מסכת קידושין דף ע״ח עמוד ב׳

האי קרא רישא בכ"ג דכתיב אלמנה וגרושה לא יקחו כי אם בתולות והא ליתיה אלא בכ"ג:

וסיפא בכהן הדיוט דקאמר בתולות מזרע בית ישראל והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו וקס"ד דה"ק שהיא אלמנה ממיוחס הראוי להשיא לכהונה כדדריש ליה רבי יהודה לקמן מן המשיאים לכהונה ואלמנה שתהא מותרת לכהן לא משכחת לה אלא כהן הדיוט והיכי מיפסק קרא ממילא:

מן המשיאין לכהונה אלמנת אדם שראוי להשיא בתו לכהונה יקחו למעוטי אלמנת גר ורבי יהודה לטעמיה דאמר לעיל דאיירי יחזקאל אסמכתא בבת גר זכר דכתיב מזרע בית ישראל כל זרע בהאי קרא אורי לן אסמכתא דפוסל אשה בביאתו:

וכתב קרא הכי בתמיה דלא פריש ביה בהדיא דבגברא אחרינא בעי לאישתעויי:

ושמואל שוכב בהיכל ה' חדא מילתא משמע ועל כרחך מפסקינן ליה ושמואל שוכב במקומו בבית משמר הלויים שהיו שומרים את הבית וכן תרגם יונתן בעזרת ליואי והיכל אנר קאי שהמנורה היתה בהיכל משכן שילה:

מכהן אין אם היתה אלמנת כהן תינשא לכהן אלמנת ישראל לא בתמיה הרי לא הוזהר כהן הדיוט על אלמנה:

משאר כהנים יקחו לפרושי אתא דבכהן הדיוט קאי והכי קאמר והאלמנה אשר תהיה אלמנה אפילו מישראל משאר כהנים שאינו כהן גדול יקחו אותם:

רבי יהודה אומר נאמן ארישא נמי פליג בגמרא יליף טעמא:

האי קרא רישא בכ"ג פירוש דכתיב אלמנה לא יקחו וסיפא בכהן הדיוט דכתיב מזרע ישראל ודרשינן שנזרעו בתוליה ומיירי בכל כהנים וקשה דמ"מ מזרע ישראל קאי נמי לכ"ג כמו לכהן הדיוט ונראה לפרש רישא בכ"ג דכתיב אלמנה וגרושה לא יקחו כי אם בתולות והא ליתא אלא בכ"ג סיפא דקרא דכתיב והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו והיינו כהן הדיוט דוקא:

לא צריכא בנכסים דנפלו ליה כשהוא גוסס ופי' בקונטרס דאי לאו דהימניה קרא לאב להכירו משום מגו דאי בעי מיתב ליה מי לא יהיב ליה לא קא זכה בהו דאפי' ר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מודה באומר נכסים שיבואו לי כשאהיה גוסס נתונים לך דלא אמר כלום הואיל ובשעה שבאים לידו לאו בר מתנה הוא דקסבר מתנה דגוסס לא מהניא אבל היכא דבא מטעם בכורה מהניא ולהכי נקט כשהוא גוסס ולא נקט בנכסים שנפלו לאחר מיתה דהא ודאי אפי' בתורת בכורה לא מהני ליה דיבוריה דאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק והיינו ראוי דכשמת עדיין לא היה מוחזק בהן אבל ראויין לבא לו ורחמנא אמר בכל אשר ימצא לו משמע מתוך פירושו דנתינה דגוסס אינה כלום וכמו כן יש מדקדקים דגוסס שרמז לכתוב גט לאשתו אין כותבין דגוסס אין מעשיו כלום וקשה דבמסכת שמחות (פ"א) אמרינן הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו נדרו נדר והקדשו הקדש ומיהו ההיא יש לדחות דהתם היינו דוקא בנדר והקדש דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אבל בעלמא לא ומ"מ קשה דאמרי' בפ' מי שאחזו (גיטין דף ע:) שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו ותנו גט לאשתי יכתבו ויתנו ואין לך גוסס גדול מזה שבודאי ימות ובפרק כל הגט (גיטין דף כח.) נמי אמרינן המביא גט ממדינת הים והניחו זקן או חולה נותנו בחזקת שהוא קיים ודייק בגמרא אמר רבא לא שנו אלא שהניחו בחזקת שהוא חולה אבל הניחו בחזקת שהוא גוסס לא יתנו דחיישינן שמא מת משמע הא אי ידעינן בודאי שעדיין הוא גוסס נותנו בחזקת שהוא קיים והוי גט אלמא דגוסס כל דבריו קיימין לכן נ"ל דודאי גוסס דבריו קיימין והכא גבי מתנה היינו טעמא דמתנתו אינה כלום משום דמסתמא גוסס אינו יכול לדבר אבל אם היה מדבר פשיטא דדבריו קיימין והא דנקט גוסס ולא נקט חולה שנשתתק משום דמסתמא יתרפא ואז יהא בידו להקנות אבל גוסס אין רגילות שיתרפא וחולה נמי שנשתתק והרכין בראשו דבריו קיימין:

יכיר ל"ל דנכסים שנפלו כשהוא גוסס פירוש דההיא שעתא לאו בר הקנא' ולפיכך אפילו לר"מ לא קנה מדין מתנה שנתן לו קודם לכן דאף על גב דאר"מ אדם מקנה חברו דבר שאינו ברשותו ושאינו בעולם מ"מ אין המתנה חלה אלא כשבא לרשותו ובא לעולם כדכתיבנא לעיל הילכך כיון דהשתא לאו בר הקנאה הוא אין במעשיו כלום ולהכי זכי משום דכתיב יכיר יכירנו לאחרים והא דלא נקט בנכסים שנפלו לו אחר מיתה משום דהני נכסים ראוים הם ואין בכור נוטל פי שנים באוי כדאיתא בבכורות וביש נוחלין איכא מרבנן ז"ל מאן דדייק מהכא דגוסס אין ממכרו ממכר ואין מתנתו מתנה ואין גיטו גט ומסעדי לה נמי מההוא דאמרינן במסכת גיטין המביא גט ממדינת הים והניחו זקן או חולה נתנו לו בחזקת חולה ואמר עלה בגמרא דדוקא הניחו חולה שרוב חולים לחיים אבל גוסס לא שרוב גוססין למיתה אלמא גוסס אין גטו גט. והא ליתא דהא תנן בהדיא במסכת שמחות ובריש אהלות הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו נוחל ומנחיל וזוקק ליבום ופוטר מן היבום וכ"ת דהתם היא במילי דאתו ממילא אבל מתנה וגט דבעו אמירה והקנאה לא הא ליתיה דהא אמרינן בערכין גוסס נודר ומעריך ועוד אין לך גוסס בעול' יותר מי ששחטו ב' או רוב שנים או צלוב או מגוייד שגטו גט כשדעתו מיושבת עליו כדאיתא התם בפרק מי שאחזו וה"ה להאי וכיון דגטו גט ודאי מתנתו מתנה וכל שכן הוא. וההיא דהמביא גט ה"פ ל"ש שנותנה לה בחזקת שהוא עכשיו קיים אלא בחולה שרוב חולים לחיים אבל בגוסס אינו נותנה לה דחיישינן שמא עכשיו מת הוא שהרי רוב גוססין למיתה ובכי האי חיישינן למיתה בתר רובא הא אלו ידעינן ודאי שעדיין הוא גוסס ודעתו מיושבת עליו כמו שהניחו ודאי נותנו לה ומתגרשת גירושין גמורים ומאי דאמרי' הכא בנכסי' שנפלו כשהוא גוסס לאו למימרא שאם יכול לדבר ודעתו מיושבת עליו אין מתנתו מתנה אלא משום שאינו יכול לדבר ונטרפה דעתו נשתתק שכך סתמן של גוססין והוא הדין דיכול לומר בנכסים שנפלו לאחר שנשתתק אלא דאורחא דמילתא נקט לפי שרוב גוססין משתתקין וכ"כ ר"י הזקן בעל התוספות ז"ל וכבר כתבתיה בפ' מי שאחזו בס"ד מפי רבינו נר"ו:

הא דאמר רבי יהודה כשם שנאמן לומר שהוא ממזר כך נאמן לומר שהוא בן גרושה או בן חלוצה י"מ דמסברא אתינן עלה דכיון שנאמן לפוסלו בממזרת כ"ש באלו אבל הר"ר אליהו מפר' פי' דנפקא לן מדכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר ופרישנא לעיל דהיינו שנוא' בנשואיה כגון אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וקאמר רחמנא יכיר אותו שהוא בכורו אלא שהוא בן שנואה זו וכן אמרו בירושלמי בן שנואה יכיר בן אהובה יכיר ויפה פי' ז"ל:

המשנה הרביעית והכונה בה בביאור החלק הרביעי והוא שאמר האומר בני זה ממזר אינו נאמן ואפילו שניהם אומרים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינם נאמנים ר' יהודה אומר נאמנים אמר הר"ם הלכה כר' יהודה ובתנאי שלא יהיה לזה שילד ממזר בנים אבל אם היו לו בנים לא יהיה נאמן האב לפסול בין בנו לפי שתכלית מה שנאמן האב על בנו למאמר השם יכיר יכירנו לאחרים והאם אינה נאמנת ולא נצטרך לבאר אם אמר האב אין זה בני והאם תאמר הוא בנו שהיא נאמנת והולד כשר וזה יתבאר בתחלת כתובות:

אמר המאירי האומר זה בני ממזר כלומר שמודה שהוא בנו אלא שהוא ממזר ר"ל שנולד לו מחייבי כריתות או מיתות בית דין אינו נאמן שכשם שאדם קרוב אצל עצמו כך הוא קרוב אצל בנו וכן שאין אדם משים עצמו רשע והרי הוא מעיד על עצמו בדבר זה שבא על חייבי כריתות ומיתות ב"ד שאם תפרש שכונתו לומר שאחר בא על אשתו ויצא ממנה זה לא היה קורהו בנו אלא שאחר שהוא אומר בני זה ממזר אף הוא מודה שבנו הוא והרי הוא אומר שבא על חייבי כריתות או מיתות בית דין ואחר כך פירש דבר זה בדרך אחרת באדם שאומר שאינו בנו אלא שאחר בא על אשתו שאינו נאמן ואפילו היתה אשתו מודה בדבר והוא שאמר ואפילו שניהם אומרים ר"ל שהאם מסכמת עמו לומר כך אע"פ שהיא יודעת דבר זה בודאי יותר ממנו ואפילו בעובר שאין לו חזקת כשרות כל כך אינו נאמן ר' יהודה אומר נאמן פירוש האב בין בראשונה בין בשניה וכל שכן אם האם מסכמת עמו בכך אבל אמו אינה נאמנת אף לדעת ר' יהודה שלא אמר באב שנאמן אלא מכח הכתוב דכתיב יכיר יכירנו לאחרים שאם אמר על הקטן שהוא בכור אע"פ שמוחזק לנו באחר גדול ממנו שהוא בכור נאמן אע"פ שבדבור זה פסל את הראשון לומר שאינו בנו שאלו היה בנו אפילו היה ממזר היה נוטל פי שנים אלא שכשאומר על הקטן שהוא בכור מאליו רצה לומר בגדול שאינו בנו ונשאר זה הקטן בדין בכורה ליטול פי שנים על פיו ולא סוף דבר בנכסים המוחזקים עכשו בידו שהרי בידו ליתנם מעכשו אלא אף בנכסים שנפלו לו לאחר שאמר דבר זה שלא היה בידו ליתנם באותה שעה שאין מקנה דבר שלא בא לעולם ואף לדעת ר' מאיר שסובר כן אתה יכול לפרשה בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס שאינו יכול לדבר עד שיהא נותן לו ואינו יכול להקנותם הואיל ובשעה שבאים לעולם אינו בר מתנה וכן נאמן ליטול בנכסים שיפלו לו לאחר מיתה מתורת בן פשוט ולהפקיע את הגדול שהיה מוחזק לנו בבנו הא מתורת בכורה לא שאין הבכור נוטל בראוי כמו שיתבאר במקומו וכשם שנאמן על בן זה הקטן שהוא אע"פ שהיה מוחזק לנו בפשוט כך נאמן עליו לומר שבנו הוא ושהוא ממזר או בן גרושה ובן חלוצה ואע"פ שאין אדם משים עצמו רשע גזירת הכתוב הוא מדכתיב יכיר ואין צריך לומר כל שאומר שאינו בנו אלא שאחר בא על אשתו שנאמן אע"פ שהוא מוחזק לנו בבנו וחכמים מודים בענין זה לענין בכורה וחולקים עמו לענין פסול והלכה כר' יהודה ומכל מקום דוקא במקום שאינו חב אלא לבנו כגון שאין בנים לבן אבל במקום שחב לבני בנו אינו נאמן והוא שאמרו נאמן אדם על בנו קטן ואינו נאמן על בנו גדול ופירשו בה לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא קטן ויש לו בנים זהו גדול גדול ואין לו בנים זהו קטן וכבר ביארנוה בבתרא בפרק נחלה זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה החמישית והכונה בה לבאר ענין החלק החמישי והוא שאמר מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו והלך הוא וקדשה אם שלו קדמו קדושיו קדושין אם של שלוחו קדמו קדושיו קדושין אין ידוע שניהם נותנין גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס ר"ל נערה או קטנה והלך הוא וקדשה ר"ל שקבל קדושין בשבילה אם שלו קדמו קדושיו קדושין שכשקבל קדושיה הוא מבטל שליחותו של שליח ואע"פ שלא בטלו בפירוש הרי הוא בטל מאליו שכבר נעשית מקודשת בשעה שהשליח מקבל קדושיה ואין לקדושי השליח מקום לחול ויראה לי שאפילו מת אותו שקבל אביה את הקדושין מיד ואחר כך קבל השליח קדושיה שאף זה אינו כלום שכבר נתבטל שליחותו והרי הוא כמקדש שלא ברשות אביה ואם של שליח קדמו קדושיו קדושין ואם אין ידוע איזה מהם קדם שניהם נותנין גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס וכן האשה שהיא גדולה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה והלכה היא וקדשה את עצמה אם שלה קדמו קדושיה קדושין ואם של שליח קדמו קדושיו קדושין ואם אינו ידוע שניהם נותנין גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בפרש"י בד"ה האי קרא כו' וקס"ד דה"ק שהיא אלמנה ממיוחס כו' כדדרש ליה ר"י כו' עכ"ל האי מקשה ודאי דהכי קס"ד לפרש קרא כרבי יהודה דלא פריש ביה בקרא דבגברא אחרינא בעי לאשתעויי ולכך מקשה היכי מפסיק קרא ממילא אבל אי אסיק אדעתיה לפרש כרבנן קרא דסיפא מפורש הוא דבכהן הדיוט איירי מכהן היינו דמקצת כהנים יקחו ולא כל כהנים וק"ל:

תוס' בד"ה לא צריכא כו' דגוסס אין מעשיו כלום וקשה כו' דגוסס הרי הוא כחי כו' עכ"ל ומתוך שמעתין גופה לא תקשי להו לפרש"י דע"כ גוסס הרי הוא כחי דאי כמת הוא בתורת בכורה נמי לא יטול דהוה ליה ראוי דיש לומר דלא חשיב כמת אלא בדבר הבא על ידי מעשיו ודיבורו דאינו כלום אבל בירושה הבאה ממילא חשיב כחי אבל מהנך דשמחות ודגיטין קשיא להו שפיר דדיבורו ומעשיו הוי כחי וק"ל:

בד"ה וסיפא בכהן הדיוט וקס"ד דהכי קאמר כו' עכ"ל הא דפרש"י קס"ד אע"ג דקושטא דמילתא הכי הוא לר"י אפ"ה שייך שפיר לשון קס"ד דהשתא נמי אסיק אדעתא דהמקשה הך דרשה דלקמן וכה"ג אשכחן בלשון רש"י טובא אלא דלפ"ז עיקר קושית רב נחמן לרבא היינו אליבא דר"י דוקא דלאינך תנאי דדרשי והאלמנה אשר תהיה אלמנה היינו דמשאר כהנים יקחו ולהתיר אלמנה לכהן הדיוט אתי א"כ לא שייך לאקשויי רישא בכה"ג וסיפא בכהן הדיוט כיון דפשטא דקרא מפרשינן הכי כמו שפי' רש"י בסמוך בד"ה משאר כהנים יקחו דלפרושי אתא משא"כ לר' יהודא מקשה שפיר ונראה דמה"ט לא ניחא להו להתוס' מעיקרא לפרש כפירוש רש"י ומשמע להו טפי לפרש בענין דשייך הך קושיא דר' נחמן אליבא דכ"ע כנ"ל ועיין עוד בסמוך:

תוספות בד"ה האי קרא כו' פירוש דכתיב אלמנה לא יקחו וסיפא בכהן הדיוט דכתיב מזרע ישראל כו' ומיירי בכל כהנים עכ"ל. למאי דמשמע להו השתא נמי לא מצו לפרש דסיפא בכהן הדיוט אגרושה קאי דאיירי נמי בכל כהנים אלא דבהא לא איכפת לן כיון דבאורייתא נמי כתיב בהדיא בכ"ג אלמנה וגרושה לא יקח אלא לענין מזרע בית ישראל דלא כתיב באורייתא אלא יחזקאל גופא הכי גמיר לה ומפרש להו א"כ כיון דאיירי אף בכהן הדיוט קשיא ליה שפיר דהו"ל לפרושי כי היכי דלא נימא דלא איירי אלא בכ"ג לחוד דומיא דרישא כן נ"ל:

בא"ד ונראה לפרש כו' וסיפא דקרא דכתיב והאלמנה כו' עד סוף הדיבור לכאורה נראה דהיינו לגמרי כפרש"י אמנם למאי דפרישית ליתא דלפרש"י לא שייך קושיא דרב נחמן אלא לדרשא דר' יהודא כדפרישית ולהתוס' לא משמע להו לפרש כן כיון דסתמא מקשה ומשמע להו דלכ"ע מקשה כיון דסוף סוף סיפא דקרא איירי מיהא בכהן הדיוט הו"ל ליחזקאל לפרש בהדיא דלשון משאר כהנים יקחו לא משמע שפיר בפשטא דקרא כן נ"ל ודו"ק:

משנה האומר זה בני ממזר הוא ופרש"י שנולד לו מחייבי כריתות ולשון זה יש לפרשו בא' משני עניינים או שאומר על א' שנולד מפנויה שזינתה שהוא בנו ואותה הפנוייה היא אחותו או אחות אשתו בענין שהוא ממזר או שאומר על בן אשתו ממש שהיא אסורה לו ובענין שאין אנו מכירין את אשתו אם לא על פיו ואע"ג דקי"ל אין אדם משים עצמו רשע אפ"ה קאמר ר"י דנאמן וצ"ל דהיינו היכא שנותן אמתלא לדבר שלא ידע שהיא אסורה לו בחייבי כריתות ולפ"ז צ"ל נמי דהא דקאמר בגמרא מהו דתימא איהו לא קים ליה היינו משום דאיכא למימר דמאחר נתעברה ולפי דרך השני דעל בן אשתו קאמר אע"ג דקי"ל רוב בעילות אחר הבעל אפ"ה מידי ספיקא מיהא לא נפקא שמא זינתה מאחר וכיון שהיא אסורה לו מחייבי כריתות נמצא שלא תפסו קידושין שלו כלל והויא ליה פנוייה לגבי דאחר וכ"ש דיש לפרש כן בדרך הראשון אלא דאכתי בדרך הראשון קשיא לי היאך מהימן לר' יהודא הא משים עצמו רשע שזינה עם פנויה ויש ליישב:

ומה שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן ולא מפרש בענין שאומר על מי שהוא בחזקת בנו שאינו בנו כמו שהוא בטוא"ע ובש"ע סי' ד' נראה לי דלישנא דמתניתין הכי דייק ליה שאומר בני זה ממזר הוא משמע שאומר שהוא בנו ועוד נראה דרש"י מפרש לדרשה דר' יהודה מיכיר בענין זה כמו שהביאו התוס' לעיל דף ע"ד בד"ה כשם בשם רבינו אליהו דהא דכתיב בן השנואה יכיר היינו שמעיד על אשתו שהיא שנואה בנשואיה ואע"ג דלפ"ז איירי קרא בחייבי לאוין ובפסולי כהונה אפ"ה ממילא שמעינן לענין איסור ממזרת דחייבי כריתות דבכל ענין נאמן לפסול וכמו שכתב בעל תוספות י"ט בזה ע"ש:

אמנם הטור והש"ע שהשמיטו לגמרי חלוקה זאת ולא כתבו אלא בענין שאומר על מי שהוא בחזקת בנו שאינו ממנו נראה דהכי מפרשו לשון המשנה והיינו כפירוש הראשון שכתבו התוספות לעיל דף ע"ד במילתא דרבי יהודה ובפי' דרשא דיכיר ולפ"ז איכא למימר דהא דקאמר בגמרא איהו דלא קים ליה אע"ג דמסתמא איירי בענין שאומר שזה זמן רב שפירש מאשתו בענין דודאי מאחר נתעברה אפ"ה איכא למימר דמעכו"ם ועבד נתעברה והולד כשר ואע"ג דלפ"ז ע"כ איירי במקום שרוב פסולין אצלה ולא שכיחי אפ"ה מידי ספיקא לא נפקא. ובמה שהשמיטו ולא הביאו חלוקה הראשונה אפשר דהטור והש"ע סברי דבכה"ג מודה רבי יהודה דאינו נאמן משום דאין אדם משים עצמו רשע כדפרישית. אלא שראיתי שהרמב"ם ז"ל הביא שני החלוקות בחיבורו בהלכות איסורי ביאה וכן התוספות לעיל דף ע"ד הביאו שני הפירושים אם כן התמיה במקומה על הטור והש"ע שהשמיטו החלוקה הראשונה וצ"ע ודו"ק:

בד"ה אינו נאמן דקרוב הוא אצלו כו' ולכאורה יש לתמוה דמאי איריא קרוב הא אפילו ע"א דעלמא אינו נאמן לפסול היכא דאית ליה חזקת כשרות ואי לענין העובר דלית ליה חזקת כשרות הוצרך לפרש כן בענין דעד אחד בעלמא מהימן א"כ מאי גריעותא דקרוב הא קי"ל דכל היכא דע"א נאמן ה"ה דקרוב נמי מהימן ואף למאי דמשמע בפ' האשה שנתארמלה בהא דהאב נאמן להאכילו בתרומה דאיכא למ"ד דקרוב לא מהימן התם משום מעלה דיוחסין ולהקל הוא דלא מהימן משא"כ הכא דלפסול אין שום סברא לומר דמשום שהוא קרוב לא יהא נאמן להחמיר טפי מע"א דעלמא ונראה דרש"י ז"ל לקושטא דמילתא הוצרך לפרש כן לאשמעינן דאפי' עם עד א' כשר נמי לא מצרפינן לא מיבעיא היכא דאית ליה חזקת כשרות דבעינן שני עדים כשרים דוקא אלא אפילו לענין העובר דלית ליה חזקת כשרות אפ"ה כיון דאיכא למיתלי ברוב כשירין כדפרישית תו לא מהימן אף לצרף עם אחר לעשותו ודאי ממזר אם לא בשני עדים כשירים וכ"ש לדרך השני שכתבתי דאף עובר נמי אית ליה האי חזקה שאין אמו אסורה לאביו משום חייבי כריתות ומש"ה בעינן שני עדים כשרים דוקא כן נ"ל ודו"ק:

שם בגמרא מאי אפילו שניהם ואע"ג דודאי איכא רבותא בשניהם טפי אפ"ה מקשה מאי אפילו שניהם מודים על העובר דקתני וכן הוא בחידושי הריטב"א ז"ל: