מסכת עבודה זרה דף כ״ז עמוד א׳

רופא מומחה לא מרע נפשיה לשוייה כרות שפכה:

אלא לעולם איפוך כדאפכינן מעיקרא דלרבי יהודה כותי אסור ועובד כוכבים מותר דעובד כוכבים אין דרכו למול בניו לשם עבודת כוכבים ולשפיכת דמים לא חייש הואיל ואחרים על גביו:

ודקשיא לך דרבי יהודה אדרבי יהודה דפסיל מילת עובד כוכבים מגזירת הכתוב ההיא ר' יהודה הנשיא היא:

מ"ט דרבי יהודה בר פלוגתא דרבי יוסי דפסיל כותי:

לה' המול ועשה פסח לה' המול וגו' ודריש ביה מילה לשמה הלכך כותי פסול דמל שלא לשמה אבל עובד כוכבים לא מהיל אלא אדעתא דישראל שאומר לו מהול והיינו לשמה:

המול ימול רבויא הוא:

בפסח כתיב לה' דקרא אפסח קאי שתהא עשייתו לשמה:

ואתה את בריתי תשמור וזרעך אחריך ולא עובד כוכבים:

ברופא מומחה ואפילו אינו מומחה למילה לא מרע נפשיה בכל דבר שיתעסק בו:

וכי היכן מצינו מילה לשמה הכא משמע דלרבי יהודה אע"ג דבעי מילה לשמה מסקינן דמכשר לה בעובד כוכבים ותימה מ"ש מגט דבעינן לשמה ופסלינן כתיבת עובד כוכבים בגט פ' [המביא] (גיטין דף כג. ושם ד"ה עובד כוכבים) משום דעובד כוכבים אדעתא דנפשיה קעביד וי"ל דלא דמי דלעולם עובד כוכבים סתמא קא עביד גבי מילה דסתמא לשמה קאי כל זמן שאינו עושה לשם הר גרזים אם כן בעובד כוכבים דסתמא קעביד כשרה אבל גט אשה סתמא לאו לשמה דסתם אשה לאו לגירושין עומדת הלכך גט בעובד כוכבים פסול והלכך צריך שיפרש כותב הגט בתחלת הכתיבה אני כותב לשם פלונית והוא הדין בס"ת צריך שיאמר בפירוש בתחלת הכתיבה אני כותב לשם תורת ישראל והאזכרות לשם קדושה דסתמא לאו לשמו קאי וכן משמע פרק הניזקין (גיטין דף נד:) אזכרות שלו לא כתבתי לשמן משמע לא פירשתי לשמן דאי סתמא כשר עד שיפרש שלא לשמן היה לו לומר כתבתים שלא לשמן וכן משמע נמי בפרק השולח (גיטין דף מה:) גבי רשב"ג שהתיר בציידן ליקח ספרים מעובד כוכבים ומקשה ורשב"ג עיבוד לשמן בעי כתיבה לשמן לא בעי ומדפסיל כתיבה בעובד כוכבים ש"מ דסתמא לאו לשמן דאי סתמא לשמן ליתכשר כמו במילה וא"ת כיון דסתמא לאו לשמן א"כ פרק השולח (גיטין דף מה:) גבי ס"ת תפילין ומזוזות שכתבן מין מסור עובד כוכבים ועבד אשה וקטן וכותי וישראל מומר פסולים שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה למה לי קרא תיפוק ליה דעובד כוכבים סתמא עביד וסתמא פסול י"ל דתני עובד כוכבים אגב אשה וקטן דה"נ תנא מין דבלאו קרא פסול משום דסתמא לעבודת כוכבים:

דברה תורה כלשון בני אדם אומר ר"י דמאן דאית ליה הכא דברה תורה כלשון בני אדם יכול להיות שאינו חולק על השב תשיב ועל הוכח תוכיח וכיוצא בהן דדרשינן להו (ב"מ דף לא.) דלא אשכחנא תנא דפליג וראיה דר"ש אמר פרק מציאת האשה (כתובות דף סז:) על העבט תעביטנו דברה תורה כלשון בני אדם ור' שמעון גופיה דריש בפ"ק דר"ה (דף ח.) עשר תעשר וצריך עיון בדבר דמאיזה טעם אומר התלמוד פעמים כך ופעמים כך:

ה"ג קונם שאני נהנה ולא גרס ביו"ד דא"כ הוי דברים שאין בהם ממש ואין חל כדאמרינן בנדרים (דף טו.) גבי שאני ישן:

אלמא אע"ג (דלא מהילי כמאן דמהילי) דמו תימה מאי קפריך מנדרים למ"ד המול ימול דלמא שאני נדרים דהלך בהן אחר לשון בני אדם והתם נמי דקפשיט מקרא קרא ל"ל הא אמר בנדרים הלך אחר לשון בני אדם י"ל דהתם מפיק ליה מקרא כי לא נתברר לנו לשון בני אדם אם לא מן הפסוק וכיוצא בזה איכא בפ"ק דפסחים (דף ב.) והא קמ"ל דאור כוכבים אור הוא ונפקא מינה לנודר אי נמי שפיר פריך קראי אהדדי דהתם נפיק מקרא דכל העובדי כוכבים ערלים ואין מילתם חשובה לקרותה מילה וקשה למאן דסבר למימר דהוי ערבי וגבנוני בכלל מהולים:

איכא בינייהו אשה תימה אמאי לא אמר איכא בינייהו מומר לערלות דלמ"ד ואתה את בריתי ליכא שאינו בכלל לשמור כדאמרינן פרק השולח (גיטין דף מה.) דישראל מומר לאו בר קשירה כאותה שהבאתי לעיל מפני שאינו חפץ לקשור ה"נ נימא שאינו בר מילה כיון שאינו חפץ לימול ולמ"ד המול ימול איכא דאמרי לעיל אע"ג דלא מהילי כמאן דמהילי דמו ואור"י דמומר לערלות מיהו בר שמירת ברית הוא אלא שאינו חפץ אבל מיהו בר שמירת ברית הוא אם יחפוץ ובגיטין גבי קשירה הכי קאמר כל שאינו בקשירה כלומר שאינו מקיים מצות וקשרתם אינו בכלל וכתבתם וזה מבטל מצות קשירה מעליו:

אשה לאו בת מילה היא יש לפסוק כרב ואין אשה כשרה למול דאף על גב דרב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן בהא הלכה כרב דברייתא דרבי יהודה הנשיא קיימא כוותיה אבל בה"ג פסק דאשה כשרה למול ולרב דאמר אינה כשירה למול צריך לפרש בפרק קמא דקדושין (דף כט.) דמצריך אותו ולא אותה למדרש שאינה חייבת למול בנה היינו לבקש למהלו:

הא דתניא ישראל מל כותי אבל כותי לא ימול ישראל מפני שמל לשום הר גרזים דברי רבי יהודה אוקימנא בר' יהודה הנשיא דסבר מנין למילה בעובד כוכבים שהיא פסולה שנאמר ואתה את בריתי תשמור אתה ולא כותי וכ"ש עובד כוכבים ועוד כתיב ועשה פסח לה' הוא שכשר למול אבל עובד כוכבים לא ורבי יוסי חולק עליו ואומר וכי היכן מצאנו בתורה מילה לשמה אלא כותי כיון שהוא מהול מל והולך עד שתצא נפשו ואמרינן מאי טעמא דר' יוסי דכתיב המול ימול יליד ביתך וגו' המול ימול מכל מקום ואפילו כותי:

איתמר מנין למילה בעובד כוכבים שהיא פסולה משום רב אמרי ואתה את בריתי תשמור ר' יוחנן אמר מהכא המול ימול יליד ביתך פי' המהול ימול לאפוקי עובד כוכבים דלאו מהול הוא:

ואמרינן מכדי רב ור' יוחנן תרוייהו פסלי בעובד כוכבים מאי בינייהו ואמרינן ערבי מהול וגבנוני פי' גבנוני מבני אברהם הם ומהולים ושוכנים בהרי גבנונים לפיכך נקראים גבנונים לרב אפילו אלו שהן מהולים פסולין דלאו בני ברית הן ור' יוחנן אמר כיון שמהולין הן שרי. ומקשינן וכי מולי עובדי כוכבים מהולין נקראין והתנן האומר קונם שאיני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי עובדי כוכבים הנה עובדי כוכבים אפילו הן מולין ערלין הם חשובים אלא איכא בינייהו יהודי ערל כגון שמתו אחיו מחמת מילה כלומר משפחה ידועה כיון שמלין אותן מתים מכח דם המילה לרב מותר כגון זה למול אחרים ור' יוחנן אמר כיון שאינו מהול אסור איני והתנן קונם שאיני נהנה למולים אסור בערלי ישראל וכו' הנה ערלי ישראל מולין הן חשובין והיאך אוסר ר' יוחנן.

אלא אשה איכא בינייהו רב אסר אשה למול דלאו בת ברית היא ור' יוחנן שרי דאשה כדמהילא דמיא. ומקשינן לרב איני והכתיב ותקח צפורה צר ודחי קרי ליה ותקח כלומר עשתה אחרים שיקחו וכן פי' ותכרת. איבעי תימא צפורה אתחלה ומשה רבינו גמר המילה:

מתני' מתרפאין מהן ריפוי ממון אבל לא ריפוי נפשות אוקימנא ריפוי ממון כגון בהמתו של ישראל שהוא ממונו וריפוי נפשות ריפוי בגופו וכדרב דאמר אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מן העובדי כוכבים.

ברופא מומחה אבל המינין, כגון אלו שעובדין אותו האיש, ומן הגוי שיאמר לחש עבודה זרה אסור, וכן נמי כתב הרשב"א ז"ל בשם רבו, אבל מגוי שאינו אדוק ולא מין ובסתם לחש נראה שמותר, שאין סכנה בלחש ואין חוששין מן הסתם שילחוש בשם עבודה זרה. והביא ראיה מהירושלמי דאמר בפרק שמנה שרצים (שבת פי"ד ה"ד) בן דמא נשכו נחש ובא יעקב איש כפר סכניה לרפאותו בשם ישו בן פנדירא ולא הניחו רבי ישמעאל, אבל אם אינו מזכיר שם עבודה זרה ודאי מותר. וכן נמי מגוי שיאמר ליקח מים של עבודה זרה או מן אילן פלוני שלפני עבודה זרה אסור. ודוקא כשיאמר הגוי שלא יועילו מים אחרים או עצים אחרים, כי אם שלפני עבודה זרה פלונית, אבל אם אמר הגוי קח מן המים או מן אילן פלוני ולא הזכיר לו שם עבודה זרה, ואין האילן מצוי או המים כי אם שם, מותר ליקח ממנו, כיון שאילו היה מוצאו במקום אחר היה מועיל, דאיתא בירושלמי (שם) וכן נמי כתב הרשב"א ז"ל, כשאמר הבא עלין סתם והביא עלין של עבודה זרה מותר. וכן מבואר בירושלמי (בפרקין ה"ב) וכן נמי כתב הר"ף ז"ל (ארחות חיים הלכות ע"ז סימן ה).

מפני שהוא מל לשם הר גריזים פי׳ אבל סתם גוי אינו מל לשם ע״ז שהרי אינם מלים בניהם כן פר״שי ואיכא למידק דהא רבי יודה מילה לשמה בעי כדאמרינן לקמן מדכתיב לשם המול וכדאמר ליה רבי יוסי היכן מצינו בתורה מילה לשמה ואם כן היאך ימול ארמאי ויהי דלא עביד לשם ע״ז מכל מקום לאו בר לשמה הוא וכדאמרינן ליה דליעביד לשמה איהו אדעת דנפשיה עביד ומהאי טעמא אמרינן התם דנכרי פסול לכתוב את הגט ואפי׳ ישראל עומד על גביו וי״ל דשאני מילה דסתמא לשמה היא מה שאין כן בגט דאיתתא לאו לאיגרושי קיימא והכי איתא בהדיא בשמעתא קמייתא דזבחים וכן פירשו בתוספות.

המול ימול קרי ביה המול ימול ורשי ז״ל גורס קרי ביה המל ימול כלומר מי שהוא מהול ימול ואינו נכון דהמל לא משמע אלא המוהל אלא כך פירו׳ לפי אותה גירסא המוהל יהא הוא מהול ואם תאמר והיכי פליג רבי יוחנן אברייתא דלעיל דמייתי לה בהדיא מואתה את בריתי תשמור ויש לומר דהני בגירסא דההיא ברייתא פליגי ולרבי יוחנן ההוא תנא מהמול ימול מייתי לה.

הכי גרסינן ערבי מהול וגבוני מהול ולא גרסי׳ גבעוני דגבעונים שלא נתגיירו גוים גמורים הם ופי׳ רש״י ז״ל גבנוני׳ אומה מהולה ע״כ ובמדרש דגבנוני וערבי מבני קטורה ואי קשיא דהכא אמרינן דכיון דלא מיפקדי אע״ג דמהילי כמאן דלא מהיל דמו ואלו בעלמא אמרינן את בריתי הפר לרבות בני קטורה ויש לומר דההיא על בני קטורה לבדם ומדין יליד בית אבל זרעם אינם בני מילה דמאי דכתב רחמנא בפ׳ מילה ולזרעך אחריך אינו אלא על זרע יצחק בלבד כדכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע וכבר כתבתיה במסכת סנהדרין.

קונם שאני נהנה לערלים כו׳ וליכא למימר דההיא משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם אבל בלשון תורה חולים מיקרו דאדרבא התם מייתי לה מקרא דכתיב כי כל הגוים ערלים.

אלא איכא בינייהו ישראל שמתו אחיו מחמת מילה כו׳ והתנן קונם שאני נהנה למולים קשיא לי כיון דפריך ליה אוקמתא קמייתא מדתנן קונם שאני נהנה לערלים תו לא הוה ליה למעבד האי אוקמתא דמיפרכא מאידך מתני דהא כולה חדא מלתא היא כלומ׳ כולה חדא מתני׳ היא וחד ענינה וי״ל דלברורי בעלמא נקיט להן לכל חדא באפי נפשה.

הא דאמרינן קרי ביה ותקח ותכרת לאו דוקא אלא לומר דותקח ותכרת על ידי אחרים הוא כדאיתא טובא בקרא והיינו דלא פרכינן הניחא למאן דאמר יש אם למסורת ולענין פסק הלכתא כרבי יוחנן.

אילמא רפוי ממון בשכר פי׳ לחנם קרי ליה רפוי נפשות מפני שעושה אותם בטובת נפש בלבד ולפום האי טעמא דמתני׳ משום דכי שקיל אגרא לא מרע נפשיה ליתני מתרפאין מהם בחנם אבל לא בשכר פירוש דההוא לישנא נקיט בכל דוכתא ולמה שינה לשונו כאן אלא רפוי ממון כו׳ כלומר ולא שני לן בין חינם לשכר רפוי ממון דבר שאין בו סכנה רפוי נפשות דבר שיש בו סכנה פרש״י דבר שאין בו סכנה עכשיו וגם אי אפשר לו לבוא לידי סכנה והיינו דקרו ליה ריפוי ממון שאין בו אלא חשש הוצאת ממון בלבד וריפוי נפשות דבר שיש בו סכנ׳ עכשיו או שהוא במקום שאפשר לבא לידי סכנה והיינו דפרכינן מדרב יאודה דאמר דאפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו ופי׳ הוא ז״ל דריבדא דכוסליתא הוא כאב שיש במכה שהיא מחמת הקזה בכתף שאי אפשר להיות בו סכנה אלא ריבוי כאב בלבד ויפה פירש לפי שיטתו דאלו הקזה בזרוע מקום סכנה היא דשורייני גופא תלו התם אלמא ר״ל אעפ״י שאין כאן מקום לחוש לסכנה אין מתרפאין מהן ולהאי שיטת׳ אתי שפיר מאי דהדר אמרינן אלא ריפוי ממון בהמתו דאלמא לא אשכחן רפואת ממון בגופו כלל ויש שהקשו על זה דאם כן אוקמתין דלא כהלכתא דהא דרב יאודה פליגא אדרבי יוחנן דאמר לקמן דכל מכה של חלל שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן הא מכה שאין בה מקום סכנה מתרפאין מהן והלכת׳ כרבי יוחנן דרביה דרב הוא דהוא רביה דרב יאודה וי״ל דהא לא קשיא דאנן לא פרקינן אליבא דרב יאודה למימרא דמתני׳ הכי מתוקמא אליבא דידיה ולא קשיא עליה ודכוותא בתלמודא ובההיא דפרקין דלעיל על ההיא דרב דכל מקום שאסרו חכמים משום מראית העין ומיהו קשה על רבינו אלפסי ז״ל שהביא אוקמתא זו והביא דברי רבי יוחנן בתורת הלכה ומורי רבינו היה מתרץ שדרך ר׳ אלפסי ז״ל הוא להביא אוקמתא שנאמרה בגמרא לדברי הכל לישב לכל לשון המשנה ואחר כן מביא דברי האמוראי׳ שהלכה כמותם ואף כאן לא הזכיר דברי רב יאודה לפי שהם הלכה אלא שהביא האוקמתא שאמרו בתלמוד גם לדבריו והביא דברי רבי יוחנן לקבעם הלכה ומיהו עדין קשה בשמועתינו היאך לא הזכירו כלל דהא דרבי יוחנן פליג אדרב יאודה ורבינו הגדול הרמב״ן ז״ל פי׳ שמועתינו בענין אחר והכי אמרינן אלא רפוי ממון דבר שאין בו סכנה עכשיו ורפוי נפשות דבר שיש בו סכנה עכשיו והא אמר רב יאודה דאפי׳ רבדא דכוסילתא שהוא בזרוע לא מתסינן מינייהו דאלמא אע״ג שאין בו סכנה עכשיו כיון שהיא במקום סכנה אין מתרפאין מהן והשתא הא דרב יאודה אתיא כרבי יוחנן דלקמן ומאי דפריכו מדרב יאודה היינו משום דמרגלא בפומייהו טפי אי נמי מפני שהיא רגילה ורחוקה מלסכן בה והוא מרע בה אנפשיה טפי ולפי זה בדין הוא דמצי לפרוקי דרפוי ממון דבר שאין בו סכנה ורפוי נפשות דבר שהוא במקום סכנה והא והא בגופו אלא דמשמע לן דכל היכא דאמרינן דרפוי ממון בגופו הוא לא משמע לן לשון רפוי נפשות אלא על דבר שיש בו סכנה עכשיו ובזה נתישבה הגמרא ונתישבו דברי רבינו אלפסי ז״ל וזהו הנכון.

אבל אם אמר לו סם פלוני יפה לו כו׳ וכן הלכתא הילכך כשנותן רופא נכרי רפואה בכתב כמו שנוהגין מותר להתרפאות מהן וכן נהגו ובר מהכי הא קיימא לן שאם הגוי מומחה לרבים מותר כדאיתא בסמוך ומפני זה אנו מקיזין בזרוע מן הגוים האומנים מפני שהם מומחה לרבים ולקמן נמי משמע דכל היכא שהרופא אדם חשוב וקרוב למלכות מותר להתרפאת מהן.

מי שנדר ואמר קונם שאיני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל אמר קונם שאיני נהנה למולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי אומות העולם שערלי ישראל כמולים הם חשובים ומולי אומות העולם כערלים שאין הערלה מיוחסת אלא לגוים שנאמר כל הגוים ערלים:

כבר ביארנו במשנה שמתרפאין מהם כל חולי שאין בו סכנה ושאי אפשר לבא לידי סכנה ואין צריך לומר שמתרפאין מהם רפואת בהמות אע"פ שיש בהם סכנה הא רפואת הגוף במקום שיש סכנה או חשש סכנה אין מתרפאין מהם אף בשכר אא"כ אחרים הבקיאים יודעים ורואים כל מה שיעשה ובזה מותר שאף הוא סבור מכירים הם סמי הרפואה וחוקרים עליהם ולא מרע אנפשיה וכן אם שאלו לו ואומר להם סם פלוני יפה לו וכיוצא בזה סומכין עליו סבור הוא אף הם שואלים לאחרים ולא מרע אנפשיה הא כל שלא בראיה או בידיעה כל חולי שיש בו סכנה אסור ויש מתירין בשכר מפני שמתירא הוא על שכרו וחס עליו:

והקזה הרי היא בכלל שאין בהם סכנה ומותר ואין הלכה כדברי האומר אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינא מיניהו כלומר שאפילו הקזה איני עושה על ידם ומפני שסובר שהקזה עצמה רפואה היא וגדולי הרבנים מפרשים שאפילו היתה עקיצת החרב כואבת לו לא הייתי מרפאה על ידו אלא הלכה כדברי האומר למטה כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהם דאלמא כל שאין בה סכנה מיהא מתרפאין ויש מתמיהים על גדולי הפוסקים שהביאו ברפוי ממון בהמתו ואסרו בזו של ריבדא דכוסילתא דאלמא כל שבגופו אף במקום שאין בו סכנה אסור והביאו גם כן זו של ר' יוחנן ר"ל דכל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהם הא כל שאין בו סכנה מתרפאין ומתוך כך מפרשים רפוי ממון דבר שאין בו סכנה כלומר שהוא במקום מסוכן אלא שאין בו סכנה עכשו ודבר שיש בו סכנה שיש בו עכשו סכנה וריבדא דכוסילתא הוא מקום סכנה מחמת הגידים אבל אינו עכשו מקום סכנה וזו של ר' יוחנן כך היא כל מכה שאין מחללין עליה את השבת כגון שאינה במקום סכנה מתרפאין הא שמחללין עליה את השבת כגון שהיא במקום סכנה אע"פ שאין בו עכשו סכנה אין מתרפאין ועיקר הדברים כדעת ראשון אלא שגדולי הפוסקים לא הוצרכו להביא זו של רב יהודה וגדולי המפרשים סמכו את דבריהם במקום שמניחין על ההקזה סם חזק שאפשר שיש בו סכנה ואחרוני הרבנים מפרשים דהא דר' יוחנן ר"ל כל מכה שמחללין עליה את השבת שנויה בחולה וכל שאין בו סכנה מותר דלא מרע אנפשיה ובסכנה אסור דמצי לאישתמוטי ראוי למיתה היה מצד כובד חליו וזו של ריבדא דכוסילתא בבריא ואינו חושש שיוציאו עליו שם שאינו יודע אלא שתולין לו בשנאה נראה שהם מפרשים דלא מרע אנפשיה מצד חסרון ידיעה ואינו מקפיד אם ייחסו לו כונה אחרת ואין הדברים כלום שאם כן כשהקשו לו מדברי רב יהודה לשני ליה ההוא בבריא ועוד אם ריבדא דכוסילתא פירושו הקזה עצמה הרי יאמרו שאינו בקי בהקזה ואם פירושו שכבר הקיז והעקיצה מכאיבתו הרי אף בזו תולין לו בחסרון ידיעה שאינו יודע להשקיט הכאב אלא ודאי אין הלכה כרב יהודה ואע"ג דפריך מנה יש לנו כיוצא בה כמו שבארנו בשני של כתבות במה שאמר רב המנונא באשה שאמרה גרשתני וכו' אלא לא נשאר האיסור אלא בחולי שיש בו סכנה וכל מכה של חלל הרי היא בכלל סכנה וכן גב היד וגב הרגל וכן לפי שטה זו אסור לאכול או לשתות על פי הנהגתו מרקחת או כוס של עיקרין וכל דבר שאינו יודע מה הוא וחולי שבתוך הפה הרי הוא כמכה שבחלל הגוף ואסור שמתוך שהם עובדי האלילים לבד ואינם מאמינים באלהות אינם גדורים בדרכי הדתות וכל עברה וכל כעור יפה בעיניהם ואין חוששין לכלום:

גמרא קונם שאיני נהנה ממולין כו' ואהך דמייתי לעיל קונם שאיני נהנה מן הערלים מותר בערלי ישראל כו' לא הוה מצי לאקשויי נמי הכי דדלמא ערל לא מקרי משום דישראל הוא מיהו מהול נמי לא מיקרי כיון דאינו מהול ודו"ק:

תוס' בד"ה ברופא מומחה ואפילו אינו מומחה למילה כו' עכ"ל דליכא לפרושי דוקא בנעשה מומחה למילה דא"כ לא משכחת ליה דהיאך נתחזק להעשות מומחה למילה דב' פעמים הראשונים הרי הוא אסור למול וק"ל:

בד"ה אלמא אע"ג דמהילי כמאן דלא מהילי כו' ונ"מ לנודר א"כ שפיר פריך כו' עכ"ל כצ"ל והוא תירוץ אחד וטעות נפל בספרים במקום א"כ א"נ וק"ל:

ד"ה ברופא מומחה אפי' אינו מומחה למילה וכו' נראה דכתבו כן משום דס"ל דא"א לפרש דאיירי במומחה למילה דכיון (דלר') [דר"מ] אוסר מילה בעובד כוכבים אפי' באחרים עומדים ע"ג א"כ היאך מצינו שנעשה מומחה וק"ל:

ד"ה וכי היכן מצינו וכו' וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה וכו' ואע"ג דהאי קרא בתפילין כתיב צ"ל דילפינן ס"ת מתפילין דהא כל התורה אתקש לתפילין דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך:

ד"ה אלמא אע"ג דלא מהילי וכו' ונפקא מינה לנודר א"כ שפיר פריך קראי אהדדי וכו' כצ"ל:

אִשָּׁה כְּמַאן דִּמְהִילָא דַּמְיָא קשא מה טעם יש בזה לחשוב אותה 'כְּמַאן דִּמְהִילָא' מאחר דקרינן הִמּוֹל יִמּוֹל (בראשית יז, יג) ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בריש שער מאמרי רשב"י דמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות משום דעל ידי בעלה נחשבת גם היא כאלו עשתה מצות אלו ואינה חסרה כלום עיין שם. ולפי זה גם לענין מילה יש לאשה שייכות במצוה כאלו קיימה אותה מכח בעלה שהוא נימול לכן חשיבה 'כְּמַאן דִּמְהִילָא'.

דְּאָמְרָה לְאִינִשׁ אַחֲרִינָא וְעָבַד הנה בזה יש לפרש בס"ד מדרש פליאה וַתִּקַּח צִפֹּרָה צוֹר (שמות ד, כה) מלמד שמלתו בפה, ופירשו המפרשים אם תקח צוֹר מן ' צִ פּ וֹרָ ה' ישאר 'פה'. וקשא איך יאמר מלתו בפה והכתוב אומר 'וַתִּקַּח צוֹר וַתִּכְרֹת'? ונראה לי בס"ד לפי האמור כונת המדרש לומר שאמרה בפיה לאדם אחד שימול אותו בצור ובזה נחשב לה מעשה שלוחה כאלו היא מלה אותו בידה כיון שבפיה צוותה.