מסכת יבמות דף צ״ח עמוד ב׳

מן האב ר' מאיר אומר יוציא הואיל ואיכא צד אם:

וחכמים אומרים יקיים דלא דמיא לאחות האב מן האם דבההיא איכא למגזר משום אחותו מן האם דדמיא לה אבל אחות האם מן האב לא דמיא לאחותו מן האם:

ומותר באשת אחיו ואפי' מאמו שנולד בהיותו עובד כוכבים ולא גזור רבנן משום אשת אחיו הנולד אחריו דבקורבה גזור רבנן אבל במידי דלא אתי אלא ע"י קידושין לא גזור:

נשא אשה ובתה אגר דעלמא קאי שנשא בהיותו עובד כוכבים אשה ובתה ונתגיירו עמו דאילו האי דנולד בקדושה לא נסיב אשה ובתה. וא"ת שנשא גיורות שנתגיירו האם והבת דלית להו קורבה דכקטן שנולד דמי למה לי גר אפי' בישראל נמי מצי למימר הכי:

כונס אחת ומוציא אחת דלא ליתי למישרי בישראל אשה ובתה:

לכתחילה לא יכנוס לקמן מפרש:

מותר בחמותו דכולי האי לא גזור רבנן:

ואיכא דתני אסור בחמותו פלוגתייהו מפרש לקמן:

אשת אביו הך ברייתא כרבי אליעזר אבל רבי עקיבא פליג עליה ואסר אשת אביו ושרי אחות אביו וה"ג פוסקין כר' עקיבא דר' אליעזר שמותי הוא ומיהו יש ליזהר כרבי אליעזר:

נשא אשה ובתה בנשאן כשהוא והן בנכריות איירי כמו שמדקדק בקונטרס ועוד יש לדקדק מדתני כונס אחת ואי בישראל איירי הוה ליה למימר יקיים אחת:

אשה ובתה וה"ה אשה ואחותה מן האם או אשה ובת בתה אבל אשה ובת בנה או אשה ואחותה מן האב דהיינו שאר האב פשיטא שאין מוציא ושמא לכתחלה לא יכנוס או שמא כיון שאין האיסור בא אלא ע"י קידושין אף לכתחלה יכנוס כדאמרינן שמותר באשת אחיו מאמו ולא גזרינן משום אחיו הנולד אחריו לפי' הקונט':

מותר באשת אחיו מאי לאו דנסבה כשהוא גר תימה לר"י דאמאי שרינן כשהוא גר הא לעיל גזרינן באחותו מאמו משום דאתי לאחלופי הכא נמי וכ"ת כיון שהוא ע"י קידושין לא גזרינן והא חמותו דע"י קידושין וקתני דאסור וי"ל דשאני חמותו דע"י קידושי עצמו אבל אשת אחיו דע"י קידושי אחיו הוא ועוד דאשת אחיו בי אחיו לא שכיחא אבל אמה ובתה שכיחי אהדדי אי נמי חמותו נקראת על שמו דקרו לה חמתיה דפלניא אבל אשת אחיו לא מיקריא אשת אחי פלוני:

קלש לה איסורא תימה דמ"מ מאי משני אכתי איכא כרת דלא מיעטה הכתוב אלא משריפה כדאמרינן לעיל (יבמות דף צד:) וי"ל דמ"מ כיון דקליש איסורא לא רצו חכמים לגזור בגרים לאחר מיתה כיון דאף מחיים שריא מן הדין וא"ת לאביי דאמר בהאשה רבה (שם) דלא שרי רבי עקיבא חמותו לאחר מיתה מאי איכא למימר וי"ל דלאביי ודאי ליכא מאן דתני מותר בחמותו:

מקצתן אחין ברייתא היא ור"ח גריס ת"ר:

הא דקתני מותר באשת אחיו ובאשת אחי אביו פירוש אפילו אחיו מן האם כדאמרן. ואף על פי שבנקבה ערוה, לפי שאין להם עריות דאישות אלא באשת אב אליבא דר' עקיבא מגזרת הכתוב. והא דקתני ושאר כל העריות מותרות דמרבינן מינה אפילו אשת אב, הא דלא כר' עקיבא, דלר' עקיבא אשת אב אסירא להו מגזרת הכתוב כדאמרן. וכיון דבגיותן אסירא בגירות איכא משום שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, ומיהו למאן דמוקי מתניתא בשנשאה בגיותן, אף אשת אב שריא אפילו לר"ע משום דבנשואין דגיות מידע ידיעי דליתנהו אלא בזנות בעלמא לגבי ישראל, ולא אמרינן בהו באנו מקדושה חמורה לקלה. והיינו דאמרינן בגמרא כשהוא גוי מאי למימרא כו', דאלמא מלתא דפשיטותא היא דכשנשאה כשהוא גוי ליכא שום חשש בעולם. ויש אומרין דאפילו כשנשאה כשהוא גר נמי שריא ליה אשת אב, שלא יאמרו כלום בצד האב, שהדבר פשוט אצלם שאנו מחזיקין זרעם בהפקרא ומשום דשטיפי בזמה, או משום דאין להם קורבא באב אלא זו בלבד משום גזרת הכתוב וחדוש הוא להם. וכן דעת הרמב"ם ז"ל (הלכות איסורי ביאה פי"ד הי"ג) והרמב"ן נר"ו (בד"ה והא) והא דלא הזכיר כלתו אפילו לר' עקיבא, משום דבגר שהיתה לידתו בקדושה עסקינן וכלתו אסורה לו, והא דתניא נמי אחות האב מן האם יוציא דלא כר' עקיבא אלא כר"א כדאיתא התם אבל לר"ע שריא.

ומדתניא נשא אשה ובתה כלומר, גר דעלמא שנשאן בגיותו ונתגיירו עמו, כונס אחת ומוציא אחת, שמעינן מינה דאשה ובתה בגיותן מותרות לו כדין בן נח, דעריות דאישות לית כלל כדאמרן, וזו שגזרו עליהן בגירותן היינו טעמא משום דכיון דלית להו שאר האם בגיותן, אמרו מותר לישא אשה ובתה בישראל. והוא הדין לשתי אחיות מן האם ולכל קרובות שיש להן שאר בגיותן, אבל באותן שאין להן שאר בגיותן כגון אחוה דמצד האב מותרות לו בגירותן הרמב"ן נר"ו. ולפיכך כל שלשה דורות שלמטה דידיה, דהיינו בתו ובת בנו ובת בתו, וכן בת בנה של נקבה, דאף היא אין לה שאר עם אב אביה מותרים בגרים. וכן איסורי אישות שלמטה כגון כלתו וכן אחות האב בין מן האב בין מן האם כדברי ר' עקיבא, ואחות האם מן האב ואם חמיו נמי מותרות. אבל בזרעה דידה, כגון אחותו מן האם או מן האם ומן האב, ואחות האם מן האם, ושני דורות שלמעלה, כגון אמו ואם אמו וכן אשה ובתה ובת בתה חמותו ואם חמותו, כולן אסורות לו. וכן שתי אחיות מן האם כולן אסורות לו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם) דבתו שנתגיירה מותרת לגר. ולפי מה שפסק הרב אלפסי ז"ל (לעיל יבמות צז, ב) בפלוגתא דרב אחא ורב ששת דהלכתא כרב ששת לחומרא, אף אשת אביו בן מאמו שלא מאביו בין מאביו ומאמו אסורה עליו, והוא שנשאה כשהוא גר.

הך דאמור רבנן יקיים לכתחלה לא יכנוס פירוש כגון אחותו מן האב שלא מאמו ואחות האב מן האב ואחות האם מן האב. והרמב"ם ז"ל (שם) התיר אף אחות האם מן האב לכתחלה, והסכים על דעתו הרמב"ן נר"ו, דלא אמרו כאן לא יכנוס אלא לדברי האומר אחות האב מן האם יוציא, דכיון דמצינו להם אחוה מצד האב, איכא למיגזר בהו משום הנך, אבל לדידן כיון שלא מצינו להם שאר האב כלל, כדברי ר"ע דדריש על כן יעזב איש את אביו ואת אמו את אביו לאשת אביו ולא לאחות אביו, אם כן אחות האם מן האב שריא אפילו לכתחלה.

ומאן דשרי כר"ע דאמר חמותו לאחר מיתה ליכא שריפה וקליש ליה איסורה וגבי גר לא גזרו רבנן. איכא למידק דחמותו לאחר מיתה לית לה כרת, דאי חייבי כריתות האי מאי קולשא כולהו הני דאחוה נמי חייב כריתות בלחוד נינהו. ועוד דאמרינן בריש פרק הנשרפין בסנהדרין (עו, ב) גבי פלוגתא דרבי ישמעאל ור"ע חמותו לאחר מיתה איכא בינייהו, ר' ישמעאל סבר חמותו לאחר מיתה בשריפה, ור"ע סבר איסורא בעלמא, ואי חייבי כריתות היא לא אמרינן איסורא בעלמא. ומיהו ודאי משמע דמדאורייתא אסורה, דאי מדרבנן הוה ליה למימר ור"ע סבר מדרבנן בעלמא ועוד דאמרינן לעיל בשלהי האשה רבה (יבמות צד, ב) לר' עקיבא ניתני נמי חמותו, דהא שמעינן ליה לר' עקיבא דאמר חמותו לאחר מיתה אינה בשריפה ושריא דתניא כו', ופרקינן נהי דמעטיה קרא משריפה מאיסורא מי מעטיה קרא. אלמא מדאורייתא אסירא. ותדע לך דאם לא כן ליתני גבי שניות, אלא דאורייתא היא דכתיב ארור שוכב עם חותנתו. וכן פירש רש"י ז"ל במסכת סנהדרין בפרק הנשרפין (שם ד"ה ר"ע סבר). והוא הדין לאם חמותו ואם חמיו, וכולן בכלל חותנתו הן. ובכולהו שריפה וכרת ליכא הלכך קדושין תופסין בהן. אבל הרב בעל ההלכות (גדולות הל' עריות) והרמב"ם (הלכות אסורי ביאה פ"ב ה"ח) אמרו שהיא בכרת. וכן כתב הר"מ ז"ל (שם) שבתה ובת בתה ובת בנה לאחר מיתת אשתו אינן בשריפה אלא בכרת דומיא דחמותו. והביאו לרב ז"ל לכך לפי שלא למדו עונש הבת ובת בתה ובת בנה אלא מחמותו בפרק אלו הן הנשרפין, ודיו לבא מן הדין להיות כנדון. אבל הרמב"ן נר"ו חלוק בדבר, לפי שאמרו כאן נשא אשה ובתה מוציא אחת, ובחמותו תני היתרא דלאחר מיתה משום דקלישא איסורא, ואלו בבתה כן הוה להו למיתני הכי באשה ובתה. ובפרק האשה רבה (שם) נמי אקשינן אי ר' עקיבא ליתני נמי חמותו, ולא אמרו ליתני נמי בתה ובת בתה ובת בנה. אף על פי שאין זו ראיה כל כך, דאפשר דמשום דחמותו אבא דכולהו, ומינה ילפינן היתרא לכולהו, לא שביק חמותו ונקיט אינך דאתו מינה. אלא ודאי הדברים נראין כן לפי שלא הוזכר זה בשום מקום. ואף על פי שלמדו עונש לבתה ובת בתה ובת בנה מחמותו, לא לכל דבר למדו, אלא מה להלן ענש והזהיר אף כאן ענש והזהיר. אלא מיהו בחמותו דמיעטה קרא משריפה אימתעטא, הנך דלא מיעטינהו, בעונשין קיימן לאחר מיתת אשתו כמחיים. ועוד דקיימא לן כמאן דאמר דון מינה ואוקי באתרא כדאיתא בפרק שבועת העדות (שבועות לא, א) ובאזהרה וכרת עשה הכתוב בתה ובת בתה ובת בנה לאחר מיתה כמחיים. וכן לא למדו כרת לחמותו לאחר מיתה מבתה אלא אזהרה שמענו ממנה, וכרת מחיים דומיא דעונש דכתיב בדידה, אבל לאחר מיתה נתרבית לאיסורא מדכתיב ארור שוכב עם חותנתו כדאמרן.

ומותר באשת אביו ובאשת אחי אביו פי' דתרוייהו ליה שריין בשעת עכו"מז כדפרישית הילכך אפילו למי שהורתו ולידתו בקדושה שרייא אם היתה הורת אחיו או אחי אביו שלא בקדושה:

ושאר כל העריות מותרות לו לאתויי אשת אביו פי' שהיא מותרת לו בין מחיים בין לאחר מיתה והיינו כדר' אליעזר כדאוקימנא אליב' דידיה בפ"ד מיתו' דלדידי' אשת אב מותר לבני נח לאחר מיתה דלא דריש את אביו זו אשת אביו אלא זו אחות אביו ומחיי' הוא דהות אסיר' ליה בשעת עכו"מז משום אשת חבירו כדין כל בעול' בעל וכיון שנתגיי' פקע לגמרי הילכך אשת אביו שלא ידעה אביו לאחר שנתגיירה מותרת היא לו ואפי' מחיים ואפי' ידעה לאחר שנתגייר אסורה עליו מחיים משום אשת איש ומותרת לו לאחר מיתה כשם שהיתה מותרת לו בשעת עכו"מז. אבל לר"ע דאמ' את אביו זו אשת אביו הרי היא אסורה לו בין מחיים בין לאחר מיתה ואעפ"י שלא ידעה אביו לאחר גיירות כדי שלא יאמרו באנו מקדושה וכו' דכי אמ' קרא את אביו זו אשת אביו סתמא אמ' ואפי' לאוסרה עליו לאח' מיתה ולא עוד אלא דאלו בחייו הרי היא בעולת בעל ולא מצי תלמודא למימר לאתויי כלתו דכיון שהיתה לדתו בקדושה כ"ש שהיו בניו בקדושה והרי הוא אסור בבתו ובכלתו מן התורה אבל למאן דגריס במתני' גר שהיתה הורתו ולדתו שלא בקדושה הא מצי לאתויי כלתו דקודם גירות דבן נח מותר בכלתו ובתו וליכא למגז' בה כדי שלא יאמרו וכו'. ואצ"ל שאין בו איסו' לאשת בנו ולא בבתו שהרי הורתו שלא בקדושה שאינם בנו ובתו דרחמנא אפקרי' לזרעי' וזה ברור. ויש שפי' דהא דקתני אשת אביו שהוא מותר בה אפי' לר"ע היא ואפי' נשא אביו בגירות מותר בה לאחר מיתת אביו דמדינא אינו אביו כיון שהורתו שלא בקדושה ומשום גזיר' נמי ליכא שלא יאמרו כלום בשאר האב שהדבר פשוט אצלם שהם מחזיקים זרעם בהפקר או משום דשטופי' בזמ' או דאין להם קורבה באב אלא אשת אב בלבד מגזירת הכתוב ואפי' באחותו מאביו ובתו שריא להו וכן דעת הרמב"ם ז"ל ואינו מחוור:

נשא אשה ובתה כונס א' ומוציא א' פרש"י ז"ל אגר דעלמא קאי שנשא כשהי' עכו"מז אשה ובת' ונתגיירו עמו דאלו האי שנולד בקדושה לא נסיב אשה ובתה דישראל גמור הוא וכ"ת דנסיב אשה ובתה שהיו גיורות דלית להו קורבה דכקטן שנולד דמי למה לי למיתני גר אף בישראל נמי מצי למימר עכ"ל ז"ל וכ"ע. וכן הוא בירושלמי בפי' וזה הצריך לקצת חכמים ז"ל לגרוס ברישא ולידתו שלא בקדושה כיון דבסיפא מיירי בהא נקיט לה תנא הכי בסתם מכלל דרישא בהכי מיירי דאי לא ה"ל לפרושי בהדיא והא ל"ק כולי האי דמשום דפשיט' ליה לתנ' שאי אפשר להעמידה דומי' דריש' לא חשש לפרשה וטוב' דמתני' עבדי הכי ולא עוד אלא דהא פרש"י דריש' נמי כל מה דאסר בשאר האם אפי' בהורתו ולדתו שלא בקדושה הי"א ולא נקיט לידתו בקדושה אלא משום שארתה דשאר האב הילכך קיימא הך סיפא על הגר דאיירי ביה לענין איסורה דשאר האם. והא דכונס א' ומוצי' א' פרש"י ז"ל דגזירה היא דלא ליתיה למשרי בישראל אשה ובתה וכ"ע. דליכא משום שלא יאמרו באנו וכו' דהא בשעת עכו"מז מותר בן נח באשה ובתה דלית להו שום ערוה מחמת אישות אלא אשת אב לר"ע וכדפרישית לעיל ודעת ר"ה ז"ל שלא אסרו משום גזירה שלא יטעו בישראל אלא באשה ובתה וכיוצא בה שיש בהם שאר האם בעכו"מתן וכגון שני אחים מן האם אבל באותם שאין להם שאר בשעת עכו"מז כגון אחוה דמן האב מותרת לו בגיירותו וכן כתב הרמב"ן ז"ל דבתו שנתגייר' מותר' לגר וזה עול' עם הטעם שכתבנו וכן דעת מהר"ם ז"ל ודברים של טעם הם:

התם קאי וה"ק הא דאמר רבנן יקיים לכתחלה לא יכנוס פי' דכל מאי דקתני' מתני' יקיי' לכתחלה לא יכנוס וכדפרש"י ז"ל בסנהדרין. ויש שפי' דלא קאי אלא אחות האם מן האב דקתני ר"מ אומר יוציא משום איכא צד אם דמסתב' טעמיה לרבנן לכתחל' אבל באידך דקתני יקיים ליכ' טעמ' למיסר אפי' לכתחלה וטעמ' דמסתבר הוא אלא שהלשון כלשון הראשון הוא ומ"מ אין האיסור הזה לתרוייהו פירושי אלא לר"א דאוקימנ' כוותי' אלו לר"ע כלהו שריין ואפי' לכתחל' כדפי' הרמב"ן ז"ל וכן התירם הרמב"ם ז"ל מפני שסובר דהלכת' כר"ע:

מתה אשתו מותר בחמותו איכא דתני אסור בחמותו חדא כר' ישמעאל וחד' כר"ע פירוש הא נמי על נשא אשה ובתה קאי דמיירי כשהיתה לידתו שלא בקדושה דאלו בגר דריש' שהיתה לידתו בקדוש' הרי הוא גר גמור ואסור בחמותו אלא ע"כ גר שנולד שלא בקדוש' מיירי וכגון נשא אשה בשעת עכו"מז ונתגיירו שניהם וגם חמותו ושורת הדין דשרי' ליה דפקע אישות לגמרי ואף כשהיה עכו"מז מותר היה בחמותו כדכתיבנ' לעיל דלית להו ערוה מחמת אישות הילכ' ליכא למיס' מטע' שלא יאמרו וכו' וע"כ ליכ' למיסר אלא מן הטעם שלא יבואו לטעות כן בישראל לישא חמות ואלו בחיי אשתו הא ודאי אסור בחמותו לד"ה כיון שבישראל יש איסור חמות מחיים במית' ובכרת לד"ה ולכן נחלקו כשמתה אשתו דה"ל חמות לאחר מיתה ולר' ישמעאל דאמר דבדידן חמותו לאחר מיתה בשריפ' וכרת גזרו בה בגרים ולר"ע כיון דקלישא איסורא לא גזרו בה בגרי' וכ' מפר' ואזיל וכבר פירשנו לעיל בפ' האשה דהא דאמרי' לר"ע דקלישא ליה איסור' היינו משום דאקליש' אפי' מכרת דאי לאו משום מיעוט שריפה לא חשיב קולש' לענין שלא נגזור בו כיון שיש בו כרת דהא כלהו הני דאחוה חייבי כריתות נינהו ושמעי' מהכא נמי להדי' דאיסור' דאורית' הוא לר"ע דאי לא הוה לן למימר ומאן דשרי כר"ע דאמ' חמות לאחר מיתה שריא מדאורית' וגבי גר לא גזרו ביה רבנן אלא ודאי כדאמרן תו ש"מ דבת אשתו ובת בתו אפי' לאחר מיתה איכ' שריפה וכרת לר"ע נמי כיון דמיירי ריש' בשכנס אשה ובתה אלא ודאי דבבתה אסור הוא לד"ה ומיהו יש לדחו' לעול' אין שריפה בבת אשתו לאחר מיתה לר"ע דומי' דחמותו דילפי' מיניה ומיהו כרת איכ' אפי' לאחר מיתה דכרת בגופ' כתיב' וכיון דכן לא איקליש איסורה וחמותו לאחר מיתה לר"ע היינו מדכתיב ארור שוכב עם חותנתו וכדפרש"י ז"ל במסכ' סנהדרין בפ' הנשרפין:

משנה חמש נשים שנתערבו וכו' כולה מפורש' יפה כפרש"י ז"ל מאי הוא ושלשה חולצין לאחת כלו' למה לא ייבם א' מהם לכלן אם ירצה אחר חליצת כל האחים לכלם. ה"ק מקצת אחין מן האב ומקצתם אחים מן האם חולצי' ולא מייבמין. ואחי' מן האב מייבמי' פירוש מקצת הודאי יש שיש להם מתערובות הללו אחים מן האם ולא מן האב וא"כ יש להם בהם אחי מן האב ולפי' צריכי' לחלוץ לכולם מפני ספק אשת אחיו מן האב ואינו מייבם מפני ספק אשת אחיו מן האם אלא אותו הודאי שאין לו בהם אלא אח מן האב הוא יהיה מייבם ופשוט הוא והא דקתני מקצת אחים הראויי' לייבם דהיינו אחים מן האב כהני' חולצי' דלא אפשר לייבומ' הכא אלא אחר חליצת האחים וכהני' אסורי' בחליצה מדרבנן:

כבר ביארנו למעלה בפרק האשה ובסנהדרין פרק הנשרפין בענין חמותו לאחר מיתת אשתו שיש אומרין שאין בה כרת אלא איסור לאו ואע"פ שיש בה חולקין כמו שכתבנו שם יש קצת ראיה לשיטה זו בסוגיא זו במה שאמרו מאן דשרי כר' עקיבא דאמר חמותו לאחר מיתת אשתו קליש ליה איסורא וגבי גר לא גזרו רבנן ואם תאמר שלא נתמעטה חמות לאחר מיתה אלא משריפה אבל בכרת מיהא איתה מאי קולשא איכא הכא כל שבאחוה נמי כרת היא וכן ראיה ממה שאמרו בסנהדרין איסורא בעלמא ומכל מקום אף לדעת זה איסור תורה יש בה וכמו שאמרו למעלה מאיסורא מי מיעטה כלומר שלא מיעטה הכתוב מאיסור ומדכתיב ארור שוכב עם חותנתו כמו שכתבנו שם והוא הדין לאם חמותו ואם חמיו ולדעת זה קדושין תופשין בהן וכבר כתבנו לשיטתנו שלא נתמעטו מן הכרת וכן כתבוה גדולי המחברין ולדעת זה אין קדושין תופסין בהן ומתוך כך אני רואה לפרש בסוגיא זו קליש ליה איסורא כלומר שירד מחומרא לקולא ולא עמד על מדרגת איסורו ומתוך כך היה קל בעיניהם שלא לגזור בו לגבי גר וכן נראה מלשון גדולי הרבנים שכתבו קליש ליה איסורא שאף בישראל אינה בשריפה אלמא בכרת מיהא איתא:

אף בת אשתו ובת בתה ובת בנה יראה שדינם כחמותו ואם חמותו ואם חמיו שכל לאחר מיתת אשתו אינם בשריפה ולא בכרת לדעת ראשון ולדעתנו אינם אלא בכרת וכמו שכתבוה גדולי המחברים שהרי בתה ובת בתה ובת בנה מחמותו למדנוה כמו שהתבאר בסנהדרין פרק הנשרפין ודיו לבא מן הדין להיות כנדון ומכל מקום קצת גדולי הדורות כתבו באלו שהן בשריפה ממה שאמרו כאן נשא אשה ובתה מוציא אחת וכונס אחת ובחמות הוא אומר מותר בחמותו משום דלאחר מיתה קלשא איסורא ואלו בבתה נמי קלשא איסורא הוה ליה למיתני הכי באשה ובתה ועוד ראיה אצלם בפרק האשה רבה ממה שאמרו שם אי ר' עקיבא ליתני חמותו ולא אמרו ליתני בתה ובת בנה ואע"פ שיש לומר דהואיל וכולהו מחמותו נפקן נקט ליה חמותו מכל מקום אי הכי לא אישתמיט תלמודא שלא להזכירה ואם מפני שלמדנוה מחמותו לא למדנוה לכל הדברים אלא לאזהרה לומר מה להלן ענש והזהיר אף כאן ענש והזהיר ודוק מינה ואוקי באתרה וחמות שנתמעטה נתמעטה והוא הדין לאם חמותו ואם חמיו אבל בתה ובת בנה ובת בתה שלא נתמעטו באיסורן הן עומדות לשריפה גמורה וכמו שמצינו באזהרה וכרת שעשה הכתוב בתה ובת בתה ובת בנה לאחר מיתה כמחיים ומכל מקום עיקר הדברים כדעת ראשון שכל שבא מצד זיקת אשתו לא ידון בשריפה אלא בחיי אשתו אלא או בכרת או באיסור לאו מר כדאית ליה ומר כדאית ליה:

המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר חמש נשים שנתערבו ולדותיהן הגדילו התערובות ונשאו נשים ומתו ארבעה חולצין לאחת ואחד מיבם הוא ושלשה חולצין לאחת ואחד מיבם נמצאו ארבע חליצות ויבום לכל אחת ואחת אמר הר"ם פי' שרש זאת ההלכה כשיהיה לכל אחת מאלו הנשים ולד ידוע עוד הולידו חמש בנים אחרים ונתערבו ומתו המעורבין ונשארו החמשה הידועים הנה משפטו כמו שאספר וזה כי כאשר חלצו ארבעה לאחת מהו ישאנה החמשי והיא מותרת על אי זה ענין שיהיה אם היתה זאת אשת אחיו הנה עליו שייבם אותה ואם בעלה הנה כבר חלצה לה אח בעלה לפי שכבר חלצו לה כל מארבעה הנה כל אחת מהן יחלוץ לה ד' אחים ראשונים ואחר ישאנה החמשי אחר שלמות החליצה עוד יחזור אשר נשאה ויהיה מכלל הד' אשר יחלצו לשנית וייבם אותה האחד אשר חלצו לראשונה כן יחזרו חמש נשים אצל חמש אחים וזה אפשר שיהיה כל אחד מהאחין יקיים מצות יבום וזה מותר ואם חלצו כלן לכל אחת מהן הנה הן מותרות להנשא לזרים:

אמר המאירי חמש נשים שנתערבו ולדותיהן והגדילו אותן התערובות ונשאו נשים ומתו כו' ביאור הענין הוא שחמש נשים אלו אינן קרובות זו לזו וכן בניהן אינם קרובים זה לזה ויש לכל אחת מנשים אלו בן שהוא בנה ונמצאו חמש בנים ידועים להם ואחר כך הולידו כל אחת מבעלה בן שני ונמצאו חמשה ולדות ונתערבו אלו החמשה ולדות האחרונים עד שאינו ידוע אי זה בנה של זו ואי זה בנה של זו והגדילו אלו התערובות ונשאו נשים ומתו התערובות ונשיהם זקוקות לאותם הודאים שהרי כל אחד עם אחד מן הניכרים אח מן האב ואלו היו אלו ניכרים אי זה בנה של זו ואי זה בנה של זו היתה כל אחת מנשותיהן זקוקה לאחד מהן ועכשו שלא נכרו הרי כל אחת מהן זקוקה מספק לכל החמשה והדבר ידוע שאלו חלצו כלם לכל אחת מהן הותרו לשוק אלא משנתנו מכוונת לקיים בהן מצות יבום ומתוך כך הוא אומר שיהו ארבעה חולצין לאחת ואחר כך ישאנה החמשי ומותרת לו ממה נפשך שאלו נזדמן שתהא זו אשת אחיו הרי קיים מצות יבום וחליצת האחרים אינה כלום ואם לא נזדמן כך הרי מכל מקום מותרת לו שכבר חלצה ליבמה שהרי יבמה בכלל הארבעה שחלצו והותרה לשוק ואחר כך יהא זה שייבם ושלשה מן האחרים חולצים לשניה וישאנה החמשי וכן בכלן ונמצא לכל אחת מהן ארבע חליצות ויבום אחד וצריך שיהו הארבעה חולצין תחלה ואחר כך יהא החמישי כונס אבל יבומי ברישא והדר מיחלץ לא שמא אין אשת אחיו מזדמנת לו ונמצא פוגע ביבמה לשוק אלא כל אחד מיבם אחר חליצת הארבעה ואע"פ שאחד רשאי ליבם את כלן אחר חליצת הארבעה מכל מקום לכתחלה ראוי לעשות כן שמא תזדמן כל אחת בשלה ותתקיים מצות יבום:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ענין זה שביארנו במשנתנו הדבר ידוע שהוא נאמר בשכל אחד מכל התערובות עם אחד מן הודאים אח מן האב כגון שהולידה כל אחת מהן את הידוע ואת המעורב מבעל אחד הא אלו תאמר כל אחת מהן את הידוע מבעל אחד ואת המעורב מבעל אחר אין כאן חליצה כלל שהרי אין כאן תורת יבום וכל שכן שאין יכול אחד מהן לישא אחת מהן שמא תזדמן לו אשת אחיו מאמו שהיא בכרת היו מקצתם אחים מן האם ומקצתם אחים מן האב שיש למקצת הודאים בתערובות אלו מן האם ולא מן האב ואחים מן האב ולא מן האם ושאר הודאים אין להם בתערובות אלו אלא אחים מן האב על הדרך שהתבאר אותם שיש להם בתוכם אחים מן האם ואחים מן האב חולצים לכלן כדי לפטור אשת האח שמצד האב ולא מיבמין שמא תזדמן להם אשת האח מן האם שאינה בתורת יבום והיא אצלו בכרת ואותם שאין להם בתערובות אלו אלא אחיו מן האב מיבמין אחר חליצת כל האחרים על הדרך שהתבאר והמשל בזה כגון שנשא רחל וחנה וילדה לו רחל את יוסף גירשה ונשאת לבועז וילדה היא וחנה ושלש נשים אחרות במחבוא ונתערבו ונמצא שיש ליוסף בתערובות הללו אח מן האב והוא בנה של חנה ואח מן האם והוא בנו של בועז וכן אתה אומר אם היו מקצתם כהנים שהם אסורים בחלוצה ומקצתם שאינם כהנים כלומר מקצת הודאים כהנים ומקצתם שאינם כהנים וכלם אחים מן האב כל אחד בשלו כהנים חולצין לכלן ולא מיבמין שמא נזדמנה אחת ליבמה וחליצתה חליצה וחלוצה אסורה לכהן ושאינן כהנים מיבמין אחר כל החליצות היו מקצת הודאים כהנים ומקצתם יש מהם בתערובות אחים מן האם ואחים מן האב כלם חולצים ולא מיבמין על הדרך שהתבאר:

בפרש"י בד"ה ה"ג מקצתן אחין כו' ונשאה בועז ולו בן מאשה אחרת כו' עכ"ל דקדק לפרש שאותו בן הודאי של בועז הוא מאשה אחרת ואינו מרחל משום דאל"כ ההוא בן ודאי של בועז הוה נמי אסור לייבם משום דשמא יפגע בחלוצת אחיו מאמו דיוסף החולץ לכולן הוא אחיו מאמו בן רחל ותנן החולץ ליבמתו כו' היא אסורה בקרוביו וק"ל:

תוד"ה נשא אשה ובתה וכו' מדקתני כונס וכו' דכשנשאן בגיותן דלא הוה בהן קדושין בשום אחת שייך לומר דלאחר שנתגייר כונס א' מהן אבל אם איתא דנשאן לאחר שנתגייר דשייך לכל הפחות קדושין באחת הוה ליה למימר יקיים אחת וכו':