דף ביאור

מסכת יבמות דף ז׳ עמוד א׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת יבמות דף ז׳ עמוד א׳

מסכת יבמות דף ז׳ עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 15 קטעים ממוספרים, כ־372 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

רציחה דוחה אותה שאם היה רוצח כהן ורוצה לעבוד עבודה ב"ד שולחים ומביאין אותו למות אלא א"כ היה על גגו של מזבח ועבודה בידו:

שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות ולא מעל מזבחי:

ומאי או אינו דקאמר הואיל ומקל וחומר אתיא דדחיא היכי מצינו למימר או אינו אלא אפי' מיתת ב"ד לא דחיא:

קבורת מת מצוה דחיא עבודה מולאחותו בפ"ק דמגילה (דף ג:) ואינו דוחה את השבת אף אני אביא רציחה דאף על פי שדוחה עבודה לא תדחה שבת. והאי דהדר אמר או אינו אלא אפילו בשבת הכי הדר ואמר קבורת מת מצוה גופה תדחה שבת כו':

ולמאי דסליק אדעתיה למימר מעיקרא דהאי דאיצטריך ליה קרא משום דאי לא כתביה ה"א אתי עשה ודחי לא תעשה:

מאי או אינו היכי מצי למימר או אינו דלא דחי במאי תיתי לן דלא תדחה:

אימור דאמרינן כו' היינו דהדר ואמר או אינו אלא אפי' במיתת ב"ד לא תדחי לאו דשבת שהרי יש בו כרת:

הדר אמר אטו עשה דדחי וכו' היינו דהדר ואמר או אינו אלא אפילו בשבת:

ועוד 18 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Yevamot 7a · Sefaria

תוספות

ומה עבודה שהיא חמורה ודוחה שבת רציחה דוחה אותה הקשה הר"ר יעקב דאורלינ"ש נימא דיו מה רציחה אינו דוחה עבודה אלא בשב ואל תעשה שבת נמי לא תדחה אלא בשב ואל תעשה וי"ל דאתיא כרבי טרפון דאמר (ב"ק כה.) היכא דמיפרך ק"ו לא אמרינן דיו והא דאמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לה.) ותהא קבורת מת מצוה דוחה שבת מקל וחומר לא משום דסבר כר"ט אלא לא מסיק אדעתיה לחלק בין קום עשה לשב ואל תעשה כי היכי דלא מסיק אדעתיה הש"ס בפ' מי שמתו (ברכות דף כ. ושם) ורבי יוחנן דלא מהדר ליה דיו משום דמהדר ליה שפיר טפי רציחה תוכיח דאפילו לרבי טרפון ליכא ק"ו ועוד נראה לומר דהכא דיינין הכי ומה עבודה דקילא דחיא שבת רציחה וקבורת מת מצוה דחמירא לא כל שכן ובמה הם חמורים דעבודה נדחית מפניהם ובפ' כיצד הרגל (ב"ק דף כה. ושם) דאמרו רבנן לר"ט דיו ולא דיינין ומה שן ורגל דקילי חייבים ברשות הניזק נזק שלם קרן לא כ"ש משום דאי נעביד קל וחומר הכי איכא למפרך טובא דאיכא בשן ורגל וליכא בקרן כגון יש הנאה להזיקן:

שנאמר מעם מזבחי ואפי' אם אין שם כהן אחר ראוי לעבודה שהעבודה נדחית וא"ת ודלמא התם לאו משום דרציחה דחיא עבודה אלא משום דגברא הוא דלא חזי כדאמרי' (ברכות דף לב:) כהן שהרג נפש לא ישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו וכ"ש עבודה וי"ל דע"כ חזי דאין מחלל עבודה דמעם מזבחי ולא מעל מזבחי ולא ישא את כפיו חומרא בעלמא הוא ועוד דוקא לא ישא את כפיו לפי שהרגו בידו ואין קטיגור נעשה סניגור וכדכתיב בההוא קרא ובפרישכם כפיכם:

תלמוד לומר לא תבערו וא"ת אמאי איצטריך בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לו.) מזבחי המיוחד לי למילף דרציחה דוחה אפילו קרבן צבור תיפוק ליה מדאיצטריך לא תבערו לאפוקי מק"ו ש"מ דרציחה דוחה אפי' קרבן צבור דדחי שבת דאי קרבן יחיד א"כ ליכא קל וחומר וי"ל דאי לאו דכתיב מזבחי לא הוה מוקמינן קרא מסברא בקרבן צבור דכדי לדרוש לא תבערו לאפוקי מק"ו אלא הוה מוקמינן קרא בקרבן יחיד ולא תבערו הוה דרשינן ע"כ לשום דרשא אחריתי א"נ השתא דכתב לא תבערו הוה מוקמינן קרא בקרבן יחיד מק"ו דאביי דאמר בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לה:) השתא דאמרת אין רציחה דוחה שבת אין רציחה דוחה עבודה מק"ו ומה שבת שנדחית מפני עבודה אין רציחה דוחה אותה כו':

לפי שיצא אשם מצורע לידון בדבר החדש מה שחטאת מצורע טעונה נסכים ושאר חטאות אין טעונות לא חשיב דבר חדש ואין קרוי דבר חדש אלא כשסותר כללו כי הכא דשאר אשמות טעונות כל הדם לגבי מזבח ואשם מצורע נותן ממנו לבהונות וכגון אשת אח שנאסרו כל העריות וזו הותרה שסותר כללו אבל מה שחטאת מצורע טעונה נסכים אין סותר את כללו וא"ת ולמ"ד בריש איזהו מקומן (זבחים דף מט:) דכללו גמר מיניה יהיו כל אשמות טעונות מתן בהונות ולילפו נמי כולהו עריות מאשת אח וי"ל דלא גמר מיניה אלא דבר דלא חדש בו כגון שחיטת צפון לעכב אבל לענין חידוש לא גמר מיניה כדפרש"י התם דאם כן היה יוצא לידון בדבר החדש כיוצא בו ללמד על הכלל כולו [ואין זה חידוש]:

Tosafot on Yevamot 7a · Sefaria

רשב"א

ותהא קבורת מת מצוה דוחה כו' ת"ל לא תבערו כלומר, כיון דגלי לן קרא דרציחה אינו דוחה, תו לא אתיא קבורת מת מצוה מק"ו, דהא איפריך ליה מרציחה דאינה דוחה. וא"ת היכי ילפינן מלא תבערו רציחה עצמה, דשאני הבערה דאינה אלא מכשירי מצוה, אבל סקילה או סייף תדחה את השבת. ויש לומר דכיון דגלי רחמנא דלא אמרינן מה לי חומרא זוטא מה לי חומרא רבה תו לא דחי אפילו רציחה עצמה את השבת. ולמאן דיליף מקל וחומר על כרחין לא אתא לא תבערו אלא לאפוקי מקל וחומר, וכיון שכן על כרחין האי לא תבערו לרציחה עצמה אתא, דלגבי רציחה הוא דכתיב מעם מזבחי תקחנו למות ואתא לאפוקי מהאי קל וחומר.

Rashba on Yevamot 7a · Sefaria

ריטב"א

הדר אמר קבורת מת מצוה גופה דוחה שבת מק"ו ת"ל ולא תבערו פירוש ואשמועינן קרא דלא נעביד דאי קרא דרציחה לדחות שבת ומינה שמעינן נמי לקבורת מת מצוה שלא תדחה שבת בק"ו דהא ההוא ק"ו לא איכא למפרך ביה מרציחה שיש בה אותו ק"ו עצמו ואינו דוחה שבת מה לי חומרא רבה מה כי חומרא זוטא פירוש היינו למאי דס"ד מעיקרא דבעי לאתויי ראיה מהבערה אבל אנן סברי' כמאן דדחי לה וכן למאן דשיילי לעיל ושקלי' וטרינ' הכא אשכחן דדוחה עשה ול"ת שיש בו כרת דהפרש איכ' בין חומר' רבה לחומר' זוטא וכדפי' לעיל וזה ברור מאד:

אלא סד"א תדחי אשת אח זו כלומר אל' להכי אצטריך עליה משום דסד"א ומשום הכי קתני תנ' שומע אני וכן מתפרש כל סד"א דשמועה זו ופשוט הוא:

והלא שלמים בכלל קדשים היו פי' דהא כתיב קר' אחרי' שהוא כולל לכל אוכל שום קדשים בטומאת הגוף שהוא בכרת כדכתיב כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכר' יצאו קדשי בדק הבי' פי' הרי שיצא ולמד היתר על כל הכלל שאין כרת באכילת קדשי בדק הבית שלא בטהרה ה"נ האי אשת את בכלל כל העריות ולהכי נקט כל דבר שהיה בכלל השלמים ולא נקט הרבה שיש כיוצא בו בתלמוד מפני שזה הכלל יצא ללמד היתר על הכלל ואעפ"י שלא יצא ללמד על עצמו כלום וכ"ש אשת אח שיצא ללמד התר על עצמו שילמד התר על הכלל כלו:

מי דמי התם כלל באיסור ופרט אבל הכא כלל באיסור ופרט התר פירש"י ז"ל דהתם שהכלל באיסור והפרט בהתר הפך הכלל ואין לומר בו למה יצא דלגופיה אצטריך אין לומ' שיצא ללמד על הכלל וק"ל הא דאמרי' בפסחים תניא ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' וכו' מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות מאי טעמ' הוה ליה למימר דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא פי' דבר שהיה בכלל שבעת ימים מצות תאכלו והא התם שהכלל באיסור והפרט בהתר ויצא ללמד על הכלל כלו. ונ"ל דשאני התם שאין הכלל באיסור מפורש שאפילו שבעת ימים מצות תאכלו משמע רשות ודע שלא מצינו פרט היוצא מן הכלל ללמד על הכלל לסותרו כולו והכ' הא עקר ליה שאין באכילת כל ז' חובה אלא ודאי גלויי מילתא בעלמא ולהכי כתיב בהדיא ששת ימים וכו' שהוא רשות ואמאי דהא נפק בדבר שהיה בכלל משביעי אלא ודאי מפני שדומה לכלל באיסור פרט בהתר אצטריך לומר שהלשון הזה שפיר משמע רשות ואין זה אלא גלוי מילתא:

הא לא דמי אלא לדבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו לכללו פירש"י ז"ל ולא לדמות כלל אליו וע"כ יש לנו לפרש כן לפום שמעתין דאתינן למימר דלגמר כלליה מיני' ומיהו ק"ל דהא איכא מ"ד בזבחים דאיהו לא הדר לכלליה אבל כלליה גמר מיניה וה"ל למימר הכא הניח' למ"ד כלליה גמר מיניה וכדאמרי' בעלמא ורש"י ז"ל פי' במס' זבחים דכי אמרי' התם כלל גמר מיניה היינו דבר שאינו חדש כבהן יד וכבהן רגל דכ"ע לא גמר מינה דא"כ היינו דבר שהיה בכלל ויצא ללמד על כל הכלל ואי לא אהדרי' קרא הוה אמינ' למאי דנפק נפק ולמאי דלא נפקל"נ. זה הלשון ותימה מאד דתנן אתינן למימר דאי לא מהדר ליה קרא לא היה הדר לכלליה ולא גמר כלליה מיניה ואילו אנן אמרי' דאי לא מהדר ליה למאי דנפק למילף מעלמא נפקא ולמאן דלא נפק לא נפק למהוי כההוא דנפק למילף מינה וי"ג מאי דנפק נפק ומאי דלא נפק ל"נ אבל אין הגירס' הזאת בכל המפרשי' אבל יש לפרש דרבותא נקט דאפי' מדברי' שהן בכלל הראשון וישנם באותו שיצא ללמוד ממנו לא היה ללמוד מן השני לחזור ראשון עד דמהדר ליה קרא בזבחים התם דאפי' נותן דמיו ואימורין שישנן בחטאת כמו בכלל הרא' לא היינו דנים אותם באשם מצורע אי לאו דאהדריה קרא וכ"ש ודאי בעלמא דלא גמר מיניה שום דבר חדש וא"ת מ"מ השתא דאהדריה קר' לילף כלליה מיניה וי"ל דשאני הכא דלא גמרי' מכפר ממכשיר ותו דהא אמעיט רחמנ' זאת תורת האשם וא"ת א"כ גמרי' מהכא דלא גמר כלליה מיניה י"ל דהא פרישנ' דאנן בתורת טעמא אתינן דכיון דבדידיה אמרי למאי דנפק נפק בלחוד אי לאו דאהדריה קרא ולפי' לעלמא דלא הדר לכלליה כצ"ל:

Ritva on Yevamot 7a · Sefaria

מאירי

זה שביארנו שמיתת בית דין דוחה עבודה דוקא על הדרך שביארנו ר"ל שהיה רוצה לעבוד ולא התחיל עדין אבל אם התחיל בעבודה ממתינין לו עד שיגמור שנאמר מעם מזבחי ולא מעל מזבחי:

אף קבורת מת מצוה אינה דוחה שבת ומכל מקום דוחה היא את העבודה ואין צריך לומר הטומאה לבד ר"ל שאם אין לו קוברים רשאי הכהן לדחות לאו דלא יטמא ליטמא לו ולקוברו ואפילו היה כהן גדול ונזיר והולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו הכל נדחה מפני מת מצוה כמו שביארנו במסכת ברכות י"ט ב':

טמא שאכל בשר קדש בטומאה חייב כרת שנאמר והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה והוא הדין לשאר קרבנות ובשגגה מביא קרבן עולה ויורד ואף טבול יום או מחוסר כפורים בדין זה אלא שגדולי המחברים כתבו באלו שלוקה ואין בו כרת ומכל מקום הקדיש אוכלין לבדק הבית ואכלן בטומאה אין כאן כרת והוא שאמרו שלמים בכלל הקדשים היו שנאמר בהם כל איש אשר יקרב מזרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וטומאתו עליו ונכרתה למה יצאו להקיש אליהן ולומר לך מה שלמים מיוחדין שהם קדשי מזבח אף כל כו' כך היא המדה כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא:

מדה זו אינה אלא כשהכלל והפרט בענין אחד או שניהם באיסור או שניהם בהיתר שמאחר שנמצאו שניהם בענין אחד יש לדון בו למה יצא ודאי להקיש אליו לידון הכלל כעין הפרט אבל כל שהכלל בענין אחד והפרט בענין אחר מדה אחרת היא והוא דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש ודינו שלא להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש הא משהחזירו הכתוב חזר הפרט לכללו ואף דבר החדש שבו נידון על כל הכלל אלא אם כן נתמעט ממנו צד אחר וכבר ביארנו דבר זה למעלה בביאור הסוגיא:

Meiri on Yevamot 7a · Sefaria

מהרש"א — חידושי הלכות

בד"ה ומה עבודה כו' ובפרק כיצד הרגל דאמרו רבנן לר' טרפון דיו ולא דיינינן ומה שן ורגל כו' עכ"ל צ"ע דהתם במתני' קבעי ר' טרפון למילף משן ורגל ואפ"ה השיבו לו דיו ולא פרכינן ליה משום שיש הנאה להזיקן וע"ש בתוס':

בד"ה ת"ל לא תבערו וא"ת אמאי כו' השתא דאמרת אין רציחה דוחה שבת אין רציחה דוחה עבודה מק"ו כו' עכ"ל וליכא למימר דמת מצוה יוכיח דאינו דוחה שבת ודוחה עבודה דאיכא למימר השתא דמת מצוה דוחה שבת מק"ו דשמעתין דהשתא ליכא למימר רציחה תוכיח דהא רציחה אינו דוחה לא שבת ולא עבודה מק"ו וכה"ג פירשו התוס' מכח קושיא אחרת התם ע"ש:

Chidushei Halachot on Yevamot 7a · Sefaria

גליון הש"ס

גמ' לאו ל"ת חמור מיניה עיין רמב"ן פרשה יתרו בפסוק זכור את יום השבת:

תוס' ד"ה לפי כו' דא"כ היה יוצא לידון בדבר החדש עיין תשובת רשד"ם ח"א סימן לג:

Gilyon HaShas on Yevamot 7a · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

וּמָה עֲבוֹדָה, שֶׁהִיא חֲמוּרָה וְדוֹחָה שַׁבָּת — רְצִיחָה דּוֹחָה אוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת״, שַׁבָּת, שֶׁנִּדְחֵת מִפְּנֵי עֲבוֹדָה — אֵינוֹ דִּין שֶׁתְּהֵא רְצִיחָה דּוֹחָה אוֹתָהּ?

קטע 2

וּמַאי ״אוֹ אֵינוֹ״ דְּקָאָמַר — הָכִי קָאָמַר: קְבוּרַת מֵת מִצְוָה תּוֹכִיחַ, שֶׁדּוֹחָה אֶת הָעֲבוֹדָה, וְאֵין דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. הֲדַר אָמַר: קְבוּרַת מֵת מִצְוָה תִּדְחֶה שַׁבָּת מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה עֲבוֹדָה שֶׁהִיא דּוֹחָה שַׁבָּת — קְבוּרַת מֵת מִצְוָה דּוֹחָה אוֹתָהּ,

קטע 3

מִ״וּלְאַחוֹתוֹ״, שַׁבָּת שֶׁנִּדְחֵת מִפְּנֵי עֲבוֹדָה — אֵינוֹ דִּין שֶׁתְּהֵא קְבוּרַת מֵת מִצְוָה דּוֹחָה אוֹתָהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תְבַעֲרוּ״.

קטע 4

וּלְמַאי דִּסְלֵיק אַדַּעְתֵּיהּ מֵעִיקָּרָא דְּאָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי לֹא תַעֲשֶׂה, מַאי ״אוֹ אֵינוֹ״ דְּקָאָמַר?

קטע 5

הָכִי קָאָמַר: מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״מְחַלְּלֶיהָ מוֹת יוּמָת״ — בִּשְׁאָר מְלָאכוֹת חוּץ מִמִּיתַת בֵּית דִּין. אֲבָל מִיתַת בֵּית דִּין דָּחֵי שַׁבָּת, דְּאָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי לֹא תַעֲשֶׂה.

קטע 6

הֲדַר אָמַר: אֵימַר דְּאָמְרִינַן דְּאָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי לֹא תַעֲשֶׂה — לֹא תַעֲשֶׂה גְּרֵידָא, לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּדָחֵי? הֲדַר אָמַר: אַטּוּ ״עֲשֵׂה דּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה״, לָאו לֹא תַעֲשֶׂה חָמוּר מִינֵּיהּ, וְקָאָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי לֵיהּ?

קטע 7

מָה לִי חוּמְרָא זוּטָא וּמָה לִי חוּמְרָא רַבָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תְבַעֲרוּ״.

קטע 8

אֶלָּא [אִיצְטְרִיךְ], סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: תִּיהְוֵי הַאי אֵשֶׁת אָח דָּבָר שֶׁהָיָה בַּכְּלָל וְיָצָא מִן הַכְּלָל לְלַמֵּד — לֹא לְלַמֵּד עַל עַצְמוֹ יָצָא, אֶלָּא לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל כּוּלּוֹ יָצָא.

קטע 9

דְּתַנְיָא: דָּבָר שֶׁהָיָה בַּכְּלָל וְיָצָא מִן הַכְּלָל וְכוּ׳, כֵּיצַד?

קטע 10

״וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים וְטוּמְאָתוֹ עָלָיו״, וַהֲלֹא שְׁלָמִים בִּכְלָל קֳדָשִׁים הָיוּ, וְלָמָּה יָצְאוּ — לְהַקִּישׁ אֲלֵיהֶן, וְלוֹמַר לָךְ: מָה שְׁלָמִים מְיוּחָדִים קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ — אַף כֹּל קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. יָצְאוּ קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת.

קטע 11

הָכָא נָמֵי: הָא אֵשֶׁת אָח בִּכְלַל כׇּל הָעֲרָיוֹת הָיְתָה, וְלָמָּה יָצְתָה — לְהַקִּישׁ אֵלֶיהָ, וְלוֹמַר לָךְ: מָה אֵשֶׁת אָח שַׁרְיָא — אַף כׇּל עֲרָיוֹת נָמֵי שַׁרְיָין.

קטע 12

מִי דָּמֵי? הָתָם: כְּלָל בְּאִיסּוּר, וּפְרָט בְּאִיסּוּר. הָכָא: כְּלָל בְּאִיסּוּר, וּפְרָט בְּהֶיתֵּר.

קטע 13

הָא לָא דָּמֵי אֶלָּא לְדָבָר שֶׁהָיָה בַּכְּלָל, וְיָצָא לִידּוֹן בְּדָבָר הֶחָדָשׁ — שֶׁאִי אַתָּה יָכוֹל לְהַחֲזִירוֹ לִכְלָלוֹ, עַד שֶׁיַּחְזִירֶנּוּ לְךָ הַכָּתוּב בְּפֵירוּשׁ. דְּתַנְיָא: דָּבָר שֶׁהָיָה בַּכְּלָל, וְיָצָא לִידּוֹן בְּדָבָר הֶחָדָשׁ — אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְהַחְזִירוֹ לִכְלָלוֹ, עַד שֶׁיַּחְזִירֶנּוּ לְךָ הַכָּתוּב בְּפֵירוּשׁ.

קטע 14

כֵּיצַד? ״וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָעוֹלָה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן״, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כַּחַטָּאת הָאָשָׁם״, וּמָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כַּחַטָּאת הָאָשָׁם״?

קטע 15

לְפִי שֶׁיָּצָא אֲשַׁם מְצוֹרָע לִידּוֹן בְּדָבָר הֶחָדָשׁ, בְּבֹהֶן יָד וּבֹהֶן רֶגֶל הַיְמָנִית. יָכוֹל לֹא יְהֵא טָעוּן מַתַּן דָּמִים וְאֵימוּרִים לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ —

מסכת יבמות דף ז׳ עמוד א׳

מסכת יבמות דף ז׳ עמוד א׳

רש"י

תוספות

רשב"א

ריטב"א

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

גליון הש"ס

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

לשון המקור