מסכת נזיר דף מ״ז עמוד א׳

מתני' במרים התרמודית מתרמוד שם מקום:

שהיא מסוכנת והלכה ומצאה שמתה ונטמאת עליה ואמרו חכמים כו':

גמ' קתני במתני' ר' אליעזר אומר סותר את הכל והא שמעינן ליה דאמר דכל אחר מלאת שבעה סותר ותו לא והא הכא אחר מלאת הוא:

אמר רב מאי סותר נמי דקאמר ר"א סותר קרבנותיו והכי קאמר יביא כל קרבנותיו לאחר שיטהר ואותו זבח ראשון שנזרק דמו לא עלה לו ולעולם הז' הוא דסותר ותו לא לדברי הכל ובהא פליגי ר' אליעזר סבר אותו זבח ראשון לא עלה לו ויביא אחר במקומו עם שאר קרבנותיו שהפריש לכשיטהר לאחר ז':

והכי נמי מסתברא דאקרבנותיו קאי מדקתני וחכמים אומרים יביא שאר קרבנותיו ויטהר מכלל דלרבי אליעזר סבירא ליה דאף ראשון לא עלה לו וצריך להביא אחר:

ענין אחר אמר רב מאי סותר נמי דקאמר ר' אליעזר סותר את קרבנותיו ולא מיבעיא זבח ראשון דאינו עולה לו אלא אותו שהפריש תחלה צריך להחליף ויביא אחר במקומו וחכמים אומרים אותו ראשון בלבד לא עלה לו וצריך להביא אחר במקומו אבל שאר קרבנות שהפריש אינו צריך להחליף אלא לכשיטהר יביא אותם ה"נ מסתברא דאקרבנות פליגי מדקאמרי רבנן דיביא שאר קרבנות ויטהר אלמא דשמעי מיניה דרבי אליעזר דאפי' אותן קרבנות שהפריש תחלה אינו יכול להביא לקרבנותיו ואמרו ליה רבנן מביא ומעשה נמי כו':

מתני' כהן גדול ונזיר אין מיטמאין לקרוביהן וכדמפרש בהן קראי לטומאה לקמן בגמ':

גמ' בשלמא כהן ונזיר שמעינן להו הי מינייהו ליטמא תחילה דרבנן סברי כהן גדול שקדושתו קדושת עולם ורבי אליעזר סבר נזיר עדיף שכן מביא קרבן על טומאתו ויטמא כ"ג שאינו מביא קרבן על טומאתו ואל יטמא נזיר:

ונטמא ר' אליעזר אומר סותר את הכל ולא כל הימים כדמפרש בגמ' דהא ר' אליעזר הוא דאמר [לעיל] בפ"ג (דף טז:) נטמא לאחר מלאת סותר ז' אלא סותר אקרבנות קאמר ור' אליעזר לטעמיה דאמר בגמ' אחר המעשים כולם מותר לשתות יין ומגלח הרי כשנזרק אחד מן הדמים עד [שיביא שאר הקרבנות אינו ראוי] לתגלחת והואיל ונטמא [קודם] שהקריב כולם כנטמא שחרית לפני הקריבו אף אחד מהן דמי ולא ראוי לתגלחת כל היום והוי קרבן ראשון שהביא כאילו הביאו תוך מלאת בימים שלא ראוי כלל לתגלחת דמי:

וחכ"א יביא שאר קרבנותיו ויטהר פי' לכשיטהר כך מפרש בירושלמי סתם מעשה דטהרה ואחר כך יביא קרבנות. ודאי אותו הזבח שהיה בהכשר לא יחזור ויביא ורבנן לטעמייהו דאמרי אחר מעשה יחידי מותר לשתות יין ומגלח הרי הוא קודם שנטמא [ראוי] לתגלחת ולמה יסתור אותו [אבל] הזבחים שהקריב משנטמא יסתור דהא קפיד קרא שיביא קרבנות נזיר בטהרה ואח"כ כשיטהר ויהיה לו הזאת ג' וז' יביאם [למנין סתירה]:

במרים התרמודית מתרמוד:

והאמר לעיל בפ"ק (דף ו:) ובפ' ג' (נזיר דף טז:) דטומאה דלאחר מלאת סותר [ז'] ולרבנן [ל'] ובפ"ק פירשתי דמדרבנן הוא דמן התורה בסתירה הבא מספק דמשמע הואיל ובחדא ראוי לתגלחת שנזרק א' מן הדמים לרבנן [נמי דיו] בסתירת ז':

סותר קרבנות כדפי' במתני' דייק נמי בברייתא דבקרבנות איירי מדאייתו רבנן ראייה לדבריהם שאמרו חכמים שאר קרבנות:

מתני' כהן גדול ונזיר אינן מיטמאין לקרוביהם בספרי היא אבל מיטמא למת מצוה ולא גרסינן ליה כדמוכח בגמ'. כהן גדול הלכותיו בפרשת אמור אל הכהנים ונזיר בפרשת נשא:

ואל יטמא נזיר שקדושתו עדיפא כיון שהזקיקתו תורה להביא קרבן על טומאתו מה שאין כן בכהן למאן דאמר דיטמא נזיר ואל יטמא כהן ואפי' כהן הדיוט:

יטמא כהן ואפילו כהן גדול:

כהן גדול ונזיר וכו' זה הפרק יכלול קצת עניני החלק החמישי שהותחל ענינו בפרק ששי ובפרט בענין טומאה למתים שאסורה בנזיר ושלוקה ומגלח עליה כמו שביארנו ונתגלגל על ידי דברים אלו ביאור על אי זו טומאה שחייבים עליה בביאת מקדש ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון לבאר על מה שכבר התחלנו לבאר שטומאת מת מצוה דחויה לכל אדם בא עכשיו לבאר אם שני בני אדם פוגעין במת מצוה ושניהם אסורין בטומאה כגון שאחד כהן ואחד נזיר אי זה מהם נזקק תחלה השני לבאר שאע"פ שעל כל טומאת מת הוא טמא טומאת שבעה וטעון הזאה שלישי ושביעי ושאותם ימי טומאה אין עולין לו מכלל הנזירות אעפ"כ יש טמאות מן המת שאינו מגלח עליהן ולא סותר את הקודמין ולא מביא קרבנות מפני שלא נאמר בו כי יטמא לנפש אלא וכי ימות עליו מת וכו' עד שיטמא בטמאות שהן מעצמו של מת והוא צריך לבאר אלו הן הטומאות שהנזיר מגלח עליהן ואלו שאין הנזיר מגלח עליהן השלישי בענין מה שנתגלגל לבאר בטומאה שחייבין עליה בביאת מקדש זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר כהן גדול ונזיר אין מיטמאין לקרוביהם היו מהלכים בדרך ומצאו מת מצוה ר' אליעזר אומר יטמא כהן גדול ואל יטמא נזיר וחכמים אומרים יטמא נזיר ואל יטמא אפי' כהן הדיוט אמר להם ר' אליעזר יטמא כהן שאינו מביא קרבן על טומאתו ואל יטמא נזיר שהוא מביא קרבן על טומאתו אמרו לו יטמא נזיר שקדושתו קדושת שעה ואל יטמא כהן שקדושתו קדושת עולם אמר הר"ם הזכיר הפסוק בנזיר לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם והפסוק בכהן גדול ועל כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא וכבר בארו בפרק אשר לפני זה שהנזיר מטמא למת מצוה והביאו ראיה על זה מאמרו לאביו ולאמו וכן כהן גדול מטמא במת מצוה לאמרו בו לאביו והלכה כחכמים:

אמר המאירי כהן גדול ונזיר אין מטמאין לקרוביהם ר"ל אף לקרוביהן שהרי בכהן גדול כתיב על כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו וכו' ובנזיר כתיב על נפש מת לא יבא לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם:

היו שניהם מהלכים בדרך ר"ל כהן גדול ונזיר ופגעו במת מצוה ר"ל שהיה מושלך בדרך ואין לו קוברים וכן שקוראים בדרך אם יש שם אדם שיזדקק לו ואין עונה על הדרך שפירשנו בפרק ששי לשיטתנו יטמא כהן גדול ואל יטמא נזיר מפני שהנזיר טעון בה גלוח וקרבנות וסתירה מה שאין כן בכהן גדול דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים יטמא נזיר שקדשתו קדשת שעה שאפילו היה נזיר עולם מ"מ קדשת שעה היא קרויה אחר שאין קדשתו מאליו ואל יטמא כהן שקדשתו קדשת עולם ר"ל קדשה שמאליה לעולם והלכה כחכמים ומ"מ אף על פי שמשנה זו בכהן גדול נאמרה לאו דוקא אלא מתוך שהשוה את שניהם ר"ל כהן ונזיר לאיסור טומאת קרובים הוא תופסה בכהן גדול ומ"מ הוא הדין שאף כהן הדיוט יטמא נזיר ואל יטמא כהן הדיוט שאף הוא קדשתו קדשת עולם וכן יתבאר בגמרא שכל הגדול מחברו מתאחר לטומאה כיצד כהן גדול וכהן הדיוט יטמא הדיוט משוח בשמן המשחה והוא כל כהן גדול שמאהרן עד דורו של יאשיהו ומרבה בגדים והוא כל כהן שמיאשיהו ואילך שנגנזה צלוחית של שמן המשחה ולא היה להם חנוך אלא בלבישת שמנה בגדים משוח בשמן המשחה עדיף ומתאחר לטומאה מפני שהוא מביא פר הבא על המצות כשטעה והורה היתר בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וכדכתיב ביה אם הכהן המשיח ומרובה בבגדים אינו טעון אלא קרבן האמור שם לאחרים בפרשת ואם נפש אחת ושמא תאמר היאך אתה מוצא שני כהנים גדולים כאחד אלא אם כן בכהן שעבר על הדרך שיתבאר פירשוה בתוספות שאחרון שבמשוחים חלה או גלה ומנו ראשון שבמרבי בגדים ואפילו חזר המשוח לא הפסיד השני עבודתו הואיל ושמש בהתמדה ואעפ"כ משוח עדיף ממרובה בגדים ומשוח שעבר מרובה בבגדים עדיף ופירוש הדברים שאירע פסול באחרון שבמשוחים ביום הכפורים ומשחו אחר תחתיו ואחר יום הכפורים חזר ראשון לעבדתו והשני נדחה אלא שאין מורידין אותו מחומרי כהן גדול לאיסור טומאה ולנשואי אלמנה ושאם רוצה לעבד עובד בשמנה בגדים ומת הראשון והיה זה שנתמנה ראוי להתמנות לכתחלה תחתיו ולא נמצא או שלא נמלכו למנותו לאיזו סבה ונתמנה הראשון שבמרבי בגדים והואיל ונתמנה נתמנה והראשון עומד על עמדו ופגעו שניהם במת מצוה יאמר שמרובה בגדים עדיף שהוא עובד עבודה ואף על פי שאף האחר אם עבד כשר הואיל ועבד בשמנה מ"מ לכתחלה לא יעבוד משום איבה כמו שהתבאר בראשון של מגלה ואין צורך להעמידה כרבי יוסי שאמר שם שאינו ראוי לעבד כלל וכן הדין במשוח ומשוח שעבר או במרבה בגדים ומרבה בגדים שעבר שהעובד מתאחר לטומאה אלא דרבותא אשמעינן שאף בב' אלו שהא' משוח אין המשיחה נערכת אצל העבודה כלום כהן שעבר מעבדתו מצד שהוא בעל קרי וכהן שעבר מחמת מומו אף על פי שכשפגעו במת מצוה אין אחד מהם ראוי לעבודה מ"מ עבר מחמת קריו מתאחר לטומאה שהרי למחר יהא ראוי לעבדה ויטמא העובר מחמת מומו משוח מלחמה והוא הכהן שנמשח לימנות על חלוצי הצבא לומר להם אל ירך לבבכם וכו' וסגן והוא שהיו ממנים כהן אחד שיהא מזומן אם יארע פסול בכהן גדול והוא כמשנה לכהן גדול והוא הנקרא ממונה וכל שפגעו שניהם במת מצוה יטמא משוח מלחמה ולא סגן שמא יארע פסול בכהן גדול ונכנס סגן ומשמש תחתיו אבל להחיותו ושאר קדימות שבמעלות משוח מלחמה קודם לסגן כמו שביארנו באחרון של הוריות ולענין מה שאנו בו מ"מ למדת שכל הגדול מחברו שפגעו הוא וחברו במת מצוה יטמא חברו ולא הוא וכן הלכה ומעתה פגעו בו שני נזירים אחד נזיר שלשים ואחד נזיר למאה יום יטמא של שלשים אחד נזיר עולם ואחד לזמן קצוב יטמא של זמן קצוב:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:

מתני' מי שנזרק עליו אחד מן הדמים ונטמא קודם תגלחת.

ר' אליעזר אומר סותר הכל פירוש אף קרבנו שהביא קודם שנטמא יחזור ויביא אחר שיטהר דכיון דתגלחת מעכבת לר' אליעזר הוי נטמא קודם גלוח כאלו נטמא קודם שהקריב שום דבר מקרבנותיו. והוא הדין דאם נזרקו עליו כל הדמים ונטמא לר' אליעזר דחוזר ומביא הכל. והכי משמע סוף פרק שני דאמר רב חסדא קדש שער בדם דקאמר אי אליבא דר' אליעזר כיון דאמר תגלחת מעכבת תוך מלאת הוא וליסתור כל קרבנותיו. שיטה:

ר' אליעזר אומר סותר את הכל לא כל הימים קאמר כדמפרש בגמרא דר' אליעזר סבר נטמא אחר מלאת סותר שבעה. אלא סותר את כל הקרבנות קאמר דר' אליעזר לטעמיה דאמר אחר כל המעשים כולם שאינו מותר לשתות יין עד אחר הבאת כל קרבנותיו. נמצא כשנזרק אחד מן הדמים עדיין אינו ראוי לתגלחת. וכיון דסבירא ליה לר' אליעזר שאין אחד מן הקרבנות מתירו בתגלחת עד שיקריב את כולם אם כן כל קרבנותיו חשובים כקרבן אחד וכשנטמא קודם שהקריבו את כולם הוי כאלו נטמא שחרית קודם שהקריב אפילו אחד מהם והוי הקרבן שהביא כאלו הקריבו תוך מלאת. ואיכא לספוקי הכא הואיל ונראה לתגלחת משנזרק אחד מן הדמים אולי די בסתירת שבעה. ולי נראה דלרבנן אין כאן סתירה כלל דכיון שנזרק אחד מן הדמים מותר לשתות יין וליטמאות למתים ולגלח ויצא מכלל נזירות ולא שייך ביה סתירה. הרא"ש ז"ל בפירושיו: סליק פרק שלשה מינין פרק כהן גדול

מתני' היו מהלכין בדרך אכהן גדול ונזיר קאי. והוא הדין דפליגי נמי בכהן הדיוט ונזיר דטעמייהו שייך נמי בכהן הדיוט. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אמר להן ר' אליעזר יטמא כהן אפילו כהן גדול שלא מצינו שמביא קרבן על טומאת גופו כנזיר.

שאין קדושתו קדושת עולם דסתם נזירות דקרא אינו אלא שלשים. וגם קדושתו באה לו על ידי נדרו אבל כהן קדושתו קדושת עולם על פי הדיבר. הר' עזריאל ז"ל:

גמ' בשלמא האי בשלמא הוי כמו פשיטא לי שהוא בא לשאול בעייא אחר הפשיטא. ואמר פשיטא לי דכהן גדול ונזיר לרבנן כהן עדיף ולר' אליעזר נזיר עדיף. שיטה:

בשלמא כהן גדול ונזיר האי סבר כהן גדול עדיף דהיינו רבנן והוא הדין דמצי למימר דאפילו כהן הדיוט עדיף נמי לרבנן אלא איידי דבעי למנקט בכהן גדול נקט הכי. תוספי הרא"ש ז"ל: