מסכת קידושין דף מ״ד עמוד א׳

קטנה שהיא שומרת יבם מן האירוסין דעדיין רשות אביה עליה כל זמן שלא השיאה:

והנערה בין מדעת אביה וכו' אלמא היכא דמפקעת עצמה מרשות אב קיימי נמי רבנן במילתייהו:

קידושין דמדעתה דבעינן דעת המקנה:

אביה ולא היא שהתורה זיכתה לו אבל גירושין שישנה בעל כרחה בין היא בין אביה דמה לנו לדעתו כי מקבל ליה איהו נמי על כרחיה הוא:

ורבי היא דאמר מאמר תופס ביבמה בעל כרחה אם זרק לה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי:

רבי אמר קנה כשאר מאמר להיות צריכה גט למאמר זה אם בא לחלוץ לה:

ביאה דיבמה קניא לה בעל כרחה דנפקא לן מויבמה בפ"ק דיבמות (דף ח:):

וה"נ מסתברא דהא דקתני גבי מאמר בין היא בין אביה במאמר על כרחה קאי אבל בשאר קידושין אביה ולא היא כר' יוחנן:

במאמר דבע"כ ורבי היא וא"ת א"כ מאי קאמר קטנה אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה והנערה מדעתה ומדעת אביה ואי כרבי הא לא בעינן לא דעתה ולא דעת אביה וי"ל דהכי קאמר צריך להודיע לה או לאביה ואח"כ יקדשנה בעל כרחה:

מאי שנא מאמר פירו' אמאי מחלק מאמר מגירושין אי משום דמאמר בע"כ גירושין נמי בע"כ נינהו:

רבי יהודה אומר שבועה לא לך לא לך חייב על כל אחת כך גירסת הקונט' ופי' דבענין זה הוי פרטא אבל אמר שבועה לא לך ולא לך כללא הוי ואינו חייב אלא אחת דוי"ו מוסיף על ענין ראשון ור"ת גורס איפכא דאדרבה כשאומר ולא לך ולא לך משמע שהוא נשבע לכל אחד אבל כשאומר לא לך לא לך אינו חייב אלא אחת:

צווח ר"ל ויצאה והיתה ואע"ג דאפילו ר"ל לא מקיש הויה ליציאה שהרי בקטנה היא מתגרשת אף ע"י עצמה לרבנן אם יש לה דעת לשמור גיטה ואינה מתקדשת על ידי עצמה מ"מ יש לנו להשוותם בכל מה שנוכל מלשון ויצאה והיתה א"כ אין לנו לחלק בין קידושין לגירושין בנערה דנהי נמי דמחלקין גבי קטנה היינו משום שאין לה יד לקבל קידושין אבל לקבל גיטה יש לה יד כיון שנשאת:

כמין ימא לטיגני פי' בקונטרס לא היתה שהות שכחה בנתים כמו שולה דגים מן הים והמחבת נתונה על האור לתתן בתוכה בשמן לטגנן ור"ח פירש דשני מקומות הם וקרובים זה לזה כלומר אין אדם משקר כה"ג דכיון דמקום קרוב הוא סבר אי משקרנא אתי אינש אחרינא ומכחישני הילכך לא משקר:

בו ובשלוחו אין, בה ובשלוחה לא ואם תאמר ודלמא בו ובשלוחו אין אבל בה, דוקא בה ולא בשלוחה ולמעוטי שלוחה אתא. יש לומר דהוה ליה למיתני בהדיא ועל ידי עצמה בה ולא בשלוחה, אי נמי ליתני האיש מקדש את בתו על ידי שלוחו ותו לא, דאי משום מצוה בו יותר מבשלוחו, הא מרישא שמעינן לה מדלא תנא הכי ותנא בו, שמע מינה בה אתא למעוטי.

התם במאמר בע"כ ורבי היא פי' ומתני' קטנה מדעת אביה לאו ברצונו אלא מידיעתו שצריך להודיעו כדאמרן בפ"ק שצריך לידיעה. הא דאמרינן דרבנן גמרי מאמר מקידושין דעלמא ורבי גמר מאמר מביאה דיבמה לאו דוקא דהא מאמר דרבנן היא ולא שייך ביה האי לישנא אלא הכי קאמר דמר מדמי וסמוך לה אקדושין ומר סמוך לה אביאה ודכותה אמרינן בבבא מציעא דילפינן מציאה מגט ואע"ג דמציאה לאב מדרבנן היא וזה פשוט:

בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא וכ"ת אימא הכי בשלוחו אין בשלוחה לא אבל בה מגרשה. איכא למימר א"כ ליתני בשלוחו בלחוד והוה דייקינן בשלוחו אין בשלוחה לא מדקתני בו ובשלוחו שמעינן דממעטינן בה ובשלוחה וקתני בו משום דיוקא דלא בה וקתני בשלוחו לגופיה או ממעט שלוחה נמי ודוק:

הא דתניא זה הכלל כלל אינו חייב אלא אחת כו' אתיא לענין שבועת הפקדון שכפר ונשבע ואחר כך הודה דמיחייב קרבן ואם היו ארבעה תובעים אותו כל אחד פקדון שלו וכפר בכלם ואמר דרך כלל שבועה שאין לכם בידי כלום ואחר כך הודה אינו חייב אלא קרבן אחד דשבועה אחת היתה לכלם פרט חייב קרבן על כל אחת ואחת מפני שהיו שבועות חלוקות רבי יהודא אומר שבועה לא לך לא לך חייב על כל אחת ואחת פי' שאעפ"י שלא הזכיר אלא שבועה אחת כיון דאמר לא לך לא לך שבועות חלוקות הן דשבועה דאמר מעיקרא קיימא אכל חד מנייהו כאלו פי' והיינו דאיכא בין לר"מ לרבי יהודה דלר"מ כה"ג כללא הוי ואינו חייב אלא אחת ופרטו של ר"מ לא שיאמר שבועה בפי' לכל חד דא"כ היינו ר' שמעון ולא שיאמר לא לך לא לך שבועה דא"כ היינו ר' אליעזר אלא הכי פרטא דר"מ דקאמר שבועה לא לך ולא לך דהשתא דאמר ולא לך בוי"ו הוי פרטא אבל כי ליכא וי"ו סבר ר"מ דכללא הוי ורבי יהודה סבר דאפי' בלא וי"ו הוי פרטא ואע"ג דבעלמא כי איכא וי"ו הוי תערובות טפי ומוסיף על ענין ראשון טפי מהיכא דליכא וי"ו והכא אמרינן איפכא לר"מ לא תיקשי לן דהכא נמי כי איכא וי"ו חשבי ליה מוסיף על ענין ראשין והאי וי"ו קאי אשבועה כאלו אמר ושבועה לא לך וכי ליכא וי"ו אינו עושה חבור עם השבועה אלא עם לא לך ראשון וכאלו כללם כלם בשבועה א':

כמין ימא לטגנא פי' ר"ח שמקומות ידועים הם קרובים זה לזה וכן עיקר שלדברי רש"י ז"ל הקשו בתוס' כי אין השיעור מסוים ופעמים שהבית רחוק מן הים ותו הוה ליה למימר כמן ימ"א לטגנ"י:

אע"פ שלענין גירושין פסקנו בנערה שמתגרשת בין על ידי עצמה שלא מדעת אביה בין על ידי אביה שלא מדעתה ושאף בקטנה כן לדעת גדולי הרבנים בקדושין מיהא אינו כן אלא אף נערה אינה מתקדשת כלל בחיי אביה אלא על ידי אביה ואם קבלה היא שלא לדעת אביה אינו כלום מכל מקום כל שיצאה מרשות אביה אלא שמצד שהיא שוטה אינה יכולה לשמור את גיטה אינה מתגרשת לא על ידי עצמה ולא על ידי אביה:

היבם אינו מיפר נדרים כלל אלא כל שהיא נערה ונתארסה אעפ"י ששומרת יבם אביה לבדו מיפר נדריה ואפילו עשה בה היבם... עצמה מרשות אביה אם תפרשה לענין נדרים לומר שמקודם המאמר יהא האב מיפר לבדו ואחר המאמר אב ויבם מפירין אין הלכה כן אלא אף לאחר מאמר האב מיפר לבדו ומכל מקום יש מפרשים בה מפקעת עצמה מרשות אביה שאם רצה האב ליתנה לאחד משאר אחים אינו רשאי שזה שעשה בה מאמר פסלה משאר אחים כמו שביארנו:

כבר ביארנו במקומו שהכופר בפקדון ונשבע והודה חייב קרבן ואם נשבע הרבה פעמים והודה חייב על כל אחת מהם שאין כן בשבועת העדות שמשנשבע שאינו יודע לו עדות אם חזר ונשבע כמה פעמים אינו חייב אלא אחת כמו שביארנו הטעם במקומו מעתה היו חמשה תובעים אותו והוא אומר שבועה שאין לכם בידי אין זו אלא שבועה אחת ואינו חייב אלא אחת שהרי דבור זה כולל את כלם בשבועה אחת ואין כונתו לפרוט שבועה על כל אחד ואחד הא אם אמר שבועה לא לך ולא לך או שבועה לא לך לא לך או שיזכיר שבועה בתחלה ובסוף ר"ל שבועה לא לך ולא לך ולא לך שבועה והוא ענין שאמר עד שיזכיר שבועה באחרונה ופירשוה בתלמוד המערב אף באחרונה בכל אלו פרטים הם וחייב על כל אחת ואחת ואין צריך לומר אם הזכיר שבועה לכל אחד ואחד ר"ל שבועה לא לך ושבועה לא לך וכו' וכבר כתבנום בכדי צרכה במקומה בחמשי של שבועות:

לענין קדושין אינו כן אלא כל שאמר לה התקדשי לי בזו פרט הוא ואינה מתקדשת אלא באחד ואם יש באחת מהם שוה פרוטה מקדשת ואם לאו אינה מקדשת אלא אם כן מספק מתורת שווי פרוטה במדי הא אם אמר התקדשי לי בזו ובזו הרי כלן מצטרפות וכל שיש בין כלן שוה פרוטה מקדשת וכן התקדשי לי בזו בזו ובזו וכן התקדשי בזו ובזו ובזו התקדשי שכלן אצל קדושין כלל הן חוץ מהתקדשי התקדשי ולמדת שהלכה כר' שמעון בקדושין ולא בשבועות וזו היא שיטת גדולי המחברים לפי הנראה אלא שיש לחלוק בהבנת דבריהם ומכל מקום יש מפרשים שהכל פרט עד שיאמר באלו וכענין האמור בשבועות והדבר רופף בידינו ומחמירין בו:

גמ' אלא כולה ר"ש היא ובשליחות ס"ל כרבי יהודה וכו' לכאורה מאי קאמר ובשליחות וכו' דהא לא בשליח דידה פליגי רבנן ורבי יהודה אלא בהיא גופה אם מקבלת גיטה אם לאו אבל בשליח דידה לכו"ע אין היא עושה שליח כדפשיט לקמן ר"נ לרבא והא דמדקדק תלמודא בו ובשלוחו קתני בה ובשלוחה לא קתני עיקר מילתא מדקדק משום דבה לא קתני אבל שלוחה שפיר לא קתני לכו"ע דאין היא עושה שליח כדפשיט רב נחמן לקמן ויש ליישב ובשליחות דקאמר לאו שליח דידה קאמר אלא קבלת הגט דידה מקרי שליחות ויד דאביה כדלקמן דעדיין הנערה ברשות אביה היא לכל דבר ולכך לרבנן מקבלת גיטה משום דהוי כיד ושליח דאביה ולר"י לא נעשית שליח ויד דאביה ודו"ק:

בפרש"י בד"ה כלל אינו וכו' ובשבועות מפרש איזה כללו של ר"מ ופרטו עכ"ל הס"ד ואח"כ מה"ד שבועה שאין וכו' לא לך חייב אשם גזילות לא לך וכו' כללא לא הוי עכ"ל הס"ד כצ"ל וכ"ה בפרש"י ישן ולא נחית רש"י הכא לפרושי כללא ופרטא של ר"מ אלא לשמואל כדאית ליה התם דפרטו של ר"י הוא כללו של ר"מ וכללו של ר"י הוא פרטו דר"מ ולרבי יוחנן כדאית ליה התם דבין כללו ובין פרטו של ר"י הוא פרט לר"מ וכללו שאין לכם בידי כלום ומהרש"ל הגיה בפרש"י כאילו נחית לפרושי פרטא של ר"מ והיינו לשמואל דהתם ואין צורך כי דברי רש"י נכונים הם בלי הגה"ה כמ"ש בשם רש"י ישן:

ודע שגירסת רש"י מהופכת הכא מדהתם ואין לחוש בכך כי כן דרכו לפרש במקום זה כך ובמקום אחר שינה פירושו ודו"ק:

תוס' בד"ה צווח ר"ל וכו' יש לה יד כיון שנשאת עכ"ל לאו דוקא כיון שנשאת דבארוסה קיימינן אלא דר"ל דאף בנתארסה יוצאת מרשות אב לרשות בעלה ובשעה שמקבלת הגט עד אחר הגרושין אין רשות אביה עליה ולכך יש לה יד משא"כ בקידושין בשעה שמקבלת הקידושין רשות אביה עליה ואין לה יד וק"ל:

גמרא אלא אי איתמר הכי איתמר אמר ר"י בר חנינא כו' קידושין דמדעתה אביה ולא היא. לכאורה יש לתמוה דאדרבה כיון דמדעתה אדרבא אית לן למימר דמתקדשת מדעת עצמה ועוד היאך אתי האי סברא ומפקא מהקישא ולפמ"ש אתי שפיר דבלא"ה לא שייך לרבי יוחנן האי הקישא להכי כיון דבגירושין גופא לא כתיב בהדיא אלא יד אביה משא"כ יד עצמה לא יליף לה אלא מסברא והיינו האי סברא דקאמר הכא דכיון דגירושין בע"כ לא גרע יד דידה מחצר אביה או משליחות אביה כשיטת הרמב"ן ז"ל בפ' התקבל משא"כ בקידושין לא שייך האי סברא ועי"ל דלרבי יוחנן לרבנן אלים להו הך סברא נמי דאין שתי ידים זוכות כא' אלא דבגירושין לא איכפת להו כיון דהוי בע"כ משא"כ בקידושין דמדעתה לא שייך לומר שתי ידים זוכות כא' לפי שאין כל הדעות שוות כן נ"ל:

שם השתא דאתי להכי ר"י נמי לא תיקשי שאני מאמר הואיל וזקוקה ועומדת. יש לדקדק מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר ונראה דמעיקרא הוי סבר דנהי דזקוקה ועומדת מ"מ כיון שיש לאביה זכות בכסף קידושין וה"ה בכסף מאמר מיקרי שפיר מפקעת עצמה כיון דמפסדת לאביה שאפשר שיקבל מאמר מיבם אחר וע"ז משני השתא דמ"מ לא מיקרי הפקעה שהרי זה היבם שעושה בה מאמר יכול להפקיעה בעצמו מרשות אביה כיון שהיא זקוקה לו ויכול לבא עליה בע"כ תו לא מיקרי הפקעה:

שם תנן האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא. והקשה הרשב"א והריטב"א ז"ל בחידושיהם דמאי קושייא דלמא ודאי בו ובשלוחו אין אבל בה נהי דמתקדשת ע"י עצמה אפ"ה אינה יכולה לעשות שליח כדפשיט ליה רב נחמן לרבא בסמוך וא"כ שפיר דייקינן דבשלוחה לא אף לריש לקיש ותירצו דאכתי ה"ל למיתני בה לחוד ע"ש ולכאורה הוא דוחק ועיין במהרש"א. אמנם למאי דפרישית לעיל יש ליישב בפשיטות דהא דפשיט רב נחמן לקמן דנערה שיש לה אב אין עושה שליח הא אסיק בטעמא דלא אלימא ידה כיד אביה לאשווייה שליח וא"כ היינו דווקא למאי דקי"ל כרבי יוחנן וכדפרישית דעיקר פלוגתא דר"י ור"ל בשמעתין היינו דר"י ס"ל יד אביה עיקר משא"כ לר"ל דס"ל דלרבנן ע"כ ידה עיקר ומש"ה פשיטא ליה דפליגי נמי בקידושין והיינו משום דמוקי לפשטא דקרא דכי יקח איש אשה בכל נערה אף שיש לה אב ועלה כתיב ונתן בידה והא דס"ל לרבנן יד יתירה זכי לה רחמנא סבר ר"ל דהיינו יד אביה ולפ"ז ודאי לר"ל אליבא דרבנן כיון דאביה עושה שליח כ"ש היא עצמה דהא ידה עיקר ואלים טפי מיד אביה ועוד כיון דקרא איירי בנערה שיש לה אב לר"ל אליבא דרבנן ובה כתיב ונתן בידה ושלחה מביתו וילפי' מושלחה שהאשה עושה שליח א"כ ממילא דאנערה שיש לה אב נמי קאי וא"כ מקשה שפיר. והשתא לפ"ז יש לפרש ג"כ בפשיטות הא דמסקינן בסמוך הא מני ר"ש היא ובשליחות ס"ל כרבי יהודא דלשון ובשליחות אין לו משמעות כלל לפי הסוגייא כמו שכתב מהרש"א ז"ל ונדחק ליישב. אמנם למאי דפרישית אתי שפיר משום דלא בעינן לאוקמי מתנית' דהכא לר"ל לגמרי כרבי יהודא דנערה אין מתגרשת ומתקדשת ע"י עצמה כלל דא"כ תיקשי סתם מתניתין דהכא אסתם מתניתין דפרק התקבל דקתני דאפילו בקטנה משהגיע לידה מתגרשת ולר"ל איירי ביש לה אב כדפרישית והך מתניתין דקטנה דהתם נשנית בדרך מחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם וא"כ תיקשי הך סתמא אסתמא דהכא. ומש"ה ניחא ליה לגמרא לומר דר"ל מוקי למתניתין דהכא כרבנן בחדא דנערה מתגרשת ומתקדשת ע"י עצמה אבל במאי דס"ל לרבנן דיד דידה עיקר כדפרישית (ואפשר דלר"ל פשיטא ליה להך מילתא מלישנא דרבנן דפרק התקבל גופא דקתני היא ואביה והיינו דרך לא זו אף זו ש"מ דידה עיקר) בהא מילתא לא ס"ל לתנא דהכא כרבנן דהתם דלדידהו ודאי איירי פשטא דקרא ביד דידה ומש"ה עושה שליח כדפרישית אלא כרבי יהודא דמוקי לפשטא דקרא באין לה אב וביש לה אב יד אביה עיקר אלא דמסברא ס"ל לתנא דידן דאפ"ה יד יתירה זכי לה רחמנא כיון שיש לה יד כמו שהארכתי בגיטין. וכיון דיד אביה עיקר אינה יכולה לעשות שליח כמו שפשיט ר"נ לקמן. והשתא א"ש הא דקתני במתניתין האיש מקדש את בתו בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא דלמעוטי שלוחה לחוד אתי והיינו דמסקינן דבשליחות לחוד ס"ל כרבי יהודא. כן נ"ל נכון ודו"ק:

תוספות בד"ה צווח ר"ל כו' אבל לקבל גיטה יש לה יד כיון שנשאת עכ"ל. לשון כיון שנשאת תמוה מאד ועיין במהרש"א שכתב באמת נשאת לאו דוקא אלא בנתארסה וטעמא הוא דקיהיב למילתא דמשנתארסה קודם הגירושין יצאה מרשות אביה ע"ש. ומלבד שהוא דוחק אלא דא"א לומר כן דלדבריו תינח היכא דיש לה אב אבל באין לה אב דלא שייך האי טעמא ממילא יש להשוות קידושין לגירושין מג"ש דר"ל והא ודאי ליתא דהא קטנה שאין לה אב אע"ג דמתגרשת ע"י עצמה לכ"ע אפ"ה אינה מתקדשת ע"י עצמה והדרא קושיא לדוכתא. לכך נלע"ד לפרש דברי התוספות כפשטן כיון שנשאת דוקא ולא טעמא קיהבי למילתא אלא דאשכחן מיהא דע"כ קטנה יש לה יד מדאורייתא דאל"כ בנשאת מי יקבל גיטה דכיון שנשאת אין לאביה רשות בה אף לענין גירושין כמו שאבאר בסמוך. וליכא למימר דאה"נ דקטנה שנשאת אינה מתגרשת מלבד שאין הדעת סובלת אלא דלענ"ד מקרא מלא הוא מדממעטינן משלחה וחוזרת מקרא דושלח שמעי' בהדיא דכל קטנה שהגיעה לכלל משלחה ואינה חוזרת קרינן בה ושלחה מביתו. ופשטא דקרא בנשואה איירי כדכתיב ושלחה מביתו וביתו היינו נשואה כן נ"ל נכון בעזה"י בכוונת התוספות וכיון דאשכחן בנשואה ממילא דה"ה לארוסה שאין לה אב דמ"ש ותו לא מידי ודו"ק: