מסכת בבא בתרא דף קי״ז עמוד א׳

ומחזירין אצל אביהן וחוזרין וחולקין בשוה בפירוש חומש פרש"י דמחזירין אצל אבי אביהן ורוצה לפרש אדם שיצא ממצרים ולו שני בנים ולאותן שני בנים לזה בן אחד ולזה שנים והשתא כשמחזירין לאבי אביהן יש לחזור ולחלוק בשוה שמכחו באין ואין לו לירש לזה יותר מלזה שאם לא יצא אבי אביהן ממצרים אלא אבותיהן עצמן למה יחלקו בשוה כשמחזיר כל אחד לאביו הלא כל אב יחזיר ויוריש לבניו ולא לבני אחיו והא דקאמר הכא משל לב' אחים כהנים ואין מזכיר אביהן לא נקטינהו אלא למשל בעלמא וקשה דלפירוש זה היה למיכתב לשמות מטות אבות אבותם דכשאין אבי אבות אלא אבות לבדם לא נפקא מינה מידי בחזרה ועוד בתוספתא שהביא רבינו שמואל לא קתני אלא שני אחין שהיו מיוצאי מצרים לזה יש לו ט' וכו' ולא קתני שני אחין ואביהן ונראה לריב"א דגזרת הכתוב הוא כשמחזירין אצל אביהן שחולקין אותו שני אחין בשוה אע"ג דבעלמא אין הדין כך הכא גזרת הכתוב מהנך שני מקראות ודקאמר מתים יורשים את החיים לאו כדין ירושה ממש אלא כעין ירושה וא"ת מאי נפקא מינה בין למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ בין למאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה דהשתא כשמחזירין כל באי הארץ לאבותיהן כל מה שנטלו והאבות יחלקו בשוה הרי הוא כאילו ליוצאי מצרים נתחלקה וי"ל דדוקא כשהן אחין חוזרין וחולקין בשוה אבל אם אינן אחין לא ואם לזה תשעה בנים ולזה אחד זה נוטל ט' לתכים וזה נוטל לתך אחד אבל למאן דאמר ליוצאי מצרים כולן נוטלין בשוה והא דפ"ה דראובן ושמעון שיצאו ממצרים והולידו בנים במדבר זה עשרה וזה אחד אי אזלינן בתר יוצאי מצרים היה נוטל האחד כנגד כולן אבל עכשיו י' נוטלים עשרה והאחד נוטל חלק אחד לא מיירי בראובן ושמעון אחים דא"כ גם למ"ד לבאי הארץ היו חולקין בשוה אלא נכרים הם ור"ת מפרש דכשהבנים מחזירין לאבותיהן כל אבות ישראל חולקין בשוה ונפקא מינה בין למ"ד ליוצאי מצרים בין למ"ד לבאי הארץ לענין טפלים שאם היו האבות בני עשרים מיוצאי מצרים ומתו במדבר ובניהן כשנכנסו לארץ כולם טפלים או נשים כבנות צלפחד למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה היו נוטלין ולמ"ד לבאי הארץ לא היו נוטלים כלום או איפכא אם יצאו ממצרים טפלים ולא אבות וכשבאו לארץ היו בני עשרים או הם או בניהם למאן דאמר לבאי הארץ נוטלין ולמאן דאמר ליוצאי מצרים אין נוטלין וקשיא לפירושו דאמאי נקט בתוספתא שני אחין ועוד קשיא לריב"ם דלשמות מטות אבותם משמע אחין דוקא דבכל מקום קוראין לאחין אבות כגון לא יומתו אבות על בנים ומפקינן (סנהדרין דף כז:) דבן אחיו פסול לו לעדות וגם מבנים לא יומתו על אבות נפקא לן (שם) דאחי האב פסול וגם משם יש להוכיח שיש להחזיר אצל האבות ולא אצל אבי אביהן ועוד הקשה דמאי פריך לקמן אלא למאן דאמר לבאי הארץ אמאי צווחו בני יוסף (לכן) [ולפי] פר"ת כך שפיר צווחו למאן דאמר לבאי הארץ כמו למאן דאמר ליוצאי מצרים דמ"מ לא נטלו אלא כפי מה שהיו האבות שיצאו ממצרים כיון שכל אבות ישראל חולקין בשוה אבל אם אין חולקין בשוה אלא אחין אתי שפיר הא דפריך ואע"פ שהיו אבות בני יוסף מועטין הרי החזירו להן בניהן לפי מה שנתרבו וצריך לומר לפר"ת שאין מחזירין אלא לאותן אבות שבאותו שבט ולא לכל ישראל והכי משמע לשמות מטות אבותם ינחלו דוקא לאבות שבאותו מטה ורבינו תם דחק לתרץ בענין אחר ודוחק:

ומחזרין אצל אביהן וחוזרין וחולקין בשוה יש מי שגורס אצל אבי אביהם, דאילו מחזירין לאביהם גם אביהם כל אזחד מנחיל לבנו כל שבא לידו, וכיון שכן אפילו החזירו חנוך ופלוא שני בני ראובן אצל ראובן אביהן שני חלקים, ונמואל וימין ואהד שלשה בני שמעון אביהן, למה חוזרין וחולקין בשוה, שהם לא הורישו אלא כל אחד לאביו שהיה מיוצאי מצרים. אלא לאבי אביהם גרסינן, וכגון שיצא יעקב ממצרים וראובן ושמעון הטפלים עמו, והוליד ראובן ושמעון במדבר זה אחד וזה שנים, ונכנסו לארץ בני עשרים זה נטל חלק וזה שנים, והחזירום אצל יעקב אבי אביהם וחזר יעקב ונתן לבן ראובן בן בנו מחצה מחמת ראובן אביו, ומחמת שמעון בנו נתן מחצה לשני בני שמעון בני בנו. ושני כהנים אלו שאמר מכרי כהונה הם, וכל מי שנותן להם בגורן לא מחמת עצמן נותן להם אלא מחמת הזקן, שהוא גדול הבית והוא המכר, אלא כדי שלא ילך אחד מבני הבנים בידים רקניות נותן לזה ולזה, והכל מחמת הזקן, על כן כשבאין לבית מחזירין אצל הזקן והזקן מחלק לשני בניו חלק כחלק לזה מחצה ולזה מחצה. אבל ר"ש גריס: אצל אביהם, וכן היא ברוב הספרים שלנו. ופירוש, שני כהנים אלו משותפין, ודכותה ביוצאי מצרים אנו רואין שמעון ולוי אחים שיצאו ממצרים כאלו שניהם יורשין [שנפלה] להם ירושה בארץ, ובניהם הבאים לארץ נוטלין אותה ומחזירין אותה להם, והם חולקין שוה ומורישין לבניהם בשוה זה מחצה וזה מחצה, ומשל דשני כהנים דאמר, בשני כהנים משותפים קא אמר, וכן היא בירושלמי (ה"ב) דגרסינן התם: משל למה הדבר דומה לשני אחין משותפין שיצאו ממצרים, לזה תשעה בנים ולזה בן אחד, וירשו בית חמשת כורין כל אחד דואחד נטול לתך, החזירום לאבותיהם וחולקים נמצא בנו של זה נוטל מחצה ובניו של זה מחצה, דוסתאי בן יהודה מושלו משל למה הדבר דומה לשני אחים כהנים משותפין שהיו עומדין על הגורן לזה תשעה בנים ולזה בן אחד ונטלו עשרה קבים הביאום לבתיהם וחלקום, נמצא בנו של זה נוטל מחצה ובניו של זה נוטלין מחצה. עד כאן. וזה מבואר כדברי ר"ש(י) ז"ל, וכן נמי איתא בתוספתא (פ"ג ה"ג). וכתב ר"ח ז"ל בפירושיו נראה שגם הוא גורס אצל אביהן.

בד"ה ומחזירין כו' אדם שיצא ממצרים ולו שני בנים כו' והשתא כשמחזירין לאבי אביהם כו' עכ"ל ופי' הרא"ם בזה דאילו לא חזרה נחלה אלא אצל אביהם שהיה מבני כ' כו' למה יחלוקו בשוה כו' אבל השתא כו' כגון שיצא אבי אביהם כו' כשהיה בן כ' ומעלה ולו ב' בנים פחותים מבני עשרים ולאותן שני בנים לזה בן אחד ולזה שני בנים והן מבני עשרים כו' עכ"ל ופירושו לכאורה תמוה דאי איירי בב' הבנים פחותים מבני כ' כשיצאו ממצרים א"כ למה כתב רש"י בסוף דבריו דאילו מתחילה חלקוה למנין יוצאי מצרים לא היו נוטלין אלו הד' רק שני חלקים כו' דהא כיון דאבותיהם של הד' בנים לא היו בני עשרים כשיצאו ממצרים אם כן לא היו נוטלין כלום בשבילם רק חלק אחד היו נוטלין אלו הד' בנים בשביל אבי אביהן מורישן וע"כ נראה לומר דגם אי הוו הב' בנים בני כ' לא חזרה נחלת הד' בנים רק לאבי אביהם כיון שגם הוא היה מיוצאי מצרים אבל מ"מ אכתי קשה דלמנין יוצאי מצרים נמי יטלו ג' חלקים דהיינו שני חלקי אבותיהן חלק אחד של אבי אביהן כמו בנות צלפחד שנטלו חלק אביהן וחלק אבי אביהן שכולן היו מיוצאי מצרים וע"כ נראה דיש לקיים דברי הרא"ם וה"ק דלמ"ד ליוצאי מצרים איירי קרא לא איירי בכה"ג דאבי אביהן היו מיוצאי מצרים אלא דאיירי בכה"ג דאבותיהן היו ביוצאי מצרים בני כ' ובשבילן נוטלין הד' בנים שני חלקים ומה שכתב הרא"ם עוד לפי' רש"י שם מהכא משמע דס"ל לרש"י דדוקא כשהאבות שיצאו ממצרים הם אחים כו' אבל אם אינן אחים כו' אינן חוזרים לחלקם בשוה כו' וככה הוכיחו התוס' מכח קושיא זאת כו' עכ"ל גם זה תמוה דלפי' רש"י ודאי באחין נמי היכא דחזרה נחלת הד' בנים להן ולא לאבי אביהן לא יחלוקו בשוה אלא ר"ל אב מוריש לבניו ולא לבני אחיו כמ"ש התוס' בהדיא לפרש"י וכתבו גם הרא"ם גופיה והתוס' לא קשיא להו אלא לפריב"ם דבאחין נמי גזרת הכתוב כשמחזירין אצל אביהן שחולקין בשוה כו' וא"ת ומנ"מ בין כו' דכיון דגזרת הכתוב הוא בלא טעם לא הוו אסקי אדעתייהו לחלק בין אחין לנכרים וזה נ"ל ברור ודו"ק:

בא"ד היה הא' נוטל כנגד כולן אבל עכשיו י' נוטלין י' כו' לא מיירי בראובן ושמעון אחים דא"כ גם למ"ד לבאי הארץ היו חולקין בשוה כו' עכ"ל ר"ל דהאחד נמי היה נוטל כנגד כולן באחין ומיהו ודאי כיון דלא מחזירין אלא באחין גם באחין איכא נ"מ כפרשב"ם לקמן בתשעה בנים שנוטלין תשעה לתכין ואחד נוטל לתך אחד וכשהחזירם לאחין אבותיהם הורישום לבניהם ט' נוטלים כוריים וחצי והא' נוטל כוריים וחצי כנגד כולן אבל אי ליוצאי מצרים נתחלקה לא היו נוטלין אלו הט' רק כור א' והא' כור אחד כנגד כולן אלא דהאי לישנא שכתב רשב"ם דהא' נוטל נגד כולן אבל עכשיו כו' לא נ"מ אלא כנכריים ודו"ק:

בא"ד וע"ק לריב"ם דלשמות מטות אבותם משמע אחין דוקא כו' עכ"ל ודאי דכ"ש דמשמע אבותם אבותם ממש ולכך לא תקשי ליה לר' יאשיה כיון דלאבות ממש שיצאו ממצרים של באי הארץ נתחלקה הרי ממילא כל האבות של כל ישראל נוטלין בשוה אבל למ"ד לבאי הארץ נתחלקה ע"כ כשחזרה נחלתן לאביהן לאו לאביהן ממש של כ"א מבאי ארץ קאמר דא"כ היינו כמ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה אלא ע"כ כשחזרה נחלתן לאבותיהן דכל ישראל הוא דחזרה לחלק בשוה אף שלאב א' חזרו י' חלקים ולאב שני לא חזרו רק חלק א' חולקין לפי אבות בשוה כפי' ר"ת וע"ז קשה לריב"ם דאבותם לא משמע כן אלא באחין דוקא איכא לפרושי הכי כפריב"א דלעיל דמצינו דאחין נמי אקרי אבות של כ"א משני בני האחים כגון לא יומתו וגו' ודו"ק:

אמר רבי אמשול לך למה הדבר דומה לשני אחים כהנים שהיו בעיר אחת כו'. פירוש שני אחים ששלחו בניהם לגורן מכיריהם זה שיש לו בן אחד נוטל חלק אחד על ידי בנו ששלחו לגורן וזה שיש לו שני בנים נוטל שני חלקים על ידי שני בניו ובעל הגורן מתכוון לתת לשני האחים בשוה לפי ששניהם מכיריו אלא ששולח שני חלקים על ידי שני בני האחד וחלק אחד על ידי בן האחר להקל משאן או לעשות נחת רוח לבנים שישא כל אחד מהם חלקו בידו לאביו וידע בעל הגורן ששני האחים ששלחו בניהם לגורן יחלקו בשוה שהרי יודעים שכן בעל הגורן רצונו לפי ששני האחים מכיריו ובשבילן הוא נותן לבניהם והיינו דקאמר ומחזירין אצל אביהם וחולקים בשוה וכן הגירסא בספרי ספרד. כן נראה בעיני ענין זה המשל. ולענין חלוקת הארץ גם כן ראובן ושמעון שהיו מיוצאי מצרים לראובן יש לו בן אחד מבאי הארץ ולשמעון יש לו שני בנים נטלו בני שמעון שני חלקים ובנו של ראובן חלק אחד החזירו אצל ראובן ושמעון וחולקים בשוה דגזירת הכתוב הוא שיחלקו ראובן ושמעון בשוה דכתיב לשמות מטות אבותם דהיינו שהבנים מחזירין אצל אבותיהם ואם לא שאבותיהם חולקים בשוה למה מחזירין אצלם אלא גזירת הכתוב כך היא שהאבות חולקים בשוה כיון שהם אחין מיהו אחד מיוצאי מצרים שאינו אח כו' ככתוב בתוספות. ויש ספרים גורסים במשל דרבי ומחזירין אצל אבי אביהם. ואיכא למימר שאפילו לפי גירסא זו לאו למימרא דבחלוקת הארץ לאבי אביהן מחזירין ולא לאביהן אלא לענין משל דשני כהנים נקט מחזירין אצל אבי אביהן להראות דרך לחלוקתם בשוה כי סיבת החלוקה בשוה מפני שמחזירין אצל אבי אביהן שאם היו מחזירין לאביהם לא היו חולקים בשוה שכל אחד מהם היה מעכב חלקו לעצמו ולא חולק עם אחיו. ולענין חלוקת הארץ הבנים מחזירין אצל אביהם בין כשיש לאביהם אחים לחלוק בשוה אם אחיו ואחיו יורש לבניו אף על פי שהן טפלין בביאתן לארץ בין כשאין לאביהם אחים אלא שהיו לו בנים שמתו ובניהם טפלין כניסתן לארץ כענין בני חפר שהחזירו לחפר אביהם וחפר חלק בשוה לבנים הקיימים שהחזירו לו ולצלפחד שמת במדבר להוריש לבנות צלפחד. ורש"י ז"ל פירש בפירוש החומש כי באי הארץ לאבי אביהם כו'. הר"י ז"ל בעליות והא דקשה לו לרש"י ז"ל לפרש כיון דאין מחזירים אלא אצל אביהם למה חולקים בשוה כל אחד יחזיר כל נכסיו לבנו ולא לבן אחיו הכי נמי קשיא לפירושו למה יש להם להחזיר אצל אבי אביהם במקום אביהם והלא אביהם קודם לאבי אביהם לירש אלא על כרחך גזרת הכתוב היא הכי נמי לפירוש רשב"ם ז"ל איכא למימר דגזרת הכתוב היא שהאבות יזכו למחצה זה שיש לו בן אחד כמו אותו שיש לו בנים הרבה אף על פי שאין הדין כן אין לקיים שני מקראות הללו. תוספי הרא"ש ז"ל.

רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר לְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם נִתְחַלְּקָה הָאָרֶץ (במדבר כו, נה). נראה לי בס"ד טעם לשני סברות אלו דמצינו דהקדוש ברוך הוא הבטיח לאברהם אבינו ע"ה על מתנת הארץ אך תלה אותה בשעבוד ארבע מאות שנה דאחר שיהיו בגלות ארבע מאות שנה יזכו בארץ והם לא היו במצרים ארבע מאות שנה אך יש אומרים קושי השעבוד השלים המנין ואם כן בזמנם יצאו וכאלו עבדו ארבע מאות שנה וחלה מתנת הארץ, לכן סבירא ליה לְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם נִתְחַלְּקָה אבל רבי יונתן לית ליה האי טעמא דקושי השעבוד השלים אלא השלימו המנין בשעבוד המלכיות ולדידיה כשיצאו ממצרים עדיין לא זכו במתנת הארץ אך הקדוש ברוך הוא הקדים ליתן להם הארץ קודם שהשלימו הזמן בשעבוד מלכיות משום דזכר להם חסד זה שהלכו ארבעים שנה בארץ לא זרועה בבטחונם בו לכך הקדים ליתן להם את הארץ בזכות זה שהלכו בארץ לא זרועה וכמו שאמר הכתוב כֹּה אָמַר הֳ' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה (ירמיה ב, ב) ולכן סבירא ליה לְבָאֵי הָאָרֶץ נִתְחַלְּקָה כי הם שזכו בה אחר מהלכם בארץ לא זרועה. ועוד נראה לי בס"ד דפלוגתא דרבי יאשיה ורבי יונתן הכא תלויה בפלוגתא אחרת דאיכא בינייהו בענין וא"ו לחלק או וא"ו להוסיף דפליגי (סנהדרין סו.) על פסוק אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ (ויקרא כ, ט) דרבי יאשיה סבירא ליה וא"ו מוסיף על ענין ראשון ואם קלל שניהם יחדיו הוא דחייב אבל אם קלל אחד משניהם פטור ורבי יונתן סבירא ליה וא"ו לחלק והכי קאמר אביו או אמו ולכן חייב גם על אחד מהם דוקא. עוד ידוע מה שאמר בפרק המוכר פירות (בבא בתרא ק:) תנא הלך בה לארכה ולרחבה קנה דכתיב קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ (בראשית יג, יז) והקשו הראשונים ז"ל דלא אשכחן דהלך אברהם אבינו אלא לארכה בלבד? ותירצו דקנה למאן דאמר וא"ו לחלק דאמר לו לארכה או לרחבה וכמו שכתב הרב מהר"י אלגאזי ז"ל הקדמה זו בכמה מקומות. עוד כתב הרב הנזכר דמה שאמר הגלות נחשב מלידת יצחק ובזמנם יצאו היינו דוקא למאן דאמר וא"ו להוסיף דנמצא לא קנה אברהם אבינו את ארץ כנען כיון דלא הלך אלא לארכה ואז נחשבת ארץ לא להם ושפיר חשבינן הגלות מלידת יצחק אבל למאן דאמר וא"ו לחלק קנה אברהם אבינו את ארץ כנען ולא הוי בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם (בראשית טו, יג) ולכן אין הגלות נחשב אלא מעת ירידתם למצרים עד כאן דבריו עיין שם. ובזה מובן טעם פלוגתייהו דרבי יאשיה סבירא ליה לְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם נִתְחַלְּקָה אזיל בתר סברה דידיה דסבירא ליה וא"ו להוסיף ולא קנה אברהם אבינו את ארץ כנען ואם כן חשיבה ארץ לא להם ושפיר הגלות נחשב מלידת יצחק ובזמנם יצאו ואז חלה מתנת הארץ בעת יציאתם ולכך נחלקה כפי חשבונם אבל רבי יונתן סבירא ליה לְבָאֵי הָאָרֶץ נִתְחַלְּקָה דאזיל בתר סברתו דסבירא ליה וא"ו לחלק וקנה אברהם אבינו את ארץ כנען ולהכי אין הגלות נחשב מלידת יצחק ולא יצאו בזמנם ועדיין ביציאתם לא חלה מתנת הארץ ולהכי לא נתחלקה לחשבונם אלא נתחלקה לבאי הארץ שזכו בתורת חסד בעבור שהלכו במדבר בארץ לא זרועה ולכך עשה עמהם חסד זה במתנת הארץ.

מְשֻׁנָּה נַחֲלָה זוֹ מִכָּל נַחֲלוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁכָּל נַחֲלוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, חַיִּים יוֹרְשִׁים מֵתִים, וְכָאן, מֵתִים יוֹרְשִׁים חַיִּים (במדבר כו, נה). צריך להבין למה הוצרך התנא להאריך ללמדנו דבר זה שהוא פשוט ומובן מעצמו לכל השומע דבר זה? ונראה דנתכוין התנא בדבר זה לפרשו כי בו רמז לדבר עליון בענייני הנשמות המגולגלים אשר ביאר לנו רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים) במאמר רב ששת דהוה אמינא חדאי נפשאי חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי (פסחים סח:) דנפש המגולגלת בגוף זה אם עשתה רוב התיקון שלה בגוף הראשון הנה תחזור לגוף הראשון אחר גמר תיקונה בגוף השני וכל תיקונים בתורה ומצות יתחברו עם תיקונים שעשה גוף הראשון ונמצא בזה מתים יורשים חיים כי מתים הם גופים הראשונים שמתו יורשים המעשים שעשו גופים החיים עתה בעולם הזה וכמו שאמר רב ששת שהיה בו גלגול נשמת בבא בן בוטא 'לך קראי לך תנאי' כי הרוב עשה גוף בבא בן בוטא ואם הרוב עשה גוף השני אז מעט שעשה גוף הראשון ירשנו ויקחנו גוף השני וזהו חיים יורשים מתים. ועוד נראה רמז בזה על נשמות הבאים בעיבור שהם חולקים במעשה המצות שעושים הגופים החיים אשר נתעברו בהם ואין להם נזק וחסרון מן עונות שלהם וזהו מתים שכבר מתו יורשים חיים אלו הגופים שנתעברו עתה בהם אמנם נפשות שבאו בגופם בסוד הגלגול ונתקנו אז חיים אלו הגופים יורשים מתים אותם גופים שמתו וכאמור.

לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִשְׁנֵי אַחִים כֹּהֲנִים שֶׁהָיוּ בְּעִיר אַחַת וכו' בשיטה מקובצת כתב על זה פירוש וביאור עיין שם. ואם תאמר לפי זה מאי איכא נפקותא בין מאן דאמר לבאי הארץ ובין מאן דאמר ליוצאי מצרים? נראה הנפקותא הוא לאותם הטפלים שהם פחות מבני עשרים שלא נמנו.