שאין אדם מחזר לדעת אם מניחה אדם בחזקתו, וקא סלקא דעתיה נמי השתא שאין חביריו מודיעין אותו, ופרקינן, מחאה נמי חביריו מודיעין אותו, כדי שיזדהר בשמירת ראיותיו, וכשהוא מוחה מודיעין אותו, דחברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה.

גר"ח ז"ל אכלה תלתא פירי בחד יומא כגון צלף וכו'. פירוש צלף אית ליה תלתא פירי כחדא, דהיינו אביונות וקפריסין ועלין. ופרקינן, דומיא דשור המועד דבעידנא דאיתא להאי נגיחה ליתיה להאי נגיחה, אבל הכא אף על גב דאכילות מוחלקות הן בעידנא חדא איתנהו. ולא דמי לאסוף את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קיצו דאיתנהו בחדא זמנא ואפילו הכי סלקא ליה חזקה, דהתם פירות מוחלקין, אבל צלף כולהו כחד נינהו.

הדר אקשינן אכלה תלתא פירי בתלתא יומי כגון תאנה. דזו נתבשלה היום והשנית למחר והשלישית ליום השלישי,

ליהוי חזקה וקושיא זו בין לרבי מאיר בין לרבי יהודה היא, דכל שאינן ביום אחד אינו בקירב את נגיחותיו דרבי מאיר. וכן פירש ר"ח ז"ל. דקושיא זו וקושיא דאכלה תלתא פירי בתלתא ירחי כגון אספסתא לכולי עלמא הן.

לרבי ישמעאל הכי נמי דתנן אסף את תבואתו וכו' ואף על גב דשדה בית השלחין לכולי עלמא בעינן שלש שנים מיום ליום ולא סגי ליה באכילת שלשת מיני ירקות ואפילו בחד ירחא, דכיון שאין פירותיה פוסקין כולה שתא לחדא אכילה חשיבא להו לאינשי, ואין דרך להשכיר בית או בית השלחין לפחות משנה, הילכך שלש שנים לענין חזק דידהו כשלש נגיחות לענין חזקה דשור המועד. אלא דאכתי קשיא לי, דהא משמע דאכילת אביונות וקפריסין ועלין אי לאו דבעידנא דאיתיה להאי איתיה להאי הוה סלקא חזקה לרבי מאיר, ודכותה בשלשה ימים באכילת תאנה אפילו לרבי יהודה, והיאך חשיבי טפי שלש אכילות של שלשה ימים באילן אחד משלשה פירות מוחלקין לגמרי בשלשה ימים בקרקע אחד. וצריך לי עיון.

הגהת רש"י ז"ל שהרי נביא עומד בעשר ומזהיר על אחת עשרה. וכן מפורש באותה פרשה, שאותה נבואה נאמרה בשנה עשירית למלך צדקיהו, ובשנה אחת עשרה למלך צדקיה חרב הבית. והכי פירושא, שהרי נביא עומד בעשר ומזהיר לכתוב שטר מקנה מפני שעתידין לגלות באחת עשרה ולא תיהוי להו חזקה לכשיחזרו ויערער המוכר על הלוקח. ואם תאמר מהכא ודאי שמעינן דבשתי שנים לא סלקא להו חזקה, אבל דתיסק להו חזקה בשלש מנין. י"ל דלמנין שלש אשור המועד סמכינן, אלא דאיצטריך לגלויי דלאו שלש אכילות קאמר אלא שלש שנים. ולי נראה, משום דכיון דהזהיר בעשר ולא הזהיר בתשיעית, שמע מינה דעד עכשיו לא הוצרך, דבחזקה סגי ואיצטריך לאזהורי אכתיבת שטר.

כבר ביארנו במסכת בבא קמא שאין השור נקרא מועד עד שיעידו בו שלשה ימים ומשנגח שלש נגיחות בשלשה ימים אחר העדתן כל שהוא חוזר אח"כ ונוגח משלם נזק שלם ואין העדה אלא בפני הבעלים שנאמר והועד בבעליו וכן צריך שתהא לפני בית דין כמו שהתבאר במקומו אבל לענין חזקה אם בא המערער למחות בתוך שלש שנים בפני עדים מחאתו מחאה אף שלא בפני הבעלים שהמחאה יש לה קול והדברים מגיעים באזני המחזיק והיה לו להזהר בשטרו כמו שיתבאר בפרק זה:

בד"ה אלא מעתה חזקה כו' וי"ל דסוגיא דהכא כמ"ד לאייעודי תורא והולכי אושא כו' עכ"ל הוצרכו לכל זה ורצה לומר דודאי דסוגיא דתלמודא הכא דנקט במלתיה דבשלשה נגיחות אתחזק אזלא למאן דאמר לאייעודי תורא ומיהו מהולכי אושא שהוא ר"י שהיה תנא ליכא למפשט הכי דהוא לא הוה קאמר אלא דגמר משור המועד ולא יותר ואיכא למימר דיליף מג' התראות דגברא ולא מג' נגיחות דמג' התראות דגברא לחוד הוי מועד אף שלא עבר עדיין התראה כדקאמר תלמודא כי לא נגח רביעית מאי לישלם וכתבו ועי"ל דלמ"ד נמי לייעודי גברא נמי איתחזק בג' נגיחות של השור דע"כ א"צ שיהיה מוחזק לעבור כו' ולא צריך להתרות לו רק כדי שישמור שורו וק"ל:

בד"ה אלא מעתה כו' דלית ליה קלא ולא תהא חזקה אע"פ ששמע כו' עכ"ל לכאורה אין פירושו מכוון כפי המובן בפשיטות ובפי' רש"י דאית לן למימר כיון דהמחאה לית ליה קלא תהא חזקה וכמו שפר"י גופיה לקמן פירכא דאביי דמיירי כשהן בעיר א' ופריך דלא תהא המחאה ותהא חזקה ונראה לומר דודאי פירכא דאביי ליכא לפרושי אלא דפריך דלא תהא המחאה ותהא חזקה וכשהן בעיר אחת כפר"י מדקאמר דא"ל אי מחית באנפאי הוה מזדהרנא כו' דהיינו שהמחזיק אומר כן אבל הכא לא קאמר הכי וליכא למימר משום דלר' ישמעאל קיימינן הכא דהחזקה בג' אכילות לאו משום זהירות שטר הוא אלא דגמר משור המועד כיון דקפיד איניש בשלש אכילות וזה לא קפיד שהרי לא מיחה א"כ ודאי מכרה לו דא"כ מאיזה טעם קאמר אף הכא בפניו אלא דע"כ לר' ישמעאל נמי מחאה בפניו לשמירת שטרו היא באה עד דאכיל שלשה פירי כמ"ש הרמב"ן בספר המלחמות וכפי' רש"י אלא דאית לן למימר דלא קאמר תלמודא הכא כדקאמר אביי בפירכא דלקמן לרבנן משום דהכא לאו המחזיק אומר כן ועיקר קושייתו דלא תהא חזקה שלא בפניו ומיירי הכא כשהמערער בעיר אחרת ופריך כיון דלית קלא למחאה שלא בפניו לא תהא לו חזקה דודאי אינו צריך לבא בעיר אחרת לבא לפני המחזיק ולמחות כמ"ש התוס' לקמן ומיהו ודאי דה"מ נמי הכא למפרך כשהן בעיר אחת דלא תהא המחאה ותהא חזקה והוא שכתבו ובלא שור המועד ה"מ למפרך דלא תהא מחאה כדפריך כו' אלא דהכא כיון דיליף ליה משור המועד ניחא ליה למיפרך דומיא דהכא דשלא בפניו לא הוה חזקה וזהו שכתבו דאע"ג דאינו דומה ממש דמחאה באה לבטל החזקה וההעדאה באה לקיים מ"מ פריך שפיר דהמכוון מהם דומיא דבשניהם שלא בפניו לא הוי חזקה ותו לא מידי ודו"ק:

בד"ה ודלמא עצה כו' ודלמא בסוף עשר הוה קאי ומזהיר על תחלת י"א כו' עכ"ל כצ"ל ולאו דוקא תחלת י"א אלא או בחדש רביעי שהובקעה העיר או בחדש חמישי שנחרב הבית וק"ל:

בא"ד ור"ח פי' דרב יוסף כו' ויסמכו על חזקת ג' שנים כו' עכ"ל ודקאמר עצה טובה קמ"ל ה"ק לעולם חזקה בשנה אחת וניחא להו בג' שנים דאיכא סהדי דידעי בזו ולא ידעי בזו וק"ל:

בא"ד וכן בסדר עולם שלנו תניא בשנה העשירית כו' עכ"ל גם מסדר המקרא מוכח דבשנת י' הוה דכתיב בשנת י' לצדקיהו וגו' ויאמר ירמיה וגו' היה דבר ה' וגו' בירמיה ל"ב וק"ל:

בא"ד ועוד דלגירסתו נמי קשיא מנא ליה ג' שנים כו' אלא י"ח [חדשים] שהרי כו' עכ"ל ויש לקיים גירסא זו כפי דרך פרש"י שהיו מזהירין לכתוב שטרות כי לא יחזיקו שלוש שנים רק י"ח חדשים ולאפוקי מר' ישמעאל דסגי ליה בג' אכילות וכן פי' הרמב"ן בחידושיו וק"ל:

גמרא אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה תיהוי חזקה. כיון דאמרינן דנפק ליה מרשות מוכר וקמה ליה ברשות לוקח אלמה תנן כל חזקה שאין עמה טענה כו'. וקשה דהא קא מפרש ואזיל בסיפא דמתניתין חזקה שאין עמה טענה מאי היא דקתני אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי שלא אמר לי אדם דבר מעולם אינה חזקה וכיון שטען זה שלא אמר לי אדם דבר מעולם הרי אינה שלו הוא ואינו מחזיק בה אלא מחמת שלא מצא מי שימנענו מלירד בה והא ודאי ליכא למילף משור המועד דבתלת שנים אחיל ליה אחולי ולתלות בשתיקתו ותהוי כמאן דאמר ליה לך חזק וקנה במתנה אלא כך אנו לומדים משור המועד דבתלת שנים קמה ליה ברשות לוקח ומחזקינן ליה שלקחה מן הראשון ועוד דלקמן בפרקין מקשינן בגמרא על מתניתין פשיטא וכיון דבשמעתין מתמהינן אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה תהוי חזקה למאן דיליף משור המועד ואצטריך תלמודא לפרושי בה טעמא היכי מקשינן עליה פשיטא דהא מתניתין משור המועד יליף. לא קשיא דהכי פירושא דמתניתין כל חזקה שאין עמה טענה כגון שאמר לו מה אתה עושה בתוך שלי ושתק או שאמר לו לא אשיבך דבר ולא בעל דברים דידי את אינה חזקה ומורידין את התובע לתוכה כיון שיש לו עדים שהיתה של אבותיו דלא מהניא חזקת שלש שנים אלא אם כן יש עמה טענה שיטעון לקחתיה ממך או מאבותיך והיינו דקתני סיפא אתה מכרתו לי אתה נתת לי במתנה הויא חזקה אלמא לא גמרה לה חזקה עד שיטעון כן וסיפא דקתני אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי כו לאו לפרושי רישא אתיא דהא לא קתני כיצד והא דנקט תנא שלא אמר לי אדם דבר מעולם אף על גב דאי שתיק נמי אינה חזקה אתא לאשמועינן דלא טענינן ליה אנן דלמא שטרא הוה ליה ואירכס והכי איתא לקמן בהדיא דמקשינן עלה פשיטא ואמרינן מהו דתימא כו' ומרישא לא שמעינן ליה דהיכא שאינו רוצה להשיב דבר לא שייך למימר דטענינן ליה אנן אם שתק או שאמר לו לאו בעל דברים דידי את ודאי יכול לטעון אתה מכרת לי או אתה נתת לי במתנה מיהו כל זמן שאינו טוען כן מורידים את המערער לתוכה לפי שאין כחה של חזקה אלא בטענה וכל חזקה שאין עמה טענה קרקע בחזקת בעלים הראשונים עומדת והיינו דמקשינן עלה אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה תהוי חזקה כיון דנפקא ליה מרשות מוכר אף על פי שלא רצה המחזיק להשיבו דבר למה מורידים את המערער לתוכה תהוי כמי שתובע את חברו כלים שאינם עשוים להשאיל ולהשכיר שאם לא רצה הנתבע להשיבו דבר אין יורדים לנכסיו אלא הרי הכלים בחזקתו ומשמתינן ליה עד דקאי בדינא בהדיה כדין התובע את חברו מנה. כך נראה בעיני פירוש שיטה זו. ומפרקינן טעמא מאי דאמרינן דלמא כדקאמר איהו לא טעין כו'. פירוש דלא ילפינן משור המועד אלא דמהניא חזקה למהוי ראיה למה שהוא טוען שלקחה הימנו דכיון דשייכא בה טענה אינה חזקה עד שיטעון דאי איהו לא טעין אנן ניקום ונטען ליה לפיכך כל זמן שאינו טוען כלום קרקע בחזקת בעלים עומדת והא דלא אמרינן הכי במטלטלים אלא הרי הם בחזקת התופס בהם ואף על פי שאין עם התפיסה טענה התם לפי שכבר יצאו מרשות הראשון שהרי הוא תופס בהם ועוד דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן וכיון דאינם עשוים להשאיל ולהשכיר ודאי מיד הראשון באו לידו. עוד יש לומר דלהכי מקשינן אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה תהוי חזקה לפי שיש להסתפק במה שטען זה שלא אמר לי אדם דבר מעולם הוא כמודה שאינו מחזיק בה מחמת מקח או אם טען כך לפי שמתירא שאם יטעון לקחתיה ממך יאמרו לו אחוי שטרך דהכי אמרינן עלה לקמן מהו דתימא האי גברא מזבן זבנה מיניה כו' הלכך אמרינן ליה דלמא שטרא הוה ליה ואירכס וכגון זה פתח פיך לאלם הוא מן הטעם הזה מקשה תלמודא השתא כיון דבחזקת שיש שנים נפקא ליה מרשות מוכר וקמה ליה ברשות לוקח אם כן הוה ליה המערער מוציא ומספיקא לית לן למימר דהא דקטעין שלא אמר לי אדם דבר מעולם אודויי קא מודה שאינו מחזיק בה מחמת מקח שיש לנו לטעון לו ולומר דלמא שטרא הוה לך ואירכס כיון דקמה ליה ברשותיה מקודם הטענה ומן הספק אין מוציאים מיד המוחזק. עליות הר"י ז"ל.

וזה לשון הרשב"א אלא מעתה כל חזקה שאין עמה טענה תהוי חזקה. כלומר כשור המועד דבכל ענין שנגח שלש נגיחות נפקא ליה מתורת תם וקם ליה בתורת מועד ופרקינן טעמא מאי כלומר טעמא דחזקה מאי ניהו דאמרינן דשתיקת הבעלים מוכחת שמכרה לו או נתנה לו כמו שהמחזיק אומר איהו לא טעין ואנן ניקום ונטעון. ואיכא למידק ודקארי לה מאי קארי לה דאדרבה אמתניתין דכל חזקה שאין עמה טענה אקשינן בגמרא פשיטא. ויש לומר דהכי קא פריך כיון דמשור המועד גמרת ליה אימא כשור המועד דבכל ענין תהוי ליה חזקה ואף על גב דאיהו לא טעין נטעון ליה אנן דדלמא שטרא הוה ליה ואירכס וכהאי גוונא נמי אמרינן בגמרא פשיטא מהו דתימא האי גברא מזבן זבינא ליה אמרי לאחוי שטרך וכגון זה פתח פיך לאלם הוא קמשמע לן ולדידי קשיא לי אדרבה איהו שפיר קפריך כיון דמשור המועד גמרת לימא כשור המועד דבכל ענין נפקא ליה מחזקת בעלים הראשונים וקם ליה ברשותיה דהאי שאני אומר כיון ששתק כולי האי אחולי אחלי גביה וכענין שאמרו הגאונים בכל דבר שאינו מחסרו קרקע דטענת סבלנות מהניא ליה מדין מחילה וכדאמר רבא לקמן בחד מן לישני תרתי מחיל תלת לא מחיל ופרכינן אי הכי תהדר ארעא לבר מפירי אלמא מתוך שתיקתו גמרינן למחילתו והויא מחילה ולא מהדר ליה פירי לההוא לישנא הכי נמי נימא דשתיקתו היינו מחילה ותיקום ברשותיה דהאי. ויש לומר דקרקע אינו נקנה במחילה אלא במכירה ונתינה ולא עדיף שתיקה ממחילה מפורשת ואלו אמר לו שדי מחולה לך לא אמר כלום כל שכן מחילה מתוך שתיקה אבל שעבודין שיש להן חזקה בטענת סבלנות כדעת הגאונים ז"ל נתנים הם במחילה שאלו הוציא זוז על חצר חברו ואי נמי שנעץ קורה בכותלו יכול הוא למחול לו שלא יסלקם משם שאין זו כנותן קרקע אלא כמוחל על השעבודים וכן נמי אכילת פירות אחר שאכל את הפירות הרי חזר על האוכל לחוב בעלמא ויכול הוא למוחלה מה שאין כן בגופו של קרקע והיינו דאמרינן התם טעמא מאי כלומר מאיזה צד יכול הוא לזכות בקרקעו של חברו במחילה או במתנה איהו לא טעין ואנן ניקום ונטעון. אלא שעדיין קשיא לי דהא לקמן גבי עובדא דרב ענן דשקל בדקא בארעיה ואמר והא אית לי סהדי דאתא וסייע בגודא בהדאי כלומר ומחל לי ופירש רש"י ז"ל דהוה ליה כמאן דאמר ליה לך חזק וקנה ואם כן הכא נמי נימא הכין. ויש לומר דשאני התם שעשה מעשה בידים ומסייעו לגדור אותו עם שלו.

אלא מעתה מחאה שלא בפניו לא תהוי מחאה דומיא דשור המועד פירוש דאי לאו משור המועד גמרינן ניחא דאפשר דטעמא משום דטפי מתלת שנים קפיד איניש וזה שלא הקפיד בודאי מפני שמכרה לו הלכך מחאה אפילו שלא בפניו מהניא כיון שאנו יודעים שהקפיד אבל אי משור המועד גמרינן לבעי המחאה בפניו כי התם דבעינן העדאה בפניו כי'. ואם תאמר ואמאי פריך ממחאה לפרוך מחזקה דהיא היא דדמיא להעדאה ולפרוך אלא מעתה חזקה שלא בפניו דומיא דשור המועד. יש לומר דאדרבה מחאה דמיא להעדאה ולא חזקה דכל היכי דהעדאה היא התראה שמתרין בו לשמור שורו מחאה נמי התראה היא להזהר בשטרו אבל חזקה לא דמיא להעדאה אלא לנגיחות דמיא כי היכי דנגיחות לא בעינן בפניו חזקה נמי לא בעינן בפניו אבל במחאה שהיא התראה פרכינן דלבעי בפניו כהעדאה. ואם תאמר והא אכתי לא סלקא דעתין ההוא טעמא דעד שלש שנים מזדהר איניש בשטריה דלקמן הוא דחדית ליה רבא. לאו קושיא היא דנהי דבחזקה לא קסלקא דעתין ההוא טעמא דמשור המועד הוא דגמרינן לה על כרחך מהשתא נמי סבירא לן דמחאה אינה אלא כדי שיזדהר בשטרו שכל שמיחה בתוך שלש ולא נזהר בשטרו אתרע ליה חזקתיה. זהו פירוש לפירוש רש"י ז"ל. הר"ן ז"ל. וזה לשון הרא"ש בתוספותיו: אלא מעתה מחאה שלא בפניו פירש רש"י ז"ל כי היכי דיליף חזקה מנגיחה הכי נמי הוה לן למילף מחאה מהעדאה מה העדאה בפניו דוקא אף מחאה בפניו דוקא. וקשה תינח העדאה בעינן בפניו משום דאתא לאפוקיה מחזקת תם ולעשותו מועד אבל מחאה דעל ידה מעמידים הקרקע בחזקת מי שהיה תחלה לא בעינן לפניו ומחזקה הוה ליה לאקשויי דחזקה לא תועיל אלא בפניו כי היכי דשור המועד אינו נעשה מועד עד שיעידו בו בפניו. ונראה לי דבחזקה קא פריך והכי קאמר מחאה שלא בפניו לא תהוי מחאה דכי היכי דילפינן חזקה מנגיחה הכי נמי אית לן למגמר מחאה מהעדאה דכי היכי דהתם הצריך הכתוב העדאה בפניו ולא אמרינן העדאה קלא אית לה הכי נמי במחאה שלא בפניו לא אמרינן דקלא אית ליה ואינה מחאה וכיון דהמחאה אינה מחאה גם חזקה שלא בפניו לא הויא חזקה דכיון דהמחאה לית לה קלא אין לה ראיה למחזיק במה ששתק לפי שיודע שהמחזיק לא ישמע מחאתו וגם אינו מחוייב לבא לעירו ולמחות כדמוכח לקמן דדייקינן מדתנן שלש ארצות לחזקה דמחאה שלא בפניו הויא מחאה כיון שחזקה מועלת כשהוא עמו במדינה ומנא ליה דלמא לעולם לא הויא מחאה ומה שחזקה מועלת לפי שהיה לו לבא אצלו כששמע שהחזיק אלא ודאי אינו מחויב לבא אצלו וכיון שאינו יכול למחות עד שתבא המחאה לאזניו אין החזקה חזקה דעיקר ראיית החזקה מדלא מיחה המערער וזה לא היה יכול למחות. והא דפריך ממחאה ולא פריך מחזקה לפי שחזקה ידועה ונשמעת לפי שכשאדם יורד לשדה חברו יש לו קול אבל אמחאה אינה נשמעת כל כך הלכך פריך ממחאה ומינה נשמע לחזקה. ומשני חברך חברא אית ליה כו' ככתוב בתוספות. עד כאן. וזה לשון הרשב"א ז"ל: ויש מפרשים דמשום דחזקה מכח מחאה קא אתיא קאמרי הם מפני שהיא עיקרה של חזקה ואם אין מחאה שלא בפניו מחאה אף חזקה שלא בפניו אינה חזקה דאמר לו משום הכי לא מחיתי לפי שהמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה והרי זה כאלו אמר חזקה שלא בפניו לא תהוי חזקה. ולפי דברי קמתרץ הזה נצטרך לומר דאלו לא היתה מחאה שלא בפניו מחאה לא היינו מצריכים את המערער לבא ולמחות ואפילו שלא בשעת חירום ואפילו מקום ששיירות מצויות. וקשיא לי דאם כן מאי אמר ליה אביי לרבא לקמן אי הכי מחאה שלא בפניו לא תהוי מחאה דאמר ליה אי מחית באנפאי הוה מזדהרנא בשטרי דמשמע דכי לא הוי מחאה שלא בפניו מחאה טפי עדיף ליה למחזיק אדרבה הא ניחא ליה טפי כי הויא מחאה שלא בפניו מחאה דמתוך כך סלקא ליה חזקה טפי. ויש לומר דהכי קאמר ליה לא תהוי מחאה ונצריכהו לבא למחות כיון שהוא במקום שיכול לבא ולמחות. ויש מפרשים דחזקה שלא בפניו פשיטא ליה דהויא חזקה ודין הוא דיכול הוא לדעת אם יחזיק אחר בקרקעו אפילו שלא בפניו לפי שאדם עשוי לשאול מי עומד בקרקעותיו ואף חבריו מודיעים אותו כדי שימחה במי שמחזיק בו וזה אינו דומה לשור המועד שאין אדם עשוי לשאול בשורו אם נעשה נגחן ואין חבריו מודיעים אותו כדי שלא לחייבו נזק שלם על נגיחותיו לפיכך אמרה תורה והועד בבעליו דאם לא כן לא היו הבעלים יודעים ואינם יכולים ליזהר בשמירת שורו ומחאה נמי להא דמיא שאין אדם מחזר לדעת אם מיחה אדם בחזקתו וקסלקא דעתך נמי השתא שאין חבריו מודיעים אותו. ופרקינן מחאה נמי חבריו מודיעים אותו כדי שיזהר בשמירת ראיותיו וכשהוא מוחה מודיעים אותו דחברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה. גירסת רבינו חננאל ז"ל תלתא פירי בחד יומא כגון צלף כו'. פירוש בצלף אית בה תלתא פירי בחדא יומא דהיינו אביונות וקפריסין ועלין ופרקינן דומיא דשור המועד דבעידנא דאיתא להאי נגיחה ליתא להאי נגיחה אבל הכא אף על גב דאכילות מוחלקות הן בעידנא חדא איתנהו ולא דמי לאסף את תבואתו ומסק את זתיו וכנס את קייצו דאיתנהו בחדא זימנא ואפילו הכי סלקא ליה חזקה דהתם פירות מוחלקין אבל צלף כלהו כחד נינהו. הדר אקשינן אכלה תלתא פירי בתלתא יומי כגון תאנה דזו נתבשלה היום והשנית למחר והשלישית ביום הג' להוי חזקה וקושיא זו בין לרבי מאיר בין לרבי יהודה היא דכל שאינם ביום אחד אינו כקירב את נגיחותיו דרבי מאיר. וכן פירש רבינו חננאל ז"ל דקושיא זו וקושיא שאכלה תלתא בתלתא ירחי כגון אספסתא לכולי עלמא הן. לרבי ישמעאל הכי נמי דתנן אסף את תבואתו כו'. ואף על גב דשדה בית השלחין לכולי עלמא בעי שלש שנים מיום ליום ולא סגי ליה באכילת שלשה מיני ירקות ואפילו בחד ירחא דכיון שאין פירותיה פוסקין כולה שתא לכולה חדא אכילה חשיבא להו לאינשי ואין דרך להשכיר בית או בית השלחין לפחות משנה ושלש שנים לענין חזקה דידהו כשלש נגיחות לענין חזקה דשור המועד. אלא דאכתי קשיא לי דהכא משמע דאכילת אביונות וקפריסין ועלין אי לא דבעידנא דאיתיה להאי איתיה להאי הוה סלקא חזקה לרבי מאיר ודכותה בשלשה ימים באכילת תאנה אפילו לרבי יהודה והיאך חשיבי טפי שלש אכילות של שלשה ימים באילן אחד משלשה פירות מוחלקים לגמרי בשלשה ימים בקרקע אחד.

כגון צלף כתוב בתוספות ורבינו חננאל ז"ל גריס ברישא תלתא פירי בחד יומא כו' עד וההיא דשבת מוכחא כספרים שלנו. וגם קשה לי דלא שייך למימר תלתא פירי בחד זימנא וגם בזה לא היה טועה המקשה דמלתא דרישא היא דלא דמיא לנגיחות דאיתנהו בזו אחר זו אבל הנהו נוטלין בבת אחת מן האילן. תוספי הרא"ש.

מאן הולכי אושא רבי ישמעאל לרבי ישמעאל הכי נמי צריך לחלק בין אספסתא לבית השלחין דפירש בקונטרס מחמת שמשקין אותה תדיר עושה פירות תדיר. וצריך לומר דאין גדלין בה פירות פעמים ושלש בשנה אחת דאם כן בשנה אחת תהוי חזקה כמו באספסתא אלא עושה פירות תדיר היינו כלומר שמשתמשים בו תדיר וכן מצאתי בפירושים ישנים. עד כאן מגליון תוספות.

היכי דמי אי דקדח ואכיל קדח ואכיל משמט הוא דקשמיט פירוש אין זה אוכל בכל פעם אכילה שלימה כיון שאינו תולש כל העשב אלא שגוזז מקצתו. ואי נמי האי כדרך הגזלנים יורד כיון שאינו תולש ומניח לעשב לגדל שאינו גדול בפחות משלשים יום. עליות הר"י ז"ל. כתוב בכל הספרים שהרי נביא עומד בתשע ומזהיר על אחת עשרה ורבינו חננאל ז"ל גריס שהרי נביא עומד בעשר ומזהיר על אחת עשרה וכך הוא מפורש בירמיה בשנה העשירית באותה נבואה של חנמאל ומפני שלא היתה שם שיעור חזקה עד החרבן היה מזהיר עליהם שיכתבו שטרות וישמרו אותם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים. מיהו אכתי מנלן דבתלת שנים הויא חזקה דלמא אי נמי הוו שלש שנים עד החרבן הכי נמי דאמר להו נביא שיכתבו שטרות דלא סלקא להו חזקה עד ארבע שנים או עד חמש. ואיכא למימר דחזקה דשור המועד דהויא בתלת זימני מהניא לה אמתלא. ואני תמה על המדרש הזה כי המקרא הזה שדות בכסף יקנו לפי הפשט אינו מדבר אלא על העתידה שישובו מן הגלות ויקנו שדות וכרמים. והא דאמרינן דאי לא תימא הכי בנו בתים ושבו ונטעו גנות כו' הכי נמי הכי פירושו כלומר הכי נמי דלא קנו אלא בבנין ובנטיעה ולמה לא אמר להם קנו בתים וגנות אלא עצה טובה קא משמע לן שהאדם שמח בבנינו ובנטיעותיו יותר מקנינו הכא נמי שדות בכסף יקנו עצה טובה קא משמע לן כו עד כאן לשון הראב"ד ז"ל.

וזה לשון הר"י בעליות שהרי נביא עומד בעשר ומזהיר על אחת עשרה. פירוש מזהיר לכתוב את השטר בשביל שסוף הבית ליחרב בשנת האחת עשרה ולא יוכל הלוקח להחזיק שלש שנים שאותה נבואה נאמרה בשנה העשירית לצדקיהו כמו שמפורש בפרשה ובאחת עשרה חרב הבית למדנו דבשתי שנים לא הויא חזקה ולהכי אצטריך שטרא כדכתיב וחתום בספר. וקשה לי במאי דקא מבעיא ליה מנין לחזקת שלש שנים וקא פשיט ליה מקרא שאין חזקה בשתי שנים הרי עדיין לא למדנו דבשלש שנים תועיל חזקה. ויש לומר שסומך ללמוד משור המועד דבתלת זימנא הויא חזקה וכאן אי אפשר לומר בתלתא ירחי כגון אספסתא להוי חזקה שהרי אף בשתי שנים לא הויא חזקה. כדילפינן מקראי דירמיה הלכך שלש שנים הוא דגמרינן לחזקה משור המועד. ואם תאמר דבסדר עולם שנינו דבשנה התשיעית לצדקיהו מלך יהודה שסמך מלך בבל את ידו על ירושלים בו בפרק נאמר לו לירמיה הנה חנמאל וכו' ואף על פי שנראה מפורש בפרשה שנאמרה אותה הנבואה בשנה העשירית לצדקיהו נראה לי דהיינו דכתיב עלה ויאמר ירמיה היה דבר ה' אלי לאמר ולא נכתב ויהי דבר ה' אל ירמיה או הדבר אשר היה אל ירמיה כדרך הכתוב אשר בשאר המקומות לפי שבשבת תשע לצדקיהו נאמרה לו טרם בא אליו חנמאל ולא לצוותו לאמר לישראל לאלתר נאמרה לו אלא על ענין המעשה שיקנה את השדה ונגלה לו שקנייתו לאות שיקנו עוד בתים ושדות וכרמים בארץ יהודה והוא גלה הנבואה ההיא לישראל בשנה העשירית ומכל מקום מעת שאמר ירמיה נבואה זו עד החרבן לא היו אלא שתים ולפיכך הזהירם לעשות שטר לפי שאי אפשר להחזיק שלש שנים קודם החרבן. ודלמא עצה טובה קמשמע לן. פירוש לעולם בפחות מכאן הוי חזקה כגון אכלה תלתא פירי בתלתא ירחי כגון אספסתא וזה שהצריכם לעשות שטר לאו משום דאי אפשר להחזיק קודם חרבן אלא עצה טובה קמשמע לן שלא לסמוך על עידי חזקה שמא לא יהיו מצויין להם אחר החרבן. עוד יש לפרש שהרי נביא עומד בעשר ומזהיר על אחת עשרה ומסתמא להודיע דין ומשפט בא הכתוב במה שהוא מזהיר לכתוב שטר על קניית השדה ללמוד דבשלש שנים הויא חזקה כיון שהצריך ללמדנו דבשתי שנים לא הויא חזקה. ודחינן ודלמא עצה טובה קמשמע לן ולא להודיע דין ומשמט בא דלעולם אפילו בשלש שנים לא הוי חזקה אלא בא לומר עצה טובה שלא ימנע מלקנות שדות בשביל החרבן שסופן ליגאל לשבעים שנה ולשוב כשיכתבו שטרות על מקחם ולא יתיאשו מן המקח. והגאונים ז"ל גורסים שהרי נביא עומד בתשע ומזהיר על אחת עשרה. ונראה בעיני כי שתי הנוסחאות עולות לפירוש אחד כי לא היו שלש שנים שלמות ואין חזקה עולה. ועוד שלא אמר ירמיה נבואה זו עד שנת עשר לצדקיהו כמו שכתבנו ונמצא שלא היו יכולים להחזיק אלא שתי שנים ופירושא דשמעתין על דרך שכתבבו לפי נוסחא ראשונה דמוכח רבי יוסף מדאצריך קרא לאשמועינן דבפחות משלש שנים לא הויא חזקה אמר ליה הכי נמי מוכח מינה כיון דבפחות משלש לא הויא חזקה אלמא שלש שנים הוא דגמרינן משור המועד ולא ילפינן מינה דתהוי חזקה אם אכלה תלתא פירי בתלתא ירחי ואין הפרש בין גירסא ראשונה ובין גירסת הגאונים ז"ל זולתי כי לגירסת הגאונים נקט ליה תלמודא זמן שנאמרה בו. ורבינו חננאל ז"ל כתב כיון שנלכדה ירושלים אבדו השטרות והיאך יתקיים עוד יבנו הבתים וגו' אלא שמע מינה דאינו נזהר בשטר המקנה אלא עד שבת אחת עשרה והן שלש שנים תשיעית ועשירית ואחת עשרה ואחר כך אם אבד השטר אינו חושש אלא קניה בחזקת אכילת שלש שנים מכאן לחזקה שלש שנים. ולפי הפירוש הזה לפיכך היו כותבים לשטר לדעת רב יוסף כדי שלא יוכל המוכר לכפור באותן שלש שנים וכיון שיחזיקו השלש שנים בלא ערעור תהא השדה מוחזקת לו לעולם אף על פי שהיו השטרות אובדות בזמן החורבן משום דבתלת שנים הויא חזקה. ודחינן עצה טובה קמשמע לן פירוש כתיבת שטר לפירות אותם שלש שנים הועילה ולא בא הכתוב ללמדנו מתוך כך דין חזקה כמו שלא בא ללמדנו במה שכתב בנו בתים ושבו שאינו דין והלכה אלא עצה טובה קמשמע לן שסופם לשהות בגולה ולא ימנעו מלבנות בתים. וקשה לי והלא אותם שלש שנים לא היו שלימות ואין חזקה עולה בדין דכתיב בחודש העשירי בא מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלים וגו' ותניא אמר רבי יוסי באותו זמן ובאותו פרק נאמר לירמיה הנה חנמאל וכו' וכתיב בעשתי עשרה שנה בחודש הרביעי בתשעה לחודש הובקעה העיר. ועוד כי הפרשה מוכחת שלא אמר ירמיה נבואה זו לישראל עד שנת עשר לצדקיהו כמו שכתבנו. ואית דקשיא ליה מאי דקמייתי רב יוסף קרא שדות בכסף יקנו וגו' והא כי כתיב ההוא קרא על העתיד הוא דכתיב שהיה מתנבא שיקנו עוד שדות בארץ יהודה לפי שישיב השם את שבותם ומקנה אותה שדה סימן לכך והוה ליה לאתויי האי דכתיב ואקח את ספר המקנה גי'. ונראה לי פירוש המקרא לפי מה שהביאוהו כאן כך הוא שדות בכסף יקנו קודם הגלות בערי יהודה ובסביבות ירושלים כי לא יפסידו ממונם לפי שסוף הקונים או בניהם לשוב לסוף שבעים שנה אל שדותיהם וכן מוכיח התלמוד דקאמר ומזהיר על אחת עשרה ואם על המעשה ההוא מדבר הלא ירמיה היה הלוקח והכותב לו את השטר ולא היה מזכיר כאן לשון מזהיר. עוד יש לומר כי לכך לא הביא ואקח את ספר המקנה לפי שהיינו יכולים לומר כי השטר לקניה הויא ובמקום שכותבים את השטר הויא שלא קנה עד שיכתוב את השטר על כן הביאו מה שכתוב שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום משמע שהקניה נגמרת בכסף ואף על פי כן כותבים את השטר לראיה שלא יוכל המוכר לערער ובענין זה היה השטר שכתב ירמיה שהרי הוא לאות על קניה כיוצא בו כמו שנראה מן המקרא והוצרך לירמיה לשטר ראיה משום דפחות משלש לא הוי חזקה. עד כאן לשונו. וזה לשון הרשב"א ז"ל: ולי נראה משום דכיון שהזהיר בעשר ולא הזהיר בתשע שמע מינה דעד עכשיו לא הוצרך דבחזקה סגי להו אבל מכיון שנכנס בעשר תו הויא להו חזקה ואצטריך לאזהורי אכתיבת שטר ואקשי ליה אביי ודלמא עצה טובה קמשמע לן בכתיבת השטר דלא יסמכו אעדי חזקה דדילמא מייתי להו סהדי דאי לא תימא הכי בנו בתים ושבו הכי נמי דלענין דינא קאמר אלא עצה טובה כיון שהם מתעכבים שם יבנו בתים וגנות תדע דאפילו בזה על כרחנו דבר להם דרך עצה טובה דכתיב ונתתם בכלי חרס ונתינתם בכלי חרס מי נימא דהוי מלתא לענין דינא אלא עצה טובה. עד כאן לשונו.

והר"י ן' מיגש ז"ל כתב וזה לשונו אמר רב יוסף אמר קרא שדות בכסף יקנו וכתוב בספר והעד עדים שהרי נביא עומד בתשע שנים לצדקיהו כדתניא בסדר עולם באותו הפ' שאמר הקב"ה לירמיה הנה חנמאל כו'. סמך מלך בבל אל ירושלים וסמיכת בבל אל ירושלים מפורש בקרא דבשנה תשיעית הואי והזהיר הקב"ה לירמיה לקנות השדה ולכתוב עליה שטר ואף על מי שהחרבן עתיד להיות בשנת אחת עשרה וכל השטרות כולן בחזקת שהן אובדים ואילולי שהחזקה מתקיימת בשלש שנים אלו שקודם לחורבן לא היה הקב"ה משיא עצה לירמיהו לקנותה שיש לחוש שיערער עליו חנמאל לאחר שבעים שנה כשיבנה הביח ויאמר לא מכרתיה לך וכיון שאין בידו לא שטר ולא חזקה נמצאו מעותיו אובדים הרי שמענו לחזקה שהיא מתקיימת לאחר שלש שנים ואין צריך שטר ולפי שהזהירו הקבוה לכתוב עליו שטר לאותם שנים שקודם החורבן שמענו שבתוך שלש שנים אלו צריך הוא לשטר ואין עמו חזקה עד תשלום שלש שנים הרי למדנו לחזקה שהיא שלש שנים לא פחות ולא יותר. ודחי ליה אביי ממאי ודילמא עצה טובה קמשמע לן ממאי דחזקה לא הויא פחות משלש שנים דלמא לאלתר נמי הויא חזקה כי היכי דהויא במטלטלין והאי דאמר ליה רחמנא לירמיה וכתוב בספר וחתום עצה טובה הוא דאמר ליה למכתב שטרא ואף על גב דלא צריך דבההיא חזקה פורתא סגיא ליה דאי לא תימא הכי בנו בתים ושבו ונטעו כרמים ואכלו פרים מאי קא משמע לן עצה טובה קאמר להו והכי נמי עצה טובה קאמר ליה למכתב שטרא ואף על גב דלא צריך ליה תדע דהך שטרא לא צריך ליה ועצה טובה בעלמא היא דאמר ליה רחמנא למכתב ליה דכתיב ונתתם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים דהתם ודאי לא צריך ליה דהא בחזקה סגיא ליה ומדקאמר ליה רחמנא עצה טובה למען יעמדו ימים רבים הכי נמי איכא למימר דהאי שטרא לא הוה צריך ליה כלל דבחזקה לאלתר סגי ליה ועצה טובה בעלמא הוא דאמר ליה וכתוב בספר וחתום והעד עדים וגומר. עד כאן לשונו.