מסכת בבא בתרא דף קנ״ג עמוד א׳

לא כתב בה שכיב מרע כו' וה"ה נמי דלא כתב בה לשון בריא כדמהלך על רגלוהי בשוקא אלא משום דקתני צריך להביא ראיה שהוא שכיב מרע נקט האי לישנא:

ולא כתב ביה מגו מרעיה איפטר לבית עולמיה והיורשים היו טוענין שעמד ואף על פי שלא היו טוענין שחזר בו דודאי כיון שעמד מסתמא ודאי חזר בו אע"פ שלא אמר בפירוש והכי משמע בגיטין פרק מי שאחזו (גיטין דף עב: ושם) דאמר רב הונא התם גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו חוזר ופריך ליה מדתנן הרי זה גיטך מהיום אם מתי מחולי זה והלך ועמד בשוק וחלה ומת אם מחמת החולי הראשון מת הרי זה גט ואם לאו אינו גט ואם אמרת אם עמד חוזר הרי זה עמד ומאי קושיא דנהי דעמד והלא לא חזר בו אלא ש"מ דאפי' לא פירש שחזר בו יש לנו לומר שחוזר בו ועוד קאמר התם (דף עג.) א"ר אלעזר שכיב מרע שניתק מחולי אל חולי מתנתו מתנה ודוקא ניתק אבל עמד אין מתנתו מתנה אע"פ שלא חזר בו:

השוכר את האומנין וחזרו בהם אם היתה מלאכת האבד שוכר אחרים עליהם או מטעה אותם ומגזם להם ליתן יתר ממה שהתנה ואינו נותן וכבר ביארנוה במקומה במציעא פרק ששי:

כבר ביארנו במקומו שהליצנות מדה מגונה עד מאד וכל שכן שהדיינים והמנהיגים צריכים להזהר בה שהם נענשים בה ביותר מעשה באחד שבא לפני אחד מן החכמים לדין ודן בו לחיוב כפי סברתו והיה מטריחו לחזור ולדונו לזכותו מחמת שהיה אותו הענין מחלקת בין החכמים והוא דנו כאחד מהם והיה מטריחו לדונו כאותם האחרים ומרוב הטרחתו רצה לסלקו מעליו וצוה לסופר שלו שיכתוב לו בפתק אחד דברים שלא ממין הטענה ויחתמהו לו יילך לו בחזקת זכות וכשהרגיש זה בטעותו חלשה דעתו ונענש אותו חכם ואם בארזים נפלה שלהבת העונש מה יעשו אזובי קיר:

כבר ביארנו שכל שכ"מ שעמד חוזר ולא שתאמר חוזר הא אם לא חזר ומת לו לאחר כן מתוך חליים אחרים צואתו קיימת אלא כל שעמד מאותו חולי שצוה בו בטלה מתנתו ואפילו חלה אח"כ ומת אין מקבלי המתנות זוכים בכלום ובמסכת גיטין התבאר ששכ"מ שצוה ונתק מחולי לחולי אם לא עמד ולא הלך על משענתו בשוק סתמו שמחמת חולי הראשון מת ואם עמד בין אותו חולי שצוה בו לאותו חולי שמת בו והלך בלא משענת בשוק סתמו שמחמת חולי שני מת ואין צואה שבחולי ראשון כלום עמד בין שני החליים והלך על משענתו אומדין אותו על פי רופאים אם מחמת חולי ראשון מת אם מחמת חולי שני מת ודנין אותו בכפי האומד אלא שלפי מה שפירשו שם גדולי הרבנים משמע שאין דין אומד אמור אלא כשפרט במתנתו מחולי זה אבל מתנת שכ"מ סתם אפילו הלך על משענתו מתנתו קיימת בלא אומד אבל גדולי הפוסקים פירשוה כאן אף בסתם וכן הדין שהרי סתמו כפירושו אלא שהם כתבוה אף בגט ואין הדברים נראין כמו שכתבנו בפרק קורדיקוס:

מעתה צריך שיהו העדים שבצואה כותבין בינם לבין עצמם זכרון דברים בשעת הצואה ולאחר מיתה כשיבאו לכתוב אותם הדברים ולחתמם בשטר צריך שיהו כותבין בשטר הצואה שהם יודעים שמתוך אותו חולי שצוה בו נפטר לבית עולמו ואם לא כתבו כן חוקרים את העדים ומקבלין עדותם על כך או עדותם של אחרים ואם אין מצויין לשאול להם אע"פ שמת המצוה אין הצואה כלום ואין אומרים הרי מת והרי קברו מוכיח עליו ואע"פ שכתוב בשטר שהיה חולה ומושכב על מטתו שמא לא מת מאותו חולי אלא עמד ממנו ונתק לחולי אחר שמת הימנו ומעתה הרי הנכסים בחזקת היורשים עד שיביא ראיה שרוב חולים לחיים ואפילו הביא ראיה שהיה גוסס מתוך החולי שצוה בו מ"מ הואיל ומיעוטן לחיים אין מוציאין בלא ראיה ומגדולי הדורות מנהיגים לכתוב דלא קם ואזל על רגלוהי בשוקא ואין נראה כן שהכל בכלל מגו מרעיה שאלו הלך בשוק בלא משענת לא היו אומרים עליו מגו מרעיה וכו':

בא"ד אפי' לא שייר נמי כיון כו' ובסיפא דתני לא שייר כו' דליכא קנין על כן נראה כו' וגם מה שפי' ר"ח דמשנתינו כו' עכ"ל כצ"ל מה שהגיה מהרש"ל כאן ר"ת במקום ר"ת א"א לומר כן דהא בשם רבינו יעקב שהוא ר"ת כבר כתבו התוס' לעיל בהדיא דרישא דמתני' ודאי איירי בקנין ולא הוה רב חולק על פסק ההלכה דמתנת ש"מ במקצת בעי קנין אבל ודאי אלו דברי ר"ח הם דבעי לפרש דכולה מתני' איירי בלא קנין וכ"ה בתוספות ישנים ר"ח וק"ל:

בא"ד וקשה אמאי דפסיק כו' ומתניתין בדקנו מיניה כו' ואין נראה כלל כו' כצ"ל:

ההוא דהוה כתיב ביה מחיים וממות פירוש כותב כל נכסיו היה וכתב בכתב ידו כל נכסי נתונים לפלוני מטלטלי אגב מקרקעי בחיים ובמות. כבר פירשתי לך כי הלשון הראשון יכול להיות לשון צוואה ולשון מתנה אבל כיון דכתיב ביה בחיים איפליגו בה רב ושמואל דרב סבר לאו מעכשיו משמע וקיימא לן אפילו כתב בה מחיים וממות דכיון דהזכיר בה במות לאחר מיתה היא דאי מחיים ממש למה ליה למימר במות אלא סימני לחיים קאמר ואם עמד חוזר. הראב"ד ז"ל.

(ושמואל) ורב אמר הרי היא כמתנת שכיב מרע ומפרש טעמא (דשמואל) דרב כיון דאמר בחיים ובמות לאחר מיתה הוא דקאמר ומכל מקום לאחר מיתה הוה קני אם לא חזר בו ובמיפה את כחו דוקא דאי לאו הכי שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ואי לא הוה כתיב ביה ובמות הרי הוה מודה (שמואל) רב שהיא כמתנת בריא דעד כאן לא קאמר שמואל בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה אלא בסתם קנין אבל היכא דאקני בפירוש מהיום ודאי קני ואי עמד אינו חוזר.

מתניתין לא כתב בה שכיב מרע הייתי כו'. יש מפרשים משנתנו כגון שכתוב קנין במתנה זה דאי לאו הכי על מה הם טוענים בריא היה הלא הם אינם קונים בדיבור אם לא היה שכיב מרע ואם היה שכיב מרע אפילו תורת מתנת שכיב מרע אין בה שמא לא גמר להקנותו אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה דלא מסתברא לאוקמה במיפה את כחו כגון שכתוב בה וקנינו מיניה מוסף על מתנתא דא שאם כן לא היינו מסתפקים במתנה זו אם היא מתנת בריא שהרי אין דרך לכתוב כן במתנת בריא דכיון דלא קניא מידי בדבור אין ראוי לומר שהקנין מוסף על המתנה כי הקנין עיקר המתנה. וקשיא לי לרב דאמר במתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין שהיא כמתנת בריא תיקשי ליה מתניתין דאי בשכתוב בו קנין עסקינן אפילו אם שכיב מרע היה אינו יכול לחזור בו ואפילו אין כתוב בו קנין אם כתוב בה שאמר להו הנותן לעדים כתבו ותנו מנה לפלוני בשטר זה כיון שזיכה לו השטר אינו יכול לחזור בו כדאמרינן כתב וזיכה לזה כו' רב אמר ראשון קנה. ונראה לי לפרש בשאין כתוב בה קנין וכגון שכתוב בה שנתן פלוני נכסיו לפלוני ופלוני והוא אומר שכיב מרע הייתי ובלא קנין ושטר נתתי דמתנת שכיב מרע בדבור נקראת מתנה ואינה קונה אלא לאחר מיתה והעדים כותבין את דבריו ואין צריך לומר להם כתבו והם אומרים בריא היה הילכך כיון שהעדים מעידים שנתן להם נכסיו ודאי בקנין או בחזקה נתנם להם או בשטר זה והוא צוה לכתבו כדי שיקנו בו את הנכסים. ואיכא דקשיא ליה כיון דשמעינן לרבי מאיר פרק קמא בשילהי דגיטין דסבירא ליה כרבי אלעזר דאמר אחד בריא ואחד מסוכן נכסים שיש להם אחריות נקנים בכסף ובשטר ובחזקה מה הפרש יש בין בריא ובין שכיב מרע שהרי מתנת שניהם (בה קנה) בקנאה ולא בדברים ואינו יכול לחזור בו לא כמתנת בריא ולא כמתנת שכיב מרע. ונראה לי דאפילו לדברי רבי אלעזר שכיב מרע יכול לחזור בו אף על פי שקנה בכסף ובשטר ובחזקה דלא שמעינן ליה לרבי אלעזר שנחלק על חכמים על ענין אומדנא וכיון דלרבנן מתנת שכיב מרע אף על פי שכתוב בה קנין חוזרת שלא היה הקנין אלא מחמת מיתה הוא הדין לרבי אלעזר ולא אמרינן שמא לא גמר להקנותו אלא לאחר מיתה ואין שטר לאחר מיתה דעל כרחך לא קאמרינן הכי אלא לרבנן שכל מתנת שכיב מרע לאחר מיתה כירושה שויה רבנן הילכך אף כשהוא נותן קנין אמרינן דעתו להקנות לאחר מיתה כשאר שכיב מרע ושמא לא גמר להקנותו אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה ולרבי אלעזר שאין מתנת שכיב מרע קונה לאחר מיתה אלא דהקנאת כל מתנת שכיב מרע מהיום היא שאם לא כן אינה קונה כלל אפילו לאחר מיתה הילכך כיון דאזלינן בתר אומדנא כמי שפירש בה מהיום אם מתי דמיא. עליות.

גמרא ולא הוה כתיב ביה ומגו מרעיה כו'. ופירש רש"י ז"ל ויש לחוש שמא עמד ושמא חזר. ובחנם פירש ושמא חזר דאם עמד מאותו חולי אף על פי שלא שמענו שחזר בו וניתק לחולי אחר ומת אין מתנתו מתנה. וכן מוכח בפרק מי שאחזו כו' ככתוב בתוספות.

בתוס' סוף ד"ה שלחו כו' דהא בשבת פ' מפנין פרכינן וכן בביצה דף מ' ע"א ב"ק דף קטו ע"א סנהדרין דף ו ע"ב: