מסכת נדרים דף כ״ט עמוד ב׳

היינו דאיצטריך וכו' דאמינא להכי תני תרתי דבין קדושת הגוף בין קדושת דמים פקעה בכדי:

למה לי למתני תרתי השתא מקדושה חמורה לקדושה קלה פקעה עולה שהיא חמורה לקדושת שלמים שהיא קלה:

מקדושה קלה כלומר שלמים דקלה לקדושת עולה שהיא חמורה מיבעיא אלא לאו חד לקדושת הגוף וחד לקדושת דמים דתרוייהו פקעי ותיובתא דעולא וליכא פירוקא:

נימא תיהוי תיובתיה דבר פדא דהכא אמר דאפי' קדושת הגוף פקעה בכדי ובר פדא אמר נקצצו פודן פעם אחת דאפי' קדושת דמים לא פקעה בכדי:

חסורי מיחסרא והכי קתני האומר שור זה עולה כל ל' יום ומעכשיו לאחר ל' יום שלמים כל ל' עולה לאמר ל' יום שלמים דהואיל ואמר מעכשיו חל עליה שם שלמים מעכשיו ומשום הכי הוי שלמים לאחר ל' יום דקדושת הגוף פקעה בהכי בכדי הואיל ואמר מעכשיו אבל אם לא אמר מעכשיו שלמים לאחר ל' יום עולה הוי אפילו לאחר ל' יום דמקודשת לאחר ל' יום דהתם לא פקעה קדושת הגוף בכדי:

דמקודשת לאחר ל' יום דכי לא אמר מעכשיו דמיא להא האומר לאשה הילך פרוטה זו והתקדשי לי לאחר ל' יום דמקודשת לאחר ל' יום ואע"ג דנתעכלו המעות של קדושין שאינם בעולם הויא מקודשת לאחר ל' יום ה"נ כי לא אמר מעכשיו אע"ג דהלכו להך שלשים יום של עולה השתא נמי עולה הוי וסיפא דקתני לאחר שלשים יום עולה ומעכשיו ועד שלשים יום שלמים דלאחר ל' יום הוה עולה ופקע קדושת שלמים אע"ג דלא אמר מעכשיו התם משום דקדים ואמר ברישא לאחר שלשים יום עולה דכיון שהזכיר עולה תחלה נעשה כאומר מעכשיו הלכך לאחר שלשים יום עולה הוי והכא הוא משום דאמר מעכשיו פקעה קדושה בתרוייהו בין בקדושת דמים בין בקדושת הגוף אבל בעלמא אפילו קדושת דמים לא פקעה בכדי ולא קשה לבר פדא ותיובתא דעולא כדקיימא קיימא:

פשיטא כלומר דכיון דמחסרת למתני' ותרצת דה"ק שור זה עולה כל שלשים יום ומעכשיו לאחר שלשים יום שלמים דלאחר שלשים יום שלמים הוי ולמה לי למימר שוב דה"ק אם לא אמר מעכשיו וכו' פשיטא דכיון דאמר צריך למימר מעכשיו ממילא ידענא דאם לא אמר מעכשיו לאחר שלשים יום שלמים הוי עולה:

תריץ לא צריכא דהא קמ"ל אי הדר ביה דאי הוה קתני כדקאמרת דלאחר שאמר שור זה עולה כל שלשים יום לאחר שלשים יום שלמים אע"ג דהשתא הדר ביה ואמר מעכשיו הואיל ומעיקרא כשאמר כל שלשים יום עולה לא אמר מעכשיו קודם שאמר לאחר שלשים יום שלמים ולא כלום קאמר ואפי' לאחר ל' יום עולה הוי דהא קמ"ל דדוקא בעינן שיאמר בתחלה מעכשיו קודם שיאמר לאחר שלשים יום שלמים כדקאמר לעיל:

לימא תיהוי תיובתא דבר פדא דאמר לא פקעה קדושה בכדי וא"ת אמאי לא פריך לעולא כמו לבר פדא מקדושת הגוף מהא דהא סבירא ליה קדושת הגוף לא פקעה בכדי מההיא דהאומר לאשה היום את אשתי וכו' וי"ל דאביי שהקשה לרבא וקדושת הגוף לא פקע בכדי וכו' כדי לסתור דברי רבא שהיה אומר דמודה עולא דקדושת הגוף נמי לא פקע בכדי ומכל מקום לא קשה לעולא מההיא דהאומר לאשתו משום דלאו היינו בברייתא אלא מימרא (לעולא) ולכך לא פריך לעולא:

אמר לך בר פדא ה"ק סיפא אם לא אמר מעכשיו שלמים לאחר ל' יום עולה הוי - פי' שלא אמר [אלא] לאחר שלשים יום עולה הרי זו עולה ואשמעינן חידוש אע"ג שלא אמר דיבורו בשעה שקדושה חלה דאימת חלה הקדושה לאחר שלשים יום ונדר אחר דיבור אפ"ה חלה הקדושה שפיר לאחר ל' יום:

מידי דהוה האומר לאשה וכו ' וא"ת בשלמא סיפא מתרצא שפיר אלא רישא דאמר שור זה כל ל' יום עולה לאחר שלשים יום שלמים אלמא דפקעה - קדושה בכדי והיכי מתרץ לה וי"ל דהכי פירושא כל ל' יום עולה וה"ה דהוי עולה לאחר ל' יום נמי דקדושה לא פקעה בכדי וזימנין דהוי לאחר ל' יום שלמים כגון דאמר לאחר ל' יום שלמים ותו לא וכ"ת תרתי למה לי לא זו אף זו קתני לא זו דקדושת הגוף אלא אפילו קדושת דמים נמי לא פקעה וקשה דלשון לא משמע כן דמדקאמר כל ל' יום עולה משמע כל ל' יום עולה דוקא אבל לאחר ל' יום לא הוי עולה לכ"נ לר' אלחנן דרישא נמי כגון הרי שור זה עולה כל ל' יום מעכשיו ולאחר ל' יום שלמים הוי והוי תוך ל' יום עולה ולאחר שלשים יום שלמים אע"ג דקדושה לא פקעה בכדי שאני הכא שבתוך כדי דיבור שהתפיסו לעולה אמר מעכשיו ולאחר שלשים יום שלמים א"כ התחיל קדושת שלמים מיד כמו קדושת עולה אלא שלא נגמרה קדושת שלמים עד לאחר שלשים יום דהכי נמי א"ר יוחנן פרק האומר דקידושין (דף נח:) דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום שהקידושין מתחילין מיד ואין נגמרים עד לאחר שלשים יום וא"ת תינח לאחר שלשים יום הוי לגמרי שלמים וקרב שלמים כיון דקדושת העולה פקעה כדפרישית אלא תוך שלשים יום היכי קרב עולה כדקתני בברייתא ל' יום עולה והלא יש כאן נמי קדושת שלמים בהדי קדושת עולה כדפרישית שמעכשיו מתחיל קדושת שלמים וי"ל כל שלשים יום עולה דקאמר לאו לענין הקרבה אלא לענין מעילה דכיון דיש בו נמי קדושת עולה מועלין בו אי נמי לענין שלא להקריב שלמים תוך שלשים יום ועי"ל דאף לענין הקרבה הוי עולה תוך ל' יום שאין קדושת שלמים עליו תוך ל' יום יותר לבטל קדושה ואע"ג דלגבי קידושי אשה אמרינן שמתחילין הקדושין מיד שאני הכא שיש לקיים ולפרש מה שאמר מעכשיו גבי שלמים לא שיחלו ויתחילו שלמים מיד לבטל קדושת עולה תוך שלשים יום אלא לענין שתפקע קדושת עולה לאחר שלשים יום וה"ג ברישא כל שלשים יום עולה (שלשים יום) ומעכשיו ולאחר שלשים יום שלמים כל ל' יום עולה ולאחר ל' יום שלמים וסיפא ה"ק לאחר ל' יום עולה אם לא אמר מעכשיו שלמים לאחר שלשים יום עולה מידי דהוה האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום ואע"ג דנתאכלו המעות מקודשת פי' וגבי הקדש אמירתו חשובה כנתינת מעות גבי אשה אע"ג שנתאכלו לאחר שלשים יום (כ"א מתחילת ל' יום) אפ"ה חייל הדבור מתחילת שלשים יום כמו גבי קידושין דחיילי הקידושין לאחר שלשים יום אע"פ שנתאכלו המעות כדפי' רש"י לעיל:

לבר פדא דאמר חוזרות וקדושות אלמא מצי איניש למימר הרי זה הקדש לאחר שאפדנו יהא הקדש ולא הוי כמקדיש דבר שלא בא לעולם וטעמא משום דבידו להקדישו עכשיו בידו נמי לפדותו ולחזור ולהקדישו אם כן תפשוט הא דבעי רבי אושעיא הנותן לאשה שתי פרוטות מהו מי הוי כמקדיש דבר שלא בא לעולם הואיל וכל אותן הימים דאין אשתו אין בידו לקדשה או דלמא השתא הא בשעת נתינת קדושין הוי בידו לקדשה אי נמי השתא היה בידו לקדשה וכשהיא אשתו בידו לגרשה ולקדשה מדעתה השתא נמי מצי לקדש לה מדעתה לאחר שמגרשה ותפשוט ליה מהאי דמועיל שפיר וא"ת כמו דפריך לבר פדא אמאי לא פריך לעולא דהא לעולא אמר לעיל דחוזרות וקדושות אם כן הוה ליה למיפרך לעולא ותפשוט וי"ל דאין ה"נ אלא שפיר פריך לבר פדא דאמר בהדיא עוד י"ל דלעולא לית ליה האי סברא דחוזרות וקדושות ועד שיקצצו דקאמר הנודר היינו דווקא לענין דכיון שנקצצו שוב אינו פודן וא"ת ועולא מי פליג אסתמא דהש"ס דסבירא ליה חוזרות וקדושות מדקאמר לעולם אלמא משמע חוזרות וי"ל דלאו היינו סתמא דהש"ס אלא בר פדא אמר כן והוא ממלתיה וכן אשכחנא באלו מציאות (ב"מ כא -) גבי וכמה אמר ר' יצחק וכו':

אלא אי אמרת הא והא דקדושת דימים יש לומר מקדושה חמורה לקדושה קלה פקעה מקדושה קלה לקדושה חמור לא כל שכן. לא חמורה וקלה ממש קאמרינן דהא והא קדושת דמים, אלא הכי קאמר דדמים ליפקעו מקדושה חמורה לקדושה קלה, ומכל מקום אמר לך רבא דתרוייהו בקדושת דמים, וזו וכל שכן זו קתני. וכיון שכן האומר לאשה היום את אשתי, ולמחר אי את אשתי, לא נפקא בלא גט, דקדושת הגוף לא פקעה בכדי, אבל לאביי איכא למימר דנפקא בלא גט, דהא לדידיה אפילו קדושת הגוף בכדי פקעה, והיינו נמי דלא פרכינן ליה לאביי אלא אשה מי נפקא בלא גט, דלדידיה כיון דאית ליה בקדושת הגוף, פקעה אף לענין קדושין כן. ויש לי לומר דלכולי עלמא קדושין בכדי לא פקעה, דאיהו סבר (דקדושה יש להם הפסק ואין להם הפסק) [דקדושין אין להם הפסק, אבל קדושת הגוף יש להם הפסק – לפי השי"מ], והיינו דאמר ליה רב המנונא לעולא, מה אילו האומר לאשה וכו' מי נפקא מיניה בלא גט, דמשמע דמלתא דלית בה ספיקא היא לכולי עלמא דלא נפקא. דקדושין וגרושין לית בהו הפסק, וכההוא דבעא מיניה (רב) [בא – לפי הגמרא] מרב נחמן בריש פרק בתרא דגטין, [פג, ב], היום אי את אשתי ולמחר את אשתי מהו, תיבעי לרבי אליעזר ותיבעי לרבנן, תיבעו לרבנן דעד כאן לא קאמרי רבנן התם דלא פסקה מיניה לגמרי, אבל הכא כיון דפסקה פסקה, אמר ליה מסתברא בין לרבי אליעזר בין לרבנן כיון דפסקה פסקה, כלומר כיון דפסקה שעה אחת לגמרי פסקה לעולם ושוב אינה חוזרת, דהוא סבר יש לה הפסק, (ורחמנא) [נראה דצריך לומר רב נחמן] אמר אין להם הפסק. ואף על גב דאתקין רב [בגמרא הגירסא רבא אבל לרבינו היה הגירסה רב וכן עוד מן הראשונים] בגיטא מיומא דנן ולעלם, ואמרינן בפרק המגרש [שם פה, ב. פו, א] מיומא דנן ולעלם לאפוקי מדבעא מיניה רבא מרב נחמן, לאו לאפוקי מנייהו דלית הלכתא הכין, אלא לרווחא דמלתא אתקין, וכדאתקין נמי מיומא דנן ולעלם לאפוקי דמרבי יוסף, ואף על גב דקיימא לן כרבי יוסי דאמר זמנו של שטיר מוכיח עליו. ותדע לך דהא רבה ורב נחמן ודאי מידע ידעי תקנתיה דרב דאתקין בגיטי, ואפילו הכי קאמר רב נחמן דכיון דפסקה פסקה, ולומר דהא דרב לרווחא דמיילתא הוא דאתקין, וכיון שכן אפילו בקדושין כן דאיתקש הויה ליציאה [שם פב, ב] וניראה לי דטיעמא דהא מלתא, דכל שאינו קנוי קנין עולם אינו אלא כקנין ירות, ואפילו קונה קרקע בארץ ישראל מסיק שחוזרת ביובל קראו הכתוב קנין פירות, כדכתיב [ויקרא פרק כ"ה פסוק ט"ו] מספר תבואת הוא מוכר לך, ולריש לקיש נמי דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, הקונה שדה בזמן שהיובל נוהג מביא ואינו קורא, ומסייע ליה קרא [ויקרא פרק כ"ה פסוק ט"ו] דכתיב במספר שני תבואות ימכר לך, כדאיתא בשלהי פרק השולח בגטין [מחל, א-ב ואשה המתקדש לאיש קנויה לו לגמרי, וקנין כספו קרינן לה, ומהאי קרא הוא דאכלה תרומה, כדתניא בריש פרק אלמנה ביבמות [סו, א] מנין לאשה שאוכלת בתרומה שנאמר [ויקרא פרק כ"ו פסוק י"א] וכהן כי יקנה נפש וגו', ואם מתקדשת לו לזמן הוי כקנין פירות בלבד, וכן כשהוא מגרשה צריכה שתצא מרשותו לגמרי, ולא שהיא גופה לזה פירותיה לאחר. וכדאיתא בירושלמי דבבא בתרא [קלו, א] גבי הכותב נכסיו לבנו צריך לכתוב לו מהיום ולאחר מיתה, דאקשינן עלה בגמרא וכי כתב (לה) [ליה – לפי השי"מ] הכי מאי הוי, והתנן [גיטין עב, א] הרי זה גיטך מהיום ולאחר מיתה אינו גט, ופריק הכא הכי קאמר גופא מהיום ופירא לאחר זמן, אבל התם מספקא לן אי תנאה הוי או חזרה הוי, כלומר משום דאי אפשר (דהיו בה) [דהוו – לפי השי"מ] תרי קניני, קנין גופא וקנין פירות מוחלקין זה מזה. ואמרינן עלה בירושלמי [שם פרק שמיני הלכה ח'] ולימא מהיום גופיא ומעשה ידיה לאחר זמן, ופירקו לא אשכחן אשה לאחד ומעשה ידיה לאחר, ואף על גב דאמרינן בגמרא בפרק המגרש [גיטין פה, א] חוץ מירושתיך מהו, ואיכא טיובא דאיבעיא להו התם ולא פשטוה מהא דמעשה ידיה, משום דמשמע דמעשה הוי כגופא, ומשייר במעשה כמשייר בגופא כל כך, ומכל מקום אף הנהו סלקן בתיקון ולחומרא, והלכך כיון שהיא מתקדשת ו הים, ולא שיירה היום בקניני כלום הרי קנויה היא לעולם ושוב לא פסקה. ובהאי טעמא ממש הוה משמע ליה לרבא בכל קדושת הגוף, דכיון שאין לה פדיון הרי זה כקדש גמור, ובי (גנזא) [גזא – לפי השי"מ] דרחמנא איתיה ולא נפיק דאיהו סבר דקדושת הגוף יש לה הפסק (ואין לה) ואביי לא קשיא ליה אשה דאף הוא מודה בה (דהויתה ויציאת') [דהוייתא ויציאתא – לפי השי"מ] אין להם הפסק, אלא בקדושת הגוף הוא דפליג, משום דאקשיתיה הא מתניתא דשור זה עולה, ודלמא מסבר סבר דשאני קדושת הקדש, דכיון דהקדש חייל לדמים כגון כל קדושת דמים, אף קדושת הגוף כל שהוא מקדיש לזמן כי אתי (מניה) [זמניה – לפי השי"מ] פקע, דהא אשכחן קדושת (פרי) [פה – לפי השי"מ] פקעה בפדיון, ואי נמי בזמן כדעולא ורבא, מכל מקום לרבה ורב המנונא אשכחן להו בהדיא דלא נפקא בלא גט, ואפילו דפליג אביי עלייהו לית הלכתא כותיה במקום רבא, בר [בבא מציעא כב, ב מיע"ל קגץם, וכל שכן דאיהו יחיד ואינהו רבים. ושוב מצאתי בירושלמי [פרק שלישי הלכה א'] בקדושין פרק האומר, רבי אבהו בשם רבי יוחנן הרי זו עולה שלשים יום כל שלשים יום הרי זו עולה, לאחר שלשים יום יצאתה מאליה לחולין, הרי את מקודשת לי שלשים יום הרי היא מקודשת, מה בין הקדש, מה בין אשה, מצינו הקדש יוצא בלי פדיון, ולא מצינו אשה יוצאה בלא גט, ופירושו התם היכן מצינו בלא פדיון, תפתר דברי הכל בשדה מקנה.

אמר רב פפא הכי קאמר אם לא אמר מעכשיו שלמים לאחר שלשים יום עולה הוי. פירוש רב פפא בא לתרץ דבין רישא בין סיפא לא משום דקדושתה פקעה, ורישא דאומר לדמי לאו משום דקדושת דמים פקעה היא כדאוקמה רבא, אלא ברייתא (פסקו פסקו) [פסקי פסקי – לפי השי"מ] קתני, וסיפא דאמר לדמי. וסיפא דרישא לאו סיומא דרישא הוא, וכן סיפא דסיפא לאו סיומא דסיפא, ולומר אם אמר כך יתקיים כמו שאמר, אלא כל חדא מינייהו דינא באפי נפשה אתי לאשמועינן. וסיפא הכי קאמר האומר מעכשיו שלמים ולאחר שלשים יום עולה שלמים הוי ובדאמר לדמי, וקא משמע לן דכיון דמעכשיו נחתא לה קדושת שלמים ואפילו לדמי, תו לא פקעה ואפילו משום קדושת הגוף, דאף קדושת דמים בכדי לא פקעהא, לא תימא משום דקדושת עולה לא חיילא כלל, כיון דלא מקדיש ליה מהשתא אלא לאחר זמן, דאילו האומר לאחר שלשים יום עולה לאחר שלשים יום ודאי הויא עולה, אם לא אמר מעכשיו שלמים, וקדושת שלמים דנחתא לה מעכשיו היא, דלא שבקה לה לקדושת עולה דתיחול לבתר שלשים יום, משום דקדושת דמים דנחתא לה לא פקע. ורישא דברייתא בכי האי גוונא נמי מיפרשא דהכי קאמר, האומר שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום שלמים עולה הויא [לעולם – לפי השי"מ], דקדושה לא פקעא, ומיהו אם לא אמר מעכשיו עולה, אלא שאמר שור זה לאחר שלשים יום שלמים לאחר שלשים יום שלמים הוי. וברייתא לא זו אף זו קתני, כלומר לא מיבעיא קדושת הגוף דלא פקעה בכדי אלא אפילו קדושת דמים לא פקעא, והא דאקדים רב פפא לפרושי סיפא דברייתא, היינו דמסיפא נשמיענה להא דבר פדא דאפילו קדושת דמים לא פקעה, ואיהי עדיפא ליה ומשום הכי אקדמה לפרושה כנ"ל.

מידי דהוה האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום דמקודשת אף על פי שנתעכלו המעות. כלומר דאם נפשך לומר כיון דבשעת הקדשו לא נחתא לה הקדושה ולאחר שלשים יום כבר כלתה אמירתו, אם כן היכא נחתא לה קדושה לאחר שלשים יום, מידי דהוה אהאומר לאשה דהשתא לא מיקדשה, לאחר שלשים יום כבר כלתה אמירתו, ואפילו המעות אינן בעולם שכבר נתעכלו, ואפילו הכי מקודשת. ומכל מקום עיקר טעמא משום דחשיבא אמירה לגבוה כמסירה להדיוט הוא דנחתא להו קדושה, דחשיבא אמירה לגבוה ככסף ועדיף מיניה, כדאיתא בסמוך ואההוא טעמא (סמוך) [סמיך – לפי השי"מ] דאי לא איכא למימר שאני התם דאיכא כסף, ומשום דהאי כסף לא (לקרבן) [לפי הגמרא דקידושין נראה דצריך לומר: לפקדון] דמי ולא למלוה דמי, כדאיתא בריש פרק האומר [קידושין נט, א]. אבל מקדיש דליכא אלא דבור בעלמא לא, [וכן בר"ן שם], ואילו המקדש בשטר ונשרף השטר או שנאבד אינה מקודשת, ומאי שנא מקדש בכסף. אלא ודאי אטעמא דמסקנא, דאמרינן משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט (סמוך) [סמיך – לפי השי"מ], והא דאמרינן ומי פשיטא מהאי טעמא הוא, דאי לא מאי פשיטא אדרבה מלתא דצריכא היא ובעיא טעמא כיון דבמקדש בשטר אינה מקודשת, אלא כדאמרן. כן נראה לי.

אפילו למאן דאמר חוזרת הכא שאני דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט תמיהא לי דאם כן נשמע מהכא [כתובות פה, א], דהאומר לחברו משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום ועומדת בחצרו כל שלשים יום אינו יכול לחזור בו. ונראה לי דאי אפשר לומר כן, משום דהוה ליה כדבור, ודבור דנתינת מעות ליד בעל הבהמה לאו מעשה חשוב יחשבינן ליה לרבי יוחנן, דאמר התם בקדושין בריש פרק האומר [נט, א וב], באומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום, ובא אחר וקדשה וחזרה בה אינה מקודשת, דאתי דבור ומבטל דבור, ונתינת מעות ביד האשה לאו כמעשה הוא, וקיימא לן כותיה, וכדאיפסקא התם בהדיא הלכתא כותיה. (ואלו) [ואולי – לפי השי"מ] נאמר דכיון דאמירה לגבוה חמירא דהוי כמסירת ההדיוט, חשבינן ליה כזוכה מעתה, אלא שמשייר בה גזותיה וולדותיה של שלשים יום. ומהכא שמעינן דהאומר סלע זו לצדקה לאחר שלשים אינו יכול לחזור בו, דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. וכן מצאתי שם (בפ"ק) [בפרק שלישי] דמסכת קדושין בירושלמי, דגרסינן התם [הלכה א'] א"ר אבהו בשם רבי יוחנן הרי זו עולה לאחר שלשים יום מכרה בתוך שלשים אינה מכורה, הקדישה לא קדשה (ילדה מי לא) [ליידא מילה – לפי הש"מ] אמר [ליה – לפי הש"מ] לאחר שלשים יום לשייר לו גיזה ועבודה. אלא שאין נראה לי כן לפום גמרין דבשלהי המוכר את הבית [בבא בתרא עא, א], דהתם משמע גבי מתניתין דרבי שמעון אומר המקדיש את השדה לא הקדיש אלא חרוב המורכב וסדן השקמה, דלעולם אי אפשר שיהא גוף להקדש ויניקה לחולין, וכמו שכתבתי שם, והכא לענין חזרה בלבד קאמר, דכיון דאלימא אמירה בהקדש להיות כמסירה להדיוט, אלימא נמי להא למהוי כמעשה, דלא אתי דבור ומבטל מעשה. וכדאיתא התם [נט, ב] בקדושין בריש פרק האומר, ולעולם אם מכרה מכורה, וכדאמרינן התם [ירושלמי פרק ג' הלכה א'] אמורא דרשיה משמיה דרבי יוחנן, מכרה תוך שלשים יום מכורה, חזר ולקחה תוך שלשים יום חל עליה הקדש עולה, לאחר שלשים יום לא חל עליה הקדש עולה, ונראה לי דהלכה כהאי אמורא דמשמיה דרבי יוחנן דאמר מכורה, ואמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן. ואפשר דלא אמרו כאן דאינו יכול לחזור בו תוך שלשים יום אלא דוקא לבר פדא, דאית ליה דאפילו קדושת דמים לא פקעה לתרוצה לברייתא אליבא דידיה, אבל אליבא דאביי ואי נמי לרבא, דאית ליה דקדושת דמים מיהא פקעה בכדי, באומר שור זה עולה לאחר שלשים יום יכול לחזור בו תוך שלשים יום, אליבא דרבי יוחנן דאמר באשה חוזרת דאף הקדש כאשה, וכדסבירא ליה למקשן דאמר הכא הניחא למאן דאמר אינה חוזרת אלא למאן דאמר חוזרת מאי איכא למימר, ולא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דלא יוכל לחזור בו אלא במקדיש מעכשיו, והכין נמי אמרה רבי זעירא התם בקדושין פרק האומר [ירושלמי פרק ג' הלכה א'] דגרסינן התם, ר' בון ב"ר חייא בעו קמי ר' זעירא תמן אתמר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, והכא אתמר הכין, כלומר דאם מכרה תוך שלשים יום מכורה, אמר ליה תמן באומר מכבר ברם הכא באומר לאחר שלשים. ואם תאמר אם כן למה להו למימר התם מכרו מכור לימא חזר בו תוך שלשים דהיא עדיפא, ואפילו דבור מבטל דבור דהקדש וכל שכן מעשה גמור (כמסורה) [כמכירה – לפי השי"מ] ויש לומר דאין הכי נמי, אלא משום דבעי למימר בתריה חזר ולקחה תוך שלשים יום חל עליה הקדש עולה, לאחר שלשים יום לא חל עליה הקדש עולה נקט לה בשמכרה, כן נראה לי, ועוד צריך לי עיון ובסוף מסכת קדושין כתבתי יותר בסייעתא דשמיא.

יתבי וקאמרי לבר פדא חוזרות וקודשות כו' ואף על גב דקיימא לן כבר פדא, לאו למימרא דבר פדא בלחוד היא דאית ליה הכין דבהא כולי עלמא מודו בו דעולא לא פליג אלא בשנקצצו, ומתניתין נמי על כרחך הכי מיפרשא, דקתני אין לה פדיון. ומהכא שמעינן לדיני ממונות, דהאומר לחברו שדה זו נתונה לך מעכשיו עד שאלך לירושלים, אם חזר וקנאו ממנו קודם שעלה לירושלים חוזר וזוכה בו מקבל, שכך אמר לו לעולם יהא שלך עד שאעלה לירושלים, ומעכשיו ולאותו זמן שיקנה אותו ממנו נתנו לו, אבל אם קנאו ממנו אחר וקנאו זה הראשון מן הלוקח אינה חוזרת למקבל, דהא אתא אחר ואפקיה. ואי אמר לו לך חזק וקני עד שתעלה לירושלים, ולא הזכיר לו מעכשיו אם חזר וקנאו ממנו אינה חוזרת לו, דבמאי קני לבסוף בחזקה זו כבר כלתה, והוה ליה לאחר שקנו ממנו [כתובות פה, א] כמשוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום, דאי לא קיימא ברשותיה לאחר שלשים יום לא קני. אבל במוכר שדהו בכענין זה בכסף לעולם הוי קונה, ואף על פי שלא הזכיר מעכשיו ואף על פי שנתעכלו המעות, דומיא דהמקדש את האשה לאחר שלשים יום דמקודשת אף על פי שנתעכלו המעות, כן נראה לי. ואפשר שאין זה אלא במקדיש בלבד, וטעמא דמלתא משום דהקדש חל בקדושת פה ובאמירה בלחוד, והוא הדין לאומר קרקע זה לעניים עד שאעלה לירושלים דאמירה כמסירה, אבל במקנה לחברו בעלמא אי אפשר דבמאי קני דאף על גב דאמר ליה מעכשיו אי אפשר לו לקנות אלא בכסף בשטר ובחזקה, וכסף וחזקה או שטר אלו שנעשו על מכר זה או מתנה זו ראשונה, כשחזר זה וקנאו כבר כלתה קנייתן של אלו, ובמה הוא קונה לבסוף, והיינו טעמא נמי דאצטרכינן למינקט הא דרבי הושעיא בשתי פרוטות, ולא נקטו ליה בחדא פרוטה.

אף ע"פ שביארנו בהקדש שאם אמר הרי זו עולה או שלמים לאחר שלשים שההקדש חל לאחר שלשים ואינו יכול לחזור בו בתוך שלשים באשה אינו כן אלא כל שאמר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים אם בא אחר וקדשה בתוך שלשים מקודשת לזה השני ואף לכשיגיעו שלשים אין לראשון בה כלום וכן אם חזר בו הוא או חזרה היא אינו כלום שמאחר שלא חלו הקדושין עדין יכולים הם לחזור והקדש שאני שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט הא אם לא קדשה אחר בתוך שלשים יום וכן שלא חזרו בהם לא הוא ולא היא כשיגיעו שלשים יום מקודשת גמורה ואפי' נתאכלו המעות קודם שיגיעו שלשים יום וכבר ביארנוה בשלישי של קדושין במשנה השניה ומכאן למדו קצת מפרשים שהאומר סלע זו לצדקה לאחר שלשים יום אינו יכול לחזור דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט:

יש חולקין בפסק זה לומר שהאומר שור זה עולה לאחר שלשים יום יכול לחזור בו ואומרים שלא תרצה רב פפא אלא לדעת בר פדא והפוסקים כמותו ודאי יש להם לומר כן אבל לעולא יכול לחזור ואף בתלמוד המערב נחלקו בה בראשון של קדשין והוא שאמרו שם רבי אבהו בשם רבי יוחנן הרי זו עולה לאחר שלשים יום מכרה בתוך שלשים יום אינה מכורה הקדישה לא קדשה לידא מילא לאחר שלשים אלא לשייר לו גיזה ועבדה לתוך שלשים וחרינא אמר בשם רבי יוחנן מכרה מכורה חזר ולקחה בתוך שלשים חל עליו הקדש לאחר שלשים לא חל עליו הקדש ועוד שנו שם בפרק שלישי רבי בון בעי קומי ר' זעירא תמן איתמר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והכא איתמר מכרה תוך שלשים מכורה תמן באומר שכבר ברם הכא באומר לאחר שלשים וכי תימא מאי האי דנקט מכרה מכורה ליתני חזר בו רשאי אין הכי נמי אלא אידי דבעי למתנא חזר ולקחה תוך שלשים חל עליה הקדש לאחר שלשים לא חל עליה הקדש נקט לה במכרה:

ברש"י הגוף ובין קדושת כו' לקדושת שלמים שהיא קלה הס"ד לאחר שלשים יום הס"ד ואח"כ מ"ה דהתם לא פקעה קדושת הגוף בכדי דמקודשת לאחר שלשים יום דכי לא כו' מעכשיו התם הד"א מעכשיו לאחר שלשים יום שלמים הוי עולה הס"ד לאחר שלשים יום שלמים ולא כלום כו' קמ"ל דדוקא כו' התם אי לא אמר מעכשיו כו' להדיוט וכיון כו' הד"א כצ"ל:

ברא"ש יום שלמים הס"ד ואחר כך מ"ה דמקודשת אע"פ כו' הד"א כצ"ל:

בר"ן שלמים לא הוי לאחר כו' דהא המקדש בשטר כו' מקשים פשיטא הס"ד האומר דקדושין הס"ד ותיהוי נמי כמסירה כו' כצ"ל:

אלא אי אמרת הא והא בקדושת דמים יש לומר מקדושה חמורה לקדושה קלה פקעה מקדושה קלה לקדושה חמורה לא כל שכן. לאו חמורה וקלה ממש קאמרינן דהא והא קדושת דמים. אלא הכי קאמר דדמיה ליפקעו מקדושה חמורה לקדושה קלה. ומכל מקום אמר לך רבא דתרוייהו בקדושת דמים וזו וכל שכן זו קתני. וכיון שכן האומר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי לא נפקא בלא גט דקדושת הגוף לא פקעה בכדי. אבל לאביי איכא למימר דנפקא בלא גט דהא לדידיה אפילו קדושת הגוף בכדי פקעה. והיינו נמי דלא פרכינן ליה לאביי אלא אשה מי נפקא בלא גט דלדידיה כיון דאית ליה דקדושת הגוף פקעא אף לענין קידושין כן. ויש לי לומר דלכולי עלמא קידושין בכדי לא פקעי דאיהו סבר דקידושין יש להם הפסק ואין להם הפסק א"ה אולי צריך להיות: דקידושין אין להם הפסק אבל קדושת הגוף יש לה הפסק. והיינו דאמר ליה רב המנונא לעולא מה אילו האומר לאשה וכו' מי נפקא מיניה בלא גט דמשמע דמילתא דלית בה ספיקא היא לכולי עלמא דלא נפקא דקידושין וגירושין לית בהו הפסק. וכההיא דבעא מיניה רבא מרב נחמן בריה פרק בתרא דגיטין היום אי את אשתי ולמחר את אשתי מהו תיבעי לרבי אליעזר ותיבעי לרבנן. תיבעי לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן התם דלא פסקה מיניה לגמרי אבל הכא כיון דפסקא פסקא. אמר ליה מסתברא בין לר' אליעזר בין לרבנן כיון דפסקא פסקא כלומר כיון דפסק שעה אחת לגמרי פסקה לעולם ושוב אינה חוזרת דהוא סבר יש לה הפסק. ורב חסדא אמר אין להם הפסק. ואף על גב דאתקין רב בגיטא מיומא דנן ולעלם ואמרינן בפרק המגרש מיומא דנן ולעלם לאפוקי מדבעא מיניה רבא מרב נחמן. לאו לאפוקי מיניה דלית הילכתא הכין אלא לרוחא דמילתא אתקין וכדאתקין נמי מיומא דנן לאפוקי מדר' יוסי ואף על גב דקיימא לן כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו. ותדע לך דהא רבה ורב נחמן מידע ידעי תקנתיה דרב דאתקין בגיטי ואפילו הכי קאמר רב נחמן דכיון דפסקה פסקה ולומר דהא דרב לרוחא דמילתא הוא דאתקון. וכיון שכן אפילו בקדושין כן דאיתקש הויה ליציאה. ונראה לי דטעמא דהא מילתא דכל שאינו קנוי קנין עולם אינו אלא כקנין פירות ואפילו קונה קרקע בארץ ישראל מכיון שחוזרת ביובל קראו הכתוב קנין פירות כדכתיב מספר תבואות הוא מוכר לך. ולריש לקיש נמי דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי הקונה שדה בומן שהיובל נוהג מביא ואינו קורא ומסייע ליה קרא דכתיב במספר שני תבואות ימכר לך כדאיתא בפרק השולח בגיטין. ואשה המתקדשת לאיש קנויה לו לגמרי וקנין כספו קרינן לה ומהאי קרא הוא דאכלה בתרומה כדתניא בריש פרק אלמנה ביבמות מנין לאשה שאוכלת בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש וגו'. ואם מתקדשת לו לזמן הוי כקנין פירות בלבד. וכן כשהוא מגרשה צריכה שתצא מרשותו לגמרי ולא שיהא גופה לזה ופירותיה לאחר וכדאיתא בירושלמי דבבא בתרא גבי הכותב נכסיו לבנו צריך לכתוב לו מהיום ולאחר מיתה דאקשינן עלה בגמרא וכי כתב ליה הכי מאי הוי והא תנן הרי זה גיטך מהיום ולאחר מיתה אינו גט. ופריק הכא הכי קאמר גופא מהיום ופירא לאחר זמן אבל התם מספקא לן אי תנאה הוי או חזרה הוי כלומר משום דאי אפשר דהוו בה תרי קנייני קנין גוף וקנין פירות מוחלקים זה מזה. ואמרינן עלה בירושלמי ולימא מהיום גופא ומעשה ידיה לאחר זמן. ופריקו לא אשכחן אשה לאחר ומעשה ידיה לאחר. ואף על גב דאמרינן בגמרין בפרק המגרש חוץ מירושתיך מהו ואיכא טובא דאיבעיא להו התם ולא פשטוה מיהא דמעשה ידיה משום דמשמע דמעשה ידיה הוי טפי כגופה ומשייר במעשה ידיה כמשייר בגופא ואיכא למימר דמשום הכי לא הוי גט וכדפירש בירושלמי אבל הני לא הוי כמשייר בגופה כל כך. ומכל מקום אף הנהו סלקן בתיקו ולחומרא. והילכך כיון שהיא מתקדשת לו היום ולא שיירה היום בקנינו כלום הרי היא קנויה לו לעולם ושוב לא פסקה. וכהאי טעמא ממש הוה משמע ליה לרבא בכל קדושת הגוף דכיון דאין לה פדיון הרי זה כקדש גמור ובי גזא דרחמנא איתיה ולא נפיק דאיהו סבר דקדושת הגוף (יש) אין לה הפסק (ואין לה). ואביי לא קשיא ליה אשה דאף הוא מודה בה דהוייתה ויציאתה אין להם הפסק. אלא בקדושת הגוף הוא דפליג משום דאקשיתיה הא מתניתין דשור זה עולה. ודילמא מסבר סבר דשאני קדושת הקדש דכיון דהקדיש חאיל לדמי כגון כל קדושת דמים אף קדושת הגוף כל שהוא מקדיש לזמן כי אתי זימניה פקע דהא אשכחן קדושת פה פקעא בפדיון ואי נמי בזמן כדעולא ורבא. ומכל מקום לרבה ורב המנונא אשכחן להו בהדיא דלא נפקא בלא גט ואפילו פליג אביי עליהו לית הילכתא כותיה במקום רבא בר מיע"ל קג"ם וכל שכן דאיהו יחיד ואינהו רבים. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל:

מקדושה חמורה עולה שכולה כליל והיא קדשי קדשים לקדושה קלה שלמים שיש מהם לבעלים והם קדשים קלים. פקעא כדקתני רישא לאחר שלשים יום שלמים. מקדושה קלה לקדושה חמורה דהיינו עולה. לא פקעא בתמיהא. הכי גרסינן ולא גרסינן צריכא למימר דלשון יתר הוא. אלא ודאי רישא בקדושת דמים וסיפא בקדושת הגוף ואפילו הכי פקעא. והוה מצי לתרוצי דסיפא בקדושת הגוף משום דהוי מקדושה קלה לקדושה חמורה אבל מחמורה לקלה וכל שכן לחולין לא פקעא. אבל יודע היה דרבא דאמר דקדושת הגוף לא פקעא אפילו מקלה לחמורה אמר. שיטה:

אמר רב פפא הכי קאמר אם לא אמר מעכשו שלמים לאחר שלשים יום עולה הוי. פירוש רב פפא בא לתרץ דבין רישא בין סיפא לא משום דקדושה פקעא ורישא דאומר לדמיה לא משום דקדושת דמים פקעא היא כדאוקמה רבא אלא ברייתא פיסקי פיסקי קתני וסיפא דאמר לדמי. וסיפא דרישא לאו סיומא דרישא הוא וכן סיפא דסיפא לא סיומא דסיפא הוא ולומר אם אמר כך יתקיים כמו שאמר אלא כל חדא מינייהו דינא באפי נפשה אתא לאשמועינן. וסיפא הכי קאמר האומר מעכשו שלמים ולאחר שלשים יום עולה שלמים הוי ובדאמר לדמי וקא משמע לן דכיון דמעכשו נחתא לה קדושת שלמים ואפילו לדמי תו לא פקעא ואפילו משום קדושת הגוף דאף קדושת דמים בכדי לא פקעא. לא תימא משום דקדושת עולה לא חיילא כלל כיון דלא מקדיש ליה מהשתא אלא לאחר זמן דאילו האומר לאחר שלשים יום עולה לאחר שלשים יום ודאי הויא עולה אם לא אמר מעכשו שלמים. וקדושת שלמים דנחתא לה מעכשו היא דלא שבקה לה לקדושת עולה דתיחול לבתר שלשים יום משום דקדושת דמים דנחתא לה לא פקעה. ורישא דברייתא בכהאי גוונא נמי מיפרשא דהכי קאמר האומר שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלושים יום שלמים עולה הויא לעולם דקדושה לא פקעה. ומיהו אם לא אמר מעכשו עולה אלא שאמר שור זה לאחר שלושים יום שלמים לאחר שלשים יום שלמים הוי. וברייתא לא זו אף זו קתני כלומר לא מיבעיא קדושת הגוף דלא פקעה בכדי אלא אפילו קדושת דמים לא פקעה. והא דאקדים רב פפא לפרושי סיפא דברייתא היינו משום דמדסיפה נשמעינה להא דבר פדא דאפילו קדושת דמים לא פקעא ואיהי עדיפא ליה ומשום הכי אקדמה לפרושה. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל. וז"ל הרא"ם ז"ל: והא דנקט סיפא דברייתא משום דאביי אלמיה לקושיא מסיפא נקט לתרוצה. והכי פירושו דסיפא האומר לאחר שלשים יום תהיה זו עולה וכן האומר מעכשו שלמים דבריו קיימים. ורישא קא משמע לן דאפילו האומר לאחר שלשים יום שלמים הוי שלמים אף על גב דהיא קדושה קלה. והכי קתני האומר שור זה עולה כל שלשים יום וכן האומר לאחר שלשים יום שלמים דבריו קיימין והוא שלא הקדישה תחלה לעולה כלל. עד כאן.

וכתב עוד אמר לך בר פדא הכי קאמר בסיפא אם לא אמר מעכשו שלמים לאחר שלשים עולה הוי. אבל אם אמר מעכשו שלמים לא הויא לאחר שלשים עולה דכיון דחלה מעכשו קדושת שלמים לא הויא לאחר שלשים עולה דכיון דחלה מעכשו קדושת שלמים לא פקעה בכדי ואף על גב דשלמים קדושה קלה. וברישא אשמעינן דאפילו קדושת דמים לא פקעה מיתורא דמשנה והכי פירושו: כל שלשים עולה לאחר שלשים שלמים אינו רוצה לומר שלאחר שלשים יחול קדושת שלמים אלא אשמעינן דאף על גב דלא אמר הכי קדוש הוא כקדושת עולה דלא פקעה. והיינו דקאמר כל שלשים עולה כלומר דחלה עליה קדושת עולה ואין חשש במה שאמר לאחר שלשים שלמים. והא דלא חש התלמוד לתרץ הרישא משום דנוחה וקלה היא לתרוצה מידי דהוה לאומר לאשה. הא דאמרינן דלאחר שלשים אהני דבורו למהוי עולה אם לא אמר מעכשו שלמים אף על גב דבינתים לא הוי לאומר לאשה התקדשי לי לאחר שלשים יום דמקודשת אף על גב דנתאכלו המעות ואינם בעין בשעת חלות הקידושין כדאמר טעמא התם לפיקדון דמו ולא למלוה דמו. והפירוש פירש כדרך שיטת רש"י ז"ל וז"ל: אמר לך בר פרא לעולם קדושת הגוף לא פקעא בכדי וחדא קתני דחסורי מחסרא והכי קתני. בהאי תירוצא מערב רישא לסיפא האומר שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים שלמים במה דברים אמורים בזמן שאמר מעכשו ולאחר שלשים יום שלמים דקא מתפיס להו מקמי עולה דמדקאמר מעכשו גליא דעתיה דיהא שם שלמים חל עליו לאלתר. אבל אם לא אמר מעכשו ולאחר שלשים יום שלמים לאחר שלשים יום נמי עולה הוי דקדושת הגוף לא פקעה בכדי אפילו לאחר שלשים יום מידי דהוי מהאומר לאשה לאחר שלשים תהא מקודשת לי דהויא מקודשת אף על פי שנתעכלו המעות לאחר שלשים שנתקדשה בהן הכא נמי אף על גב דאזלו להו שלשים דעולה דכנתעכלו המעות דמי אפילו הכי הוי עולה לאחר שלשים יום משום דקדושת הגוף לא פקעה בכדי. וסיפא היינו טעמא דכי אמר לאחר שלשים עולה ומעכשו עד שלשים שלמים דלאחר שלשים יום נמי עולה הוי וקדושת שלמים נמי פקעה משום דקדים ואמר לאחר שלשים עולה דכיון שהוציא בשפתיו עולה תחלה נעשה כאומר מעכשו ולהכי הוי לאחר שלשים עולה דהא קדושת דמים לא חייל עילויה אלא עד שלשים יום בלבד. פשיטא דלדבריך דאמר דקדושת הגוף לא פקעה בכדי דאי לא אמר מעכשו ולאחר שלשים דלאחר שלשים עולה הוי מידי דהוה דהאומר לאשה כו'. לא צריכא דהדר ביה דלבתר הכי דאמר כל שלשים יום עולה ולאחר שלשים יום שלמים בעי למיהדר ביה ואמר מעכשו ולאחר שלשים נמי שלמים קא משמע לן דאף על גב דהשתא הדר ביה ואמר מעכשו הואיל ומעיקרא שויה עולה דאפילו לאחר שלשים נמי הוי עולה דקדושת הגוף לא פקעה בכדי. הניחא לריש לקיש דאמר במסכת קידושין האומר לאשה התקדשי לי לאחר שלשים ורצתה לחזור בתוך שלשים אינה חוזרת הכא נמי לא מצי למהדר ולמימר מעכשו. אלא לר' יוחנן דאמר התם חוזרת דאתי דיבור דידה ומבטל דבור דידיה מאי איכא למימר אמאי הוי לאחר שלשים עולה דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. וקא משמע לן דאכתי דלבתר הכי אמר מעכשו ולאחר שלשים שלמים כיון דאקדיש ליה לשם עולה ברישא תו לא מצי הדר ביה. פירוש. ותירץ דחסורי מיחסרא והכי קתני ולעולם קדושה לא פקעה והכי קאמר האומר שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום שלמים ולאחר שאמר מעכשו. אבל לא אמר מעכשו ולאחר שלשים יום שלמים ולאחר שאמר מעכשו אבל לא אמר לאחר שלשים יום נמי עולה הוי דקדושה לא פקעה מידי דהוה אהאומר לאשה. או נוכל לפרש דלא בא לתרץ אלא סיפא והכי קאמר סיפא לאחר שלשים יום עולה ולא אמר מעכשו שלמים לאחר שלשים יום הוי עולה מידי דהוה אהאומר לאשה דהתם חיילי קדושין לאחר זמן הם הכי נמי הכא. ורישא בקדושת דמים ואפילו הכי לא קשה לבר פדא דלא אמר בר פדא דלא פקעה אלא מקדושה לחול אבל מקדושה לקדושה פקעה דאם לא כן ליתני שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום חולין. פשיטא. יש מפרשים דקאי אמקודשת ואפילו נתאכלו המעות. והעיקר בעיני דקאי אהיכא דלא אמר מעכשו שלמים ולאחר שלשים יום הוי עולה. הרי"ץ ז"ל: אפילו למאן דאמר חוזרת הכא לא תהדר דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ומחוייב לקיים דבריו מידי דהוה אנדר דכתיב ביה מוצא שפתיך תשמור ועשית. ומיהו אי אמר מעכשו שלמים תפסי ושוב לא פקעי דעדיין חולין היא. הרא"ם ז"ל. וז"ל שיטה: אפילו למאן דאמר התם חוזרת הכא שאני דאמירה לגבוה כמסירתו להדיוט ומחייב לקיים דבריו מידי דהוה אנדר דכתיב מוצא שפתיך תשמור. והוא הדין לאחר שלשים יום עולה חייב לעשותו עולה ולא קאמר שהוא עולה שתהא בו מעילה אלא חייב לעשותו עולה קאמר. עד כאן.

אפילו למאן דאמר חוזרת הכא שאני דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט תמיהא לי דאם כן נשמע מהכא דהאומר לחברו משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום ועומדת בחצירו כל שלשים יום אינו יכול לחזור בו. ונראה לי דאי אפשר לומר כן משום דהוה ליה כדבור ודבור דנתינת מעות ליד בעל הבהמה לאו מעשה חשובה חשבינן ליה לר' יוחנן דאמר התם בקדושין בריש פרק האומר באומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה וחזרה בה אינה מקודשת דאתי דיבור ומבטל דיבור ונתינת מעות ביד האשה לאו כמעשה הוא וקיימא לן כותיה וכדאפסיקא התם בהדיא הילכתא כותיה. ואולי נאמר דכיון דאמירה לגבוה חמירא דהויא כמסירת ההדיוט חשבינן ליה כזוכה מעתה אלא שמשייר בה גזותיה וולדותיה של שלשים יום. ומהכא שמעינן דהאומר סלע זו לצדקה לאחר שלשים אינו יכול לחזור בו דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. וכן מצאתיה שם בפרק קמא דקידושין בירושלמי דגרסינן התם אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן הרי זה עולה לאחר שלשים יום מכרה בתוך שלשים יום אינה מכירה הקדישה לא קדשה. (לו ידה) ליידא מילא אמר לאחר שלשים יום לשייר גיזה ועבודה. אלא שאין נראה לי כן לפום גמרין דבשילהי המוכר את הבית דהתם משמע גבי מתניתין דר' שמעון אומר המקדיש את השדה לא הקדיש אלא חרוב המורכב וסדן השקמה דלעולם אי אפשר שיהא גוף להקדש ויניקה לחולין וכמו שכתבתי שם. והכא לענין חזרה בלבד קאמר דכיון דאלימא אמירה בהקדש להיות כמסירה בהדיוט אלימא נמי להא למהוי כמעשה דלא אתי דיבור ומבטל מעשה וכדאיתא התם בקידושין בריש פרק האומר. ולעולם אם מכרה מכורה וכדאמר התם אמורא אחרינא משמיה דר' יוחנן מכרה תוך שלשים יום לא חל עליה הקדש עולה. ונראה לי דהלכה כהאי אמורא דמשמיה דר' יוחנן דאמר מכורה ואמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן. ואיפשר דלא אמרו כאן דאינו יכול לחוור בו תוך שלשים יום אלא דוקא לבר פדא דאית ליה דאפילו קדושת דמים לא פקעא לתרוצה לברייתא אליבא דידיה. אבל אליבא דאביי ואי נמי לרבא דאית ליה דקדושת דמים מיהא בכדי פקעא באומר שור זה עולה לאחר שלשים יום יכול לחזור בו תוך שלשים יום אליבא דר' יוחנן דאמר באשה חוזרת דאף הקדש כאשה וכדסבירא ליה למקשה דאמר הכא הניחא למאן דאמר אינה חוזרת אלא למאן דאמר חוזרת מאי איכא למימר. ולא אמרינן אמירה לגביה כמסירה להדיוט דלא יוכל לחזור בו אלא במקדיש מעכשו והכין נמי אמרה ר' זעירא התם בקידושין פרק האומר דגרסינן התם ר' בון בר ר' חייא בעי קומי ר' זעירא תמן איתמר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והכא איתמר הכין כלומר דאם מכרה תוך שלשים יום מכורה. אמר ליה תמן באומר מכבר ברם הכא באומר לאחר שלשים. ואם תאמר אם כן למה להו למימר התם מכרו מכור לימא חזר בו תוך שלשים דהיא עדיפא ואפילו דיבור מבטל דיבור דהקדש וכל שכן מעשה גמור כמכירה. וי"ל דאין הכי נמי אלא משום דבעי למימר בתרה חזר ולקחה תוך שלשים חל עליה הקדש עולה לאחר שלשים יום לא חל עליה הקדש עולה נקט לה בשמכרה. כן נראה לי. ועוד צריך לי עיון ובסוף מסכתא קידושין כתבתי יותר בסיעתא דשמיא. הרשב"א ו"ל.

לבר פדא דאמר פדאן וכו' הוא הדין דהוה מצי למבעי לעולא דכולי עלמא חוזרות וקדושות אבל בר פדא פירושו בראשונה נקט. אי נמי דאיהו מחמיר להחל הקדש אף לאחר קציצה. שיטה. ומהכא שמעינן לדיני ממונות דהאומר לחברו שדה זו נתונה לך וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ואיפשר שאין זה אלא במקדיש וכו' אבל במקנה לחברו בעלמא אי איפשר דבמאי קני. דאף על גב דאמר ליה מעכשו אי אפשר לו לקנות אלא בכסף בשטר ובחזקה וכסף וחזקה או שטר אלו שנעשה על מכר זה או מתנה זו ראשונה כשחזר זה וקנאו כבר כלתה קנייתן של אלו ובמה הוא קונהו לבסוף. והיינו טעמא נמי דאיצטרכינן למינקט הא דר' אושעיא בשתי פרוטות ולא נקט ליה בחדא פרוטה.

גמ' וקא מנמנם ר' ירמיה גיטין יא ע"ב. שבת דף סג ע"ב: