מסכת קידושין דף ע״ג עמוד א׳

חד לכהנים מדהוה מצי למיכתבינהו לכולהו בחדא אזהרה וחד קהל לא יבא ממזר ועמוני ומואבי בקהל גם דור עשירי לא יבא להם בקהל עד עולם וגבי מצרי ואדומי דור שלישי יבא להם בכם:

חד לקהל כהנים וחד לקהל לוים וחד לקהל ישראלים דאי הוה כתיב חד ה"א כהנים קאמר אבל לוים מותרים ואי כתיב תרי ה"א לוים וכהנים אבל ישראלים לא:

וחד למישרי ממזרת בשתוקי אע"פ שזה ודאי וזה ספק לא חיישינן שמא זה כשר ואסור לישא ממזרת דהכי דרשינן בקהל ודאי הוא דלא יבא ממזר הא בקהל ספק כגון שתוקי יבא:

וחד למישרי שתוקי בישראל דדרשינן הכי ממזר ודאי הוא דלא יבא בקהל הא ממזר ספק יבא ודקתני מתני' שתוקי פסול הוא מדרבנן כדלקמן שמא ישא אחותו מאביו:

קהל גרים לא איקרי קהל דלא אייתר לן קרא לקהל גרים:

מחד קהלא נפקי דשבט אחד הם ואין לקרות קהל חצי השבט:

הני נמי תרי קהלי נינהו גבי כהנים ולוים איצטריכו תרי קהלי לדרשה ואפי' הכי אייתר להו חד לקהל גרים:

ממזר בשתוקי ושתוקי בישראל מחד קרא נפקי חד מקהל ודאי וחד מממזר ודאי דהכי דרשינן לא יבא ממזר ודאי בקהל ודאי הא ממזר ספק בקהל ישראל ודאי או ממזר ודאי בקהל ספק יבא:

[וחד למישרי שתוקי בישראל תימה היכי מידרש שתוקי בישראל מיתורא דקהל וי"ל דמקיש ממזר לקהל מה גבי קהל ממעטינן קהל ספק ה"נ גבי ממזר ממעטינן ממזר ספק. ת"י]:

אלא מעתה שתוקי שתוקית לא ישא קשה דמשמע דפשיטא ליה דמותר בה ובפרק החולץ (יבמות דף לז.) אמר דרבא גופיה ס"ל כר"א דמתני' דאמר ספיקן אסור וי"ל דהתם קאמר רבא אליביה אבל הכא דקאמר מ"ט אמרו שתוקי פסול קא בעי אליבא דכ"ע:

מאי איכא מיעוט ארוסות כו' תימה דמשמע טעמא דליכא למיחש משום דהוה מיעוט ולא ידעינן שמארוסה היא הא אם אנו יודעים שמארוסה היא ודאי איכא לאחזוקי בממזרות ולא היא דאפילו ידעינן שמארוסה היא לא הוי ממזר דהא אמרי' (לקמן קידושין דף עה.) ארוסה שעיברה הולד כשר ועוד קשה דמאי קאמר ומיעוט שהלכו בעליהם למדינת הים דהאי נמי יש לנו להכשירו דשמא בא על ידי שם ושימש כי ההוא עובדא (בירושלמי) דאבוה דשמואל שהלך למדינת הים ובא על ידי שם ושימש והוליד את שמואל ויש לומר דהכא איכא ריעותא שהשליכתו ואם אנו יודעים שהוא מארוסה מחזקינן ליה בודאי ממזר שאם היה מן הארוס לא היתה משליכתו אי נמי יש לומר דלא תלינן שבא עליה על ידי שם אלא דוקא כשאומרת כן אבל האי אסופי כיון דאין אמו מעידה עליו אין לתלות בהכי:

ממזר ודאי הוא בלא יבא הא ממזר ספק יבא מכאן דקדק הרמב"ם בתשובת שאלה דכי אמרינן בעלמא ספיקא דאורייתא לחומרא דרבנן היא, דאי מדאורייתא לא אסרה תורה אלא הודאי. וכן פסק בחיבורו הגדול (הל' טומאת מת פ"ט הי"ב), וקשיא לי טובא, דאם כן אזל ליה אשם תלוי למאן דלא בעי חתיכה משתי חתיכות (כריתות יז, ב) ואפילו למאן דבעי חתיכה מב' חתיכות הני מילי לענין קרבן אבל להתיר לכתחלה לא קאמר, דהנך תנאי לאו בהכי פליגי. ועוד מדאמרינן בפרק קמא דמכלתין (לח, ב) ערלה בחוץ לארץ הלכה למשה מסיני, ואקשינן והא תנן ספק ערלה בארץ ישראל אסור בסוריא מותר. ופרקינן דלמא כך נאמרה הלכה ודאי אסורה ספיקה מותרת, אלמא בארץ ישראל ספיקה אסורה דאורייתא, ואף בסוריא אי לאו דנאמרה הלכה להתיר ספיקא, אף התם היתה אסורה. ועוד מדבעינן בפרק קמא דחולין (יא, א) רובא וחזקה מדאורייתא מנלן, ואתינן למפשט מפסח ומעגלה ערופה ושעיר המשתלח ושחיטה, ואם איתא למה לן דלרובא ודלחזקה הא כל ספק דאורייתא מותר, אלא הכא דאמרינן ממזר ספק יבא מייתורא דקהל אתי, ואדרבה דוקא מינה טעמא דגלי קרא הא לא גלי אפילו ספק ממזר בלא יבא, וממנה לכל איסורי ספק דאורייתא, וכן פירש רש"י, ועיקר וכבר הארכתי בזה בספר ת"ה בשער התערובות (בית ד' שער א') בס"ד.

מאי אמרת דלמא אזלא איהי לגבייהו והוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי כו'. איכא למידק אכתי רובא נינהו, דאי אזלא לגבה הוה ליה רובא, ואי אזלא איהי לגבייהו הוה ליה מחצה על מחצה, נמא הרוב להכשיר, ויש לומר דלרווחא דמלתא קאמר, דאפילו ליכא אלא קבוע, התורה אמרה ספק ממזר יבא. ומיהו אכתי איכא למידק מכל מקום קרא למישרי שתוקי למה לי, לישתוק, ואנא ידענא כדאמרינן דהא רובא כשרין הן. ויש מתרצים דנפקא מינה דהיכא דחזינן דאזלא איהי לגבייהו וזניאת בחד מינייהו, דהשתא ודאי ליכא גביה אלא קבוע, אי נמי יש לומר דנפקא מינה לעיר שכולה מחצה כשרין אצלה ומחצה פסולין אצלה ודלתי מדינה נעולות, ואפילו הכי אמרה תורה ספק ממזר יבא.

אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר עד ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק ממזר יבא. ראיתי מקשים דרבא אדרבא דבפ' בהל' ספק בן תשעה לראשון אמרינן דפליגי אביי ורבא דאביי סבר הלכה כשמואל דאמר הלכה כמתני' דשרו ודאן בספיקן ורבא אמר הלכה כרב דפסיק הלכה כר' אליעזר דאמר ודאן בספיקן אסור ונ"ל דלא קשיא דההוא פלוגתא הוא לאסור שתוקי בממזרת ורבא סבר דאסור דכיון דהוא ספק כי שרי חשבינן ליה. אבל להתיר שתוקי בישראל סבירא ליה דשרי דישראל חשבינן ליה וההא דרשא דספק ממזר יבא אית לי' דרבא אבל שיבא ממזר בקהל ספק לית ליה וכישראל גמור עביד ליה לכל מילי ואי הוה קשיא הוה אמינא דהכא ובה גרסינן אלא שאין אנו צריכין לכך:

אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר עד והתורה אמרה לא יבא ממזר בקהל ה' תימה למה לי קרא דהא איכא תרי ספיקי ספק אזלי אינהו לגבייהו דהוה מחצה על מחצה והוי ספיקא אידך דאזלו אינהו לגביהן ואיכא רוב כשרים וכל ס"ס לקולא אפילו איסורא דאורייתא וא"ל דאין ה"נ ותלמודא רבותא נקט דאפילו אינן ודאי דאזלא איהו לגבייהו וליכא אלא חד ספיקא אפ"ה הולד כשר משום קרא דלא יבא ממזר וקרא נמי לא אצטריך אלא להכי א"נ בעיר שהוא מחצה על מחצה א"נ לאסופי אבל לשתוקי דאיכא ספק ספיקא לא צריך קרא דמדינא שרי:

בת שתוקי לא ישא שמא כו' פי' שמא אביה של בת שתוקי אביו של שתוקי והשתא לא תלינן ביה אלא זנות כ"ש דשתוקי דאלו בת שתוקית בנשואי הות. ובשני רעבון אע"פ שנאסף מן השוק אביו ואמו נאמנים עליו פי' אע"ג דאשתכח ברשות הרבים דתלינן דבצידי רה"ר הניחוהו ואיגדר לרה"ר דכיון שיש מקום לתלות להתירא תלינן אבל בנמצא בצידי ר"ה אין אנו צריכין לנאמנותו אפילו בלא שני רעבון וכן אם אמרו שהניחוהו ברה"ר ודאי אין נאמני' עליו דאנן סהדי דמשום שני רעבון לא קטלי לי' כנ"ל:

בפרש"י בד"ה למשרי שתוקי כו' ממזר ודאי הוא דלא יבא בקהל הא ממזר ספק כו' עכ"ל ובתוספות ישנים תימה היכי מדריש שתוקי בישראל מיתורא דקהל וי"ל דמקיש ממזר לקהל מה גבי קהל ממעטינן קהל ספק ה"נ גבי ממזר ממעטינן ממזר ספק עכ"ל וק"ל:

בד"ה בת שתוקית שנולדה על ידי נשואין שנשאת למותר לה עכ"ל דמישראל כשר לא נולדה הבת שהרי השתוקית אמה אסורה לישראל אלא שנשאת למותר לה גירי חרורי כו' וק"ל:

בד"ה לא ישאנה כו' שבא על אמו של זה תחלה בזנות ואח"כ נשא שתוקית עכ"ל לאו דוקא בכה"ג דה"ה דמצי לפרושי דמתחלה נשא השתוקית ואח"כ בא בזנות על אמו של זה וק"ל:

בד"ה שמא ישא אחותו מאביו דאחותו מאמו ליכא למיחש כיון דמכירים את חמותו שהיא בחזקת כשרות כו' עכ"ל אע"ג דחמיו נמי בחזקת כשרות הוא דמאי פסקא מכל מקום איכא לאפוקי טפי האיש מחזקתו מהאשה מחזקתה דהוה ניכר הריונה ולידתה וק"ל:

תוס' בד"ה אלא מעתה שתוקי כו' קא בעי אליבא דכולי עלמא עכ"ל כלומר גם לרבנן דפליגי אדר"א כמ"ש התוספות שם ומיהו קצת קשה אכתי מאי פריך גם לרבנן בת שתוקית לא ישא כו' ואימא דקושטא דהכי הוא ולא פליגי רבנן דשרי אלא בשתוקי לשתוקית דליכא למגזר מידי אבל בשתוקי לבת שתוקית דאיכא למגזר אסור כמו בשתוקי לישראל ודו"ק:

בד"ה מאי איכא מיעוט כו' ארוסה שעיברה הולד כשר כו' וי"ל דהכא איכא ריעותא שהשליכתו כו' עכ"ל וליכא לאקשויי כיון דארוסה נמי בארוס תולה והולד כשר למה השליכתו כמו א"א די"ל דמ"מ אף שהולד כשר היא בושה לתלות בארוס דהוי דרך זנות דומיא דפנויה שזינתה שהשליכתו משום גנאי אף שהולד כשר מה שאין כן בתולה בבעלה וק"ל:

גמרא חד לכהנים וחד ללוים כו' ולכאורה נראה דהא דס"ד הכא טפי לאוקמי קרא בקהל כהונה לחוד מבשאר דוכתי היינו לבתר דאיצטריך חד קהל ה' לגופא למידרש בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא אלא דאי הוה כתיב חד זימנא בקהל ה' לא הוי דרשינן מיניה קהל ה' ולא קהל ספק אלא קהל ה' היינו קהל כהונה דמיקרי קהל ה' טפי מלוים וישראלים לכך איצטריכו למיכתב כולהו בלשון קהל ה' דאל"כ אכתי ה"א דבהך דכתיב קהל ה' ממעטינן ספיקא משא"כ בהך דהוי כתיב קהל סתמא אפשר דספק נמי אסור מש"ה איצטריך למיכתב כל חד באפי נפשיה ובכל חד קהל ה' וממילא דהנך ילפותא שייכי בכל חד מינייהו דהי מינייהו מפקת ולפ"ז לאו דוקא ספק ממזר מותר אלא אפילו ספק עמוני ומואבי כנ"ל לכאורה וכמדומה לי שראיתי מבואר באיזה מפרש דעיקר ילפותא דדרשינן בסמוך בקהל ודאי לא יבא הא בקהל ספק יבא היינו מדכתיב בקהל ה' דספק לא מיקרי קהל ה' כדאיתא לעיל דאין השכינה שורה אלא על משפחה המיוחסת שבישראל אלא דלענ"ד לפי סוגיית הגמר' לא משמע כן אלא דמייתורא דקהל לחוד דרשינן הכא קהל ודאי ולא קהל ספק דאלת"ה תקשי לא לכתוב אלא ד' קהלי וליכתוב בכולהו קהל ה' ומייתורא דהשם ממילא ידעינן דספיקות מותרין מפשטא דלא מיקרי קהל ה' תו קשיא דגרים גופייהו יוכיחו דאף ע"ג דלאו משפחה המיוחסת שבישראל מיקרי כדאיתא לעיל ואפ"ה לרבי יהודה גר אסור בממזרת ואפ"ה ספקא מותרין אע"כ דלאו מייתורא דה' דרשינן אלא מייתורא דקהל גרידא א"כ הדרא קושיא לדוכתא לא ניכתוב קהל ה' אלא קהל גרידא ותו לא ניצטרך תלת קראי לכהנים ולוים ולישראלים דבלא"ה מסתמא בכלל לשון קהל נינהו ולפרש"י קשה יותר שכתב בד"ה חד לכהנים מדהוי מצי למיכתב לכולהו בחד אזהרה וחד קהל ולכאורה ה"מ לפרש בפשיטות דלא ניכתוב אלא בחד אזהרה ולא ליכתוב קהל כלל אלא לא יבואו בכם כמו שפירש"י גופא לענין מצרי דור שלישי. לכך נלע"ד דעיקר פשטא דקרא דקהל ה' היינו למישרי ממזר בממזרת ועמונית לעמוני וה"ה ממזר בעמונית וכולהו מדכתיב בקהל ה' משמע דבקהל ה' לא יבא אבל למי שאינו מקהל ה' מותרין ויתכן יותר למאי דפרישית במתניתין דהיתירא דממזירי ונתיני נמי מהכא ילפינן דכל מי שאינו מקהל ה' מותרין זה בזה וכמ"ש שכן מבואר בלשון הטור א"ע סימן ה' לענין פצוע דכא דמותר בנתינה ולפ"ז א"ש דלא דריש הכא אלא מייתורא דקהל לחוד אבל כיון דאיצטריך למיכתב קהל איצטריך למיכתב נמי קהל ה' דאל"כ ה"א דהאי דלא כתיב ביה אלא בקהל גרידא אסור אף בפסולי קהל ולפ"ז אתי שפיר נמי דהשתא דאיצטריך למיכתב קהל ה' אי הוי כתיבי כולהו בחד קרא לא הוי דרשינן קהל ה' להתירא דפסולי קהל אלא דקהל ה' היינו דוקא קהל כהונה דמיקרי טפי קהל ה' מלוים וישראלים ומש"ה איצטריכו כולהו כנ"ל נכון ודו"ק:

שם וחד למישרי ממזר בשתוקי וחד למישרי שתוקי בישראל לכאורה נראה דלאו דוקא שתוקי נקט דעיקר קרא לאו לשתוקי אתא דהא אמר רבא בסמוך דבר תורה שתוקי כשר דכל דפריש מרובא פריש ורוב כשירין אצלה והא דקאמר נמי זימנין דאזלה איהי לגביה אינו אלא חששא בעלמא ולרווחא דמילתא כמו שאבאר בסמוך בשם הרשב"א והריטב"א ז"ל אלא דעיקר קרא לשאר ספק ממזירין אתא כגון באשה שנתקדשה ספק קידושין או ספק גירושין וזנתה וילדה הולד ספק ממזר כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ו מהלכות איסורי ביאה וכן בשתי נשים שילדו במחבואה א' אחת ממזרת ואחת כשירה ונתערבו דבכל הנך ה"ל ספק ממזר והא דנקיט הכא לשון שתוקי היינו משום דבמתניתין דעשרה יוחסין קתני אלו הן ספיקות שתוקי ואסופי וכותית ונקיט שתוקי דשכיח טפי כך היה נ"ל לכאורה אלא דאחר העיון היטב ואחר שדקדקתי בלשון הרשב"א והריטב"א ז"ל שהקשו למה לי קרא משמע לכאורה דפשיטא להו דעיקר קרא דספק ממזר היינו דוקא בשתוקי ויש לי ליתן טעם בדבר דבכל הנך שכתבתי איכא לאוקמינהו אחזקה ואחזקה דאבהתיה שאביו של הספק הוא הוחזק בכשר משא"כ בשתוקי דלית ליה חזקה דאבהתיה כלל דלא ידעינן אבוה מנו ואפשר דאביו גופא ממזר ואף דאכתי משכחת שפיר בשתי נשים שילדו ונתערבו ולדותיהן אלא שאני מפקפק בדבר דאפשר דהתורה לא התירה ספק ממזר כה"ג כיון דחד מינייהו ודאי ממזר. וכן מצאתי להדיא שכתב בספר משנה למלך בפט"ו מהלכות איסורי ביאה ע"ש. אלא דלפ"ז דלא משכחת לספק ממזר מדאורייתא אלא בשתוקי ע"כ צ"ל דהיינו בדאזלא איהי לגבייהו ולפ"ז הקשיתי לשאול א"כ אמאי לא ילפינן מהכא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ולמאי איצטריך למילף מוארב לו וקם עליו. ועיין במה שכתבתי בזה בפ"ק דכתובות דף ט"ו ועיין עוד לקמן מה שאפרש במשנה דכל האסורין:

רש"י בד"ה ממזר בשתוקי ושתוקי בישראל מחד קרא נפקא חד מקהל ודאי וחד מממזר ודאי דהכי דרשינן כו'. ולכאורה יש לתמוה היאך דרשינן ממזר ודאי כיון דלא מייתר קרא להכי וממשמעותו ודאי ליכא למידרש דמאי שנא מכל התורה דלשיטת רש"י ז"ל בכל הספיקות אזהרת ספק מדאורייתא כמו שפירש"י ז"ל בד"ה ואיבעית אימא בסמוך ודלא כשיטת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל ועוד דאדרבא לכאורה הוי תרתי דסתרי אהדדי דכיון דדרשינן בקהל ודאי לא יבא הא בספק יבא אלמא דספק לא מיקרי קהל ה' וא"כ היאך שרינן לישראל למינסב ספק ממזרת דלא מיקרי קהל ה' ואדרבה לרבי יהודא דאמר קהל גרים איקרי קהל א"כ לא אשכחן בשום דוכתא דישראל מותר במי שאינו קהל ה'. ויש ליישב דכוונת רש"י ז"ל דסוף סוף כיון דגלי קרא בהאי לאו דממזר ופסולי קהל דקילי טפי משאר איסורין להא מילתא דלאוין הללו לא נאמרו אלא לודאי איסור אבל בספק איסור אפילו ספק אזהרה ליכא א"כ מה לי ספק קהל ומה לי ספק ממזר ובהכי אתי שפיר מה שהקדים רש"י ז"ל קהל ודאי לממזר ודאי אף ע"ג דקרא איפכא כתיב ולמאי דפרישית א"ש כן נ"ל נכון לפי שיטת רש"י ז"ל וסייעתו דכל הספיקות אסורין מן התורה. אמנם לשיטת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל וסייעתן דכל הספיקות מותרין מן התורה וילפינן לה מהכא אלא דהאחרונים הקשו ע"ז דא"כ ללישנא קמא אמאי איצטריכו תרי קראי ולמאי דפרישית אתי שפיר משום דהוי תרתי דסתרין אהדדי. ועוד נראה לי דמחד קרא ודאי לא הוי מצינן למילף לכל התורה כולה דודאי איכא פירכא דהנך לאוין דפסולין הותרו מכללן דמותרין זה בזה משא"כ השתא דהתיר הכתוב בתרתי דסתרי אלמא דעיקר הטעם דלא שייך שום אזהרת ספק באיסור ספק ומינה שמעינן שפיר לכל התורה כולה כן נ"ל ודוק היטב:

שם אמר רבא ד"ת שתוקי כשר מ"ט רוב כשירין אצלה כו' מאי אמרת דלמא אזלה איהי לגבייהו וה"ל קבוע כו'. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו דלהא נמי לא איצטריך קרא דה"ל רובא להתירא והריטב"א ז"ל בחידושיו הקשה ג"כ קושיא זו אלא דשינה בלשונו דה"ל ספק ספיקא ולענ"ד נראה דדא ודא א' היא דודאי לאו ס"ס ממש מיקרי דכולהו חד ספק הוא שמא מכשר נתעברה או מפסול כמ"ש התוספות בסוגיא דפתח פתוח דשם אונס חד הוא ומבואר כן בפוסקים ועוד דהא דהכא גרע מיניה טובא דהא בדאזלו אינהו לגבה אכתי איכא לספוקי שמא פסול שמא כשר אע"כ דעיקר כוונת הריטב"א ז"ל ג"כ דהאי ס"ס ה"ל כרוב כיון דאפילו אי קים לן בודאי דאזלה איהי לגבייהו ה"ל מחצה על מחצה א"כ השתא דלא קים לן הדבר נוטה להיתר יותר מלאיסור ופשיטא להו להרשב"א והריטב"א ז"ל דכה"ג מותר מדאורייתא מטעם רוב וכבר הערתי בזה בקונטרס אחרון דפ' קמא דכתובות ע"ש. וע"ז תירצו הרשב"א והריטב"א ז"ל דעיקר קרא דשתוקי לא אתא אלא להיכא דחזינן דאזלה איהי לגבייהו או בעיר שיש בה מחצה על מחצה כשירים ופסולין ותחלה אבא לפרש דבריהם דמה שכתבו דאיירי דחזינן דאזלה איהי לגבייהו לאו שראוה שהלכה לשם וראו שנבעלה דא"כ הרי הם יודעין אם הבועל כשר או פסול ואי כשעמדו בערבוביא כשירים ופסולין ונבעלה לא' מהם ואין אנו יודעין למי הדר ה"ל פירש ולא מיקרי קבוע אע"כ צריך לפרש דאיירי שראוה העדים שהיתה מצויה תדיר בחצר א' שדרין באותו חצר כשירין ופסולין וכל א' במקום מיוחד ואין יודעין אם היתה מצויה בבית הכשר או בבית הפסול והולכין אחו מקום המצוי בתר רוב שכונה כמבואר כמבואר בפוסקים ובמה שכתבו לאידך שינויא דאיירי בעיר שיש בה מחצה על מחצה צ"ל דאיירי כשדלתות המדינה נעולות דאל"כ ניזל בתר רובא דעלמא דעכו"ם נינהו והולד כשר ומצרפין רובא דעלמא למחצה כשירות והדר ה"ל רובא להתירא אע"כ כדפרישי':

אלא דאכתי קשיא לי טובא בדבריהם לפ"ז הניחא דקרא להכי אתא לענין דשתוקי מותר בישראל מן התורה ומשום מעלה דיוחסין אסרו חכמים אבל אכתי קשה לאידך גיסא הא דפסיק ותני במתניתין דשתוקי מותר בממזרת ודאי ואמאי כיון דסתם שתוקי רוב כשירין אצלה וה"ל כודאי כשר מדאורייתא א"כ אמאי מותר בממזרת ואטו מי נימא דמתניתין דקתני ממזירי ושתוקי כשירין זה בזה איירי דוקא בדחזינן דאזלה איהי לגבייהו או בעיר שיש בה מחצה על מחצה ודלתות המדינה נעולות הא ודאי ליתא וחתני הרב המופלג מוהר"ר בעריש נר"ו תירץ לי בזה דכיון דהא דרוב כשירין אצלה לא הוי אלא משום דקי"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ומשמע לקמן בלשון התוספות בסוגיא דכותי לא ישא כותית דהאי הולד כשר היינו שצריך להתגייר א"כ ה"ל גר ומותר בממזרת ובאמת שדברים נכונים הם אלא דאכתי קשה לשיטת רוב הפוסקים דס"ל דהולד כשר לגמרי ואינו צריך להתגייר כדמשמע מפשיטות לשון הטור והש"ע ולקמן בסוגיא דכותי לא ישא כותית אבאר דלרש"י ותוספות נמי לא פשיטא להו כ"כ הך מילתא דצריך לגייר וא"כ הדרא קושיא לדוכתא על שיטת הרשב"א והריטב"א ז"ל ולולי דבריהם היה נ"ל דלא שייך למיזל כה"ג בתר רובא כיון דהספק הוא בזה הענין עצמו אי איכא רובא או לא וכ"ש דלא שייך טעמא דס"ס כדפרישית משום דאכתי ה"ל ספק גמור ומש"ה מותר השתוקי מדאורייתא בין בישראל בין בממזרת ולא מהני בהו טעמא דרוב כשירים אצלה כיון דאפשר דאזלה לגבייהו וה"ל ממזר ספק. ולולי דמסתפינא מרבוותא היה נ"ל דלבתר דגלי קרא ממזר ודאי לא יבא הא ספק יבא תו ליכא לחלק בין רוב כשירין או רוב פסולין דאפ"ה מיקרי ספק ממזר דאף על גב דבכל התורה אזלינן בתר רובא ובתר חזקה למשווייה כודאי אפ"ה שאני הכא דעיקר ילפותא דממזר ספק יבא לא ילפינן אלא משום דומיא דספק קהל כמו שכתבו בתוספות ישנים בש"ס שנדפסו מחדש ולענין ספק קהל משמע דלא מיקרי קהל ה' ודאי אלא בודאי גמור משא"כ ברוב ומיעוט לא שייך לומר שהוא ודאי קהל ה' דקמי שמיא גליא ואפשר שהוא מהמיעוט כיון שהדבר מצוי ושור שחוט לפנינו לית לן למימר דמיקרי קהל ה' ודאי והשתא א"ש טובא הא דמסיק רבא במילתיה בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא דלכאורה לשון מיותר הוא ולמאי דפרישית אתי שפיך וע"פ סברא זו י"ל כמה סוגיות בגמרא דמקשו ממזר ספק ממזר הוא ולא אמרינן דאזיל בתר חזקה ויתיישב ג"כ לשון הרמב"ם ז"ל והטור והש"ע שכתבו איזהו ספק ממזר זה שנולד ממי שבא על ספק אשת איש שנתקדשה ספק קידושין או מאשה שנתגרשה ספק גירושין וכבר הקשיתי לשאול דבספק קידושין האיכא חזקת פנויה ובספק גירושין חזקת אשת איש ולמאי דפרישית אתי שפיר טובא דלענין ספק ממזר לא אזלינן בתר חזקה וכמ"ש ג"כ בחידושי מהר"י מטראני ז"ל בשמעתין וכ"כ הפרי חדש בכללי ספק ספיקא בשיטת הרמב"ם ז"ל אלא דלדידהו שני להו בין חזקה לרובא ולענ"ד לא ידעתי לחלק דאידי ואידי דאורייתא נינהו כן נ"ל נכון לולי שהקדמונים ז"ל לא כתבו כן ולהיפך כתבו התוספות בכמה דוכתי דבהא דמקשינן ממזר ספק ממזר הוא ואית לן למיזל בתר חזקה כמ"ש בסוף פרק האשה שנתארמלה דף כ"ה ע"ב ובר"פ האשה רבה ע"ש. אלא דבאמת קשיא לי בלא"ה בשיטת התוספות גופא א"כ מאי קאמר הכא זימנין דאזלה לגבייהו וה"ל קבוע כמחצה ע"מ וקשיא לי אכתי לשיטת התוס' במחצה על מחצה גופא איכא חזקת היתר דאמו של השתוקית כמ"ש התוס' לעיל פרק האומר דף ס"ו ובעובדא דינאי מלכא ועיין במה שכתבתי שם וכאן אין להאריך יותר ודו"ק:

שם והתורה אמרה ממזר ודאי כו' ומ"ט אמרו שתוקי פסול כו' ואף ע"ג דבכמה דוכתי אשכחן שהחמירו חכמים אף במיעוט המצוי כ"ש דיש להם להחמיר בספק השקול דמחצה על מחצה אלא איכא למימר דכיון שהתירה התורה ספק זה בפירוש לא שייך להחמיר אף מדרבנן כמ"ש סברא זו בכמה דוכתי עיין בפ"ק דקידושין בסוגיא דבן בג בג ואף לשיטת הרמב"ם וסייעתו דכל ספק השקול דמותר מן התורה ילפינן מספק ממזר דהכא ואפ"ה אסרו חכמים כל הספיקות אפ"ה יש לומר דבממזר גופא דכתיב להדיא לא שייך להחמיר אי לאו משום מעלה דיוחסין כן נ"ל ועדיין צ"ע:

תוספות בד"ה אלא מעתה שתוקי שתוקית לא ישא דמשמע כו' ובפרק החולץ אמר דרבא גופא כו' עכ"ל. אף ע"ג דרבא לא איירי התם אלא לענין ספק בודאי ולא בשתוקי בשתוקית ולכאורה יש סברא גדולה לחלק ביניהם דבשתוקי בשתוקית יש להתיר יותר דאיכא תרי ספיקי להתירה דהא מדינא תרווייהו כשירין דרוב כשירין אצלה ואי נמי חיישת למיעוטא דפסולין איכא נמי ספיקא אחרינא שמא שניהם פסולין אלא דמשמע להו להתוספות דכיון דרבא בפרק החולץ ס"ל כר"א משמע דלגמרי ס"ל כוותיה ור"א אוסר בספק ספיקן וק"ל:

רש"י בד"ה שמא ישא אחותו מאביו ואחותו מאמו וליכא למיחש כו' דבחזקת כשירה כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דאע"ג דחמיו נמי בחזקת כשרות הוא ע"ש ולענ"ד אין צורך לידחק בפרש"י דעיקר כוונת רש"י ז"ל דבחמותו לא שייך לומר שמא זונה היא דהא בחזקת היתר היא לבעלה ולכהונה משא"כ בזכר לא שייכא הך חזקה אם זינה או לא כן נ"ל ברור: