מסכת יבמות דף י״ב עמוד ב׳

הלכתא צרת אילונית מותרת ואע"ג דהכיר בה אחיו וקיימא והויא אשתו לא מיתסרא צרתה משום צרת הבת דכי אסר רחמנא צרת ערוה במקום מצוה הוא דאסרה והא כיון דאילונית היא דבלאו ערוה נמי לא חזיא לייבום הוי צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה וכך מפורש בהלכות גדולות:

צרת ממאנת ביבם:

מחזיר גרושתו משנישאת:

משמשות במוך מותרות לתת מוך במקום תשמיש כשהן משמשות כדי שלא יתעברו:

סנדל ולד שאין לו צורת פנים וקיימא לן במסכת נדה (דף כה:) אין סנדל שאין עמו ולד משל לאדם שסטר את חבירו והחזיר צורתו לאחוריו דכשהיא מעוברת וחוזרת ומתעברת דוחק האחד את חבירו ופוחת צורתו:

שמא תגמול את בנה אם תתעבר תהא צריכה לגמול את בנה מלהניק. כמו ויגמל (בראשית כא) לשון הבדלה:

ואיזו היא הראויה להתעבר ולמות:

מבת י"א שנה כו' פחות מי"א ודאי לא תתעבר ויותר מי"ב אם תתעבר לא תמות:

שלש נשים משמשות במוך פי' הקונטרס מותר לשמש במוך אבל שאר נשים אסור משום השחתת זרע אע"ג דלא מיפקדה אפריה ורביה וכן משמע בנדה (דף יג. ושם) דתנן בפ' כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת באנשים תקצץ ומפרש בגמרא משום דנשים לאו בנות הרגשה נינהו משמע דאי הוו בנות הרגשה הוי אסור ומיהו מצינו לפרש דלאו בנות איסור הרגשה נינהו ור"ת אומר דלפני תשמיש ודאי אסור ליתן שם מוך דאין דרך תשמיש בכך והרי הוא כמטיל זרע על העצים ועל האבנים כשמטיל על המוך אבל אם נותנת מוך אחר תשמיש אין נראה לאסור דהאי גברא כי אורחיה משמש מידי דהוה אקטנה ואילונית דלא איתסרו בתשמיש משום דלאו בנות בנים נינהו והאשה שנותנת אח"כ מוך לא הוזהרה אהשחתת זרע כיון דלא מיפקדה אפריה ורביה ומשמשות במוך דקתני הכא היינו צריכות לשמש במוך:

שמא תעשה עוברה סנדל פירש בקונטרס דכשהיא מתעברת וחוזרת ומתעברת דוחק האחד את חבירו ופוחת צורתו והא דאמר בהמפלת (נדה דף כז.) דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת צ"ל דהיינו דוקא בן קיימא ור"ת מפרש דסנדל הוא כשהאשה מתעברת תאומים אם משמשת בלא מוך נכנס השכבת זרע בין שני הולדות ודוחק אותם ועושה את האחד סנדל וכן משמע בהמפלת (שם דף כה:) דבעיבור אחד הוי דקאמרינן ולמה הוזכר סנדל והלא אין סנדל שאין עמו ולד ומשני אי דאתיליד נקבה בהדיה ה"נ הב"ע דאתיליד זכר בהדיה מהו דתימא הואיל ואמר רבי יצחק אשה מזרעת תחלה יולדת זכר ומדהאי זכר האי נמי זכר הוא קמ"ל אימור שניהם הזריעו בבת אחת ואם סנדל בשני עיבורים למה ה"ל למימר מדהאי זכר האי נמי זכר ולמה לי נמי למימר שניהם הזריעו בבת אחת:

שמא תתעבר ותמות ולא בעי לשנויי דנקט שמא תמות משום דאינה ודאי מתה אלא כשילדה בקטנות אבל ילדה בגדלות אע"פ שנתעברה בקטנות פעמים חיה ולא משכחת חמותו ממאנת דאי ילדה בקטנות ודאי מתה ואי ילדה בגדלות שוב אינה יכולה למאן משום דברייתא דרב ביבי לא מיפלגא מידי בעיבור שנת י"ב בין ילדה בגדלות בין ילדה בקטנות ועוד לא מסתברא ליה שתגרום הלידה בקטנות מיתה אלא העיבור ועוד דמתרץ האמת כרבה בר ליואי דכל תוך הזמן היא מתה ועוברה מת:

אחר הזמן הזה היא חיה ועוברה חי ואומר ר"י דאין לפרש אחר הזמן אחר שנת י"ב ויום א' אפילו בלא הבאת ב' שערות דא"כ מצינו חמותו ממאנת דעד רוב שנותיה יכולה למאן אם לא הביאה ב' שערות למ"ד אין חוששין שמא נשרו ואפילו למאי דפסקי' התם בפ' יוצא דופן (נדה דף מו.) דחוששין היכא דבעל אחר זמן דהויא ליה ספיקא דאורייתא משכחת חמותו ממאנת כגון שפירש כשבעל אחר זמן שאין בועל לשם קידושין דהשתא לא הויא ספיקא דאורייתא אלא כשהביאה ב' שערות איירי ולא חש לפרש משום דאורחא דמילתא הוא דאיכא שערות אחר זמן וכן נמצא בירושלמי דתלי טעמא דרבה בר ליואי בשערות ולא בשנים:

שכבר ילדו ומדקאמר שכבר ילדו משמע דבלא הביאה ב' שערות דאי איכא שערות כי לא ילדה נמי נפקא מתורת קטנות ואילונית ע"י שערות וא"כ איכא קטנה דמיעברא ולא מתה וא"ת מאי ס"ד דמקשה תקשה ברייתא דרבה בר שמואל גופיה דכיון דבלא הביאה ב' שערות איירי כי ילדה מאי הוי מ"מ תמאן ואר"י דסבר המקשה דאע"ג דבקטנה איירי לית בה מיאון מדרבנן לפי שנראית גדולה וסבורים העולם שהביאה ב' שערות ולא פריך אלא לרבה בר ליואי דוקא דאמר דליכא קטנה דמיעברא ולא מתה אבל לברייתא דרב ביבי לא קשיא מידי דאע"ג דקתני שמא תמות דמשמע דאיכא קטנה דמיעברא ולא מתה מ"מ לא מצינו חמותו ממאנת שהלידה מונעתה מלמאן אע"פ שהיא קטנה כדפרישית אבל אין לפרש דלמקשה ניחא ליה ברייתא גופא דמסיק אדעתיה שפיר דלידה הרי הוא כסימנים ולכך אינה יכולה למאן ולא פריך אלא לרבה בר ליואי ומשני דבנים הרי הן כסימנים משעת העיבור כמו שאפרש דא"כ הל"ל בהדיא עיבור בנים הרי הם כסימנים כיון דמעיקרא נמי אסיק אדעתיה דלידה הרי היא כסימנים:

הרי הם כסימנים פי' משעת העיבור ושפיר תני רב ביבי שמא תמות דבשנת י"ב פעמים חיה אפי' לרבה בר ליואי ואז היתה גדולה משעת ההריון ואע"פ דקי"ל בנדה דתוך הזמן כלפני הזמן ולא הויא גדולה בהביאה שערות בשנת י"ב מ"מ עיבור בנים בני קיימא תוך הזמן כסימנים אחר הזמן והא דקאמר רבה בר ליואי תוך הזמן היא מתה ועוברה מת לא קאי אשנת י"ב דאז פעמים חיה כשהיא גדולה בשעת ההריון כדפרישית אלא ה"פ דמלתא קודם הזמן פי' קודם שנה שלפני גדלות תוך הזמן היינו תוך שנה שלפני גדלות אחר זמן היינו אחר שגדלה כדפי' ר"י בתחלת הסוגיא:

דאפי' לר' יהודה דאמר כו' משום דבעי לאוקמי מתני' כר"י דלא מצינו חמותו ממאנת קאמר הכי וא"ת אמאי קאמר דעדיפי מסימנים אפי' לא הוו משעת עיבור אלא כסימנים לא מצינו חמותו ממאנת לר' יהודה דמשעת עיבור עד הלידה יש זמן מרובה יותר ממה שיש מהבאת שערות עד שירבה השחור ומיהו למ"ד התם דרבוי שחור היינו עד שיקיפו השערות משפה אל שפה אפשר שריבוי השחור מאחר יותר מזמן עיבור עד שעת לידה אבל למ"ד שערות שוכבות ונראה כמו שריבה השחור קשיא ונראה דאם הביאה שערות ונשרו יכולה למאן אפילו שהה כדי ריבוי שחור דאין הזמן גורם אלא ריבוי שחור ממש בעינן שתהא נראית גדולה לכל ע"י כך וא"ת אכתי בלא בנים עדיפי מסימנים מיתוקמא מתני' שפיר כר"י דהא מודה רבי יהודה כשבעל אחר גדלות דאינה יכולה למאן כדאמר בפ' בא סימן (נדה דף נב.) וזאת החמותו שנבעלה בגדלות כשנתעברה דבנים הרי הם כסימנים משעת ההריון תריץ דאי לאו דבנים עדיפי מסימנים משכחת חמותו ממאנת כגון שעיברה באמבטי או שבעל בפירוש שלא לשם קידושין:

ואפילו צרת בתו אילונית והא קתני שנמצאו תני שהיו ואע"ג דאמרינן לעיל דיקא נמי דקתני שנמצאו ואסיקנא ש"מ, יש לנו כיו"ב הרבה דמסקינן בה ש"מ ואפ"ה לא קיימן בפ' (הזהב) [הספינה] גבי שחמתית ונמצאת לבנה ובפרק נוחלין גבי אם אמר על מי שראוי ליורשו בבעיא דבבריא היאך ובפ"ק דחולין גבי תלוש ולבסוף חברו והרבה כיוצא בהן.

כי אתא רבין א"ר יוחנן אחת צרת ממאנת וכו' ודוקא צרת ממאנת דעלמא, אבל צרת בתו ממאנת אסורה, כדרמי בר יחזקאל דאמר הואיל ובשעת נפילה נראית ככלתו, הכי נמי הואיל ובשעת נפילה נראית כצרת בתו ולקמן (יבמות יג, א) נמי אמרינן גבי כל שיכולה למאן ולא מאנה צרתה חולצת ולא מתיבמת ותמאן השתא ותתיבם, ואסיקנא כדרמי בר יחזקאל.

אחת צרת ממאנת ואחת צרת איילונית כלומר הכיר בה.

ואחת צרת מחזיר גרושתו כולן מותרות צרת סוטה כתב הראב"ד ז"ל (בהשגות על הרי"ף מובא בספר הזכות שב א מדפי הרי"ף ובמאירי יא, ב בשם גדולי המפרשים) דחולצת ולא מתיבמת, וסמך על הא דאמר רב יוסף בפ"ק דסוטה (ה, א) אלו איתא לבעל בעיא גט השתא דליתא לבעל בעיא חליצה. אבל הרב אלפסי ז"ל שהביא הא דרב, נראה דס"ל דפטורה לגמרי, דהא ודאי כולה סוגין הכין משמע דרב לגמרי פטר לה.

שלש נשים משתמשות במוך פרש"י ז"ל רשאות. ואינו מחוור דא"כ כי קאמרינן קודם הזמן הזה משמשת כדרכו והולכת, אסורה לשמש במוך קאמר, ואמאי והא אינה מתעברת כל עיקר ואין כאן משום השחתת זרע אלא חייבות לשמש במוך קאמר, משום סכנה דידה או משום סכנת ולד.

איזו היא קטנה מבת אחת עשרה שנה ויום אחד עד בת שתים עשרה שנה ויום א'. כלומר, אף על פי שהביא שתי שערות, דקיימא לן (נדה מה, ב) תוך הפרק כלפני הפרק ושומא נינהו.

לאחר הזמן הזה משמשת כדרכה והולכת פירוש, והוא שהביאה סימנין, הא לאו הכי קטנה היא, ואכתי איכא משום שמא תתעבר ושמא תמות, דאי לא תימא הכי אם כן מצינו חמותו ממאנת, דהא קיימא לן (נדה נב, א) עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות.

איני והא תני רבה בר' שמואל אי אתה יכול לומר בחמותו כו' שכבר ילדו. פרש"י ז"ל מדקתני שכבר ילדו ולא קתני שכבר גדלו שמע מינה דבקטנה בשנים קא מיירי. ואם תאמר דלמא לישנא דשויא באיילונית וממאנת נקט, שיש בכלל ילדו גדלו, משום איילונית ל"צ דהא פשיטא, אלא ממאנת הוא דצריכה, ומדנקט ילדו אשמועינן דאף על גב דלא הגיעה לכל שנותיה ובעלמא ממאנת הכא לא ממאנת לפי שכבר ילדה.

ואפילו צרת בתה איילונית ואפילו הכיר בה דלא הוי מקח טעות דרבא מוסף והולך הוא וא"ת והאיך אפשר להתירה כיון דנשואי בתו קיימא הוי צרתה צרת ערוה גמורה דאסירא פרש"י ז"ל בשם ב"ה ז"ל דכיון דבתו אילונית היא ולא חזיא לייבום כלל ואפי' אינה ערוה (הוי) אלא צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה דשריא וכדפי' בירושלמי:

והא דקתני שנמצאו ופרקינן תני שהיו כלומר שנמצאו אילונית קתני שלא הכרתיו עד עתה ואע"ג דאמרינן לקמן לעיל דייקא נמי דקתני שנמצאו דוקא כל דהו הוה עבדינן מדלא קתני בהדיא שהיו אבל השתא אמרי' דלא נחית תנא לההוא דיוקא ובצרת סוטה לא דק התלמוד והראב"ד ז"ל פסק' חולצת ולא מתייבמת וסמך על ההיא דרב יוסף במסכת סוטה והנכון דהלכתא כרב לפום שיטתא דרש"י ז"ל ומיהו למעשה ראוי להחמיר:

שלש נשים משמשות במוך פרש"י ז"ל מותרות לשמש במוך כדי שלא יתעברו פי' לפי' בשאר נשים אסורות לשמש אע"ג דלא מפקדי אפרייה ורביה מ"מ אסורות הן להשחית הראוי להוליד אע"ג דכל כי אורחיה אין בו משום השחתת זרע דהא ביאת קטנה ואילונית מותרת תשמיש במוך לאו אורח ארעא הוא וכל דה"ל מוך בשעת תשמיש אפילו לדידיה איכא איסורא דהוה ליה כמשמש על האבנים או על העצים וכי ליתא מוך בשעת תשמיש איכא איסורא בדידה ומיהו אין פי' רבינו ז"ל מחוור דאי ג' נשים מותרות לשמש במוך קאמר א"כ כי אמרי קודם הזמן הזה משמשת כדרכה והולכת היינו שאינה מותרת לשמש במוך ואמאי כיון שאינה מתעברת כל עיקר אין המוך מעלה ומוריד כלום ועוד דרבנן דאמרי א' זו ואחד זו משמשות כדרכה אתו למימר דאפילו הני ג' אינם מותרות לשמש במוך ואמאי כיון דאיכא סכנה כלל היאך מכניסות עצמם משום שומר פתאים ה' והנכון דחייבות לשמש במוך קאמר וכדפר"ת ז"ל ופחות מכן ויותר על כן אינן חייבות אלא דפעמים מותרות כגון קטנה ופעמים אסורות כגון גדולה וה"א דאפילו אלו משמשות כדרכן בלא מוך אם ירצו ואינם חייבות לשמש במוך מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל דאע"ג דאמרינן אין אשה מעוברת חוזרת ומתעברת דוקא ולד שיהא ראוי ובר קיימא:

מניקה שמא תגמול את בנה פי' וכל דאיכא סכנה כלל לית לן למסמך דמשמש לה כדבעי:

איזו היא קטנה פי' לדין זה מבת י"א שנה ויום אחד ועד י"ב שנה ויום אחד פי' ואפילו הביאה סמנין למאן דסבר תוך הפרק כלפני הפרק וק"ל כוותיה פחות מכאן או יותר מכאן משמשת כדרכה והולכת פי' יותר על כן משמע כדרכה כשהביאה סמנים ג"כ דאי לא עדיין קטנה היא למיאון ואי אתה אומר שיכולה להתעבר ולילד בלא סכנה:

מצינו חמותו ממאנת אלא ודאי כדאמרינן והא דלא פי' לה משום דפשיטא ליה דשנים בלא סמנים קטנות גמורות היא:

מדקתני שמא תתעבר ושמא תמות האי לישנא משמע דגרסי' במתני' שמא תתעבר ושמ' תמות ולפי זה הא דפרקינן בסמוך שמא תתעבר ותמות לישנ' דמתני' מתרצינן וכדפרש"י ז"ל ודוחק ועוד דברוב' דנוסחי אשכחן דלישנ' דמתני' שמא תתעבר ותמות ומורי הר"ם מפרש שכן היא הנוסח' אלא שאינן משמע לן דשמא אתרויהו קאי וכאלו אמר בפירוש שמא תתעבר ושמא תמות ולהכי נקטי בהדי' מדקאמר שמא תתעבר ושמא תמות ולהכי נקטי בסמוך דלא אמ' הכי אלא שמא תתעבר ותמות ודאי דשמא דקתני אתתעבר בלחוד קאי:

א"כ מצינו חמות ממאנת פי' כי הקטנה זו תלד ויקדשנה אביה לאחר ואח"כ תמאן היא קודם הזמן אינה מאמנת כל עיקר ואע"ג דאשכחן בדורות הראשונים דאוליד בר תמני' דההי' ע"י נס הוה ומיעוטא דמיעוט' נינהו דליכא למיחש ליה כלל תדע דהא קיימא לן דפחות מבן ט' שנים אין ביאתו ביאה וא"ה דהוה בדורות הראשוני' דאוליד בר תמני אלא ודאי כדאמרן:

לענין ביאור זה שאמרו כאן שלש נשים משמשות במוך ר"ל לשאוב את הזרע שלא ליקלט במקום הריונה ושלא להתעבר ממנו פירשו גדולי הרבנים מותרות לשמש במוך כלומר שאין חוששות להשחתת הזרע ויש מקשים בפירוש זה שאם כן מה שאמרו בקטנה מבת י"א ויום אחד עד י"ב ויום אחד הא בפחות מכן ויתר מכן משמשת כדרכה פירושו שאסורה לשמש במוך ובפחות מכן מיהא למה נאסרה והלא אינה מתעברת ואין כאן משום השחתת זרע ומתוך כך מפרשים ששלש אלו חייבות לשמש במוך משום סכנה אם סכנת עצמה אם סכנת ולד הא בפחות מכן וביתר מכן רשאות ואם תאמר ביתר מכן מיהא היאך רשאות והרי יש כאן השחתת זרע ואסור איפשר לפרש משמשות במוך חייבות ואין צריך לומר שמותרות פחות מכן ויתר מכן משמשות כדרכן פעמים בהיתר לבד פעמים בחיוב והוא שבפחות מכן רשאות לשמש כדרכן ואין חייבות וביתר מכן חייבות:

ושלש נשים אלו קטנה ומעוברת ומיניקה קטנה שמא תתעבר ושמא תמות מעוברת שמא יתהוה מטיפת הזרע דבר המתחדש על העובר ויפחות צורתו עד שתעשה עוברה סנדל ואע"פ שאין לחוש לולד אחר שאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת מכל מקום פעמים שמתהוה ממנו דבר שמתכסין בו פני הולד ונעשה סנדל ר"ל בלא צורה וסנדל הוא דג שבים כעין חתיכת בשר בלא צורת חלוק איברים מיניקה שמא תגמול את בנה וימות ר"ל שאם תתעבר חלב שלה נעכר ומזיק את היונק עד שתצטרך לגמול את בנה ר"ל להעתיקו משדים וימות:

ואי זו היא קטנה שאנו חוששין בה לכך מבת י"א שנה ויום אחד עד י"ב ויום אחד ואפילו הביאה שתי שערות שכל תוך הפרק כלפני הפרק פחות מכן אי איפשר שתתעבר ואינה צריכה לשמש במוך יתר מכן אין בעיבורה חשש מיתה והרי היא כשאר כל הנשים דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אחד זו ואחד זו משמשות כדרכן ואין חוששין להם אלא מן השמים ירחמו והלכה כחכמים בכלן:

אלא שמתוך הסוגיא אנו צריכים לברר אם איפשר לקטנה שתתעבר אם לאו שהרי אף חכמים לא חלקו לומר שלא תתעבר אלא שהתירו מצד רחמי שמים ומעתה אנו צריכים לידע אם היא מתעברת בלא מיתה וכן אם הדבר כן אם לידתה תעכב מיאוניה אם לאו והוא שדקדק מדקאמר ר' מאיר שמא תתעבר ושמא תמות ולא קאמר שמא תתעבר ותמות כלומר שאם תתעבר ודאי תמות משמע שאיפשר לקטנה שתתעבר ולא תמות ואם כן מצינו חמות ממאנת כגון שנתעברה וילדה בזמן שמי"א ועד י"ב וקדש שמעון את הבת על ידי אביה ומת אביה ונשאת אלמנתו לראובן ויש לראובן נשים אחרות ומת שאם מיאנה החמות שהיא קטנה עדין בחיי ראובן צרתה מותרת לשמעון והיאך אמרו במשנתנו אי איפשר לומר בחמותו ממאנת ותירץ אימא שמא תתעבר ותמות כלומר שאם תתעבר ודאי תמות ואין הולד בא לידי השלמה ואם כן אי איפשר לפרש מיאון בחמותו ומקשה ליה מדתני רבה אי אתה יכול לומר בחמותו ובאם חמותו שנמצאו אילוניות או שמיאנו שכבר ילדו ומדלא קאמר שכבר גדלו אלמא דבקטנה בשנים קא מיירי ונהי דבאילונית מיהא לא הוה שייך למימר שכבר גדלו שהרי אין גודל השנים עושה בו כלום מכל מקום היה לו לומר אי אתה יכול לומר בהם שנמצאו אילוניות שכבר ילדו ולא שמיאנו שכבר גדלו אלא ודאי בקטנה מיירי ותולה הטעם מפני שילדה אלמא שקטנה מתעברת ויולדת ושלידתה מעכבת שלא למאן דהא איהו קאמר אי אתה יכול לומר בחמותו מיאנה שכבר ילדה ר"ל אע"פ שהיא קטנה ואם כן על כל פנים שמא תמות קאמר ואם כן קשיא כלומר מה ענין שלידתה תעכב מיאוניה אחר שהיא קטנה ואין קושיתו מצינו חמות ממאנת שהרי הוא אומר שאינה ממאנת אחר שילדה אע"פ שהיא קטנה אלא עיקר קושיתו מה ענין שלידתה תעכב מיאוניה:

ופירש רב ספרא בנים הרי הם כסימנין ופירשו גדולי הפוסקים כסימנין הבאים לאחר הפרק כלומר נעשית גדולה מכל וכל ויצאה מכלל שאר נשים למהר זמנה והרי היא כהגיעה לכלל שנותיה והביאה שתי שערות שאי איפשר עוד שתמאן כמו שאמרו כתובות ל"ו א' עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות ור"ל לאחר הפרק ויפה פירשו שאם תאמר כסימנין של עכשו הרי סימנין שבתוך הפרק כלפני הפרק הם ואינן אלא שומא ועדין היתה ראויה למאן ואיכא דאמרי עדיפי מסימנין דאפילו לר' יהודה דקאמר שהבת ממאנת עד שירבה שחור על הלבן כלומר שיהו שם שערות הרבה בתחום הראוי להם בבנים מודה ולמדנו שאיפשר לקטנה שתתעבר ויבא בנה לידי השלמה וכל שאירע כן אינה ממאנת מאחר שהגיעה לכלל לידה ויש אומרים אף משעת עיבור למפרע:

בד"ה שכבר ילדו כו' ואר"י דסברת המקשה דאע"ג דבקטנה איירי לית בה מיאון מדרבנן כו' עכ"ל פי' סברת המקשה מרבה בר שמואל מדקתני שכבר ילדו אית ליה האי סברא אבל תלמודא דקפריך לעיל מדקאמר שמא תמות מכלל דאיכא קטנה דמיעברא ולא מתה וא"כ מצינו חמותו כו' ע"כ לית ליה האי סברא אלא דמתני' מיירי דלית בה מיאון מדאורייתא ומזה שכתבו התוס' אבל לרב ביבי לא קשיא מידי כו' פי' דאע"ג דתלמודא קפריך לעיל לרב ביבי דא"כ מצינו חמותו כו' לפי סברת המקשה דהשתא דמתני' מצי לאורויי דלית בה מיאון מדרבנן ע"כ לא פריך אלא לרבה בר ליואי כו' אבל לרב ביבי ודאי לא קשיא מידי דאע"ג דאיכא קטנה דמיעברה מ"מ לית בה מיאון מדרבנן ומהרש"ל כתב ליישב דברי התוס' בע"א אבל תלמודא דקפריך לעיל לרב ביבי דא"כ מצינו חמותו כו' אינו מתיישב לפי דרכו ועיין בנ"י בשמעתין תבא מדבריו בביאור דברי התוס' דשמעתין:

ויש לדקדק בשמעתין מי הכריח המתרץ למימר לעולם שמא תמות כו' עד שהוכרח מזה לפרש בדוחק הא דאמר רב ספרא בנים הרי הן כסימנים דעדיפי מהן דבנים בתוך הזמן הרי הן כסימנים אחר הזמן ותוך הזמן דקאמר רבה בר ליואי הוצרכנו לפרש ג"כ תוך שנה שלפני גדלות כמ"ש התוס' אמאי לא הניח המתרץ סברתו דלעיל דגרסינן במלתיה דרב ביבי שמא תתעבר ותמות דה"ג במלתיה בכמה דוכתין בפ' אלו נערות ובפרק יוצא דופן ובפ' אין בין המודר דפריך התם וקטנה מי מיעברה כו' והא דקתני שכבר ילדו מיירי לאחר י"ב וליכא שערות ובנים ה"ל כסימנים לאחר י"ב אבל תוך י"ב ודאי מתה כפשטא דרבה בר ליואי וי"ל משום דמשמע ליה שכבר ילדו דבלידה לחוד תליא מלתא ולא בשנים דבתוך י"ב מיעברה ולא מתה ודו"ק:

תוס' ד"ה אחר הזמן הזה וכו' ואור"י וכו' אלא כשהביאה ב' שערות איירי וכו'. ולפי זה הא דקאמר קודם הזמן הזה וכו' תוך הזמן הזה וכו' הכל קאי אב' שערות וה"פ קודם זמן הזה ר"ל שנה אחת קודם שהיא ראויה להביא ב' שערות תוך הזמן ר"ל תוך אותו זמן שהיא ראויה להביא ב' שערות ואחר הזמן ר"ל אחר שהביאה ב' שערות כן משמע לקמן בסמוך ד"ה הרי הן כסימנים וזה ר"ל במאי דקאמר בא"ד בסופו כדפירש ר"י בהתחלת הסוגיא:

ד"ה שכבר ילדו וכו' עד ואר"י דסבר המקשה וכו' אבל לברייתא דרב ביבי ל"ק מידי וכו'. ר"ל לאפוקי לפי ריהטא דשמעתין דמתחלה הקשה על ברייתא דרב ביבי מדקאמר שמא תתעבר וכו' ומשני אימא שמא תתעבר ותמות וכו' וחזר להקשות איני וכו' דלפי ריהטא בא לסתור תירוצו של התרצן ולומר דהדרא קושיא הראשונה שהקשה על ברייתא דרב ביבי לדוכתה אבל לפירש ר"י אינו כן שלא בא השתא להקשות מידי אברייתא דרב ביבי כ"א ארבה בר ליואי אבל ברייתא דרב ביבי מיתרצא ליה שפיר וצ"ל לפירש ר"י דזה המקשה דפריך השתא איני וכו' אינו אותו המקשה שהקשה מתחלה אברייתא דרב ביבי מדקאמר שמא תתעבר ושמא תמות מכלל וכו' דהא למקשה זה מיתרצא ליה שפיר ברייתא דרב ביבי וק"ל ומה שכתב בספר ח"ש על זה נ"ל דשלא לצורך הוא:

ד"ה הרי הן כסימנין פי' משעת העיבור וכו' רצונו לומר כשהיא יולדת בר קיימא נגלה שלמפרע היתה גדולה משעת העיבור:

בא"ד אלא הכי פירושא דמלתא קודם הזמן פי' קודם שנה שלפני גדלות וכו'. ר"ל דקודם הזמן ותוך הזמן לא אשנת י"ב קאי אלא ה"פ קודם שנה שהיתה ראויה להתעבר ולילד בר קיימא ולהיות גדולה משעת העיבור תוך הזמן תוך שנה שהיא ראויה להיות גדולה משעת העיבור וכו' וכן לאחר זמן כדפירש ר"י בתחלת הסוגיא כמו שכתבנו לעיל ואף שלפי' זה לא נודע לנו מתי הוא קודם הזמן או תוך הזמן כ"א בידי שמים ולא נודע זה לנו עד לאחר שתתעבר ותלד בר קיימא ולפי זה אפילו פחותה מבת י"א שנים ויום אחד היה לה לשמש במוך דשמא בתוך י"ב תתעבר ולד של קיימא ונמצא ששנת י"א הוא תוך הזמן של גדלות שאז יש לחוש שמא תתעבר ותמות שהרי אז היא מתה ועוברה מת אלא שצ"ל דלא שכיח הוא כל זה נדחקו התוס' כדי שנאמר שלפי שנויא דרב ספרא מתורץ ג"כ ברייתא דרב ביבי אף לרבה בר ליואי וכן נדחקו ג"כ לפרש בשנויא דרב זביד כדלקמן בסמוך (יבמות דף י"ג:)

גמרא אמר רבא הלכתא צרת איילונית מותרת ואפי' הכיר בה בנמוקי יוסף הביא בשם ר"ת וזה לשונו, "כתב ר"ת ז"ל דלרבא דלאו טעמיה משום מקח טעות, אפשר דאיילונית שלא הכיר בה גיטא מדרבנן בעי וכו' ואתי שפיר הא דאמרינן כו' קטנה שמא תמצא איילונית, וא"א דלא בעי גיטא כלל תתיבם ממנ"פ, דאם תמצא איילונית אנוסת אחיו בעלמא היא ושרייא ליה, אבל אי בעי גיטא מדרבנן אמרינן פוגעין בערוה מדרבנן עכ"ל". ותמיהני כיון דרצונו לומר דאף לר"א מוכח דאיילונית א"צ גט, מ"מ י"ל דרבא פליג עליה בזה וס"ל דצריכה גט, א"כ יש לנו לומר ביותר דלרבא גם מדאורייתא צריכה גט, די"ל דס"ל דמום דאיילונית הוי כשאר מומים, דאמרינן דהוי ספק דאורייתא אי קפיד אי לא, וכמ"ש הרמב"ם (עיין בב"ש סימן לט ס"ק ז') ויתישב עוד יותר ההיא דקטנה דאינה מתיבמת לר"מ משום שמא תמצא איילונית, ופגע בספק ערוה דאורייתא:

בתוס' ד"ה דאפילו וכו' דהא מודה ר"י כשבעל ונראה ליישב קושייתם דכיון דהיא עדיין קטנה ומחזקי' דודאי לא תתעבר ותלד וא"כ אף דבביאה זו נתעברה וילדה ונעשית גדולה מקודם הזמן נערות דעלמא והיא ממיעוטא דמיעוטא. מ"מ הוא כשבעל לא בעל לשם קידושין דהא היא בחזקת קטנה דלית בה קידושין, וכתבתי מזה בש"ע (סי' קנה):

ג' נשים משמשות במוך במה דמחולקים רש"י ור"ת אם אשה מצווה על השחתת זרע כמו איש או לא. כמו דאינה מצווה על פריה ורביה. לכאורה יש להביא ראיה דאינה מצווה. ממתני' דפ' המדיר (דף עא ע"ב) המדיר את אשתו שלא תלך אל בית אביה וכו'. אמר לה ע"מ שתאמרי לפלוני וכו'. וע' בטור דמפרש שהבעל היפר לה דברים שבינו לבינה ע"מ שתאמרי או שתהא ממלא וכו' ע"ש. והנה שם (דף עב ע"א) אמרי' או שתהא ממלא אר"י א"ש שתמלא ונופצת ע"ש בפירש"י. והנה לכאורה הדין ברור כמו דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל דהוי כמתנה ע"מ שתעלי לרקיע דהוי כמפליג בדברים כמו שהמתיק הרמב"ן בב"ב ה"ה באם הבעל מיפר לאשתו ע"מ שתאכל בשר חזיר דהנדר מופר דהוי כאומר ע"מ שתעלי לרקיע דהוי כמפליג בדברים והנדר מופר. וכיון שכן יקשה סוגיא דכתובות דמיפר ע"מ שתהא ממלא ונופצת הא הוי כמתנה לעבור על ד"ת דהנדר מופר כנ"ל. אע"כ דאשה אינה מצווה על השחתת זרע. וק"ל: בנ"י סוף פ' הערל הביא דעת הרמב"ן דבכל איסורי דרבנן שאין להם שורש דאורייתא בטל ברוב ויליף לה מהא דתרומת ח"ל מבטלה ברוב. ודעת הנ"י שם והרשב"א דליתא. ולא ילפי' מינה אלא בבישול עכו"ם ובחמאה דקליש איסורי' ואינו שוה בכ"מ ע"ש. ודעת הא"ז הובא בשמו בת"ח כלל כ' אף בציר דגים טמאים דיש לו שורש דאורייתא בטל ברוב. ע"ש. ומ"ש היש"ש פ' כ"ה סימן ע"ט דהא"ז אינו מיקל רק במין במינו אבל לא במין בשא"מ דאיכא טעם ע"ש. והוכיח כן מכחל וביצת נבילה וכיוצא בזה ע"ש. וכ"כ בבאר שבע. אולם תמהני מדברי הא"ז שהובא בהגהת אשר"י פ' כ"ה דהא דאיתא במתני' אם יש בה בנ"ט אסורה מיירי בבשר בהמה אבל בבשר עוף שרי החתיכה אף דנ"ט אם הוא רוב ע"ש. הרי אף במין בשא"מ הדין כן. גם חשבתי למאי דקיי"ל כהרשב"א דאף באיסור דרבנן במין במינו בלח בעי' ס' אף דאסור רק מגזרה דאטו אינו מינו. וא"כ ה"ה מין בשא"מ ביבש ביבש דבעי' ס' דשמא יבשלם. אף באיסורי דרבנן הדין כן. וכמ"ש הב"י (ססי' צח) דאין לחלק בשיעורים בין דאורייתא לדרבנן אבל בש"כ (סי' קט סק"ט) ראיתי שתמה בזה על הרמ"א ודעתו להקל ע"ש. ע' בש"כ (סי' סט סקנ"ז) ובמנ"י (כלל לט סקי"ט). בבאר שבע כתב וראיתי מי שכ' על הא"ז אבל הרא"ש וכו' כוונתו לדברי הת"ח ריש כלל כ'. וכן במ"י שם תמה על הת"ח מאין מצא כן בהרא"ש. ולע"ד נראה משום דבודאי אין להמציא דאיסור דרבנן יהא בטל ברוב. רק שהא"ז וסייעתו למדו כן מהא דתרומת ח"ל מבטלה ברוב. אף דקמח בקמח הוי לח בלח וממילא יש ללמוד דאיסורי דרבנן מותר לבטל לכתחלה כדקתני ומבטלה ברוב. וכ"כ להדיא לדינא בהגהת אשר"י פ' ג"ה ופ' כ"ה. וא"כ למ"ש הרא"ש פ"ק דמציעא דאיסורי דרבנן אין מבטלים לכתחלה ברוב. וע"כ ס"ל דשאני תרומת ח"ל דקיל משאר איסורים דלא פשט איסירי' בכ"מ. וכמ"ש הר"ן בפ"ק דמציעא. וא"כ ממילא אין ללמוד ממנה לענין רוב כנלע"ד. ומזה הסברא בעצמו תמהני דנראה ברור למה שלמד הנ"י פת עכו"ם וחמאה. מתרומת ח"ל דבטל ברוב משום דאין איסורם שוה בכ"מ. ודמי לתרומת ח"ל. א"כ יש ללמוד ג"כ דמותר לבטל לכתחלה. ותמי' על הגהה (סי' קיג) שפסק דבטל ברוב ולכתחלה אסור לבטל. וצ"ע: