מסכת נזיר דף ו׳ עמוד א׳

אמר לך בר פדא אנא דאמינא דאין עיקר נזירות אלא כ"ט יום אהא סמכי דגמירנא להא מתניתין וחזינא ביה דתני שאם גילח יום ששים חסר א' יצא שיום שלשים עולה לו מן המנין ומשום דבתחילה כי גילח ביום שלשים עולה לו לכאן ולכאן ולא משום דאמרינן מקצת היום ככולו ונעשה כמי שגילח ביום שלשים ואחד אלמא דסתם נזירות לא הוי אלא כ"ט ומשו' הכי אמינא לעיל שאם גילח ביום ל' יצא אבל טעמא דהא מתניתין לא הוי כדאמרת משום דמקצת היום ככולו:

תנן אם גילח לס' חסר אחד יצא שיום שלשים עולה לכאן ולכאן:

בשלמא לרב מתנא דאמר אין נזירות פחותה מל' יום ואינו מגלח עד יום ל"א להכי איצטריך לן הא מתניתין דיום שלשים עולה לו מן המנין לכאן ולכאן דכי גילח הראשונה ביום שלשים עולה לו אותו יום לכאן ולכאן ונתחלה מבו ביום נזירות שניה וכי עברו עליו ס' חסר אחת נעשה עליו יום כ"ט בתשלום ל' מקצת היום ככולו:

אלא לבר פדא למה לי למיתנא שיום שלשים עולה לו מן המנין הא הוי נזירות משלשים חסר אחד:

אמר לך בר פדא אנא דאמינא דאין עיקר נזירות אלא כ"ט יום אהא סמכי דגמירנא להא מתניתין וחזינא ביה דתני שאם גילח יום ששים חסר א' יצא שיום שלשים עולה לו מן המנין ומשום דבתחילה כי גילח ביום שלשים עולה לו לכאן ולכאן ולא משום דאמרינן מקצת היום ככולו ונעשה כמי שגילח ביום שלשים ואחד אלמא דסתם נזירות לא הוי אלא כ"ט ומשו' הכי אמינא לעיל שאם גילח ביום ל' יצא אבל טעמא דהא מתניתין לא הוי כדאמרת משום דמקצת היום ככולו:

תנן מי שאמר הריני נזיר נטמא יום שלשים סותר את הכל בשלמא לרב מתנא - דאמר דאין נזירות פחות משלשים משום הכי כי נטמא ביום שלשים בתוך מלאת קרינא ביה וסותר את הכל ואי קשיא לך הא תריץ רב מתנא לעיל דאמר מקצת היום ככולו הכא נמי נימא מקצת היום ככולו ואם נטמא ביום שלשים לא יהא סותר כלום הא לא קשיא דאמר לך רב מתנא הא תנא קמא דרבי אליעזר סבר לא אמרי' מקצת היום ככולו דהכי קא מתרצינן קסבר רבי אליעזר מקצת היום ככולו מכלל דתנא קמא דר' אליעזר סבר לא אמרינן מקצת היום ככולו:

אלא לבר פדא דאמר אין עיקר נזירות אלא כ"ט יום אמאי סותר הא ניטמא אחר מלאת ימי נזרו:

הגה"ה אמר לך סיפא מסייעא ואם גילח הראשונה ליום שלשים מגלח השניה ליום ששים - אלמא דמשך הנזירות כ"ט יום [לכך אמר] דבדיעבד אם גילח הראשונה ביום שלשים יצא ורישא דלכתחילה צריך לגלח ביום שלשים ואחד נעשה כאומר שלימים ומדרבנן בעלמא דגזרינן סתם נזירות אטו היכא דאמר שלימים דאז צריך לגלח לשלשים ואחד כדשני נמי ארישא:

ולרב מתנא קשיא סיפא דקתני אם גילח ראשונה ליום שלשים אלמא דביום שלשים מצי לגלוחי אמר לך רב מתנא סיפא יום שלשים עולה לכאן ולכאן פירוש משום הכי דיום שלשים יש לומר הראשונה שלשים יום דיצא משום דמקצת היום ככולו ועולה לו מקצתו לנזירות ראשונה הלכך נזיר בדיעבד יצא ולכתחילה בעינן ל"א יום (שלימים) דמשך נזירות שלשים יום כדשני נמי ארישא ומה שמגלח השניה לכתחלה ליום ששים משום דסוף סוף עולה להתחלת נזירות שני מידי דהוה אאדם דמקבל נזירות בחצי היום ונמצא דיום שלשים הויא להתחלת נזירות שני להכי מגלח השניה לכתחילה ליום ששים ופריך לרב מתנא מאי קמ"ל תנא דאמר מקצת היום ככולו הא מרישא שמעינן ליה דקתני מי שאמר הריני נזיר מגלח יום שלשים ואחד ואם גילח ביום שלשים יצא מטעם דמקצת היום ככולו לרב מתנא ומשני דמרישא לא שמעינן אלא דמקצת היום שלשים עולה לו לנזירות אחת שנדר אבל לב' נזירות כמו בסיפא שעולה תחילת שלשים יום לסוף נזירות ראשון לכאן ולכאן [לא] ואם תאמר ולבר פדא נמי תקשה מאי קא משמע לן דאי אתא לאשמועינן דאם גילח הראשונה יום שלשים דיצא הא ברישא קתני לה בהדיא אם גילח יום שלשים יצא וצריך לומר לבר פדא נמי איכא חידוש בסיפא מאי דלא שמעי' מרישא דקתני אם גילח הראשונה ליום שלשים דמגלח השניה ליום ששים לכתחילה דנזירות שני התחיל ליום ל' אחר תגלחת ראשונה וקמ"ל דאותו סוף היום עולה למנין נזירות שני נמצא כי יום ששים הוי שלשים ואחד להתחלת נזירות שני ואע"ג דלא אמרי' מקצת היום ככולו לבר פדא ביום שלשים להשלים נזירות שעבר מודה הוא דמקצת היום מהני להתחיל נזירות שני מידי דהוה אקיבל נזירות עליו בחצי היום דפשיטא דעולה לו ליום שלם והא לא שמעינן מרישא ואיכא קצת חידוש בדבר דס"ד כשאינו עסוק בנזירות וניכר לכל נזירותיו אז הוי מקצתו ככולו בתחילת נזירות אבל הכא דנהג נזירות עד חצי היום אימא לא יעלה דאינו ניכר [קמ"ל] אם גילח ליום ששים חסר אחד יצא שיום ל' עולה לו מן המנין כלומר לכאן ולכאן:

תנן אם גילח יום ששים חסר אחד יצא בשלמא לרב מתנא ניחא פירוש שהתנא צריך לאשמועינן ולומר דיום ל' עולה לכאן ולכאן שהרי תגלחת ראשונה היתה ביום ל' וכן תגלחת שניה שהיתה ביום ששים חסר אחד היא ביום שתמצא הנזירות יום ל' שגילח בו בראשונה ולכך צריך ליתן טעם לדבריו ולומר שיום ל' עולה לו מן המנין כלומר לכאן ולכאן אלא לבר פדא למה לי הא אמרי' משך נזירות כ"ט יום ולמה לו לתנא להאריך וליתן טעם לדבריו [שיום ל'] עולה לו מן המנין הא ודאי כל תגלחת היתה ביום שלשים ופשיטא דיצא בדיעבד כיון דלא בעינן מדאורייתא אלא כ"ט יום:

אמר לך בר פדא [אנא נמי] אהא סמכי כלומר מכאן אני מדקדק דמשך נזירות כ"ט יום דקתני דיום שלשים עולה לו מן המנין דמשמע דעולה לו למנין אחרון אלמא דאין עולה למנין ראשון כנזכר לעיל דכיון דתנא מיקל בו כל כך להחשיב יום לכאן ולכאן:

נטמא יום ל' סותר הכל בשלמא לרב מתנא ניחא פירוש שנטמא בתוך נזרו וקשה ולרב מתנא מי ניחא הא אמרינן לעיל ולרב מתנא אליבא דתנא קמא דמקצת היום ככולו אם כן כי עשה מקצת יום נשלם יום נזירותו ולא יסתור אלא [ז'] ויש לומר כי אמרי' מקצת היום ככולו היינו לענין תגלחת והבאת קרבנותיו דאם גילח ביום שלשים בדיעבד יצא אם לא נטמא אבל נטמא ביום שלשים קודם תגלחת והבאת קרבנותיו לא אמרינן מקצת היום ככולו להחשיב כנטמא ביום שלשים ואחד אלא ודאי נטמא נזרו וסותר הכל כיון דלא השלים כל נזירותיו בטהרה ואם תאמר תקשי לרב מתנא נמי הא דלקמן בההוא פרקא דתנן הריני נזיר מאה אם נטמא יום מאה סותר הכל מאה ואחד סותר ל' יום ואמאי והא נשלם נזרו אפי' לרב מתנא לא יסתור אלא ז' ויש לומר דה"נ קאמר בשלמא לרב מתנא ניחא בין רישא דנטמא ביום שלשים דסותר הכל מדין תורה וסיפא דקתני נטמא יום מאה ואחד דקאמר דסותר שלשים יום אע"ג דכבר נשלם נדרו הוי דרבנן מפני שיום מאה ואחד שהוא יום הבאת קרבנותיו גזרינן אטו יום שלשים דסתם נזירות שהוא (תגלחת) מן התורה דהתם סותר כל שלשים יום למפרע מדין תורה ומהשתא לרב מתנא ניחא בין רישא ובין סיפא כדפרישית ונראה דיום שלשים ואחד נמי סותר כל שלשים אטו יום שלשים והכי משמע לקמן דקאמר נטמא לל' ואחד סותר הכל אלא לבר פדא קשה בין רישא בין סיפא אמאי סותר שלשים יום בין [שנטמא [ביום] שלשים ובין] שנטמא ביום מאה ואחד הרי נשלם נדרו לגמרי ודוחק לו לומר דכי נטמא ביום שלשים סותר מדרבנן דמדרבנן צריך לנהוג נזירות ל' יום כדאמרי' לעיל לבר פדא דסוף סוף נטמא יום ס"א לא היה ראוי לגזור אטו נטמא יום ל' כיון דהיא גופא דרבנן ומשני אמר לך בר פדא סיפא כוותי דקתני ר"א אומר אינו סותר אלא [שבעה] פי' אינו סותר כלל למפרע נזרו דהא השלים נזרו בכ"ט יום וכי נטמא ביום ל' סותר מיהא ז' שאין יכול להביא קרבנותיו עד שיטהר מטומאה זו שצריך להזות שלישי ושביעי להביא קרבנותיו בטהרה והיינו סותר שבעה שאסור לשתות ביין וליטמא למתים עד שיביא קרבנותיו ואם תאמר אכתי בר פדא שביק רבנן ועביד כר' אליעזר ויש לומר דבר פדא סבירא ליה דמדרבי אליעזר משך נזירות כ"ט יום הכי נמי לרבנן דבמשך נזירות לא אשכחן דפליגי אלא בסתירה דלר' אליעזר אינו סותר אלא שבעה ולרבנן שלשים והאי דסותר שלשים לרבנן אינו אלא מדרבנן בעלמא דגזירה מדרבנן היכא דאמר נזירות סתם אטו היכא דאמר שלשים יום שלמים דאז ודאי סותר הכל לכו"ע דהא נטמא בתוך ימי נזרו ורבי אליעזר לא גזר לכך אינו סותר אלא שבעה וההיא דלקמן נטמא יום מאה ואחד דסותר שלשים צריך לדחות לבר פדא ולומר דהא נמי דרבנן היא וכולה חד גזירה היא דאי לא הא לא קיימא הא דאם לא יסתור שלשים כשנטמא יום ק"א יבואו לומר כמו כן שלא יסתור שלשים כשנטמא ביום שלשים:

מי שאמר הריני נזיר וניטמא ביום שלשים סותר את הכל שאע"פ שאם גלח ביום שלשים יצא אם לרב מתנא מדין מקצת היום אם לבר פדא מפני שאין יום שלשים מעיקר המנין הואיל ולכתחלה אינו מגלח עד יום ל"א נמצא יום שלשים מעיקר הנזירות לענין זה וסתר את הכל כדברי חכמים אם לרב מתנא מן התורה ואם לבר פדא מדברי סופרים ואין הלכה כר' אליעזר שאמר לא סתר אלא שבעה ר"ל שהוא שיעור הצריך לו להזאה שלישי ושביעי שאע"פ שהטמא משלח קרבנותיו נזיר אינו משלח דהא כתיב ונתן על כפי הנזיר אלא סותר את הכל ואין צריך לומר אם אמר הריני נזיר שלשים שהדין כן שהרי אפי' אמר הריני נזיר מאה יום וניטמא יום מאה סותר את הכל מן התורה ואין הלכה כר' אליעזר שאמר בזו שסותר שלשים לבד ומדכתיב זאת תורת הנזיר כלומר שכל שנטמא ביום מלאת תן לו תורה נזיר ר"ל נזיר סתם למנות שלשים אבל כל שניטמא בתוך הנזירות אפי' ביום מלאת ואפי' בסוף היום סותר את הכל אבל כל שנטמא ביום מאה ואחד שהוא אחר מלאת קודם הבאת קרבנותיו סותר ל' לבד וכן נזיר סתם שנטמא ביום ל"א קודם הבאת קרבנותיו סותר כל השלשים:

ולענין ביאור מה שהביאוה כאן להקשות ממנה לרב מתנא או לבר פדא כך היא הצעה של שמועה תנן מי שאמר הריני נזיר נטמא יום שלשים סותר את הכל בשלמא לרב מתנא ניחא שהרי יום ל' מעיקר הנזירות והרי הוא כאלו נטמא באמצע נזירותו ואע"פ שהוא מודה שאם גלח ביום שלשים יצא התם משום מקצת היום ככלו אבל זה שנטמא קודם הבאת קרבנותיו אין מקצתו ככלו שהטומאה מפקעת טהרת אותו מקצת למפרע כדין זב וזבה שטובלין ביום שביעי עצמו ואם ראו לאחר טבילה סותרין את הכל אלא לבר פדא קשיא שמאחר שאין יום ל' מעיקר הנזירות למה סותר ואם מפני שלא הביא קרבנותיו וכי נזיר שהשלים נזירותו ואיחר קרבנותיו כמה ימים סותר נזירותו ואיסתייע ליה בר פדא מסיפא דאמר ר' אליעזר אינו סותר אלא שבעה ואם יום שלשים מן המנין ליסתור כולהו ואהדר ליה דר' אליעזר מטעם מקצת היום ככלו הוא דקאמר הכי דסבירא ליה מקצת היום ככלו אף בנטמא והשיבו מדתנינן גבה הריני נזיר מאה יום וניטמא יום מאה שלדעת ר' אליעזר סותר שלשים ומה נפשך אם מקצת היום ככלו ליסתור שבעה כדין ניטמא יום מאה ואחד שאינו סותר לדעתו אלא שבעה אלא ודאי לא סבר מקצת היום ככלו והוה ליה למימר דלסתור כולהו אלא דאמר קרא זאת תורת הנזיר כל שנטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר ובנזיר סתם הוה ליה יום שלשים לאחר מלאת ואינו סותר אלא שבעה ונמצא רב מתנא כחכמים ובר פדא כר' אליעזר וזו ראיה למה שכבר ביארנו שהלכה כרב מתנא והדר אמר לימא פלוגתא דרב מתנא ובר פדא כתנאי דמדקא חזי פלוגתא דר' יאשיה ור' במאי דכתיב כל ימי נדר נזרו תער לא יעבר על ראשו עד מלאת הימים יכול מיעוט ימים שנים ושיהא יכול לגלח לסוף שני ימים תלמוד לומר קדוש יהיה גדל פרע יהיה בגימטריא תלתין הוו וזהו שאמר אין גידול פרע פחות משלשים כלומר כמנין יהיה דברי ר' יאשיה ונמצא שאינו מגלח עד יום ל"א כרב מתנא ר' אומר אינו צריך הרי הוא אומר עד מלאת ואלו ימים שהן צריכין מלאת הוי אומר יום שלשים שאין חדשה של לבנה אלא כ"ט יום וחצי ותשצ"ג חלקים ואתה צריך למלאת את יומו ולחסרו מחדש אחר עד שתמנה החדשים אחד מלא ואחד חסר וקאמר דעד אותו יום לא יגלח הא ביום שלשים יגלח וכבר פדא ותירץ דכולי עלמא יום שלשים בעינן כרב מתנא דהלכתא כותיה ומיהו ר' סובר עד ועד בכלל והילכך מעד מלאת נמי מצינן לאיתויה שהרי יום שלשים בכלל ולר' יאשיה עד ולא עד בכלל ואי מייתית ליה מעד מלאת נמצאת מתיר גלוחו ביום שלשים ומשום הכי ניחא לן לאיתויה מיהיה דמשמע דשלשים גמורים בעינן וסוגיין בכולי תלמודא נמי הכי הוא וחזר והקשה למה שהיה ר' מביאה מעד מלאת ואימא שבת כלומר שלא יאסר בגלוח אלא עד שבת שהרי השבת ממלא את השבוע והשיבו שבת מי איכא חסירותא כלומר שאין שבוע אלא משבעה ימים ואין ראוי לקרוא את השבת ממלא את השבוע שהרי כל שאין שבעה אין שבוע אבל יום שלשים ממלא את החדש שאף בזולת יום שלשים הוא חדש חסר והוא בא למלאתו ושמא תאמר נימא שנה שהרי יש בה חדש העבור שממלא את השנה הפשוטה ותירץ דעד מלאת הימים כתיב ושנה בחדש היא מתמלאת ולא בימים שהרי אמרו מנין שאין מונין ימים לשנים שנאמר לחדשי השנה חדשים אתה מונה לשנה ולא ימים ר"ל שאם נדר מחברו לשנה מונה י"ב חדשים מיום ליום ולא שס"ה ימים כמו שהתבאר בנדרים:

אימא סיפא אם גלח הראשונה יום שלשים מגלח את השנייה יום ששים ואי יום ל' ממנין נזירות ראשונה אם כן אינו עולה למנין נזירות שנייה ואמאי מגלח שניה יום ס'. תוספי הרא"ש ז"ל. ואם כן לבר פדא נמי תיקשי לך מאי קא משמע לן דאמרינן נעשה כאומר שלמים הא אמרה חדא זימנא. ואיכא למימר דלבר פרא ניחא דמשמע מינה דאותו יום שהוא מגלח לנזירות ראשונה עולה לו למנין נזירות שניה וקא משמע לן דאף על גב דאין תחלת היום עולה לו בתחלת נזירות. אלא לרב מתנא כיון דשמעינן דמקצת היום עולה לו בסופו כל שכן שסוף היום עולה לו בתחלתו ולא שמעינן שום חדוש מהך סיפא:

אלא לבר פדא למה לי הא אמר שלושים חסר אחד דסלקא דעתך דהכי קאמר שיום ל' עולה לו לכאן ולכאן כדפריק לה רב מתנה לעיל. ולבר פדא מה צריך יום שלושים למנין הראשון הא אמר שלושים חסר אחת. אמר לך בר פדא אנא נמי אהא סמכי מכאן אני למד דסתם נזירות כ"ט יום מדקאמר שיום שלושים עלה למנין השניה אלמא נשלמה הנזירות הראשונה מיום כ"ט. דאי לאו הכי כיון דיום שלושים הוא מחשבון נזירות הראשונה תו לו מצי למהוי מחשבון נזירות שניה דלא אמרינן מקצת היום ככולו ונמצא שכל היום כולו צריך להשלים נזירות ראשונה. הרא"ש ז"ל בפירושיו. אנא נמי אהא סמכי והכי פירושו שיום שלשים עולה מן המנין לנזירות שניה אלמא עיקר נזירות לא הוי אלא כ"ט יום שאם היה צריך יום שלשים להשלים נזירות הראשונה לא היה עולה לנזירות שניה דפשיטא ליה דתרי מקצת היום ככולו לא אמרינן. תוספי הרא"ש ז"ל: אלא לבר פדא קשיא דמנין נזירות אינו אלא מן התורה כ"ט מהו עולה לו מן המנין דמשמע שמשלים נזירות ראשונה.

הכי גרסינן אלא לבר פדא למה לי הא אמר שלשים חסר אחת אהא אנא סמכי דעל כרחך שמעינן דנזירות כ"ט ופירוש דיום שלשים הוא עולה לו מן המנין עולה לו לתגלחת נזיר ראשונה ולהתחלת מנין נזירות שניה. אבל לא למנין נזירות ראשונה דמנין נזירות אינו אלא עשרים ותשעה. מנמוקי הר' עזריאל ז"ל:

בשלמא לרב מתנא ניחא כיון דסתם נזירות שלשים יום אם נטמא ביום שלשים קודם הבאת קרבנותיו סותר הכל. דהא דאמר רב מתנא מקצת היום ככולו היינו לאחר הבאת קרבנותיו. אבל קודם הבאת קרבנותיו אכתי הוי נזיר מדאורייתא וסותר הכל. אלא לבר פדא שאמר סתם נזירות כ"ט יום מדאורייתא אמאי סותר. דפשיטא דנזיר שהשלים ימי נזירותיו ואיחר מלהביא קרבנותיו שאינו סותר אם נטמא. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ונראה דיום ל"א נמי אם נטמא סותר שלשים מדרבנן גזרה אטו יום שלשים. והכי משמע בפרק בתרא דקאמר אי לרבנן כלהו סותר משמע דמיירי ביום ל"א. והכי איתא בהדיא בתוספתא נטמא ביום ל"א סותר הכל. תוספי הרא"ש ז"ל:

תוס' ד"ה נטמא יום שלשים ונראה דיום ל"א וכו'. עי' לקמן י"ד ע"ב תד"ה לוקה ודף טז ע"ב תד"ה נטמא: