מסכת בבא בתרא דף ק״ל עמוד ב׳

שיכול ל"ג והלא דין הוא:

תלמוד לומר לא יוכל לבכר וא"ת ולרבנן למה לי לא יוכל לבכר דמהי תיתי שיוכל לשנות חלק בכורה דאצטריך קרא למעוטי ולר' יוחנן בן ברוקה נמי למה לי ביום הנחילו דעל כרחך ליכא למימר דמקל וחומר ילפי' שלא יוכל לשנות חלק פשיטות דא"כ לישתוק מלא יוכל לבכר וממילא ידעינן שאין יכול לשנות לא חלק בכורה ולא חלק פשיטות משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה ואם כן ע"כ לא יבכר לא אצטריך אלא למעוטי חלק פשיטות ויש לומר דאי לאו לא יבכר הוה אמינא דיכול לשנות חלק בכורה משום דהורע כחו שאינו נוטל בראוי והשתא אצטריך שפיר ביום הנחילו לרבי יוחנן בן ברוקה דלא נילף חלק פשיטות בקל וחומר מחלק בכורה דאין יכול לשנות:

שהרי חותכה מכאן אין לפרש כפי' רבינו שמואל חותכה מכאן וחיה דהיינו למעלה מצומת הגידין דהא בפרק אלו טרפות (חולין דף נו) אצומת הגידין גופא קאמר תדע שהרי חותכה מכאן כו' אלא יש לפרש כגון בטחול דקיימא לן (שם דף נה:) ניקב בסומכיה טריפה בקולשיה כשרה:

אין למדין הלכה לא מפי תלמוד ר"ל אע"פ שאנו מוצאין לפעמים נאמר והלכה כדבריו אין סומכין על כך ואפילו מן המשנה ואע"פ שיש מהם שאנו פוסקין כן מ"מ אין סומכין עליהם לפסוק כן בכל מקום שהן ולא אף מפי המעשה הכתוב במשנה ובבריתא שהרבים חלוקים עליו ואין סומכין אלא על דבר שאדם שואלו למעשה והרב אומר בה הלכה למעשה שאל ואמרו לו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה ובלבד שלא ידין מעצמו מדבר לדבר אא"כ יודע בעצמו שהוא כדאי לסמוך וכמו שאמרו אין אומרין בטרפות זו דומה לזו כמו שביארנו במקומו וגאוני ספרד גורסין אין למדין הלכה מפי תלמיד ר"ל כשהתלמיד שונה משנתו ועלה בידו שהלכה כפלני אין סומכין עליו למעשה שמא לא עיין בה כל הצרך ולא מפי מעשה שראינוהו שעשה על פי סברתו עד שיאמר לו רבו הלכה למעשה בתלמוד המערב של פאה אמרו ר' זעירא בשם ר' שמואל אומר אין למדין מן ההלכות ולא מן ההגדות ולא מן התוספות אלא מן התלמוד ר"ל מה שפסקו האמוראים שכל שאמרוהו אמרוהו אחר העיון ומגדולי החכמים היו מצוים לתלמידיהם כשתשמעו מפי שאני אומר הלכה אל תלמדו ממנה למעשה עד שאומר לכם בהדיא הלכה למעשה וכן אמרו ברביעי של גיטין וכי מפני שאנו מדמים נעשה מעשה ודבר זה דבר שהמשכיל צריך שיתקענה בלבו והוא ממה שראיתי דור זה נכשל בענינים אלו שכל שבא לידינו הוראה או מעשה הראוי לאסור או להתיר לזכות או לחייב להכשיר או לפסול לטמא או לטהר מדין התלמוד ומעיקרא של הלכה הם נסמכים לחלוק בנימוקי בלאות של חדושין ותוספות ולקוטין של לשונות וצווחים ככרוכיא ראה זה מצאתי שכך כתב פלני מבלי שידעו או שישגיחו אם נאמר כראוי אם לאו ומבלי שיסמכו להם על התלמוד ולא ישגיחו לא האומר ולא על המאמר ואם יתנדבו לפעמים להשגיח על האומר ויארע להם שהוא מגדולי ההוראה הרי המאמר מוחלט על כל פנים יהיה נאמר על איזה צד שיהיה לא שישגיחו על המאמר אם הוא אמתי אם לא או אם הוא מאמר דרך פסק מוחלט או דרך פירוש או דרך תירוץ קושיא ודברים אלו מצאתים בדורי מכשילים הרבה הרבה ואנו אם באנו לדין אחר כלם או אחר מקצתם יש לנו לדון וכו' אלא שהרבה פעמים אומר הרב או הגאון או החכם איזה דבר דרך תירוץ קושיא או דרך דחיה ולא שיהא אומרו על דעת לסמוך עליו והוא ממין מה שאמר זה החכם וכי אמינא הלכה לא תעבדו עובדא עד דאמינא הלכה למעשה:

ואחד מהם אמר בסוגיא זו לתלמידיו שכל זמן שיראו פסק הלכה או פסק דין כתוב וחתום בשמו ויראו בענינו דבר שהוא קשה בעיניהם לא יסמכו עליו ולא יפסלוהו לגמרי אלא יניחוהו עד שיבאו לפניו ואם ידע בו טעם יעמידהו ואם אינו יודע בו טעם יחזור בו על מה שאמר או שכתב ולא עוד אלא שצוה להם שאם יראו פסק הלכה בשמו אחר מיתתו ויהא הדבר קשה או חשוד להם לא יסמכו עליו לומר אדם גדול אמרה שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות אלא שמ"מ יניחוהו שמא יש בו טעם אבל כל שלא יודע להם בו טעם לא יסמכו עליו בשום פנים שכמה פעמים אומר הרב או הגאון או החכם סברא מדרך הפלפול לישב הקושיא או הסוגיא ולא מדרך פסק או הוראה ומעשה וזהו שאמרו למטה אטו אנן אשנויא נקום ונסמוך כלומר שנדחה תלמוד ערוך או ברייתא מפני התירוצין ואם כן נאמר על התנאים ועל האמוראים ימחלו הגאונים והרבנים על כבודם כל שיגיענו מדבריהם בחדוש או בזרות הרי אנו לקבל דבריהם במה שיש סעד בראיות תלמודיות או שהוא דבר מקובל הרבה על הלב מצד השכל והשאר אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה ומי לנו גדול מחכמי התלמוד והנה אמרו במסכת כתבות פרק האשה על דבר שנחלקו בו אביי ורב יוסף שלחו לקמיה דר' חנינא שלחה כרב יוסף אמרו ליה לאביי ואמר אטו ר' חנינא כיפי תלה בה ושלחה והמשל בענין כיפי ר"ל מרגליות הוא על ראיות מספיקות הדר שלחוה לקמיה דרב מניומי ושלחה כאביי ושלח להו ואי אמר רב יוסף בה טעמא שלחו לי ראה איך הורו שאין הכרעה במאמר החכם ואם הוא גדול אא"כ מצד סעד אל ראיה וביבמות אמרו פרק נושאין צ"ז ב' על היתר עשאו רב אמא בר יעקב אמר ליה רבא והא רב ששת אסר אמר ליה הוא אסר ואנא שרינא כלומר אין מאיסורו טענה עלי אא"כ מצד ראיה ומעתה בכל עניני הוראה ומשא ומתן אין ראוי להורות ככל הנמצא כתוב לחכם או למחבר או למפרש בדבר מחדש ביותר אם להקל אם להחמיר אא"כ בראיה וסוף הדברים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו:

בד"ה ת"ל לא יוכל לבכר וא"ת ולרבנן ל"ל לא יוכל לבכר דמהי תיתי כו' עכ"ל וק"ק ומאי קושיא דאימא לרבנן אי לאו לא יוכל לבכר הוה דרשינן ביום הנחילו כר"י ב"ב דיוכל לשנות חלק פשיטות ומכ"ש חלק בכורה דיכול לשנות אבל השתא דגלי לן בבכור לא יוכל לבכר אית לן למימר דמכ"ש חלק פשיטות שלא יוכל לשנות ולא דרשינן ביום הנחילו כר"י ב"ב דהק"ו מפיק ליה מהך דרשה ושוב מצאתי כדברים האלה בגליון תוספות ודו"ק:

אין למדין הלכה מפי תלמיד פירוש כשהתלמיד יושב לפני רבו ומעיינין בהלכה ועלה בידם מהסברא שהלכה כרבי פלוני אין אותו תלמיד רשאי לסמוך על מה שעלא בידם מן הסברא ולעשות בו מעשה לפי שיש לחוש שמא לא עיינו כל צרכן ולא דקדקו כראוי אבל אם אמר ליה רבו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה לפי שלא אמר ליה דבר הלכה למעשה אלא לאחר עיון ודקדוק ולאחר שנתברר לו הדבר כהוגן וזה תלמוד שלנו הלכה למעשה הוא שלא נכתב אלא לאחר עיון ודקדוק בכמה דורות ולאחר כמה מהדורי וכאלו אמרו לנו כן הלכה למעשה הוא שהרי לעשות בו מעשה כתבוהו. הרא"ם ז"ל. וכן פירש רשב"ם ז"ל.

ואי לא הדרנא בי פירוש דוקא הך פירכא בטועה בדבר משנה הא בשקול הדעת הא קיימא לן קם דינא ואינו חוזר ומדאמרינן לאתר מיתה לא מקרע תקרעוניה שמע מינה דאפילו כי האי גוונא חייב תלמיד בכבודו של רבו שלא יסתור דבריו באותו דין עצמו אף על גב דמדינא חוזר. ומיהו דוקא אההוא פיסקא דהכא גופיה אבל אם בא מעשה אחר לידו אף על פי שהוא שוה לו ממש יכול הוא לדון כמו שנראה בעיניו דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. וכן כתב הרא"ה ז"ל. הר"ן ז"ל.