מסכת נדרים דף צ׳ עמוד א׳

ושבשיה ואנסביה איתתא ושרקיה טינא טח פניו בטיט כדי שלא יכירהו רב חסדא כאילו היה אדם אחד מהם שנדר שלא ישא אשה כדי שיתיר לו דאפשר אילו היה מכירו לא היה מתיר לו:

מאן חכם למיעבד כי האי מילתא שדקדק בכך שהשיאו אשה קודם שישאל על נדרו כדי שיחול הנדר עליו קודם שאלה דקסבר כרבי נתן דאמר לא יפר הואיל ולא חל הנדר דרבי נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא:

הכי נמי פליגי בשאלה שאין נשאלין לחכם עד שיהא הנדר חל עליו:

דכתיב וחפרה הלבנה והא וחפרה דמשמע אימתי הוי הפרה בזמן שחל בנה. בנה היינו נדר רבי נתן לטעמיה דאמר הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כו' והיינו חל בנה חל בנין הנדר. ע"א מסיפיה דקרא וחפרה הלבנה ובושה החמה כדכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים וגו' דבההיא שעתא חפרה נהורא דהלבנה דעד השתא כי מלך ה' צבאות על ישראל ולא קודם שימלך וה"ה גבי נדר מכי חל עליה הוא דמיפר ולא קודם שיחול:

דכתיב מפר מחשבות ערומים דמשמע מפר אפילו מחשבה בעלמא אף ע"פ שלא חל הנדר עדיין:

אבל בנדרים שצריך שאלה לחכם דברי הכל אינו מתיר אא"כ חל הנדר כדכתיב לא יחל דברו דמשמע כל זמן שאין שם מעשה בנוי אלא דיבור בעלמא שעדיין לא חל הנדר לא יחל החכם והאי דדרשינן מיניה. הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו בזמן שחל הנדר קאמר:

לימא מסייע ליה לרב פפי דאפילו בשאלה דברי הכל אינו [מתיר] עד שיחול הנדר:

קונם שאיני נהנה לפלוני ולכל מי שאשאל עליו כלומר אם אשאל עליו לשום חכם להתיר לי יהא עלי קונם מה שאני נהנה לאותו חכם:

ושרקיה טינא פי' טחו בטיט שלא יהנה מן העולם. א"נ יש לפרש שרקו כדי שלא יכירהו רב חסדא שהיה מתבייש על מה שלא קיים נדרו:

מאן חכים כו' שלא היה רוצה להתיר עד שהשיאו וחל הנדר:

ה"נ בשאלה דקסבר הלכה כרבי נתן:

דכתיב וחפרה הלבנה פירש ה"ר אליעזר לא ידעתי לפרש היכי משמע ליה מהכא ונראה דלסימנא בעלמא נקטיה הש"ס וחפרה בניינה בנין האיסור נראה הוא המקיימו כאילו בנה במה וסימנא בעלמא וטעמא מסברא במקום שאין איסורא לשון הר"ר אליעזר ואית ספרים דגרסי וטעמיה דרבי נתן משום דכתיב והפר נדרה אשר עליה דמשמע לאחר שיחול עליה הנדר יפירנו וטעמא דרבנן משום דכתיב מפר מחשבות ערומים משעת מחשבה קודם שיחול האיסור יפר וגם זה אמר הר"ר אליעזר דאינו אלא סימנא בעלמא משעת מחשבה קודם שיחול יפר והכי נמי מצינו פרק הדר [עירובין דף עג:] ודניאל בתרע מלכא דלא מייתי אלא סימנא בעלמא לומר דרבי יהודה בן בבא מתיר בעבדים ואע"ג דאינו סתמא האי טעמא דר' יהודה בן בבא:

קונם שאני נהנה לפלוני ולמי שאשאל לחכם עליו גם לחכם שאשאל עליו איאסר שלא אהנה משלו:

נשאל על הראשון שאסר הנאתו עליו ואחר כך נשאל [על השני] ס"ד [דשני] רוצה לומר על החכם שני לאיסור:

אי בעי אהא מיתשיל כלומר ישאל על איזה שירצה תחילה:

מי ידעינן הי קמא והי בתרא דילמא נשאל על הראשון תחילה דקאמר היינו חכם וקרי ליה ראשון משום דהוי ראשון לשאלה ושני קרי לאחר משום דהוי שני לשאלה ראשון דנקט לאו דווקא וה"ה דמצי למדחי הא מני רבי נתן כדדחי בסמוך:

ושרקיה טינא כי מיד נאסר באותו מלבוש כיון שנשא שהיה זה בכלל נדרו ונשאר ערום ויחף וכרוך בטיט ואתייה לקמיה דרב חסדא פי' שנתחרט ורוצה להתיר נדרו. ואמר רבא מאן חכים למעבד כי הא מילתא. כלומר דידע דליכא התרה עד שיחול הנדר. אלא רב אחא דגברא רבה הוא דקסבר דכי היכי דפליגי ר' נתן ורבנן בהפרה. פירוש וסבר ר' נתן דליכא הפרה עד שיחול הנדר הכי נמי פליגי בשאלה לחכם כלומר דלרבי נתן אין חכם מתיר עד שיחול הנדר. ומדשבחוהו דעבד כר' נתן משמע לכאורה דהלכתא כוותיה וההיא לא מכרעא דרבא שבוחי שבחיה משום דעבד הכי לאפוקי נפשיה מפלוגתא ולא למימרא דהלכתא כר' נתן אלא כרבנן ואליבא דרבא דסבר דבשאלה לחכם פליגי רבנן (ב) ואז הוא הדין דכיון דהלכתא כרבנן שחכם מתיר נדר שתלוי בתנאי קודם שיחול הנדר דהיינו כ"ז שלא נתקיים התנאי:

ורב פפי פליג עליה ואמר מחלוקת בהפרה דר' נתן סבר אין בעל מפר עד שיחול הנדר דכתיב והפר את נדרה אשר עליה כלומר נדרה שחל ולישנא יתירא דריש ורבנן סברי בעל מפר אע"פ שלא חל הנדר דכתיב מפר מחשבות ערומים אבל בשאלה לחכם דברי הכל אין חכם מתיר אא"כ חל הנדר דכתיב לא יחל דברו ודרשינן מיניה [ברכות דף לב. וחגיגה דף י.] הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו ולהכי נקט קרא האי לישנא ולא לישנא אחרינא דשייך בהתרה למשמע מיניה נמי דבעי' חלות הנדר ומסתברא דהלכתא כרבא דהוא בתרא אלא דרבוואתא ז"ל פסקי לחומרא כרב פפי הילכך אין חכם מתיר עד שיחול הנדר או השבועה ודוקא כגון הא דאמרן שהוא תלוי בתנאי ולא חל כלל עד שעשה אותו תנאי אבל הנודר או נשבע לעשות דבר לאחר ל' יום וכיוצא בו מהשתא חייל נדרא כשהגיע זמנו ויש לו שאלה אפי' תוך שלשים יום וכן כל כיוצא בזה מפי מורי נר"ו ושלא כדעת מקצת החכמים ז"ל ונדוי על תנאי נמי יש לו התרה קודם שיחול דומיא דהפרת בעל. מיהו לאו היינו מאי דאמרינן במס' מכות [דף יא:] נדוי על תנאי צריך הפרה כדפרישית בכלל הלכות נדוי:

תניא קונם שאני נהנה לפלוני ולמי שאשאל עליו כלומר שכלל בנדרו שאם ישאל על נדרו יהא מודר מאותו חכם שאשאל לו:

נשאל על הראשון ואח"כ נשאל על השני פי' נשאל על הראשון אותו שנדר עליו תחלה בלא תנאי ואח"כ על החכם שאינו נשאל על החכם תחלה שהרי עדיין לא נאסר בו ולא חל עליו איסורו עד ששאלו לו. והיינו כרב פפי ורבא דחי לה בגמ' (ג) מידע הוי קמא והוי בתרא דילמא ראשון ושני לאו דוקא אלא דקמ"ל דבהא נמי איכא שחלה וישאל על מי שירצה תחלה מיהו פשטא דמתניתא כרב פפי רהטא מדקתני הראשון והשני. והיינו דנקטי רבוותא כוותיה לחומרא. ומי שנשבע ואמר שהוא נשבע ע"מ שלא יהא היתר לשבועתו לעולם אינו נשאל על זה חוששין שמא דעתו לומר שנשבע על דעת רבים שאין לו התרה לפום מאי דכתיבנא דלא בעינן שישבע בפניהם ויש מקילין בדבר זה מיהו אם נשבע שלא ישאל על שבועתו יש לו התרה אף לזה וישאל על שבועת שאלה תחלה וזה פשוט:

אמר קונם שאני נהנה לפלני ולאותו שאשאל עליו ר"ל שאהא נאסר גם כן לאותו שאשאל על נדרי ויתירני אינו יכול לישאל על שניהם כאחד שהרי נדר שעל אותו שהוא נשאל לא חל עדין ואחר שכן נשאל הוא על הראשון תחלה ר"ל אותו שאסר הנאתו מעכשו וכשנשאל חל נדרו על אותו שהתירו וחוזר ונשאל עליו ולענין ביאור יש גורסין בסוגיא זו מי ידע ממאן מתשיל ברישא ואינה גירסא נכונה אלא עיקר הגירסא מי ידיע הי קמא והי בתרא כלומר שאין לברר מן הבריתא איזהו ראשון ואיזהו אחרון ושמא החכם הוא קורא ראשון מפני שהיה ראשון לשאלה ושינויא דחיקא הוא שהרי מכל מקום ישאל עליהם בבת אחת אלא שלא נאמר אלא דרך דחייה בעלמא אמר קונם שאני נהנה לפלני ואם אשאל עליו הריני נזיר לכשאשאל אינו נשאל על הנזירות תחלה שהרי לא חל אלא נשאל על הנדר והנזירות חל ואחר כך נשאל על הנזירות וכן כל כיוצא בזה:

גמרא עליו נשאל כצ"ל:

רש"י דדינא הס"ד שיחול הס"ד עדיין הס"ד:

בד"ה אבל כו' לא חל כצ"ל:

בא"ד אינו מוחל אבל כצ"ל:

בד"ה לימא כו' לרב פפי כצ"ל ברישא הס"ד:

בד"ה נשאל כו' על נזרו כצ"ל:

ברא"ש נתן הס"ד עליה הס"ד כו' הס"ד ממנו הס"ד החכם הס"ד:

ר"ן בד"ה ושרקיה כו' מינה דרב כצ"ל חיילא הס"ד הנדר הס"ד הנדר הס"ד אחרון הס"ד דברו הס"ד:

ושרקיה בטינא שטח פניו כדי שימצאהו פתח לנדרו דהא דאמר דתני הלכתא משמע הכי לשנות הלכה ומשמע לשנות פניו וכבר נשתנה שטח פניו בטיט ואתא לקמיה דרב חסדא כרי שיהא מתיר לו נדרו. אין הבעל מיפר אלא אם כן חל הנדר דכתיב חפרה הלבנה בזמן שחל הנדר שנדר לנו הקדוש ברוך הוא שימלוך עלינו והכי משמע וחפרה הלבנה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלם דבתר הכי וחפרה הלבנה ובושה החמה. ואית דפירש מרישיה דקרא וחפרה הלבנה בזמן שהלבנה בעולם ולא קודם ולמ"ה חפרה כמו הפרה. ואית דאמר וחפרה הלבנה בזמן (שהלבנה ובמה) אמר המגיה אולי צריך לומר: שחל בנה ובנה היינו נדר ורבי נתן לטעמיה דאמר הנודר כאלו בנה במה. למ"ה. ושמעתי ששמועה זו אינה עיקר. פירוש. אבל בשאלה דברי הכל אין חכם מתיר אלא אם כן חל עליו נדר דכתיב לא יחל דברו דאינו מחל נדרו. אבל אחרים מוחלין לו בזמן שחל הנדר דמשום הכי כתב רחמנא בלשון חל דבעינן שיהא חל הנדר. אית דמפרש הכי מדאזהיר רחמנא לא יחל דברו שמע מינה דמשמע שחל הנדר עליו. פירוש. ודחינן ליה מהכא לא תסייעיה מי ידעינן הי ראשון והי שני. פירוש אתה פירשת ראשון דברייתא ראשון לאיסורא ושני לאיסור ושמא אין פירוש הברייתא כדבריך אלא ראשון ושני דברייתא ראשון לשאלה ושני לשאלה והכי קאמר נשאל על הראשון אף על פי שנשאל על אחד מהם בראשון צריך שישאל גם על השני לשני ולא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו כיון שלא חל איסור שניהם כאחד ולא דמי לראה אותם אוכלים תאינים וכו' דתנן בארבעה נדרים. והכי פירושו מי ידעינן מי יכול לברר פירוש הברייתא הי ראשון והי שני אם ראשון ושני לאיסור ותסייעיה דילמא ראשון ושני לשאלה כאשר פירשתי ולא תסייעיה.

אבל בשאלה וכו' שאף על פי שלא חל הנדר דכתיב לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה למימרא דלא הוה מעשה החלת איסור הנדר קרי מעשה ודייק מדכתיב יעשה להבא מכלל דאכתי לא הוה ואפילו הכי כתיב לא יחל דברו אבל אחרים מחילין. שטה. דכתיב לא יחל דברו למימרא דלא הוה מעשה עיקר דאמרינן לעיל ושבשיה ואנסביה איתתא כי היכי דליחול נדר דמשמע לא יחל דברו אף על גב דליכא אלא דברו לא יחל אלא יהא שואל עד שלא יחל. פירוש.

גמ' מאן חכים כעין זה חולין דף קיב ע"א: