דף ביאור
מסכת קידושין דף מ״ט עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת קידושין דף מ״ט עמוד ב׳
מסכת קידושין דף מ״ט עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 13 קטעים ממוספרים, כ־503 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
ה"ג מאי תורה מדרש תורה:
בן עזאי ובן זומא תלמידים היו ובחורים ולא באו לכלל סמיכה ולא היו בימיהם כמותם בתורה כדתנן (סוטה דף מט.) משמת בן עזאי בטלו השקדנים:
בכל מקום מאחד מן המקומות:
ואפילו במסכת כלה שאין עומק בה וברייתא היא וכך היא שנויה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה:
בכל מקום מאחד מן המקומות:
דברי חכמה מילתא דתליא בסברא:
רבי אלעזר בן חרסום אמרינן במסכת יומא (דף לה:) שהניח לו אביו אלף ספינות בים וכנגדן אלף עיירות ביבשה:
ר' אלעזר בן עזריה תריסר אלפי עגלים היה מעשר מעדרו כל שתא (שבת דף נד:):
ועוד 16 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Kiddushin 49b · Sefaria
תוספות
לבנות לה בית פי' בקונטרס לבנות לה ולא בנו כמו אז יבנה שלמה במה לכמוש ואמרי' (שבת דף נו:) ביקש לבנות ולא בנה וי"מ מדכתיב לה ולא כתיב להן משמע דליכא אלא אחת והיינו חנופה ולא נהירא דהא בכל הפרשה קורא איפה לשון יחיד ועל זה שייך שפיר לבנות לה וי"מ מדכתיב לה בלא מפיק ה"א דכל לה שבמקרא מפיק ה"א בר משלשה וזה אחד מהם הוי כמו לא באל"ף ואשמועינן דלא נתקיים לה שם זה וכן פירש רש"י גבי ויקרא לה נובח בשמו (במדבר לב) שהוא רפה לפי שלא נתקיים לה שם זה:
דברים שבלב אינם דברים משמע דוקא משום שלא פירש דבריו אבל אם פירש דבריו להדיא ואמר בשעת המכר שהוא מוכרם לפי שהוא רוצה ללכת לארץ ישראל הוה המכר בטל וקשה אמאי הא בעינן תנאי כפול והרי לא התנה שאם לא ילך לא יתקיים המקח ורשב"ם פירש (סוכה דף מא:) גבי אתרוג על מנת להחזיר אם החזירו יצא לא החזירו לא יצא ואע"ג דבעינן תנאי כפול הני מילי באיסור כגון התקדשי לי על מנת שתתני לי מאתים זוז וכן בגט אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אבל בממון לא בעינן תנאי כפול ולא נהירא דהא כל תנאי ילפינן מבני גד ובני ראובן והתם דבר שבממון ואומר ר"י דצריך לחלק ולומר דיש דברים שאינם צריכין תנאי כפול אלא גלוי מילתא דאנן סהדי דאדעתא דהכי עביד וגם יש דברים דאפילו גילוי מילתא לא בעי כגון ההיא. דהכותב כל נכסיו לאחרים ושמע שיש לו בן שהמתנה בטלה וכן הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא לפי שאנו אומדין שלכך היה בדעתו וכמו כן אנן סהדי דלא זבן אלא אדעתא למיסק לארעא דישראל:
Tosafot on Kiddushin 49b · Sefaria
רשב"א
בעידנא דזבין לא אמר וכו' פירוש כגון שאמר קודם שעת מכירה שהוא רוצה לעלות, ומפני כך הוא מחזר למכור, ואפילו הכי כיון שלא אמר לה בשעת המכר, קרינן להו דברים שבלב, דדלמא בעת המכר חזר בו מכונתו ורוצה הוא למכור בין עולה בין אינו עולה, דומה לכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, שגלה תחלה דעתו, וכיון דבשעת מעשה לא אמר, קרינן ליה דברים שבלב, אבל אם לא אמר לא בתחילה ולא בסוף, פשיטא ואפילו דברים שבלב לא הוו, דאם כן כל מוכרין יהיו אומרין כן כשרוצין לחזור בהן.
Rashba on Kiddushin 49b · Sefaria
ריטב"א
איזה תלמיד כל ששואלין אותו דבר הלכה בתלמודו ואומר אפילו במסכת כלה הכא משמע דלקולא נקטי' מסכת כלה ואלו בפרק אלו קשרין (דף קי"ז) אמרינן אזהו תלמיד חכם כל ששואלין איתו דבר הלכה בכל מקום ואומר ואפי' במסכת כלה אלמא מסכת כלה חמורה היא. והנכון דמסכת כלה הנאמר כאן וכאן חדא היא והיא אותה מסכתא שפתיחתה כלה בלא ברכה מסכתא קטנה וקלה היא כדמשמע הכא ומחמת כך אינה שגורה בפי החכמים ומשום הכי אמרי' התם שצריך תלמיד חכם שיהא בקי בכל התלמוד ואפילו במסכה כלה שאין דרך להיות רגילין בה:
תשעה נטלו חזירים יש שפירשו עמלק כדכתיב בו יכרסמנה חזיר מיער ועליהם אמרו בהגדה למה נקרא שמו חזיר שעתיד הקב"ה להחזירו לישראל לעתיד לבוא. ואין צורך לכך כי בספר הטבעים כתב שהצרעת ונגעים בחזירים הרבה בטבע:
מאי עניות דאמרי' שהוא סי' לגסות הרוח עניות תורה וההיא לא הוה בבבלי זו חנופה וגסות [הרוח] (הרוח) שירדו לעולם שהאיפה י"ח קבין והם ט' קבין של חניפה וט' של גסות הרוח שהם דברי רוח:
דיקא נמי וכו' ההוא גברא דזבינהו לנכסיה כו' אמר רבא כיון דלא אמר מידי בשעת מכר הוה להו דברים שבלב ודברים שבלב אינם דברים וכן הלכה:
Ritva on Kiddushin 49b · Sefaria
מאירי
על מנת שאני תלמיד אין אומרין כבן זומא וכבן עזאי אלא כל ששואלין אותו דבר בתלמודו ואומרו ואפילו בדברים הקלים שרוב העם יודעים בהם קצת ענינים כגון הלכות החג בחג ושל עצרת בעצרת ושל פסח בפסח והוא הרמוז כאן בהלכות כלה מלשון דרשה שהיו דורשים בזמנים אלו ויש מפרשים אותו לחומרא כלומר במסכת כלה שהיא מסכתא זרה ושאינה מתלמוד שלנו ואין הדברים נראין:
על מנת שאני חכם אין אומרים כר' עקיבא וחבריו להיות מעמיק במה שאין יד הבריות שולטות לשאול בו אלא כל ששואלין אותו דבר חכמה בכל מקום והוא אומר:
על מנת שאני גבור אין אומרים כאבנר בן נר וכיואב בן צרויה אלא כל שחבריו יראין ממנו מפני גבורתו וכן על מנת שאני עשיר אין אומרים כר' אלעזר בן עזריה וכר' אלעזר בן חרסום אלא כל שבני עירו מכבדין אותו מפני עשרו:
על מנת שאני צדיק אפילו היה רשע גמור הרי זו מקדשת שמא הרהר תשובה בלבו על מנת שהוא רשע אפילו צדיק גמור מקדשת מספק שמא הרהר ע"ז בלבו וכתוב למען תפוש את בני ישראל בלבם:
מי שמכר את ביתו וכבר הוציא קול וגלה דעתו להדיא שאינו מוכר אלא מפני שדעתו לעלות לארץ ישראל ונתפשט הקול הרבה אלא שמכל מקום לא הזכיר הוא גלוי הדעת זה בשעת המכירה מכרו קיים אע"פ שלא עלה ואע"פ שהיה בדעתו דוקא על דעת לעלות שאין דברים שבלב כלום התנה בדבר זה תנאי גמור בשעת המכר ר"ל שאמר הריני מוכר זה על מנת שאעלה לארץ ישראל אע"פ שאין כאן כפל תנאי דבריו קיימין שאין צריך כפל תנאי בעל מנת ואפילו באם הדין כן לדעת האומרים שאין צורך תנאי כפול בממון כמו שיתבאר ולדעת הפוסקים שאף בממון צריך תנאי כפול אתה מפרשה בעל מנת או בכפל תנאי וכל שהתנה מיהא דרך תנאי אם בכפל תנאי אם שלא בכפל תנאי כל אחד לשיטתו אינו מכר ואע"פ שהוא יכול לעלות שהרי מכל מקום מכר דרך תנאי שאם לא יעלה לא יהא מכר ואע"פ שמרצונו הוא מתעכב ולא מחמת אונס מכל מקום אין זה מכר ואין אומרים לו לא קום סליק ולא אי בעית סלקית הואיל והתנה מכרו על מנת לעלות לארץ ישראל אם בתנאי כפול או בעל מנת או שלא בתנאי כפול ואפילו באם כל אחד לשטתו ועלה אלא שלא מצא שם דירה או שראה שאינו יכול לדור שם מפני היוקר או שאר סבות וחזר וירד אף זה מכר שלא התנה אלא על דעה לעלות וכבר עלה ואע"פ שבלבו היה לעלות ולדור דברים שבלב אינם דברים לסתור מה שנאמר בפה לא הזכיר עלייה זו דרך תנאי אלא שאמר בשעת המכר שהוא מוכר על דעת לעלות או שאינו מוכר אלא על דעת זו ואין זה תנאי אלא גלוי דעתו שעליו הוא מוכר ונשתנית רצונו ואינו עולה הואיל ואין כאן תנאי אלא גלוי הדעת והוא יכול לעלות אומרים לו קום סליק ואפילו היה עכשו אונס בדרך ואינו יכול לעלות הואיל ומכל מקום כשמכר היה יכול לעלות אומרים אי בעית הות סלקת ואת הוא דפשעת היה אונס מתחלה ועד סוף ועדין האונס שם וניכר שהוא אונס קבוע או שקבע זמן בגלוי דעתו ועבר הזמן יש אומרים המכר בטל אע"פ שאין כאן תנאי גמור הואיל וגלה דעתו בשעת המכר ושאינו יכול לעלות ושאין צד פשיעה במה שלא עלה ויש אומרים שאף זה הואיל ולא התנה אין כאן אלא דברים שבלב ונראה לי כדעת ראשון שאם לא כן מה הוצרכנו לקום סליק ולאי בעית סלקת הרי מכל מקום מצד דברים שבלב אתה מקיים את המכר ועוד מה הוצרכו גדולי הפוסקים להביאה אלא שהדברים נראין כן:
ושלש מעשים שהוזכרו כל אחד למדנו ממנו דין בפני עצמו וכלל הדברים שכל שמכר ולא גלה דעתו בשעת המכר אע"פ שגלהו בשוקים וברחובות אף לפני הלוקח הואיל ולא גלהו בשעת המכר אפילו היה שם אונס מתחלה ועד סוף מכרו קיים וזהו ענין מעשה הראשון התנה בתנאי גמור בשעת המכר אפילו נתעכב מרצונו מכרו בטל ואם עלה ואע"פ שלא מצא דירה מכרו קיים וזהו ענין המעשה השני לא התנה בתנאי גמור אלא שגלה דעתו בשעת המכר הדבר תלוי באונס על הדרך שכתבנו וזהו ענין המעשה השלישי:
וממה שכתבנו למדת במעשה שהיה באחד שנתן את ביתו מתנה גמורה לבנו מחיים על מנת שלא יצטרך הוא למזונות ועמד והפקיר כל נכסיו והרי הוא צריך פרנסה וקצת חכמים דנו בו שאין לו על הבן כלום ואומרים לו את הוא דפשעת ואי בעית לא אפקרת לניכסך אינו כן שמאחר שתנאי גמור הוא אע"פ שהוא סבב בעצמו כן חוזר מכח תנאו וכן אתה לומד דבר זה ממה שאמרו בפרק קורדיקוס התקין הלל שיהא חולש מעותיו ללשכה וכו' אלמא שאלמלא תקנות אע"פ שבפשיעתו של זה נשאר הפירעון אין חושבין אותה בנגזלת:
אע"פ שפסקנו שדברים שבלב אינם דברים לסתור מה שנאמר או מה שהותנה בפירוש אין הדבר מוחלט כל כך אלא כל שיש שם אומדנא דמוכח דנין אחריו כדין האמור במברחת שכתבה שטר מתנה לאחד מבניה ואחר כך מת בעלה ואמרו שלא נתנה אלא להבריח נכסיה מבעלה וכן במה שאמרו באחד ששמע שמת בנו והניח כל נכסיו לאחרים ואחר כך בא בנו ואין אלו שהזכרנו בסוגיא זו דומות לאלו לדון בהם כן מצד אומדנא דמוכח שכל מה שבסוגיא זו אין האומד אלא מתוך דבריו הא כל שלא גלה את דעתו אין כאן אומד אבל זו שבהברחה ושמע שמת בנו אף בלא שום דבור יש שם אומד מאליו ולא עוד אלא שבאלו שהוזכרו כאן המעות מפקיעין את האומד שאיפשר שהמעות גורמין לו להתרצות אף כנגד מה שהיה בדעתו וכן בפרק מרובה אמרו באשה אחת שהיה בנה מיצר לה קפצה ונדרה כל מי שיבא איני מחזירתו קפצו עליה בני אדם שאינן מהוגנין לה ואמרו לא נתכונה זו אלא להגון לה שאף זו האומד בא מאליו וכן שכיב מרע שכתב כל נכסיו והבריא וכן בתלוה ויהיב שאין מתנתו מתנה אפילו אמר רוצה אני שלא אמר כן אלא מחמת אונס ובתלוה וזבין זביני זביני מטעם שכתבנו שהמעות עושין אותו מרוצה אף כנגד מה שבלבו וכן בענין נודרין להרגין שנודרין יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של בית המלך ומבטל בלבו אונס שאני ואעפ"כ צריך שיקיימנו יום אחד ושיאמר בלבו יאסרו וכו' היום שבמקום איסור החמירו בו קצת ומה שאמרו במסכת כלה נשבע לה ר' עקיבא ובטל בלבו אע"פ שלא היה שם אונס אלא כדי לברר את דבריו אף זו אינה אלא ללמוד הלכה שלא ליכשל בה לדורות וכן שאף השבועה עצמה יש לדון בה שאינה כלום שהרי אינה בידו ונדנוד סרך שבועה לבטלה אפשר שדברים שבלב מעבירין אותה ואף לענין חמץ בפסח לא אמרו בטול בלבו אלא במקום שיש שם סרך אונס כגון תלמיד היושב לפני רבו או חור שבין יהודי לארמאי או הולך להציל מן הגייס או שהולך למצותו או שמא בזו נראה לי שלא אמרו אינן דברים אלא במקום שיש בו טענה עם אחרים אבל שבועה ובטול חמץ דברים שבלב דברים ועוד שזו שבבטול אין כאן דברי פה שיהיו דברים שבלב סותרות אותם ולא אמרו אינן דברים אלא לענין סתירת מה שנאמר בפה ומה שאמרו במתכוין לומר תרומה ואמר מעשר או מעשר ואמר תרומה עולה ואמר שלמים או שלמים ואמר עולה שלא אמר כלום עד שיהו פיו ולבו שוים אינה ראיה לומר שדברים שבלב דברים שזו אף הוא אינו מתכוין לומר כן ולישניה הוא דאיתקיל ליה ואף דבור שבפה אין כאן ודברים שבלב שאינן דברים פירושו שאומר הדבר בפיו ומתבטל בלבו או שמא כל שבקדשים יצא מכלל זה וכמו שאמרו בהקדשות גמר בלבו מנין תלמוד לומר כל נדיב לב כמו שביארנו בשבועות ועוד שבאלו אין כאן דבור כנגד דברים שבלב ומתוך מה שכתבנו אתה למד להרבה שבתלמוד וילמוד סתום מן המפורש ובקצתם אתה רשאי לפרש שלא בלבו דוקא אלא שהוא קורא בלבו כל שאין קולו נשמע לאזניו הא כל שבלב ממש איפשר בקצתם שאינו כלום:
ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.
Meiri on Kiddushin 49b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בפרש"י בד"ה בן כרך ונמצא בן עיר אע"פ שהטעה לשבח וכו' עכ"ל לפי פירושו ודאי דלכ"ע ניחא להו בבן עיר והוי כמו שבח ממון אבל קשה דא"כ לעיל דפריך משפחה מגודלת דבסיפא אמאי לא פליג ר"ש עליה ה"ל למפרך מרישא דלעיל מינה מבן כרך ונמצא בן עיר אמאי לא פליג ר"ש ולולי פירושו היה נ"ל דליכא שום שבח בבן עיר דאיכא דניחא ליה בבן כרך ואיכא דניחא ליה בבן עיר ואדרבה טפי פסיקא ליה לתלמודא בבן כרך דניחא והכי מוכח בסוף כתובות דקתני אבל לא מעיר לכרך ולא מכרך לעיר וקאמרינן בשלמא מכרך לעיר דבכרך שכיחי כל מילי וכו' אלא מעיר לכרך מ"ט וכו' שישיבת כרכים קשה והשתא מצינן למימר שפיר דר"ש לא פליג בהא כיון דאיכא דניחא ליה וכו' כדפרכינן לעיל ודו"ק:
תוס' ד"ה דברים שבלב וכו' וקשה אמאי הא בעינן תנאי כפול וכו' עכ"ל ואכל הני מתני' דקתני הכא לא תקשי להו בפשיטות אמאי לא תני בהו תנאי כפול כמ"ש התוס' בפרק מי שאחזו וז"ל וכל הני מתני' איירי בתנאי כפול אע"ג דלא פירש דה"נ וכו' ע"ש אבל הכא קשיא להו שפיר דמדיוקא משמע משום שלא פירש וכו' ומהך דאתרוג דקשיא ליה לרשב"ם טפי דמימרא דאמוראי הוא וה"ל לפרש דאיירי בתנאי כפול ומיהו קשה לתירוצו של רשב"ם אכתי תקשי מההיא דהמקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת וכו' מדיוקא משמע אם פירש דבריו להדיא הוי תנאי ואנן בעינן תנאי כפול ולתירוץ של ר"י דמיירי הך מתניתין דהמקדש וכו' כסבור שהיא כהנת דאיכא ביה גילוי מילתא דהוה מהדר קודם קידושין לישא כהנת כעין הך עובדא דבעי למיסק לא"י דהוה ליה גילוי מלתא דקודם המכירה אמר כך וכמ"ש הרא"ש בפרק י"נ ודו"ק:
בפרש"י בד"ה לנכסי מקרקעי אדעתא למיסק וכו' עכ"ל כתב הרא"ש לפי שאין זה דרך אדם למכור קרקעותיו וכו' אבל אם מכר כל מטלטלין שלו אפי' אמר בשעת וכו' עכ"ל ע"ש ולולי דבריו היה נ"ל לפרש מה שדקדק רש"י לפרש דמקרקעי הוו משום דאילו הוו מטלטלין ע"כ הלוקח הוה מוחזק בהו דאם לא כן בלאו הכי יכול לחזור ולא הוו זביני זבינא וא"כ מאי דחי לקמן התם משום דלחומרא והיינו דמספקא לן וא"כ הכי נמי הכא אית לן למימר דהמע"ה ושפיר קאמר דהוה זביני זבינא אבל בקרקע ניחא דלא הוה זביני זבינא דכיון דספיקא הוה קרקע בחזקת בעליה ולא הוה זביני זבינא וק"ל:
Chidushei Halachot on Kiddushin 49b · Sefaria
פני יהושע
שם ההוא גברא דזבין לנכסיה אדעתא למיסק לא"י כו' ופרש"י מקרקעי וכתב הרא"ש ז"ל דדוקא במקרקעי הוי אומדנא דמוכח ואפ"ה קאמר רבא דלא מהני דדברים שבלב נינהו כיון דלא אמר בשעת המכירה משא"כ במטלטלים שאפילו אמר נמי לא מהני אם לא היכא שהתנה בתנאי ממש וע"ז כתב מהרש"א ז"ל דבלא"ה נמי הוכרח רש"י לפרש כן מדאמרינן בסמוך ודלמא לחומרא והיינו משום דמספקא ליה ואכתי בממון מנ"ל לרבא דהוי זביני הא ק"ל קרקע בחזקת בעליה עומדת משא"כ במטלטלים אפילו מספק נמי שפיר קאמר רבא דהוי זביני שהלוקח מוחזק כל זה מדברי מהרש"א ז"ל ובאמת שאין זה מוכרח דבמטלטלים נמי אי ס"ד דמספקא לן בדברים שבלב אי הוי דברים אית לן למימר אוקי המקח בחזקת מרא קמא כיון שאין הלוקח בא להחזיק אלא מספק ה"ל תפיסה לאחר שנולד הספק דלא מהני לשיטת רוב הפוסקים וכמ"ש הרא"ש ז"ל בעצמו והובא בפוסקים בכמה דוכתי דלא מהני תפיסה בספיקא דדינא ועיין בתוספות ס"פ המדיר בחידושינו שם:
שם ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי נראה מפרש"י דדוקא בשעת גמר מקח לא אמר אבל מעיקרא בתחלת המקח הודיע ללוקח וגילה דעתו שמוכרה אדעתיה למיסק ואפ"ה חשיב ליה רבא לדברים שבלב דכיון שלא התנה בשעת גמר המקח אפשר שחזר בו אחר כך וגמר והקנה וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו ובהכי ריהטא כל הסוגייא כמו שאבאר בעזה"י:
תוספות בד"ה דברים שבלב כו' ורשב"ם פירש כו' ולא נהירא דהא כל תנאי ילפינן מתנאי ב"ג וב"ר והתם דבר שבממון כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו דהא הרשב"ם ז"ל גופא ביאר דבריו שם בפרק יש נוחלין דף קל"ו לאו) גבי ההיא דאתרוג וכתב דאנן לא קי"ל כר"מ דבעינן תנאי כפול אלא לרווחא דמילתא מחמרינן בגיטין וקידושין משום חומרא דאיסורא אבל בממון לא חיישינן כלל לדר"מ כיון דחזינן בכמה דוכתי דאפילו גילוי דעת מהני בממון ולא גרע תנאי שאינו כפול מגילוי דעת. והנלע"ד בזה דאפ"ה מקשו התוספות שפיר דמה שכתבו דכל תנאי מתנאי ב"ג וב"ר ילפינן לאו לענין תנאי כפול איירי אלא מעיקר דיני התנאי דאי לאו דילפינן מתנאי ב"ג וב"ר ה"א דדיבורא לאו כלום הוא דמכיון שעשה מעשה התנאי בטל והמעשה קיים וכמ"ש רש"י ז"ל להדיא בפרק המדיר דף ע"ד לענין תנאי שאפשר לקיים ע"י שליח והוא מוסכם מכל הפוסקים והמפרשים דאפילו רבי חנינא בן גמליאל דפליג לענין תנאי כפול אפ"ה מודה בשאר דיני תנאי דבעינן דומיא דב"ג וב"ר ואם כן מקשו שפיר כיון דלפרשב"ם גילוי דעת לא עדיף מתנאי שאינו כפול אלא גריעא מיניה א"כ אכתי מאי מקשה הכא מנ"ל לרבא הא ומאי ראיה צריך על זה הא סברא פשוטה היא כיון דרחב"ג לא פליג אדר"מ אלא לענין דלא בעינן דומיא דב"ג וב"ר בתנאי כפול דהתם הוצרך לכפול אבל מ"מ מודה מיהא דבעינן מיהא תנאי גמור שאינו כפול דומיא דב"ג וב"ר שהיה מיהא תנאי גמור ואפילו בתנאי ממש אי לאו דאשכחן לה בב"ג וב"ר ה"א דלא מהני כדפרישית דדיבורא בעלמא הוא ואתא מעשה ועקריה לתנאי א"כ השתא לא מהני גילוי דעת אף בממון דאתא מעשה המכירה ועקריה לדברים שבלב לכך הוצרכו התוספות לפרש בענין אחר דאיכא גילוי דעת דעדיף מתנאי שאינו כפול ובהא לא צריכין למילף מב"ג וב"ר כיון דאיכא למימר אנן סהדי שע"מ כן דוקא נעשה המעשה ולא עקריה למחשבתו כן נ"ל נכון בכוונת התוספות ובזה סרה ג"כ קושיית מהרש"א ז"ל על שיטת הרשב"ם ז"ל דודאי שפיר קאמר הש"ס בסמוך דבעי לאתויי ראיה למילתא דרבא מההיא דהמקדש ואמר כסבור הייתי דמסתמא אתיא כרחב"ג דאי לר"מ מאי איריא כסבור הייתי הא אפילו בתנאי שאינו כפול נמי לא נתבטלו הקידושין אע"כ דרחב"ג היא ואפ"ה מודה דבעינן מיהא תנאי שאין כפול דומיא דתנאי ב"ג וב"ר הא דברים שבלב לא מהני כלל דהמעשה עוקר לדברים שבלב וא"כ ה"ה לממון דהא עיקר תנאי ב"ג וב"ר בממון הוה ואהא דחי הש"ס שפיר דלמא לחומרא פירוש דלכ"ע מאי דילפינן מב"ג וב"ר הוי תנאי גמור לבטל המעשה אבל היכא דליכא דומיא דב"ג וב"ר כגון תנאי שאינו כפול לר"מ או דברים שבלב לרחב"ג איכא למימר דמספקא לן אי אמרינן שהמעשה מבטל לדברים שבלב כיון דלא אתני או שמא על דעת הראשונה עושה כיון שגילה דעתו מעיקרא וכמו שאבאר. נמצא דלפ"ז סרה ג"כ קושיית התוספות מעל פירוש הרשב"ם ז"ל דהא דאמרינן נמי בשמעתין מנ"ל לדבא הא היינו משום דמסברא איכא למימר דמידי ספיקא לא נפקא אי ביטל המעשה את גילוי הדעת מדלא התנה בפירוש או דלמא על דעתו הראשונה עושה וא"כ אית לן למימר קרקע בחזקת בעליה עומדת כנ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:
בא"ד ואור"י דצריך לחלק כו' וכמו כן אנן סהדי דלא זבין אלא אדעתא למיסק כו' עכ"ל. לכאורה לשון וכמו כן לאו דוקא דהא לקושטא דמילתא אמרינן דהוי דברים שבלב דלא הוי דברים ולא אמרינן אנן סהדי אלא דכך פירושו וכמו כן הכא אילו התנה אף בתנאי שאינו כפול הוי מהני דליכא למימר מדלא כפליה פטומי מילי בעלמא אדרבא אנן סהדי דלתנאי גמור איכוון אבל היכא שלא התנה כלל לא אמרינן אנן סהדי דע"מ למיסק זבין ליה דאדרבא אית לן למימר איפכא אי איתא דלתנאי גמור איכוון הו"ל להתנות בפירוש בשעת גמר המקח אע"כ מדלא התנה מסתמא מספיקא גמר ואקני ליה כיון שתלוי בדעת אחרים אם ירצה לקנות על תנאי כן נ"ל והשתא אתי שפיר נמי הא דדייקינן מנ"ל לרבא הא דלמא לעולם איכא למימר דהיכא דאיכא שום אומדנא וסברא אמרינן שאין צריך להתנות כלל אלא מסתמא נמי על דעת הראשונה עושה ובעי לאתויי ראיה מההיא דיקריב אותו דאף על גב דמעיקרא לא הוי ניחא ליה מ"מ כיון שנתרצה בסוף לא אמרינן דעל דעת הראשונה עושה דלא ניחא ליה אלא המעשה עוקר הגילוי דעת דמעיקרא וה"נ דכותיה ודחי דילמא שאני התם דאנן סהדי לגמרי דהוי אומדנא דמוכח טפי שאינו עושה על דעתו הראשונה וכמו שאבאר עוד בסמוך ליישב הסוגייא לכל א' מהפירושים ודו"ק:
Penei Yehoshua on Kiddushin 49b · Sefaria
בן יהוידע
עֲשָׂרָה קַבִּין חָכְמָה יָרְדוּ לָעוֹלָם על מספר העשרה אין לשאול כלום מפני שאין לך שפע בעולם שאינו כלול מעשרה כנגד עשרה ספירות ולכן העולם נברא בעשרה מאמרות אך משקל הקבין דנקיט כאן צריך לנו לדעת מה טעם יש במשקל הקב דנקיט בזה? ונראה לי בס"ד דידוע הקב הוא מ"ח זתים יען דהקב הוא ארבעה לוגין וכל לוג ששה בצים וכל ביצה שני זתים נמצא הקב הוא מ"ח זתים ולכן נקיט החלקים של העשרה בחכמה על משקל קב שיש בו מספר מ"ח כנגד מ"ח מעלות שהתורה נקנית בהם וכמו שאמרו בברייתא דאבות (משנה אבות ו, ו) התורה נקנית בארבעים ושמונה מעלות כמנין חיל [48] ולכן עשרה חלקים של חכמה דקאי על חכמת התורה נקיט להו במשקל קבין שכל קב הוא מ"ח זתים ועשה המספר של מ"ח בזתים לרמוז אין התורה נקנית במ"ח אלא אם כן ימרמר האדם את חומר שלו כמרירות הזית. ועוד נראה לי נקיט המשקל על קבין כי כל קב הוא תל"ב דרהם יען כי כל זית הוא תשעה דרהם ושם העולם שירדו הקבין אליה נקרא תבל ולכן נקיט המשקל של החלקים בקב שהוא תל"ב דרהם כמנין תבל [432] ולכן בשאר דברים דנקיט אחרי זה גם כן נקיט המשקל בקבין שכולם ירדו לעולם הנקרא תבל.
זוֹ חֲנֻפָּה וְזוֹ גַסּוּת הָרוּחַ שֶׁיָּרְדָה לְבָבֶל עיין פירוש רש"י ז"ל. ועוד נראה לי בס"ד לרמוז שני מדות אלו באותיות האיפה כי שני אותיות ה"א ואל"ף של הא יפה הם שני אותיות מן ג א ו ה ושני אותיות פ"ה וה"א דאי פה הם שני אותיות מחנו פה ואות יו"ד מפסקת ביניהם לסימן. ועוד נראה לי בס"ד דנרמזו שתים אלה במה שנאמר וַתִּשֶּׂאנָה אֶת הָאֵיפָה בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמָיִם (זכריה ה, ט) וההפרש שיש בין מספר שמים [390] לבין מספר ארץ [291] הוא צ"ט כמנין 'טיט היון' [99] ואיתא בזוהר הקדוש דטיט היון הוא היכל רביעי מן ז' היכלות דטומאה והוא בחינת גבורה דקליפה ואקרי האי היכל בשם חובה וכנזכר בקהילת יעקב ז"ל עיין שם. והנה ראש וסוף ג או ה ח נופ ה הוא מספר חובה [21] שהוא שם היכל טיט היון שעולה צ"ט הרמוז במספר ההפרש שיש בין שמים לבין מספר ארץ ולזה אמר וַתִּשֶּׂאנָה אֶת הָאֵיפָה בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמָיִם רצונו לומר הרמוזה בין מספר השמים לבין מספר הארץ. ומה שאמר דָּיְקָא נַמִּי דִּכְתִיב ' לִבְנוֹת לָה בַיִת ' (זכריה ה, יא) פירש רש"י ז"ל דהיינו חנופה לבדה ויש להבין מנא ליה לפרש על חנופה ולא על גסות הרוח? ונראה לי בס"ד כיון דחנופה נרמזה לבסוף באומרו 'כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה' לכך יש לומר דקאי על דסמיך לה וכהאי גונא מצינו בגמרא (סוטה לא.) גדול העושה מאהבה מעושה מיראה דבאהבה כתיב (שמות כ, ה) לַאֲלָפִים וביראה כתיב לאלף, ופריך התם נמי כתיב (דברים ז, ט) לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר? ומשני האי לדסמיך ליה והאי לדסמיך ליה והוא הדין כאן דיש לומר דקאי אדסמיך ליה.
Ben Yehoyada on Kiddushin 49b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת קידושין, דף מ״ט, עמוד ב׳, בהיקף של כ־503 מילים ב־13 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 13 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 121 מילים
נפתחת ב״מַאי תּוֹרָה – מִדְרַשׁ תּוֹרָה. וְהָנֵי מִילֵּי…״
- קטע 247 מילים
נפתחת ב״״עַל מְנָת שֶׁאֲנִי תַּלְמִיד״ – אֵין אוֹמְרִים…״
- קטע 343 מילים
נפתחת ב״״עַל מְנָת שֶׁאֲנִי גִּבּוֹר״ – אֵין אוֹמְרִים…״
- קטע 430 מילים
נפתחת ב״״עַל מְנָת שֶׁאֲנִי צַדִּיק״ – אֲפִילּוּ רָשָׁע…״
- קטע 561 מילים
נפתחת ב״עֲשָׂרָה קַבִּים חׇכְמָה יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה…״
- קטע 651 מילים
נפתחת ב״וְגַסּוּת לְבָבֶל לָא נְחִית? וְהָכְתִיב: ״וָאֶשָּׂא עֵינַי…״
- קטע 715 מילים
נפתחת ב״אִין, לְהָכָא נְחִית, וְאִשְׁתַּרְבּוֹבֵי הוּא דְּאִשְׁתַּרְבּוּב לְהָתָם.…״
- קטע 833 מילים
נפתחת ב״אִינִי?! וְהָאָמַר מָר: סִימָן לְגַסּוּת – עֲנִיּוּת,…״
- קטע 945 מילים
נפתחת ב״עֲשָׂרָה קַבִּים גְּבוּרָה יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלוּ…״
- קטע 1040 מילים
נפתחת ב״עֲשָׂרָה קַבִּים עַזּוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה…״
- קטע 1136 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ ״עַל מְנָת שֶׁאֲנִי כֹּהֵן״ וְנִמְצָא לֵוִי,…״
- קטע 1250 מילים
נפתחת ב״״עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּת אוֹ שִׁפְחָה…״
- קטע 1331 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ הָהוּא גַּבְרָא דְּזַבֵּין לְנִכְסֵיהּ אַדַּעְתָּא לְמִיסַּק…״
לשון המקור
מַאי תּוֹרָה – מִדְרַשׁ תּוֹרָה. וְהָנֵי מִילֵּי דַּאֲמַר לַהּ: ״תָּנֵינָא״, אֲבָל אֲמַר לַהּ: ״תַּנָּא אֲנָא״, עַד דְּתָנֵי הִילְכְתָא, סִפְרָא, וְסִיפְרֵי, וְתוֹסֶפְתָּא.
״עַל מְנָת שֶׁאֲנִי תַּלְמִיד״ – אֵין אוֹמְרִים כְּשִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי וּכְשִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא, אֶלָּא, כֹּל שֶׁשּׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ בְּכׇל מָקוֹם דָּבָר אֶחָד בְּתַלְמוּדוֹ וְאוֹמְרוֹ, וַאֲפִילּוּ בְּמַסֶּכְתָּא דְכַלָּה. ״עַל מְנָת שֶׁאֲנִי חָכָם״ – אֵין אוֹמְרִים כְּחַכְמֵי יַבְנֶה, כְּרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵירָיו, אֶלָּא, כֹּל שֶׁשּׁוֹאֲלִים אוֹתוֹ דְּבַר חׇכְמָה בְּכׇל מָקוֹם וְאוֹמְרָהּ.
״עַל מְנָת שֶׁאֲנִי גִּבּוֹר״ – אֵין אוֹמְרִים כְּאַבְנֵר בֶּן נֵר וּכְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה, אֶלָּא כֹּל שֶׁחֲבֵירָיו מִתְיָרְאִים מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי גְבוּרָתוֹ. ״עַל מְנָת שֶׁאֲנִי עָשִׁיר״ – אֵין אוֹמְרִים כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם וּכְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, אֶלָּא כֹּל שֶׁבְּנֵי עִירוֹ מְכַבְּדִים אוֹתוֹ מִפְּנֵי עוֹשְׁרוֹ.
״עַל מְנָת שֶׁאֲנִי צַדִּיק״ – אֲפִילּוּ רָשָׁע גָּמוּר – מְקוּדֶּשֶׁת, שֶׁמָּא הִרְהֵר תְּשׁוּבָה בְּדַעְתּוֹ. ״עַל מְנָת שֶׁאֲנִי רָשָׁע״ – אֲפִילּוּ צַדִּיק גָּמוּר – מְקוּדֶּשֶׁת, שֶׁמָּא הִרְהֵר דְּבַר עֲבוֹדָה זָרָה בְּדַעְתּוֹ.
עֲשָׂרָה קַבִּים חׇכְמָה יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֶחָד כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. עֲשָׂרָה קַבִּים יוֹפִי יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה יְרוּשָׁלַיִם וְאֶחָד כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. עֲשָׂרָה קַבִּים עֲשִׁירוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה רוֹמִי וְאֶחָד כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. עֲשָׂרָה קַבִּים עֲנִיּוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה בָּבֶל וְאֶחָד כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. עֲשָׂרָה קַבִּים גַּסּוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה עֵילָם וְאֶחָד כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ.
וְגַסּוּת לְבָבֶל לָא נְחִית? וְהָכְתִיב: ״וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה שְׁתַּיִם נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְרוּחַ בְּכַנְפֵיהֶם וְלָהֵנָּה כְנָפַיִם כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה וְתִשְׁנֶה אֶת הָאֵיפָה בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמָיִם. וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי אָנָה הֵמָּה מוֹלִכוֹת אֶת הָאֵיפָה. וַיֹּאמֶר אֵלַי לִבְנוֹת לָהֿ בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר״. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ חֲנוּפָּה וְגַסּוּת הָרוּחַ שֶׁיָּרְדוּ לְבָבֶל!
אִין, לְהָכָא נְחִית, וְאִשְׁתַּרְבּוֹבֵי הוּא דְּאִשְׁתַּרְבּוּב לְהָתָם. דַּיְקָא נָמֵי דְּקָתָנֵי: ״לִבְנוֹת לָהּ בַּיִת״, שְׁמַע מִינַּהּ.
אִינִי?! וְהָאָמַר מָר: סִימָן לְגַסּוּת – עֲנִיּוּת, וַעֲנִיּוּת בְּבָבֶל הוּא דְּאִיכָּא! מַאי עֲנִיּוּת – עֲנִיּוּת דְּתוֹרָה. דִּכְתִיב: ״אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ״, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ עֵילָם, שֶׁזָּכְתָה לִלְמוֹד, וְלֹא זָכְתָה לְלַמֵּד.
עֲשָׂרָה קַבִּים גְּבוּרָה יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלוּ פָּרְסִיִּים וְכוּ׳. עֲשָׂרָה קַבִּים כִּנִּים יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה מָדַי כּוּ׳. עֲשָׂרָה קַבִּים כְּשָׁפִים יָרְדוּ לָעוֹלָם תִּשְׁעָה נָטְלָה מִצְרַיִם כּוּ׳. עֲשָׂרָה קַבִּים נְגָעִים יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלוּ חֲזִירִים כּוּ׳. עֲשָׂרָה קַבִּים זְנוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה עַרְבִיָּא כּוּ׳.
עֲשָׂרָה קַבִּים עַזּוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה מֵישָׁן כּוּ׳. עֲשָׂרָה קַבִּים שִׂיחָה יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלוּ נָשִׁים כּוּ׳. עֲשָׂרָה קַבִּים שִׁכְרוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלוּ כּוּשִׁים כּוּ׳. עֲשָׂרָה קַבִּים שֵׁינָה יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלוּ עֲבָדִים וְאֶחָד נָטְלוּ כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ.
מַתְנִי׳ ״עַל מְנָת שֶׁאֲנִי כֹּהֵן״ וְנִמְצָא לֵוִי, ״לֵוִי״ וְנִמְצָא כֹּהֵן, ״נָתִין״ וְנִמְצָא מַמְזֵר. ״מַמְזֵר״ וְנִמְצָא נָתִין, ״בֶּן עִיר״ וְנִמְצָא בֶּן כְּרַךְ, ״בֶּן כְּרַךְ״ וְנִמְצָא בֶּן עִיר. ״עַל מְנָת שֶׁבֵּיתִי קָרוֹב לַמֶּרְחָץ״ וְנִמְצָא רָחוֹק, ״רָחוֹק״ וְנִמְצָא קָרוֹב.
״עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּת אוֹ שִׁפְחָה מְגוּדֶּלֶת״ וְאֵין לוֹ, אוֹ ״עַל מְנָת שֶׁאֵין לוֹ״ וְיֵשׁ לוֹ. ״עַל מְנָת שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים״ וְיֵשׁ לוֹ, אוֹ עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְאֵין לוֹ. וּבְכוּלָּם, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרָה: ״בְּלִבִּי הָיָה לְהִתְקַדֵּשׁ לוֹ״ – אַף עַל פִּי כֵן אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. וְכֵן הִיא שֶׁהִטְעַתּוּ.
גְּמָ׳ הָהוּא גַּבְרָא דְּזַבֵּין לְנִכְסֵיהּ אַדַּעְתָּא לְמִיסַּק לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבְעִידָּנָא דְּזַבֵּין לָא אֲמַר וְלָא מִידֵּי. אָמַר רָבָא: הָוֵי דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב, וּדְבָרִים שֶׁבַּלֵּב אֵינָם דְּבָרִים. מְנָא לֵיהּ לְרָבָא הָא? אִילֵּימָא מֵהָא דִּתְנַן: