בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת נזיר דף ל׳ עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת נזיר דף ל׳ עמוד ב׳

    מסכת נזיר דף ל׳ עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 11 קטעים ממוספרים, כ־218 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    קמ"ל הלכה בן ולא בת:

    ואם תימצי לומר פליגי ארישא הוא דפליגי רבנן דאמרי שאף מגלח על נזירות אביו ולא שני להו לרבנן בין רישא לסיפא שבכולן האיש מגלח על נזירות אביו:

    או אסיפא פליגי דלרבנן סבירא להו איפכא דלמא מאי דשמיע להו מר' יוסי דאמר ברישא דאין זה מגלח על נזירות אביו סבירא להו לרבנן הוי מגלח ומאי דקא"ר יוסי בסיפא דהוי מגלח סבירא להו לרבנן דאינו מגלח:

    ה"ג ת"ש כיצד אמרו האיש מגלח על נזירות אביו מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות לנזירות ומת זהו שמגלח על נזירות אביו אבל מי שהיה אביו נזיר והפריש אביו מעות לנזירותו ומת ואמר הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא הרי אלו יפלו לנדבה דברי ר' יוסי רבי אליעזר ור' מאיר ור' יהודה אומרים זהו שמגלח על נזירות אביו - כלומר מדקאמרי רבי אליעזר ורבי יהודה בהאיך ברייתא זהו שמגלח אלמא דארישא ואסיפא פליגי והכי משמע זהו שאמרו (ע"מ) שמגלח על נזירות אביו אבל מי שהיה נזיר בחיי האב שכבר נתחייב בקרבן אחד בפני עצמו אין מגלח על נזירות אביו ושמע מינה דארישא וסיפא פליגי ש"מ:

    כל דקדים נזירותיה מגלח על נזירות אביו או דילמא ירושה גמירי לה וכל מאן דהוי בר ירושה גמירי לה דזכי בהו:

    ופלגא הוי כו' וחולקין אותו בשוה זה יביא חציו וזה חציו ומייתו מבתיהן כדי להשלים קרבנותיהן עם מעות אביהן:

    בעי רבא היו לו בנים נזירין בכור ופשוט לגלח על נזירות אביו היכי שקלי ביה:

    הילכתא גמירי לה שמגלחין על נזירות אביהן ולא מחמת ירושה והילכך לא בעי לגלוחי לפום מאי דשקיל אלא בפלגא או דילמא ירושה היא שמגלחין בנזירות אביהן וכי היכי דשקיל האי בכור פי שנים בכל הנכסים הכי בהאי נמי מגלח פי שנים:

    ועוד 7 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Nazir 30b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    תוספות

    אם תימצי לומר פליגי רבנן עליה דר' יוסי מדקתני במתני' ר' יוסי אומר משמע דפליגי רבנן עליה ואם תימצי לומר פליגי רבנן ארישא דקאמר ר' יוסי אם נדר בחיי אביו אינו מגלח ואמרי רבנן דמגלח בכל ענין [או] אסיפא דקאמר דנדר לאחר מיתה מגלח על [נזירות] אביו ואמרי רבנן אינו מגלח:

    תא שמע דארישא פליגי דתניא כיצד אמרו האיש מגלח על מעות אביו מי שהיה אביו נזיר והפריש אביו מעות לנזירותו ומת ואמר הריני נזיר ע"מ שאגלח על מעות אביו אבל מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות לנזירותו ומת הרי אלו יפלו לנדבה דברי רבי יוסי ר"א ור' מאיר ור' יהודה אומרים זהו שמגלח על נזירות אביו וברוב ספרים היא משובשת:

    בעי רבה יש לו שני בנים נזירים לרבי יוסי שנדרו אחר מיתת אביהן ולרבנן גם בחיי אביהן:

    הילכתא גמירי לה [ולא] כדין חלוקה בשוה וכל דקדם גלח. וכל הקודם מהם זכה בהם:

    ופלגא הוי פלגא זה נוטל החצי וזה נוטל החצי כמו בשאר ירושה:

    בעי [רבא] גריס ר"ת והראשון [רבה בכור] ופשוט נזירים מהו הלכתא גמירי לה ולא מן הדין והכא לא בעי גלוחי לפום מאי דשקיל דאע"פ דשני פשוטי פלגי מכל מקום אינו כשאר ירושה ה"נ לענין שיטול הבכור פי שנים [וה"נ] לא מצי להביא תגלחתו לפום מאי דשקיל כשאר נכסים או דילמא ירושה גמירי כי היכי [דנוטל] פי שנים ממעות שהפריש אביו לקרבנות נזירותו [כן מגלח] ואת"ל בחולין הוא דאית ליה פי שנים פי' ר"ת בחולין דאמר לשון חולין ולא לשון הקדש דאמר מעות אלו לנזירות [אבל] בהקדש לא אילו אמר הרי אלו לקרבנות נזירותו:

    או דילמא כיון [דקני] ליה לגלוחי לא שנא ואפילו אמר לקרבנות נזירותו דמוכח לשון הקדש:

    אביו נזיר עולם והוא נזיר סתם או איפכא כי גמירי הלכתא בסתם נזיר ומצי למיבעי דאביו והוא נזיר עולם או שמא הא פשיטא דמגלח כיון ששמו האב והבן בחד גוונא לנזירות: ואת"ל הכא אידי ואידי בנזירות טהרה ומגלח שפיר על מעות אביו:

    ועוד 2 קטעי פירוש על דף זה.

    Tosafot on Nazir 30b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    מאירי

    מת האב והניח שני בנים או יותר שאלוה בסוגיא זו ויראה לפסוק שאין אומרים בה כל הקודם יגלח ר"ל שכל שקדם לומר כך זכה אלא כלם יורשים וכל אחד מהם מגלח עליהן כפי חלקו ואף הבכור מגלח עוד על חלק בכורתו וכן אין בה חלוק בין שהפרישן האב בלשון חולין ר"ל הרי אלו לנזירותי בין שהפרישן בלשון הקדש ר"ל הרי אלו לקרבנות נזירותי וכן אין הפרש בין שהיו נזיריות האב והבן שוים בין שהיה האחד נזיר עולם והאחד נזיר סתם או לזמן קצוב אבל אם הקרבנות שהפריש האב הופרשו לקרבן טומאה והוא רוצה להוסיף ולהפריש מהן קרבנות טהרה או אם הפרישן האב לקרבנות טהרה וזה רוצה להפרישן לקרבנות טומאה הרי זה ספק ומתוך כך לא יביא ואם הביא לא עלו לו:

    ונשלם הפרק תהלה לאל:

    בית שמאי אומרין הקדש טעות הקדש וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא שהחלק הרביעי שבה הוא בא לבאר שהנזירות יש בו דין שאלה ודין טעות ושגגה כשאר הנדרים ודין הקדש טעות ושזה החלק אע"פ שהתבאר ממנו קצת בפרק שני עיקר ענינו יתבאר בזה הפרק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון לבאר דין הקדש טעות אם הוא הקדש אם לאו השני בנודר נזירות באי זה צד של טעות היאך הוא דינו השלישי כששנים חולקים על אי זה דבר וכל אחד מהם נודר בנזירות שהוא כדבריו היאך דנין הן לאותו שנמצא כדבריו הן לאותו שנמצא בהפך מדבריו זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

    והמשנה הראשונה ממנו תבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר בית שמאי אומרים הקדש טעות הקדש בית הלל אומרים אינו הקדש כיצד אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן בית שמאי אומרים הקדש ובית הלל אומרים אינו הקדש דינר זהב שיעלה בידי ראשון הרי הוא הקדש ועלה של כסף בית שמאי אומ' הקדש ובית הלל אומרים אינו הקדש חבית של יין שתעלה בידי ראשונה הרי היא הקדש ועלת של שמן בית שמאי אומרים הקדש בית הלל אומרים אינה הקדש אמר הר"ם פי' ב"ש ילפי מתמורה כמו שהתמורה אפי' בטעות מתקדשת כן ענין ההקדש מתחלתו והנה נבאר זה בתמורה ובית הלל אומרים כבר היה אצלנו קדש ידוע אבל אחותי הקדש בטעות לכתחלה כבר ביארנו בזה הדיבור אפי' במקום שהיין בו יקר מן השמן אשר יהיו הדינים אשר עליו בידו פחות מדמי הדבר הנדר אינם הקדש אצל בית הלל להיותו טעות והביא משל מהשור אשר הוא קדושת הגוף ומהדינר והחבית אשר הוא קדושת הדמים:

    אמר המאירי מתוך שהיתה כוונתו לבאר נזירות של טעות אם זה נזירות אם לאו הקדים את ההקדש למעלתו אף על פי שעיקר כונתו בנזירות ואמרו בית שמאי שכל שאדם מקדיש אפילו בטעות הקדש הוא כיצד שור שחור שיצא מביתי ראשון יהא הקדש ויצא לבן בית שמאי אומרין הקדש ופירשו בגמרא הטעם דילפינן לה מתמורה מה תמורה תופסת אף בטעות ר"ל שאם נתכוון לומר הרי זו תמורת עולה שיש לי ואמר הרי זו תמורת שלמים שהיא תמורה ולוקה עליה וכן נתכוון לומר שור שחור ואמר לבן אף בתחלת הקדש כן ובית הלל אומרים אינו הקדש ואף על פי שבתמורה הלכה רווחת שתופסת אף בטעות תמורה שאני שבא מחמת דבר אחר ר"ל מחמת הקדש אחר שהוקדש כראוי אבל להוריד הקדש מתחלה בטעות לא וכדי לברר דברי בית הלל שהלכה כמותם אתה צריך לברר קצת הסוגיא הבאה בגמרא על ענין זה והוא ששאלו בגמרא לבית שמאי אף לענין תמורה אלו אמר הרי זו תחת זו הרי זו תמורת זו לחצי היום כלומר שאיני רוצה שתחול התמורה עד חצי היום מי הויא תמורה מקמי חצי היום ודאי לא הויא תמורה עד חצי היום הכא נמי לא ליהוי הקדש עד דמיגליא מילתא ר"ל שיצא השור השחור כמו שאמר וקא סלקא דעתך השתא שאין לאדם זה אלא שור אחד שמור וכשהוא אומר שור שחור שיצא מביתי ראשון יהא הקדש דעתו לכשיצא אותו השחור ואין דעתו על הלבן כלל ולא יחול ההקדש עד שיצא השחור ואף על פי שאמר שיצא ראשון וזה השחור לא יצא ראשון נהי שזהו טעותו שהיה סבור עליו שיצא קודם הלבן מ"מ לא יחול הקדש על הלבן אלא על השחור לכשיצא אע"פ שטעה להיותו יוצא ראשון ולבית הלל מיהא לא יהא הקדש אחר שטעה וחשב שיצא ראשון ויצא אחרון והיה סבור רב פפא לתרץ שבזו אף בית שמאי מודים שאינו הקדש שלא אמרוה בטעות גמורה אלא בכעין טעות ולא למדוה מתמורה כלל ולדעתו אין הענין אלא במי שיש לו שוורים שחורים ולבנים וזה שאמר ראשון לכשיצא ראשון קאמר כלומר שור שחור שיצא ראשון לחביריו השחורים והאי דקאמר הקדש אשחור קאי ואע"פ שיש כעין טעות כשאמר שיצא ראשון דמשמע ראשון לכלם מ"מ אינו טעות דראשון לחביריו קאמר ואף על גב דשור שחור קאמר לאו למימרא דלית ליה אלא חד שחור אלא דאית ליה תרי או תלת ושור שחור שיצא ראשון לחביריו קאמר דאי לית ליה אלא חד ושיהא דעתו שיצא ראשון לכלם היה לו לומר בראשון שהוא שם דבר כלומר בתחלה הא מדקאמר ראשון ראשון לחביריו קאמר והגירסא הנכונה והא שור שחור קאמר לא צריכא דאית ליה תרין ותלת ומי לא עסקינן דלית ליה אלא חד אמר לך רב פפא אם כן שיצא בראשון מיבעי ליה ובתוספות גורסין בדרך אחרת וזו נראית לי עיקר ושאלו לדעת זה והאי הקדש טעות קרית ליה הא ודאי הקדש גמור הוא ואף לבית הלל ותירץ משום דאטעייה לדבוריה קמא כלומר שקראו ראשון סתם ולא פירש בהדיא ראשון לשחורים ויש בו כדי לטעות שתהא כונתו לומר ראשון לכלם ונמצא הענין כעין טעות ומתוך כך אמרו בית הלל שאינו הקדש:

    ולענין פסק מיהא חזר בו רב פפא והודה שבית שמאי אף בטעות גמורה אמרוה ולא חלקו בית הלל אלא בטעות אבל זו אף לבית הלל כל שיש לו שוורים שחורים ואומר שור שחור שיצא ראשון ודאי ראשון לשחורים קאמר והשחור מיהא הקדש ולא חלקו אלא בשאין שם אלא שחור אחד והוא אומר שחור שיצא ראשון ויצא לבן ראשון שלדעת בית שמאי דעתו על שיצא ראשון אלא שסבור שהשחור יצא ראשון ולבית הלל אינו הקדש וכן הלכה אלא שאנו מבארים שיטת הסוגיא בלשון קצרה והוא ששאלו לרב פפא וסברי בית שמאי דבטעות גמורה אינו הקדש והתנן מי שנדר בנזיר ונשאל לחכמים והתירו אם לבית הלל על ידי פתח או חרטה שהרי יש שאלה בנזירות וכל שכן אם היה בשגגה או באונס או בזרוזין והבאי אם לבית שמאי שסוברין שאין שאלה בנזירות שהתירוהו מצד שמצאו שאין בלשונו קבלת נזירות כלל כגון בכנויין שאינן כנוי לנזירות וכיוצא בזה ואמר שאם היתה לו בהמה מופרשת לקרבנו חולין גמורין הם ותצא ותרעה בעדר ואמרו להם בית הלל אי אתם מודים שהקדש טעות היה ואתם רואים שאינו הקדש אלמא בית שמאי אף בטעות גמורה אמרוה ותירץ דבית הלל הוא דטעו במילתייהו דבית שמאי וקא סברי עלייהו דהא דקאמרי בשור שחור ויצא לבן דהוי הקדש משום דהקדש טעות הקדש אף בטעות גמורה קאמרי ולא היא דבטעות גמורה לא קא אמרי אלא דהתם לאו טעות גמורה היא אלא כעין טעות משום דאטעייה לדבורא קמא על הדרך שביארנו ושאלו בתוספות והיאך אפשר לומר כן והלא אף בית שמאי השיבוהו ממעשר בהמה שאם קרא לתשיעי עשירי הוי הקדש אלמא אף בטעות גמורה כן ותירצו דלדבריהם דבית הלל קאמרי כלומר למה שאתם טועים בהבנת דברינו וסבורים עלינו שאף בטעות גמורה אמרנוה הרי מ"מ מצינו במעשר כן ויש כיוצא בה בתחלת מסכת נדה ולמאי דקא טעית ומקשית לי קופה וכו' וחזר והקשה ממה שאמרו במשנתנו היו מהלכין בדרך ובא אחד כנגדן ואמר אחד הריני נזיר שזה פלני ואחד אומר הריני נזיר שאין זה פלני את שנמצא כדבריו נזיר וכן הלכה כמו שיתבאר ולבית שמאי מיהא שניהם נזירים וכן בחברותיה על הדרך שיתבאר במשנתנו אלמא נזירות שבטעות נזירות הוא והוא הדין להקדש ותירצו אמרי הכא סברי בית שמאי הקדש טעות הקדש התם לא ועיקר הפירוש דהדר ביה רב פפא וקאמר דמהכא ודאי מצינן למוכח דבית שמאי סברי הקדש טעות הקדש אבל מהתם לא הוה מוכחת הכי דהא יכילנא לשנויה כדשנינן ומ"מ עלה בידינו דהדר ביה רב פפא ומודה דבית שמאי בטעות גמורה אמרוה ובית הלל לא נחלקו עליהם אלא בטעות גמורה כמו שכתבנו:

    ואע"פ שעלה בידינו עכשו מה שראוי לפסוק לפי הסוגיא מ"מ תירצה אביי בדברים שאף הם צריכים לנו לענין פסק והוא שלדעת אביי כל שאמר כן על העתיד לצאת כגון שעמד בשחרית ואמר שור שחור שיצא ראשון ויצא לבן תחלה אף לבית שמאי ואף בשור אחד שחור אין הלבן קדוש שבודאי דעתו על השחור ואלו היה דעתו על היוצא ראשון שחור לא היה לו ליחד שחור אלא דברי בית שמאי בשכבר יצאו השוורים והוא סבור ששחור יצא תחלה ואומר אותו שור שחור שיצא היום תחלה יהא קדוש ונמצא שאותו שיצא ראשון לבן היה וכגון זו ודאי לא הזכיר את השחור דרך קפידא אלא שכך היה סבור ומתני' דקאמר שיצא ר"ל לשון עתיד ושיעלה תני שיצא לשון עבר וכן שעלה ומ"מ לענין פסק הלכה שזה וזה שניהם הקדש לדעת בית שמאי ולדעת בית הלל שניהם אינן הקדש וכבר ידעת שהלכה כבית הלל אבל לענין פי' מיהא נראה כדעת ראשון דהא שיעלה קתני:

    ונשוב לענין משנתנו והוא שאמר דינר זהב שיעלה בידי ראשון יהא הקדש ועלה של כסף בית שמאי אומרין הקדש ובית הלל אומרין אינו הקדש ואף זו מתפרשת כחברתה חבית של יין שתעלה בידי ראשונה ועלה של שמן בית שמאי אומרין הקדש ובית הלל אומרין אינו הקדש וכן אף זו מתפרשת כחברתה וצריך שתדע שזו אין בה חלוק בין מקום שהיין יקר מן השמן למקום שהשמן יקר מן היין וכן השוורים בין מקום שהלבן שוה יותר למקום שהשחור שוה יותר והוא שאמרו בגמרא אמר רב חסדא אוכמא בחיורי לקיא וחיורא באוכמא לקיא כלומר שור שחור כשעומד בין הלבנים מפחית ערך הלבנים כלומר שהלבנים מתבקשים יותר וכשאדם רואה את השחורים הופכים עורף לילך למקום אחר וחיורא באוכמא לקיא ר"ל שכל כתם לבן הנמצא בשור שחור בידוע שיש שם נגע והקשה לו מדתנן שור שחור שיצא מביתי ראשון יהא הקדש ויצא לבן הרי הוא הקדש ר"ל הלבן ועיקר הגירסא קא סלקא דעתך כל דמקדיש בעין יפה מקדיש בתמיה כלומר וכי תעלה על דעתך שדעתו של אדם בהקדשו על המעולה שבנכסיו ודאי לא אלא על הגרוע ואם הלבן שוה יותר היאך נאמר שדעתו על הלבן אלא ודאי הלבן גרוע והיינו דאמרי בית שמאי דהוי הקדש וקשיא לרב חסדא ותירץ לא בעין יפה מקדיש ומפני כך אמרו שדעתו על הלבן ולא הוציא בלשונו שחור דרך קפידא ואקשי ליה מסיפא דקתני דינר זהב ועלה של כסף דהוי הכסף הקדש אלמא דבעין רעה מקדיש וחזר הוא ואמר אלא מאי בעין רעה מקדיש ומוכחת מינה דלבן גרוע אדמותבת מרישא לדידי אותיב מסיפא לדידך דהא סיפא קתני חבית של יין ועלתה של שמן דאותה של שמן הוי הקדש והא שמן דעדיף מיין והשיבוהו משום הא לא קשיא דבגליל שנו דמישחא זילא להו ותרוייהו מוכחי דבעין רעה מקדיש ואם כן אף לבן נמי גרוע וקשיא לרב חסדא ותירץ רב חסדא דלא אמר איהו דלבן עדיף אלא בתורא דקרמונאי שסתמן לחרישה וכל שלחרישה לבן עדיף הא שאר מקומות שחורים עדיפי ונמצא דבעין רעה מקדיש ומשום הכי חייל על הלבן הא לאו הכי לא הוה חייל ובית הלל פליגי אפילו בהא ונמצא שלדברי בית הלל כל שבטעות אינו הקדש הן שהאחד שוה יתר מחברו הן שחברו יתר הימנו ואין דנין בה מצד מקדיש בעין יפה מקדיש או בעין רעה מקדיש כלום אלא שמ"מ הלכה מקדיש בעין יפה מקדיש כמו שהתבאר באחרון של מנחות ויש בסוגיא זו בקצת ספרים נסחאות אחרות תמצאם בפירושי גדולי הרבנים אלא שגירסא שכתבנו עיקר:

    ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Nazir 30b · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown

    שיטה מקובצת

    איבעיא להו פליגי רבנן עליה דר' יוסי ואם תמצא לומר פליגי ארישא דאפילו הוא ואביו נזירים יגלח על מעות אביו. או אסיפא. דאפילו נזיר אחר מיתת אביו אינו מגלח דלית להו הלכה. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וכן פירש הרב עזריאל לגרסת רש"י ז"ל וז"ל: פירוש ארישא דקאמר ר' יוסי דהיכא דנדר לאחר מיתת אביו אינו מגלח על נזירות אביו ואיירי רבנן במגלח. או אסיפה כלומר ברישא מודה דאינו מגלח אלא אסיפא דוקא פליגי דאמר ר' יוסי אם נדר בחיי אביו דמגלח ורבנן פליגי וסברי אפילו הכי דאין מגלח.

    הכי גרסינן תא שמע כיצד אמרו האיש מגלח על נזירות אביו בזמן שנדר בחיי האב. אבל אם נדר לאחר מיתת אביו אינו מגלח על נזירות אביו דברי ר' יוסי. ר' אלעזר ור' מאיר ור' יהודה אומרים בין כך ובין כך אינו מגלח על נזירות אביו. והברייתא כתוספתא. והשתא מוכח דאסיפא פליגי רבנן. כך היא הגירסא ופירושין נפישין. וברוב ספרים גרסין גירסא אחרת ואינו עיקר דהכי מוכח בתוספתא כדפרישית. עד כאן לשונו.

    הלכתא גמירי לה ואינה בדין חלוקה בשוה וכל דקדים מגלח. יש מפרשים מי שקדם לידור נזירות ראשון. ויש מפרשים כל הקודם זכה בהן. שיטה:

    בעי רבא גריס ר"ת דאי חד אמורא לא היה לו לתלמוד להפסיק באמצע הבעיות ולומר בעי רבא. תוספי הרא"ש ז"ל:

    בכור ופשוט מהו נראה לי דאם תמצא לומר קאמר דאפילו אם ירושה גמירי ופלגי הני מילי בשני פשוטים אבל בכור ופשוט לא קרינן ביה בכל אשר ימצא לו. או דילמא כל דין ירושה אית ליה. ואם תמצא לומר לפום מאי דשקיל מגלח בחולין הוא דאית ליה פי שנים. כגון שאמר אביו אלו מעות לנזירותי ולא אמר לקרבנות נזירותי. אבל בהקדש לא. אם אמר לקרבנות נזירותי. והוא הדין דמצי למבעי גם בפשוט אי גמירי הלכה במעות דהקדש. ופירוש זר הוא. ונראה לפרש דסיומא דמלתא היא. אם תמצא לומר ירושה היא ולפום מאי דשקיל מגלח בשני פשוטין כל חד מגלח לפום מאי דשקיל ולא אמרינן כל דקדים מגלח. אפילו הכי בכור ופשוט לא מגלח לפום מאי דשקיל בשאר נכסים דבחולין הוא דשקיל פי שנים דקרינן ביה בכל אשר ימצא לו. או דילמא לא שנא. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וכתוב עליו בגליון פירוש לפירושו. ולמאי דפרשינא דרבא נמי באם תמצא לומר מבעיא ליה צריך לפרש דהא בעיא הויא בקמייתא אלא דבלישנא אחרינא בעי לה. עד כאן:

    אביו נזיר עולם כו' כי גמירי הלכתא בסתם נזירות. פירוש כששניהם בסתם נזירות. והוא הדין דמצי למיבעי אם שניהם נזיר עולם אלא שקיצר התלמוד ואם תמצא לומר קאמר. הרא"ש ז"ל בפירושיו: סליק פרק מי שאמר בתרא פרק בית שמאי

    Shita Mekubbetzet on Nazir 30b · Sefaria · מהדורה: Vilna Ed · Public Domain

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת נזיר, דף ל׳, עמוד ב׳, בהיקף של כ־218 מילים ב־11 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 11 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 14 מילים

      נפתחת ב״קָא מַשְׁמַע לַן הֲלָכָה.…״

    2. קטע 226 מילים

      נפתחת ב״אִיבַּעְיָא לְהוּ: פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי,…״

    3. קטע 343 מילים

      נפתחת ב״מִי שֶׁהָיָה אָבִיו נָזִיר, וְהִפְרִישׁ אָבִיו מָעוֹת…״

    4. קטע 413 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה אָמְרוּ:…״

    5. קטע 523 מילים

      נפתחת ב״בָּעֵי רַבָּה: יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי בָנִים נְזִירִים,…״

    6. קטע 626 מילים

      נפתחת ב״בָּעֵי רָבָא: בְּכוֹר וּפָשׁוּט, מַאי? הִילְכְתָא גְּמִירִין…״

    7. קטע 725 מילים

      נפתחת ב״וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר: יְרוּשָּׁה הִיא, וּלְפוּם דְּשָׁקֵיל…״

    8. קטע 822 מילים

      נפתחת ב״אָבִיו נְזִיר עוֹלָם וְהוּא נָזִיר סְתָם, אָבִיו…״

    9. קטע 925 מילים

      נפתחת ב״וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר: הָכָא אִידֵּי וְאִידֵּי, נְזִירוּת…״

    10. קטע 104 מילים

      נפתחת ב״הַדְרָן עֲלָךְ מִי שֶׁאָמַר…״

    11. קטע 117 מילים

      נפתחת ב״בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֶקְדֵּשׁ טָעוּת — הֶקְדֵּשׁ,…״

    לשון המקור

    קָא מַשְׁמַע לַן הֲלָכָה.

    אִיבַּעְיָא לְהוּ: פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי, אוֹ לָא פְּלִיגִי? וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר פְּלִיגִי, אַרֵישָׁא אוֹ אַסֵּיפָא? תָּא שְׁמַע: כֵּיצַד אָמְרוּ הָאִישׁ מְגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו?

    מִי שֶׁהָיָה אָבִיו נָזִיר, וְהִפְרִישׁ אָבִיו מָעוֹת לִנְזִירוּתוֹ וָמֵת, וְאָמַר: ״הֲרֵינִי נָזִיר עַל מְנָת שֶׁאֲגַלֵּחַ עַל מְעוֹת אַבָּא״ — זֶהוּ שֶׁמְּגַלֵּחַ עַל מְעוֹת אָבִיו. אֲבָל מִי שֶׁהָיָה הוּא וְאָבִיו נְזִירִים, וְהִפְרִישׁ אָבִיו מָעוֹת לִנְזִירוּתוֹ וָמֵת — הֲרֵי אֵלּוּ יִפְּלוּ לִנְדָבָה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי.

    רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה אָמְרוּ: זֶה הוּא שֶׁמְּגַלֵּחַ עַל מְעוֹת אָבִיו.

    בָּעֵי רַבָּה: יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי בָנִים נְזִירִים, מַהוּ? הִילְכְתָא גְּמִירִין לַהּ: כֹּל דִּקְדֵים גַּלַּח — גַּלַּח, אוֹ דִילְמָא: יְרוּשָּׁה גְּמִירִין לַהּ, וּפַלְגָא הָוֵי?

    בָּעֵי רָבָא: בְּכוֹר וּפָשׁוּט, מַאי? הִילְכְתָא גְּמִירִין לַהּ, וְהִילְכָּךְ לָא בָּעֵי גַּלּוֹחֵי לְפוּם מַאי דְּשָׁקֵיל. אוֹ דִילְמָא: יְרוּשָּׁה הִיא, וְכִי הֵיכִי דְּשָׁקֵיל פִּי שְׁנַיִם, הָכִי מְגַלַּח?

    וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר: יְרוּשָּׁה הִיא, וּלְפוּם דְּשָׁקֵיל מְגַלַּח, וּבְחוּלִּין הוּא דְּאִית לֵיהּ פִּי שְׁנַיִם, אֲבָל בְּהֶקְדֵּשׁ לָא. אוֹ דִילְמָא: כֵּיוָן דְּקָנֵי לֵיהּ לְגִלּוּחַ, לָא שְׁנָא?

    אָבִיו נְזִיר עוֹלָם וְהוּא נָזִיר סְתָם, אָבִיו נָזִיר סְתָם וְהוּא נְזִיר עוֹלָם, מַאי? כִּי גְּמִירִין הִילְכְתָא, בִּסְתָם נְזִירוּת, אוֹ דִילְמָא לָא שְׁנָא?

    וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר: הָכָא אִידֵּי וְאִידֵּי, נְזִירוּת טׇהֳרָה, בָּעֵי רַב אָשֵׁי: אָבִיו נָזִיר טָמֵא, וְהוּא נָזִיר טָהוֹר. אָבִיו נָזִיר טָהוֹר, וְהוּא נָזִיר טָמֵא, מַאי? תֵּיקוּ.

    הַדְרָן עֲלָךְ מִי שֶׁאָמַר

    בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֶקְדֵּשׁ טָעוּת — הֶקְדֵּשׁ,