מסכת בבא בתרא דף קמ״ט עמוד א׳

שכיב מרע שהודה מהו פירש רבינו שמואל דמיבעיא ליה אם אומר כן שלא להשביע את בניו או דלמא כיון דאודי אודי והא דאמר בפרק זה בורר (סנהדרין דף כט:) דאדם עשוי שלא להשביע את בניו התם מיירי שמחזיק עצמו עבד לוה לאיש מלוה עשוי שלא להשביע את בניו אבל גבי פקדון אינו עושה ודאי [שלא] להשביע את בניו אלא מודה ואין נראה לומר דאדרבה כ"ש הוא שיותר יש לנו לומר שאומר אמת במלוה כיון שמשעבד עצמו אבל גבי פקדון עושה שלא להשביע את בניו ועוד איזו ראיה מביא מאיסור גיורא שהודאתו היתה ודאי אמת כדי ליתן דלא שייך כאן מידי שלא להשביע את בניו ונראה לר"י לפרש כן שכיב מרע שהודה מהו מי שהודה שיש לפלוני מנה בידו אע"פ שאנו מוחזקים בו שאין לו מי אמרינן דקני במתנת שכיב מרע ואם עמד חוזר או דלמא קני לגמרי ואם עמד אינו חוזר ופשיט מההוא מעשה דאיסור גיורא דקני לגמרי במתנת בריא על ידי הודאתו דאי במתנת שכיב מרע היאך קנה והא אמרינן כל מאן דאיתיה בירושה איתיה במתנת שכיב מרע כו' א"כ במתנת בריא היא ואם עמד אינו חוזר וכן משמע מתוך פירוש ר"ח דפירש לודי איסור דהנהו דמים דרב מרי בריה וקני להו באודיתא דאבוה ועוד יש מפרשים שכיב מרע שהודה מהו פי' שהודה שיש לו פקדון ביד אחרים והקנהו לזה מי מהני להקנותו באמירה בעלמא או לא ופשיט ליה מעובדא דאיסור דקני באמירה בעלמא וה"ה נמי בבריא הוה מצי למיבעי אלא אפילו בשכיב מרע דמקני באמירה בעלמא לא פשיטא ליה אי קני אי לא מיהו אי קני בשכיב מרע לא הוה שמעינן דקני בבריא אבל אי לא לא הוה קני בשכ"מ כ"ש בבריא מ"ר וראשון עיקר:

רב מרי בריה הורתו שלא בקדושה כו' וביבמות פרק החולץ (יבמות דף מה: ושם) אמרינן אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי דבבל ואע"ג דכתיב מקרב אחיך כו' כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה וזה ודאי היה גר ויוכל להיות שהוא אותו שבכאן בנו של איסור מיהו בפרק מי שהחשיך (שבת דף קנד. ושם ד"ה ואמרי) רב מרי בר רחל ישראל גמור היה דקאמר התם רבה אבוה דרב מרי בר רחל וצ"ל דתרי רב מרי בר רחל הוו מיהו מה שפירש רבינו שמואל דרב מרי בר איסור גיורא שבא על בת שמואל קודם שנתגייר והורתו שלא בקדושה שנשבית כדאמרינן בכתובות (דף כג.) אין נ"ל דהא אמרינן בירושלמי שאמרה אמת במה שאמרה נשביתי וטהורה אני וה"נ משמע בגמרא שלנו דאמר ליה ר' יוחנן לרב שמן בר אבא זיל איטפל בקרובתך על כן נראה דהא דאמרינן בעלמא רב מרי ברה דבת שמואל אחר הוה ושמא הוא שנזכר אביו בפרק מי שהחשיך (שבת דף קנד.) ומה שקורא אותו על שם אמו לפי שרוצה ליחסו אחר שמואל כדאשכחן רבנא עוקבא ורבנא נחמיה בני ברתיה דרב וכן רבי שמעון בן פזי ואבא שאול בן אמא מרים (כתובות פז.):

כל דאיתיה בירושה איתיה במתנת שכיב מרע נראה לי דאם היו לגר בנים איתא במתנת שכיב מרע אע"ג דהמקבל גר דליתיה בירושה דעל הנותן הוא דאיכא קפידא ולא על המקבל וראיה לדבר בפרק נושאין על האנוסה (יבמות דף צט.) שיש בן מוכר את אביו דמוקי [רבי יוחנן] בשכיב מרע וכן [משכיב מרע] שכתב כל נכסיו לעבדו חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד ואם מת ולא חזר קנה העבד הכל כדאיתא בפ"ק דגיטין (דף ט.) ועבד ליתיה בירושה:

ואי אגב קרקע לית ליה ארעא וה"נ הוה יכול איסור להודות שיש לו קרקע כדפרישית לעיל בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מד: ד"ה דלא) אלא שפיר קאמר לקמן דליקנינהו ניהליה באודיתא שהודה שהמעות עצמן של רב מרי:

מגמרי טענתייהו לאינשי ומפסדי מנאי ואם תאמר הא דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף יז: ושם) הלוה מעות מן העובד כוכבים שנתגיירו בניו לא יחזיר לבניו ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו והא תניא רוח חכמים נוחה הימנו ל"ק כאן שהיתה הורתו ולידתו שלא בקדושה כאן שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ואם כן היה לו לרבא להחזיר ותירץ ר"ת דהתם כיון שעשה לו העובד כוכבים חסד שהלוה לו יעשה עמו חסד ויתן לבניו אבל כאן שלא עשה עמו חסד כשהפקידם אצלו אין צריך להחזיר לבניו והר"ר יצחק ב"ר מאיר פי' דכיון דלא קתני בהדיא בברייתא ואם לא החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו לא הוה חייש לה רבא ואין נראה כלל דהא מדקתני אם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו מכלל דאם לא החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו וקתני לה לכולהו בבי במסכת שביעית (פ"י משנה ט) המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו והמלוה מעות מן הגר והחזיר לבניו רוח חכמים נוחה הימנו וקתני נמי התם כל המטלטלין נקנין במשיכה ואם קיים דבריו שלא במשיכה רוח חכמים נוחה הימנו ואמר עלה בהזהב (ב"מ דף מח. ושם) דאם לא קיים דבריו אין רוח חכמים נוחה הימנו מכלל דבכולהו בבי שמעינן מכלל הן לאו:

דקא מגמרי טענתא לאינשי כו' יש תימה למה לא קיים רבא את דבריו והא קיימא לן מצוה לקיים דברי המת ועוד הא דקיימא לן לקמן (בבא בתרא דף קנא:) ובכל דוכתי דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו תיפוק ליה דמצוה לקיים דברי המת למאן דאית ליה דהיינו ר' מאיר ומתנת שכיב מרע נמי לא קניא אלא לאחר מיתה ותירץ הר"ר יצחק ב"ר מאיר דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא היכא דאמר תנו מנה זה לפלוני אבל היכא דאמר מנה זה לפלוני ולא אמר תנו כל כי האי גוונא לא הוה אמרי' מצוה לקיים דברי המת מיהו קשיא מדמייתו חכמים ראיה לר' אליעזר דדברי שכיב מרע נקנים באמירה מההוא דאמן של בני רוכל שקיימו חכמים את דבריה (לקמן בבא בתרא דף קנו:) אלמא דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ואין ראיה היא דלמא היינו טעמא דמצוה לקיים דברי המת ואין לחלק בין היכא דאמר תנתן כבינתי לבתי להיכא דאמר תנו ועוד קשיא מהא דאמר בגיטין בפ' התקבל (גיטין דף סה: ושם) גניבא יוצא בקולר הוה כי נפיק אמר הבו ארבע מאה זוזי לר' אבינא מחמרא דנהר פניא כו' ולא אמרינן התם מצוה לקיים דברי המת ואע"ג דאפי' באומר כשהיה בריא אמרי' ליה הכי כדמוכח בפרק קמא דגיטין (דף טו.) ועוד קשה מהא דפרק השולח (גיטין דף מ.) גפלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח תעשה לה קורת רוח כו' דאמרינן התם מצוה לקיים דברי המת מיהו מזה אין קשיא כלל כמו שאפרש בסמוך ור"י תירץ דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא היכא שהוא ביד שליש כי הא דתנן שקל לבני כו' ההיא דמס' כתובות פרק מציאת האשה (כתובות דף סט: ושם) המשליש מעות לבתו יעשה שליש מה שהושלש בידו ומוקי התם טעמא משום דמצוה לקיים דברי המת ומיירי שהושלש מתחלה לכך כי היכי דלא תקשה ממעשה דאיסור גיורא דהכא לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת ואע"ג דהוה ביד שליש אלא היינו טעמא משום דלא הושלש לו מתחלה לכך וקשה על זה הפירוש מהא דאמרינן בגיטין פרק השולח (גיטין דף מ.) פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח כופין את היורשים כו' משום דמצוה לקיים דברי המת והתם לא הושלש ביד שליש מידי וצריך לומר דגבי שחרור יש לנו לומר יותר מצוה לקיים דברי המת מבשאר דברים והשתא נמי אתי שפיר דלא תקשה מהא דאמרי' לקמן (בבא בתרא דף קנא:) האומר תנו גט לאשתי כו' אבל האומר תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה ודייק מינה מתנת שכ"מ במקצת לא בעי קנין דלא הוה מצי למימר טעם משום דמצוה לקיים דברי המת דלא אמרי' הכי אלא כשהושלש מתחלה לכך וא"ת על הך משנה דגיטין (דף יג.) דמייתי לקמן אבל אמר תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה אמר רב עלה בסוף פ"ק (שם) בגמרא והוא שמונחין בקרן זוית איכא דמוקי לה התם למשנה בבריא ובמעמד שלשתן ואיכא דמוקי לה התם בשכיב מרע ואמאי לא מוקי לה למתני' התם כשהושלש מתחלה לכך ומשום מצוה לקיים דברי המת ואי משום דכיחידאה לא הוי מוקמי התם ואע"ג דקי"ל הכי כדאמר בפ"ק דגיטין (דף טו.) וכדאשכחן נמי בפ' כל הגט (גיטין דף ל.) דמוקי שמואל מתני' דפרק כל הגט דהמלוה מעות את הכהן ואת הלוי כר' יוסי משום דכיחידאה לא מוקמי אע"ג דס"ל בפ"ק דבבא מציעא (דף יב.) כוותיה ורבנן פליגי עליה דר"מ דמצוה לקיים דברי המת בספ"ק דגיטין (דף יד:) אע"ג דר' יוסי פליג עליה בכתובות (דף סט:) מ"מ חולקין רבנן על ר"מ בספ"ק דגיטין (שם) גבי הולך מנה לפלוני אך מההיא דר' יוסי בפ"ק דבבא מציעא אין ראיה כל כך דאיכא לדחויי דכיחידאה לא מוקמינן משום דר' יוסי הוי יחידאה היכא דפליג במסכת בכורות בפרק הלוקח עובר פרתו (בכורות דף יח.) ולא פסיק שמואל הלכה כוותיה אלא בהא דבבא מציעא פ"ק משום דסתמא עניים גופייהו ניחא להו כדאיתא התם ולהכי מודה נמי איהו במתני' דכל הגט ויש שהם מתרצים שם בשם ר"ת דלא אמר התם מצוה לקיים דברי המת כיון שראוי לינתן מחיים ולא לינתן לאחר מיתה להכי לא שייך בה מצוה לקיים דברי המת תדע דהוי דומיא דגט ושטר שחרור שאינו ראוי לינתן אלא מחיים ואין נראה לר"י דהא אפי' בדבר דשייך מחיים אמרי' בסוף פ"ק דגיטין בברייתא דהולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו דמשמע התם דאפילו בדבר דשייך לינתן מחיים קאמר מצוה לקיים דברי המת מיהו יש לדחות ולומר שהמשלח צוה ליתנם לו לאחר מותו דמוקמינן לה נמי בשכיב מרע שעיקר צואתו אינו אלא לאחר מיתה א"נ י"ל דלא ס"ל לרב התם בהך מימרא מצוה לקיים דברי המת אלא ס"ל כשמואל דמסיק התם בכתובות פרק מציאת האשה כר' יוסי דלית ליה מצוה לקיים דברי המת ואע"ג דפריך על רב יוסף בסוף ההוא פרק והא קי"ל מצוה לקיים דברי המת ולא פריך עליה דרב הכי משום דלא הוה ידע לשנויי עלה מידי ואין זו תימה אי סבר לה בהא כשמואל ואע"ג דפריך התם עלה דרב והא קי"ל התם דברי שכ"מ כו' משום דליכא מאן דפליג בה ועוד י"ל דלא משתמע לי' לאוקמא מתני' דהתם שהושלש מתחלה לכך מדקתני תנו מנה לפלוני ולא קתני תן מנה זה לפלוני דהוה משמע שהושלש מתחלה [לכך] ואע"ג דבגמ' בסוף פרקין דגיטין גבי הולך מנה לפלוני קתני סתם מצוה לקיים דברי המת ולא קתני זה היינו משום דמשמע ליה שפיר כשהושלש בלא זה דבאותה שעה אמר לו להוליך. מ"ר. ועוד היה מפרש ר"ת דלא שייך הכא בשמעתין מצוה לקיים דברי המת משום דכל דאיתיה בירושה איתיה במתנה מצוה לקיים דברי המת וכל דליתיה בירושה כו' כדאמר גבי מתנת שכיב מרע מיהו לא דמי למתנת שכיב מרע שהיא כעין ירושה דיש לנו יותר לדמותה לירושה כדאמר לעיל ועוד דכי היכי דמפרש גמרא דמתנת שכ"מ אינה בגר ה"ל למימר נמי טעמא דמצוה לקיים דברי המת אינו בגר מיהו יש לדחות דפשיטא ליה דלא שייך בגר כיון דליתיה בירושה פשיטא ליה שכיון שמת בטל ואין לו שום זכות להוריש ואיך יקיימו דבריו מיהו כדפירשנו לעיל ניחא טפי. מ"ר. ועוד היה אומר ר"י דלא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אלא באומר לו פה אל פה ורבא לא אזל לגביה וחזר בו ר"י כדקאמר בהשולח (גיטין דף מ:) עשיתי פלוני עבדי בן חורין כו' א"ר יוחנן וכולן בשטר וא"כ הא דקתני בתר הכי אעשנו בן חורין רבי אומר זכה וחכ"א לא זכה אלא כופין את היורשים כו' מיירי נמי בשטר ולא פה אל פה דאי א"ל [ליורשים לעשותו בן חורין] למה לי שטר וכן פי' ר"ח:

הא ד איבעיא להו יהנה בהן מהו ויראה בהן ויעמוד בהן וישען בהן וסלקא ב

תיקו איכא למידק, מאי שנא מידור בבית זה. פירש הראב"ד ז"ל דהכא כגון דאמר נכסי לפלוני שיהנה בהן שיעמוד בהן והספק מפני שאלו הלשונות אינן לשון מתנה, מפני שהן כמו ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה ופחותין מהן, משום דלא משמע אלא שיהנה ושיראה בהן לפי שעה, אלא מפני שאמר נכסי לפלוני שמא הוא מועיל להוציא מאלו הלשונות, שלא בא לפחות אלא להוסיף, או שמא תחלת דבריו לא נתכוון אלא למה שהוא מפרש בסוף, וקאי בתיקו ולא קנה.

זמנין אמר רב יהודה אמר רב אם עמד חוזר וזמנין אמר אינו חוזר ולא פליגי הא דאיתנהו לזוזי בעינייהו הא דפרעינהו בחובו. פירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל, איתנהו לזוזי אינו חוזר דהוה ליה כמשייר, דהא קיימא לן דבכולהו מטלטלי הוי שיור, אבל פרעינהו בחובו אינו שיור וחוזר. ופירושו ואדרבא איתנהו חוזר פרעינהו אינו חוזר, והרי זו כעין ההיא דאמרינן בריש פרק אלמנה נזונת (כתובות צז, א) זבין ולא אצטריכו ליה זוזי חוזר. וכן פירש ר"ח ז"ל וכן כל שאר המפרשים.

איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו פירוש, הודאתו הודאה גמורה היא כהודאת בריא ואם עמד אינו חוזר, או דילמא הודאתו מתנה היא ואם עמד חוזר. ואסיקנא דהודאתו הודאה ואם עמד אינו חוזר. ובסוף גט פשוט (לקמן בבא בתרא קעה, א) איבעיא לן אי צריך לומר אתם עדי או לא, ואסיקנא דאינו צריך, דאין אדם משטה בשעת מיתה.

אמר רבא היכי קני להו רב מרי להני זוזי אי במתנה כל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנה כל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה. הקשה רב אלפסי ז"ל, אם כן מתנת שכיב מרע למי שאינו ראוי ליורשו לא יקנה, דהא אמר בלשון ירושה למי שאינו ראוי ליורשו לא אמר כלום, ואפילו הכי אמרינן שאם כתב לו בלשון מתנה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף דבריו קיימין. ותירץ דלא אמרו אלא במי שראוי ליורשו, ומשום דסבירא לן כרבי יוחנן בן ברוקה דלגבי יורש לשון מתנה ולשון ירושה אחד הם, וכדשלח רב אחא בר עויא שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק ואף על גב דאפסקא איהו רחמנא אמר אין לה הפסק, והילכך גר שנתן לבנו שראוי לירש אילו היתה הורתו ולידתו בקדושה אין לשון מתנתו אלא ירושה והוא אינו בירושה, אבל גר שנותן במתנת שכיב מרע דלאחרים מתנתו קיימת, וכן כתב משם רבינו האיי גאון ז"ל. ומכלל דבריהם, דאם אמר בלשון מתנה גמורה למי שראוי ליורשו אינה אלא ירושה ואי אפשר לו ליתן במתנה למי שראוי ליורשו אלא בירושה. והראב"ד הקשה, שהרי שנינו בפרק יש נוחלין (לעיל בבא בתרא קכו, ב) המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם את הבכור דבריו קיימין ואם אמר משום ירושה לא אמר ולא כלום, ואם כדברי הרב ז"ל למה דבריו קיימין דאפילו אמר בלשון מתנה אינו אלא ירושה. וכן הקשה גם הר"ז הלוי ז"ל, ואני כבר תירצתיה למעלה במקומה, ועוד יש להקשות, דבנו של גר נמי כל שלא היתה הורתו ולידתו בקדושה אינו נחשב לבנו ואינו ראוי לירש, וכיון שאין ראוי לירש כנכרי הוא, ולמה אינו במתנה. ואולי דעת הרב ז"ל דלאו בראוי ממש קאמר אלא ביוצאי ירכו קאמר, שהוא כיורשו, ושכנגדו ראוי ליורשו, אלא שזה קדמה הורתו לקדושתו. ומנה דמי שיש לו בן מן השפחה ומן הנכרית, אפילו נתגייר ונשתחרר, אין אביהן יכול ליתן להם כלום במתנת שכיב מרע. והפירוש הנכון משום דמתנת שכיב מרע אינה אלא לאחר גמר מיתה, וכירושה היא לכל אדם, ומן הדין אינה כלום בכל אדם, שאין מתנה לאחר גמר מיתה, אלא דמשום ירושה תקנוה, והילכך גר שנתן במתנת שכיב מרע, כיון שאינו בר ירושה. ועדיין צריך לי עיון, דאדרבא ירושה עם גמר מיתה היא, ואילו היתה מתנתו עם גמר מיתה [לא הוה מהני] כלל אפילו כתב ואפילו קנו מידו ואפילו (בלא) מיפה את כחו. ואפשר לומר דלאו כירושה ממש אלא כירושה שאינה קונה מהשתא ואם עמד חוזר כירושה.

גב ארעא לית ליה ארעא תמיהא לי והא אדם מקנה אגב קרקע מושכר, וכדתנן (מעשר שני פ"ה, מ"ט) נתקבלו שכר זה מזה, וכן אגב קרקע ואיסור נמי יקנה אגב קרקע שהוא שוכב עליו בין שהוא שכור אצלו או שהוא. ואיפשר ששכרו לזמן ועבר זמנו, או ששאלו לזמן ועבר זמנה של שאלה.

אי במעמד שלשתן אי שלח לי לא אזילנא יש מדקדקים מכאן דמעמד שלשתן איתיה בעל כרחו, דאי לא, ליזול ולא יתרצה לו. ויש דוחין דדילמא מיכסיף מיניה ויתרצה, ובשילהי פרק קמא דגיטין כתבתיה בארוכה.

שכ"מ שהודה שחפץ פלוני שברשותו של פלוני או שחוב שיש לו על פלני שהוא של פלני הודאתו הודאה כבריא הגמור שאמרו עליו הודאת בעל דין כמאה עדים ומעתה אם עמד אינו חוזר בה ואפילו הודה למי שאינו יכול להקנותו בדרך אחרת אלא בדרך זה כגון גר שיש לו בן שאין הורתו בקדושה שאינו יכול להורישו וכן שאינו יכול ליתן לו במתנת שכיב מרע שהרי לשון מתנה אצל הבן כלשון ירושה היא ואלו קנה נמצא יורש את אביו והרי אינו יכול לירשו והודה בנכסיו או במקצתן שהן שלו הודאתו הודאה ואין אומרין הערמה היא ולא נתכון אלא למתנה ולא קנה אלא לאחר מיתה ואם עמד חוזר אלא הודאה גמורה היא וקנה משעת הודאה ואין יכול לחזור וכן אפילו הודה בדבר שאינו יכול להקנותו לא במתנה ולא בשום הקנאה הודאה מיהא מועלת בו כגון דבר שאין בו ממש:

מעשה היה באיסור גיורא שהיה לו בן שהיתה הורתו שלא בקדושה והיו לו ביד אחד מן החכמים ממון גדול וכשחלה ונטה למות היה הנפקד דן בעצמו שמן הדין לא היה אותו הבן קונה אותם כלל וכשיחזירם לו הוא מתורת חסד או מצד שתהא רוח חכמים נוחה הימנו יצא לו שם חסידות או שיהא המוחזר גומל לו כראוי והיה אומר בעצמו היאך אותו הבן קונה נכסים אלו אם בירושה אינו בר ירושה ואין אדם יכול להוריש מי שאינו בר ירושה אם במתנת שכ"מ מתנת שכ"מ כירושה שויוה רבנן כל שהוא בירושה הוא במתנה וכל שאין בירושה אינו במתנה אם במשיכה אינם אצלו אם בחליפין אין מטבע נקנה בחליפין אם באגב קרקע אין לו קרקע אם במעמד שלשתן איני הולך אצלו ודין מעמד שלשתן אינו על ידי שליח כמו שביארנו בראשון של גיטין וסוף הדברים השיבו אחד מן החכמים שאם האב מודה שהם שלו קנאם בהודאה ונתפרסם הענין עד שעשה כן:

לפי דרכך למדת שהמעות נקנים אגב קרקע אע"פ שאין המעות ברשותו של מקנה והטעם מפני שפקדון היה והפקדון ברשות בעלים הוא אחר שהוא קיים הא מלוה אינה קנויה אלא במעמד שלשתן ואם היתה מלוה בשטר מקנה את השטר בכתיבה ומסירה או אגב קרקע וכן פקדון שכפר בו אינו נקנה אגב קרקע וכן הנותן ואין המעות או המטלטלין ברשותו אינו נקנה אגב קרקע וכן כתבוה גדולי המחברים ויש חולקין בקצת דברים וכבר כתבנו מזה בבבא קמא:

זה שאמרנו שכל שאינו בירושה אינו במתנה לא נאמרו הדברים אלא ביורש כגון זה שהיה בנו והיה יורש אלמלא שגרות אביו מפקיעתו וכל לגבי יורש מתנה וירושה אחד הם וכמו שאמרו שאין לשון מתנה אלא ירושה וירושה אין לה הפסק אבל למי שאינו יורש אע"פ שאין לשון ירושה מועיל בו לשון מתנה מועיל בו ואפילו גר לגר דעלמא שאינו מיורשיו או גר לישראל או ישראל לגר ויש אומרים אף לגוי וכן כתבוה ראשוני הגאונים אלא שגדולי המחברים חולקין בה במתנה אא"כ הוא בדרך הודאה שאפילו הודה לגוי שומעין לו ונראין דברי הגאונים יש חולקין לומר שאף באדם אחר כל שאין יכול להוריש אין יכול ליתן כגון הגר שאין מתנתו מועילה אף לישראל והם מפרשים כל היכא דאיתיה בירושה על המוריש כלומר כל שיכול להוריש הא כל שיכול להוריש לאחד יכול ליתן במתנת שכ"מ למי שירצה שעשו הנותן אצל המקבל כמוריש אצל היורש וגדולי המפרשים פרשו כל דאיתיה בירושה שראוי לירש כגון ישראל וקונה מן הגר אבל כל שאין ראוי לירש אין מתנתו כלום ונמצא שהגר אינו קונה במתנת שכ"מ אף מישראל ונראין דברי הראשונים:

הודאה זו שהזכרנו בשכ"מ אם בפניו היא ועל ידי תביעתו של אחר אין צריך בה לאתם עדי אע"פ שבבריא שמודה על ידי תביעת אחר צריך לאתם עדי כמו שביארנו בפרק חזקת בשכ"מ אינו כן שאין אדם משטה בשעת מיתה וכן יתבאר בפרק גט פשוט ואם היא שלא בפניו אם כמערים הוא כמי שרוצה להראות עצמו מגולגל אינו כלום שאדם עשוי שלא להשביע את בניו אא"כ אמר בפירוש תנו ואם הוא כמוסר דברים כגון שאומר כן בצנעה בפני שנים דבריו קיימים אפילו לא אמר תנו וזו היא שדברו בה בכאן ובא להשמיענו שאין אומרים שהערמה היא אחר שאין יכול ליתן לו:

יש מקשים במעשה זה של איסור מפני מה לא קנאם בדין מצוה לקיים דברי המת שהיא מצוה שכופין עליה כמו שיתבאר במקומו עד שפרשו שכל שאינו בירושה אינו בדין מצוה לקיים וכו' ואין זה כלום שהרי עבד כנעני אינו בירושה ואלו אמר עשו לו קורת רוח ר"ל שיעשו אותו בן חורין כופין את היורשים בכך ומ"מ גדולי הצרפתים פירשו שלא נאמר דין מצוה לקיים דברי המת אלא בממון שיצא מתחת ידו ונמסר ליד שליש על דעת כן כדין משליש מעותיו לבתו וכמו שמפורש בכתבות פרק מציאת ס"ט ב' וחכמי קטלונייא פירשו שלא נאמר דין מצוה לקיים דברי המת אלא במצוה כגון עשו אותו בן חורין עשו לה קורת רוח תנו כך וכך לפלני ואע"פ שבתנו מנה לפלני לא באו בה מצד מצוה זו מ"מ לשון הודעה הוא כלומר תנו מנה לפלני שאני חייב לו אבל כל שעיקרו צואה גמורה נותנין מצד מצוה זו וכבר הרחבנו הדברים בדבר זה במסכת גיטין פרק ראשון:

תוספות בד"ה שכ"מ שהודה כו' ונראה לר"י כו' אע"פ שאנו מוחזקין בו שאין לו מי אמרינן דקני במתנת ש"מ כו' עכ"ל ויש לדקדק דהדרא קושיין לדוכתא דאימא דשלא להשביע אמר כן ואם נאמר בדוקא באנו מוחזקין שאין לו בידו כלום איירי ניחא דלא שייך ביה שלא להשביע אבל לישנא דאע"פ שאנו מוחזקין כו' לא משמע כן ונראה דלא שייך שלא להשביע [א] אלא במת אבל בעמד כי הכא הרי אומר דלא שלא להשביע אמר כן אלא בדרך קנייה וק"ל:

בא"ד וכן משמע מתוך פר"ח דפירש לודי כו' וקני להו באודיתא כו' עכ"ל לא ידענא מאי משמע להו ראיה לפירוש ר"י מתוך פר"ח טפי מתוך לשון התלמוד שלפנינו והיה נ"ל לכאורה דלא הוו גרסינן בשמעתין מלת ולקנינהו דהשתא ניחא דממלות וקני להו שבפר"ח משמע כפר"י דלפרשב"ם לא שייך לשון קנייה אבל לקמן בתוס' בד"ה ואי אגב קרקע כו' מוכח דהוו גרסי ולקנינהו גם במרדכי נראה דפירוש ר"ח מסכים לפרשב"ם וצ"ע:

בא"ד ועוד י"מ שכ"מ כו' פי' שהודה שיש לו פקדון ביד אחרים והקנהו לזה כו' עכ"ל לכאורה מאי הודאה שייכא בהודה שיש לעצמו פקדון ביד אחר ומה קניה באמירה מועיל לאחר בזה דהא ודאי בכה"ג שיש לאדם פקדון ביד אחר בעי מעמד שלשתן כדמוכח לעיל בכמה דוכתין ונ"ל דכינוי שיש לו לא קאי על הנותן רק על המקבל שזה הנותן הודה שיש לו למקבל פקדון ביד אחר ואף שהוא נתן הפקדון בידו אין הפקדון שלעצמו ואף שאנו מוחזקין בזה הפקדון שהוא של הנותן ואינו של המקבל דאל"כ הוה שייך ביה שלא להשביע אלא דבהך הודאה רוצה להקנות לזה המקבל ושוב מצאתי כן במ"י וז"ל ור"י מפרש שכ"מ פי' שידוע לנו שאין פקדון בידו והודה שיש לו פקדון מי אמר כגון דשכ"מ מקני באמירה קני וה"ה בבריא מצי כו' עכ"ל והתוספות שפירשו כן על פקדון שיש לנותן ביד אחרים משום דהשתא הוי דומיא דעובדא דאיסור דמייתי ומה שהוצרכו לומר דבבריא נמי קמיבעי ליה היינו נמי משום דמעובדא דאיסור הא אפילו בבריא פשיט ליה דקני וק"ל:

בד"ה דקא מגמרו כו' ד' מאה זוזי לר' אבינא כו' וע"ק מפרק השולח גבי כו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה שכיב מרע וכו' וכן משמע מתוך פי' ר"ח וכו' ר"ל מדפירש לודי איסור דהני דמים דרב מרי בריה וקני להו וכו' משמע מתוך לשונו דר"ל קנין גמור כדין מתנת בריא:

בא"ד אלא אפילו בש"מ דמקני באמירה בעלמא לא פשיטא לי אי קני אי לא. ואם תקשה לך והכל טעמא מאי דמאי בעי דכיון דקי"ל דש"מ מקני באמירה בעלמא מאיזה טעם נאמר הכא דלא קני י"ל משום דסתם מתנת ש"מ דעלמא אומר בלשון נתינה כגון תנו מנה לפלוני או יזכה או יטול כדאיתא לעיל בגמ' אבל הכא דלא קאמר שום לשון נתינה לכך קא מיבעיא ליה אי קני באמירה בעלמא אי לא:

איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו במחלק כל נכסיו איירי ומבעיא ליה הודאת בעל דין כמאה עדים ולא שנא בריא ולא שנא שכיב מרע הילכך אפילו אם עמד אינו חוזר או דילמא אמרינן שלא היתה הודאה אלא מחמת מיתה דאף על גב דבהודאת בריא אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים אבל בהודאת שכיב מרע כיון שהוא מצוה מתמת מיתה אמרינן כמו שדרכו ליתן מתנות מחמת מיתה כך דרכו שהוא מודה שחייב מנה לפי שחפץ ליתן לו במתנה. ונראה לי דאי אמרינן שלא היתה הודאה אלא מחמת מיתה אשתכח דאין כאן הודאה ומתנה נמי אין כאן הילכך אפילו כשמת לא קנה דודאי אין הודאה לשון מתנה והיינו דפשיט לה תלמודא מהא דנפק אודיתא מבי איסור גיורא ולא דמי ליה דהתם כשמת משום דאי אמרינן לא היתה הודאה אלא מחמת מיתה אין ההודאה כלום ואפילו כשמת לפי שאין הודאה לשון מתנה כן נראה לי. והרב רבי אברהם אב בית דין ז"ל פירש דהכי פשיט לה כיון דמהניא הודאה בגר אלמא אמרינן בה הודאת בעל דין כמאה עדים ואם עמד אינו חוזר דאי מהני מתורת מתנה אם כן בגר לא הוה מהניא הודאה דכל שאינו בירושה אינו במתנת שכיב מרע ונכון הוא. ובתר דפשיטא בשמעתין דשכיב מרע שהודה אינו יכול לחזור בו דאמרי נמי בהודאת שכיב מרע שהוא מהניא ולא תלינן שהיא מחמת מיתה בתר הכי איבעיא לן בפרק גט פשוט שכיב מרע שהודה צריך לומר אתם עדי או אין צריך לומר אתם עדי פירוש דכיון דקיימא לן דמהניא הודאתו ולא תלינן שהיא מחמת מיתה מעתה יש לנו לומר דאלימא טפי מהודאת בריא ואין צריך לומר אתם עדי לפי שאין אדם משטה בשעת המיתה ופשיט לה התם אין צריך לומר אתם עדי.

איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו וזה לשון האר"י בעליות: במחלק כל נכסיו כו' (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת להר"ב ז"ל).

והרשב"ם ז"ל פירש שכיב מרע שהודה מהו מבעיא ליה אי אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את בניו כו'. והקשה מההיא דפרק זה בורר כו'. ופירושו תמוה וכי משום דעבד לוה לאיש מלוה לא יאמר האמת במה שהוא חייב. ועוד קשה דמאי שייכא הך בעיא בשמעתין בפרק זה בורר שייכא טפי מהכא. ועוד מאי פשיט מעובדא דאיסור. ועוד לפי פירוש רשב"ם ז"ל לא קמבעיא ליה אלא היכא דלא אמר אתם עדי דכי קאמר אתם עדי לא שייך למימר אדם עשוי שלא להשביע את בניו והודאת איסור אמר אתם עדי וגם עשה לו שטר כדאמרינן לקמן נפק אודיתא מבי איסור. תוספי הרא"ש ז"ל. וזה לשון הרא"ם ז"ל: שכיב מרע שהודה מהו. פירוש קיימא לן דבריא שהודה הודאתו הודאה וכיון דקיימא לן דמתנת שכיב מרע בכל הנכסים אם עמד חוזר קמבעיא לן השתא שכיב מרע שהודה מהו מי אמרינן הודאתו נמי הודאה הויא כבריא ולאו מתנה וכיון שכן אם עמד אינו חוזר או דילמא אמרינן דלמתנה בעלמא הוא דאיכוון ונפקא מינה דאם עמד חוזר. אי נמי נפקא מינה היכא דאודי (בעידי) בענין דלאו בר הקנאה כגון דאודי בדבר שאין לו גוף וכיוצא בו שאינו בר הקנאה. אי נמי היכא דאודי (לכן) למי שאינו בתורת ירושה דליתיה נמי במתנת שכיב מרע אי אמרת הודאה היא כתבי אודי בה זכה בה ההוא דאודי ליה ואי אמרת לאו הודאה היא אלא מתנה בעלמא כיון דלאו בר מתנה הוא לא קני מידי. ופשיט ליה ממעשה דאיסור דאודי דהנהו זוזי דהוו ביה רבא בריה דרב מרי נינהו וזכה בהו רב מרי בההיא אודיתא ואף על גב דליתיה במתנת שכיב מרע דהא לאו בר ירושה הוא אלמא הודאה הויא ולאו מתנה וכיון שכן אפילו עמד אינו חוזר~ וכיון דאיפשיט דהודאה היא ולא מתנה לא תימא דכהודאת בריא הויא וצריך לומר אתם עדי אלא אף על גב דלא אמר אתם עדי לא מצי הדר ביה וזכה ביה בעל ההודאה דהא אמרינן בפרק גט פשוט בעי רבא שכיב מרע שהודה מהו צריך לומר אתם עדי או לא משטה אדם בשעת מיתה או לא בתר דבעי הדר פשטה אין אדם משטה בשעת מיתה ודברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו. ויש לפרש להא דאיבעיא לן שכיב מרע שהודה הכי כלומר מי קניא הודאתו כי היכי דקניא מתנתו או דילמא מתנה הוא דתקון רבנן הודאה לא תקון רבנן והני תרי פירושי סלקי. מיהו מסתברא דפירושא קמא טפי דאיק מפירושא בתרא מדאמרינן מקמי האי בעיא איבעיא להו מכר כל נכסיו מהו זימנין אמר רב כו' ובתריה אמרינן איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו ומתחזיא מילתא דכי היכי דהאי בעיא דאיבעיא לן מכר כל נכסיו מהו לענין אם עמד חוזר או לא (הם) הכי נמי האי בעיא אחריתי שכיב מרע שהודה לענין אם עמד חוזר או אינו חוזר הוא אבל לא לענין אי קניא או לא קניא. עד כאן.

אמר רבא היכי קני להו רב מרי להני זוזי אי במתנה כל היכא וכו'. וזה לשון הראב"ד ז"ל: מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן כל דאיתיה בירושה כו'. פירוש מי שהוא ראוי לירש בעלמא כגון ישראל שיש לו מורישים תקנו לו מתנת שכיב מרע מפני שעשו לו את הנותן כמוריש אבל גר שאין לו מוריש לא תקנו לו ורב מרי לגבי איסור כגר בעלמא דמי ולרב מרי לא היה לו מוריש באותה שעה לא אב ולא בן ולא שום קרוב הילכך אינו קונה במתנת שכיב מרע ובהודאה מיהא קנה אלמא הודאת (בריא כמתנת בריא היא ש"מ) שכיב מרע כמתנת בריא שאינו יכול לחזור בו. ובהלכה הרב ז"ל מפרש כו' עד כאן.

אגב ארעא לית ליה ארעא וזה לשון הרא"ש ז"ל: תימה לי אמאי לא קנה קרקע כל שהוא או ישכיר או ישאיל כו'. ויש לומר דלא מצא אדם שיקנה לו שלא יקפיד רבא עליו והמקום שהיה דר בו אימר כלתה זמן שכירותו. עד כאן. וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל: שכיב מרע שהודה. כלומר שאמר מודה אני שיש לפלוני בידי כך וכך ממון מאי מי מהמנינן ליה בעל כרחם של יורשים ופרעינן ליה אחר מותו או לא דאמרינן שלא להשביע את בניו עשה שלא יחזיקום השומעים צוואתו שהם עשירים גדולים אבל לעולם לא פרעינן ליה. ובי רב הוה. כלומר בבית המדרש היה ושמע מה שהקשו לו התלמידים לרבא ולודי איסור כו' והלך לו ואמר לאביו שיעשה כך שאם לא היה בבית המדרש חס ושלום לא היה אחד מן התלמידים הולך רכיל ומגלה סוד כדי להפסיד לרבא. ואי במתנה כלומר דאיסור יתנם במתנה לרב מרי בריה הא קיימא לן דמתנת שכיב מרע כירושה שוויה רבנן כלומר דלא קנו מיד אלא לאחר מיתה וכיון דהכי הוא לא עדיפא מתנה מירושה דכיון דלאו בר ירושה הוא בשום ענין לא מהני ביה מתנת שכיב מרע דכיון שאינו יכול זה השכיב מרע להוריש לבניו אינו יכול ליתן במתנה. ואי במשיכה. כלומר דליתי רב מרי ולמשוך בהו וקני להו מידו הא ליתיה גביה. ואי בחליפין. שיהא מקנה איסור לרב מרי אותם המעות בקנין בכל מקום שהם ובשיור מקצת כדפרישית הא ליכא למימר דאין מטבע נקנה בחליפין כדאמרינן בפרק הזהב. ואף על גב דאמרינן דאם אמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני ואף על גב דמטבע הוא. יש לומר הני מילי בשכיב מרע שאינו גר דיכול ליתן בלשון מתנה אמרינן ביה לשון הלואתי לפלוני כלשון מתנה הוא (ומתני') ומתנתו אף על גב דלאו בעולם הוא ומטבע הוא וכל שכן לשון קנין (דמתנה) דמתנתו בשכיב מרע ככתובים במקום שצריך כתיבה הוא וכמסורים במקום שצריך משיכה דמו אבל בשכיב מרע גר שאין לשון מתנה גמורה מועיל בו כל שכן שיש לנו לדקדק בו הא דאין נקנין בחליפים. ונפק אודיתא מבי איסור. לפי שרב מרי היה אותה שעה בבית המדרש ושמע וצוה לאביו שיאמר כן. איקפד רבא כו'. לפי שדעתו היה לזכות בהם לקיים ברייתא דתני בקדושין והמחזיר לבניו אין רוח חכמים נוחה הימנו. וצריך עיון והא במסכת קידושין אמרינן דהיכא דלידתו בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו אם יחזיר ויש מן הרבנים שאומרים דנהי דרוח חכמים נוחה הימנו אם עושה לפנים משורת הדין כיון דהורתו בקדושה אבל אם אינו עושה כן אינו עובר כלל על מדת הדין ויקוב הדין את ההר. ויש מן הרבנים שמפרשים כל היכא דאיתיה בירושה כו' כלומר כל שכיב מרע הנותן מתנה לשום אדם חשבינן ליה כאחד ממורישי המקבל מתנה ומשום הכי אם המקבל מתנה יש לו בת או בן שראוי זה המקבל מתנה ליורשו דהיינו בן ברית איתיה במתנת שכיב מרע אבל רב מרי ליתיה בירושה כלל. ולהאי סברא אפילו ישראל שכיב מרע הנותן מתנה לגר לא קנה הגר אלא אם כן יש לו בנים שאם ימותו הם יירשם הגר שהאב יורש את בניו וכיון שיש לו אחר שיכול להורישו חשבינן לזה ישראל הנותן מתנה שהוא אחד ממורישיו ואי הוו לרב מרי (בני) בנים אף על פי שאין לו אב שיכול להורישו כיון שהיו לו בנים שיכול להורישם היה איסור הנותן מתנה חשוב כאחד מבניו אלא רב מרי לא הוו ליה בנים כלל. ויש מי שגורס ובר בי רב הוה כלומר צורבא מרבנן הוה אבל לא היה באותה שעה בבית המדרש ואפילו הכי הלך אחד מן התלמידים והודיעהו תקנתו מפני שהיה צורבא מרבנן. עד כאן לשונו.

נפק אודיתא מבי איסור ולא עבד איסור איסורא במה שהודה שהיו של בנו וגם רב מרי במה שקבלם מאחר ששכיב מרע היה כי תקנת חכמים היא שתועיל ההודאה כמו קנין סודר או משיכה. תוספי הרא"ש ז"ל.

תוס' ד"ה רב מדי מיהו מה שפי' ר"ש. וכ"כ רש"י ברכות דף טו ע"א ד"ה ברה דבת שמואל:

בא"ד דהא אמרי' בירושלמי וכו' עי' שבת קנד תוד"ה ואמרי לה: