מסכת יבמות דף פ״ב עמוד א׳

ר' יהודה לטעמיה בכיסוי הדם ובהקומץ:

אדתני אבל חתיכה כו' דמשמע טעמא משום דהפסד מועט הוא נפלוג בדידה ואע"ג דליכא תקנתא לא בטלה:

טהורה בטהורה עדיפא ליה לאשמועינן דאע"ג דשתיהן טהורות ושייך בהו ביטולא טפי דאשכחן במסכת תרומות (פ"ה מ"ג) דתרומה טהורה בחולין טהורין הכל מודין שעולין ובתרומה טמאה בטהורה חלוקים ב"ש וב"ה (שם מ"ד) ועוד דנימוחה ואפ"ה לא תעלה:

ולר"ל מאי שנא רישא ומ"ש סיפא בשלמא לר' יוחנן דמוקי לה בשלימה סיפא כיון דהפסד מועט הוא לא מבטלינן חתיכה שלימה הואיל ודרכו לימנות ואף על גב דלר' יוחנן עיגול דתרומה בטל בחולין דקא מהדר לר"ל והלא אני שונה כו' מכלל דמודה בעיגול דבטיל משום הפסד מועט בחתיכה מודה דיהבינן כולהו לכהן הואיל והיא גופה דאורייתא לא חיישי' להפסד מועט אלא לר"ל דאמר מידי דאורייתא לא בטיל והכא משום דנימוח לא חשיב תו איסור דילה ובטלה סיפא אמאי לא תעלה הא ליתא לאיסורא בעיניה:

אמר רב שישא בריה דרב אידי לעולם בנימוחה ורישא בטומאת משקין דרבנן כגון שנטמאה חתיכה על ידי משקין טמאין שנגעו בכלי דמדאורייתא אין משקה מטמא כלי ואע"ג דאיכא למיגזר משום טומאה דאורייתא מודה ריש לקיש דבטיל הואיל ואין דרכו לימנות:

וסיפא קדשים לזר איסור דאורייתא הוא ומידי דאורייתא מין במינו להאי תנא סבירא ליה דלא בטיל ואפילו שאין דרכו לימנות:

ליפלוג וליתני בדידה בטומאה וטהרה כדנקט מילתיה ואתי מאי שנא דשבקיה תנא למילתיה למנקט חולין וקדשים:

טהורות בטהורות עדיפא ליה וניחא ליה לתנא למיתני טהורות בטהורות דשייך בהו ביטולא טפי כדפרישי' לעיל ואפ"ה אזלינן לחומרא הואיל ואיסור דאוריי':

רבי יהודה לטעמיה דאמר מין במינו לא בטיל דוקא בדבר לח ומתערב אית ליה לר' יהודה דלא בטיל דומיא דדם הפר ודם השעיר דיליף מינה ר' יהודה בהקומץ רבה (מנחות דף כב. ושם) אבל בדבר יבש לא דר' יהודה גופיה אית ליה בפ' נוטל (שבת דף קמא:) דמעלין את המדומע בק"א ואפי' מין במינו כדמשמע גבי ליטרא קציעות ונבלה בהקומץ רבה (מנחות דף כג. ושם) דאיכא למאן דלא בטל היינו בנימוחה וסברא הוא דדבר המתערב מתפשט טעם האיסור בכל ההיתר ולא בטל אבל דבר יבש האיסור מונח במקומו אלא שאין ניכר היכן הוא וההיא דשילהי ביצה (דף לח: ושם) דאמר דחיטין ושעורים בטלים לרבי יהודה ולא חטין בחטין בקמח איירי דאל"כ חטין בשעורין אמאי בטל והלא ניכרים הן ועוד נראה דאפילו קמח כיון שצונן הוא ואין טעם מתפשט בטל דאי לאו הכי אפילו קמח חטין וקמח שעורים מין במינו הוא לרבא דאזיל בתר שמא בפרק בתרא דע"ז (דף סו. ושם) כמו חמירא דחיטי וחמירא דשערי אלא התם ברותח איירי ובהקומץ רבה (מנחות דף כג. ושם) דאמר דמנחות שנתערבו לא בטילי לרבי יהודה התם נמי מתוך שומנן מתרככין ונותנין טעם זה בזה א"נ כשיאפה אותן יתנו טעם זה בזה:

טהורות בטהורות עדיף ליה דאע"פ שאין איסורה אלא לזרים אפ"ה חמירא ולא בטלה וכ"ש טמאה דאיסורה אף לכהנים ובקונטרס פירש טעם אחר:

בטומאת משקין דרבנן וקסבר רב שישא בריה דרב אידי דרבנן לא פליגי אדרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטל אלא בדרבנן אבל בדאורייתא מודו דלא בטלה אבל לא נימוחה כיון דכל שדרכו לימנות מקדש אף בטומאה דרבנן לא בטל כמו תרומה בזמן הזה דאי הויא דאורייתא לא הוה עיגול בעיגולים עולה אע"ג דתרומת פירות דרבנן:

רישא איסור לאו סיפא וכו' אמאי דאוקמינן בשנימוחה קאי ובקונטרס פירש דאתי לפרושי בשלא נימוחה ועיגול היינו טעמא דר"ל דמדאורייתא לא בטיל כיון דתרומה לזר במיתה ככרת דמיא וחבילי תלתן של כלאי הכרם אע"ג דאיסור לאו הויא מ"מ לא בטל משום דהוי את שדרכו ודוקא בכל שדרכו הוא דמפליג רבה בין איסור לאו לאיסור כרת ואע"ג דעלה קתני שהיה ר"מ אומר כל שדרכו לימנות מקדש יש לפרש כעין שפי' לעיל דה"ק שהיה ר"מ אומר כל שדרכו לימנות מקדש באיסור כרת או באיסור מיתה והואיל וכן דין הוא שיקדש את שדרכו אפילו באיסור לאו ומיהו לא יתכן כלל לפרש כן דהא חתיכה של חטאת טהורה בחולין עדיפא אפילו מאת שדרכו כדפרישית לעיל מטעם דראויה להתכבד ומשמע דוקא משום דהוי איסור כרת לא בטל אבל איסור לאו בטל:

משום דהוי ליה דבר שיש לו מתירין למאי דקטעי רב אשי קשה עיגול בעיגולים אמאי עולה דאפילו בדרבנן שמעינן ליה לרב אשי (ביצה דף ד.) דדבר שיש לו מתירין לא בטל ויש להעמיד ההיא דעיגול בעיגולין בתרומה טמאה דאין לה מתירין ומיהו קשה למאי דס"ד השתא אמאי תרומה טהורה עולה בק"א:

שתי קופות אחת של חולין הקשה הר"ר שמואל מאכזב אדמקשה מברייתא לותיב ממתני' דתרומות (ריש) פ"ז (מ"ה) דתנן ב' קופות אחת של חולין ואחת של תרומה שנפלה סאה של תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזה מהן נפלה הריני אומר לתוך תרומה נפלה והוו להו לרבי יוחנן ור"ל לאיפלוגי עלה והשיב ר"י דמשום רבותא דר' יוחנן מייתי ברייתא דאפילו בב' קופות ושתי סאין דליכא למימר כולי האי אוקי חולין אחזקייהו דמה שנפל בקופה של חולין ספק הוא ואין לו חזקת היתר שרי בה רבי יוחנן בלא רבייה ואפשר דבסאה אחת אפילו ר"ל שרי בלא רבייה דסמכינן אחזקת חולין שבקופה ומוקי לה אחזקתייהו ולהכי לא פליגי אמתניתין אלא אברייתא:

אלא לר' יוחנן מאי איכא למימר פירוש כיון דתרומה בזמן הזה דאורייתא היכי סמכינן אשאני אומר להתיר בלא רבייה תימה למאי דסלקא דעתך השתא דתרומה בזמן הזה דאורייתא אפילו הוה מוקי לה רבי יוחנן כשרבו תקשי ליה היכי סמכינן אשאני אומר כיון דאית ליה לרבי יוחנן בריש אלו עוברין (פסחים דף מד. ושם) כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא דהכי פריך לה התם ומתוך קושיא זו משני התם הב"ע בתרומה בזמן הזה דרבנן ויש לומר דה"מ למימר וליטעמיך והתם נמי הוה מצי למימר וליטעמיך אפילו כזית בכדי אכילת פרס דרבנן תקשי אמאי אמרינן שאני אומר כיון דרבי יוחנן מוקי לה הכא בלא רבייה וכן דרך הש"ס בכמה מקומות:

הגרש"י ז"ל וכן היא ברוב הספרים ולריש לקיש מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רב שישא בריה דרב אידי רישא בטומאת משקין דרבנן סיפא באיסורא דאורייתא. ופירש בשלמא לר' יוחנן רישא משום הפסד מרובה חששו סיפא דהפסד מועט לא חששו אלא לריש לקיש דאוקמה בנימוחה אפילו סיפא נמי תעלה דבנימוחה ליכא לאיפלוגי אפילו בהפסד מועט שאם כן אין לך תרומה גדולה עולה בחולין לעולם. ופריק לעולם כולה ברייתא רישא וסיפא בנמוחה, וטעמא דרישא בשנטמאת בטומאה דרבנן וכגון שנטמא כלי בטומאת משקין דרבנן, דאלו מדאורייתא אין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה, ולפיכך הקלו בה ואמרו תעלה. וסיפא שנתערבה בחולין דאיסורא דאורייתא אפילו נימוחה לא תעלה, דקסבר האי תנא דמין במינו דאורייתא לא תעלה. ור' יהודה דאמר ברישא לא תעלה קסבר אפילו בדרבנן לא תעלה. זהו דרך פירושו של רש"י ז"ל וסוגיתו. וגם ר"ח ז"ל גריס ולריש לקיש מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אלא בפירוקא דרב שישא גריס רישא בטומאת משקין דרבנן ורבנן לטעמייהו דאמרי טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן, ור' יהודה לטעמיה דאמר טומאת משקין אפילו לטמא אחרים דאורייתא. וכן מצאתי גירסא ספרדית כתוב בה כן רישא בבשר שנטמא מחמת משקין שנטמאו מחמת שרץ ואזדא ר' יהודה לטעמיה ורבנן לטעמייהו דאמרי טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן ור' יהודה סבר דאורייתא אבל בשר שנטמא בשרץ עצמו מאי וכו'. וקשיא לי טובא לגירסתן דגרסי לריש לקיש, חדא דאי גרסינן לריש לקיש מאי קאמר ולריש לקיש דהא מדריש לקיש סלקינן ולא הוה ליה למימר אלא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ואנא ידענא דלריש לקיש קא מקשה דהא מיניה סלקינן. ואפשר לומר בזו דאורחא דתלמודא הוא בהכין, דאף על גב דסליק מיניה כי הדר מקשה עליה קושיא אחרינא הדר ואמר ולפלוני מאי שנא או מנא ליה. וכיוצא בזה לקמן דקאמר ורבנן זבה מנא להו ואף על גב דסליק מינייהו. וגדולה מזו בפרק אלו מציאות (בבא מציעא כז, א) גבי ומצאת' ואידך אף על גב דסליק מיניה. אלא שקשה עוד דאנן קשיא לן לריש לקיש כיון דנמוחה מאי שנא סיפא דלא תעלה, ואיהו מהדר דטעמא דרישא דתעלה משום דלא איטמי אלא בטומאת משקין דרבנן כאלו הוה קשיא לן טעמא דרישא. וגם בזו אפשר לתרץ דמשום דאוקמה השתא באוקימתא חדתא ואוקי סיפא בטומאה דאורייתא אצטריך נמי למימר רישא אטומאת משקין דרבנן. [הגה"ה: ק"ל לתירוץ זה דלאו אוקמתא חדתא היא בסיפא דלעולם קדשים לזר דאורייתא נינהו ולא בעינן למימר שנטמאת דאורייתא. ועוד דטהורה בטהורות היא וא"כ הדרא לדוכתא. ע"כ מהר"ר שמואל הלוי בן חכם זלה"ה]. אלא דאכתי קשיא עוד דמעיקרא קא קשיא לן טעמא דר' יהודה ואמרינן אי הכי מאי טעמא דר' יהודה, ואמרינן ר' יהודה לטעמיה דאמר מין במינו לא בטל ורבנן פליגי עלה ואמרי בטל, והשתא להאי פירוקא דרב שישא אמרינן דהוי טעמא דסיפא לכלהו משום דמין במינו לא בטל ופליגי רבנן עליה דר' יהודה ברישא אי בטל בדרבנן או לא ולא פרשינן כלום. על כן איני יכול להלום גירסא זו ופירושה. גם למה שפירש רש"י ז"ל טעמא דברייתא לר' יוחנן משום הפסד מועט והפסד מרובה, קשיא לי דאם כן היינו כעין פירוקיה דרב אשי דאמר סיפא הוי דבר שיש לו מתירין, ואם איתא אמאי לא פירש רב אשי אהאי לישנא ולא תיקשי ליה מאי דאקשינן עליה. וגירסא אחרת מצאתי במקצת ספרי הגאונים ז"ל דגרסי ולר' יוחנן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, וגרסי בדר' חייא בריה דרב הונא רישא בשנימוחה. ולהאי גרסא אפשר לפרש בשלמא לריש לקיש רישא בנימוחה וסיפא שלא נימוחה, אלא לר' יוחנן אי כל שדרכו לימנות שנינו אפילו רישא לא תעלה, אי את שדרכו לימנות שנינו אפילו סיפא תעלה. והשתא לא מפלגינן בין הפסד מרובה להפסד מועט. ופריק רישא בדרבנן וסיפא בדאורייתא. ומכל מקום האי נמי לא סלקא כלל דהא לרבי יוחנן את שדרכו לימנות שנינו ואפילו בדאורייתא כל שדרכו לימנות אינו מקדש, ואם כן חתיכת חטאת טהורה אמאי לא תעלה וצל"ע. ומכל מקום לפי הגירסא הראשונה נמי דגרסי לר"ל יש לפרש דלר' יוחנן ניחא רישא וסיפא, רישא בטלה דאת דאת שדרכו לימנות שנינו, וחתיכה אינה אלא מכל שדרכו, וסיפא דאינה בטלה לאו משום חשיבות מנין אלא משום חשיבות אחר שיש בה, דהיינו שראויה להתכבד בה בפני האורחין, כלומר בפני כל אורח לכשתמצא לומר שתתבטל ולפיכך אינה בטלה, מה שאין כן ברישא דאם תבטלנה אינה ראויה להתכבד בה בפני כל אורח אלא בפני זכרי כהונה וכמו שכתבתי למעלה (פא, ב בד"ה ואי) וזה יותר נכון בעיני.

והא דרב אשי בדותא הוא וכו' ומכאן נ"ל קושיא על מ"ש הרב אלפסי ז"ל בהלכות בפרק גיד הנשה (סי' תתצג) על ההיא דאמרינן בפרק כיצד צולין (פסחים סו, ב) פת שאפאו בתנור עם צלי דאסריה רב כהנא למיכל בכותחא. וקא פריש הרב אלפסי ז"ל טעמא בהלכות משום דכיון דמצי למיכליה בהדי בשרא הוה ליה כדבר שיש לו מתירין דאפילו באלף לא בטל. ולפום מאי דאמרינן הכא ליתא, דלמיכליה בבשר לעולם מישרא שרי, ולמיכל בכותחא לעולם אסור וכדדחינן הכא בפירוקיה דרב אשי מהאי טעמא כנ"ל.

בשלמא לריש לקיש קסבר בדרבנן נמי בעינן רבויא אלא לר' יוחנן קשיא כלומר כיון דאית ליה תרומה בזמן הזה דאורייתא אמאי לא בעינן רבויא. קשה לי דעדיפא מינה הוה ליה לאקשויי אמאי אמרינן שאני אומר וכדאמרינן באלו עוברין (פסחים מד, א) למאן דאמר כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאיאמרינן שאני אומר. ונראה לי דהא עדיפא ליה לאקשויי דאפילו לכשתמצא לומר דאפילו בדאורייתא אמרינן שאני אומר, חד בחד מיהא לא בטל וכי אהדר להו ר' יוחנן אנא דאמרי כר' יוסי הכי קאמר להו, דתרומה דאורייתא ואפילו ברבייה נמי לא אמרינן שאני אומר דבאורייתא לא אמרינן שאני אומר.

טהורה בטהורה עדיפא ליה פרש"י ז"ל בלשון אחר דאע"ג דשתיהן טהורו' ושייך בהו בטולא טפי דאשכחן במ' תרומות דתרומה בחולין טהורין הכל מודים שעולה ובתרומה טמאה בטהורה חולקי' ב"ש וב"ה ועוד דעדיפא ליה למתני חומרא שאינה עולה ואפי' בנימוחה והטעם הראשון הוא הנכון כדבעי' למי' ולשון הגמ' מוכיח כן דאמרי' טהורה בטהורה עדיפא ליה ולא אמרינן נימוחא עדיפא ליה:

גרש"י ז"ל והיא גר"ח ז"ל ומקצת נוסחאות ור"ל מ"ש רישא ומ"ש סיפא ופי' הוא ז"ל דבשלמא לר' יוחנן דמפרש לה בחתיכה שלמה אמר לך דאע"ג דחתיכה זו אינו דבר שבמנין דכל שדרכה לימנות היא כיון דבסיפא הפסדא מועט דאע"ג שלא תעלה חזו כלהו לכהני' אפקוה מדינ' ועשאוה כאלו היא דבר חשוב ממש ואמרי לא תעלה ברישא שאם לא תעלה הפסד' מרובה דלא חזי אלא לשריפה אוקמוה אדינא ואמרו שתעלה ובעגול בעגולי' אע"ג שהפסידו מועט דהא אכלי ליה לכהני' כיון שאיסורן מדבריה' דתרומת תאנים דרבנן אוקמוה אדינא אבל לר"ל דמפרש בבריתא כולה כשנימוח' סיפא נמי למה לא תעלה דהא ליתיה לאיסור בעיניה ופריק רב שישא ברי' דרב אידי רישא בטומאת משקין דרבנן וסיפא באיסור' דאורית' פי' דסיפא כיון דאיסורא דאורית' הוא סברי רבנן דמין במינו לא בטיל כסברא דרב יהודה וברישא דאיסורה דרבנן הוא דאפליגו רב ורב יהודה וה"ק על פי' זה חדא דכיון דעל ר"ל פרכי' למה לך למימר ולר"ל מ"ש רישא ומ"ש סיפא דהא בדידיה עסקי' השתא והכי ה"ל למימר מ"ש רישא ומ"ש סיפא ועוד דהא אנן ל"ק לן על ר"ל אלא סיפא ולמה ליה לרב שיש' לומר רישא בטומאת משקין דרבנן לימא סיפא משום דמודו רבנן דמין במינו לא בטיל וכי פרכי' א"כ רישא במאי פליגי לימא רישא בטומאת משקין דרבנן דהכי אורחא דתלמודא:

ומיהו בזו י"ל דרב שישא לאו בל' קושי' איתמרא אלא שפירוש הוא הברייתא ומ"ש רישא ומ"ש סיפא והביאום בכאן לפרש קושייתנו וכיוצא בו בתלמודא ומי' אכתי קשיא דלא שמעי' לרבנן בשום דוכתא האי סברא דמדאוריתא מין במינו לא בטיל כלומר ומינה דרבנן לטעמייהו דאמרי בטיל והיכי הדרי' השתא לומר דרבנן נמי סברי מין במינו לא בטיל בדאוריתא ולא מפרשי לה בהדיא ועוד כי מה שפי' רבי' ז"ל דלר' יוחנן ניחא בריתא דשאני ליה בין הפסד מרובה להפסד מועט ה"ל לתלמודא לפרושי ה"ט דמהיכא ידיע לן ועוד כי כיוצא בזה אמ' רב אשי לקמן ולא קיימא לן:

לפיכך הסכימו גדולי רז"ל לג"ה שגורסי' ולר' יוחנן מ"ש רישא ומ"ש סיפא וה"פ דבשלמא לר"ל רישא כשנימוחה וסיפא כשלא נימוחה אבל לר' יוחנן דמוקי רישא נמי בשלא נימוחה מ"ש רישא ומ"ש סיפא אם בדבר שבמנין היא בתרוייהו לא תעלה ואם אינם דבר שבמנין וכו' ופריק רב שישא דרישא איסור דרבנן וכיון דאינה דבר שבמנין בטלה כדינא דכל שדרכו לימנות היא אבל סיפא דאיסור דאורייתא חומר איסור וקדושה עושה אותה שדרכה לימנות ולא בטלה וכו':

רב אשי אמר וכו' והא דרב אשי בדותא היא ולא אמר מעולם דלמאן יש לה מתירין פי' דדבר שיש לו מתירים היינו שיש לו התר אפי' למי שנאסר עכשיו משא"כ בזה ומדלא מתרצי' דבטעמא דר"א דבעי למימר דרישא אין לו מתירין לשום אדם והפסדו מרובה וסיפא יש לו מתירין לקצת בני אדם והפסדו מועט ולכך לא תעלה שמעי' דליתי לההוא פי' והרי זה נכון מפי' רבי' הר"ם ז"ל דהלכת' כר' יוחנן דאת שדרכו לימנות שנינו ומיהו מאי דאמרי' בסוגיי' דדבר שבמנין בדרבנן בטיל לית הלכתא הכי אלא כתנא דליטרא קציעו' דאמר כל דבר שבמנין אפי' בדרבנן לא בטיל ואיתא בזבחים ובפ"ק די"ט (דף ד) ואע"ג דלא קי"ל כוותיה לענין דבר שבמנין בכל שדרכו לימנות קי"ל כוותיה דדבר שבמנין שדרכו לימנות אפי' בדרבנן לא בטיל וכ"פ הרמב"ם ז"ל ויש חולקי' עליו אבל רבותי הסכימו בדבריו ז"ל:

וסבר ר' יוחנן תרומה בזמן הזה דאוריתא פי' דקס"ד דמשו' דסבר ר' יוחנן הכי מפרש לה למתני' הכי:

והתניא שתי קופות וכו' עד שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו פי' דכיון דספיקא הוא היאך נפלו תלינן לקולא דספיקא דרבנן הוא וכדמפרש ואזיל ואמר ר"ל והוא שרבו חולין על התרומה פי' דאיכא כדי בטול דאורייתא דחד בתרי בטיל ור' יוחנן אמר אף על פי שלא רבו חולין על התרומה כלל אלא שהם שוה בשוה והכי מוכח לקמן מפרכא דפרכינן ליה ממקוה:

בשלמא ר"ל קסבר בדרבנן נמי רבוייא הוא דבעיא פירוש בשלמא ר"ל אע"ג דקתני ליה סתמא וכיון דסבירא ליה דתרומה בזמן הזה דרבנן הוה ליה למשרי בלא רבוייא דהא ספיקא דרבנן הוא וספיק' דרבנן לקולא מ"מ יכול לשנויי דעשאה כעין של תורה לחומרא והצריכו בו רבויה דלא למיטעי באיסורין דאוריתא. אלא לר' יוחנן קשי' פי' דכיון דסבר דתרומה בזמן הזה דאורית' ספיקא דאוריית' הוא ואיך אפשר למתלי בהתירא ולקולא בלא רבוייא וא"ת לימא ליה דבריתא בתרומת חוצה לארץ שהיא מדרבנן לד"ה וי"ל דהא ליתא דא"כ פשיטא דלא בעי רבוייא ור"ל נמי לא הוה אמר דבעי רבויא דהא קי"ל דתרומת חוצה לארץ מבטל' ברוב ואפי' לכתחילה ואפי' לאוכל הזר וכדאמרינן בבכורות פ' עד כמה:

ואותיבניה לר' יוחנן מדידיה אדידיה דתניא שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שני סאין אחד של חולין ואחד של תרומה ונפלו אלו בתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה ואמר ריש לקיש והוא שרבו חולין שבקופת חולין על התרומה שבקופת תרומה דאי נמי תרומה לתוך חולין נפלה הוה ליה חולין רובא ור' יוחנן אמר אפילו לא רבו דהואיל ותרומה דרבנן לא בעינן ריבויא אלמא תרומה דרבנן ותירץ דהא מני רבנן היא ואנא דאמרי תרומה בזמן הוה דאוריתא כר' יוסי דקאמר בסדר עולם ירושה ראשונה ושניה יש להם ר"ל שבגלות ראשון פקעה קדושת הארץ והוצרכו לקדש בימי עזרא אבל ירושה שלישית אין להם ר"ל שאינה צריכה ליקדש שלא פקעה קדושת הארץ בגלות אדום ואם כן תרומה בזמן הזה דאוריתא ומכאן פסקו רבים כר' יוסי דסדר עולם וכר' יוחנן בהא דתרומה דאוריתא ובקופה של חולין בעינן ריבויא ויש פוסקים כרבנן דלא בעינן ריבויא דתרומה דרבנן ור' יוחנן אליבא דר' יוסי אמרה ואין הלכה כמותו:

גמרא הא מני רבנן היא כו' ולא בעי לאוקמא כשרבו וכר' יוסי משום דאכתי תקשי ליה היכי סמכי אשאני אומר אפילו ברבייה כיון דאית ליה כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא כדפריך בפרק אלו עוברין:

בתוס' ד"ה רבי יהודה לטעמיה וכו' עד אלא התם ברותח איירי וכו' ור"ל ולעולם לא בקמח איירי אלא בחטין ושעורין שלימין שנתבשלו יחד וקבלו טעם זה מזה וחטין בשעורין דהוי מין בשאינו מינו בטל הטעם לר"י רק שצריך לברר מתוכן החטים האסורים וחטין בחטין דהוי מין במינו לא בטל לר"י: