מסכת סוטה דף ל״א עמוד א׳

במקהלות כשנקהלו על הים:

ממקור אף אותם שבמקור:

וליחזי האי לא כו' ואמאי אמר הדבר עדיין שקול:

ה"נ דלא הוא וה"ק קרא אינו חושש לצרתם ולא צר בה:

באברהם כי ירא אלהים אתה (בראשית כב):

תלוי זכותו לדורותיו להגין עליהם עד אלפים דור:

לאלפים לאוהבי סמך אוהביו לאלפים ואידך קרא סמך לאלף דור אל שומרי מצותיו דהיינו מיראה ואין אלו דומין לפרוש מאהבה לפרוש מיראה (לעיל סוטה דף כב:) דהנהו מאהבת שכר ומיראת פורענות הקללות והעונשין והכא מאהבת המקום ומיראתו שמוראו גדול ומוטל על הבריות:

וישמחו כל חוסי בך וגו' סיפיה דקרא ויעלצו בך אוהבי שמך:

גדול העושה מאהבה בירושלמי (ברכות פ"ט) ר"ע הוה מתדין קמיה טורנוסרופוס הרשע אחת עונתא דקרית שמע שרי קרי וגחך א"ל סבא סבא או חרש אתה או מבעט ביסורין את א"ל תיפח רוחיה דההוא רשיעא לא חרש אנא ולא מבעט ביסורין אנא אלא כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך רחמתיה בכל לבי רחמתיה בכל נפשי רחמתיה בכל ממוני לא הות בדיק ליה וכיון דמטי ליה בכל נפשיה ואתיא ענתיה דקרית שמע ולא איפליג עליה בגין כן אנא קרי וגחיך:

מי שקינא לה פרק זה היה הגון שיהא שנוי ומעורב בפרק ראשון לאחר אותה בבא דאלו אסורות לאכול בתרומה ואח"כ היה לו לשנות כיצד עושה לה וכל הסדר אבל תימה דלאחר ששנה שבדקוה המים הוא חוזר לקינוי: ה"ג בסדר המשנה משקינא לה אפילו שמע מעוף הפורח והכי מסתברא ונראה דה"פ מאחר שקינא לה אפילו קודם סתירה שמע פריצותא שהרי עכשיו קצת רגלים לדבר מכוער הדבר ומוציאה בכתובתה מאחר שלא נסתרה ולא נאסרה עליו ובענין זה מצוה לגרשה דאפילו לב"ה [דאמר אפילו אם] הקדיחה תבשילו היינו רשות מיהו מצוה ליכא אלא בכה"ג ואם מקיימה דומה לאדם שנפל זבוב לתוך תמחוי שמוצצו ואוכלו ולבית שמאי חובה הואיל וקינא לה רגלים לדבר מיהו כתובתה גובה הואיל ולא נסתרה והשתא אתי שפיר דרבי יהושע אבל לפירוש רבינו שלמה דפירש משקינא לה אפי' שמע מעוף הפורח שנסתרה דעוף פורח היינו עבד ושפחה שנאמנין בעידי סתירה ואם אינו רוצה להשקותה יוציא ויתן כתובתה וכי היה רבי יהושע מחייב כתובה לאחר שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה והלא אין המים בודקין אותה כדאמרינן בפרק קמא (לעיל סוטה דף ו:) ומאחר שהיא גרמה שתיאסר עליו ואין יכולה לשתות הויא כארוסה ושומרת יבם שלא שותות ולא נוטלות כתובה מיהו מצי למימר הא דאמרינן אין המים בודקין אותה לאחר שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה דוקא לאחר קינוי ועידי סתירה לרבי יהושע אבל כאן אין עידי סתירה אלא שמוזרות בלבנה נושאות ונותנות בפריצותה:

מי שקנא וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא שהחלק השני שבה אמנם הוא לבאר שכמו שהמים בודקין אותה כך בודקין את הבועל ושכמו שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ועל איזה צד ועל איזה עדות של סתירה או של טומאה היא אסורה לו וענין זה החלק כבר הוחל ביאורו בפרק חמישי ובא זה הפרק להשלים ענין החלק לבאר על אי זה צד ועל איזה סמך עדות של סתירה אסורה להם ואי זו בהפסד כתובה ואי זו שלא בהפסד כתובה ואין בפרק זה ענין אחר בזולת מה שהזכרנו והוא שאמר משקינא לה אפילו שמע מן העוף הפורח יוציא ויתן כתבה דברי ר' אליעזר ר' יהושע אומר משישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה עד אחד אומר אני ראיתיה שנטמאת לא היתה שותה ולא עוד אלא אפי' עבד אפי' שפחה הרי אלו נאמנים אף לפוסלה מכתובתה חמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה הרי אלו נאמנות לא לפסלה מכתבתה אלא שלא תשתה שהיה בדין מה אם עדות הראשונה שאינה אוסרתה אסור עולם אינה מתקיימת בפחות משנים עדות האחרונה שהיא אוסרתה איסור עולם אינו דין שלא תתקיים בפחות משנים ת"ל ועד אין בה כל שיש בה קל וחמר לעדות הראשונה מעתה מה אם עדות האחרונה שהיא אוסרתה אסור עולם הרי היא מתקיימת בעד אחד עדות הראשונה שהיא אוסרתה אסור עולם אינו דין שתתקיים בעד אחד ת"ל כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ולהלן אומ' על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר מה דבר האמור להלן על פי שנים עדים אף דבר האמור כאן על פי שנים עדים עד אומר נטמאת ועד אומ' לא נטמאת אשה אומרת נטמאת ואשה אומרת לא נטמאת היתה שותה עד אומ' נטמאת ושנים אומ' לא נטמאת היתה שותה שנים אומ' נטמאת ועד אומ' להם לא נטמאת לא היתה שותה אמר הר"ם ר' אליעזר אומ' אפי' הבין מעופפות העוף שהיא נסתרה אין מותר לו להשקותה ולא יעמד עמה ואמנם יהיה נקי כשיוציא ויתן כתובה ור' יהושע עד שישמע הנשים הטוות לירח והוא בתכלית הפרסום בספורי הנשים יספרו בדבריהם ואמרו שפלני אשר קנא לה בעלה עם פלני ונסתרה עמו כבר זנתה עמו אז יוציא ויתן כתבה והלכה כר' יהושע אמנם יאמרו פסולי עדות לפסלה כמו שנזכרו או הנשים השונאות אותה ולא תשתה כאשר העידו בענין הזנות אחרי הקנוי והסתירה בעדים לפי מה שהתבאר בראש המסכתא פי' עדות ראשונה היא עדות סתירה אחר קנוי כמו שקדם וכבר בארנו בראש המסכתא שהיא לא תתאמת אלא בשני עדים ושהיא תאסור הסתירה על בעלה עד שתשתה מי המרים ואין זה איסור עולם ועדות האחרונה היא עדות טומאה וכבר ביארנו בראש המסכתא שהיא בעד אחד תאסר עליו לעולם וכבר ביארנוהו ראית זה והוא אמרו ועד אין בה ר"ל שאין שם עדות שלם אבל עד אחד לבד אשר הוא קצת עדות ואמ' והיא לא נתפשה תשתה מי המרים אולם כאשר נתפשה ר"ל שהתפרסם הזנות והטומאה ואפילו בעד אחד לא תשתה והראיה על היות עדות ולא רצה בו עד אמרו לא יקום עד אחד ואם היה עד יורה על אחד למה יהיה צריך לתארו באחד וזה אמרנו שעד אחד נאמן באיסורין בסוטה לפסלה מכתבה ולא תשתה כאשר קדם הקינוי והסתירה כמו שביארנו בראש המסכתא וכבר בארנו שעד דבר הוא גם כן דבר זמה פי' עד אחד אומר נטמאת ועד אחד אומר לא נטמאת היתה שותה ובתנאי שיעידו כולם יחד אולם אם אמר עד אחד נטמאת עוד בא אחר אחריו ואמר לא נטמאת הנה לא נביט לעדות האחרון ולא תשתה לפי שכבר אמרנו שהתורה האמינה עד אחד בשוטה והעקר אצלנו כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא במקום שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים ואמר עד אחד אומר נטמאת ושנים אומ' לא נטמאת עד סוף המאמר אמנם זה בפסולי עדות כמו שהיה עבד או אשה או אחד הפסולין הוא אשר רבו המספר אולם כאשר היה עד כשר ושנים פסולין הנה הוא כמו עד אחד ועד אחד הנה למדנו באלו שני ההלכות שבפסולי עדות בכאן הלך אחר רוב דעות בין לקולא בין לחומרא:

אמר המאירי מי שקנא לאשתו ר"ל בעדים ונסתרה אחר קנויו ואין שם עידי סתירה אפי' שמע מעוף הפורח כלומר ממי שאין ראוי לסמוך עליו שנסתרה אסורה לו ויש מפרשים אפי' לא שמע אלא שהוא מאמין מצד אי זו אמתלא והוא ענין שמע מעוף פורח כלומר שסמכה דעתו בכך מצד שכך הבין לפי דעתו דרך נחש מצפצוף העופות ולהשקותה בכך אי אפשר אלא יוציא ויתן כתובה ור' יהושע אומר שאינה אסורה לו בכך אלא אם כן נשאו ונתנו בה מוזרות בלבנה פלוניתא קנא לה בעלה ונסתרה עמו וזינתה וכל שהוא כן אע"פ שאינו יכול להשקותה הואיל ואין כאן עדות מ"מ אסורה לו ויוציא ויתן כתובה והלכה כר' יהושע ומ"מ יש מתמיהים היאך נאסרה בלא עדות ברור של סתירה והרי לר' יהושע אין סתירה כלום אלא בשנים ומתוך כך פרשו גדולי קדמונינו שדבר זה בטומאה נאמר כלומר קנא לאשתו בעדים ונסתרה בעדים אפי' שמע מעוף פורח שניטמאת לא ישקה ולר' יהושע משישאו ויתנו וכו' ומ"מ יתן כתובה וכן עיקר ומ"מ אם ראה הוא בעצמו שנסתרה שאינו משקה על פי עצמו אסורה לו אף בראיית הסתירה ויוציא ויתן כתובה וכן הדין בעדות עד אחד ר"ל שאם העיד לו עד אחד שנסתרה אם אין דעתו סומכת עליו מותרת לו ואם דעתו סומכת עליו אסורה לו אלא שיוציא ויתן כתובה ואין השקאה והפסד כתובה בסתירה אלא ע"פ שנים הכשרים:

ועד כאן נתעסק במשנה זו בעדות סתירה לפי' ראשון ומכאן ואילך הוא בא לבאר עדות של טומאה ולפי' השני הכל חוזר לענין טומאה ואמר שאם אחר הקנוי בא אחד ואמר אני ראיתיה שנטמאת בסתירה זו שאחר הקנוי עם אותו שקנאה בו אינה שותה ואסורה עליו לעולם והפסידה כתובתה ואפי' לא היתה דעתו סומכת עליו ואפי' עבד או שפחה או קרוב או אחד מן הפסולים נאמן בכך לאיסור ולהפסד כתובה הואיל והקנוי והסתירה היה בעדים כשרים שהרי נאמר בטומאה ועד אין בה ופרשו בה בגמרא ועד אין בה בשנים הכתוב מדבר או אינו אלא באחד תלמוד לומר לא יקום עד אחד הא כל שכתוב עד בשנים דבר הכתוב כלומר ואין בה שני עדים אלא אחד והיא לא נתפסה ואין לשון זה נאמר אלא לאסרה כלומר ואינה שותה אלא שאסורה ואפי' היה העד מעידי סתירה עצמה ומ"מ דוקא כשהעיד על טומאה שבאותה סתירה שהעידו עליה שנים הכשרים אבל אם העיד כן על סתירה שהיא בלא עדים הרי היא כעדות דעלמא שאינו כלום אלא שאם דעתו סומכת עליו יוציא ויתן כתובה ומ"מ הנשים שחזקתן שונאות זו את זו והן חמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ר"ל אשת אחי בעלה ומת בעלה נאמנות לאיסור ושלא לשתות אלא שיוציא ויתן כתובה:

ודברים אלו כלן הלכה הם אלא שנושא ונותן אחר כן שהיה בדין שלא יהא עדות טומאה כלום אלא בשנים ומה עדות הראשונה ר"ל של סתירה שאינה אוסרתה איסור עולם אלא עד שתבדק אינה מתקיימת בפחות משנים עדות האחרונה ר"ל של טומאה שאוסרתה איסור עולם אינו דין שלא תתקיים בפחות משנים תלמוד לומר ועד אין בה הא כל שיש בה אפי' אחד של טומאה באותה סתירה נאמן וחזר ושאל מעתה נדון בקל וחומר שתהא עדות ראשונה מתקיימת באחד אם עדות אחרונה שאוסרתה איסור עולם מתקיימת באחד ראשונה וכו' תלמוד לומר כי מצא בה ערות דבר וכו' ושאלו בגמרא מה הוצרך לכי מצא בה שאינו אמור בסוטה והיה לומר מדכתיב בטומאה ועד אין בה ואנו דורשין בה אתה אומר שדיה בעד אחד ר"ל בטומאה אבל לא בקנוי ולא בסתירה ותירץ שבודאי כך הוא ומשנתנו בחסרון נשנית ומה שהביא כי מצא בה וכו' הוא בעדות דעלמא ר"ל עדות טומאה בלא קנוי או מאדם אחר שלא נתקנאה בו שאינו כלום אלא בשנים אלא שאם הוא נאמן לו כשנים יוציא ויתן כתובה וכן הלכה כמו שיתבאר:

ואחר כך בא לבאר היאך דנין בעדות טומאה שאחר קנוי אלא שהיא מוכחשת ואמר עד אחד אומר נטמאת ועד אחד אומר לא נטמאת וכן אשה או אחד מן הפסולים אומר נטמאת ואשה אחרת או פסול אחר אומר לא נטמאת הרי זו שותה ושאלו בגמרא והרי התורה האמינה בו עד אחד וכל שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים והיאך אחד יכול להכחישו ופירשו שכל שהעיד האחד בטומאה ולאחר זמן בא האחר ואמר לא נטמאת אין דבריו של שני כלום שאחד במקום שנים הוא הא אם באו שניהם בבת אחת ר"ל זה בתוך כדי דבור של זה זה אומר נטמאת וזה אומר לא נטמאת שנמצא שלא נתקיימה עדות הראשון בבית דין קודם עדותו של זה הרי זו שותה ואם עד אחד כשר אומר נטמאת ושנים אומרים אף לאחר זמן לא נטמאת הרי זו שותה שהרי אע"פ שהאמינה תורה את הראשון כשנים מ"מ שנים ושנים הם וכל שכן בשנים אומרים נטמאת ואחד אומר לא נטמאת בין בבת אחת בין לאחר זמן:

ומ"מ כל שיש כאן פסולי עדות יש לדונה בדרך אחרת וכיצד הוא הדין כל שהעיד כשר בטומאה ואשה או קרוב אומר לא נטמאת אפי' בבת אחת אין דברי האשה או הקרוב כלום אבל אם העיד הכשר ובאו שתי נשים או שני פסולים עמו בבת אחת לומר לא נטמאת הרי זו שותה שעד אחד כשר ופסולים רבים לענין זה כמחצה על מחצה הם ואם היו כלם פסולין הולכין אחר רוב דעות בין לקולא בין לחומרא כיצד שתי נשים אומרות נטמאת ושלש אומרות לא נטמאת שותה שלש אומרות נטמאת ושתים אומרות לא נטמאת אינה שותה מחצה על מחצה שותה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

תוס' בד"ה ה"ג בסדר המשנה משקינא לה אפילו כו' ומוציאה בכתובה מאחר כו' אבל כאן אין עידי סתירה אלא שמוזרות בלבנה כו' עכ"ל כצ"ל והוא דוחק לומר בלא עידי סתירה שמשקין אותה ואם נימא דאין משקין אותה אלא דבכה"ג יוציא ויתן כתובה א"כ לא הוה מלתא דר"י דומה כלל למלתא דר"א ודו"ק:

אֶלָּא לָאו מַשְׁמַע הָכִי וּמַשְׁמַע הָכִי הנה נמצא האי 'לֹא' דכתיב בפסוק בְּכָל צָרָתָם (ישעיה סג, ט) משמע לא באלף ולו בוא"ו ודרשינן לתרווייהו חיזוק לענין גאולתינו כי לֹא באלף פירש רש"י ז"ל בביאור ישעיה רוצה לומר שאין הקדוש ברוך הוא נפרע מהם כפי מה שראוי לפרוע בעבור מעשיהם הרעים אלא מרחם עליהם. ולפי זה מן לֹא באלף יצא לנו חיזוק שלא נתייאש מן הגאולה מחמת רבוי עונותינו כי ממאמר 'בְּכָל צָרָתָם לֹא צָר' נבטח שהקדוש ברוך הוא ירחם עלינו ולא יפרע מאתנו לשקעינו בגלות כפי רבוי עונותינו אלא ירחם עלינו ויגאלינו לפנים משורת הדין. ומן לוֹ צָר בוא"ו יהיה לנו חיזוק גדול בעבור הגאולה כי לוֹ צָר בוא"ו מורה כל מקום שגלו שכינה עמהם וזהו לוֹ צָר כביכול ומאחר כי לו צר בהיותינו בגלות על כן אף על פי שאין אנחנו ראויים לגאולה יגאלינו בעבור כבוד השכינה ובזה נהיה בטוחים על הגאולה. ובזה יובן בס"ד כונת הפסוק לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב הֳ' (תהלים כז, יג) פירוש על ידי 'לוֹ לֹא' של פסוק 'בְּכָל צָרָתָם' שהם קרי וכתיב על ידי שניהם הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב הֳ' זו הגאולה העתידה להיות בב"א [במהרה בימינו אמן] שתהיה השפעת הטוב משם הוי־ה בשלימות. ולכן נרמזו 'לוֹ לֹא' של פסוק 'בְּכָל צָרָתָם' בראשי תיבות אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי (שיר השירים ו, ג) כי בהם אני בטוחה שאהיה אני לדודי ודודי לי.

מַה "יְּרֵא אֱלֹקִים" הָאָמוּר בְּאַבְרָהָם מֵאַהֲבָה אַף "יְרֵא אֱלֹקִים" הָאָמוּר בְּאִיּוֹב מֵאַהֲבָה. קשה מאי רבותיה דהאי קרא מהאי קרא, דכמו דדייק גבי קרא דאיוב מדכתיב יְרֵא אֱלֹקִים (איוב א, ט) ולא כתיב אוֹהֵב דשמע מינה מיראה כן תדייק בקרא דאברהם דכתיב יְרֵא אֱלֹקִים (בראשית כב, יב) ולא כתיב אוֹהֵב, ואם משום דמצינו גבי אברהם אבינו ע"ה דכתיב אַבְרָהָם אֹהֲבִי (ישעיה מא, ח) דילמא זכה לזה אחר כך בסוף ימיו אבל כשאמר לו 'כִּי יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה' עדיין לא הגיע למדרגת אהבה. ונראה לי בס"ד כיון דאמר לו 'יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה' בנסיון העשירי שהוא של עקידה שהיה בסוף כל הנסיונות, רחוק הדבר מן השכל לומר שאחר נסיון העקידה נתעלה יותר למדרגת אהבה, אלא אמרינן ודאי מדרגה זו של אהבה הוות משעת נסיון העקידה או קודם ומה שאמר לו בנסיון יְרֵא אֱלֹקִים ולא אמר לו אוֹהֵב אֱלֹקִים מפני כי היה לו יראת הרוממות אשר זו באה ונעשית באדם מחמת עוצם אהבתו בהקדוש ברוך הוא דאימה של יראה זו היא האהבה.