מסכת בבא בתרא דף ק׳ עמוד א׳

כגון שאבדה להן דרך באותה שדה פירש רבינו שמואל וכ"ש מתני' שמדעתו נתן להם ובתר הכי דקאמר לרבה בר רב הונא דאמר אין הלכה טעמא מאי פירש דפשיטא דלא מוקי מתני' אליבא דרבי אליעזר ודלא כהלכתא וכמאן מוקי לה וקשה לר"י דבריש המניח (ב"ק דף כח.) לא מייתי מילתיה דרב גידל ולא מילתיה דרבה בר רב הונא ומפרש טעמא דמתני' דהכא משום רב יהודה משמע דלכ"ע הוי טעמא דמתניתין הכי ועוד קשה לרשב"א דאיניחא ליה אליבא דרב גידל טעמא דמתניתין משום דדמיא מתני' לאבדה לרבה בר רב הונא נמי לא תיבעי דמודה הוא באבדה דמה שביררו ביררו ומה שפי' דמתני' הויא כל שכן אין נראה דבמתניתין יש להן ממה נפשך דרך שלא כדין אבל באבדה ממה נפשך אית להו דרכא גביה תדע דפריך אי הכי אמאי אמר רבה אין הלכה כר"א אלמא דבאבדה פשיטא ליה דיש להן דרך ולעיל פריך אמתניתין ולימא להו שקולו דידכו והבו דידי ונראה לר"י דמעיקרא מסיק דמתני' כרבי אליעזר ולבסוף כי משני כשאבדה לא אתיא מתני' כר' אליעזר וכן יש בהניזקין (גיטין דף נא. ושם) בשמעתא דשני כיסין קשורין מצאת לי ולא גרס לקמן ולרבה בר רב הונא דאמר אין הלכה כו' דלכ"ע צריך לפרושי טעמא דמתני' כדרב יהודה ועוד י"ל הא מני ר' אליעזר כדמסיק רבי אליעזר איירי כשאבדה ומתני' דמיא לאבדה כדמפרש טעמא בתר הכי ורבנן דפליגי אדר' אליעזר באבדה ואמרי דאין מועיל בירורם כלום ה"נ פליגי אמתניתין דלא אמרי' מה שנתן נתן ולרבה בר רב הונא דאאבדה לא פליגי רבנן אתיא מתניתין לד"ה ולבסוף בעי טעמא מאי כו' מ"ט דמיא מתני' לאבדה ומשום דאמר ר"א באבדה דמה שביררו ביררו נימא הכי נמי במתני' ומסיק משום דרב יהודה:

ורבי אליעזר רבים במאי קנו ליה דביררו להן דרך משמע בלא שום תיקון בברירה בעלמא:

בשביל של כרמים נראה דדוקא בשביל של כרמים שאינו עשוי כלל אלא להילוך אבל שאר דרך עשוי קצת להשתמש בו צורך אחר:

ולא אמרן אלא אי לא מיסיימי מחיצתא אבל מסיימי כו' ולא שיהו מחיצות גבוהות דא"כ היכי דרי טונא אלא מחיצות נמוכות טפח או טפחיים להיכר השביל הלכך כשמכר לו השביל בשדהו לא יתן לו אלא כמו שהוא עשוי אפי' לא יהא לו אלא כדשקיל כרעא ומנא כרעא וזה דחקו לרבינו שמואל שאינה נראית לו גירסא זו לפי שהיה סבור דהנך מחיצות גבוהות הרבה:

ורבי אליעזר רבים במאי קנו לה בהלוכה מסתברא דלרבי אליעזר דוקא קא פריך, ובין למאן דמוקי לרבי אליעזר בשלא אבדה להם דרך ובין למאן דמוקי באבדה להם דרך, ומשום דאותו דרך שבררו להם לא מדעת הבעלים בררו ולא נעשה להלוך. אבל מדרב יהודה ומתני' לא מבעיא ליה דכיון שהבעלים מדעת עצמן נתנו להילוכן של רבים, הרי הוא כשביל של כרמים דמודו ליה רבנן לרבי אליעזר דנקנה בהילוך. ומהדרינן דלרבי אליעזר אפילו בכל קרקע מהנה הילוך, שכן זכה אברהם אבינו בהלוכו בארץ. כנ"ל. ור"ח ז"ל נראה דלא גריס ורבי אליעזר רבים במאי קנו, ובין לרבי אליעזר ובין למתני' קא מבעיא ליה. ואינו מחוור בעיני, דהיכי כי עריב הא דרב יהודה ומתניתא בהדי' הא דרבי אליעזר ויהיב לכולהו חד טעמא, דהא בדרבי אליעזר פליגי רבנן וקיימא לן כותייהו, ודרב יהודה הלכה פסוקה היא, ואנן היכי מייתי טעמא לכולהו ממאי דאמר רבי אליעזר ופליגי רבנן עליה. אלא אם כן נאמר דלא מהאי דרבי אליעזר דוקא קא מייתי, אלא כאלו אמר קנו לה בהילוכה כדאמר רבי אליעזר, אלא דלרבי אליעזר הילוך קני בכל מידי, ולדידן במידי דעביד להילוך כמתני' וכדרב יהודה, וכדאמר ר' יוסי בר חנינא מודים חכמים לרבי אליעזר בשביל של כרמים. אלא דאכתי לא ניחא לי שפיר, דאם כן עיקר טעמא הוא מדר' יוסי בר חנינא מייתי, ואם כן הוה ליה למימר ואמר ר' יוסי בר חנינא, ואין כן בגירסת הספרים אלא אמר ר' יוסי בר חנינא. ור"ש ז"ל פירש בענין אחר. והראשון נראה לי עיקר.

כי אתו לקמיה דר' יצחק בר' [אמי] אמר להו הבו כי היכי דדארו טונא דשבישתא והדר. נראה דאשביל קאי, דאילו דרך ואפילו דרך היחיד הא תניא במתני' דרך היחיד ארבע אמות, ואחרים אמרו בברייתא כדי שיעבור חמור במשאו, ופירשו דהן כשיעור שני גומדין ומחצה.

הכי גרסינן והני מילי דמסיימי מחיצאתא אבל לא מסיימי מחיצאתא כי היכי דשקיל כרעא ומנח. ופירוש כשיש שם מחיצות גבוהות, צריך שיהא השביל רחב כדי שיוכל לעבור בו ולהתהפך מצד לצד עם משואו של זמורות שבראשו, כדי שלא יעכבו המחיצות, אבל כשאין שם מחיצות גבוהות, די לו כדי הנחת פרסת רגלו, שהרי למעלה ממנו אויר פנוי להתהפך לכל צדדיו עם משואו שבראשו.

כדי שיעבור חמור במשואו ופרישו דהיינו שני גומדין ומחצה. כתב ר' יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש, מסתבר לן דהני מילי היכא דלא מסיימי מחיצתא, אבל היכא דאיכא מחיצתא, חמור במשואו בשני גומדין ומחצה לא משתכי וכל שכן דלא הדר.

רבים שהיה להם דרך בשדה זה ואבד מקומה וביררו להם דרך באיזה מקום שבשדה בלא רשות בית דין מה שביררו ביררו אע"פ שלא החזיקו ואפילו נמצאת אח"כ מקום דרך שלהם ומ"מ יחיד שאבדה לו דרך בתוך שדה חברו אין לו רשות לברור אלא על ידי בית דין ואף בית דין אין נותנין לו אלא מן הצד או בקצרה כמו שיתבאר בכתבות פרק גזרות הואיל ואבדה לו ידו על התחתונה אלא שמ"מ אם הניחוהו להחזיק אין מסיקין אותו אלא בראיה וכן פסקו גדולי המחברים ומ"מ כל שלא אבדה להם דרך אין רשאין לעשות להם דרך שם ואפילו החזיקו אין חזקתם כלום לא נאמר מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו אלא שהחזיקו ברשות בעלים אע"פ שנתגלה דעת הבעלים שלא כיוונו לכך הא כל שהחזיקו דרך גזלה אינו כלום:

כבר ביארנו במוכר שדה לחברו והלך בה לארכה ולרחבה שאין הלוך זה קונה לו כלום אבל אם מכר לו שביל של כרמים או של שדות וכיוצא בהם הואיל ועקר מקחו להלוך קנאן בהלוך וכמה שיעור רחב הדרך שהוא קונה בהלוך בכדי שיעבור בה ועל ראשו חבילה של זמורות ויתהפך בה מרוח זה שכנגדו ונמצא קונה כשיעור רחב המשאוי וכשיעור ארכו שהרי כשהוא מתהפך נמצא ארך המשאוי ברחב הדרך במה דברים אמורים בשאין אותו שביל מסויים במחיצות אבל אם היה מסויים במחיצות מכאן ומכאן אינו קונה על צד שיוכל להרוס במצרים אלא דרך הלוכו והוא שיגביה רגלו אחד ויניח רגלו האחר:

המשנה השמינית והיא חוזרת לענין שני אלא שנשנית שלא כסדר דרך היחיד ארבע אמות ודרך הרבים שש עשרה אמה דרך המלך אין לה שיעור ודרך הקבר אין לה שיעור והמעמד דייני צפורי אמרו בית ארבעת קבין אמר הר"ם מעמד מקום מתקבצין שם להספד וכבר ביארנו ממה שקדם משיחת בית קב וטעם שמה שלו לא הגיעו ולא יוכל להסיר הדרך ממנו לפי שיש בידינו עקר מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו:

אמר המאירי דרך היחיד ארבע אמות ר"ל שאם מכר לחברו מקום לעשות שם דרך יחיד לעבור בו נותן לו ברחב ארבע אמות ואם מכר לו לעשות שם דרך הרבים נותנה ברחב שש עשרה אמה ואם מכר מקום כשיעור לדרך המלך הואיל ודרך המלך אין לה שיעור אף זו אין לה שיעור ועובר בה הלוקח בכל אכלוסין שעמו או שירצה אע"פ שמזיק הרבה ומ"מ אינו רשאי לפרוץ בתים אע"פ שהמלך רשאי בכך וגדולי המחברים כתבו בזו שהוא כמוכר דבר שאין מינו ידוע ולא הבנתי דבריהם וכן אם מכר מקום לעשות בו דרך לקבר ר"ל לעבור שם כשהולכין לבית הקברות אף זו אין לה שיעור אלא נכללה במכירה זו דרך לכל המלוין כמה שיהיו ואע"פ שמזיקין זריעותיו הרבה בדריסתם מכר לו מקום לעשות שם מעמד כשמוליכין את המת לבית הקברות נותן לו בית זריעת ארבעת קבין שהוא שני שלישי בית סאה ויש מפרשים מעמדות ומושבות כשהיו חוזרין מבית הקברות וכן עיקר:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא חוץ מדרך היחיד שאע"פ שדרך היחיד ארבע אמות כל שמכר לו מקום לעשות לו שם דרך יחיד אינו חייב ליתן לו אלא בכדי שיעבור חמור ומשאו והוא רחב שתי אמות ומחצה ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא כך הם:

אע"פ שביארנו במוכר דרך היחיד שאינו נותן אלא שתי אמות ומחצה מ"מ כל שהוזכרה דרך היחיד סתם של ארבע אמות היא כמו שביארנו בדברים המפסיקין לפאה מעתה דרך שבין עיר לעיר שאין לאנשי עירות אחרות מדרס לשם אם מכר להם דרך מזו לזו נותן שמנה אמות רחב שאם יצא אחד מכאן ואחד מכאן יהא רחב ארבע לכל אחד ואחד:

בגמרא ור"א רבים במאי קנו כו' נ"ל השתא דלא מוקי להא דר"א כשאבדה להן דרך הא דלא הדר לאקשויי לר"א רבים גזלנים נינהו משום דלמאי דמסיק טעמא דמתניתין משום דרב יהודה מצר שהחזיקו כו' דמדשתק להם להחזיק בו מחל להם איכא למימר נמי לר"א דודאי לאו גזלנים נינהו אלא מדשתק מחל להם אלא דקשיא ליה לר"א במאי קנו ליה דמאי חזקה עשו בהילוך וק"ל:

תוס' ד"ה כגון שאבדה להן דרך וכו' ועוד קשה לרשב"א דאי ניחא ליה אליבא דרב גידל טעמא דמתניתין משום דדמי מתניתין לאבדה לרבה בר רב הונא לא תיבעי דמודה הוא באבדה וכו' ר"ל דהא דאמר רבה בר רב הונא אמר רב דאין הלכה כר"א היינו דאיהו לא מוקי הא דאמר ר"א באבדה להן דרך כדאמר מאן דמתני הא לא מתני הא אבל היכא דבאמת אבדה להן דרך גם רבה בר רב הונא מודה דהדין הוא כך דמה שביררו ביררו וכיון דמדמית מתניתין לאבדה להן דרך אם כן לרבה בר רב הונא אמר רב נמי אתי שפיר מתניתין דשלו לא הגיעו כמו לרב גידל וק"ל:

אמר רב גידל אמר רב כגון שאבדה להם דרך באותה שדה ואלו אבדה דרך ליחיד בשדה חברו נותן לו דרך אלא שנותן לו איזה שירצה וכדתנן בפרק שני דייני גזרות מי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו אדמון אומר כו' ועד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא בחד דאתי מכם ארבעה כדאיתא בגמרא התם ויפה כח רבים שאם בררו דרך לעצמן מספק כיון דאיתנהו אורחייהו גביה מה שביררו ביררו ועוד דודאי כיון דלא אפשר לאזמוני כל עוברי דרך לבית דין לית ליה למינקט פיזרא ולהכות העוברים מספק כיון דאית להו אורחא גביה. ולפי דברי רב גידל איבטול פירוקא דמפרקים הא מני רבי אליעזר היא דלא דמי למתניתין דאלו לרבי אליעזר כשאבדה להן דרך באותה שדה איירי וקסבר כיון דאית להו אורחא גביה ברירתן ברירה ועוד דשמא כאן היתה דרך שניהם אבל לענין משנתנו כיון דחליפין שלהם ודאי בטלים ושלו לא הגיעו אמאי מה שנתן נתן הא ודאי תרי אורחיה לית להן ולקמן בעי ואזיל וטעמא מאי ואמתניתין קא בעי ליה משום דאידחי פירוקא דפריקנא הא מני רבי אליעזר היא דהא אוקימנא להא דרבי אליעזר בשאבדה להם דרך באותה שדה ושוב אין ראיה ממנה לטעם משנתנו. עליות. אבל הרא"ם ז"ל פירש דלדברי רב גידל נמי דמיא הא דרבי אליעזר למתניתין וזה לשונו: כגון שאבדה להם דרך באותה שדה דאמרינן ליה מכל מקום אורחן גבך הוא אלמא כיון דבדינא ברירו להו האי דרך ונחתי ליה ואחזיקו ביה אף על גב דאשתכח בתר הכי דרך דידהו לא מצי אמר להו שקולו דידכו והבו לי דידי הכא נמי כיון דבדינא נחתי לה להאי דרך ברשות בעלים הוה ואיהו הוא דיהבה ניהלייהו ומדעתיה אחזיקו בה לא מצי אמר להו השתא שקולו דידכו והבו לי דידי. עד כאן.

אי הכי אמאי אמר רבה בר רב הונא אין הלכה כרבי אליעזר ואי כשאבדה להן דרך באותה שדה מיירי ודאי מסתבר טעמיה דרבי אליעזר וכדפרישנא ליה. ופרקינן מאן דמתני הא לא מתני הא דרבה בר רב הונא סבר דאף על פי שלא אבדה להן דרך באותה שדה קאמר רבי אליעזר דמה שביררו ביררו וכי תימא לרבה בר רב הונא תיקשי ליה הא דאקשינן לרבי אליעזר רבים גזלנין נינהו היינו טעמא דרבי אליעזר דקסבר הפקר רבים הפקר בברירת דרך לעצמן ברשות היחיד (נתן) שהוא תקון לעיר וכן מה ששנינו שהמלך פורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו אלא שהמלך לכתחלה רשאי לעשות כן ואין הרבים רשאים לעשות כן לכתחלה אבל בדיעבד אם ביררו דרך לעצמן מה שביררו ביררו. ואל תתמה כיון שהקשה התלמוד לרבי אליעזר רבים גזלנין נינהו איך הניח קושיא זו בלא תירוץ לדעת רבה בר רב הונא ולא פירש טעמו של רבי אליעזר. דאיכא למימר מה שהקשינו לרבי אליעזר רבים גזלנין נינהו לא התלמוד הקשה כן אלא רב גידל הקשה ליה וכההיא דאמרינן בריש פרק אלו מציאות וכמה אמר רבי יצחק קב בארבע אמות. ורב גידל הוא דהוה קשה ליה היאך הרבים פורצים לעשות להם דרך אבל רבה בר רב הונא לא קשיא ליה וכדפרישנא כך נראה בעיני והכי גרסינן טעמא מאי משום דרב יהודה ואמתניתין קא בעי מה שנתן נתן אמאי כיון שהחליפין בטלין כדפרקינן לעיל. רב יהודה היא דאית ליה דברירת הרבים קיימת ולא מן הדין ואקשינן עליה ולרבי אליעזר רבים גזלנין נינהו. ונראה בעיני דבין לרב גידל בין לרבה בר רב הונא קא בעי אמתניתין טעמא מאי דאף על גב דלרבה בר רב הונא קסבר רבי אליעזר דהפקר הרבים הפקר בברירת דרך לעצמן וכל שכן במתניתין שהלכו בה ברשות בעל השדה כיון דאמר רבה בר רב הונא אין הלכה כרבי אליעזר לית לן לאוקומי סתם מתניתין דלאו כהלכתא ולרבנן בעיא מאי טעמא דמתניתין ומכיון שהקשינו ולרבי אליעזר רבים גזלנין נינהו שבקינן להו לפירוקא דפרקינא דמתניתין דרב יהודה היא לרב גידל אפילו לרבי אליעזר אין הפקר הרבים הפקר ולרבה בר רב הונא דאית ליה אליביה דרבי אליעזר הפקר הרבים בברירת דרך הא אית ליה דאין הלכה כרבי אליעזר. ופרקינן משום דרב יהודה דאמר מצר שהחזיקו רבים בו אסור לקלקלו פירוש כגון שהחזיקו ברשות ולא בגזלנות כעין משנתנו שנתן להם דרך מן הצד וכגון ההיא דאמרינן בסוף חזקת הבתים כנס אין מחזיר כותלים למקומן וסוגייא דפרק המניח מוכיחת על מה שפירשנו דטעמא דמתניתין דקתני מה שנתן נתן לימא להו שקולו דידכו והבו לי דידי משום דרב יהודה וכו' ואלו הוה מוקמינן מתניתין כרבי אליעזר או לרב גידל או לרבה בר רב הונא הוה מייתי ליה נמי התם ואף על פי שאפשר לך לומר שקיצר שם בתלמוד ונקיט ליה חד מן תרי פירוקי יותר הדבר מתיישב לפי מה שפירשנו ממסקנא דהכא דלכולי עלמא טעמא דמתניתין משום דרב יהודה. ועוד מדאמרינן בשמעתין וטעמא מאי בסתמא ולא אמרינן ולרב גידל טעמא מאי אי נמי ולרבה בר רב הונא טעמא מאי אלמא בין לרב גידל בין לרבה בר רב הונא בעיא לה. ואיכא נוסחי דמשבשי וגרסי ולרבה בר רב הונא מתניתין טעמא מאי ואינה בספרי ובנוסחת הגאונים ז"ל. וקיימא לן כרבי אליעזר אליבא דרב גידל ולא פליגי רבנן עליה כיון שאבדה להם דרך באותה שדה מדקאמרינן אמאי אמר רבה בר רב הונא אמר רב אין הלכה כרבי אליעזר ומפרשי רבוותא ז"ל דהכי קא מקשינן כיון דמלתיה דרבי אליעזר בשאבדה להם דרך באותה שדה אמאי אמר רבה בר רב הונא דאין הלכה כרבי אליעזר הא ודאי מסתבר טעמיה דרבי אליעזר. עליות. וזה לשון הראב"ד ז"ל: כשאבדה להם דרך באותה שדה. ומשנתנו נמי כיון שברשות נכנסו כמו שאבד להם דרך דמי. אי הכי אמאי אמר רבה בר רב הונא אין הלכה כרבי אליעזר והלא משנתנו הלכה היא. דמתני הא לא מתני הא כלומר רבה בר רב הונא לא מוקי מתניתין כרבי אליעזר דאפילו בגזלה קאמר ולית הלכתא כוותיה. ומתניתין טעמא מאי ואפילו למאן דמוקי דברי רבי אליעזר כשאבדה להם דרך באותה שדה ומוקים למתניתין כרבי אליעזר אכתי לא דמי מתניתין לדרבי אליעזר דהתם חד דרך מיהא תפסי ואף על פי שיפה כחם מן היחיד שיש להם ברירה מה שאין כן ליתיד אבל הכא דקא תפסי שני דרכים מאי טעמא משום דרב יהודה דאמר מיצר שהחזיקו בו רבים כו' כלומר כיון דברשות החזיקו אסור לקלקלו שהנותן לרבים כנותן לשמים שכן העוסק בצרכי רבים כעוסק בצרכי שמים ואף על פי שהוא חוץ מן הדין. עד כאן. וזה לשון הרשב"א ז"ל: ואקשינן תו על זה שאם כן דרבי אליעזר דוקא כשאבדה להם דרך באותה שדה קאמר היכי אמר רבה שאין הלכה כרבי אליעזר דמן הדין יש לבעל השדה ליתן להם דרך דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דאדמון בפרק שני דייני גזרות במי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו אדמון אומר ילך בקצרה וחכמים אומרים יקח לו דרך במאה מנה או יפרו באויר אלא באחד דאתי מכח ארבעה אבל במד דאתי מכח חד אי נמי חד דאית ליה דרך של חד כולי עלמא מודו דאמר ליה אורחאי גבי דידך הוא. ואי אמרת הא דקאמר רבה אין הלכה כרבי אליעזר היינו במה שבררו לעצמן דמדינא בעל השדה יבחר להם או יביאו ראיה. לא היא דמדקאמר רבה אין הלכה כרבי אליעזר סתם משמע דאין להם דרך כלל דמשמע ליה דהא דמיא לההיא דאדמון דאי לא לימא אין הלכה כרבי אליעזר דאמר מה שביררו ביררו אלא בורר הוא להם דרך אלא ודאי בשלא אבדה להם דרך היא ומשום דדמיא לאדמון וגריעה מיניה. ופריק בשאבדה להם דרך לא אמר בהא רבה אין הלכה כרבי אליעזר. וטעמא מאי. השתא הדרי לברורי מתניתין אפילו כי מוקמת מתניתין כרבי אליעזר ודרבי אליעזר בשאבדה להם דרך באותה שדה מאי טעמא מתניתין לא אבדה להם דרך דדרכן ידוע ולא הגיעו בעל השדה אכתי לימא להו שקולו דידכו והבו לי דידי. ופרישנא טעמא דמתניתין מדרב יהודה דאמר מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ותו לא צריכנא להא דרבי אליעזר כלל. כן נראה לי פירוש שמועתנו. ופנים רבים נאמרו בה וזה נראה עיקר. ובפרק המניח את הכד בראשו הביאו משנתנו גבי פלוגתא דעביד איניש דינא לנפשיה ותו לא צריכין להא דרבי אליעזר כלל ואקשו נמי התם לימא להו שקולו דידכו והבו דידי כדאקשו הכא ופרישו טעמא כדרב יהודה ולא אדכרו בה הא דרבי אליעזר דאלמא טעמא דמתניתין כרב יהודה.

ורבי אליעזר רבים במאי קנו ליה ונראה לי דלהכי לא קשיא ליה אמילתיה דרב יהודה רבים במאי קנו ליה משום דרב יהודה לאו מדינא קאמר לה אלא אסור לקלקלו קאמר לפי שאסור לצער לרבים ולקלקל מיצר שהחזיקו בו כיון שהרגילו להלוך בו ברשות אבל רבי אליעזר מדינא קאמר לה חדא דאיסור לא שייכא במלתא אי לית בה דינא כיון דלאו ברשות בעל השדה עשו כן ועוד דלשון מה שבררו בררו דאמר משמע דמן הדין ברירתן קיימת. וקשיא לי אליבא דמאן קא בעי תלמודא לרבי אליעזר במאי קנו לה אי לרב גידל כיון דאוקמה כשאבדה להן דרך באותה שדה למה הן צריכין לקניה דלא מן הספק אנו מעמידין אותה בידם כיון דודאי יש להם דרך בשדה זו ויפה כח הרבים כדפרישנא לעיל ואם תמצא לומר דלאו דינא הוא להעמיד בידם דרך שבררו מספק לפי שידם על התחתונה וילכו להן בקצרה כדין היחיד שאבדה לו דרך בשדה חברו דאוקי ארעא בחזקת בעל השדה אכתי היכא מיתרצא ליה בטעמא דקאמר דקני ליה בהילוכא והיכן מצינו קניה אלא ברצון בעל השדה ואי לרבה בר רב הונא קא בעי לה הא טעמא דרבי אליעזר משום דהפקר הרבים הפקר בברירת הדרך כמו שפירשנו. ויש לומר בין לרב גידל בין לרבה בר רב הונא משום דהפקר הרבים הפקר בברירת הדרך אין אדם זוכה על ידי הפקר עד שיחזיק ויקנה וכל היכא דאמרינן הפקר בית דין הפקר בעל הנכסים איבד זכותו על ידי הפקר בית דין והרי הן כדבר שאינו שלו ויש רשות לחברו להחזיק בו ברשות בית דין אבל אינו זוכה בו בדבור בית דין עד שיחזיק ולרב גידל נמי דאוקמה למלתא דרבי אליעזר כשאבדה להם דרך באותה שדה כיון דיחיד שאבדה לו דרך בשדה חברו ילך לו בקצרה רבים ודאי צריכין הן קנייה בברירת הדרך ועד שיחזיקו לא קנו וכשהחזיקו מיהא קנו אף על פי שהחזיקו שלא ברצון בעל השדה לפי שנתנו להם בית דין כח להחזיק ושתהא חזקתם קונה בדיעבד והפקר בית דין הפקר. ועל כרחך רבים שביררו דקאמר רבי אליעזר בשקנו בחזקה מיירי שהרי מודה רבי אליעזר דלכתחלה אין להם לברור אם כן כשיבררו נמי אם לא קנו בחזקה כמו שבאים לברור לכתחלה דמי והיינו דקא משני ואזיל דקנו ליה בהילוכא כך נראה בעיני.

כדתניא הלך בה לאורכה כו' ואם תשאל לפי מה שפירשתי דלרב גידל נמי דמוקי לה למלתא דרבי אליעזר כשאבדה להן דרך באותה שדה אצטריך תלמודא לפרושי דקנו לה בהילוכא מכדי קיימא לן כרבי אליעזר אליבא דרב גידל כדכתיבנא לעיל והיאך יתכן לפסוק כרבי אליעזר אפילו בשאבדה להן דרך באותה שדה כיון שאתה זקוק לומר דקנו לה רבים בהילוכה. דהא לא קיימא לן כרבי אליעזר לענין קניית גוף השדה לחרישה וזריעה אבל לענין קניית דרך הואיל ועיקר קנייתו להילוך חזקה דיליה נמי בהילוך וכדאמרינן לקמן מודים חכמים לרבי אליעזר בשביל של כרמים כו' והוא הדין לשבילי השדות מן הטעם הזה. והא דאמרינן כדתניא הלך בה כו' לאו למימרא דפליגי נמי רבנן לענין קניית הדרך אלא הכי קאמרינן כדתניא דהילוך מועיל לרבי אליעזר ועד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא לענין קניית השדה ולא לענין קניית הדרך. ומצאתי ראיה לדברי מפירושי רבינו חננאל ז"ל וזה לשונו: וטעמא מאי שנינו ושלו לא הגיעו משום דסבר לה כרב יהודה דאמר מצר וכו' ובמאי החזיקו בהילוך דתניא הלך בה לאורכה כו' אמר רבי יוסי בר חנינא מודים חכמים לרבי אליעזר בשביל של כרמים הואיל ואינו אלא להילוך נקנה בהילוך. למדנו מדבריו ז"ל דקיימא לן כרבי אליעזר לענין חזקה דדרך השדות וכל מצר שמחזיקין בו דהא קא מייתי לה להא דרבי אליעזר גבי הא דרב יהודה דהלכתא היא. ונראה לי דהא דנקט לקמן ומודים חכמים לרבי אליעזר בשביל של כרמים לרבותא נקט שביל של כרמים דאף על גב דקניית הילוך הוא עיקר קניית גוף השביל. כי שביל של כרמים לא הוי מקום זרע ואין ראוי לנטוע בו זמורות לפי שמעכבי ההילוך אפילו הכי הואיל ונעשה להילוך נקנה בהילוך להיות גוף השביל של לוקח ואין צריך לומר שביל של שדות ואין הלוקח קונה בו אלא ההילוך והגוף של מוכר לזריעה וכי הא דתנן החיצון זורע את הדרך כו' דהא ודאי זכיית ההילוך נקנה בהילוך מיהו שביל של שדות אם בא הלוקח לקנות גוף השביל בין להילוך בין לזריעה אין הגוף נקנה לזריעה בהילוך עד שיחזיק חזקה גמורה כאותה ששנינו נעל גדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה. ויש לפרש עוד ולרבי אליעזר רבים במאי קנו ליה לא בעי לה אלא אליבא דרבה בר רב הונא. אבל אליבא דרב גידל לא קשיא ליה ולא מידי דכיון דאית להו אורחא גביה מספיקא מוקמינן לה גבייהו ובזה יפה כח רבים ומסתברא כפירושא קמא דכתיבנא דלכולי עלמא בעי רבים במאי קנו ליה בין לרבה בר רב הונא בין לרב גידל מדקא בעי סתמא ולרבי אליעזר רבים במאי קנו ולא קאמר לרבה בר רב הונא אליבא דרבי אליעזר רבים במאי קנו ליה שכך היה זקוק לומר לפי מה שפירשנו דהא דאמרינן לעיל וטעמא מאי משום דרב יהודה כו' דבין אליבא דרבה בין אליבא דרב גידל קא בעי לה. עליות. וזה לשון הרשב"א ז"ל: ורבי אליעזר רבים במאי קנו לה בהילוכה. מסתברא דלרבי אליעזר דוקא קא פריך ובין למאי דמוקי כרבי אליעזר בשלא אבדה להם דרך ובין למאי דמוקי לה כשאבדה להם דרך ומשום דאותו דרך שביררו להם לא מדעת הבעלים בררו ולא נעשה להילוך אבל בדרב יהודה ומתניתין לא מיבעיא ליה דכיון שהבעלים מדעת עצמן נתנו להילוכן של רבים הרי הוא כשביל של כרמים דמודו להו רבנן לרבי אליעזר דנקנה בהילוך. ומהדרינן דלרבי אליעזר אפילו בכל קרקע מהני הילוך שכן זכה אברהם אבינו בהילוכו בארץ. כן נראה לי. ורבינו חננאל ז"ל נראה דלא גריס ורבי אליעזר רבים במאי קנו אלא ורבים במאי קנו ובין לרבי אליעזר ובין למתניתין קא מיבעיא ליה. ואינו מחוור בעיני דהיכי עריב הא דרב יהודה ומתניתין בהדי הא דרבי אליעזר ויהיב לכולהו חד טעמא דהא בדרבי אליעזר פליגי רבנן וקיימא לן כותייהו ודרב יהודה הלכה פסוקה היא ואנן היכי מייתינן טעמא לכולהו ממאי דאמר רבי אליעזר ופליגי רבנן עליה. אלא אם כן תאמר דלאו מההיא דרבי אליעזר דוקא קא מייתי אלא כאלו אמר קני לה בהילוכה כדאמר רבי אליעזר אלא דלרבי אליעזר הילוך קני בכל מידי ולדידן במידי דעביד להילוך כדמתניתין וכדרב יהודה וכדאמר רבי יוסי בר חנינא מודים חכמים לרבי אליעזר בשביל של כרמים. אלא דאכתי לא ניחא לי שפיר דאם כן עיקר טעמא הוא מדרבי יוסי בר חנינא מייתי ואם כן הוה ליה למימר אמר רבי יוסי בר חנינא ואין כן בגירסת הספרים אלא ואמר רבי יוסי בר חנינא. ור"ש ז"ל פירש בענין אחר. והראשון נראה לי עיקר.

כי אתו לקמיה דרב יצחק אמר להו הבו ליה כו' ואם מכר לו שביל של שדות יהיב כשיעורא דמפרש לקמן במוכר דרך היחיד כדי שיעבור חמור במשאו ולתנא דמתניתין דרך היחיד ארבע אמות (כדי שיעבור חמור במשאו) כל שכן דבשביל של כרמים נותן לו ארבע אמות אלא דלא קיימא לן כתנא דמתניתין דהא פסקינן לקמן הלכה כאחרים דאמרי כדי שיעבור חמור במשאה דהיינו שני גמדים ומחצה ושיעור דאמרינן כ9 היכי דדרי טונא דשבישתא והדר לא הוי ארבע אמות אף על פי שאורך המשוי יותר מארבע אמות שהרי מעט מן המשוי נגרר בארץ ובפחות מארבע אמות יכול לחזור במשאו. ויש לומר דהא דתנן דרך היחיד ארבע אמות דוקא בדרך שהולך משם לרשות הרבים דקביע תשמישתיה טפי. עליות.

וזה לשון הרשב"א ז"ל כי אתא לקמיה דרב יצחק כו'. נראה דאשביל קאי דאלו דרך ואפילו דרך היחיד הא תני במתניתין דרך היחיד ארבע אמות ואחרים אמרו בברייתא כדי שיעבור חמור במשאו ופירשו שהן בשיעור שני גמדין ומחצה. עד כאן.

עלה בידינו מי שהיתה רשות הרבים עוברת בתוך שדהו נטלה ונתנה להן מן הצד וחרש את הראשונה אף על פי שהרבים מהלכין בשניה והניחו את הראשונה אינו יכול להכות בשבט יחידים הבאים להלוך בראשונה לפי שאין החליפין הללו כלום שיש בבני העיר שאין חפצים בחליפין הללו דכל מן הצד דרך עקלתון היא ואף על פי שהחליפין בטלין ולא הגיעו דרך שניה מה שנתן נתן כיון שהרבים החזיקו להלוך בדרך זו השניה שנתן להם מן הצד דקיימא לן כרב יהודה דאמר מצר שהחזיקו כו' וכגון שהחזיקו להלוך ברשות בעל השדה כעין משנתנו שנתן להם דרך מן הצד וכגון מי שסותר כותל שיש לו ברשות הרבים והרחיב להן את הדרך כיון שהחזיקו להלוך בה אינו מחזיר כותלים למקומן כבראשונה במה דברים אמורים כגון שאם יתקלקל המצר לא ישאר להם דרך רחבה שש עשרה אמה אבל אם ישאר לרבים דרך רחבה שש עשרה אמה מותר לקלקל את השאר ולטול את שלו. ורבים שביררו דרך לעצמן ברשות היחיד שלא ברשות בעל השדה לא עשו ולא כלום ומותר לקלקלו. אבל אם אבדה להם דרך בשדה היחיד מה שביררו ביררו ובזה יפה כח רבים שהיחיד שאבדה לו דרך בשדה חברו ילך לו בקצרה כלומר דרך שימעט בה מדרך כף הרגל בשדה חברו. ושבילי השדות נקנין להלוך על ידי הילוך אבל לזריעה אין נקנין עד שיחזיק כאותה ששנינו נעל גדר כו'. שביל של כרמים נקנה בהילוך בין להילוך בין לגוף השדה לזרוע בו ולנטוע אם ירצה הואיל ומתחלתו לא היה מיוחד ועשוי אלא להילוך. עליות.

וזה לשון הרא"ם ז"ל מודים חכמים לרבי אליעזר כו'. פירוש בא רבי יוסי בר חנינא להודיע דכי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר הני מילי בקניית השדה עצמה בהילוך דליכא דזבין לשדה כו' אבל בקניית דרך כגון דזבין לה דרך בתוך שדהו והלך בה מודו רבנן דכיון דנעשה להילוך נקנה בהילוך והאי דקאמר בשביל של כרמים הוא הדין דאפילו שביל של שדות ולפי שהדבר ידוע שהכרמים יש להם גדרים שמונעים בני אדם מליכנס בהם ואין לאדם רשות לפקוע כרמו של חברו ולהלך ממנו לשדהו אלא אם כן קנה לו דרך והוי כאלו אמר שביל של כרמו. מיהו יש לומר דדוקא שביל של כרמים והוא הדין נמי בשביל של שדות דכיון שדרך צר ואין אדם צריך ממנו אלא למקום הילוך רגליו בלבד וגופו אינו קנוי לו אלא המקום של בעל הכרם הוא. תדע שהרי שנינו החיצון זורע את הדרך לפיכך קני ליה בהילוך אבל רחב כגון דרך הרבים וכיוצא בהן שנמצא שבעל השדה הזה אבוד ממנו גופו ואין לו בו הנאה הוי ליה כקניית גוף קרקע ממש ולא מיקני ליה בהילוך. ולא נתברר הדבר אצלנו בירור יפה כי היכי דנעביד ביה מעשה. כי אתא לקמיה דרב יצחק כו'. פירוש כי אתא לקמיה מאן דזבין לחבריה שביל סתם בלי שפירש כמה רחבו אמר להו דלו כו' ואיכא נסחי דאית בהו הכי ולא אמרן אלא דמסיימי מחיצתא אבל לא מסיימי מחיצתא כו' ונפקא מינה שאם רוצה מוכר למזרע לה לכולה שדה ולאנוחי מקום הנחת רגליו של לוקח בלבד בלי זריעה הרשות בידו ולית ליה ללוקח לעכובי עליה בהכי דהא ליכא עליה הפסד. עד כאן. אלמנה מהו שתמעט כיון דאית לה מזוני ממעטא ולא הוי נכסים מרובים אלא כל שיזונו מהם הבנים והבנות והאלמנה עד שיתבגרו הבנות או דלמא כיון דאלו מנסבא לית לה לא ממעטא. ואף של גב דבנות עצמן אי מנסבי לית להו התם תקינו להו דין בנכסים מועטים ואם היינו אומרים דבנות לא ממעטי נמצאת עוקר תקנת נכסים מועטים מעיקרו אבל לאלמנה לא תקנו רבנן תקנת נכסים מועטים אלא נזונת עם הבנות כאחת והא דאמר רב אסי עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחים לאו למימר דתקנו רבנן תקנת נכסים מועטים לאלמנה דהא לא אשכחן דתקנו לה אלא לגבי בנות ותדע דהא מספקא ליה לתלמודא אלמנתו מהו שתמעט בנכסים ואם תקנו לה דינא בנכסים מועטים כמו שהבת ממעטת כך היתה האלמנה ממעטת. ועוד אם איתא דתקינו לה לאלמנה תקנת נכסים מועטים שלא במקום בנות היה להם לפרש כמה הם מרובים לגבי אלמנה שהרי כל ימיה נזונת כל זמן שלא תנשא ולא תתבע כתובתה. אלא ודאי היכא דאיכא בנים ואלמנה היא והם ניזונות כאחת שלא באו לעקור ירושת הבנים מפני אלמנתו אלא מפני הבנות שהם יוצאי ירכו. והך מלתא אמר רבי יוחנן דוקא במקום שיש שם בנים ובנות ואלמנה והנכסים מועטים שאין שם כדי שיזונו מהם אלו ואלו עד שיבגרו הבנות וכיון דעקרוה לירושה מחמת בנות ואמרו שהבנים ישאלו על הפתחים תקנו כשיש שם אלמנה שתדחה הבת משום זילותא דאלמנה והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם אלמנה ובנות שתיהן שוות אלמנה ובנים שניהם שווין אין אלמנה דוחה את הבנות ולא הבנות דוחות האלמנה פעמים שהאלמנה דוחה את הבנות על ידי בנים כו'. כך פירש ר"י ז"ל. ונראה טעם הדבר שהאלמנה ניזונית ~הבנים יחזרו על הפתחים כיון דנכסי בעלה משועבדים לה למזונות ואפילו לאדמון דפליג בתקנת בנות דטעמיה דאדמון שלא נתכוון בתנאי כתובה אלא לעשות בנות כבנים לענין מזונות אף על פי שאינם יורשות. ותדע לך דקיימא לן אלמנה שתפסה מטלטלים במזונותיה מה שתפסה תפסה ואפילו אם יחזרו הבנים על הפתחים מה שאין כן בבנות אם היו הנכסים מרובים ונתמעטו ותפסו הבנות דודאי מוציאים מידם וניזונים כאחת מיהו לגבי אלמנה לא תקינו רבנן אלא נותנים לה מזונות בכל שבוע בין בנכסים מרובים בין במועטים כל זמן שיש בידם מנכסי אביהם אבל היכא דאיכא בנות ואלמנה והנכסים מועטים כיון שיצאו הנכסים מרשות הבנים על ידי הבנות קודמת בהן האלמנה.

גמרא מ"ט דר' אליעזר עי' בפרשת דרכים דרך האתרים דרוש א':

הָתָם, מִשּׁוּם חֲבִיבוּתָא דְּאַבְרָהָם הוּא דְקָאָמַר לֵיהּ הָכִי, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹחַ לִכְבֹּשׁ לִפְנֵי בָּנָיו. עיין רשב"ם ז"ל ועיין מה שכתב פתח עינים ז"ל עיין שם. ונראה לי דבזה יובן מה שאמר הכתוב אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ (יחזקאל לג, כד) כי עיקר כח הירושה בא על ידי הילוכו בארץ. ובזה יובן כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם יהיה בעזרו קובע (ברכות ו:) מקום בכונתו להתפלל כנגד ארץ ישראל וירושלים ובית המקדש דנמצאת ארץ ישראל היא מקום תפילתו אלקי אברהם אשר על ידו היתה זכיית המקום הזה יהיה בעזרו מדה כנגד מדה לכן אמר אלקי אברהם ולא אמר אלקי יצחק ואלקי ישראל.