מסכת נדרים דף ג׳ עמוד א׳

אלא לאו דוקא הא דאמרת דתנא לא דייק להי מפרש ברישא דזימנין מפרש וכו':

וליפתח בגווייהו וליתני ברישא כל ידות נדרים הואיל דחביבי ליה:

כינויין לשון נכרים דבהני לשונות נדרי נכרים כקונם קונח קונס שיש לשון שקורין לקרבן קונם ויש לשון שקורין לקרבן קונח וכן השאר [ומש"ה] קא חשיב להו וה"ה לכל לשון הנודר אדם מיחייב והא דקא מנו חכמים הני לשונות משום דבהני לשונות בקיאין וכיון דאיכא נכרים דנדרי התורה אסרה בכל לשון דקאמר דהא הוי נדר:

אלא לריש לקיש דקאמר לשון שבדו להם חכמים דחכמים תקינו הני לשונות להיות נודר בו:

מאי איכא למימר היכי מצי אמרת ידות איידי דאתיין מדרשא הא תרוייהו בין ידות בין כינויין מדרשא אתיין דמדרבנן נינהו:

מי קתני ידות הא לא קתני במתני' וידות נדרים כנדרים אלא חסורי מיחסרת לה דאמרת לעיל חסורי מיחסרא וכו' וכיון דאמרת הכי תני נמי ברישא כל ידות נדרים כנדרים וכיון דפתח להו ברישא להכי מפרש נמי להו ברישא:

וידות היכן כתיבן היכא כתב להו קרא דדריש להו מיניה דאמר (רישא) מדרשא אתיא ולא כתיבי ממש דא"כ הוו להו מדאוריי':

נזיר להזיר דמצי למיכתב כי יפליא לנדור נדר נזיר אלא מלהזיר דרשינן לעשות כל כינויי נזירות [כנזירות] דבכל כינויי לשון דמזיר הוי נזיר. והתם במסכת נזיר מפרש ידות נזירות וכינויי נזירות:

אלא למאן דאמר לשון שבדו חכמים למא' דפרשינן במתני' דתקינו חכמים שהלשון יהיה מועיל וחל עליה מן התורה י"ל מ"מ אין דינם פשוט יותר מידות ובדין היה להקדימן אמאי לא אקדמינהו: עוד אומר ר"י בשם רבי יחיאל דבירושלמי איתא בהדיא למאן דאמר לשון שבדו חכמים דאינו מביא קרבן על כינוי נזירות וכינוי נזירות אינו כנזיר אלא לענין מלקות: הכי נמי אקדים ותני ידות ברישא. וצ"ע כי מתחילה היה קשה להגיה ברישא ועתה מגיה:

הכי נמי אקדים ותני ידות ברישא וצ"ע כי מתחילה היה קשה להגיה ברישא ועתה מגיה: (לעיל):

וידות דאמר לעיל דאתיא מדרשא מהיכא נפקא:

לעשות כינוי נזירות כנזירות לא מיבעיא קרא יתירא דודאי הם מן התורה ולא איצטריך היתר רק לידות (ולא) [דהא] מגופיה דקרא שמעינן הכינויים וכבר הזכירה דבהיקש דסיפא לא מזכיר כינויין כן פירש ה"ר אליעזר דיתור דאיצטריך למדרש ידות נזירות כנזירות:

אף נזירות עובר בבל תאחר ולקמן קאמר בל תאחר דנזירות היכי משכחת לה:

אי כתב נדר לנדור כדכתב נזיר להזיר כדקאמרת שכך דרך המקראות לכתוב שם דבר כמו עשה יעשה אמר אמרתי ומדשני דכתב נזיר להזיר לדרוש השתא דכתיב לנדור נדר אורחיה דקרא הוא וליכא יתורא ודברה תורה כלשון בני אדם:

הניחא למאן דאמר נזירות חל על נזירות פלוגתא היא בפרק שני דמכילתין (דף יז) ואומר ר"י דלקמן מוכח דהיכא דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר דכולי עלמא לא פליגי דחייב שתי נזירות מיגו דחיילא על יום אחד חיילא על כולו וכי פליגי באומר הריני נזיר היום הריני נזיר היום ובזה יש לפרש האי פלוגתא:

וידות היכא כתיבא דכתיב איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' והתניא להזיר לעשות ידות נזירות כנזירות פי' מלישנא יתירא דכפליה ללישנא. אין לי אלא בנזירות בנדרים מניין ת"ל כי יפליא וכו' ואמרינן בגמרא [דף ג:] דלא מצי יליף לה מדכפליה ללישנא דכתיב לנדור נדר דבנזירות דכתיב נזיר מעיקרא והדר כתיב להזיר אתי לדרשא אבל הכא דכתיב לנדור נדר אמרינן דברה תורה בלשון בני אדם:

וכי תימא אכתי למה לי היקשא תיתי במה מצינו מנזירות הא לא קשיא דא"כ היכי לקי אידות דהא אין עונשין אמה מצינו אלא בגזירה שוה או בהקישא. וא"נ דאיכא למפרך מה לנזירות שכן יש בו כמה דברים שאינם בנדרים הילכך כתיב רחמנא היקשא למידרש ידות:

אמר שמואל בכלן עד דאמר שאני אוכל לך פי' דהוו ידים מוכיחות אבל מודרני ממך לחוד לא משמע דאמר אסור דילמא מודרני ממך דלא משתעינא בהדך קאמר כלומר דלהרחקה נתכוון ולא לאיסור נכסים והוו להו ידים שאינם מוכיחות דלא הויין ידים וכן במרוחקני ממך ומופרשני ממך כדמפרש ואזיל:

וכתב רבינו ז"ל דלא חייל לנדרא כלום כלומר דאפילו בדיבור ומשא ומתן והרחקה ד' אמות דאיכוון בהני לישני לא מחסר וטעמא משום דכל הני דבר שאין בו ממש הוא ולא חייל ביה קונם אפילו אמר ביה קונם בפירוש והשתא דאמריה בהאי לישנא לא נתכוון אלא להרחקה בעלמא ואפילו בל יחל דרבנן ליכא דאיכא בנדרים שהם דבר שאין בו ממש:

ועוד כתב רבינו ז"ל דאפילו אמר מודרני ממך שאני אוכל לא חייל נדרא דדילמא ה"ק מודרני ממך דלא משתעינא בהדך אם אני אוכל היום דשאני שפיר משמע אם אני והיכא דאמר נמי מודרני ממך (א) שאני אוכל לא חייל נידרא דילמא הכי קאמר מודרני ממך שאיני אוכל במקום א' אפילו משלי והוי הרחקה ולא איסור נכסים אבל אמר מודרני ממך מאכילה נראה מדברי רבינו ז"ל לקמן דאסור דיד מוכיח הוא דלאיסור הנאת נכסיו לאכילה נתכוון אבל מורי נר"ו כתב דהא נמי יד שאין מוכיח הוא דאיכא למימר דהכי נמי קאמר מודרני ממך מאכילה משלי עמך ולא הוי ידים מוכיחות עד דאמר שאיני אוכל (ב) דמשמע משלך והשתא הוי יד מוכיח אפילו לא אמר נמי מודרני ממך וכדכתיבנא לעיל:

ודייק לה רבא לשמואל ממתניתין וכו' פירוש דאילו הוה סבירא ליה לתנא דמתניתין דבמודרני ממך בלחוד מיתסר אע"ג דהוי יד שאינו מוכימ הוא הדין דהוה סני ליה בשאיני אוכל דהוי נמי יד שאין מוכימ ומדבעי לך מכלל דסבר דידים שאין מוכיחות (ג) הויין ידים והלכתא כשמואל דסתם מתני' כוותיה:

ותו דרבא סבירא ליה כשמואל דאיתמר ידים שאין מוכיחות אביי אמר הויין ידים רבא אמר לא הויין ידים ואמרינן בגמ' לימא בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן קא מפלגי דתנן גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם רבי יהודה אומר ודן דיהוי ליכי מנאי וכו' לימא אביי דאמר כרבנן דלא בעי ודן ורבא דאמר כר"י דבעי ודן דבלאו ודן הוי יד שאין מוכיח דבהאי גיטא מגרש לה ולא בדבורא ולאו מנאי הוי יד שאין מוכיח דמניה קא מגרש לה ופרקי' אביי אמר לך אנא דאמרי אפי' לר' יהודה עד כאן לא קאמר ר' יהודה אלא לגבי גט דבעי' גט כריתות וליכא אבל בעלמא ביד שאין מוכיח סגי ורבא אמר לך אנא דאמרי אפילו לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חבירו אבל בעלמא לא והכי פירושא דבין לרבנן בין לרבי יהודה ידים (ד) בעיא וגבי גט פליגי דרבנן סברי דבלאו ודן נמי ידים מוכיחות הוא דמיניה מגרש לה דאין אדם מגרש אשת חבירו ופשיטא מילתא דלא בדבורא קא מגרש לה אלא בהאי גיטא מגרש לה וקיימא לן כרבא דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים דאביי ורבא הלכתא כרבא והא דאיבעיא לן התם בפרק המגרש [גיטין דף פה:] מי בעינן ודן או לא היינו מטעמא דפריש רבא הכא דפלוגתא דרבנן ורבי יהודה היינו אי הוי ידים מוכיחות בלאו ודן או לא ולהכי איבעיא לן מי בעינן ודן או לא כלומר מי הוי בלא ודן ידים מוכיחות כרבנן או לא ולא איפשיטא ומאי דאמרינן התם דרבנן סברי ידים שאין מוכיחות הויין ידים ור' יהודה סבר לא הויין ידים לאו דפליגי בפלוגתא דאביי ורבא אלא הכי פירושא רבנן סברי הכא ידים שאין מוכיחות בדבור כי האי הויין ידים דהא איכא הוכחת ענין דלאו בדיבורא קא מגרש לה ושאין אדם מגרש אשת חבירו וכידים מוכיחות חשיבי ורבי יהודה סבר דהכא ידים שאין מוכיחות הן ולא הויין ידים וכן פי' שם רבינו ז"ל וכמו שכתבתי שם:

בעי רב פפא יש יד לצדקה או אין יד לצדקה פי' מי אמרינן כיון דאיתקש לנדרי הקדש בקרא דמוצא שפתיך כי היכי דיש יד לקרבן יש יד לצדקה או דילמא לבל תאחר הוא דאיתקש בלחוד ואין יד ואמרינן היכי דמי אילימא דאמר הדין זוזא ליהוי לצדקה והדין נמי. פירוש תוך כדי דבור:

כבר ביארנו במשנתנו שהכנויים ושאר המינין שהוזכרו שם כלם נדר גמור מן התורה ומכל מקום בפרק זה נחלקו בה ר' יוחנן וריש לקיש שר' יוחנן אומר כנויין לשון גויים הם ופירשו בה גדולי הרבנים שהם לשונות מומחים לקצת לשונות של שבעים לשון ומאחר שהנדר אין צריך לשון הקדש כל הנודר בהם הואיל ולשון מומחה הוא אצל קצת לשונות נדר גמור הוא מן התורה והוא הדין לדעתם בשאר לשונות הגויים שכל שנדר בהם נדר גמור הוא מן התורה ולא תפשו שלשה לשונות שהוזכרו אלא שהם קרובים ללשון הקדש ובתוספות דוחים פירוש זה שאע"פ שהאמת כך הוא שהנדר ודאי בכל לשון נאמר מכל מקום במתניתין הוה ליה לאשמעינן טפי בשאר לשונות שאינן דומין ללשון הקדש וכל שכן באותם הדומין ועוד היה לו לשנות דרך כלל כל הנודר באי זה לשון שאינו לשון הקדש כנוי נדר הוא ודנין אותו בנדר גמור ומתוך כך הם דוחקים בפירושה ומפרשים לשון גויים הם כדברי גדולי הרבנים אלא שלדעתם פירשו שלשה לשונות אלו מפני ששלשתם יש הפרש ביניהם לשאר הלשונות והוא ששלש אלה אע"פ שאין הנודר מבין משמעות הלשונות הואיל וקרובים ללשון הקדש הא שאר הלשונות אין נדרו כלום אלא אם כן הוא מבין משמעות הלשון שהוא לשם נדר ולא הועלנו בדבריהם כלום שאם הוא מתכוין לידור ופיו ולבו שוין היאך איפשר שלא היה לו משמעות בלשון אלא עיקר הדברים כמו שפירשנו במשנתנו שלא על לשון האומות נאמר אלא אף על בעלי לשון הקדש ומילת גויים אמורה כאן על המון עם וכאלו אמר שהן לשונות של עמי הארץ ומתוך שעלגותם גורם להם כן דנין אותו בנדר גמור מן התורה ומכל מקום לריש לקיש הם לשונות שבדו להם חכמים ר"ל שתקנו שיהא לשון זה מועיל לנדר אע"פ שאין העם רגיל לדבר כן כדי שלא יהא שם קרבן שגור בפיהם מפני שמן הסתם בשבאים לידור אינן נודרין אלא בלשון קרבן וכל שאתה משכיח שם קרבן מפיהם אתה מרחיקם מרגילות הנדרים שכל ששגור בפיו שם קרבן מתוך שהוא מזכירו יקפוץ בנדרים ויבא לפעמים להזכיר שם שמים לבטלה והנה שירצה לומר לה' קרבן וכשיאמר לה' יתחרט ולא יסיים דבורו ונמצא מוציא שם שמים לבטלה ואחר שלשונות אלו תקנת חכמים הם יש לדון לדעתו שאין בהם מלקות בזדונן ולא אמרו כנויין כנדרים אלא לאיסור סופרים ואם כן קשה לפרש שהרי בראש מסכת נזיר אמרו כל כנויי נזירות כנזירות ופירשו תחלה ידות נזירות והוא האומר אהא והקשו שם וליפרוש כנויין ברישא ותירץ ידות אתיין ליה מדרשה ואקדמינהו והקשו עוד וליתני ידות ברישא ותירץ תנא כי מתחיל בעיקר קא מתחיל אלמא שכנויי נזירות מטעינים קרבן כנזירות עצמו וזו ודאי אף לדעת ריש לקיש היא שאם לא כן היה לו להקשות הניחא למאן דאמר כנויין לשון גויים הם על הדרך שהקשוה כאן אלא נראה שאף לדעת ריש לקיש כנויין כנדר לנזיר לקרבן ולמלקות ואם כן הוא הדין בנדרים למלקות במזיד וגדולי הרבנים מתרצים בה דרך פירוש שאף ריש לקיש שלא חלק אלא בכנויי נדרים אבל בכנויי נזירות מודה שהן מן התורה ופירשו הטעם דאי גריר ליה לרגלה דקוף בנזיק וכן דופן השמאלית של ח' שבנזיח ולבריח שבתוך הפ"א של פזיח וגב שלה הוה ליה נזיר מבלי שלא יצטרך לכתוב כלום ודברים דחוקים הם אלא עיקר הדברים שאף ריש לקיש כך הוא אומר שלשונות אלו חכמים תקנו להיותם לשונות גמורים אצל הנדר ומאחר שחזרו לשונות גמורים נעשה הנודר בהם כנודר בקרבן עצמו לחייבו מלקות במזיד ולא חל עליהם שם סופרים אלא על הלשון ולענין פסק מיהא אין לנו שהלכה כר' יוחנן:

כבר ביארנו שהידות אינן מפורשות בתורה אלא שהוציאום מן הדרשא והוא שאמרו נזיר להזיר לעשות ידות נזירות כנזירות אין לי אלא בנזירות בנדרים מנין ת"ל לנדור נדר נזיר מקיש נדרים לנזירות מה נזירות ידות שלו כנזירות אף נדרים כן ויד הנזירות הוא שהיה נזיר עובר לפניו והוא אומר אהא ומכל מקום בשאר הדברים כגון חרמים ושבועות לא נתברר אם יש להן יד אם לאו ומתוך כך כתבו רבים שאין יד לשבועה וממה שמצינו בשלישי של שבועות שנשתנה דינה מנדר אף לענין התפסה שאם נשבע על הככר שלא יאכלנו ואמר על ככר אחר הרי עלי זה כזה אין בו דין שבועה דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי אלא שמכל מקום יש בה איסור סופרים וכן אם נשבע על הככר שלא יאכלנו ואמר חבירו ואני אף על פי שבנדר ונזירות הויא התפסה וכמו שאמרו הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני הרי הוא נזיר בשבועה אינו כלום ומאחר שראו שהשבועה יצאה מכלל דין נדר ונזירות לענין התפסה ולא ראו שיזכירו בשום מקום יד לשבועה לא במסכת שבועות ולא במסכת נדרים ולא במסכת נזיר החליטו את הדבר לומר שאין יד לשבועה ואף גדולי המחברים לא הזכירוה אלא שאיפשר לדבריהם שמתוך שהיד אין בו הזכרת השם והם מזקיקין הזכרת השם בכל שבועה לא הזכירוה אלא שאף בזו לא הועלנו שאף ביד יכול להזכיר את השם שיד השבועה הוא שנשבע על הככר שלא יאכלנו ואמר על האחר וזו ולא אמר וזו נמי והרי איפשר לו לומר ביד ואע"פ כן לא הזכירוה לא הם ולא אחד מן המחברים הראשונים ומכל מקום תלמוד המערב מעיד לנו שיש יד לשבועה שהרי בהדיא למדו ידות שבועה מהשבע שבועה וידות חרמים מכל חרם אשר יחרם וכן שאמרו שם לא אוכל לך תופשין אותו משום יד לשבועה או לא אמר ר' יוסא ארחא דבר נשא מימר שבועה לא אוכל לך דילמא לא אוכל לך שבועה כלומר ומאחר שאין דרך לומר לא אוכל לך שבועה אין לא אוכל לך נקרא יד שהיד התחלת דבור הוא ולא סוף דבור ובנדרים דרכן של בני אדם לומר שאוכל לך קרבן אבל בשבועה אין דרך לומר שלא אוכל לך אני נשבע הא למדת שכל שראוי לקרותו יד יש יד לשבועה וכל שנשבע על האחד שלא יאכלנו ואמר על האחר וזו אסור אף על השני אע"פ שלא אמר וזו נמי וזה שנשתנה דינה בהתפסה טעם הדבר מפני שהשבועה אין הככר אסור בעצמו והיאך התפסתו מועלת וזה שלא הוזכרו ידות שבועה להדיא סומך על שהוקשו נדרים לשבועות ברוב מקומות וזהו עיקר הדברים ואף במשנתנו אתה למד שאם אמר כנדרי רשעים שלא אוכל ממנו חייב מדין שבועה ואע"פ שלא הזכיר לשון שבועה מכל מקום יד שבועה היא אלא שבזו איפשר שכנדרי רשעים הוי כאומר שבועה:

כשם שלמדנו נדרים מנזירות לענין ידות כך למדנו נזירות מנדרים לענין שאף בנזירות האב מיפר נזירות בתו והבעל נזירות אשתו ושאלו למטה למה לי היקשא ר"ל סמיכות המקראות של נדר ונזירות תיתי במה מצינו ותירץ שאלו היה בא במה מצינו הייתי אומר דוקא בנדר השליטה תורה לאב ובעל מפני שסתמו אין לו קיצבא אלא אסור לעולם ואף ביין אלו אמרה קנם יין עלי נדר הוא אבל כל שאסרתו על עצמה בלשון חיוב נזירות ר"ל הריני נזירה הואיל ואינה נזירה אלא ל' יום שסתם נזירות שלשים יום אימא לא קמל"ן היקשא ולענין ביאור יש שואלין אף לענין ידות היאך לא היקשה בכאן תיתי במה מצינו ולא נצטרך להיקש ואינו כלום שלענין היד אתה צריך ללמוד שתהא יד הנדר כנדר ללקות עליה ואין מלקין במה מצינו שכל מה מצינו בכלל מדת קל וחומר הוא ואין עונשין מן הדין:

ברש"י נדרים כנדרים והיקשא למה ליה כו' הד"א כצ"ל:

ברא"ש במאי דסליק ומיהו כו' כדי נסבה דלמאן דאמר שבדו כו' הד"א כצ"ל:

בר"ן נזירות כנזירות ולא גרסינן כינוי נזירות כנזירות כו' וק"ל כצ"ל:

ומשני כי פתח פתח בכנויין דאורייתא והדר מפרש ידות דאתיא ליה מדרשא ותימא שהרי במסכת יבמות בתחלתו אמרינן בתו כיון דאתיא מדרשא חביבא ליה ופתח בה ברישא. וי"ל התם לא פתח בה תחלת המסכתא אלא בענין לחודיה פתח בה. ועוד יש לומר דהתם אתיא כמסקנא דהכא דאמר תני ידות ברישא משום דאתיין מדרשא. הריטב"א ז"ל.

הניחא למאן דאמר לשון גוים הם ואף על גב דלא ידע האי נודר לכוון הדבר שאינו לשונו מכל מקום לשון ישר הוא ליודעי הלשון ודין הוא שיחול מדאוריתא. ואם כן עיקר קרבן הוא ודין הוא לפתוח בהם ברישא. הרא"ם ז"ל.

וזה לשון שיטה הניחא למאן דאמר לשון גוים הם שהן מכוונים לדבר והוי נדר ליודעים הלשון לדבר אף על פי שאינו לשונם וכיון שהוא לשון דין הוא שיחול הנדר מדאוריתא הלכך איכא למימר דמשום הכי פתח בכינויין דמדאוריתא נינהו. אלא למאן דאמר אינו לשון נדר אלא לשון חכמים שבדו לשונות הללו מליבן כדי להרחיק אדם מן העבירה דילמא בעי למימר לה' קרבן ואמר לה' והדר מימליך ולא לימא קרבן ומפיק שם שמים לבטלה כדמפרש בשלהי פירקין. ועוד דמתוך שהלשון קרוב ללשון נדר גזרו חכמים להיותו בנדר שלא יטעו להתיר הילכך לא אסור אלא מדרבנן. מאי איכא למימר אמאי פתח בכינויין. עד כאן.

הניחא למאן דאמר פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש כינויין שמנו חכמים בכל מקום בנזיר ונדרים. לשון גוים הן שבלשון אומה פלונית קורין לנדר קונם ובלשון אומה פלונית קורין קונח וכן לכל שאר כנויים. מצית אמרת דכנויין דאוריתא דרחמנא אמר בכל לשון שאדם נודר. פירוש.

והאי דתניא לעשות כינויי נזירות כנזירות לאו דוקא אלא אסמכתא בעלמא הוא דאי למאן וכו'. ככתוב בהר"ן ז"ל. וכי אתא קרא אידות נזירות הוא דאתא דכיון דאמר אנא לחוד כמאן דאמר נזיר דמי. ותו תרתי מנא ליה כינויין וידות אימא דלידות לגמרי הוא דאתא. ותו דבהקישא דסיפא לא מזכר כלל כינויים שמע מינה דברישא כדי נסבה לכינויים. ואית דמפרשי דמשום דהכי לא צריכי קרא מפני שכשתגרור רגל קו"ף דנזיק ודחי"ת דנזיח וגג דפזיח ורגל החי"ת הוי נזיר וכיון דדמו תיבות להדדי ממילא ידענא דכנזיר דמי. שיטה. וכתב הרי"ץ ז"ל ויש גרסאות דלא גרסי להני כינויין בבריתא כלל. וכן נראה עיקר דהא אמרינן לעיל גבי ידות איידי דאתיין ליה מדרשא וכו'. ואם איתא דכנויין אפילו דנזירות אתיא מדרשא מה תירץ. ואפילו לגרסאות דגרסי להני כינויין בבריתא כשאמר אין לי אלא בנזירות בנדרים מנין אידות קאי דאלו אכינויין לא צריך היקשא דפשיטא הוא דבכל לשון שהוא נודר עובר דקיימא לן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ורש"י ז"ל פירשו אפילו אכינויין. הרי"ץ ז"ל.

דתניא נזיר להזיר לה' דליכתוב קרא לנדור נדר להזיר לה' מאי נזיר להזיר לה' יתירא הכי משמע להזיר בכל ענין נזירות. פירוש.

אין לי פירוש דידות הוו כעיקר הנדר אלא וכו'. וא"ת ידות שבועות וחרמים מנא ליה דלקמן משמע דיש ידות לשבועה כדתנן כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה. וי"ל דידות חרמים נפקא לן מנדרים דדמי להו דאסר חפצא עליה. וידות שבועות מנזירות דדמו אהדדי דאסר נפשיה אחפצא. ובירושלמי דריש להו מדכתיב נזיר להזיר חרם כל חרם אשר יחרם שבועה או השבע שבועה. הריטב"א ז"ל. וכתב הרי"ץ ז"ל ובירושלמי גרסינן מנין לכינויי חרמים כחרמים תלמוד לומר אך כל חרם. מה תלמוד לומר אשר יחרם מכאן לכנויי חרמים כחרמים. או השבע שבועה מה תלמוד לומר שבועה אלא מכאן שכינוי שבועה כשבועה. וצריכין אנו לומר דאסמכתא בעלמא הוא בין לר' יוחנן בין לריש לקיש. עד כאן.

אף נזירות וכו' איכא למימר דעיקר היקישה לבל תאחר איצטריך דאי לבל יחל הרי נזירות איתיה בכלל נדר. ותדע דאי מהיקישא אתיא לא הוה מוקמי ליה בסמוך ללאו יתירי כדאמר פרק כל שעה דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי. ותימה דהיאך מצינן למימר דהוא בכלל נדר דלא יחל דכתיב בראשי המטות והא לא איירי קרא אלא בדבר הנדור כדמפקינן מכי ידור נדר מה שאין כן בנזירות. ונראה לי דהיקש איצטריך ללא יחל כדפרישית דלא איירי קרא אלא בדבר הנדור וגם לבל תאחר ומוקמי ללאוי יתירי דהי מינייהו מפקת. שיטה. וזה לשון הרא"ם ז"ל: אף נזירות. עיקר היקישא לבל תאחר אתא אבל לבל יחל לא איצטריך דלא נפקא נזירות מנדר דבכללו הוא ואף על פי שנדר בדבר הנדור מה שאין כן בנזירות. ולהכי מיתר לקמיה ללאוי יתירי דאי איכא למידרש לא מוקמינן ליה ללאוי יתירי כדאיתא פרק כל שעה. עד כאן.