מסכת בבא בתרא דף י״ז עמוד א׳

בכל מכל כל באברהם כתיב (בראשית כ״ד:א׳) וה' ברך את אברהם בכל ביצחק כתיב (שם כז) ואוכל מכל ביעקב כתיב (שם לג) וכי יש לי כל כלומר לא חסרו שום טובה:

חלל בקרבי יצרי הרע מת בקרבי:

צעריה קא מדכר על לבו ממש הוא מתרעם ואומר שמת בקרבו מרוב צרות:

שלא שלט בהן מלאך המות אלא מתו בנשיקה על פי שכינה:

בכל מכל כל לא חסרו שום כבוד ומצינו כבוד זה במשה ואהרן שנאמר בהן על פי ה' ואם אלו מתו ע"י מלאך [המות] נמצא שחסרו כבוד:

כדאמרן שמתו ע"פ שכינה ואין ראויה רמה לשלוט במי שנשוק משכינה שהרי אין הרמה באה אלא מטפה מרה המטפטפת מסכינו של מלאך המות דאמר מר (ע"ז דף כ:) ממנה מת ממנה מסריח ממנה פניו מוריקות:

ישכון לבטח עליו הכי דריש ישכון לבטח בנימין על סמיכות ידידות השכינה:

בעטיו של נחש בעצתו של נחש כלומר לא היו ראוין למות אלא שנגזרה גזירת מיתה על כל תולדותיו של אדם הראשון בעצתו של נחש בעטיו תרגום של עצתו כדכתיב (דניאל ו) אתייעטו כל וגו' וכן התיב עטא וטעם (שם ב):

שלשה לא שלט בהן יצר הרע אין לפרש שלא שלט כלל דא"כ היכי קבלו עליה אגרא אלא כדאמר (יומא דף לח:) מאי דכתיב רגלי חסידיו ישמור כיון שעבר אדם רוב שנותיו ולא חטא שוב אינו חוטא ה"נ כיון שראה הקב"ה שהיו דוחקין עצמן כל כך להתרחק מן העבירה סייעם הקדוש ברוך הוא מכאן ואילך שלא שלט בהן יצר הרע:

שבעה שלא שלטה בהן רמה תימה לרשב"א דכולהו צדיקי נמי דאמר בשבת בפ' שואל (שבת דף קנב:) ורקב עצמות קנאה מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו נרקבין ושאין קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבין וי"ל דיכול להיות שלא ירקב וישלוט בו רמה כדאמר במעשה דרבי אלעזר בן שמעון בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פד:) דנפיק ריחשא מאודניה:

מתני' לא יחפור כל הני איירי דאית בהו מיא וטעמא משום מתונתא כדאמרינן בגמרא ותימה לר"י והא אמרי' בגמ' כל מרא ומרא דקא מחית כו' ואומר ר"י דלא קאמר אלא שמאותה שעה מתחיל ההיזק וכיון דבתחילת ההיזק הוו גירי דיליה מודה ר' יוסי ומיהו אי לאו משום מיא לא היה צריך הרחקה ג' טפחים:

לא שיח ולא מערה וה"ה חריצין ונעיצין והני נקט אגב בור דבכל מקום רגיל לשנות שיח ומערה בהדי בור ואמת המים ונברכת הכובסין דאין רגיל לשנותן גבי בור מפרש בגמ' דצריכי תרוייהו ומיהו הא לא מפרש אמאי לא הוה שמעינן להו מבור דמצי למימר דבור ושיח דעמוקין טפי בעי הרחקת שלשה אבל הנך דלא עמיקי כולי האי הוה אמינא דלא בעי הרחקת שלשה ואי תנא הני הוה אמינא דבור ושיח דעמיקי טפי בעי הרחקה יותר מג' ובפרק הפרה (ב"ק דף נ:) דתנן אחד החופר בור ושיח ומערות ומצריך להו לכולהו בגמרא התם ניחא דלא הוה ליה לתנא למינקטינהו אגב בור כיון דכתיב בור בקרא אלא הוה ליה למיתני בור לחודיה:

סלעים אבנים שאש יוצא מהן ולא סלעי נחושת דאין דרך להניחן אצל הכתלים והא דאמר בירושלמי אית תנא תני טומנין בסלעים ואית תני דאין טומנין כאן בסלעים של כסף כאן בסלעים של נחושת הוה מצי לשנויי כאן בסלעים של אבנים כאן בשל כסף אלא ניחא ליה לשנויי כולהו במתכת:

וסד בסיד נראה לר"י דבסיפא נמי גרס וסד בסיד ולא גרס או דאי גרסי' בסיפא או סד בסיד אם כן תפשוט דברישא וסד בסיד תנן מדלא קתני או סד ברישא כמו בסיפא אלא ודאי בסיפא נמי גרס וסד והא דפשיטא ליה בגמרא (לקמן בבא בתרא דף יט.) דבסיפא הוי או סד בסיד היינו משום דאין ההיזק כל כך מרובה שלא יועיל לו סיד לחודיה:

כליא פירש ר"ח בטן דתנור צר מלמטה ובאמצעיתו מרחיב ובולט ויוצא כשיעור טפח ומאמצעיתו מיצר ועולה:

מתניתין לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו ולא שיח ולא מערה. יש מי שפירש דכל הני אפילו ליכא מיא, דטעמא משום דמזיק בידים, דכל מרא ומרא דקא מחי מרפי ליה לארעיה, וכדאמרינן בגמרא. והכין נמי משמע לכאורה מדעבדינן צריכותא באמת המים נברכת הכובסין, ואמרינן אי דתנא נברכת הכובסין משום דקוו וקיימי, אלמא לא שמעינן לה להא מבור ושיח ומערה דליכא מיא. ובתוספת אמרו דטעמא דכולה מתניתין משום מיתונא היא, וטעמא דכל מרא ומרא דאמרינן בגמרא, לאו למימרא דליכא הזיקא אלא בהא, אלא לומר דמעידן חפירה הוו גירי דידיה ומאותה שעה מתחיל הנזק, והילכך אפילו רבי יוסי מודה, ומכל מקום אי לאו מיתונא לא בעי הרחקה כולי האי, והאי דמצריך בגמרא נברכת הכובסין, הוה אמינא התם הוא משום דעמיק טפי ומקלקל ליה לכותל טפי, אבל נברכת הכובסין לא. ואי תנא נברכת הכובסין ואמת המים, הוה אמינא דבור ושיח ומערה דעמיקי טפי ליבעי הרחקה טפי. וכדברי התוספות נראה לי, מדאמרינן בגמרא גבי בעיא דוסד בסיד תנן או דילמא או סד בסיד תנן, פשיטא דוסד בסיד תנן, דאי לא לערבינהו, וליתנינהו, ודחינן משום דלא דמי דהתם היזיקא דמיתונא הוא והכא היזקא דהבלא, דאלמא דכולה רישא משום היזקא דמתונא הוא, דאי לא, רישא נמי ליפלגה בתרתי, משום דהני היזיקא דחפירה הוא והני הזיקא דמתונא. שיח ומערה דקתני הכא, לאו לצריכותא נקט להו, אלא משום דבעלמא תני להו ומשום צריכותא תנא להו הכא בגררא.

לא יחפור אדם וכו' כבר בארנו שכונת הפרק לבאר בו היזק הבא מן השכנים מזה לזה הן לאלתר הן לאחר זמן הן מאליו הן מצד מעשה שהוא עושה בשלו על איזה צד צריך להזהר מזה ועל פי ענין זה יחלקו רוב עניני הפרק לארבעה חלקים האחד בהיזק הבא ממנו לחברו ע"י מעשה שהוא עושה בשלו ושאותו היזק בא לחברו לאלתר השני בהיזק הבא ממנו לכל בני העיר השלישי בהיזק הבא ממנו לחברו על ידי מעשה שהוא עושה בשלו אלא שאינו בא לאלתר הרביעי היזק הבא מצדו ומאליו על איזה צד הורשו הניזוקים לסלקו:

זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שנתגלגלו בו ענינים כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תכוין להתחיל בביאור עניני החלק הראשון והוא שאמר לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו לא שיח ולא מערה ולא אמת המים ולא נברכת הכובסין אא"כ הרחיק מכותלו של חברו שלשה טפחים וסד בסיד מרחיקין את הגפת ואת הזפת ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים מכותלו של חברו שלשה טפחים או סד בסיד מרחיקין את הזרעים ואת המחרישה ואת מי רגלים מן הכותל שלשה טפחים מרחיקין את הרחים שלשה מן השכב שהם ארבעה מן הרכב ואת התנור שלשה מן הכוליא שהם ארבעה מן השפה אמר הר"ם נברכת של כובסין הברכה ששורין בה הכובסין הבגדים עם הדברים המלבנים אותם ומה שאמר מכותלו ר"ל מכותל בורו של חברו וכותל הבור אין פחות משלשה טפחים הנה נתבאר לך שצריך להיות מחלל בורו של זה לחלל בורו של חברו ששה טפחים ושירחיק כל אחד משניהם מן החצר המפסיק ביניהם שלשה טפחים ואם יחפור בורו וזהו על העיקר שיש לנו אין סומכין בצד המצר וזה כי אסור לו לאדם שיסמוך אחד מאלו הנזקים הנזכרים בסוף מצרו בשוה אא"כ ירחיק השיעור הנזכר ואע"פ שאין סמוך לו כותל חברו לפי שאפשר שלאחר זמן שיבנה חברו כותל בסוף מצרו ויהיה סמוך לאלו הנזקים ואם שדה חברו אינה עשויה לבורות מותר לו שיחפור בורו בצד המצר מבלי הרחקה ומה שאמר נברכת ואמת המים הוצרכו שניהם כדי שלא נאמר באמת המים בלבד צריך הרחקה שלשה טפחים קמ"ל שהדין ביניהם שוה וגפת הוא פסולת הזיתים אחר שמוציאין בו השמן ודברים אלו מרפין את הכותל כשנוגעין בו ולפיכך צריך לסוד בסיד מה שאמר מחרישה ואפילו חרש לאילנות אבל לזרעים זה מבואר הוא לפי שכבר אמר מרחיקין לזרעים ומה שאמר גם כן מרחיקים זרעים ואפילו היו שותין מן המטר אבל אם משקין אותן מאמת המים זה מבואר הוא לפי שכבר קדם לנו שמרחיקין אמת המים ומה שאמר מי רגלים ואפילו מאיש אחד לפי שאסור לאדם שישתין מים בצד כותלו של חברו עד שירחיק טפחיים אם הכותל מלבנים שרופים אבל אם כותל אבנים מרחיק ממנו טפח בלבד ואם היה אבן חזקה אין מרחיק ממנו לפי שלא יזיק לו השריה ומרחיקים את הרחים מן הכותל לפי שהקול מזיק הבנין ושכב הוא האבן התחתונה והיא רחבה מהאבן העליונה וכמו כן התנור כל מה שהוא עולה הוא צר:

אמר המאירי תחלת הדברים צריך אתה לידע שהנזק הבא לו לאדם מצד מעשה ששכנו עושה בשלו הוא על שלשה פנים האחד הוא שזה עושה מעשה בשלו ואינו מגיע ממנו עכשו שום היזק לחברו אלא שלאחר זמן מתילד ממעשה זה דבר שיגיע ממנו נזק לרשות חברו כגון נטיעת אילן סמוך לבורו של חברו ששרשים מתילדים ממנו לאחר זמן והולכין ומזיקים לבור וכל שכיוצא בזה אינו חייב להרחיק אלא עושה בשלו כרצונו והלה ישמר מן הנזק כמה שיוכל והשני שהנזק מגיע או מתחיל לבא מצד מעשה זה לאלתר כגון חפירת בור סמוך לבורו של חברו שבשעת חפירתו מחליש ומרפה עפר כותלי הבור וכל כיוצא בזה חייב להרחיק בו וזהו נזק הנקרא בלשון תלמוד גירי פירוש חצים ר"ל שהוא כמי שעמד ברשות עצמו וירה חצים לחצר חברו ואומר ברשותי אני עושה שהדין נותן לעכבו והשלישי הוא שיש במין זה חלק אחר והוא שהמעשה הוא מעשה שראוי מצד המעשה שיגיע הזק לחברו ממנו לאלתר אלא שאין עכשיו ברשות שכנו דבר שיזיקהו וזהו שנחלקו עליו הרבה מהגאונים אם נקרא גירי אם לאו ועיקר הדברים בו שמאחר שאם היה שם הדבר היה מעשה זה מזיקו לאלתר אף הוא נקרא גירי ובלבד שיהא אותו דבר שאנו חוששין בו לקבל הנזק דבר שהיותו שם מצוי ושהקרקע עשוי לכך שכל שהדבר מצוי להיותו שם הרי הוא כאילו הוא לשם ודמיון דבר זה כגון שהיה ראובן חופר בור בסוף שדהו סמוך לשדהו של שמעון ואין בור בשדה שמעון שיצטרך להרחיק בשבילו אלא שמ"מ שדהו של שמעון אף הוא עשוי לבורות כגון שהוא בית השלחין ומתוך כך הוא צריך להרחיק כשיעור שהיה צריך להרחיק אילו היה שם בור וע"פ כלל זה יתבארו לך כראוי רוב עניני הפרק אלא שבחלק שלישי שיש בו מחלקת אתה צריך להתבונן בפרטי השמועות איזו באה כדעת שכתבנו ואיזו כדעת החולקים ולטרוח ולפרש השמועות כשיטתנו או כשטתם וכן תדע שכל משניות אלו עד מרחיקין סלם מן השובך ואף היא בכלל כלם בדין גירי ומה ששאלו בסוגית משנת מרחיקים את הסלם לימא מתני' דלא כר' יוסי מוכיח כן כלומר שהשאר באות בודאי כר' יוסי שמודה בהזק גירי וגדולי הרבנים סוברים בקצתם שאינן בכלל גירי ולא נראו דבריהם:

ומעתה נתחיל בפירוש המשנה והיא עסוקה בראובן ושמעון ששדותיהם סמוכות זו לזו ואינם עשויים לבורות ויש לראובן בור בסוף שדהו באותו קצה הסמוך לשמעון ומאחר שבשעה שנחפר בור זה לא היה בור בשדהו של שמעון לא הוצרך ראובן או מורישו להרחיק כלל הואיל ושדה זו של שמעון אינה עשוייה לבורות כגון שהיה בית הבעל ואינו צריך למי בורות על פי הכלל שהקדמנו וכמו שיתבאר בגמרא ורשאי היה לסמוך עד כמה שאפשר לו לסמוך בחפירת שלו ומעתה אם נמלך שמעון לחפור בור סמוך לו צריך להרחיק ששה טפחים מחלל בורו של זה שכל פחות מזה חפירתו מחלשת ומרפה עפר כותלי הבור וזה שאמר אא"כ הרחיק מכותלו של חברו ג' טפחים פירשוה בגמ' מכותל בורו שאין צריך לומר שהוא צריך להניח לו רוחב לכותל כפחות שבשאר כותלים אחר שהראשון סמך לגמרי הואיל ולא היה צריך להרחיק כלל אלא שצריך להרחיק עוד משפת הכותל החיצונה שהניח לו שלשה טפחים ולא תפש בכאן לשון כותל אלא ללמדנו לפי דרכו שאף כותל הבור שלשה ואם אמר לו בור וכותליו אני מוכר לך צריך שיהא מקום הכותל שלשה טפחים וכן אפשר לפרש משנתנו כששדה שמעון עשויה לבורות ולא היה לו לראובן לסמך אלא ברחוק שלשה מן המצר בכדי שאם יבא שמעון לחפור ירחיק שלשה גם כן וכשחפר ראובן הרחיק שלשה כדינו ואמר שלא יחפור שמעון אלא בהרחקת שלשה פירוש זה נראה לפי סוגית השמועה במה שאמרו הא איתמר עלה מכותל בורו שנינו ומ"מ יש מפרשים משנתנו בשסמכו למצר ואע"פ שהיתה שדהו עשויה לבורות שלא היה לו לבעל הבור הקדום לסמוך אלא שהיה לו להרחיק שלשה ושזה ירחיק אחריו שלשה כמו שביארנו מ"מ הואיל והחזיק ולא מיחה החזיק וצריך הלה עכשו להרחיק ששה שהם שלשה מן הכותל אלא שיש בזה חולקים לומר שכל שאין מחזיק בזמן שיש לזה בו נזק אינו חזקה כמו שיתבאר:

וכן הדין בשיח ומערה או להבאת אמת המים דרך שם או לעשות נברכת הכובסים והיא ברכה מלאה מים מכונסים לשרות בה הכובסים את בגדיהם ולא סוף דבר הכנסת המים אלא אף חפירתם שהרי מצד רפוי כתלי הבור אתה בא בהרחקתם ואע"פ שבגמרא ייחסו לשיח ומערה הזק מצד לחות והוא הנקרא בלשון תלמוד מתונא יראה שלא להפקיע צד הזק רפוי הקרקע נאמר כן ומ"מ אף מצד הלחות גירי הוא שהרי הלקות מתחיל מיד ואע"פ שלענין משרה וירק אמרו (מיאחית סתימי) מפני שאין הלחות בעצמו מפסיד אלא העפוש המתילד מסרחון המשרה ונמצא שאין המזיק עדין בעולם ולענין פירושן של מלות אלו ר"ל ברר שיח ומערה כלן למים מכנסים הם אלא שהבור עגול והשיח ארוך וקצר והמערה מרבעת וכן הדין בכל אלו אם בא לעשותן סמוך לכותל חברו ואע"פ שהרחיק בשיעור זה צריך עוד לסוד כותל חפירתו בסיד שלא יבלעו המים ויזיקו כותל חברו או כותל בורו ואע"פ שחברו לא הרחיק ולא סד בסיד כבר בארנוה בשדה שלא היתה עשויה לבורות שכבר ירד ברשות או אפילו שהיתה שדה שמעון עשויה לבורות וכבר החזיק מ"מ לדעת קצת ונמצא צרך ההרחקה מצד רפוי הקרקע וצרך הסידה מצד בליעת המים:

ואחר שדבר בדברים המזיקים לכותלי הבור חזר לדברים שאין מזיקים לבור ומזיקים לכותלי בנין שבינו לבין חברו ואמר עליהם שמרחיקין את הגפת והוא פסולת זיתים שנתעצרו בבית הבד ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים והם אבני סלע שעושין מהם ברזל מן הכותל שלשה טפחים שדברים אלו חמים ומעלים הבל וקשים לכותל לבנים המחברים עם הטיט ומרקיבין אותה ומ"מ אם סד וטח פני הכותל בסיד אינו צריך להרחיק כלל שהסיד מונע את החום שלא להזיק וכל שכן אם הלבנים מחוברים בסיד ואמר אח"כ שמרחיק את הזרעים ואע"פ שהזרעים אין משתרשים לצדדים מ"מ הרי הן מחלידות את הקרקע ומעלין אותו תיחוח ונשמט מאצל היסוד ואין ליסוד יפה במה לסמוך וכן המחרישה שהיא מרפה את הארץ בחרישתה ואמר על אלו שמרחיק אותם שלשה מפני שמקלקלין את הכותל ברפיון הקרקע ביסודה של כותל ואף סידה בסיד אין מועיל בה כלל שאין לסיד תועלת למניעת רפיון הקרקע וכן אין חלוק באלו בין כותל לבנים לכותל של אבנים ואע"פ שיש אומרים כן אין דבריהם כלום וכן מי רגלים ר"ל להשתין מים סמוך לכותלו צריך להרחיק שלשה מן הכותל ופירשוה בגמרא דוקא לכותל לבנים וטיט אבל של אבנים די בו בטפח וכן הדין בלבנים וסיד ובכותל של סלע מותר לגמרי ומ"מ בשופכין ר"ל גומא שמקבצין בה מי רגלים יראה מלשון גדולי המחברים שאף בשל אבנים צריך להרחיק שלשה ויש מפרשים בשופכין שמקבצן בכלי ושופכן כאחת על הכותל ומ"מ בבור לא נמצא היזק זה שאין מי רגלים נכנסין בעמק וכן בזרעים ומחרישה ואח"כ דבר בהיזק הבא מחמת קול מצד נדנוד הכותל ואמר שמרחיקין את הריחים שלשה טפחים מן הכותל ופירשה בתחתונה והוא השכב שהיא רחבה מן העליונה הנקראת רכב טפח ונמצאת העליונה שהיא המתגלגלת רחוקה ארבעה וכן מרחיקין את התנור שלשה מן הכוליא ר"ל מקרקעיתו שהוא רחב משפתו טפח שכך היה דרכם בתנוריהם ושל חרס היו ונמצאת רחוקה משפת התנור שהאור בה ארבעה ואין סידה מועיל בכך שאין ריחוק שלשה וסידה מונעין חום גדול כזה מלהזיק:

זהו ביאור המשנה ואין לך בה ספק שכל אלו גירי נינהו והמזיק מצוי לאלתר ותכף למעשה ההזק מתחיל ובא וכן אין לך ספק בכלן שאם עשה בלא הרחקה והזיק שחייב לשלם ואף בהרחקה לדעת קצת כמו שיתבאר במשנה השניה ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא עם מה שנתחדש בה מדברי הגאונים והמפרשים אלו הן:

תוס' בד"ה לא שיח כו' אבל הנך דלא עמיקי כו' ואי תנא הני ה"א דבור ושיח דעמיקי כו' עכ"ל וליכא לאקשויי בגמרא נמי גבי אמת המים ונברכת דאי תנא אמת המים משום דקביעא ואי תנא נברכת משום דקוו וקיימי בחד מהנך סברות הוי סגי כי הכא די"ל כיון דע"כ תנא בור ודאי דליכא למטעי בהנהו דבעי טפי דלא עדיפי מבור דקביעא וקוו וקיימי ולהכי בעי התם שני סברות וק"ל:

בד"ה סלעים אבנים כו' ולא סלעי נחושת כו' אית תנא תני טומנין כו' עכ"ל לכאורה שהתוס' מקיים פרש"י שטעם הרחקת הסלעים משום הבלא הוא אבל לפי גירסת נוסח ירושלמי שלפנינו דטומנין בשל נחושת ואין טומנין בשל כסף א"כ לא תקשי להו מידי לפרש הכא סלעים של נחושת ולפר"ח ע"פ הירושלמי לקמן בתוס' בד"ה משום דמשתכי דבסלעים של אבנים נמי לאו טעמא משום הבלא אלא שמחלידין ומעלין עפר תיחוח בקרקע ניחא ודו"ק:

תוס' ד"ה לא יחפור כל הני מיירי דאית בהו מיא וכו' ר"ל ודלא כדמשמע מפירוש רש"י דכתב הטעם משום דהחפירה הסמוכה לבור מחלשת כותלי הבור דמשמע מרבריו דאיירי אפילו בלא מיא:

בא"ד וטעמא משום מתונתא כדאמר בגמרא ר"ל לקמן בדף י"ט גבי הא דאבעיא לן וסד בסיד תנן א"ד או סד בסיד תנן דבעי למפשט מדלא ערבינהו תנא בבי דמתני' קאמר משום דלא רמי האי הזיקא להאי הזיקא רישא הזיקא דמתונתא סיפא הזיקא דחבלא:

ד"ה לא שיח ולא מערה הוא הדין חריצין ונעיצין ולא הוצרך למיתנינהו דמבור שמעינן להו דמדקתני בור הוא הדין להני והא דנקט ותני שיח ומערה בהדיא משום דרגיל לשנותן בכל מקום בהדי בור ואמת המים ונברכת הכובסים ר"ל דנקט לתרוייהו אע"ג רלא רגיל לשנותן בהדי בור אצטריך להו בגמרא ומיהו הא לא מפרש וכו' ר"ל דהגמ' לא עשה צריכותא אלא אהא דלא הוי שמעינן נברכת מאמת המים ולא אמת המים מנברכת אבל אינו מתורץ באותו צריכותא הא דקשיא לן דלא ליתנינהו כלל לא אמת המים ולא נברכת והוא שמעינן להו נמי מבור ותירצו התוס' דמצי למימר וכו' ולכך אצטריך למתני בור ואצטריך למתני נמי הני תרתי אמת המים ונברכת ולא קשיא והא דאצטריך בגמרא האי צריכותא אי תני אמת המים משום דקביע וכו' ואי תני נברכת משום דקוו וקיימי ולא קא עביד האיך צריכותא של התוס' ובחד צד של הצריכותא הוי סגי וה"ל למימר הכי אי תני אמת המים משום דקביע ולכך בעי הרחקה שלשה טפחים אבל נברכת דלא קביע הוה אמינא דלא בעי הרחקת שלשה טפחים ואי תני נברכת הוה אמינא נברכת דלא קביע סגי בהרחקת שלשה אבל אמת המים דקביע לא סגי בהרחקת שלשה די"ל דלא נוכל למימר הכי דבור יוכיח דהוא קבוע ואפילו הכי סגי בהרחקת ג' טפחים אבל יש להקשות על התוס' אמאי לא עבדו הצריכותא של הגמ' דהא פשוט הוא דבור ושיח תרוייהו איתניהו בהו קביע וגם קוו וקיימו וא"כ הוה להו להתוס' לתרץ דהני תרתי אמת המים ונברכת לא הוה שמעינן מבור משום דבור הוי קביע וגם קוו וקיימו ובהני תרתי לית בכל אחד כ"א חדא מנייהו הוה אמינא דלא בעו הרחקת ג' טפחים ואי תנא הני תרתי הוי אמינא דבור ושיח דהוו קביעי וקוו וקיימי לא סגי להו בהרחקת שלשה טפחים וי"ל דניחא להו להתוס' למנקט דבור ושיח עמיקי טפי משא"כ בשום חד מהני תרתי וק"ל:

ד"ה וסד בסיד וכו' וא"כ תפשוט דברישא וסד בסיד תנן וכו' ר"ל הא דתנן ברישא וסד בסיד הוי פירושו דבעי תרוייהו הרחקה וגם סד בסיד מדלא קתני או סד כמו בסיפא אלא ודאי גם בסיפא לא גריס או ולכך בעי בגמ' שפיר הואיל וגם בסיפא לא תני התנא או ואפי' הכי פשוט הוא דהוי פירושו או סד בסיד דבחדא מנייהו סגי בהרחקה לחוד או בסיד לחוד אם כן ברישא נמי אע"ג דלא תני או הוי נמי פירושו או סד בסיד כמו בסיפא או דלמא ברישא חמירא טפי ובעי תרוייהו הרחקה וגם סיד וקאמרי התוס' הא דפשיטא לן וכו' ר"ל וכי תימא דהכל טעמא מאי כיון דגם בסיפא לא גרסי' או אמאי פשיטא ליה דבסיפא הוי פירושו או סד בסיד טפי מברישא ותירצו היינו משום דבסיפא אין ההיזק כל כך מרובה וכו' וק"ל אבל ברש"י משמע לקמן בגמרא דבסיפא גריס או ע"ש:

לא יחפור אדם וכו' יש מי שפירש דכל הני אפילו ליכא מיא דטעמא משום דמזיק בידים דכל מרא ומרא דקמחית מרפי ליה לארעיה וכדאמרינן בגמרא והכי נמי משמע לכאורה מדעבדינן צריכותא באמת המים ונברכת כובסין ואמרינן אי תני נברכת משום דקוו וקיימי אלמא דלא שמעינן לה מבור שיח ומערה דליכא מיא. ותוספות אמרו דטעמה דכולה מתניתין משום מיתונא הוא כו' וכדברי התוספות נראה לי מדאמרינן בגמרא גבי בעיא דוסד בסיד תנן או דילמא או סד בסיד תנן פשיטא דוסד בסיד תנן דאי לא ליערבינהו וליתנינהו. ודחינן משום דלא דמי דהתם היזקא דמיתונא והכא היזקא דהבלא דאלמא דכולה רישא משום היזקא דמיתונא הוא דאי לא רישא נמי ליפלגו בתרתי משום דהני היזקא דחפירה והני היזקא דמיתונא. הרשב"א ז"ל.

ולפירוש התוספות קשה דהא אמרינן בגמרא כל מרא ומרא כו' כמו שכתוב בתוספות. ויש לומר דמהאי טעמא לא היו חכמים מזהירים אותו להרחיק דלא חשיב כולי האי היזקא אי לאו היזקא דמיתונתא אלא טעמא דקא מרפיתא לארעאי סעד הוא לדבריו לומר דאפילו לרבי יוסי דסבר על הניזק להרחיק את עצמו הכא מודה דקצת מתחיל הנזק משעת חפירה. ומכל מקום עיקר הנזק שהצריכו חכמים להרחיק בשבילו היינו טעמא דמתונתא ולדעת התוספות שיח ומערה לא הוה צריך למימר אלא דאורחיה דתנא למתניא הנך תלתא בהדדי בכל דוכתא. והא דתנן בפרק הפרה אחד החופר בור שיח ומערה כו' ומצריך להו לכולהו בגמרא. התם ניחא דבור כתיב בקרא ואשמועינן מתניתין דהוא הדין כל הני וגם מפרש בגמרא דאצטריך למיתני כולהו אבל הכא כיון דאשמועינן דבור צריך הרחקה משום מתונא הוא הדין כל מידי דאית ביה מיא אלא דנקט שיח ומערה אגב בור. לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו. וזה לשון הר"ן ז"ל: ולא שיח ולא מערה ולא אמת המים ולא נברכת. בגמרא אמרינן דאמת המים ונברכת הכובסים מיצרך צריכי. ואם תאמר נהי דהיינו כל חד וחד הוה צריך למיתנייה כדאיתא בגמרא כיון דאצטריך למיתניא הכי משום היזק דמתונא כדאיתא בגמרא למה ליה למתני בור שיח ומערה הא תנא ליה היזק דמתונא באמת המים ונברכת הכובסים יש לומר דבור שיח ומערה לאו משום מתונא נינהו דאפילו לית בהו מיא משום חפירתן לבד צריך להרחיק שלשה טפחים וכדאמרינן בגמרא דכל מרא ומרא כו'. ומיהו אפילו איכא בהו מיא דאיכא מתונא בהרחקה שלשה טפחים סגי דהיזק דמיתונא בכולה רישא דמתניתין שייכא והיינו דאמרינן בגמרא משום דלא דמי האי היזקא להאי היזקא רישא היזקא דמתונא סיפא היזקא דהבלא אלמא בכולה רישא שייך היזקא דמתונא. אבל מכל מקום בור שיח ומערה אף על גב דלית בהו מיא דליכא מתונא צריך. להרחיק שלשה טפחים משום חפירה בלחוד ומשום הכי תננהו אף על גב דבעי מתני אמה המים ונברכת הכובסים ומיהו ודאי בחד מהני תלתא סגי אלא כיון דאורחיה דתנא למתני בכל דוכתא בור שיח ומערה תנינהו נמי הכא. עד כאן לשונו.

סלעים כתוב בתוספות סלעים אבנים שאש יוצא מהם כו' והא דאמרינן בירושלמי כו'. ונראה דהוה מצי לשנויי כולהו בשל אבנים כאן בסלעים שהאש יוצא מהם כו'. עד כאן מגליון תוספות. שלשה מן הכליא יש מי שפירש כליא הטיח שטחים אותו על התנור כדי שלא יסדק מחמת האש ויש בעוביו טפח. ושפה הוא התנור עצמה. הר"י ן' מיגש ז"ל.

שְׁלֹשָׁה, הִטְעִימָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא אין הכונה לומר שלא חסרו טובה, דהא כמה צרות עברו עליהם אלא הכונה על דרך מה שכתב הרב הצל"ח ז"ל במאמר עולמך תראה בחייך (ברכות יז.) רצונו לומר תשיג שמחה גדולה ועצומה בעבודת הבורא כמו שמחה של עולם הבא ששם מקורה של השמחה וכן האבות נתן להם הקדוש ברוך הוא בעולם הזה שמחה גדולה בתורה ובמצות שהיא שמחה שבעולם הבא. ונראה דזה נרמז באותיות כָּל במילואם כ"ף למ"ד [174] שעולין קע"ד כמנין כְּבָּעוֹלָם הַבָּא [174] שהוא מספר קע"ד.

שְׁלֹשָׁה, לֹא שָׁלַט בָּהֵם יֵצֶר הָרַע נראה לי כל צדיק יוכל היצר הרע להעלות בלבו קצת תאוה של רעה והוא דוחה תאוה זו תכף וכיון דמעלה בלבו תאוה רעה אפילו שהיא כרגע חשיב זה שליטה קצת, אבל האבות כבשו היצר הרע וניקרו אותו שאינו יכול להעביר בלבם תאוה של רע אפילו רגע קטן וכאלו אין בהם יצר הרע ולזה אמר לֹא שָׁלַט בָּהֵם יֵצֶר הָרַע. ויליף זה מן כָּל כי אותיות כָּל במילואם [כ"ף למ"ד] עולה עקד [174] דכל אחד מהם עקד היצר הרע עקידה מעלייא וגמורה ואפשר דהוי כהאי גוונא בצדיקים אחרים אך נקיט שלשה אבות דוקא משום דאשכח בהו קראי ללמוד מהם כן והם קראי ד'בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל' (בראשית כד, א בראשית כז, לג בראשית לג, יא).

שִׁשָּׁה לֹא שָׁלַט בָּהֶם מַלְאַךְ הַמָּוֶת הנה כל צדיק גדול אינו מת על ידי מלאך רע אלא על ידי מלאך הקדוש שהוא מצד הגבורות ועם כל זה בעת שליחותו נקרא מלאך המות אבל ששה צדיקים אלו מתו על ידי אור שכינתו יתברך בנשיקה או כל צדיק אף על פי שימות על ידי אור שכינתו יתברך עם כל זה יתגלה לפניו באותה שעה מלאך המות כדי שיפחד וימסור נפשו ברצונו הטוב לאור השכינה וענין הנשיקה הוא רצונו לומר נגיעה וכיוצא בזה תמצא במשנה השקת העיסות זה בזה, וענין השקת הכלים והיינו יבא אור השכינה ויגע בזה הצדיק ומושך ממנו את הנפש ומשום דכל נפש כלולה מן נרנח"י [נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה] שהם חמשה פעמים טוב [17] כי כל חלק מכונה בשם טוב וחמשה פעמים טוב הוא מספר פה [17×5=85] לכך מייחס דבר זה לנשיקה בפה ועם כל זה לא נקיט כן להדיא במרים דאף על גב דהוא דרך משל ודמיון עם כל זה גנאי הדבר למנקט לשון זה של נשיקת פה בנקבה.

שִׁבְעָה, לֹא שָׁלְטָה בָּהֶן רִמָּה וְתוֹלֵעָה עיין בתוספות. ונראה לי בס"ד הכונה כל אדם יש בגופו עור ובשר וגידין ועצמות וכתב רבינו ז"ל בעץ חיים דהעצמות הם כנגד אצילות ועור ובשר וגידין הם כנגד בי"א [בריאה יצירה אצילות] ולכן עיקר הגוף הוא העצמות אבל עור ובשר וגידין הם בערך המלבוש ולכן יוסף הצדיק ע"ה קרא גופו בשם עצמות שאמר וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה (שמות יג, יט) וידוע כל צדיק צריך שיתעכל בשרו בקבר ולכן אף על פי שתמצא צדיקים שהם שלמים בגופם בקבר כמו דמצאו את רב אחי בר יאשיה וכיוצא הנה הם גוף שלם בעצמות כמו אדם חי שכחש בשרו ולא יש בו בשר אלא רק עצמות והעור דבוק עליהם כן הצדיקים הגדולים הנשארים קיימים בקבר עד תחיית המתים אך שבעה צדיקים הנזכרים היה להם מעלה זו שלא נתעכל הבשר שלהם אלא נשאר כולו קיים כאשר הם בחיים. וידוע דהן העיכול הנעשה בבשר הצדיקים הן הרקבון או הכליון הנעשה לאותם שאינם צדיקים הכל יכונה בשם רמה ותולעה מפני כי טבע הרמה ותולעה לכלות הדבר אשר שולטים בו ואוכלים אותו וכיוצא בזה תמצא בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בסוד עולת תמיד דשם אב"ג ית"ץ [אָנָּא בְּכֹחַ גְדֻּלַּת יְמִינְךָ תַּתִּיר צְרוּרָה] הנקרא תולע שהוא מספר תולע [506] והוא מכלה הקליפות ועל שמו נקראו ישראל בשם 'תולעת' דמכלים העכו"ם כדמיון התולעת המכלה את העץ עיין שם. ועל זה מביא ראיה לבנימין מן פסוק יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו (דברים לג, יב) דדייק תיבת עָלָיו יתיר, ומפרש הכונה לומר יִשְׁכֹּן לָבֶטַח ולא מבעיא גופו העיקרי שהוא העצמות אלא גם אותו המלבוש שהוא הבשר אשר עָלָיו כלומר על הגוף גם זה ישכון לבטח שישאר כמו שהוא.