מסכת קידושין דף ס״א עמוד ב׳

למה לי בארץ כנען דמשמע מיעוטא למעוטי שלא יטלו בארץ גלעד כנגד חלקם שבארץ כנען (הרי משמע נמי מונאחזו בתוככם שלא יטלו בארץ גלעד כנגד חלקם שבארץ ישראל אלא קרא יתירא הוא למדרש ביה תנאי כפול) ש"מ הוצרך לכפול ולומר אם לא יעברו לא יהא בדברי כלום ואי לא כפלו היתה מתנתו קיימת דמכלל הן לא נשמע לאו:

ורבי חנינא אמר לך לעולם לא בא לכפול אלא לפרש שאפי' לא יעברו לא יפסידו נחלתם מכל ארץ ישראל ואם כתב ונאחזו בתוככם ותו לא ה"א ואם לא יעברו יטלו כפי המגיעם בארץ הגלעד שנאחזתם בה כבר והם סייעו אתכם לכבשה אבל בארץ כנען כלל לא לא בתוכה יטלו ולא בארץ גלעד כנגדה להכי כתב בארץ כנען שאף בארץ כנען יטלו אע"פ שלא סייעו לכובשה אבל למעוטי שלא יטלו ארץ הגלעד כנגדה לא איצטריך דמכלל הן הוה שמעינן לאו:

כל היכא דאית לכו משמע ועל כרחך לא כתב בארץ כנען אלא למעוטי ארץ גלעד שלא יטלוה כולה על פי מתנתו שאמר להם ונתתם להם וללמדינו דמכלל הן לא הוה שמעינן לאו:

משל דמשה:

למה הדבר דומה כו' כך שאר השבטים יטלו ארץ כנען ושני שבטים אלו יעברו את הירדן למלחמה דהיינו דומיא דיתן להם מאתים זוז ויטלו ארץ הגלעד ואם לא יעברו לא יפסידו חלקם בארץ כנען דהיינו שאר נכסים:

מי גרם לו ליטול עם אחיו בשאר נכסים כפילו גרמא לו דאם לא כפל הייתי שומע דאם לא יתן יטול באותו שדה כפי חלק המגיעו בו אבל בשתי שדות שהקציתים לאחיו לא יטול כלום וכל שכן שלא יטול באותו שדה כנגד שאר נכסים אף בני גד ובני ראובן כפילת הדברים גרמא להם ליטול חלקם בארץ כנען שאם לא כפל הייתי אומר לא יטלו בה כלום אלא בארץ גלעד מה שמגיעם בה:

התם מתני' קתני שאם לא כפל לא היו נוטלין כלום לא כאן ולא כאן דקאמר שאף בארץ כנען שאיננה חביבה להם לא יטלו מדקתני שאף משמע דכל שכן בארץ גלעד שבחרו בה:

ה"ג אלמא כפילא לארץ גלעד נמי אהני והכא קתני מי גרם לו כו' - אלמא לא אהני אלא אארץ כנען דבלאו כפילה נמי הוו שקלי מה שמגיעם בארץ גלעד:

אי לא כתב ארץ כנען ה"א בתוככם בארץ גלעד פי' בקונט' דאם לא יעברו יטלו חלקם כפי המגיעם בארץ גלעד שנאחזו בה כבר והם סייעו [אתכם] לכבשה אבל בארץ כנען כלל וכלל לא שהרי לא סייעו לכבשה קא משמע לן דאעפ"כ יטלו וקשה וכי איזו סברא היא שישבו בבתיהם וירשו עם אחיהם שיצאו למלחמה [ועוד דאינו דומה למשל דמייתי] לכך נראה לר"י לפרש דפשטיה דקרא הכי אם יעברו חלוצים בראשי הצבא להיות ראשונים במלחמה בשכר טובה זו שיעשו עם אחיהם תנתן להם ארץ הגלעד ואם לא יתאמצו יותר מאחיהם ונאחזו והכי נפרש דאי לא כתב בארץ כנען ה"א שאם לא יעברו חלוצים בראש המלחמה ולא יסייעו בכיבוש הארץ אלא כשאר שבטים כלל וכלל לא יטלו מארץ כנען קמשמע לן דאף על פי כן יטלו וקשה דהיכי תיסק אדעתיה שלא יטלו כלל בארץ כנען כיון שסייעו בכיבוש כמו אחרים וי"ל דסד"א כיון שהוקצה ארץ כנען לשאר שבטים שהרי מאותה שעה ששאלו בני גד ובני ראובן ארץ גלעד נעשו כמו שסלקו עצמן מלחלוק בארץ כנען ונימא שאם לא יקיימו תנאם לא יהיה להם חלק בה קא משמע לן בארץ כנען לומר שיטלו חלקם כשאר שבטים כאן וכאן ואם תאמר לכתוב קרא בארץ כנען בלבד ולא נכתוב ונאחזו בתוככם וממילא ידענו כיון שנוטלים חלקם בארץ שהוקצה לשאר שבטים כ"ש שיטלו חלקם בארץ גלעד שלא הוקצה לשאר שבטים וי"ל דאדרבה ה"א בארץ כנען שלא נתייפה כחם דין הוא שיטלו אבל בארץ גלעד שנתייפה כחם בה יקנסו ממנה ולא יקחו בה כלל לכך נכתבו שניהם:

בשלמא לרבי מאיר היינו דכתיב אז תנקה מאלתי אלא לר' חנינא למה לי. תימה מה ענין זה אצל מחלוקת והלא לא היה תנאי אלא בפירוש אמר שישבע לו שיקח אשה לבנו ממשפחתו ואם לא פירש הקרא תנקה מאלתי אם לא יתנו לך הייתי אומר שהיה עובר שבועה בין יתנו ובין לא יתנו אם לא היה מביא אשה ומה שפירש הקונטרס קשה להבין שהרי משמע מתוך פי' שאם הלך אליעזר למשפחת אברהם והם לא ירצו ליתן לו שיהא מותר בבנות כנען וזה אינו [דלפי זה סד"א דר"ח ב"ג איירי בע"א ממה שאמר ר"מ] לכן פר"י בשלמא לר' מאיר דלית ליה מכלל הן אתה שומע לאו אע"פ שסברא הוא כשאדם מתנה עם חבירו אם תעשה זה אתן לך זה ואם לא תעשה לא אתן לך כמו כן כאן אע"פ שהוא סברא שלא השביעו אלא על מנת שיתנו הוצרך לפרש אם לא יתנו תהיה נקי אבל לר' חנינא דאזיל בתר סברא לפי דעת בעלי התנאים למה פירש אם לא יתנו לך פשיטא אם לא ירצו ליתן דיהיה נקי ולמה"ר יצחק נראה ששתי שבועות השביעו אחת שיקח אשה לבנו ממשפחתו ושבועה אחרת שאם לא יתנו לא תקח אשה מבנות כנען ודייק מדכתיב ונקית משבועתי זאת משמע שיש שבועה אחרת:

אי לא כתב ארץ כנען ה"א בתוככם בארץ גלעד פי' בקונט' דאם לא יעברו יטלו חלקם כפי המגיעם בארץ גלעד שנאחזו בה כבר והם סייעו [אתכם] לכבשה אבל בארץ כנען כלל וכלל לא שהרי לא סייעו לכבשה קא משמע לן דאעפ"כ יטלו וקשה וכי איזו סברא היא שישבו בבתיהם וירשו עם אחיהם שיצאו למלחמה [ועוד דאינו דומה למשל דמייתי] לכך נראה לר"י לפרש דפשטיה דקרא הכי אם יעברו חלוצים בראשי הצבא להיות ראשונים במלחמה בשכר טובה זו שיעשו עם אחיהם תנתן להם ארץ הגלעד ואם לא יתאמצו יותר מאחיהם ונאחזו והכי נפרש דאי לא כתב בארץ כנען ה"א שאם לא יעברו חלוצים בראש המלחמה ולא יסייעו בכיבוש הארץ אלא כשאר שבטים כלל וכלל לא יטלו מארץ כנען קמשמע לן דאף על פי כן יטלו וקשה דהיכי תיסק אדעתיה שלא יטלו כלל בארץ כנען כיון שסייעו בכיבוש כמו אחרים וי"ל דסד"א כיון שהוקצה ארץ כנען לשאר שבטים שהרי מאותה שעה ששאלו בני גד ובני ראובן ארץ גלעד נעשו כמו שסלקו עצמן מלחלוק בארץ כנען ונימא שאם לא יקיימו תנאם לא יהיה להם חלק בה קא משמע לן בארץ כנען לומר שיטלו חלקם כשאר שבטים כאן וכאן ואם תאמר לכתוב קרא בארץ כנען בלבד ולא נכתוב ונאחזו בתוככם וממילא ידענו כיון שנוטלים חלקם בארץ שהוקצה לשאר שבטים כ"ש שיטלו חלקם בארץ גלעד שלא הוקצה לשאר שבטים וי"ל דאדרבה ה"א בארץ כנען שלא נתייפה כחם דין הוא שיטלו אבל בארץ גלעד שנתייפה כחם בה יקנסו ממנה ולא יקחו בה כלל לכך נכתבו שניהם: בשלמא לרבי מאיר היינו דכתיב אז תנקה מאלתי אלא לר' חנינא למה לי. תימה מה ענין זה אצל מחלוקת והלא לא היה תנאי אלא בפירוש אמר שישבע לו שיקח אשה לבנו ממשפחתו ואם לא פירש הקרא תנקה מאלתי אם לא יתנו לך הייתי אומר שהיה עובר שבועה בין יתנו ובין לא יתנו אם לא היה מביא אשה ומה שפירש הקונטרס קשה להבין שהרי משמע מתוך פי' שאם הלך אליעזר למשפחת אברהם והם לא ירצו ליתן לו שיהא מותר בבנות כנען וזה אינו [דלפי זה סד"א דר"ח ב"ג איירי בע"א ממה שאמר ר"מ] לכן פר"י בשלמא לר' מאיר דלית ליה מכלל הן אתה שומע לאו אע"פ שסברא הוא כשאדם מתנה עם חבירו אם תעשה זה אתן לך זה ואם לא תעשה לא אתן לך כמו כן כאן אע"פ שהוא סברא שלא השביעו אלא על מנת שיתנו הוצרך לפרש אם לא יתנו תהיה נקי אבל לר' חנינא דאזיל בתר סברא לפי דעת בעלי התנאים למה פירש אם לא יתנו לך פשיטא אם לא ירצו ליתן דיהיה נקי ולמה"ר יצחק נראה ששתי שבועות השביעו אחת שיקח אשה לבנו ממשפחתו ושבועה אחרת שאם לא יתנו לא תקח אשה מבנות כנען ודייק מדכתיב ונקית משבועתי זאת משמע שיש שבועה אחרת:

לא קשיא הא מקמי דנימא ליה ר' מאיר ונאחזו בתוככם הא לבתר דאמר ליה ר' מאיר ונאחזו בתוככם. ואיכא למידק השתא נמי דכתיב ונאחזו אמאי לא אוקמוה לארץ כנען, וכפילא לארץ גלעד אצטריך, דהא פשיטא לן טפי דלית להו בארץ גלעד מבארץ כנען, (הזעצער: אולי צריך להיות דהא פשיטא לן דלית להו טפי בארץ) וכדתנן שאף בארץ כנען לא ינחלו וכל שכן בארץ גלעד. ויש לומר דמעיקרא מקמי דנימא ליה ר' מאיר ונאחזו הוי סבירא ליה דפשיטא טפי דלא ינחלו בארץ גלעד, משום דתנאה עלה הוה, והוה במשמע אם יעברו תתנו להם מה ששאלו ואם לא יעברו לא תתנו אותה להן, וכן נמי לא יירשו אף בארץ כנען, דכיון דלא סייעו בכבושה למה ינחלו. אבל השתא דגלי לן קרא דאינן נפסדין לגמרי, דכתיב ונאחזו, טפי אית לן למימר דינחלו בארץ גלעד עם שאר השבטים מבארץ כנען, דבארץ גלעד שסייעו בכבושה ינחלו בארץ כנען שלא סייעו בכבושה לא ינחלו. ואם תאמר ומקמי דנימא ליה ר' מאיר ונאחזו, למה לא ינחלו בארץ גלעד שסייעו בכבושה, ויש לומר לפי שאין אדם מישראל זוכה כלל בארץ אלא אם כן סייע בכל כבושה, והיה משה עם בני גד ובני ראובן כמתנה עם אחר שאינו בנו ואומר שדה פלונית לפלוני שאינו בנו על מנת שיתן מאתים זוז, שאם לא נתן לא יטול כלום, ומי גרם להם שיטלו כלל כפילה גרם להם.

תניא אמר רבי חנינא בן גמליאל מלה"ד לאדם שהיה מחלק נכסיו לבניו ואמר פ' יטול שדה פלוני ופ' שדה פ' ופלוני בני יתן מאתים זוז ויטול שדה פ'. פי' ואותו שדה היה מרובה בין במדה בין בדמים יותר מחלקו של כל השדות אבל שאר השדות היו יותר עידיות ואם לא יתן המאתיים זוז יירש עם אחיו בשאר נכסים מי גרם לו לירש עם אחיו בשאר נכסים כפלו. פי' שאלמלא לא כפל לשונו לומר יירש עם אחיו בשאר נכסים אלא שאמר יירש עם אחיו בלבד הוה במשמע שלא יטול כל השדה אלא שיטול בה חלקו של כל השדות ואהני ליה כפילו ליטול חלקו במקום שיפול גורלו ואף בשאר נכסים שהם יותר עידיות ופרכינן והא לא דמי משל למתני' דאלו למתני' בלא כפלא לא היו נוטלים אף בארץ גלעד כלל א"נ לפי' האחרון לא היו נוטלים בו אלא חלק' וא' מי"ב בו ואלו במשל זה בלאו כפלא היה נוטל חלקו של כל השדות בשדה זה מיהת ולא אהני ליה כפילא אלא לשאר נכסים ומהדרינן הא מקמי דכתיב ונאחזו בתוככם הא לבתר דאמר רבי מאיר ונאחזו בתוככם פי' דמתני' איירי ר"מ מה דהוה אמינא אי לא כתיב אפילו ונאחזו בתוככם דלא הוו שקלי אלא חלק אחד מי"ב בארץ אבל משל דרב חנינא איירי בתר דפריך ר"מ ונאחזו ואהדר רבי חנינא דאפילו כי כתיב ונאחזו בתוככם ותו לא ה"א שיטלו כל חלקם בארץ גלעד ואהני בארץ כנען והיינו משל דרבי חנינא דאי לא אמר אלא אם לא יתן ירש עם אחיו היה נוטל כל חלקו באותה שדה ומשום דאמר בשאר נכסים אהני שיטול חלקו אף בשאר נכסים הא אלו לא כפלי' כלל ולא הזכיר שאם לא יתן יירש עם אחיו לא הי' נוטל אלא חלקו הנופל לו מאותה שדה בלבד דומיא דמתני' מקמי ונאחזו בה דלא הוו שקלי אלא חלק' בארץ גלעד ולמאן דפריש במתני' דלא שקלי מידי בארץ גלעד אע"ג דהכא במשל זה בלא שום כפילא היה נוטל חלקו מאותה שדה שאני מתניתין דקנסינן להו משא"כ ביורש זה שאין לנו לקנסו והרי זה ברור ונכון:

בשלמא לר"מ היינו דכתיב אז תנקה מאלתי ואם לא יתנו לך כו' אלא לרבי חנינא למה ליה פירש וליכא למימר דאהני ליה כפילא שאם לא ימצא לו אשה ממשפחתו שיוכל להשיאו אשה מארץ כנען דהא בלאו כפילא נמי משמע הכי למ"ד מכלל לאו אתה שומע הן שהרי אברהם התנה עמו שלא יקח אשה לבנו מבנות כנען אא"כ היה הולך לארצו לראות אם יכול להשיאו אשה כדכתיב וישביעני אדוני לאמר לא תקח אשה מבנות כנען אם לא אל בית אבי תלך כו' ומכלל זה אתה שומע שאם ילך לארצו ולבית אביו ולא ימצא לו אשה שישאוהו מבנות כנען ואם כן לא יתנו לך למה לי:

אלא שלענין פסק במשל שהזכרנו כל שלא כפל ואף האחר לא נתן את המאתים אינו יורש אלא חלקו באותה שדה וכל שכפל על הדרך שהזכרנו יורש בשוה עם האחרים אלא שיש מדקדקים לומר דוקא ביתן ויירש אבל אם אמר יירש ויתן יורש כל השדה אע"פ שאינו נותן ומביאים ראיה ממה שאמרו בשני של יום טוב בענין הבו ארבע מאה זוזי לפלניא ולנסוב ברתאי אלא שאתה מוצא כשתעיין במה שפירשנו שם בפירושנו ובחבור זה שאין משם ראיה כלל ומכל מקום במשל שהזכרנו אלו כפל ואמר אם לא יתן לא יירש כלום אף באותו שדה לא אמר כלום שאינו יכול לעקור ירושה ממנו אבל השדות שנתן לאחרים קנו אע"פ שהם בלשון ירשה כמו שיתבאר בבתרא פרק נחלה ואם אמר לא יתן יירש עם אחיו ולא הזכיר בשאר נכסים אינו יורש אלא חלקו באותו שדה ואע"פ שפסקנו כר' מאיר ולדידיה בתוככם כל היכא דאית להו משמע בזו נראין הדברים כר' חנינא אם מצד שהוא ממון ואינו בדין תנאי לשיטתנו אם מצד שאין הענינים דומין מכל וכל ושאר דברים שבשמועה זו סוגיא בעלמא הוא והדברים פשוטים מפורשים בכדי צרכן בפירושי גדולי הרבנים:

בפרש"י בד"ה ל"ל בארץ כו' הרי משמע נמי מונאחזו כו' למדרש ביה תנאי כפול עכ"ל הוא מגומגם דהשתא דקיימינן דמכלל הן אתה שומע לאו בלאו מונאחזו וגו' נמי שפיר שמעינן ליה דלא יטלו בארץ גלעד נגד חלקם שבא"י דמכלל הן כו' גם בפירוש ישן כל זה אינו וכצ"ל ל"ל בארץ כנען דמשמע מיעוטא שלא יטלו בארץ גלעד כנגד חלקם שבארץ כנען ש"מ הוצרך לכפול כו' עכ"ל וכל השאר טעות וק"ל:

בד"ה ור"ח א"ל כו' והם סייעו אתכם לכבשה אבל בארץ כנען כלל לא כו' עכ"ל ולא ניחא ליה לפרש בחד טעמא דאי הוה כתיב ונאחזו בתוככם לא הוה מוקמינן ליה אלא בארץ כנען שהיו קצין בה כמ"ש לעיל אבל השתא דכתיב בארץ כנען ע"כ בתוככם לארץ גלעד אתא די"ל כיון דבתוככם משמע טפי מכח הך סברא שהיו קצין בה לאוקמה בארץ כנען לא לכתוב בארץ כנען שאינו חוזר לגופיה דשמעינן ליה מבתוככם אלא לכתוב בארץ גלעד במפורש וכצ"ל לדברי התוס' דלא סגי להו בהך חדא סברא דבארץ כנען לא ייפה כחם כו' דא"כ בארץ כנען אינו חוזר לגופיה אלא דלעיל במתניתין דאכתי לא אסיק אדעתיה הא דקא"ל ר"מ דלכתוב ונאחזו גו' בארץ כנען ל"ל אסיק אדעתיה הך סברא דטפי איכא לרבויי ארץ כנען משום הך סברא דהיו קצין בה כפרש"י אי משום שלא ייפה כחם בה כמ"ש התוס' ודו"ק:

תוס' בד"ה אי לא כתיב בארץ כו' שיצאו למלחמה ועוד דאינו דומה למשל דמייתי לכן נראה לר"י כו' עכ"ל כ"ה בת"י וק"ל:

בד"ה בשלמא לרבי מאיר כו' משמע מתוך פירושו שאם הלך כו' מותר בבנות כנען וזה אינו דלפי זה סד"א דר"ח ב"ג איירי בע"א ממה שאמר ר"מ לכך פר"י כו' עכ"ל כ"ה בת"י ולפירוש הקונטרס ודאי דניחא דהוי מעשה ותנאי שהמעשה היה השבועה וישביעני אדוני לאמר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני גו' והתנאי אם לא אל בית אבי תלך וגו' דמשמא אם ילך לא תחול השבועה ומותר ליקח מבנות כנען ויתיישב לפירושו הא דמייתי מעיקרא קרא בתרא אז תנקה מאלתי שהוא סיפורו של אליעזר ובתר הכי אייתי קרא דלקמיה שהוא דבורו של אברהם עצמו לאליעזר משום דבקרא קמא אינו מפורש התנאי דכתיב אשר לא תקח אשה לבני מבנות וגו' כי אם אל ארצי וגו' דמשמע שהשבועה היתה לשניהם שלא יקח אשה מבנות כנעני כ"א ממשפחתו אבל בקרא בתרא מפורש בלשון תנאי דכתיב וישביעני אדוני לא תקח גו' אם לא אל בית אבי תלך וגו' דמשמע אם ילך לא תחול השבועה ומותר בבנות הכנעני ולדברי התוספות ק"ק אמאי מייתי תלמודא קרא דבתריה מקודם ומיהו קשה לפרש"י שהרי המעשה קודם התנאי וישביעני גו' ואח"כ אם לא אל בית גו' שהוא התנאי גם בלאו דכתיב אז תנקה מאלתי היינו המעשה כי תבא אל משפחתי וגו' הוא התנאי ויש ליישב דסמך אקרא קמא בלאו דכתיב ואם לא תאבה האשה וגו' התנאי ונקית משבועתי שהוא המעשה הרי התנאי קודם למעשה גם דקרא בתרא מסיים ביה ואם לא יתנו לך אז תנקה מאלתי דהיינו תנאי קודם למעשה ודו"ק:

בד"ה אי לא כתיב כו' פי' בקונטרס כו' וקשה וכי איזה סברא היא שישבו בבתיהם וירשו עם אחיהם כו' עכ"ל. ולכאורה אין בזה כ"כ קושיא דשפיר מצי סבר כמ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ או כמ"ד לאלו ולאלו נתחלקה וא"כ אין זה ענין לכיבוש אלא שנטלו בתורת ירושה מאבותיהם וא"כ אטו משום שלא סייעו לכיבוש יפסידו ירושת אבותיהם הא ודאי מדינא ליכא למימר הכי דהא אפילו טפלים ובנות יורשות נטלו אע"ג דלאו בני כיבוש נינהו אלא שאם לא יסייעו לכיבוש יש להם עונש בידי שמים כמו שאמר להם משה ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לה' כנ"ל ליישב פרש"י אלא דבלא"ה נראה מפשטא דקרא כמו שתירצו בתוספות דהתנאי היה שיחלצו חושים דוקא לילך בראש ואפ"ה אתי שפיר מה שאמר להם משה ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לה' כיון שהתחייבו עצמן בכך כדמסיים קרא והיוצא מפיכם תעשו:

גמרא בשלמא לר"מ היינו דכתיב אם תטיב שאת כו' אם בחקותי וגו' כבר כתבתי שהתוס' בס"פ שבועת העדות כתבו אהא דמסקינן התם דר"מ גופא לא קאמר אלא בממונא אבל באיסורא מודה דמכלל לאו אתה שומע הן דהכא משום דרוב המצות אית בהו ממונא ובאמת דלכאורה דבריהם תמוהין דהא משמע דהא דקאמר ר"מ בממונא היינו כשהמעשה הוא ממון דומיא דארץ הגלעד שהוא דבר שבממון משא"כ בתנאי לא איכפת לן דהתם נמי התנאי הוי אם יעברו שהוא דבר שבגופו וכיוצא בזה דקדקתי בלשון התוס' בפרק מי שאחזו דף ע"ה בד"ה לאפוקי ע"ש מיהו בההיא דס"פ שבועת העדות דמייתו מהך דשמעתין אתי שפיר להיפך דאיכא למימר דהמעשה באם תטיב ואם בחקותי הוא שכר המצות ודמיא טפי לממונא מלאיסורא אלא שכל זה דוחק ובר מן דין קשיא לי מאי מקשה הכא מאם תטיב ומאם בחקותי דהא ודאי הוצרך לכפול דהא בפ"ק דברכות אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי שכל דיבור היוצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר וא"כ אי לאו דכפליה היה מתקיים השכר אף אם לא נתקיי' התנאי תו איכא למידק מה שכתבתי לעיל דמשמע מפרש"י דעיקר טעמא דר"מ דבעי כפילא היינו משום דלא אלים תנאי לבטל המעשה שהתחיל מיד וא"כ לא שייך הא מילתא באם תטיב ואם בחקותי דאכתי ליכא מעשה כלל דאדרבא לשון אם היינו לכשיתקיים התנאי ולא מעכשיו כדאי' בפ' מי שאחזו. והנלע"ד ליישב חדא מגו חדא והיינו לפי מה שהעליתי בסמוך דעיקר טעמא דר"מ ודאי משום דמסברא לעולם המעשה קיים ולא אתי דיבורא ומבטל המעשה אם לא עכ"פ היכא שהדיבור הוא בענין היותר טוב מה שמועיל בכ"מ וכיון דאשכחן דב"ג וב"ר שהוא ממון דבעי ת"כ ממילא מוקמינן נמי לכולהו תנאי' שיש בהן מעשה נמי דוקא בכה"ג ורחב"ג דפליג היינו דס"ל דליכא שום צד מעליותא בכפילות דברים כיון דמכלל לאו נשמע הן אין לחלק כלל וא"כ מקשה הכא שפיר מכל הנך דשמעתין דנהי דאיכא האי טעמא שהוצרך לכפול דאל"כ לא היה חוזר מ"מ השתא דכפלי' ודאי חוזר בו א"כ ע"כ דכפילא שכפלו בפירוש עדיף טובא מהיכא דלא כפלו אבל לרחב"ג דלא מהני כפילא כלל אם לא בדבר חדש מקשה שפיר וכן יש לפרש בכל הסוגיא כמו שאבאר:

(קונטרס אחרון) ע"ב גמרא בשלמא לר"מ היינו דכתיב אם תטיב שאת כו' ואם בחקותי תלכו וגומר וכתבו התוספות בס"פ שבועת העדות דאף על גב דר"מ גופא לא איירי אלא בממונא ולא באיסורא אלא משום דרוב המצות אית בהו ממונא וכתבתי דיש לתמוה הרבה בדבריהם דהא משמע בפשיטות דהא דמחלקינן בין איסורא דאית בה ממונא היינו לענין המעשה ולא בענין התנאי וא"כ מה זה שכתבו דרוב המצות אית בהו ממונא דהא המצות אינן המעשה אלא התנאי תלוי בהן. וכיוצא בזה דקדקתי בפ' מי שאחזו דף ע"ה בד"ה לאפוקי וכתבתי ליישב דבריהם בדוחק. לולי דבריהם יש ליישב הסוגיות בפשיטות שיהיו עולין בקנה א' הסוגיא דהיכא ודס"פ שבועת העדות כמ"ש כאן בפנים ולעיל בלשון המשנה:

שם בשלמא לר"מ היינו דכתיב אז תנקה מאלתי הא דמייתי מהאי קרא שהוא סיפור אליעזר ולא מייתי מעיקרא האי קרא דאם לא תאבה האשה ללכת שהן דברי אברהם בעצמו נראה משום דודאי מפשטא דקרא דשבועת אברהם לאליעזר משמע דעיקר השבועה לא היה אלא שלא יקח אשה מבנות כנען אבל לענין שיקח לו אשה ממשפחתו לא משמע שהשביעו על כך ולא שמעינן לה אלא מדיוקא דקרא דאם לא תאבה האשה והיית נקי מאלתי דמשמע דאם תאבה שייך השבועה נמי וא"כ אדרבא לכאורה הוי מהכא סייעתא לרחב"ג דמכלל לאו נשמע הן אבל מקרא דאז תנקה מאלתי מקשה שפיר שהוא דרך תנאי גמור דהכי כתיב בהדיא וישביעני אדוני אשר לא תקח אשה אם לא אל בית אבי תלך משמע שהשביעו ג"כ על ככה ואפ"ה הוצרך לכפול כנ"ל וכ"כ מהרש"א ז"ל אלא דלא ידענא מאי קשיא ליה למהרש"א ז"ל לשיטת התוס' דלשיטתם נמי מה שכתבו דב' שבועות השביעו היינו נמי מקרא דאז תנקה מאלתי וכדפרישית. ומה שהקשה מהרש"א ז"ל עוד בשיטת רש"י דהוי מעשה קודם לתנאי דהשבועה היא המעשה נ"ל דלא קשה מידי דבלא"ה לא בעינן לענין שבועה כל דיני התנאים דאלת" ה היכי שייך ביה שום תנאי ות"ל דהשבועה גופא א"א לקיים ע"י שליח וכמ"ש בפ' מי שאחזו דף ע"ה בשם הרמב"ן ז"ל ע"ש אלא דלענין מכלל לאו אתה שומע הן שפיר שייך בפלוגתא דר"מ ורחב"ג דלמ"ד לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן אין כאן שבועה כלל דלא הוו אלא כידים שאין מוכיחות דלא הוו ידים דכתיב כי יפליא וה"נ דכוותי' ובהכי א"ש טובא כל הסוגיא דפ"ק דנדרים ולא נצטרך לדחוק דנדרים איסורא דאית בהו ממונא הוא מיהא בההיא דשמעתין בלא"ה א"ש כדפרישית דעיקר השקלא וטריא דכיון דאשכחן מיהא שום דוכתא שהכפל מועיל יותר ה"נ אית לן למימר בתנאי שיש בו מעשה גמור כנ"ל נכון בעזה"י ודוק היטיב:

תוספות בד"ה בשלמא לר"מ כו' שהרי משמע מתוך פי' הקונטרס שאם הלך אליעזר כו' יהא מותר בבנות כנען וזה אינו עכ"ל. אמת שכן נראה ג"כ מפרש"י בחומש ולענ"ד זה מוכרח דאי ס"ד שאסר בנות כנען לגמרי א"כ מה צורך להשביעו על ככה דבדיבור בעלמא הוי סגי כיון דלא הוי שלוחו על בנות כנען כלל וכל שליח שעבר על שליחותו פשיט' דלא עשה כלום משא"כ אם עיקר התנאי הי' דוקא לאסור בנות כנען אם לא יאבו בני משפחתו ליתן לו אשה ואם לא יאבו הותר לו לילך וליקח אשה מבנות כנען א"כ הוצרך להשביעו שלא יערים בכך וכבר הארכתי בזה דלכאורה מה שפרש"י בחומש ג"כ בפסוק דאולי לא תאבה האשה דאלי כתיב בת היתה לו לאליעזר והשיב לו אברהם אין ארור מדבק בברוך א"כ משמע לכאורה דאף אם לא תאבה אפ"ה לא הותר בכנענית וקודם לזה פרש"י על פסוק וקח לי משם אשה שיקח לו מבנות ענר אשכול וממרא וכנענים היו וכבר הרגישו המפרשים בזה ואני לא הארכתי בהם דמדרשים חלוקים הם ואין להאריך כאן:

גמרא בשלמא לר"מ היינו דכתיב אם בחקותי כו' אלא לרחב"ג למה לי אע"ג דמילתא דפשיטא היא שהוצרך לכפול משום דנפישי קללות טובא שאין לשומען מתון ההן דברכות אלא דנראה דאפ"ה מקשה שפיר מהנך קללות דשייכי בהנך עניני גופא דברכות כגון ונתתי גשמיכם בעתם דמכלל הן נשמע דאם לא ילכו בחקותי לא יהיה גשם ואפ"ה הוכפל בפרשה וכה"ג טובא ואפ"ה משני שפיר דבחדא מילתא גופא נמי איכא מידי דלא ברכה ולא קללה כגון ונתתי גשמיכם בעתם עיקר הברכה שיהא בעתם גשמי הברכה משא"כ אם לא ילכו לא יהיו בעתם אבל מ"מ לא יעצרו הגשמים לגמרי מש"ה איצטריך למיכפל שלא יהיו לגמרי וכן בכל כיוצא בזה וכה"ג יש לפרש נמי בהא דמקשה בסמוך בשלמא לר"מ היינו דכתיב אם תאבו ושמעתם ואם תמאנו ומריתם אלא לר"ח ב"ג ל"ל משום דהמקשה נמי הוי סבר דהאי חרב תאכלו לאו חרב ממש הוא דלא שייך ביה שפיר לשון אכילה ועוד שאין זה דבר והיפוכו אע"כ הוי מפרש להאי חרב תאכלו שיאכל' מחורבת הארץ ולא מטוב הארץ דהוי דבר והיפוכו וא"כ מקשה שפיר ואהא משני נמי שפיר דאכתי ה"א לא טובה ולא רעה קמ"ל חרב תאכלו כדמסיק דקשין לגוף כחרבות כנ"ל נכון:

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר, הַיְנוּ דִּכְתִיב "אִם תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ". מקשים במתניתין אמאי לא הביא רבי מאיר פסוק זה ד'אִם תֵּיטִיב' (בראשית ד, ז) או פסוק ד'אָז תִּנָּקֶה' (בראשית כד, מא) או פסוק ד'אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ' (ויקרא כו, ג) דקדמי לקרא (במדבר לב, כט) ד'בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן'? ונראה לי בס"ד דפסוק 'אִם תֵּיטִיב' ופסוק 'אִם בְּחֻקֹּתַי' הם דברי השם יתברך ואיכא למימר הכא שאני משום דאמרו בגמרא דברכות (ברכות ו:) אמר רבי משמיה דרבי יוסי כל דבור היוצא מפי הקדוש ברוך הוא לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר ולכן אי לאו דכפליה היה מתקיים השכר אפילו אם ימאסו בחקותיו ואפילו אם לא יטיב ולכך הוא יתברך חזר ואמר בפירוש הגזרה להפך וכמ"ש פני יהושע לתרוצי בעד רבי חנינא בן גמליאל עיין שם. ולכן כיון דאיכא למדחי בהכי הביא פסוק 'בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן' שהוא בדברים שדבר משה רבינו ע"ה עמהם והא דלא הביא פסוק ד'אָז תִּנָּקֶה מֵאָלָתִי' משום דהוה קודם מתן תורה ואפשר לומר בדיני בני נח כך היו נוהגים במשפטי התנאים ואין הוכחה מזה כי עדיין לא נמסרו חוקות התנאים מסיני וניחא ליה להביא פסוק האמור אחר מתן תורה שנמסרו אז חוקות התנאים ומשפטי התורה.

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר, הַיְנוּ דִּכְתִיב 'אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ', 'וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ', אֶלָּא לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל, לָמָּה לִי? (ויקרא כו, טו). קשא והלא כבר הקשה לו מפסוק (בראשית ד, ז) 'אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת'? ותירץ דהוה אמינא 'אִם לֹא תֵיטִיב' לא אגרא ולא דינא והכא נמי יתרץ הכי וכדמשני ליה הכי באמת דהוה אמינא לא ברכה ולא קללה. ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב פני יהושע ז"ל אף על גב דמלתא דפשיטא היא שהוצרך לכפול משום דנפישי קללות טובא דאין לשומען מתוך הן דברכות אלא דנראה דאפילו הכי מקשי שפיר מהנך קללות דשייכי בהך עניינא גופא דברכות כגון וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם (ויקרא כו, ד) דמכלל הן נשמע דאם לא ילכו בחקותי לא יהיה להם גשם ואפילו הכי הוכפל בפרשה וכהאי גונא טובא ואפילו הכי משני שפיר דבחדא מלתא נמי איכא מידי דלאו ברכה ולאו קללה כגון וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם עיקר הברכה שיהיה בעתם גשמי הברכה מה שאין כן אם לא ילכו בחקותי לא יהיו בעתו אבל מכל מקום לא נעצרים הגשמים לגמרי משום הכי אצטריך למכפל שלא יהיו נעצרים לגמרי וכן בכל כיוצא בזה עד כאן לשונו. ובזה נתרצה שפיר קושיא שהקשיתי דהמקשן ידע שיש לתרץ הכא באותו תירוץ של 'אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת' דאם לא ילכו בחוקות הא־ל יתברך לא יהיה ברכה דהיינו גשמי רצון בעתם ולא יהיה קללה שיהיו נעצרים לגמרי וכן בכל אותם קללות שיש כנגדם בברכות איכא למימר הכי אך סבר המקשן דהתירוץ הזה הוא דוחק יען דמאחר דבפרשה זו יש קללות גדולות שצריך לכתוב בפירוש על אם לא ילכו בחקותי והם אותם שלא נזכר כנגדם בברכות וכמו שכתב הרב פני יהושע ז"ל אם כן שומע אני שודאי גם אותם קללות של גשמים וכיוצא שנזכר כנגדם ברכות באם ילכו בחקותיו גם אלו יהיה להם כנגדם קללות אם לא ילכו כיון דבאמת איכא קללות טובא בפירוש למה יהיו ניצולים מקללות אלו ואדרבה הסברה מחייבת כיון דצריך שיבואו עליכם קללות אם ימאסו ראוי יותר שיבואו קללות שהם הפך אותם הברכות ולא דמי להך קרא ד'אִם תֵּיטִיב' דהוה אמינא אם לא יטיב ליכא אגרא ולא דינא דהתם לא נמצא דינא מפורש כלל אם לא היה כופל הדבר ותירץ לו דאפילו הכי הייתי חושב וכדי שלא לטעות פירש להדיא.

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר, הַיְנוּ דִּכְתִיב "אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם" וְכוּ', "וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם" וְכוּ'. אֶלָּא לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל, לָמָּה לִי? (ישעיהו א, יט). גם כאן יש להקשות קושיא דלעיל דהא כבר הקשה לו מפסוק 'אִם בְּחֻקֹּתַי' (ויקרא כו, ג) ותירץ לו דהוה אמינא לא ברכה ולא קללה וכאן נמי יתרץ דהוה אמינא לא טובה ולא רעה! וכאן לא שייך תירוץ דלעיל. ונראה לי בס"ד דהמקשן סבר כאן לא יכון תירוץ זה משום דמצינו בתורה בפסוק 'אִם בְּחֻקֹּתַי' הנאמר לרבים דאם לא ילכו בחוקות השם יתברך לא יהיו ניצולים מקללות שהם הפך הברכות לכן גם בדברי הנביאים יש לומר כן וליכא למטעי בסברה זו לומר אם ימאנו לא טובה ולא רעה מאחר דמפורש בתורה הפך סברה זו והשיב התרצן דאף על פי כן פירש הנביא בדבריו ולא סמך אילפותא למילף מדברי תורה.