מסכת יבמות דף נ״ט עמוד א׳

מהו לכונסה משבגרה או לא:

בתר קיחה דאירוסין אזלינן ושריא ליה או בתר נישואין אזלינן וכיון דבגרה אסירא ליה:

מן האירוסין כשרות אלמא בפסול כהונה בתר נישואין אזלינן מדלא פסיל אלמנה שנתארסה לכ"ג ומת:

יכנוס אלמא בתר אירוסין אזלינן:

שאני התם דכתיב אשה כי אם בתולה מעמיו יקח אשה והאי אשה קרא יתירא הוא ומיניה מרבינן לקמן בפירקין (יבמות דף סא.) דאם אירס אלמנה ונתמנה להיות כהן גדול יכנוס:

אחת ולא שתים תירוצא הוא אחת יש לך לרבות ולא שתים:

הא אישתני גופה בוגרת נשתנה גופה מן אירוסין לנישואין אלמנה לא נשתנית:

מתני' ולא ישא את הבוגרת פלוגתייהו מפרש בגמ':

מהו בתר נישואין אזלינן מתוך פירוש הקונטרס משמע דשמואל ידע דמיבעיא ליה אם מותר לכונסה משבגרה או לא אע"ג דמתניתין לא איירי באיסור קיחה מ"מ שמואל הוה מדמי איסור קיחה לאיסור חללה וקשה לר"י דמעיקרא פשט ליה שמואל דבתר נישואין אזלינן ובתר הכי פשט ליה דבתר אירוסין אזלינן ועוד דלא הוה ליה למימר לשוויה חללה לא קמיבעיא לי כיון דאיהו נמי ידע דלא קמיבעיא ליה אלא לענין קיחה אלא שהיה מדמה זה לזה והכי הוה ליה למימר שאני איסור קיחה מאיסור חללה ונראה לר"י דשמואל היה סבר דמיבעיא ליה אי חשיב ליה לר"מ משתמרת לביאה פסולה כיון שהקידושין היו בהיתר או לא והיה יכול להשיבו דזו ביאה כשרה היא דמותר לכנוס כדקאמר בסמוך אלא לפי דבריו שסבור דאסור לכנוס משיב לו תנינא דמן הנישואין פסולות וכיון דעיקר חללות מן הנשואין סברא הוא דבתר נישואין אזלינן אפי' הוי הקידושין בהיתר:

הא לא אישתני גופה קודם נישואין אחר שנתמנה להיות כ"ג וה"ה אם אירס בוגרת או קטנה ובגרה ואח"כ נתמנה להיות כ"ג דדוקא נתמנה ואח"כ בגרה הוא דלא יכנוס דנשתנה הגוף אחר שנתמנה וצ"ע אם אחר שנתמנה נעשית מוכת עץ או בעולה אי הוי נשתנה הגוף ולא יכנוס או לא וקצת משמע בפ"ק דקדושין (דף י.) דלא חשיבא בעולה אישתני גופה דקאמר אי תחלת ביאה קונה יכול כ"ג לקדש בביאה ואי חשוב כאישתני גופה היאך יכנוס והלא בעולה היא בשעת נישואין אם תאמר דביאה אירוסין עושה ומיהו בפ' אלו נערות (כתובות לח: ושם) חשיב בעולה שינוי הגוף גבי הא דפריך אדרבה בתולה בתולה לגזירה שוה שהרי אני קורא בה נערה אשר לא אורסה ומשני הא אישתני גופה הא לא אישתני גופה והא דאמרי' בפ' נערה בכתובות (דף מה. ושם) ודלמא כי חדית רחמנא היכא דלא אישתני גופה שלא בגרה התם שהיתה כבר בעולה מן הבועל לא חשיב שינוי הגוף בבעילת בעל ובעילת בועל אע"ג דהוי שינוי הגוף התם לא איירי אלא בנשתנה הגוף אחר העבירה. [וע"ע תוס' כתובות מה. ד"ה דלמא]:

דומיא דגרושה וא"ת אדרבה גרושה דומיא דאלמנה דדוקא מן הנשואין וי"ל דלחומרא מקשינן ועוד אר"י דגרושה הויא אף מן האירוסין כמו גרושה דכהן הדיוט ואע"ג דבהשולח (גיטין מא. ושם) אמרי' לא דכולי עלמא ג"ש עדיפא מהקישא שאני התם דעיקר שטר נפקא לן מגזרה שוה. [וע"ע תוס' זבחים מח. ד"ה דכ"ע]:

פרט לבוגרת שכלו בתוליה לאו דוקא כלו אלא כלומר נתמעטו קצת:

אפי' מקצת בתולים לא מצי למימר לרבי מאיר בתולה שלימה משמע בין כדרכה בין שלא כדרכה בתוליה להכשיר שלא כדרכה בבתוליה למעוטי בוגרת דלא משמע ליה למדרש מבי"ת אלא לענין שלא כדרכה בבתוליה במקום בתוליה ועוד דע"כ לר"מ בתולה מקצת בתולה דשמעינן ליה לר"מ בפרק אלמנה ניזונת (כתובות צז: ושם) דאמר מקצת כסף ככל כסף ועוד דאי אפשר דבתולה שלימה משמע למעוטי שלא כדרכה דמבתולה ליכא למעוטי שלא כדרכה דהא בקנס של נערה כתיב בתולה ואפילו הכי יש לה קנס כדאמר בפרק קמא דקידושין (דף י.) מודה רבי לענין קנס דכולהו משלמי וכן לענין סקילה בנערה המאורסה לא פליג רבי אלא משום דכתיב לבדו ומיהו קשה לר"י למאן דאמר בתולה שלימה משמע אמאי איצטריך גבי קנס למעוטי בוגרת תיפוק ליה מדכתיב בתולה דמשמע שלימה וכן גבי נערה המאורסה ומיהו בתולה דגבי קנס איכא למימר דאיצטריך לכדדרשינן בפרק אלו נערות (כתובות לח: ושם):

אילימא בכדרכה תיפוק ליה דהויא בעולה משמע דאסירא ליה אע"פ שהיא בעולת עצמו והא דקאמר בריש אלו נערות (כתובות ל. ושם) איכא בינייהו בעולה לכהן גדול היינו בעולה מאותה בעילה עצמה שנאנסה בה וכן פירש ר"ח ולא כמו שדוחק שם בקונטרס לפרש שנבעלה לאחר שלא כדרכה ועוד דא"כ הוה ליה למיפרך הניחא לר"א דאמר נבעלה שלא כדרכה פסולה אלא לר"מ מאי איכא למימר:

אלא לאו שלא כדרכה משמע דמשלם קנס אביאה שלא כדרכה וכן בפ״ק דקידושין (דף י. ושם) דקאמר מודה רבי לענין קנס דכולהו משלמין הקשה ריב״א מכאן על פירוש רש״י בפ' בן סורר מורה (סנהדרין עג. ושם) גבי רדף אחר חייבי לאוין ואחר חייבי כריתות דניתן להציל בנפשו ופריך ואלו נערות שיש להם קנס הבא על אחותו ומשני משעת העראה הוא דפגמה איפטר ליה מקטלא ממונא לא משלם עד גמר ביאה ופירש בקונטרס דאין משלם קנס עד גמר ביאה שיש שם השרת בתולים ומפרש ר״ת וריב״א דודאי משלם קנס אהעראה ואשלא כדרכה אע״ג דאין משיר בתולים והתם דוקא קאמר דלא משלם עד גמר ביאה משום דמעיקרא קם לי' בדרבה מיניה דניתן להצילה בנפשו והא דנקט התם כגון שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה בכדרכה הוה מצי למינקט וחזר ובא עליה שלא כדרכה כיון דחייב קנס אשלא כדרכה ועוד מצינו למימר דאע״ג דיש קנס בשלא כדרכה בהעראה אין קנס לפי שלא נתרבתה העראה להיות כגמר ביאה לענין קנס דהא לעריות וחייבי לאוין וחייבי עשה ואשה לבעלה ויבמה מצרכינן קראי לעיל (יבמות דף נה.) לרבות העראה וכן משמע מתוך הך דשמעתין דאי יש קנס בהעראה הוה ליה לשנויי כגון שלא עשה אלא נשיקה ובנשיקה אינו משיר בתולים כדמשמע בפרק בן סורר (סנהדרין דף עג: ושם) וא״ת ואי אין קנס בהעראה היאך איש מתחייב קנס למאן דאמר העראה זו הכנסת עטרה דבהכנסת עטרה הוא משיר בתוליה כדמוכח בבן סורר (ג״ז שם) ואז היא כבר בעולה ורחמנא אמר בתולה ולא בעולה וי״ל דבהכי חייב רחמנא הואיל ובבעילה זו נעשית בעולה אע״ג דלא מתחיל חיוב קנס עד אח״כ דאי לא תימא הכי למה ליה למכתב העראה כלל לילף העראה מנערה המאורסה בכל העריות דאיתקוש כולם להדדי כדאמרי' בריש פירקין (יבמות דף נה.) ובנערה המאורסה ע״כ מיחייב בהעראה דאי בגמר ביאה כבר השיר בתוליה בהכנסת עטרה ורחמנא אמר בתולה ולא בעולה כדדרשינן בפ' ד' מיתות (סנהדרין סו, ב) אלא ע״כ אפי' לא מחייב אלא עד גמר ביאה כיון דבביאה זו נעשית בעולה חייב רחמנא אבל קשה אי לא מחייב קנס בהעראה א״כ מאי פריך בבן סורר הניחא למ״ד העראה זו נשיקה אלא למאן דאמר העראה זו הכנסת עטרה מאי איכא למימר הא לדידיה נמי אתי שפיר דהא לא מיחייב קנס בהכנסת עטרה אלא בגמר ביאה ממש:

ואמר ליה שמואל תניתוה כלומר אפילו למאי דסבירא לך דבגרה תחתיו פסולה ולא נתחללה עד שתנשא לו ממש דקתני מן האירוסין כשרות. ואמר לי רב חייא לא כמו שאתה סבור דלשוייה חללה קא מיבעיא לי, דההיא מפשט פשיטא לי, אלא אי איפסלא ליה לכהן גדול עצמו קא מיבעיא לי, דכתיב והוא אשה בבתוליה יקח קיחה דאירוסין בעינן או קיחה דנשואין בעינן. ואהדר ליה הא נמי תנינא דבתר אירוסין אזלינן ואסיקנא דבתר נשואין אזלינן כן נראה לי. ואי קשיא לך הא דאיבעיא לן בפרק קמא דמסכת קדושין (י, א) תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה למאי נפקא מינה לכהן גדול, ואמאי אפילו כשתמצא לומר דתחלת ביאה קונה מכל מקום בשעת נשואין בעולה היא יש לומר כשבא עליה בחופה ושם (בד"ה אי) כתבתי יותר בס"ד.

דומיא דגרושה פירש רש"י ז"ל דגרושה פשיטא לן דסתמא היא דלית לך למילף כדילפת באלמנה. ואינו מחוור דהא קיימא לן דבכל התורה כולה למידין למד מלמד, ואם כן ניליף אלמנה אלמנה מתמר ונילף גרושה מאלמנה, מה אלמנה מן הנשואין ולא מן האירוסין אף גרושה מן הנשואין, ובתוספות (ד"ה דומיא) פירשו דמגרושה דכתיבא גבי כהן הדיוט קא יליף, דהתם ודאי כל גרושה במשמע, דהא לא הקפידה תורה בבעולה להדיוט, והלכך אף גרושה האמורה בכהן גדול אפילו מן האירוסין שלא יהא כח הדיוט חמור מכהן גדול. אי נמי לחומרא מקשינן לקולא לא מקשינן.

בבתוליה עד שיהו כל בתוליה קיימין בין בכדרכה בין בשלא כדרכה קשיא לי האי שלא כדרכה היכי דמי, אי כשנבעלה לאיש תיפוק ליה לר"א משום זונה ואפילו לכהן הדיוט נמי אסירא. ואי בשנבעלה לבהמה אי קסבר שמה ביאה הויא נמי זונה, ואי לא שמה ביאה הא אינה אלא כמוכת עץ, ואין לך אשה שאינה מוכת עץ שלא כדרכה על ידי צרור. ואי בממאנת נשואי קטנה דרבנן הן ולא בא הכתוב למעט ביאה שעל ידי נשואין דרבנן וצריך לי עיון.

אילימא בכדרכה צריכה למימר תיפוק ליה דהויא בעולה קשיא לי היכי קא פשיט ליה כולי היא דבכדרכה אי אפשר משום דהויא לה בעולה דמידי הוא טעמא אלא לרב והא אמר רב אשי לקמן (יבמות ס, א) דלרב ור' יוחנן אנוסת עצמו ומפותת עצמו אם נשא נשוי ויקיים הואיל וסופה להיות בעולה תחתיו. ויש לומר דרבה דהוא מאריה דהאי קושיא סבירא ליה כרב הונא דאמר (להלן בע"ב) משמיה דרב אם נשא נשוי ומוציאה בגט, ונשא נשוי דקתני לומר שאינו משלם קנס על פי עצמו אבל דבר תורה אסור לקיימה. ואינו מחוור כלל דכי קא אמרינן מוציאה בגט לאו מדאורייתא קאמר אלא מדרבנן, דאי מדאורייתא אפילו נשא אינו פטור מן הקנס דלאו נשואין הן (עיין להלן (יבמות פה, ב) ד"ה ולר' אליעזר) ואפילו תאמר דכיון דקדושין תופסין בה נשואין הוי למיפטר מיהא מן הקנס, אפילו הכי לא משמע התם שתהא אסורה לו דבר תורה, שאם כן אף בדידה ליפלוג ר' אליעזר בן יעקב ולימא שהולד חלל כדפליג ואמר באנוסת חברו ומפותת חברו וצריך עיון. ועוד קשיא ליה רבה דמקשה הכי אדרב מאי קשיא ליה דהא בהדיא אמרינן דלר"א ור' שמעון בבתוליה למעט בעולה ושלא כדרכה, ויש לומר דרבה בין אהא דרב בין אאוקמתון דאוקימנא פלוגתא דר' מאיר ור"א ו' שמעון בהאי דרשה דבבתוליה קא פריך כנ"ל.

מאי איריא אלמנה תיפוק ליה משום בעולה ואף על פי שבעולה לכהן גדול הוי עשה שאינו שוה בכל ונדחה, מכל מקום עשה דולו תהיה לאשה קיל מיניה משום דאפשר דלאו לקיומיה כדאמרינן בפרק אלו נערות (כתובות מ, א) דאי אמרה לא בעינא ליתיה לעשה כלל. אי נמי דבהדיא מיעטיה קרא משום דכתיב ולא תהיה לאשה אשה הראויה לו, לאפוקי כל שאינה ראויה לו ואפילו משום עשה.

כתב אשה פי' דקס"ד דיתור דאשה בא' לרבות לכל דבר דלא ניזיל אלא בתר אירוסי' וכל אשר שנתארסה בהתר יקח אותה ומהדרי' א' ולא שתים כלומר לא משמ' מהאי ייתורא אלא היתר א' בלבד ופריך ומה ראית להוציא את הבוגרת להבי' את האלמנה דאלו ייתורא לא מוכח בהא מידי ואי מסברא יותר יש להתיר בוגרת שאינה פגומה כ"כ ומגונה כאלמנה ותדע לך דאלמנה בלאו ובוגרת בעשה ואלמנה לד"ה פסולה ואלו בוגרת איכא מאן דשרי. ופריך האי אישתני גופא והאי לא אישתני גופא כלומר דסברא הוא דאלמנ' לא אישתני אמר הכתוב שתהא חזקתה שקדשה בהיתר דכיון דלא אישתני גופא בין קדושין לנשואין לא ישתנה דינא מה שאין כן בבוגרת דאשתני גופא וכן הלכתא והקשו בתוס' מהא דאמרינן בפ"ק דקדושין איבעיא להו תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה נפקא מינה כגון שהערה בה וקבלה קדושי' מאחר אי נמי לכהן גדול שקדש אשה בבעילה דאי אמרת תחלת ביאה קונה שריא ליה. אי אמרת סוף ביאה קונה אסור לו לקדש אשה בביאה דכי קני לה בסוף ביאה היא בעולת עצמו והשתא לפום סוגייא דהכא תיקשי לן דאפי' תימא תחילת ביאה קונ' היכי שריא ליה דהא אין כאן אלא קדושי' ובשעת נשואי' בעולה היא ובתר נשואי' אזלי'. כל היכא דאשתני גופא והא דאשתני' גופא תחל' ביאה שנתקדשה בועד שעת נשואין שהיא בעולה לו וי"א לא חשיב שינוי בגופא כיון דעדיין נערה היא ואחרי' תירצו דהתם מיירי שקדש' בביאה ע"י חופה דאת"ל ביאה קונה קדושי' ונשואי' איכא בהדה:

מה גרושה בין מן האירוסי' בין מן הנשואי' פרש"י ז"ל דבגרושי' לית לן למילף דמיירי בין מן הנשואין כדילפת באלמנה וכיון דכן שבקא בסתמא והק' עליו בתו' דמ"מ נילף גרושה מאלמנה דבכל התורה למדין למד מלמד חוץ מקדשי' ויש לתרץ לפי' רבי' ז"ל דאלמנה לא הוי למוד גמור מההיא דתמר לאפוקה לדידה ולגרוש' מפשוט' דמשתמעי בין מן האירוסי' בין מן הנשואין וטפי עדיף דתהוי אלמנ' כגרושה ולהחמיר ונשבקי' לקרא כפשוטיה ור"י פי' דע"כ גרושה אף מן האירוסי' היא דהא גרושה דגבי הדיוט אפי' מן האירוסי' היא דבהדיוט לא קפיד רחמנא בבעולה שא"כ היא ביאת זונה וכיון דכן הא ודאי לא חמיר הדיוט מכ"ג ואף הוא נאסר בגרושה מן האירוסי' וזהו הנכון:

בבתוליה פרט לבוגר' שכלו בתוליה פי' שלא כלו לה ממש שהרי יש לה דמים ונותני' לה ליל ה' אלא פי' שנתמעטו בתוליה וכדפי' במ' כתובות בס"ד בשיטת רש"י ז"ל וכן כתבו בתוס' אבל לפי שיטת הגאוני' ז"ל דלשם משמע שכלו בתולים לגמרי אבל הרמב"ן ז"ל כתוב שטעות היה בדברי הגאונים ז"ל והוא מפרש כפרש"י ז"ל והק' הא דגרסי' בירוש' דפרקי' דבוגרת שכלו בתוליה במעיה מוכת עץ יצאו בתוליה לחוץ אלמא אף בוגרת אין לה דמי בתולים במעיה ולא יצאו לחוץ כמוכת עץ ויש לפרש ה"ק בוגרת נתמעטו בתוליה במעיה בלבד אבל מוכ' עץ יצאו כלם לחוץ ושם ביררתי הדברי' בס"ד:

בבתוליה בכדרכה אין של"כד לא פי' דקר' ודאי לא בא לרבות איסור שיהיו כל בתוליה קיימין דא"כ לישתוק קרא מיני' דכיון דאסר בוגרת שלא נעשה מעשה בכלו בתוליה כ"ש זו שנעשה בה מעשה מ"מ אלא ודאי למעט בהדיה במקום בתולים דהיינו כדרכה אבל לר' אליעזר וכ"ש דדרשי קרא למשרי בוגרת קסברי דאם איתא דבבתוליה להתר שלא כדרכה אתא לישתוק דכיון דבוגרת שכלו בתוליה בעיקרם שריא כ"ש זו שהם שלא כדרכה אסורה:

אילימא בכדרכה תיפוק ליה דהויא בעולה פי' בעולת עצמו אסורה לו וקי"ל אנוסת עצמו לא ישא ואע"ג דקתני אם נשא נשוי וכו'. רבה סבר כרב הונא דפריך לקמן דנשא נשוי אינו אלא לענין שמשלם קנס במער' אבל אסור' לו ומוציאה בגט מן התורה ולית לן כמ"ד לקמן ואם נשא נשוי לגמרי וא"ת ומאי מקשה רבא נימא דאלו משום בעולה לחוד אתי עשה דלו תהיה לאשה שהוא שוה בכל והשתא דהויא אלמנ' נמי לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה ואע"ג שאינם שוים בכל וי"ל דבהא ליכא למידחי שום איסורא דהא אמר רחמנא בהדיא אשה הראויה לו ואפי' מיעוט דחייבי עשה במשמע ועוד דהא אמרי' דכי האי עשה דלא תהיה לאשה אינו דוחה שום איסור כיון דכי אמרה לא בעינה ליתיה לעשה כלל וכפי פי' הראשון שפי' ר"י ז"ל:

אלא לאו שלא כדרכה פי' דבהא נמי איכא קנס דאונס ומפתה וכדאמרינן בפ"ק דקדושי' גבי באו עליה י' בני אדם מודה דלענין קנס דכלהו משלמי:

כהן גדול לא ישא בוגרת שנאמר אשה בבתוליה יקח פרט לבוגרת אלא נושא נערה או קטנה ושאלו בסוגיא זו אם אירס את הקטנה ובגרה תחתיו אם רשאי לכנוס אחר שבהיתר קדשה מי אמרינן בתר נשואין אזלינן וכי נסיב מיהא בוגרת נסיב ואסיר או דילמא הואיל וקדש כשהיא קטנה מותר שהרי אלו נשאה בקטנות או בנערות סופה להיות בוגרת תחתיו ואפילו הכי שריא הכא נמי לא שנא ואתו למיפשטה מדתנן נתאלמנו מן הנשואין פסולות מן האירוסין כשרות אלמא כל שבאיסורי כהונה בתר נשואין אזלינן ואמר ליה לשווייה חללה לא מיבעיא לי דהואיל וביאה משויא לה חללה בתר נשואין אית לן למיזל דסתמייהו לביאה כי קא מיבעיא לאיסור עשה שבבוגרת ובהא דכתיב בה יקח אי קיחה דקדושין קאמר והא דהכא שריא אי קיחה דנשואין קאמר וליתסר ואתא למיפשטה מדתנן אירס את האלמנה בעוד שהוא כהן הדיוט ונתמנה כהן גדול יכנוס הואיל וקדשה בהיתר אלמא דבתר קדושין אזלינן ודחי לה דהתם שאני דכתיב בה אשה ר"ל כי אם בתולה מעמיו יקח אשה ודרשינן בה אשה מכל מקום לרבות אירס את האלמנה ונתמנה כהן גדול והרי הכתוב התירה מה שאין כן בזו וקא בעי אי הכי הכא נמי כתיב אשה דכתיב והוא אשה בבתוליה יקח ותירץ דהא אתיא לאשמועינן שלא ישא שתי נשים דכתיב אשה אחת ולא שתים וכדאמר ביומא ביתו אחת ולא שתים וקא בעי מה ראית דמהאי קא דרשת אחת ולא שתים ומהאי קא מרבית דבתר אירוסין אזלינן ותירץ לו משום דבבוגרת אשתני גופה:

למדת משמועה זו שכהן גדול מותר בקטנה וכן למדת שאסור בשתי נשים וכן למדת שאם אירס את האלמנה בעוד שהוא הדיוט ונתמנה כה"ג יכנוס דהא לא אשתני גופה אבל אם אירס את הקטנה ובגרה לא איפשיטא ולא יכנוס אלא שאם כנס לא יוציא דהא אפילו בבוגרת גופה אם קדשה ונשאה בבגרות הואיל וכנס לא יוציא כמו שיתבאר לקמן ס' א' ומה שאמרו בה בנתאלמנו מן הנשואין דלשוויי חללה הוא ומשום ביאה לאו דוקא דאי איתברר שלא בא עליה לא תהא נפסלת בכך דהא קיימא לן יש חפה לפסולות כל שכן נשואין גמורין אלא דסתמא הכי הוא:

אע"פ שדברים שכתבנו כך נראה מענין הסוגיא תדע שגדולי המחברים פסקו שכהן גדול אסור בקטנה גם כן וממה שיתבאר למטה ס"א ב' אשה בבתוליה אשה ולא קטנה בבתוליה ולא בוגרת הא מצוה לישא נערה ואם כן שאלה זו לענין פסק אתה צריך לפרשה בקדשה כשהיא נערה ובגרה תחתיו ואני תמה שאף הם כתבו בסמוך לזה אירס את הקטנה ובגרה תחתיו לא יכנוס ואם כנס לא יוציא ולדבריהם מאי ריבותיה הרי אף הקדושין באיסור והיה להם לומר אירס כשהיא נערה:

אף זו שכתבנו שהוא אסור בשתי נשים כך כתבוה גדולי המחברים ומכל מקום גדולי הרבנים מפרשים כאן שאני התם דכתיב אשה כלומר ומרבינן מינה אירס את האלמנה וקא בעי הכא נמי הא כתיב אשה כלומר מההוא קרא גופיה נרבה נמי לאירס כשהיא קטנה ותירץ אחת ולא שתים כלומר חדא דרשינן מינה דהיינו אירס את האלמנה ולא שתים ומה ראית לרבות זו יותר מזו האי אשתני גופה הא מכל מקום מותר הוא בשתי נשים ואף גדולי המגיהים נראה שסוברים כן וההיא דיומא פירשו בה שלא נאסר בשתים אלא ביום הכפורים שלא ימשך לבו אחריהן ויבא לידי טומאה והראיה מדכתיב ויקח לו יהודיע הכהן שתי נשים ויולד בנים ובנות וכן יש פוסקים שהבוגרת לא נאסרה לכהן גדול אלא מדברי סופרים ואם כן אין לשאלה זו מקום כלל אלא שרוב מפרשים מסכימים לפסוק שאסורה מן התורה בעשה:

לענין ביאור מיהא יש שואלים אם תחלת השאלה זו היא כונתה ר"ל אי קיחה דאירוסין היא ושריא אי קיחה דנשואין היא ואסירא מאי האי דמעיקרא פשיט ליה דבתר נשואין אזלינן ולבסוף פשיט ליה דבתר אירוסין אזלינן ותו היכי קאמר הא נמי תנינא דאלמא מילתא אחריתי היא ומתוך כך פירשו גדולי הדור דשמואל הוה סבר דפשיטא ליה לר' חייא דבגרה תחתיו פסולה דקיחה דנשואין בעינן ולשוייה חללה קא מיבעיא ליה כלומר בתר אירוסין אזלינן והואיל וההיא שעתא לא זמנה עצמה לביאה פסולה אע"ג דבגרה ואיפסילא ממילא לא נתחללה ואם מת חוזרת לתרומת בית אביה ואם בת ישראל היא כשרה לכהונה או בתר נשואין אזלינן ומשמרת היא לנשואי איסור וכל שבגרה נתחללה ואהדריה דאפילו למאי דסבירא ליה דבגרה תחתיו פסולה לא נתחללה עד שתנשא לו ממש ואהדריה דלשויי חללה לא קא מיבעיא ליה וכו' אלא איפסילא ליה כלל והדברים מחוורים:

המשנה השלישית והכונה בה בביאור החלק הרביעי באיסורי נשואין שבכהן גדול יתר על כהן הדיוט והוא שאמר כהן גדול לא ישא את אלמנה בין אלמנה מן האירוסין בין אלמנה מן הנשואין לא ישא את הבוגרת ר' אלעזר ור' שמעון מכשירין בבוגרת אמר הר"ם אמר השם והוא אשה בבתוליה יקח ואמרו פרט לבוגרת שכלו בתוליה ובוגרת תקרא הבתולה כאשר היו לה ו' חדשים אחר הבאת סמני נערות וסמני נערות הם ב' או ג' שערות אחר שלמות י"ב שנה כי הבאת שתי שערות בזמן הי"ב שנה אינם סימנין אמנם היא שומה וכל זמן שלא הביאה שתי שערות ואפילו אחר י"ב שנה היא קטנה עד שישלמו לה כ' שנה כפי מה שיתבאר בזאת המסכתא ואין הלכה כר' אלעזר ור' שמעון:

אמר המאירי כהן גדול לא ישא את האלמנה בין אלמנה מן האירוסין בין מן הנשואין ואם נשא עובר בלאו ואפילו היא בתולה ואם אינה בתולה עובר בלאו ועשה ופירשו בגמרא דומיא דגרושה כלומר שהיא אסורה אף להדיוט בין מן האירוסין בין מן הנשואין ושמא תאמר ואף גרושה מנין לך אין זה כלום דבכהן גדול באלמנה הוה לן לאפרושי בין אירוסין לנשואין משום דמיפקיד אבתולה אבל בכהן הדיוט מה ענין לחלק בו בין מן האירוסין לנשואין הילכך אף אלמנה לכהן גדול אפילו מן האירוסין וכן הלכה:

ולא את הבוגרת ומשום דכתיב בבתוליה כלומר כל בתוליה ובוגרת כבר כלו מקצת בתוליה ור' אלעזר ור' שמעון מכשירין בבוגרת ומשום דסברי בבתוליה אף במקצת בתוליה והלכה כתנא קמא אלא שאם כנס את הבוגרת לא יוציא כך היא שיטתנו וכן כתבוה רוב פוסקים ומכל מקום קצת גאוני ספרד פוסקים כר' אלעזר ור' שמעון ומשום דבגמרא אמרינן דתנא קמא ר' מאיר היא והוה ליה יחיד אצל רבים ואי משום סתם משנה הם כוללים אותם בסתם ואחר כך מחלוקת כמו שכתבנו לדעת קצת בפרק החולץ מ"ב ב' ולדעתם אין איסור בוגרת לכהן גדול אלא מדברי סופרים ומכל מקום סוגית כל התלמוד הולכת על דעת ראשון וכן עיקר:

תוד"ה אפילו מקצת בתולים לא מצי למימר לר"מ בתולה שלימה משמע כו' עכ"ל וכן בהיפך אליבא דר"א ור"ש לא מצי למימר דבתולה אפילו מקצת בתולים משמע בתוליה עד דאיכא כל הבתולים למעט שלא כדרכה בבתוליה להכשיר בוגרת דלא משמע ליה למדרש מבי"ת אלא לענין שלא כדרכה וכן לפי תירוץ השני ע"כ לר"ש נמי בתולה שלימה משמע דשמעינן ליה לר"ש התם בפ' אלמנה ניזונית דמקצת כסף אינו ככל הכסף אך לפי תירוץ הג' שכתבו לר"מ דא"א דבתולה שלימה משמע למעט שלא כדרכה כו' בזה לא יתורץ הקושיא בהיפך לר"א ור"ש וצ"ע ודו"ק:

בד"ה אלא לאו שלא כדרכה כו' וכן משמע מתוך הך דשמעתין דאי יש קנס בהעראה ה"ל לשנויי כגון שלא עשה אלא נשיקה כו' עכ"ל יראה לפרש דפשיטא להו לתוס' דלענין בעילה לפוסלה לכהונה ודאי (ד) אין להשוות העראה לשלא כדרכה ואפילו רב דפסלה לכהונה בעולה שלא כדרכה לא פסל בהעראה והיינו טעמא דמהיכא דאימעט שלא כדרכה לר"א מבי"ת דבבתוליה לא משמע אלא למעט שלא כדרכה כמ"ש התוספת לעיל אבל אי הוה ס"ד להשוות נמי לפסול כהונה כדסלקא דעתין השתא להשוותן לענין קנס א"כ לא הוה משני מידי דא"נ דיש קנס בהעראה ליכא לשנויי דמיירי בנשיקה דמה לי בנשיקה ומה לי שלא כדרכה דהא שוים הם ודו"ק:

ד"ה הא לא אשתני גופה וכו' עד והא דאמרינן בפרק נערה בכתובות ודלמא כי קאמר רחמנא היכי דלא אשתני. אמוציא ש"ר קאי שדינה בסקילה ואם כשזנתה היתה נערה ובהוצאת שם רע היתה בוגרת נימא הואיל ואשתני גופה אשתני נמי דינה ותהא בחנק דהא כיון דאם זינתה לאחר שבגרה היתה בחנק השתא נמי יהא דינה בחנק כדאמר התם ע"ש:

ד"ה אפי' מקצת בתולים וכו' עד ומיהו קשה לר"י וכו' אמאי אצטריך גבי קנס למעוטי בוגרת וכו'. נ"ל להגיה אמאי אצטריך גבי קנס נערה למעוטי בוגרת וכן בסופו צ"ל ומיהו נערה דגבי קנס איכא למימר וכו' אע"ג דיש ליישב הספרים שלפנינו זה נראה יותר:

גמרא, מתיב רבא [ולו תהיה לאשה וכו' פרט אלמנה לכה"ג וכו'] אילימא בכדרכה תיפוק ליה משום דהוי לה בעולה. ומדלא משני שבא עליה בהעראה לחוד ולא השיר הבתולים וכמ"ד העראה זו נשיקה, הוכיחו בתוס' דלענין קנס לא נתרבתה העראה כגמר ביאה, והקשו על זה דא"כ ע"כ גם למ"ד העראה זו הכנסת עטרה, אינו חייב קנס בהעראה אלא בגמר ביאה ממש, א"כ מאי פריך בפרק בן סורר הניחא למ"ד העראה זו נשיקה [ניחא האי דבא על אחותו יש לה קנס דליכא למפטרי' מטעם דניתן להצילו בנפשו, דכיון דאפגמה בהעראה תו לא ניתן להצילו ועדיין בתוליה לא יצאו לאחיוביה קנסא] אלא למ"ד העראה זו הכנסת עטרה מאי איכא למימר, [דהא לדידיה אין כאן פגם בלא הוצאת בתולים, ונמצא דניתן להצילו ותשלומין באין כאחד], הא לדידיה נמי אתי שפיר, דהא לא מחייב קנס אלא בגמר ביאה ממש, ובהאי שעתא כבר אינו ניתן להציל דכבר אפגמה בהכנסת עטרה, והניחו בקושי'. ויראה לתרץ דהרי זו ברור דאם אחד הערה בה בהכנסת עטרה ואח"כ בא זה ובא עליה דליכא קנס כיון דכבר הושרו הבתולים ע"י הראשון, אלא דבאדם אחד המערה והגומר חייביה רחמנא על הגמר, אף דבהאי שעתא כבר היא בעולה, כיון דהוא עצמו השיר בתוליה דהכי חייביה רחמנא, כמ"ש התוס' בעצמם, א"כ שפיר פריך הש"ס בסנהדרין דכיון דבשעת העראתו היה חיוב מיתה, א"א שתהיה הערה זו מביאתו לידי חיוב ממון, והוי כאלו לא עשה הוא מעשה העראה זו, אלא כאילו הושרו הבתולים מעצמם או ע"י אחר, וממילא א"א לחייבו על הגמר, כיון דכבר נעשית בעולה מקודם, וכיון דאתה בא לחייבו ממון על הגמר מכח שהערה הוא עצמו, א"כ מעשה העראתו גורם החיוב, ונימא אין אדם מת ומשלם. ובסברא זו ממש כתבו בתוס' פרק הנזקין דגיטין (דף נג ד"ה מנסך) בסוף דבריהם, [ודשמואל סובר דאא"מ לחייבו משום מדאגבהה קניא, כיון דאלו נסכו אחר היה יכול לומר הרי שלך לפניך, וממילא גם בנסכו הוא עצמו כיון דעל הניסוך חייב מיתה הוי רק כאלו אחר נסכו]. וא"ת והא אנן קיי"ל כרב דאמר מנסך חייב דמעידן דאגביה קני' הרי דלא ס"ל דהוי כאלו נסכו אחר, י"ל דודאי בעצם הסברא לא פליג רב אלא דטעמא דרב דאף דקלב"מ מ"מ חייב משום קנס דשלא יהא וכו', וטעמיה דשמואל [כמ"ש התוס' בגיטין שם] דמשום קנס לא עשו רבנן יותר מאלו היה באמת ההיזק ניכר, וא"כ י"ל בהא פליגי דרב סובר דקנסו אותו במעשה ניסוך דידיה שיהיה כאלו ניכר וממילא היה חייב דלא היה מהני קלב"מ לפטרו, דהא אף אלו אחר הזיק בהיזק זה דהוי כמו שינוי חייב דאין יכול לומר עוד הרי שלך לפניך, ושמואל ס' דמ"מ אלו הניסוך הזה עשאו אחר לא היינו דנין אותו להיזק ניכר לחייב לזה שהגביה, ומש"ה גם בניסוך הוא כן הדין, דמשום קלב"מ הוי כאלו עשאו אחר [אב"ה דוק היטב ועי' מ"ש אבא מארי במסכת כתובות דף לב]: