מסכת נדרים דף ב׳ עמוד ב׳

גמ' מ"ש גבי גזיר דלא קתני לכולהו דהתם קתני כל כינויי נזירות ותו לא מידי ולא קתני לכל הני דנדרים ושבועות:

כתיבין בהדי הדדי כל נדר ובל שבועת איסר וכיון דאגב דקתני שבועות קתני לכולהו:

וליתני שבועות בתר נדרים כדכתיבי והדר ליתני לכולהו:

דמיתסר חפצא דכי אמר דבר זה עלי בקרבן או בחרם אסר ליה לחפץ עליו ומשום הכי תני להו בהדי הדדי אבל כי אמר שבועה שלא אוכל דבר זה או שאיני נהנה מדבר זה איהו לא אסר לחפצא עליה אלא נפשיה אסר מההוא חפצא:

פתח בכינוי ומפרש ידות לאלתר מודר אני ממך וכו' דהיינו ידות ולכתחילה ה"ל למתני' לפרש כינויין כגון קונם והדר ליתני ידות:

ותו אכתי איכא למיפרך ידות אינשי היכי שכחם התנא דלא קתני וידות נדרים כנדרים:

איירי בהו דודאי לא שכח להו לידות וחסורי מיחסרא וכו':

וליפרוש אכתי אי בכינויים איירי ברישא ליפרוש נמי ברישא קודם דפריש ידות:

ומ"ש גבי נזיר דלא תני כולהו פי' חרמים ושבועות ונדרים ומשני משום דנדר ושבועות גבי הדדי כתיבי דכתי' איש כי ידור נדר או השבע שבועה אע"ג דגבי נזיר כתיב כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר מ"מ עיקר פרשת נדרים לאו התם כתיב אבל עיקר פ' שבועות ונדר כתיבן גבי הדדי תימה גבי שבועות ליפרוך כי האי ולימא כינוי שבועות כשבועות כי האי דגבי נזיר דמהדר ונקט כל כינוי נזירות כנזירות וי"ל דכיון דלית ביה ידות לא חשו להזכירם:

נדרים דמתסר חפצא עילויה דאמר ככר זה קונם עלי שעושה הככר עליו הקדש גבי חרמים נמי אסר חפצא על נפשיה דגלי קרא אשר יחרים [איש לה'] מכל אשר לו (ויקרא כז) משמע דהחפץ יהיה חרם גבי נדרי' אע"ג דכתיב כי ידור דמשמע לה דר"ל אגברא מ"מ כתיב כי ידור נדר דר"ל דמתפי' בנדור וזהו החפץ ואע"ג דגבי שבועה כתיב או השבע שבועה מ"מ גלי קרא לא תשבעו דמזהר אגברא וא"ת ומנ"מ אי אסר חפצא עילויה או איהו אחפצא י"ל דלענין זה שאם היה אומר קונם שלא אוכל ככר זה לא אמר כלום וכן אמר גבי שבועה להפך:

ותו ידות אנשי פי' ברישא ליתני ידות נדרים כנדרים ומשני לא אנשי איירי בהון וחסורי מחסרא:

וליפרוש כינויין ברישא דהא קאמרת דתני ידות בתר כינויין ולא משמע ליה להגיה המשנה ולומר תני רישא ידות קודם כינויין דלא רצה לשבש המסכתא:

ההוא דסליק מיניה פתח ברישא ואם תאמר תקשי ליה מתניתין גופיה דקתני (דף י) כנוי נדרים קודם הוי ליה למתני כנוי [נזירות] קודם דסליק מיניה וי"ל דסליק מקרבן דקתני נדר בנזיר וכו':

יש מותרות לבעליהן הך בבא ביבמות מפרש לה ומשני הני משום דאוושן מפרש ההוא דכתיב ברישא ודאג פן יטעה בהן לכך מפרש ההוא דכתיב ברישא ובנזיר נמי איכא כי האי סוגיא ומשני בבמה בהמה באידך ענין בהמה באיסורא איירי מפרש היתר ברישא:

גמ' תריצנא למתני' הכי כל כינויי נדרים וכו' פירוש דבגמרא אקשי' ידות מאן דכר שמייהו ופרקינן דחסורי מחסרא והכי קתני כל כינויי נדרים כנדרים וכו':

כבר התחלנו לבאר שהשבועה היא בלשון איסור עצמו על החפץ ר"ל שאעשה או שלא אעשה דבר פלוני ומתוך כך היא חלה אף על דבר שאין בו ממש ואינה חלה על דבר מצוה שהרי הוא עצמו משועבד לה והנדר הוא ענין איסור החפץ על עצמו ר"ל דבר זה עלי כקרבן וכיוצא באלו ומתוך כך אינו חל על דבר שאין בו ממש והוא חל אף על דבר מצוה שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ועל ענין זה אמרו איידי דתנא נדרים דאסר חפצא עלויה תנא חרמים בהדיה ולאפוקי שבועה דאסר נפשיה אחפצא ולכאורה יראה שאם נדר בלשון איסור עצמו על חפץ ר"ל קנם שלא אוכל לך או נשבע בלשון איסור החפץ על עצמו ר"ל שבועה עלי מה שאוכל לך אינו כלום ואף בתלמוד המערב נחלקו בה יחיד ורבים והוא שאמרו שם ר' יודן ור' מונא אמרין אין נדר בלשון שבועה ואין שבועה בלשון נדר ור' יוסא אומר יש נדר בלשון שבועה ויש שבועה בלשון נדר ועל כל פנים הלכה כרבים ואם כן צריך לפרש שהרי בשלישי של שבועות אמרו שאם היה חבירו מסרהב בו שיאכל עמו והוא מסרב ואומר שבועה שאוכל לך אסור לאכול עמו שמאחר שעל ידי סרהוב חבירו הוא בא לומר כן כונתו לומר בשבועה יהא עלי מה שאוכל לך והרי ששבועה בלשון נדר מועלת לאסור ואין לנו בתירוץ קושיא זו אלא שכל נדר שבלשון שבועה ושבועה שבלשון נדר אע"פ שמן התורה אינה כלום מכל מקום יש בה איסור מדברי סופרים על הדרך שאמרו בנדר על דבר שאין בו ממש שהוא בבל יחל מדרבנן ואותה שבשבועות על איסור סופרים נאמרה אבל מן התורה אינה כלום ומכאן פרשנו במשנתנו שגירסת הספרים הישנים שכתוב בהן שאיני אוכל לך אינה גירסא מיושרת אלא כל שתמצא לשון זה ראוי לגרוס שאני כלומר קנם יהא עלי מה שאוכל לך וכן אין גורסין לא חלין לא אוכל לך אלא לא חלין שאוכל לך כמו שביארנו במשנה וכן כל שאתה מוצא נדר בלשון שבועה או שבועה בלשון נדר באיסור תורה אתה מישבה בדרכים אלו כגון מה שאמרו במשנתנו קנם פי מדבר עמך וכף והעמדנוה באומר יאסר פי לדבור שנראין הדברים כאומר יאסר פי עלי שלא אדבר עמך אינו כן אלא יאסר פי עלי להנאת דבור שעמך ומה שאמרו בשלישי של שבועות אי זהו איסור האמור בתורה הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אביו וכו' לא שיאמר כלשון הזה ר"ל שלא אוכל שלא כיון בה אלא להשמיענו שהנדר המותפס צריך שיתפיסנו בדבר הנדור ולא דקדק בלשון אלא ביאור הענין הוא שאומר הרי עלי בשר כיום שמת בו אביו ור"ל שכבר הוא נדור באותו היום כמו שביארנו וכן מה שאמרו שם קנמות מצטרפין ר"ל כל שהזכירן בדבור אחד והוא שאמר אכילה משתיהן עלי קנם והשבועות אינן מצטרפות אף בדרך זה ר"ל אכילה משתיהן עלי שבועה אגב גררא דקנמות נקטה לשבועות בהאי לישנא ולא דרך דקדוק אלא עיקר הלשון שבועה שלא אוכל משתיהן ומתוך שלא כיון שם אלא לבאר שהקנמות מצטרפין לא דקדק בלשון ואף בתלמוד המערב הוזכר בראשונה כן אי זהו איסר ככר זה עלי כיום שמת בו אביו או שיאמר סתם הרי יום זה כיום שמת בו אביו וכן מה שאמרו שם יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי גמל פורח באויר ענינו שבועה שלא אוכל אם לא ראיתי ומתוך שלא בא אלא להודעה ששבועת הבאי מותרת כנדר של הבאי לא הקפיד על לשונו ויש חולקין לומר שיש שבועה בלשון נדר ונדר בלשון שבועה אף לאיסור תורה מכח השמועות שכתבנו ואי אפשר לומר כן לדחות לשון השגור בכל מקום בשבועה דאסר נפשיה אחפצא ובנדר דאסר חפצא עילויה בלא ראיה והשמועות כבר ישבנו את כלם לשטה זו וכן עיקר:

במסכת שבת כ' א' ביארנו שיש פתילות ושמנים שמדליקין בהן בשבת ויש שאין מדליקין והטעם באלו שאין מדליקין בהן בפתילות שאין האור מתאחז בהן כל כך ואין השלהבת עולה בהן יפה אלא נפסקת וקופצת והוא הנקרא בלשון תלמוד מסכסכת כלומר שמתעכבת במקום אחד וקופצת משם למקום אחר ומתוך כך צריכה תקון תמיד ופסול השמנים מפני שיש מהם שמצד עבים ועכירותם אין הפתילה אף הראויה שבהם שואבת יפה הימנו ואינו נמשך אחר הפתילה והוא צריך תמיד להטות ולתקן ופרטי הפתילות והשמנים הפסולים לכך כבר נתפרשו בשני של שבת לכש וחסן וכלך וכו' בפתילות וזפת ושעוה ושמן קיק וכו' בשמנים וכן התבאר שם שאסור להטמין את הקדרה על הכירה אע"פ שהיא גרופה וקטומה או אפילו סלקה מעל הכירה ואפילו מבעוד יום ואע"פ שנתבשל כמאכל בן דרוסאי בדבר המוסיף הבל מחשש שמא יטמין ברמץ אלא שיטמין בדבר המעמיד ופרטי הדברים שמוסיפין הבל נתפרשו שם בפרק שלישי גפת ומלח וכו' וכן התבאר שם שמאחר שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת אף הוצאתה בכלל ויש דברים שהותרו בהוצאתה וכלל הדברים בענין זה שכל שאותו דבר עשוי לשמירה ושהבהמה צריכה לשמירה זו מותר שזהו כעין תכשיט ומלבוש אבל מה שאינו עשוי לשמירה אלא שאין הבהמה צריכה לה כגון שמירה מעולה ביותר או שעשוי לשמירה ואינה שמירה כגון שמירה פחותה ביותר הרי הוא משאוי ואסור להניחה לצאת עמו ופרטי דברים אלו נתפרשו שם בפרק חמישי כמו שאמרו יוצא גמל באפסר וכו' וכן התבאר שם שאין לאיש או לאשה היתר בהוצאה דרך מלבוש במה שאינו מלבוש גמור אלא בשני ענינים אחד שיהא הענין תכשיט אצל נושאו שכל שאינו כן הרי הוא משאוי אצלו והשני שאף באותם הקרויים תכשיט כל שיש לחוש שיהא הנושאו שולפו להראותו לאחרים מצד חשיבותו או מצד זרות התכשיט אסור אלא שזו השניה יש אומרין שאין חוששין בה אלא באשה וכבר התבארו פרטי ענינים אלו שם בפרק ששי וכמו שאמרו שם לא תצא אשה בחוטי צמר או פשתן ר"ל העשויים לקלע בהם שער ראשה הכל כמו שביארנו שם:

בשמיני של בתרא התבאר שיש במיני הקורבות שהן ראויות לירש ולהוריש ויש שאינן ראויות לכלום ויש ראויות לירש ולא להוריש ויש ראויות להוריש ולא לירש ופרטי הענינים שהאב והבן כשאין זרע לבן והאחים מן האב כשאין להם לא אב ולא זרע נוחלין ומנחילין ר"ל שנוחלין זה את זה והאיש עם אמו ועם אשתו נוחל ולא מנחיל ומורישיהן ר"ל האם לבנה והאשה לבעלה מנחילין ולא נוחלין והאחים מן האם לא מנחילין ולא נוחלין:

בשמיני של יבמות התבאר שיש מן היבמות שהיו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן ויש מותרות ליבמיהן אע"פ שהיו אסורות לבעליהן ויש מותרות לשניהן ויש אסורות לשניהם ודבר זה אינו נאמר באותם שהם עריות של כריתות או של מיתת בית דין שכל שהיא ערוה עליו אינו קרוי בעל וכן יבמה אינו קרוי יבם אלא לא נאמרו הדברים אלא באיסורי לאוין וחייבי עשה ושניות שמדברי סופרים שמאחר שיש בהם תורת אישות לא נפקעה מהן תורת חליצה ויבום לגמרי אלא צריכה חליצה וכל שבעל קנה ואסור לקיימה וצריכה גט וזהו שאמר יש מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן והם כהן הדיוט שנשא את האלמנה ויש לו אח כהן גדול ולאו דוקא שנשא את האלמנה שאף בשנשאה בתולה מכי מית ליה מיהא נעשית אלמנה ושומרת יבם ואסורה לכהן גדול ואין אומרים אתי עשה ודחי לא תעשה משום דגזרינן ביאה ראשונה אטו שניה כמו שביארנו שם אלא משום סיפא נקט לה דקתני באותן האסורות לשניהם כהן גדול שנשא אלמנה ויש לו אח כהן הדיוט שלא נאסרה לשני אלא מפני שנאסרה לראשון ונעשית חללה וכן חלל שנשא כהנת כשרה ויש לו אח כשר שהוא כהן והרי שהכשרה היתה מותרת לבעל שלא הוזהרו כשרות לכהנה לינשא לפסולי כהנה ואסורה ליבם שהרי מכל מקום נתחללה בביאת החלל מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן כגון כהן גדול שקדש את האלמנה ומת ויש לו אח כהן הדיוט שמאחר שהראשון לא נשא לא נעשית חללה ומותרת לשני וכן כהן כשר שנשא חללה ויש לו אח חלל אסורות לשניהם כגון כהן גדול שנשא את האלמנה ומאחר שנשא נתחללה בביאתו ונאסרה לראשון מתורת אלמנה אף בביאה ראשונה ולשני מתורת חללה וכן כהן כשר שנשא חללה ויש לו אח כשר ושאר כל הנשים מותרות לבעליהן וליבמיהן:

בחמישי של מנחות התבאר שיש מנחות שטעונות שמן ולבונה לוג שמן לכל עשרון וקומץ לבונה לכל מנחה והם מנחת הסולת והמחבת והמרחשת והרבה כיוצא בהן הוזכרו במקומן בפרק כל המנחות באות מצה ויש טעונות שמן ולא לבונה והיא מנחת נסכים המפורשת בכל הקרבנות בפרשת נסכים שבסדר שלח לך ויש טעונות לבונה ולא שמן והוא לחם הפנים ויש שאינן טעונות לא זה ולא זה והם שתי הלחם ומנחת חוטא והיא מנחת העני שנתחייב חטאת ואין ידו משגת ומנחת קנאות וכן יש מהן טעונות הגשה למערב כנגד חדה של קרן דרומית מערבית מדכתיב והגישה אל מזבח ה' ואין טעונות תנופה והן הסלת והמחבת והמרחשת והרבה כיוצא בהן כמו שיתבאר שם ויש מהן טעונות תנופה ולא הגשה והם לוג שמן של מצורע ואשמו ובכורים ויש שאין טעונות לא הגשה ולא תנופה והם לחם הפנים ומנחת נסכים ויש טעונות הגשה ותנופה והם מנחת העומר ומנחת קנאות וכל שיש שם הגשה ותנופה תנופה קודמת והתנופה היתה במזרח וההגשה במערב:

בשמיני של בכורות התבאר שיש בכור לנחלה ר"ל ליטול פי שנים בנכסי אביו ואינו בכור לכהנה להטעינו פדיון והוא הבא אחר הנפלים שהרי הנפל אין לבו דוה עליו וכל שהוא ראשון להיות ראוי שיהיה לב אביו דוה עליו ראשית אונו הוא ונעשה בכור לנחלה אבל אינו בכור לכהן שהרי בפטר רחם תלא רחמנא והוא הדין אם נשא אשה שהיו לה בנים והוא לא היו לו בנים לעולם ויש בכור לכהן ואינו בכור לנחלה כגון שהיו לו בנים ונשא אשה והוליד ממנה בן שהוא בכור לכהן דבפטר רחם תלא רחמנא והרי זה בכור לאמו ואין בכור לנחלה שאין זה ראשית אונו ויש בכור לזה ולזה אע"פ שאינו פטר רחם לגמרי והוא שהפילה שפיר מלא מים או כמין דגים וחגבים והמפלת ביום ארבעים כלל הדברים כל נפל שאמו טמאה לידה אין הבא אחריו פטר רחם וכל שאין אמו טמאה לידה הבא אחריו פטר רחם ויש שאינו בכור לא לזה ולא לזה אע"פ שהוא ראשית אונו ופטר רחם והוא יוצא דופן לנחלה לא דוילדו לו בעינן וזו אינה קרויה לידה לכהן לא דפטר רחם כתיב וזו אינה פטר רחם:

ולענין ביאור זה שאמרו הלין משום דאוישן ליה מפרש ההוא דפתח ברישא פירושו ארבע חלוקות כמו שתאמר בראשונה נוחלין ומנחילין נוחלין ולא מנחילין מנחילין ולא נוחלין לא נוחלין ולא מנחילין וכן כלם וכדי שלא ישכח אחת מהן מפורש על הסדר שהוזכרו אבל משנתנו אינו אלא שתים ואין שכחה מצויה בהם וחזר והקשה מכמה מקומות שאינן אלא שתי חלוקות ותירץ בה כלהו דוקא ואי נמי דאיידי דאתיין מדרשא אקדמא והאי דלא אדכרינהו ברישא משום דכינויין אף הם עיקר נדר הם אלא שהם לשון גויים ר"ל הרי הם נדר גמור לשון עמי הארץ כמו שיתבאר בסמוך:

בפירש"י דהיינו ידות ולכתחלה הוה ליה כו' וידות נדרים כנדרים הס"ד מיני' פתח ברישא הס"ד ואח"כ מ"ה ל"א אוושו כו' כצ"ל:

בר"ן או השבע שבועה הס"ד ואח"כ מ"ה איידי דתנא נדרים כו' מנחת נסכים הס"ד כצ"ל:

ברא"ש וכל שבועת איסר הס"ד:

גמרא מאי שנא גבי נדרים דתני כולהו בכמה מקומות מקפיד התלמוד על כדומה לזה ושואל מאי שנא כי הכא ובכמה מקומות אינו שואל. לפי שדרך התלמוד להקשות כך במקום שיש ליתן טעם בדבר אמנם במקום שאינו יודע טעם בדבר אינו מקשה.

כתיבן גבי הדדי כל נדר וכל שבועת איסר ולעיקר לעבור בבל יחל כתיבי במטות. ואף על גב דנדר ונזיר גבי הדדי ההוא קרא לדרשא אתא לאקושינהו כדלקמן. ואינו נראה דאם כן בכינויין לא ילקה בבל יחל. לכן נראה לי כמו שמשמע בגמרא בכינויים לקמן שתקנו להן זה הלשון להיות נודר בהם משום דלא לימא לה' קרבן. וכיון שתקנוהו חכמים מאז הוא לשון לכל כמו שקורין לשון אף על פי שנתקן ולא ניתן בדור הפלגה אף כי ביד חכמים יש כח יותר לתקן לשון חדש.

וליתני כינויי שבועות בתר נדרים לפי סברת שינוי התנא (מקשי) דתננהי משום דסמיכי מקשה איידי דתנא נדרים וכו' לאפוקי שבועות כדמפרש לעיל.

מכל חרם כתיב אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו וכתיב כל חרם קדש קדשים. ונזירות אף על גב דחפצא מיתסר עליה מכל מקום לשון נזירות ביה תליא דקאמר הריני נזיר ולא קאמר יין זה עלי ובהריני מיתסר מכל מילי מגילוח ומטומאה דלא שייכא בהו מיתסר חפצא עליה. הילכך לא לחרם דמי אלא לשבועה.

נדר מיתסר חפצא עליה דאמר ככר זה עלי וכן חרם אומר דבר זה חרם עלי לאפוקי שבועה דאסר נפשיה מן חפצא שאומר שבועה שלא אוכל. וכן נזיר אומר הריני נזיר אסר נפשיה מן חפצא כלומר הרי גופי משועבד להיות נזיר. קצת קשה לעיל כשהקשה מאי שנא אמאי לא תירץ דמשום דחרמים ונדרים דומין להדדי תנא תרוייהו ואגבן האחרים ולא היה קשה לנו דליתני כנויי שבועות בתר נדרים. ונוכל לומר דאי הכי דאכתי לפי תירוץ זה יכול לפרוכי אי הכי גבי נזיר נמי היה לו לשנות שבועה שכן דומין זה לזה דכל אחד אסר נפשיה מן חפצא ואגבן ליתני כולהו. (ול"ג דלמיתב) ולי נראה דלמיתני תרוייהו נדר ושבועה ניחא ליה יותר להביא קרא כל נדר וכל שבועת איסר. אבל למקרבינהו ניחא ליה יותר טעמא דדמו להדרי. הרא"ם ז"ל. וזה לשון הריטב"א ז"ל: וא"ת התם גבי נזיר נמי ליתני שבועות בהדיה דדמו לנזיר דאסר נפשיה מן חפצא ואגב דאמר תרתי ליתני כולהו. יש לומר דנזיר ושבועה אף על גב דדמו להדדי מיהו לא כתיבי גבי הדדי. אבל הכא איידי דאמר נדרים איצטריך למיתני כולהו תנא חרמים בתר נדרים משום דתרויהו איסור חפצא. אבל התם בנזירות לא איצטריך ליה למתני שבועות בהדי נזיר דהא לא כתיבי גבי הדדי ולא נדרים דהא לא כתיבי בהדיה ולא דמו ליה. עד כאן.

וליתני כל כנויי שבועה בתר נדרים כדכתיבן גבי הדדי והכי איבעי למיתני כל כנויי נדרים כנדרים ושבועות כשבועות. איידי דתנא נדרים דהוי לשון דמיתסר חפצא עליה דלא הוי חרם אלא כגון דאמר ככר זה עלי חרם לאפוקי שבועה. פירוש:

ויש מי שפירש דנדר משמע שתי לשונות דאוסר עצמו על החפץ ואוסר נמי החפץ עליו. דאם אמר קונם ככר זה עלי אסור בו ואם אמר נדר עלי שלא אוכל ככר זה אסור בו. אלא שבועה אינה משמשת אלא לשון אחד שבועה שלא אוכל ככר זה אבל אמר שבועה ככר זה או ככר זה שבועה ולא אמר עלי וגם לא אמר שלא אוכל אינו כלום דכיון דלא מוכח אי להתירא או לאיסורא אזלינן בתר התירא דדילמא שבועה שאוכל קאמר. והכי נמי אמרינן לקמן דקאמר ודילמא בנדרי רשעים לא נדרנא. הרי"ץ ז"ל.

איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה וכו' לאפוקי שבועה דמיתסר נפשיה אחפצא. מיהא איכא למידק דלעולם אין נדר בלשון שבועה ולא שבועה בלשון נדר. והילכך לא גרסינן במתניתין שאיני אוכל לך דשאיני היינו דאסר נפשיה אחפצא והיינו שבועה ולא נדר. אלא שאני גרסינן כלומר מה שאני אוכל לך יהא עלי כקרבן או מרוחק אני ממך שיהא כקרבן מה שאוכל לך. והא דתנן קונם פי מדבר עמך ופרישנא בגמרא דהוה ליה כמאן דאמר יאסר פי לדיבורי. הא נמי מיתסר חפצא אנפשיה הוא דהכי קאמר יאסר עלי פי להנאת דיבורי עמך. הרשב"א ז"ל.

גמ' כדתנן במה מדליקין קשה לי אמאי לא הביא מהמוקדם ריש שבת כיצד העני עומד בחוץ:

כ' הר"ן מחלוקת הרמב"ן והרשב"א באומר נדר בלשון שבועה כגון קונם שאיני אוכל לך. וכן שבועה בלשון נדר כגון יאסר דבר עלי בשבועה. דעת הרשב"א דלא מהני. ודעת הרמב"ן מהני מדין ידות. ולי הפעוט לולי דמסתפינא היה נ"ל ראיה שלא הזכירו ראשונים לדברי הרמב"ן. והוא מסוגיא דלקמן (דף טז) אמר אביי שאוכל שתי לשונות משמע וכו' דלא אכילנא קאמר ע"ש. והנה באמת קשה הסברא מאד. היכן נוכל לפרש בלשון שבועה שאוכל דשלא אכילנא קאמר. ואף אם היה בלבו. הא הוי דברים שבלב כיון דא"א לכוון כן בלשונו. אע"כ דמפרשי' שבועה שאוכל היינו מה שאוכל יהיה עלי באיסור שבועה. ולא מצאתי כן זולת רש"י שדקדק כן במתק לשונו רפ"ג דשבועות. א"כ משמע להדיא דיכול לאסור דבר על עצמו בשבועה. וזולת זה לא ידעתי לפרש שבועה שאוכל דשלא אכילנא קאמר. כנלענ"ד: והנה מסתפקא לשיטת הרמב"ן אם מהני דוקא קונם שלא אוכל הוי יד דכוונתו שאיני אוכל דהאכילה עלי קונם. אבל באומר קונם שאוכל י"ל דהרמב"ן מודה דלא הוי נדר דא"א לפרש כלל בלשון נדר לחייב עצמו לאכול. או אפשר דגם הרשב"א מודה דהוי נדר. דמפרשי' קונם שאוכל היינו מה שאוכל דהוא המאכל יהא עלי בקונם. כמו בשבועה שאוכל במסרבין בו לאכול דמוכח דלא אכילנא קאמר וכנ"ל. ה"ה בקונם שאוכל כיון דאמר קונם מוכח דשלא אכילנא קאמר והוי נדר והוא כמו קונם שאני אוכל לך. ועיינתי בש"ע (ססי' ר"ו) משמע דלדעה הראשונה הוא דעת הרא"ש דלא מהני שבועה בלשון נדר וכן איפכא הנודר שלא אוכל או שאוכל לא הוי נדר. וכן הוא לשון הטור והוא מהרא"ש. ובאמת לאחר העיון אין ראיה. דלכאורה י"ל דגם להרא"ש נדר בלשון שבועה מהני. ודבריו הם רק באומר אני נודר שלא אוכל או שאוכל. בזה הוי שבועה. דמבואר דמקבל על נפשו דבר שלא יאכל או יאכל. אבל בקונם שאיני אוכל י"ל דגם הרא"ש סבר דהוי יד. ע' בלשון הרא"ש ומדוקדק כדברינו. אולם באמת הרא"ש בפירושו בסוגיא דמודרני ממך כתב דגרסי' שאני אוכל במתני' דשאיני אוכל הוי שבועה. מבואר אף בקונם שאיני אוכל לא הוי נדר. עכ"פ י"ל בקונם שאוכל לכ"ע הוי נדר. ומ"ש הרא"ש בפסקיו שאוכל היינו שאני נודר שאוכל וכמו שדקדק הרא"ש שם דשאני נודר לשון שבועה ולא מהני. ובקונם שאוכל לכ"ע מהני ובקונם שאיני אוכל הוא אופן פלוגתת הרמב"ן והרשב"א כנלע"ד ברור. וכן נלע"ד ראיה ברורה למ"ש דשאוכל הוי כמו שאני אוכל ולכ"ע אסור ממתניתין (דף יג) קרבן שאוכל לך: