מסכת קידושין דף ג׳ עמוד ב׳

לא מקניא נפשה דגנאי הוא לה הלכך בטיל לה לתורת חליפין בקידושין ואפילו בכלי שיש בו שוה פרוטה אי יהיב לה בלשון חליפין עד דיהיב לה בתורת לשון קנין או קיחה או קידושין:

מה יבמה שאינה יוצאה בגט דילפי' לקמן בהאי פרקין (קידושין דף יד.) כתיב לה ולא ליבמה:

בכסף מנלן הכא עיקר ולעיל (קידושין דף ב.) אגב גררא נקיט ליה לתרוצי לשון קנין דמתני':

זכאי בבתו שהכסף יהיה שלו והוא מקבל השטר והוא מוסרה לביאה על כרחה לשם קידושין בעודה נערה:

מנלן הנך תרתי דמקניא בכסף כדקתני מתני' ומנלן שהאב זכאי בו כדקתני התם:

ויצאה חנם גבי אמה העבריה היוצאת מרשות אדון בסימני נערות ומצי למיכתב ויצאה חנם ולא בעי אין כסף אלא למידרש ביה אין כסף לאדון זה שיוצאה ממנו אבל יש כסף לאדון אחר כשיוצאה ממנו:

ואימא לדידה הוי האי כסף דהא לא כתיב אין לו כסף דתידוק מינה אין כסף לאדון זה כו' אלא הכי דוק מינה אין כסף ביציאה זו אבל יש כסף ביציאה אחרת ולעולם לדידה:

ואיהי תשקול כספא בתמיה אפשר שעל חנם זיכהו הכתוב בקבלת קדושיה:

ואין דבר אחר כורתה וא"ת תהא אמה העבריה יוצאה בחליצה מק"ו דיבמה מהאי ק"ו גופה ואין לומר אשה תוכיח דמה לאשה שכן אינה יוצאה בכסף תאמר באמה וי"ל דה"א שפחה כנענית תוכיח דיוצאה בכסף ואין יוצאה בחליצה וא"ת היא גופא תיתי בהאי ק"ו דתיפוק בחליצה וי"ל דאיכא למיפרך מה ליבמה שיוצאת במיתת היבם ולכך יוצאת בחליצה תאמר בשפחה כנענית שכן אינה יוצאה במיתת אדון לכך אינה יוצאה בחליצה וא"ת א"כ היכי נימא שפחה כנענית תוכיח איכא למיפרך מה לשפחה כנענית שכן אינה יוצאה במיתת אדון תאמר באמה העבריה וי"ל דנעשה יוכיח מאשה ומשפחה כנענית דכי פרכת מה לשפחה כנענית שכן אינה יוצאה במיתת אדון אשה תוכיח שיוצאה במיתת הבעל ואינה יוצאה בחליצה מה לאשה שכן אינה יוצאה בכסף שפחה כנענית תוכיח:

האב זכאי בבתו וכו' מפרש בירושלמי שיש לו זכות בביאה שנותנין לו שכר לקדש בביאה:

ואימא לדידה וא"ת הא ע"כ לא איצטריך קרא אלא לומר שהן לאב דהא דמקדשה בכסף גמר קיחה קיחה משדה עפרון וי"ל דמ"מ מיתורא לא נאמר שהן של אב אם אין משמעות דקרא דלקמן במסקנא אמרי' דהני תרי קראי צריכי:

ואימא ה"מ קטנה אע"ג דקרא איירי בנערה דכתיב (דברים כ״ב:ט״ז) וסקלוה ועוד דמוציא שם רע על הקטנה פטור מ"מ י"ל דה"ק את בתי נתתי לאיש הזה כשהיתה קטנה ועתה היא גדולה וא"ת הא לקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה כסף קידושין מיבעיא דכה"ג אמרי' גבי מעשה ידיה בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מז.) וי"ל דלא דמי דגבי מעשה ידיה ניחא כי כשמכרה מוכר מעשה ידיה שהרי למלאכתה נמכרת אבל קידושין לא שייכא במכר אע"פ שיכול ליעדה היינו בכסף שנמכרה אבל בקידושיה ממש לא מצינו שום זכות לאב וא"ת הא אמרינן בפרק נערה (שם) שמעשה הבת לאב מדזכי ליה רחמנא למימסרה לחופה אע"פ שמבטלה ממלאכתה ופירש התם בקונטרס דזכי ליה רחמנא מדכתיב את בתי נתתי לאיש דמשמע כל נתינות אפילו מסירה לחופה ומאי ראיה אימא ה"מ קטנה אבל נערה לא כדאמר הכא וי"ל דהאי קרא את בתי נתתי ע"כ איירי בנערה כדפרישית ונהי דלענין קידושין נוכל לפרש את בתי נתתי כשהיתה קטנה החופה א"א לפרש אלא בנערה דאי בקטנות א"כ היתה נשואה כשזינתה ודינה בחנק ולא בסקילה דעל זנות של קטנות לא מיחייבה:

וכי תימא נילף מבושת ופגם תימה היכי בעי למימר נילף קידושין מבושת ופגם הא בושת ופגם גופה לא ידעינן שהן לאב אלא מקידושין דאמר בסוף אלו נערות (כתובות דף מ:) דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין וכ"ת דנ"מ מיהא דאי בעי מסר לה כשהיתה קטנה והיה עומד לה בושת זה אף בנערות א"כ גם כשהיא בוגרת יהא בושת ופגם של אב מהאי טעמא וי"ל דלא דמי בוגרת לנערות דנהי דלא ילפינן מהפרת נדרים כולה מלתא לענין הא ילפינן שלא ימשוך כח האב אלא ימי נערות כי ההיא דלקמן ומה סימנין שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון בגרות שמוציאה כו' ומנא לן הא דבגרות מוציא מרשות אב לקידושין ולכל דבר אי לאו דילפינן מהפרת נדרים מיהו לא נהירא כיון דבטעמא תליא מלתא דאי בעי מסר לה בקטנות כך שייך דבר זה לבגרות כמו לנערה לכן נ"ל לעיל ואימא ה"מ קטנה כלומר קטנה שייך לעשות אותו ק"ו דהשתא אביה מקבל קדושיה איהי תשקול כספא כיון שאין לה כלל יד לקדש עצמה אבל נערה דאית לה יד איהי תקדיש נפשה ותשקול כספא פירוש כיון דיש לה יד לקדש עצמה יהיו הקידושין שלה אבל אמת הוא שגם כשהיא נערה אביה יכול לקדשה וכשאביה מקדשה אז יהיו הקידושין שלו והשתא ניחא קושיא דלעיל דקרא איירי כשקדשה אביה והתם יליף בושת ופגם מקידושין שע"י אביה שהם של אביה והכא ה"ק וכי תימא נילף מבושת ופגם קידושין שע"י עצמה שיהא של אביה מבושת ופגם כי ודאי מקדושי אביה ליכא למילפינהו שאלו על ידה לגמרי הם אבל מתחילה הוה יליף בושת ופגם שאינו על ידה מקדושי אביה ובתר הכי איכא למילף מה שהוא על ידה ממה שאינו על יד אביה:

מנינא דסיפא למעוטי חליצה הוא הדין דהוה מצי למימר למעוטי כסף, לומר דלא מקשינן יציאה להויה כדאיתא לקמן (קידושין ה, א), אלא נקט חליצה מפני שמוציאן באשה אחרת.

ותו הא דתנן האב זכאי בבתו בקידושיה מנא לן כלומר בנערה, אבל בקטנה פשיטא, דהשתא זבוני מזבנינן לה קדושיו מיבעיא. ואם תאמר ומנא לן דמתניתין דהאב זכאי בבתו בנערה קאמר. יש לומר מדתנן לקמן בפרק שני (קידושין מא, א) האיש מקדש את בתו כשהיא נערה.

וכי תימא נילף מבשת ופגם יש לדקדק היכי ילפינן קדושין מבשת ופגם, דאדרבה עיקר בשת ופגם דאיתנהו דאב מקדושין ילפינן להו בכתובות בפרק אלו נערות (כתובות מ, ב) משום דאי בעי מסר למנוול ומוכה שחין. והרבה תירוצין נאמרו בו, אבל רבותינו הצרפתים פירוש דודאי האב רשאי לקדש את בתו אפילו כשהיא נערה דכתיב (דברים כב, טז) את בתי נתתי לאיש הזה וכל נתינות במשמע ואפילו למוסרה לחופה. ואי אפשר בשמסרה בעודה קטנה דהא בת סקילה היא כדכתיב (שם, כ) ואם אמת היה הדבר הזה וגו' וסקלוה, ואי בשמסרה לחופה כשהיא קטנה לאו בת קטלא היא, ואי בשסרחה לאחר שנכנסה לחופה וגדלה בחנק היא, וכיון שלמדנו שהאב רשאי למוסרה לחופה כשהיא נערה, בשתה ופגמה דאב נינהו, דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין. והא דאמרינן ואימא הני מילי קטנה אבל נערה תקדש איהי נפשה ותשקול כספה, הכי פירושו אבל נערה דאית לה יד בין היא ובין אביה מקבלין קדושיה, וכיון שכן כי מקדשה איהי נפשה תשקול איהי כספה, ואתיא למיפשטו מהפרת נדרים שהכל ברשות האב ולא ברשותה כלל, דאלו היתה ברשות עצמה כלל הואיל ונדרה מדעתה היאך מיפר האב, והלכך כיון דמצי מסר לה למנוול ומוכה שחין בשתה ופגמה דידיה נינהו, והלכך ניליף כסף קדושיה מבשת ופגם דלעולם דידיה נינהו. וכיון שכן ודאי איהי לא מקבלא קדושיה כלל. דהשתא איהי מקבלא קדושיה ואיהו שקיל כספא. ורבינו תם פירש דהכא לאו אקדושין קיימינן אלא אמעשה ידיה פרכינן, לומר דרב הונא למה ליה למילף מכי ימכר לילף מהפרת נדרים אי נמי מקנסא וכו', וכי תימא ניליף מבשת ופגם, ודחינן שאני בשת ופגם וכו', ואין ללמוד מעשה ידיה מבשת ופגם מדוכתי אחריתי, וכן פירש ראב"ד, ויש מפרש דלרווחא דמלתא קא פריך, לומר דאף כשתמצא לורמ דבושת ופגם מדוכתא אחריתי נפקא לן דאביה הוי אפילו הכי אין ללמוד מהן קדושין.

דאביה נמי אית ליה צערא בגוייהו כך הוא גירסת הספרים. ואם תאמר אם כן בייש עני בן טובים ליהוי ופגמו דבני משפחה. ויש לומר דהכי קאמר אין ללמוד מעשה ידיה (ולא) וכסף קדושיה מבשת ופגם. דדלמא כי זכי ליה רחמנא התם משום צערא דאית להו בגוייהו, מה שאין כן במעה ידיה ולא בקדושיה. ורש"י ז"ל נראה דגריס דאביה נמי שייך בהו, כלומר שהוא יכול יטול ממון ולביישה בבשת זה למוסרה בביאת קדושין למנוול ומוכה שחין.

מניינא דסיפא למעוטי מאי למעוטי חליצה כו' עד ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה וכו' פי' הך דרשא לרבי יוסי הגלילי הוא דאלו לרבי כריתות לדבר הכורת בינו לבינה והך דרשא נפקא לה מדכתיב וכתב לה בכתיבה מתגרשת ולא בדבר אחר אלא דכיון שאין זה מקום עיקרו של דבר והדבר מבורר שכן הדין אפילו לרבנן לא קפיד תלמודא ומייתי האי והכי אשכחן דכוותא במסכת סנהדרין דאמרינן מה נגעים ביום אף דינים ביום ונגעים מנא לן דכתיב וביום הראות בו והך דרשא דאביי היא דאלו לרבא לא נפקא ליה אלא מכנגע נראה לי ולא לאורו והא ודאי דרבא עדיפא ליה אלא דנקט חדא מינייהו ולא קפיד ובמסכת מגילה נמי אמרינן אין מוהלין אלא ביום מנא לן דכתיב וביום השמיני ואלו במס' שבת דרשינן ביום ואפילו בשבת ונפקא לן דמילה ביום דכתיב ובן שמונת ימים ימול ודכותא טובא בתלמודא. ומסתברא דה"ה דמצי למימר דמניינא דסיפא למעוטי שאינה מתגרשת בכסף סד"א נקיש יציאה להוייה מה הווייה בכסף אף יציאה בכסף קמ"ל ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר אלא דמשום דמיעוטא דכסף מתברר שפיר לקמן [והיינו] דנקט הא דלא איירינן בה וס"ד דאתיא מק"ו מיהו בפיריקא דפריק הא מפריק אידך דספר כורתה ואין דבר אחד כורתא ול"ש כסף ול"ש חליצה כצ"ל:

הא דתנן האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף ובשטר וביאה מקשי עליה בירושלמי ניחא כסף ושטר אלא ביאה מאי נדון כלומר מה זכות יש לו לאב בביאה ואמרינן תפתר בשאמר לו הילך מנה מנה ונתקדש בתך לי בביאה פי' קמ"ל דכי היכי דזכי ליה רחמנא לאב כסף קרושין גופייהו זכי ליה נמי מאי דאתי מחמתייהו:

מנ"ל דמקניא בכסף וכסף דאביה הוא כו' ואימא לדידה פי' ודרשינן הכי אין כסף ביציאה זו אבל יש כסף ביציאה אחרת ופרקינן השתא אביה מקבל קידושיה דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ואיהי שקלא כספא פי' כיון דזיכתה לו תורה שרשאי לקדשה בע"כ ושלא מדעתה איהו חשיב מקנה ובעל דבר וכממונא היא חשיבה בענין זה וכיון דאיהו הוי מקנה לא סגי דלא להוי כספא דיליה דאי איהי שקלא כספא איהי חשובא בעל דבר ואין האב אלא כשליח וא"כ האיך אפשר לו לקדשה בע"כ:

ופרכינן ואימא ה"מ קטנה דלית לה יד אבל נערה דאית לה יד תקדש איהי נפשה ותשקול כספא. איכא למידק והא קרא דאת בתי נתתי בנערה כתיב דהא במוציא שם רע כתיב והתם בנערה ממש הכתוב מדבר דהא כתיב וסקלוה ואלו קטנה לאו בת עונשין הוא. ויש מתרצין דאע"ג דהשתא בשעת עונשין היה גדולה בשעה שקדשה קטנה היתה וה"ק קרא את בתי נתתי כשהיא קטנה וכי תימא וקטנה ל"ל קרא השתא זביני מזבין לה קדושי מבעיא איכא למימר שאני מכירה שלא מכר לו אלא זכותו שהרי אף מרשות אדון יוצאה בנערות אבל קדושין שאינה יוצאה בנערות ולא בבגרות אין אדם מוכר דבר שאינו שלו וכן נראה דעת רש"י ז"ל ואינו נכון. ועיקרו של דברים דודאי בין בקטנה בין בנערה פשיטא לן מילתא שהאב יכול לקדשה מדכתיב את בתי נתתי ובהא כ"ע מודו ולא איפלגי לקמן במכילתין אלא בדידה אם יש לה יד לנערה לקדש אף היא עצמה או אביה ולא היא אבל באביה ליכא מאן דפליג ופשיטא לן מילתא דכל היכא דאבי' מקדש לה אפילו כשהיא נערה איהו שקיל כספא וכדאמרינן לעיל דהא לא אפשר בלאו הכי אלא היינו הוא דאמרינן דנערה דאית לה יד מיהת להתקדש כשאין לה אב כי יש לה אב נמי תקדש איהי נפש' ותשקול כספא כיון שהיא קדשה עצמ' ומהדרינן אמר קרא בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה פי' ולא איצטריך קרא אלא להיכא שקדשה איהי נפשה.

ואמרינן אלא הא דאמר רב הונא מניין שמעשה הבת לאב שנאמר וכי ימכור איש כו' לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה. פי' דהאי לאמה מיותר הוא לדרשא וה"ק את בתי שהיה לו לאמה תיפוק לי' מבנעוריה בית אביה אלא ודאי דמההיא ליכא למשמע לא למעשה ידיה ולא לקדושין דהאי קרא בהפרת נדרים בלחוד היא דכתיב:

וכי תימא נילף מבשת ופגם תמיהא מילתא דהא התם בכתובות ילפינן בשת ופגם דהוי לאביה מקדושי נערה וא"כ השתא דאכתי לא קיימינן אקדישי נערה דליהוי דאביה היכי קיי"ל דבשת ופגם דאביה הוי והיכי ילפינן קדושין עלייהו. ויש מתרצים דהשתא במעשה ידיה איירינן ועליהו קאמרינן דלילף מבשת ופגם ולא נהירא אבל הנכון דאנן לא קשיא לן בקדושי נערה היכא דקדשה אביה דודאי קידושי דידיה הוא (דד"פ) [דהא פשיטא] כדפרישנא לעיל וכיון דכן מיניה ילפינן שפיר לבשת ופגם דהוי דאב מתוך שבידו למוסרו למנוול ומוכה שחין והדר ילפינן וקדושי נערה בקדשה היא נפשה דהוי דאביה מבשת ופגם היכי דבשת ופגם דידיה ה"ה כסף קדושין אפילו כשנתקדשה ע"י עצמה. וכן פי' בתוספות עוד יש לפרש דהשתא לרוחא דמלתא פרכינן דמבושת ופגם אפילו נפקא ליה מדוכתא אחריתי שלא מקדושין לא מצינו למגמר מיניה לקדושין דלא דמי להדדי ודכוות' בתלמודא:

שאני בושת ופגם דאביה נמי אית ליה צערא בגווייהו כך היא הגירסא ברוב הספרים. ותמיהא לן דהא בושת של חבלות דאית לה צערא לא הוה דידיה ואפילו קטנה יעשה לה סגולה כדאיתא בפ' החובל ועוד בייש בעני ובן טובי' דאית להו צערא לכל בני משפחה הכי נמי דיהיב להו בשת לכל בני משפחה ואיכא למימר דהכא לאו למימר דמשום דאית ליה צערא בגווייהו זכי בה אב אלא הכי קאמרינן א"ל קדושין מבשת ופגם במה מצינו דהא לא דמי אהדדי דבהא אית לן צערא ובהא ל"ל צערא. אבל רש"י ז"ל גריס וכן היא במקצת נוסחאות שאני בושת ופגם דאביה נמי שייך בגווייהו כלומר מתוך שבידו לפגמה ולביישה שהרי בידו למוסרה למנוול ומוכה שחין אבל כשנתקדשה ע"י עצמה אימא דאיהי תשקול כספא וזו היא הגירסא נכונה:

אלא מסתברא דיציאה דכוותה קא ממעט פי' והכי דרשינן אין כסף ביציאה לאדון זה אבל יש כסף ביציאה האחרת לאדון אחר ומנו אב וילפינן מינה קדושין אפילו היכא דקידשה נפשה ואלו קדשה אביה לא צריך קרא ופרכינן והא לא דמי' האי יציאה כו' כלומר היכי ממעטינן מיציאה זו יציאה (זו) דקדושין דהא בקדושין ליכא יציאה כלל שהרי עדיין היא ברשות אביה עד שתכנס לחופה ופרקינן דהתם נמי איכא יציאה כיון דלענין הפרת נדרי' מיהת נפקי ליה מרשותיה וכיון דאיכא שם יציאה אע"ג דלא דמיא לגמרי ליציאה זו שיוצאה מרשות אדון לגמרי ולא נשתייר לו בה זכות שפיר איכא למידרש אבל יש כסף ביציאה אחרת לאדון אחר. כן נראה לי:

האב זכאי בבתו נערה בקדושיה להיותן שלו בכסף ר"ל שמקבל כסף קדושיה והוא שלו וכן בשטר לצור על פי צלוחיתו ובביאה ר"ל שנותן לו מתנה שישיאהו בתו ויקדשה בביאה או שמוסרה לו לקדשה בביאה בלא דמים ודבר זה בנערה ואין צריך לומר בקטנה שהרי נאמר באמה העבריה אין כסף והוא מקרא מיותר שמאחר שאמר ויצאה חנם לא הוצרך לומר אין כסף אלא שבא לדרוש ממנו אין כסף לאדון זה כשיוצאה מביתו בסימני נערות אבל יש כסף לאדון אחר כשיוצאה מרשותו בעודה נערה וזהו אב שמקדשה והקדושין שלו ומה שהקשו על זה ואימא לדידה פירושו שהרי אין כתוב כאן אין לו כסף כדי שתדקדק לזה אין לו אבל לאחר יש לו אלא אין כסף כתיב ואע"פ שעל כרחנו על האדון הוא חוזר מכל מקום אתה יכול לדקדק אין כסף ביציאה זו שמאדון זה לשום אדם אבל יש כסף ביציאה מאדון אחר אלא שאינו לאדון אלא שלה ר"ל שמתקדשת בכסף והוא שלה ותירץ בה השתא אביה מקבל את קדושיה כדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ואיהי תשקול כספה כלומר וכי בחנם זכתהו תורה לקבל קדושיה וכן מה שהקשו ואימא הני מילי קטנה דלית לה יד כלומר שאף לענין גט כל שבחיי אביה וכשהיא ברשותו וכגון שלא נשאת אלא שנתארסה אינה מקבלת גיטה אף ביודעת לשמרו לדעתנו כמו שנבאר בפרק שני וגדולי הרבנים פירשו כאן לדלית לה יד שאינה בת עונשין כלל ולא בת עמידה בדין לשום דבר וברביעי של כתבות פירשוה דלית לה יד לקבל קדושין וזו אינה שאף נערה אין לה יד לקבל קדושיה כמו שיתבאר ובמה שפירשו כאן מיהא מפני שאינה בת עונשין ולא פירשוה לענין קבלת גיטה על הדרך שכתבנו נראה שהצריכם לפרש כך מפני שהם סוברים שאף היא מתגרשת על ידי עצמה בחיי אביה אף באירוסין כמו שנבאר לשיטתם בפרק שני אלא שעקר הדברים כדעתנו:

ולענין הסוגיא מיהא יש לשאול והאיך תעלה על דעתנו לפרש את המקרא בקטנה והרי כתוב והוציאו את הנערה איפשר שקידשה כשהיא קטנה ונעשית נערה וזינתה ושמא תאמר בקטנה מה הוצרך ללמדה השתא זבוני מזבין לה קבולי קדושיה מיבעיא איפשר שלא זכתהו תורה אלא בשיעור מועט לשש שנים אבל לקדשה לאדם אחר עולמית לא והוצרך לומר שבקטנה מיהא אביה מקבל קדושיה אבל נערה דאית לה יד שהרי מצינו בה שהיא מקבלת גיטה אף בחיי אביה ואף כשהיא ברשותו ר"ל שלא נשאת עדיין אלא שנתארסה וכמו שאמרו נערה המאורסה היא או אביה מקבלין את גיטה כמו שיתבאר תאמר כן בקדושין והילכך איהי תיקדיש נפשה ואיהי תשקול כספא ומהיכן בא שלא תהא היא יכולה לקדש עצמה ולהיות הכסף שלה והביאה מסברא והוא שאמר מסתברא דיציאה דכותה קא ממעט כלומר כשם שאתה ממעט ואומר אין כסף לאדון כך אני מדקדק אבל יש כסף לאדון והוא האב וכשם שמקרא זה בנערה כך אתה מדקדק אבל יש כסף לאדון בנערה וזהו יציאה דכותה אדון באדון ונערות בנערות זו היא מסקנת הסוגיא וכן הלכה שאין לנערה יד כלל לקבל קדושין בחיי אביה אלא אם כן יצאה מרשותו על ידי נשואין כגון נשאת ונתאלמנה או נתגרשה בנערותה הא נערה בחיי אביה ושהיא ברשות אביה אינה יכולה לקדש עצמה אלא אביה מקבל קדושיה והם שלו:

ומכל מקום לענין ביאור הסוגיא תחלה הביאוה בגמרא מדכתיב בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה ושאלו עליה אלא הא דאמר רב מנין שמעשי ידיה של בת ר"ל של נערה הרי הם לאב שנאמר כי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה מעשי ידיה לרבה אף הבת מעשי ידיה לאביה ואע"פ שפסוק זה בקטנה נאמר כבר שאלו בפרק נערה שנתפתתה ותרצוה בלשון זה קטנה לא צריכא קרא השתא זבוני מזבין לה מעשי ידיה מיבעיא כי איצטריך קרא לנערה ומכל מקום שאלו תיפוק לי מבנעוריה בית אביה ההוא בהפרת נדרים כתיב כלומר ואי אתה למד משם אף לקדושין שיהיו של אב דממונא מאיסורא לא ילפינן לא לקדושין ולא למעשי ידיה וכי תימא ניליף מקנסא ר"ל של אונס ומפתה שכתוב בהן ונתן לאבי הנערה חמשים כסף ממונא מקנסא לא ילפינן וכי תימא ניליף מבשת ופגם וכשם שבשת ופגם לאביה כך קדושין לאביה שהרי בשת ופגם אינו קנס אלא ממון שהרי הכל לפי המביש והמתבייש שאני בשת ופגם דאית לאבוה נמי צערא בגויהו ויש לשאול היאך עלה בדעתו ללמוד שיהיו קדושין לאב... אלא מקדושין וכמו שאמרו בפרק נערה דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין ואע"פ שכופין אותו להוציא מכל מקום קדושיו קדושין ומאחר שרשאי לפגמה אם רצה לקדשה למנוול ומוכה שחין דין הוא שיהא בשתה ופגמה שלו וכל שלא יצא לנו בקדושין שיהיו לאב אף לבשת ופגם לא למדנו ומתוך כך כתבו גדולי המפרשים שעל מעשי הבת הוא חוזר ולא על קדושין ומשהביא שמועת רב הונא ר"ל מנין שמעשי הבת לאביה וכו' שבקינהו לקדושין ואיירי במעשי הבת ואין שטת הסוגיא מוכחת כן דהא עקר סוגיין אקדושין קאי והרבה טרחו המפרשים בתירוץ קושיא זו ויראה לי שמכל מקום דרך התלמוד שלא להיות המקשה משגיח על כך וכמו שאמרו למטה בסוגיית עבד עברי עובד את הבן ואינו עובד את האח ופירשו בה מרבה אני את הבן שבן קם תחת אביו ליעידה ולשדה אחזה והקשה אדרבה מרבה אני את האח שכן קם תחתיו ליבום ותירץ כלום יש יבום אלא במקום שאין בן הא יש בן אין יבום והקשה אלא טעמא דאית בה האי פרכא הא לאו הכי אח עדיף ותיפוק לי דהתם תרתי והכא חדא ולא היה משגיח על שאף שדה אחזה לא למדנו להיות הבן קם תחת האב יותר מן האח אלא מטעם שאין יבום אלא במקום שאין בן והוא שתירץ לו על זו שדה אחזה נמי מהאי טעמא הוא דקמה ליה לתנא כלום יש יבום אלא במקום שאין בן וכו' ואף בזו היה יכול לתרצה כן ר"ל בשת ופגם גופיהו מקדושין הוא דקמה ליה לתנא וכל שלענין קדושין לא למדנו לבשת ופגם לא למדנו אלא שהרחיב לו את הדרך לומר שאף אלו למדנו בבשת ופגם להיותם לאביה ממקום אחר אין למדין קדושין מהם דשאני בשת ופגם דאביה נמי אית ליה צערא בגויהו ויש מי שתירץ בה שלא הוצרכו ללמוד שיהי' בשת ופגם לאב מקדושין אלא לחציו שאלו מכלו ודאי אף האב ראוי ליטול בו חלק הואיל וחולק עמה בבשת ופגם ואם כן חציו מיהא פשוט הוא שהוא לאב ומאותו חצי הוא מחזר ללמוד קדושין ממנו ותירץ לו שאין ללמוד ממנו שהרי מתוך שיש לו צער בכך הוא זוכה בחציו וחזר ללמוד להיות קדושין לאב מאין כסף וכו' ויציאה דכותה קא ממעט כמו שביארנו והקשה והאיך היא יציאה דכותה התם ר"ל באמה נפקא לה מרשות אדון לגמרי הכא אכתי מיחסרא מסירה לחפה ומעשי ידיה וירשתה של אב עד שתכנס לחפה שאין לארוס בה כלום ותירץ בה להפרת נדרים מיהא מרשותו לגמרי שלא להפר לה לבדו על הדרך שהיה מפר קודם אירוסין וכן היה יכול לתרץ שאם היתה בת כהן לענין תרומה יצאה מרשותו שהרי בת כהן הארוסה לישראל אינה אוכלת בתרומה כמו שיתבאר במקומו אלא שהוא תופשה בדבר השוה לישראל ולכהן:

בא"ד אמאי איצטריך קרא למימר מכסף מקנתו כו' דהיינו חליפין ת"ל דאיתקש ע"ע כו' עכ"ל אע"ג דע"ע דאיתקש לאמה עבריה היינו בנמכר לישראל והאי מכסף מקנתו בע"ע הנמכר לעובד כוכבים איירי מכל מקום אין סברא שיהיה נמכר לעובד כוכבים עדיף מנמכר לישראל לקנות בחליפין וק"ל:

בד"ה ואין ד"א כורתה ואם תאמר תהא אמה העבריה יוצאה בחליצה מקל וחומר דיבמה מהאי קל וחומר כו' וי"ל כו' עכ"ל יש מקשים דאכתי ליעבד קל וחומר אחליצה מסימנים ושנים ויובל דאמה עבריה יוצאה בהן ואין יבמה יוצאה בהן דהשתא ליכא למימר אשה תוכיח ולא שפחה כנענית תוכיח ויש ליישב קצת דאפשר דפסיקא להו לתלמודא שום פירכא דלא ליעבד קל וחומר מסימנים ושנים ויובל אחליצה וזה שדקדקו התוספות לומר בהאי קל וחומר גופיה דהיינו דעביד תלמודא מגט לחליצה דע"כ פסיקא ליה לתלמודא בהאי קל וחומר דליכא ביה שום פירכא ובהכי ניחא דלא קשיא להו מעיקרא דליעביד קל וחומר באמה עבריה מיבמה מכסף אחליצה דהשתא ליכא למימר אשה תוכיח דאימא נמי דפסיקא ליה לתלמודא שום פירכא בהא מיהו ק"ק אהא דפרכי התוספות אאשה תוכיח דמה לאשה שאין יוצאה בכסף וכו' וי"ל דה"א שפחה כו' הא איכא למימר דמה לאשה ושפחה כנענית שאינן יוצאין בסימנין ויובל ושנים וליכא יוכיח כלל ואם כן הקל וחומר דמעיקרא מגט לחליצה באמה עבריה איבמה קאי וצ"ע ודו"ק:

בד"ה ואימא לדידה ואם תאמר הא ע"כ לא איצטריך כו' וי"ל דמכל מקים כו' דלקמן במסקנא כו' עכ"ל דבריהם מבוארים יותר בפרק נערה דר"ל הא ע"כ לא איצטריך בשמעתין לקמן האי קרא דאין כסף אלא להך מלתא לומר שהן של אב דבכסף שפיר ילפינן ליה מגזירה שוה דקיחה קיחה ומאי פריך הכא ואימא לדידה ואהא תירצו דהשתא מיתורא דקרא בעלמא לא הוה מוקמינן ליה לומר שהן של אב כיון דלאו במשמעותו הוא אבל לקמן במסקנא דמסיק דיציאה דכוותה קממעט מצריך ליה להאי קרא דויצאה חנם אין כסף שפיר להך מילתא לומר שהן של אב דהוה שפיר במשמעותו דקרא ומהרש"ל גם החכם מהר"י אב"ן לב הבינו דברי התוספות בדרכים אחרים ע"ש ונעלם מהם דברי התוספות דפרק נערה וק"ל:

בד"ה ואימא ה"מ כו' ואם תאמר הא לקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין כו' עכ"ל אע"ג דודאי איצטריך האי קרא גם לנערה ולמימסרה לחופה דזכי ליה רחמנא כמ"ש התוספות לקמן מ"מ לקידושי קטנה דקיימינן ביה הכא דמשמע דלקטנה מיהת איצטריך קרא שפיר גם לקידושין כדאמר ואימא ה"מ קטנה כו' קשה דהא לא איצטריך קרא דהשתא כו' ודו"ק:

בד"ה וכי תימא נילף כו' תימה היכי כו' הא בושת כו' לא ידעינן שהן לאב אלא מקדושין כדאמר סוף פרק אלו נערות כו' עכ"ל לכאורה משמעתין גופא דקאמר שאני בושת ופגם דאבוה שייך בגווייהו כפרש"י מוכר שפיר דבושת ופגם לא ידעינן שהן של אב אלא מקדושין וצ"ל משום דאיכא לפרושי ביה דלא כפירש"י אלא שפירושו דבושת ופגם אבוה שייך בגווייהו משום דבושתו ובזיונו דאבוה הוא משא"כ קדושין דמעלמא אתו ולית ביה בזיון לאבוה ומש"ה הוצרכו לאתויי הך דס"פ אלו נערות דבהדיא קאמר התם דבושת ופגם של אביה הוא משום טעמא דאי בעי מסר לה דהיינו שבידו לקדשה וק"ל:

בא"ד והשתא ניחא קושיא דלעיל דקרא איירי כשקדשה אביה כו' עכ"ל ר"ל דקרא את בתי נתתי לאיש מיירי שפיר בנערה כשאביה מקדשה ולא קאמר ואימא ה"מ קטנה כו' אלא לענין שלא תקדוש נפשה כיון דאין לה יד אבל נערה תקדוש גם איהי נפשה ותשקול כספא כיון שיש לה יד וק"ל:

בתוס' ד"ה ואימא לדידה וכו' נ"ל דפי' התוס' כך הוא וא"ת הא ע"כ לא צריך וכו'. ר"ל ל"ל לגמ' לרחוק ולומר כדמסיק בסמוך אלא מסתברא יציאה דכוותה קא ממעט כדי להכריח ממשמעות דקרא דלאו דידה הן הא ע"כ מיתורא ילפינן ליה דהא לא איצטריך וכו' דאי לא מיתורא אלא ממשמעות דקרא א"כ לכתוב אין כסף לחוד דהוה שמעינן תרוייהו דמיקדשה בכסף והוא של אב אלא ודאי לא ממשמעות יליף לה אלא מיתורא ולכך צריך תרי קראי ומתרץ וי"ל דר"ל דלעולם מיתורא לא נאמר שהן של אב אם אין משמעות דקרא וכו' מאי אמרת א"כ לכתוב אין כסף להור והרה שמעינן תרוייהו זה ליתא דלקמן במסקנא אמרינן דתרויהו צריכי ולא היה יכול לכתוב אין כסף לחוד משום היכא דיהבה איהי וקדשתו הוו קידושין כדלקמן בסמוך דף (קידושין ד' ע"ב) ויש לפרש דברי התוס' בע"א אבל זה נראה בעיני העיקר אצלי דכוונת התוס' הוא זה ור"ל דס"ל לגמרא דאין סברא למילף מיתורא שיהא של אב אי לאו שום משמעות בקרא והא דקאמר לקמן ואצטריך למכתב וכו' דאי כתב רחמנא כי יקח ה"א כספא דידה הוי כתב רחמנא אין כסף וכו' משמע דיליף לה מיתורא היינו לפי מסקנא דשמעתא דקאמר מסתברא יציאה דכוותה קא ממעט וא"כ הוי נמי משמעות בקרא דהוי של אב והיינו כוונת התוס' במה שאמרו דלקמן במסקנא אמרינן דהני תרי קראי צריכי וכן הוא בהדיא בתוס' בכתובות דף מ"ו ועיין במה שכתבתי שם ודברי ח"ש לא נהירא לי:

וא"ת א"כ כיון דפשיטא לן כו' אמאי איצטריך קרא כו' תיפוק ליה כו' הקישה הכתוב לאחרת עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל כיון דבאשה נמי לא ידעינן דאין נקנית בחליפין אלא מסברא דבפחות מש"פ לא מקניא א"כ לא שייך למילף אמה העברייה בהקישא כיון דהתם לא שייכא הך סברא דנהי דקי"ל אין היקש למחצה היינו במאי דכתיב בהדיא אבל לא במאי דילפינן מסברא כמו שכתבתי בזה בכמה דוכתין וה"נ איתא לקמן דף ל' בהא דצוח ר"ל בכרוכיא ויצאה והיתה וליכא דאשגח ביה והיינו משום דמילתא דתלי' בסברא היא כמו שנבאר שם אי"ה ועוד נ"ל דאי לאו מכסף מקנתו הוי ילפינן עבד עברי בק"ו ממטלטלין שאין נקנין בשטר ואפ"ה נקנה בחליפין כ"ש ע"ע וליכ' למימר אשה תוכיח דשאני אשה דבפחות מש"פ לא מקנה נפשה והכי משמע להדיא לישנא דברייתא דקתני מכסף מקנתו בכסף נקנה ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים אלמא אי לאו מכסף מקנתו הוי ילפינן עבד מתבואה וכלים כן נ"ל נכון לולא שהתוספות לא כתבו כן ותירצו בענין אחר דריבוי קנינים ילפינן מהקישא ולא מיעוט קנינים אלא דעל תירוצם נמי קשה אכתי אמאי איצטריך בשמעתין למימר אהא דמקשה ואימא ה"נ דאשה בפחות מש"פ לא מקניה נפשה ואמאי לא משני בפשיטות דאשה אינה נקנית בחליפין דילפינן מהקישא דהקישה לאחרת וילפינן אפי' מיעוט קנינים ובשלמא לפרש"י דקס"ד דנקנית בחליפין בג"ש דקיחה קיחה א"כ אתי שפיר דמאי חזית למילף בהקישא אדרבא ניליף בג"ש דקנה אלא לפירוש התוספות דאפילו למאי דס"ד מעיקרא נמי לאו ג"ש גמורה היא א"כ קשה ויש ליישב ולמאי דפרישית א"ש טפי ודו"ק ולקמן בסוגיא דכעורה זו ששנה רבי נבאר יותר:

(קונטרס אחרון) בא"ד שהקשו בתוספות מכסף מקנתו למה לי למעוטי חליפין דבלא"ה ידעינן מהקישא דאחרת כתבתי דכיון דהקישא איצטריך לשאר מילי לא שייך לומר אין היקש למחצה כיון דבאשה גופיה לא ידעינן דלא מיקני בחליפין אלא מסברא ובעבד עברי לא שייך הך סברא א"כ כל חדא תיקו אדוכתא וכמו כן כתבתי בכמה דוכתי מסברא דנפשאי בין לענין הקישא ובין לענין גז"ש ולדעתי הוא דבר המתקבל אם לא יהיה שום סתירה בסוגיית הש"ס להיפוך:

גמרא למעוטי חליצה סד"א תיתי בק"ו מיבמה וקשיא לי דאיכא למפרך מה ליבמה שהיא איסור לאו משא"כ אשת איש דאיסור מיתה וליכא למימר שכל זה נשים בק"ו דיבמה אף על פי שאיסור לאו אפ"ה אינו יוצאה בגט ויוצאה בחליצה מכ"ש אשת איש הא ליתא לפמ"ש התוספות לקמן דפרכ' הכתובה בתורה אין להכניס בק"ו וליכא למימר דנילף חליצה מגט מק"ו ומה גט דלא מהני ביבמה מהני באשת איש חליצה לא כ"ש הא נמי ליתא דמה לגט דהיינו שטר שכן מכניסה בשטר מש"ה יוצאה בשטר משא"כ בחליצה ועוד מה לגט דמהני בשפחה כנענית דהיינו שיחרור וצ"ע:

תוספות בד"ה ואין דבר אחר כורתה וא"ת תהא אמה העברייה יוצאה בחליצה נראה דקושייתם בזה אליבא דרבי יוסי בר רבי דאית ליה קטנה חולצת בפעוטות דאי לרבי מאיר דקיי"ל כוותיה דאין קטנה חולצת עד שתביא שתי שערות א"כ לא שייך חליצה באמה העברייה דבלא"ה יוצאה בסימנין ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש התוספות ביבמות דף ק"ה ע"ב בשם הירושלמי דאפילו לר"מ דאמר מקשינן אשה לאיש היינו מדרבנן והקישא אסמכתא בעלמא ובדיעבד חליצת קטנה כשירה כן נ"ל. ובחנם נדחק בעל עצמות יוסף בזה. מיהו לולא דברי התוספות היה נ"ל ליישב קושייתם בע"א דלא שייך חליצה כלל באמה העברייה כיון דלא אשכחן דמהני חליצה בשום מקום אלא לענין הפקעת איסור ולא לענין ממון והא דבעינן למילף לקמן דתהא אשה נקנית בכסף מק"ו דאמה העברייה היינו משום דאשכחן כסף שקונה בכל מקום ועוד דקנין אשה הוי נמי איסורא דאית ביה ממון והא דאיצטריך נמי לקמן למעוטי אמה העברייה שאינה נקנית בביאה דלא תיתי בק"ו מיבמה היינו משום דהיבם קונה את היבמה נמי לענין ממון כן נ"ל לולא שהתוס' תירצו בע"א דבריהם צ"ע ואין להאריך:

גמרא בכסף מנא לן לכאורה נראה מסתימת לשון הגמרא וממה שפירש רש"י לקמן בדף הסמוך גבי ותנא מייתי לה מהכא דהא דמקשינן הכא בכסף מנא לן ויליף לה רבי יהודא משמיה דרב מאין כסף היינו דעיקר קידושין יליף מהאי קרא ולא אסקי אדעתייהו ג"ש דקיחה קיחה או אפשר דס"ל דמג"ש לחוד לא מצינן למילף כלל עיקר קידושי כסף משום דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה דמשמע עד דמקדש והדר בעיל כדקאמר רבי יוחנן לקמן דף ט' ודרשה דבעולת בעל נמי לא משמע להו דמוקי לאידן דרשה דלקמן מש"ה איצטריך למילף מאין כסף דבהאי קרא לא כתיב ביאה א"כ משמע דבכסף לחוד נקנית ועוד יציאה דכוותה ממעט והיינו דומיא דיציאת אדון דהיינו בכסף לחוד משא"כ תנא דברייתא דיליף מג"ש דקיחה קיחה לא חייש להאי פירכא דמקדש והדר בעיל כדאשכחן דיליף בברייתא ביאה מובעלה ומסקינן לקמן דלא חייש להאי פירכא וכמו שאפרש לקמן בעזה"י גבי כעורה זו ששנה רבי ע"ש. והא דאמרינן לקמן ואיצטריך למיכתב כי יקח ואיצטריך למכתב אין כסף סתמא דתלמודא מסיק הכי דאליבא דהלכתא אכתי תרווייהו צריכי ע"ש כן נ"ל אלא דמל' התוספות בד"ה ואימא לדידה לא משמע הכי וכמו שאפרש בסמוך. בלימוד הישיבה דקדקתי עוד דבשמעתין גרסינן אמר רב יהודא אמר רב דאמר קרא ויצאה חנם כו' ובכתובות דף מ"ו לא גרסינן אלא אמר רב יהודא לחוד ולא מסיק משמיה דרב והיה נלע"ד בזה דודאי רב גופא לא מפיק מהאי קרא אלא עיקר קדושי כסף וקאי אמתניתין דהכא דבעי בכסף מנלן ולענין דכספא דאבוה הוי לא איצטריך ליה לרב למילף מהכא והיינו לפי שיטת רש"י ביבמות דף נ"ז ע"ב גבי יש חופה לפסולים דרב אית ליה חופה קונה כרב הונא דלקמן א"כ לפי זה מדאשכחן דזכי רחמנא לאב למימסר לחופה כדכתיב את בתי נתתי והיינו בנערה כמ"ש התוס' בסמוך א"כ ממילא דזוכה האב בבתו נערה בכל עניני קידושין דהא איתקשו הווייות להדדי וחופה נמי איקרי הויה לרב ולרב הונא וכיון דאביה מקבל קידושין ממילא דכספא דידיה הוי כדאמרינן בסמוך משא"כ רב יהודה אפשר דלא ס"ל בהא כרב דחופה קונה דהא קי"ל אליבא דהלכתא דחופה אינו קונה וא"כ לא מיקרי הוייה ולא שייך למילף קידושין מחופה בהקישא ובמה מצינו נמי לא מצינן למילף דנהי דזכי רחמנא לאב למימסרה לחופה היינו משום דבנשואין מפקעת עצמה לגמרי מרשות האב בעינן דעתיה דאבוה משא"כ בקידושין דאינה מפקעת עצמה לגמרי מרשות האב איכא למימר דאיהי תקדש נפשה ואיהי תשקול כספא מש"ה איצטריך ליה לרב יהודה למילף מקרא דאין כסף דכספא דאבוה הוי דיציאה דכוותיה ממעט. ובזה נתיישב לי מה שהקשו התוספות בכתובות דף מ"ו בד"ה דזכי ליה שכתבו וצ"ע אמאי לא ילפינן קידושין מחופה ולמאי דפרישית א"ש דאין ה"נ דלרב ולרב הונא ילפינן קידושין מחופה וקרא דאין כסף היינו לעיקר קידושין והא דמסיק רב יהודה מקרא דאין כסף דכספא דאבוה הוי היינו משמיה דנפשיה למאי דלית ליה חופה קונה כן נ"ל כל זה העליתי בישיבה והוספתי דברים ואין להאריך ועיין עוד בסמוך והא דמקשינן הכא בכסף מנלן ולא ילפינן מהקישא דאם אחרת יבואר לקמן בעזה"י מיהו בירושלמי יליף בהדיא קידושי כסף מהקישא דאחרת ע"ש:

שם אמר רב יהודה אמר רב כו' אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר. בעיקר דרשה זו נ"ל משום דאין כסף מיותר כיון דכתיב ויצאה חנם אע"כ דמיצאה חנם לא הוי שמעינן אלא שע"י סימנין יוצאה חנם ואין צריך להחזיר ולגרוע דמי המכירה אבל אכתי ס"ד כיון דמעות הראשונים ניתנו נמי לקידושין כדאי' לקמן א"כ יוחזר' מיהו להאדון דמי הקידושין שהרי ע"י כך מרווחת לקבל כסף קידושין מאחר מש"ה כתיב אין כסף דאפי' מכסף קידושין א"צ להחזיר לו וא"כ ממילא שמעינן דאיכא בעלמא כסף קידושין כן נ"ל נכון:

גמרא ואימא לדידה נראה דאפשר דאמתניתין דהאב זוכה בקידושי בתו לא שייך האי קושיא דאפשר דאין ה"נ דמדאורייתא לדידה ומדרבנן הוי לאביה כמו מציאה משום איבה אלא דעיקר הקושיא לרב יהודה דבעי למילף מקרא דמדאורייתא לאביה ובזה יתיישב לשון התוס' ודו"ק ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה אימא לדידה וא"ת הא ע"כ לא איצטריך כו' כבר כתבתי דאיכא למימר דאיצטריך שפיר קרא דאין כסף לעיקר קידושין דמקיחה קיחה איכא למימר דמקדש והדר בעיל ואפשר דסברת התוספות דמשום הא לא הוי מקשה הש"ס בפשיטות עליה דרב יהודה דלמא רב יהודה לא חייש להאי סברא דמקדש והדר בעיל כי היכי דרבי גופא לא חייש לה או דילמא רב יהודה אית ליה קרא דבעולת בעל שנקנית בביאה לחוד כרבי יוחנן לקמן וא"כ ע"כ קיחה קיחה אתי לאשמעינן דנקנית בכסף לחוד וליכא למימר דהא דמקשה בגמ' ואימא לדידה היינו למאן דלית ליה דרשה בעולת בעל הא ליתא דאפשר דלהאי מ"ד אין ה"נ דלדידה מדאורייתא ודוקא מדרבנן לאביה כדפרישית בסמוך מיהו קשיא לי דאיכא למימר דקרא דאין כסף אתא לאשמעינן לקידושי קטנה דמקיחה קיחה לא מצינן למילף אלא קידושי גדולה כדכתיב כי יקח איש אשה ואשה היינו גדולה ומייתורא דאין כסף שמעינן שפיר לקידושי קטנה לפי סברת התוספות עכשיו דילפינן אפילו מה שאינו במשמעות הלשון. ועוד דלמאי דלא אסיק אדעתא עכשיו דיציאה דכוותה ממעט א"כ אדרבה עיקר פשטא דקרא בקטנה איירי דכתיב וכי ימכור איש את בתו ועלה כתיב ויצאה חנם והיינו בקטנות שיכול למוכרה ועוד דבהתחלת הנערות תו לא מיקרי אדון זה וא"כ שפיר איצטריך קרא לעיקר קידושי קטנה שלא מצינו לה בפי' אם לא למאן דדריש בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה אין רשאי למוכרה וא"כ ע"כ יכול לקדש את בתו בקטנות משא"כ למאן דדריש בבגדו בה לשפחה אחר שפחה לית לן ילפותא לקידושי קטנה. ומקידושי ייעוד לא מצינן למילף כמ"ש התוספות לקמן וממקומו הוא מוכרע דע"כ קידושי כסף נמי תיפוק לן מהתם ואי מדאיצטריך למעט קטנה שלא הגיעה לעונת הפעוטות דאינה מתגרשת אלמא דאית לה קידושין הא ליתא דעיקר קרא אתי לשוטה כמו שכתבתי בחידושי גיטין דף ס"ד ע"ב ועיין מה שכתבתי בפתיחה למסכת' זו אליבא דב"ש לענין קידושי קטנה משא"כ לב"ה צריכא קרא והא דאמרינן לקמן דאיצטריך למיכתב כי יקח ואיצטריך למיכתב אין כסף דאי מכי יקח ה"א דאבוה הוי ולא קאמר דאיצטריך אין כסף לקידושי קטנה איכא למימר דהתם אמסקנא סמין דיציאה דכוותיה ממעט וממילא דבנערה איירי וכמו שאבאר ועוד דלקמן איצטריך ליה לתלמודא לפרש אליבא דמאן דיליף קידושי קטנה מבבגדו בה וצ"ע ודו"ק ולפמ"ש נתיישב ג"כ מה שהניחו התוספות בתימא בכתובות דף מ"ו בד"ה השתא אביה ע"ש: