מסכת סוטה דף ל׳ עמוד ב׳

וחכמים אוסרין כדבעינן לפרושי טעמא:

ותניא כביצה ותניא בברייתא דאליבא דר' אליעזר ונותנת אף כביצה באמצע ואפ"ה לא מטמא לה לחלה עד שלא נקרא עליה שם:

סברוה רבנן הני דבי מדרשא דבעו למשמע מינה דר' אליעזר אין שני עושה שלישי בחולין ס"ל אידי ואידי הך ברייתא נמי אליבא דרבי אליעזר דשרי כביצה ומתני' דאמר פחות תרווייהו בעיסה ראשונה העיסה הטמאה ראשונה לטומאה היא ואפ"ה קאמר ר' אליעזר בברייתא כביצה ואע"ג דמיטמאה אמצעית מחמת ראשונה והויא לה שניה לא הדרא ועבדא לה לחלה עד שלא קרא עליה שם שלישי ואע"ג דמעיסת חולין הטבולין לחלה הוא דכ"ע בין לר' אליעזר בין לרבנן לאו כחלה דמיא למיהוי עלה תורת תרומה:

מאי לאו בהא קמיפלגי רבי אליעזר ורבנן דר' אליעזר דשרי סבר אין שני עושה שלישי בחולין ורבנן דאסרי סברי שני עושה שלישי בחולין ואיטמא לה חלה לפני קריאת השם ואע"ג דחולין הוא ואשתכח דספינן לכהן חלה טמאה בחזקת שהיא טהורה ותנא דמתני' דאמר לר' אליעזר פחות מכביצה לאו משום דאית ליה שני עושה שלישי אלא משום דכמה דאפשר למעוטי טומאה דאמצעית ממעטינן דאסור לגרום טומאה לחולין אלא משום תקנת תרומה הוא דשרי והא אפשר בהכי אי נמי משום דילמא לא מיזדהר בה שלא תגע חלה באמצעית זו אחר קריאת השם וחכמים אוסרין דילמא אתי למיעבד כביצה ומטמא אמצעית והדרא ומטמיא לחלה:

לא דכ"ע ואפילו לרבנן אין שני עושה שלישי בחולין והאי דקאסרי רבנן משום דקסברי חולין הטבולין לחלה כחלה דמו ומיפסלי משום שם שלישי:

ואיבעית אימא דכ"ע לאו כחלה דמי ודכ"ע אין שני עושה שלישי בחולין והכא במותר לגרום טומאה לחולין כו' - טעמא דרבנן דאסרי משום אמצעית הוא דמיטמא מחמת העיסה שהיא ראשונה וקסברי אסור לגרום טומאה לחולין משום תקנת תרומה ור' אליעזר סבר מותר לגרום טומאה לאמצעית כדי לתקן חלה בטהרה ותנא דמתניתין ותנא דברייתא אליבא דר' אליעזר נמי בהא פליגי דתנא דמתניתין סבר אע"ג דמותר לגרום לה טומאה מיהו כל כמה דאפשר למעוטי לא מפשינן להו לגרום להן טומאה בחנם והא אפשר בהכי הלכך כביצה לא דחשיב ותנא דברייתא סבר כיון דמותר לגרום לא שנא שיעורא רבא ולא שנא שיעורא זוטרא דאפילו בכדי ביצה נמי מותר לגרום אי נמי תנא דמתני' סבר דילמא נגע חלה באמצעית אחר קריאת השם ותנא ברא לא חייש:

במאי קמיפלגי ר"ע ור' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי:

כגדול המקרא את ההלל מקרהו לציבור להוציאן ידי חובתן:

מר סבר תחומין דאורייתא ומר סבר תחומין דרבנן תימה דהכא משמע דאי הוה משתעי קרא דאלפים אמה בלוים דהוה סבר דתחומין דרבנן אלא טעמא משום דמשתעי בשבת והא יליף לתחומין בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף נא.) מג"ש מקום ממקום ומקום מניסה וכו' א"כ אפי' הוה משתעי בשדות וכרמים הוי מצי למילף בהו ג"ש דמקום דכתיב גבי שבת היינו אלפים דהא פריך התם ונילף מקיר העיר וחוצה אע"ג דההוא קרא משתעי לדברי הכל בלוים ובספ"ק דעירובין (דף יז:) משמע מאן דסבר דתחומין דאורייתא נפקא לן מאל יצא איש ממקומו:

רבי נחמיה אומר כסופר הפורס על שמע בבית הכנסת בתוספתא (פ"ו) ר' נחמיה אומר כבני אדם שקורין את שמע שנאמר ויאמרו לאמר מלמד שהיה משה פותח תחילה וישראל עונין אחריו וגומרין משה אמר אז ישיר משה וישראל אומרים אשירה לה' משה אמר עזי וזמרת יה וישראל אומרים זה אלי ואנוהו משה אמר ה' איש מלחמה וישראל אומרים ה' שמו:

רבי מאיר אומר מנין שאפי' עוברין שבמעי אמן אין לומר דרבי יוסי הגלילי ורבי מאיר פליגי דרבי יוסי אית ליה דוקא עוללים ויונקים ולא עוברים אלא מקרא דמפי עוללים ויונקים נפקא ליה דתינוק שמט דד מפיו דמשמע יונקים בשעה שהוא יונק ולכך איצטריך קרא דמפי עוללים דאי לאו הכי כיון דנפקא לן מקרא ממקור ישראל במקהלות ברכו אלקים אפילו עוברים לא הוה צריך למימר תו עוללים ויונקים דבפ' שלשה שאכלו (ברכות דף מט:) תנינן בעשרה אומרים נברך אלהינו וכו' רבי יוסי הגלילי אומר לפי רוב הקהל מברכין שנאמר במקהלות ברכו אלקים א"ר עקיבא מה מצינו בבית הכנסת אחד מרובין ואחד מועטין אומר ברכו את ה' וקדייק עליה בגמ' (שם דף נ.) ורבי עקיבא האי קרא דר"י הגלילי מאי עביד ליה מבעי ליה לכדר' מאיר וכו' ואידך דהיינו רבי יוסי הגלילי ממקור ישראל נפקא אלמא דלר' יוסי הגלילי נמי עוברים אומרים שירה ובפ"ק דכתובות (דף ז:) דריש לה דברכת חתנים בעשרה מדהוי מצי למיכתב מבטן ישראל וכתיב ממקור על עיסקי מקור בתוספתא מסיים הכי ואותן המלאכים שאמרו מה אנוש כי תזכרנו אמר להן הקב"ה באו וראו את השירה כיון שראו את ישראל פתחו אף הן ואמרו שירה שנאמר ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ וגו' ור"ש בן אלעזר אומר לא נאמרה פרשה זו אלא לענין עקידה:

בד"ה סברוה רבנן הני דבי מדרשא דבעו למשמע מיניה דר"א אין שני עושה ג' בחולין כו' עכ"ל כ"ה בפירוש שלפנינו וצ"ל דעיקר סברוה לא קאי אר"א דסבר אין ב' עושה ג' בחולין דהא לכל האוקימתות קאי הכי אלא דסברוה דרבנן דאסרי פליגי עליה בהא וסברי דשני עושה ג' בחולין אבל פי' הישן מרש"י יותר מדוקדק בזה דכל זה אינו שם אלא דכצ"ל סברוה רבנן הני דבי מדרשא דבעי למשמע מינה דר"א דשרי כביצה ואע"ג דמטמאה כו' דכ"ע בין לר"א בין לרבנן לאו כחלה דמיא כו' מאי לאו בהא כו' עכ"ל ודו"ק:

בד"ה מאי לאו בהא כו' לגרום טומאה לחולין אלא משום תקנת תרומה הוא דשרי כו' ובד"ה והכא במותר לגרום כו' דאפשר למעוטי לא מפשינן להו לגרום כו' עכ"ל מפי' ישן:

בּוֹ בַּיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא "אָז יָשִׁיר" (שמות טו, א) פירש רש"י ז"ל כל היכא דתני בו ביום הוא יום שהושיבו את רבי אליעזר בן עזריה לנשיא. ולפי זה צריך להבין למה אמר 'בּוֹ בַּיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא' דמשמע שיש שייכות וצורך לדרשה זו ביום? ונראה לי בס"ד דאיתא בברכות (ברכות כח.) בו ביום בא יהודה גר עמוני לפניהם בבית המדרש אמר להם מה אני לבא בקהל? אמר לו רבן גמליאל אסור! אמר לו רבי יהושע מותר! אמר לו רבן גמליאל: והלא כבר נאמר לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל הֳ' (דברים כג, ד)? אמר לו רבי יהושע וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין? כבר עלה סנחריב ובלבל את כל האומות וכל דפריש מרובא פריש! אמר לו רבן גמליאל והלא כבר נאמר אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן נְאֻם הֳ' (ירמיה מט, ו) וכבר שבו! אמר לו רבי יהושע והלא נאמר וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל (עמוס ט, יד) ולא שבו! מיד התירוהו לבא בקהל, עד כאן. והקשינו איך התירוהו מהאי טעמא דאפשר לומר ישראל עדיין לא שבו אבל בני עמון שבו, דמנא ליה דשיבתם בזמן אחד תהיה ומאי תליא הא בהא? ותרצנו דילפי כעין גזרה שוה הכא כתיב 'שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן' והכא כתיב 'שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל' מה התם קאי על לעתיד לבוא דחזינן עד השתא לא שבו, כן עמון קאי על לעתיד לבוא ועדיין לא שבו. נמצא הסכימו 'אוֹתוֹ הַיּוֹם' דקרא ד'שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן' קאי על עתיד לבוא וכיון דהסכימו דקאי על עתיד לבוא מוכרח דסבירא ליה כמאן דאמר אין מצות בטילות לעתיד לבוא (נדה סא:), דאם מצות בטילות לעתיד לבוא מה צורך להודיענו שישיב לעתיד לבוא 'שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן' דמה לנו לדעת בטובה שיהיה לרשעים? אלא ודאי דמצות אינם בטלים לעתיד לבוא! וקא משמע לן בזה לענין דינא כיון דישובו בני עמון נאסרים לבא בקהל ויהיה להם דין קבוע לענין דינא ואוסר מספק שמא עמוני הוא, אבל אם מצות בטילות לעתיד לבוא ליכא האי לאו ד'לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי' ולמאי נפקא מינה אשמעינן שישיב שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן? ועל כן הוצרך רבי עקיבה בּוֹ בַּיּוֹם לדרוש האי דרשה של 'וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר' דקודם זה היו דורשין וַיֹּאמְרוּ בעולם הזה לֵאמֹר לעולם הבא ומאחר דעתה מוכח דסבירא ליה כמאן דאמר מצות אין בטלות לעתיד לבוא למאי אצטריך קרא ללמדינו לֵאמֹר לעתיד לבוא? פשיטה כמו דחייבין לומר השירה עתה בעולם הזה כן חייבין לאמר לעולם הבא! ואם כן מה תלמוד לומר לֵאמֹר? לכך הוצרך לדרוש מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹנִין שִׁירָה אַחֲרָיו שֶׁל מֹשֶׁה.

שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר "לֵאמֹר", וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר "לֵאמֹר" (שמות טו, א) קשא כפל הלשון דחזר ואמר וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר 'לֵאמֹר'? ונראה לי בס"ד תרתי קשיא ליה חדא למה נקיט 'לֵאמֹר' ועוד אם ירצה לומר 'לֵאמֹר' למה אמרה הכי דהוה ליה למימר אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַהֳ' ולמה אמר 'וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר' שהם שני מילות באין כאחד במשמעות אחת? ותירץ מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹנִין שִׁירָה אַחֲרָיו שֶׁל מֹשֶׁה, ולכך שינה הכתוב בתיבת לֵאמֹר דנקיט לה אחר תיבת וַיֹּאמְרוּ כדי שנרגיש ביתרון ונדע דאתיא תיבת לֵאמֹר לדרשה הנזכר.

בְּשָׁעָה שֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַיָּם נָתְנוּ עֵינֵיהֶם לוֹמַר שִׁירָה יש להקשות אומרו נתנו עיניהם לשון יתר ואין לו משמעות. ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מגילה י:) המלאכים רצו לומר שירה ואמר להם הקדוש ברוך הוא מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?! ומקשים אם כן ישראל איך אמרו שירה? ותרצו שאני ישראל שהנס נעשה בעבורם. אך זה תינח אם נעשה בזכותם אבל אם לא נעשה בזכותם אין כדאין לומר שירה! ותרצו דנעשה בזכותם והיינו בזכות האמונה שהאמינו בהשם יתברך וירדו לים קודם שנבקע לכך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה (שמות יד, טו) 'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ' תחלה ואחר כך אתה 'הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ 'והוכחה לדבר זה שנעשה הנס בזכותם הוא שזכו לראות את הנס בעיניהם דכתיב הֳ' לִי בְּעֹזְרָי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי (תהלים קיח, ז). ובזה פרשנו (שמות יד, ל) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם, הוא השר. וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה הֳ' בְּמִצְרַיִם, הוא הנס התחתון של מפלת מצרים בים. ועל ידי כך אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַהֳ'. וזהו שאמר נָתְנוּ עֵינֵיהֶם בראיית הנס כדי לוֹמַר שִׁירָה דאם לא היו זוכין לראות הנס בעיניהם לא היו רשאין לומר שירה וכדמצינו במלאכים שמנעם השם יתברך מלאמר שירה, אך כיון דראו הנס בעיניהם דמוכח דנעשה הנס בזכותם לכך רשאין לומר שירה ואין לחוש למה שאמר מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה. ובאופן אחר נראה לי בס"ד אומרו 'נָתְנוּ עֵינֵיהֶם' דאמרו רבותינו זכרונם לברכה הטעם שאמרו שירה לשון נקבה ולא אמרו שיר לשון זכר מפני שעתיד להשתעבד אחרי זה בשעבוד מלכיות אבל לעתיד שאין שעבוד עוד אחר הגאולה אז יאמרו שיר לשון זכר דכתיב שִׁירוּ לַהֳ' שִׁיר חָדָשׁ (תהלים צו, א). וזהו שאמר נָתְנוּ עֵינֵיהֶם לראות ברוח הקודש בגליות שיהיה להם אחרי זה כדי לוֹמַר שִׁירָה לשון נקבה ולא שיר לשון זכר ובסה"ק 'אבן שלמה' על שיר השירים דף ה' פרשתי מאמר זה באופן אחר ושם פרשתי בס"ד כמה פסוקים יעוין שם.