מסכת כתובות דף צ״ו עמוד א׳

אי אמרת בשלמא הניזונת תנן וסתם לן תנא כאנשי יהודה:

שפיר איכא לאוקמי להא דשמואל בשאינה ניזונת:

אלא אי אמרת ניזונת תנן וסתם לן כאנשי גליל וליכא אלמנה שאינה ניזונת אמאי מציאתה לעצמה:

ניהוו יורשים כבעל:

תיהוי להו איבה דעל כרחם זנים אותה אבל מעשה ידיה שתקנו לבעלה תחת מזונות הוי ליורשים:

כל מלאכות השנויות בפרק אע"פ (לעיל כתובות נט:) טוחנת ואופה כו':

חוץ ממזיגת הכוס כו' שהן מלאכות המקרבות חיבה והרגל דבר כדאמרי' נמי בהא מסכתא (דף ד:) שאין נדה עושה אותן לבעלה:

חוץ מהתרת מנעל שהרואה אומר עבד כנעני הוא:

תא שמע דאמר ר' זירא אמר שמואל אלמנה מציאתה לעצמה אי אמרת בשלמא הניזונת תנן שפיר - קאמר שמואל מציאתה לעצמה אפי' בשעה שהיא ניזונית הואיל והן יכולין לסלקה לא הוו כבעל אע"ג דמעשה ידיה שלהן אלא אי אמרת ניזונת תנן וכאנשי גליל אבל לאנשי יהודה מעשה ידיה לעצמה א"כ הא דקאמר שמואל אלמנה מציאתה לעצמה על כרחך לאנשי גליל הוא דאיצטריך ליה לאשמועינן דלאנשי יהודה לאשמועינן מעשה ידיה לעצמה וכ"ש מציאתה וכיון דלאנשי גליל קאמר אמאי מציאתה לעצמה והא לדידהו הוי דהא אינהו כבעל ולא סגי דלא יהבי לה ואומר רבינו תם דאלמנה דקאמר שמואל קאי אמתני' ולאו משום דבלאו הכי לא פשיט שפיר דהניזונת תנן כמו שהוכחתי דעל כרחך אליבא דאנשי יהודה קאמר שמואל ודוקא מציאתה אבל מעשה ידיה ליתומים אלא כי היכי דלא תקשי דשמואל אדשמואל דאיהו סבירא ליה כאנשי גליל לעיל (כתובות ד' נד.) ומה שפירש הקונטר' אי אמרת בשלמא הניזונת תנן שפיר דמוקמינן מילתא דשמואל בשאינה ניזונת קשה דאי בשאינה ניזונת פשיטא ועוד לימא מעשה ידיה לעצמה וכל שכן מציאתה דהויא כהעדפה שעל ידי הדחק כדאמרינן לעיל בריש מציאת האשה (כתובות דף סו. ושם) ועוד דכי היכי דאי תנן הניזונת מוקמינן למילתיה דשמואל בשאינה ניזונת כגון שנתנו לה היורשים כתובתה הכי נמי אי תנן ניזונת וכאנשי גליל מצינו למימר דמילתיה דשמואל מיירי באותה שתבעה כתובתה בב"ד או מכרה שאינה ניזונת שאותה מציאתה לעצמה אפי' לאנשי גליל. מ"ר:

תא שמע דאמר ר' זירא אמר שמואל אלמנה מציאתה לעצמה אי אמרת בשלמא הניזונת תנן שפיר. קאמר שמואל מציאתה לעצמה אפי' בשעה שהיא ניזונית הואיל והן יכולין לסלקה לא הוו כבעל אע"ג דמעשה ידיה שלהן אלא אי אמרת ניזונת תנן וכאנשי גליל אבל לאנשי יהודה מעשה ידיה לעצמה א"כ הא דקאמר שמואל אלמנה מציאתה לעצמה על כרחך לאנשי גליל הוא דאיצטריך ליה לאשמועינן דלאנשי יהודה לאשמועינן מעשה ידיה לעצמה וכ"ש מציאתה וכיון דלאנשי גליל קאמר אמאי מציאתה לעצמה והא לדידהו הוי דהא אינהו כבעל ולא סגי דלא יהבי לה ואומר רבינו תם דאלמנה דקאמר שמואל קאי אמתני' ולאו משום דבלאו הכי לא פשיט שפיר דהניזונת תנן כמו שהוכחתי דעל כרחך אליבא דאנשי יהודה קאמר שמואל ודוקא מציאתה אבל מעשה ידיה ליתומים אלא כי היכי דלא תקשי דשמואל אדשמואל דאיהו סבירא ליה כאנשי גליל לעיל (כתובות ד' נד.) ומה שפירש הקונטר' אי אמרת בשלמא הניזונת תנן שפיר דמוקמינן מילתא דשמואל בשאינה ניזונת קשה דאי בשאינה ניזונת פשיטא ועוד לימא מעשה ידיה לעצמה וכל שכן מציאתה דהויא כהעדפה שעל ידי הדחק כדאמרינן לעיל בריש מציאת האשה (כתובות דף סו: ושם) ועוד דכי היכי דאי תנן הניזונת מוקמינן למילתיה דשמואל בשאינה ניזונת כגון שנתנו לה היורשים כתובתה הכי נמי אי תנן ניזונת וכאנשי גליל מצינו למימר דמילתיה דשמואל מיירי באותה שתבעה כתובתה בב"ד או מכרה שאינה ניזונת שאותה מציאתה לעצמה אפי' לאנשי גליל. מ"ר:

אבל מנח תפילין לית לן בה אע"ג דבשלהי האשה שנתארמלה (לעיל כתובות כח:) תניא או שהניח תפילין בפני רבו לא יצא לחירות מ"מ אינו רגיל להניח כל שעה. מ"ר:

אבל מנח תפילין לית לן בה אע"ג דבשלהי האשה שנתארמלה (לעיל כתובות כח:) תניא או שהניח תפילין בפני רבו לא יצא לחירות מ"מ אינו רגיל להניח כל שעה. מ"ר:

אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותי' מה שתפסה כו' פי' הריב"ן דמיירי בתפסה לאחר מיתת הבעל וא"ת מאי שנא דלמזוני מהניא תפיסה טפי מכתובה וי"ל משום דמזוני לא טרפה ממשעבדי אבל כתובה טרפה ממשעבדי וא"ת אלא מעתה תועיל תפיסת הלוקח שלא באחריות ונמצאת שדה שאינה שלו לאחר מיתת המוכר והלוקח נמי באחריות ובא בעל חוב וטרפה עם השבח קשה שיועיל בו תפיסה בשלמא ממלוה ע"פ לא קשיא דאע"ג דלא טריף ממשעבדי לא מהני תפיסה משום דיכול לתבוע הלואתו מחיים אבל מלוקח קשה דלא טריף ממשעבדי גם לא היה יכול לתבוע מחיים ונראה לי דדוקא מזוני דלא גביא ממשעבדי והוי נמי תנאי ב"ד אלמוה רבנן טפי להועיל בה תפיסה והודה רבי וא"ת כמאן אי כרבי בלא תפיסה נמי דהא אמר בפרק נערה (לעיל כתובות נא.) אחד נכסים שיש להן אחריות ואחד נכסים שאין להן אחריות מוציאין למזון האשה והבנות ואי כר' שמעון בן אלעזר כי תפסה מאי הוי הא אמר נכסים שאין להם אחריות מוציאין לבנים מן הבנות ואומר רבי דלעולם כר"ש בן אלעזר ודווקא לבנים מן הבנות מוציאין אבל מן האשה לא והא דקא מותיב מר בר רב אשי מאי שנא לכתובה כו' ובעי למימר מאי דתפסה תפסה לאו משום דהכי סבירא ליה דהא אדרבי עקיבא לא פליג דאמר אין תפיסה מועלת לאחר מיתה אלא הכי קאמר מאי דתפסה תפסה כלומר ברייתא דקתני דמועיל תפיסה למזונות לאחר מיתה על כרחך כר' טרפון דמאי דתפסה תפסה ואם כן לרבי טרפון בכתובה נמי מאי דתפסה תפסה ור"ח והלכות גדולות פירשו דהכא מיירי בתפיסה מחיים ודווקא למזוני מהניא אבל לכתובה לא משום דלא נתנה כתובה לגבות מחיים ופסק בהלכות גדולות כרבינא וקשה שהרי פסק בתשובת הגאונים בכולי הש"ס הלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה ואודיתא וגם הערוך ור"ח פסקו כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיורי וכתב וסימנך כלו הפך לבן טהור הוא אף על פי שכתב הריב"ן שראה בתשובת הגאונים לית הלכתא כמר בר רב אשי אלא במיפך שבועה ואודיתא דומה הוא שה"ג עצמן תופסות כאותם שפסקו לית הלכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה ואודיתא וצ"ל דמר בר רב אשי דקאמר הכא אינו אלא אתקפתא בעלמא ולאו דס"ל הכי ור"ח פסק כמר בר רב אשי והרבה הארכתי בו לעיל בריש הכותב (כתובות דף פד: ושם.) מ"ר:

יתומים אמרו נתננו אומר רבי דמיירי במזונות שעברו דמוכח מילתא טפי משום דשתקה עד השתא דיתמי קושטא קאמרי אבל במזונות דלהבא ודאי על היתומין להביא ראיה דהא רבי יוחנן הוא דאמר בפ"ק דב"מ (דף יז. ושם) הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ואפילו למאן דלית ליה דר' יוחנן הכא מודה דלא מהימני לומר פרעתי דאי מהימני מה הועילו חכמים בתקנתם שתקנו לה מזונות כל שעה יאמרו פרעתי מידי דהוה אכתובה במקום שאין כותבין דכ"ע מודו דלא מצי אמר פרעתי מהאי טעמא דפרישית. מ"ר:

ולא אמרן אלא דלא מנח תפילין אבל מנח תפילין לית לן בה דכיון דחזו ליה מנח תפילין הא ידוע להו דלאו עבד איהו ודוקא דאית ליה תדיר דאי לא מנח ליה תדיר אפילו מנח [באקראי] עבד נמי זמנין דמנח תפילן לאקראי בעלמא כו' כדתני' בפ' האשה הניח תפילן לפני רבו אינו יוצא לחירות:

אלמנה שתפסה מטלטלים למזונותיה מה שתפסה תפסה פי' שתפסה לאחר מיתה דהא אלמנה שתפסה קאמר ובההוא אמר רבינא דלכתובה מפקינן דאלו כשתפסה מחיים אפי' לכתובה נמי וכדפרישנא לעיל בפרק הכותב ואע"ג דתנאי כתובה ככתובה דמיא דהא אלמוה רבנן לתקנתא דמזונות משום [*) ט"ס יש כאן והכונה משום דאינו יכולה לגבות ממשעבדי ע"כ מהני לה תפיסה ויעוין בשמ"ק.] דפגעו לגבות ממשעבדי שאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים אלמא לגבי בני חרי דמהני ביה תפיסה מן המטלטלים ה"נ פי' דהכא כשתפסה מחיים ולכתובה אפילו מחיים לא מהני אבל תפיסה דלאחר מיתה לא מהני אפי' למזונות ואינו נכון כלל:

מעשה בכלתו של ר' שבתי שתפסה דסקיא מלא מעות ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה והרמב"ם פסק דאמרי' לה אחוי מה שבידך מדקתני וכו' וכן הלכה ואמר בירושלמי א"א לה אחוי מה שבידך מדקתני ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה ולא קתני שמחשבין עמה ואין זו ראיה. אר"י משום דר"י אלמנה ששהתה ב' וג"ש ולא תבעה מזונותי' אבדה מזונותיה ופרישנא דעניה ופרוצה אבדה בשני שנים אבל עשירה או צנועה לא אבדה אלא בג' שנים ופי' בירושלמי שאם לוותה או שהיה בידה משכון לא אבדה כלום ואומר רבי בשם הרב רבו ז"ל דדוקא אלמנה הפסידה עד שנים ושלש שנים אבל באשת איש כל שלא תבעה מזונותיה אבדה אותם למפרע שדרך הנשים לגלגל עם בעליהן וכל שלא לוותה או שלא הי' בידה משכון מחלה אותם וכן ראיתי למורי הרב ז"ל שדן אפי' באשה שהלכה לבית אביה מפני מריבה שהיה לה עם בעלה כיון שלא מסרה מודעה בפני עדים שלא מחלה אותם. דין:

אמר רבא לא אמרן אלא למפרע וכו' ומסתברא שדין רפואה כדין מזונות דהא חיוב רפואתה מדין מזונות כדכתבינן בפ' נערה. בעי ר"י יתומים אמרו נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראיה פי' רש"י ז"ל שאומרים נתננו [דמי] מזונות לשנה הבאה ור"י ז"ל פי' דהלהבא כ"ע לא פליגי כי על היתומים להביא ראייה הא אמר ר"י הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלים וכ"ש לגבי מזונות שאם אתה אומר כן מה הועילו חכמים בתקנתם הא לעולם יאמרו פרענו ובזמן חכמי משנה לא נתקנה עדיין שבועת היסת אלא הכא כשאומרים לשעבר והיא אומרת לא נטלתי והשתא אתי שפיר כפשטא הא דתני לוי אלמנה כ"ז שלא נישאת על היתומים להביא ראיה נשאת עליה להביא ראיה וע"כ ספקה דנשאת לענין מזונות דלשעבר היא וה"ה לרישא דמיירי בהכי:

כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה אלמנה עושה ליורשים חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו שהם דברים של חבה וקירוב הדעת ואינן ראויות אלא מאשה לבעלה:

חייב אדם לנהוג כבוד לרבו בכל מיני כבוד ולא עוד אלא אף לשמשו בכל מיני תשמיש וכל מלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה חוץ מהנעלת מנעל והתרתו שמא יאמרו עבדו הוא ולמדת שלא נאמר אלא במקום שאין מכירין אותו הא במקום שמכירין אותו אף אלו בכלל שאין לחוש בכך ואף במקום שאין מכירין אותו אם היה מניח תפילין אף אלו בכלל ואע"פ שאמרו בעבד שהניח תפילין בפני רבו שלא יצא לחירות אלמא דרכו של עבד להניח תפילין הואיל וסתם הדברים אין דרכן בכך ודאי אומרין עליו שתלמיד הוא ולא עבד וכל המונע תלמידו מלשמשו הרי זה כפורק ממנו יראת שמים ומונע ממנו חסד ועליו נאמר למס מרעהו חסד:

אע"פ שתנאי כתובה ככתובה וכתבה אינה נגבית אלא מן הקרקע כל שתפשה מכל מקום מטלטלין למזונותיה מה שתפשה תפשה אפילו תפשה לאחר מיתת הבעל אע"פ שכבר נעשו מטלטלי דיתמי מתוך חומר שהחמירו עליה בסופה שאם מכרו היתומים אין מוציאין למזונותיה מן המשועבדין הקלו בתחלתה להיות תפישתה מועלת אפילו היו מטלטלין ברשות היתומים הואיל ומכל מקום מטלטלין של אביהם היו ויש אומרים דוקא בסימטא ואין צורך בכך ואפילו תפשה ממון הרבה אין מוציאין מידה וכמו שאמרו מעשה בכלתו של ר' שבתאי שתפשה דסיקא מליאה מעות ולא היה כח ביד חכמים להוציאה מידה ומכל מקום רוב גאונים כתבו שבית דין מחשבין מה שתפשה ופוסקין לה וניזונת ממה שבידה עד שתמות או שיפקע חיוב מזונותיה שינתן השאר ליורשים ואף גדולי המחברים פסקוה כן ויראה לי שלא כתבוה אלא דרך פשרה ותקון העולם ואף אני מוסיף בדבריהם שיהיו בית דין מוציאין מידה וינתנו ביד שליש להרויח ליתומים שלא יהו מעותיהם בטילים אבל מן הדין אינו כן שהרי אמרו בתלמוד המערב אלמנה שתפשה אפילו אלף זוז במזונותיה אין מוציאין מידה מהו מימר לה חוי מה בידיך תלמידוי דר' יונה אמרין אומרין לה חוי מה בידיך אמר לו ר' יוסה מכיון שהיא עתידה לישבע בסוף אפילו חוי מה בידיך לא אמרינן לה אלא שראוי לחוש לתקון העולם שמא היא תופשת כמה ונשאת למחר ואומרת מועט תפשתי מרבה לא תפשתי ואם מפני שבועה שבסוף שמא כתובתה מועטת ומה שתפשה יותר ממנה ולא תתבע כתובתה כדי שלא תשבע:

כל מה שכתבנו דוקא בתפישה למזונות אבל תפישה לכתובה כל שתפשה לאחר מיתה אינה תפישה כלל כמו שהתבאר שהרי מוציאין לה מן המשועבדים ומכל מקום אם תפשה מחיים תפישתה תפישה אף לכתבה וזה שאמרו למטה צ"ח א' ההיא איתתא דתפשה כסא דכספא בכתבתה אמר להו רבא זילו הבו לה מזוני שלא הפסידה מזונות אלא אם כן תפשה בכדי כלה אלמא מכל מקום תפישתה מועלת פירושו מחיים והלשון מוכיח כן שאמר ההיא איתתא ובזו אמרו אלמנה שתפשה וכן מה שאמרו בפרק שבועת העדות ל"ב ב' שמעת מינה משביע עדי קרקע חייב ותירץ דילמא דתפשה מטלטלי אלמא תפישת מטלטלין לכתובה מועלת פירושה מחיים ועכשו שתקנו הגאונים לגבות כתובה מן המטלטלין וכן ליזון מן המטלטלין אינה צריכה תפישה למזונות ומכל מקום כל שלא תפשה כתבו הגאונים שהיתומים נוטלין אותן ומעלין לה מזונות ואינה יכולה לעכב בבית דין ולומר יהו מטלטלין אלו מונחים בבית דין שמא יאבדו ואפילו התנה בפירוש שתזון מן המטלטלין ואף גדולי המחברים כתבוה כן ומכל מקום יראה לי בזו שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות וכל שיראה לו שיתומים מערימים ושקרוב להם בכך דנין כפי מה שיראו ומכל מקום בקרקע יכולה לעכב שלא למכור ואם מכרו אין מוציאין מיד הלקוחות ומה שביררנו בשמועה זו בין תפישת מזונות לתפישת כתובה היא שיטת גדולי המחברים והיא עיקר כל מה שנאמר בה וגדולי המפרשים טרחו לפרש בה דרכים אחרים ולא נראו לנו:

ולענין ביאור מיהא יש לשאול הואיל ושמועה זו בתפישה דלאחר מיתה קיימא וכדקאמר אלמנה שתפשה ועלה קאמר אבל לכתובה מפקינן מינה היאך טעה מר בר רב אשי דהוה בתרא לומר דמה שתפשה תפשה שמא היה סובר שמאחר שיש שם קרקע המשועבד לה ושגובה כתובתה ממנו אין לה אצל מטלטלין כלום אלא שמכל מקום אין הלכה כן:

אלמנה ששהתה זמן מרבה שלא תבעה מזונות ונתפרנסה על ידי עצמה אם היא עניה או פרוצה כל ששהתה שתי שנים ויתרה שמן הסתם מחלה להם בכך כל אותו זמן שעבר פחות מכן אפילו יום אחד לא ויתרה ואם היא עשירה או צנועה שבושה לילך לבית דין שיעורה בשלש שנים ולהבא מיהא אפילו ביתר מכן לא ויתרה ובתלמוד המערב הזכירו שנים ושלשה חדשים ואף קצת רבנים בפירושי הירושלמי שלהם נוטים לדעת זה מפני שהחדשים הם קיצבא למזונות האלמנה מפני שמחדש לחדש נותנין לה מזונות וכל שעברה שלשה זמנים ולא תבעה ויתרה וכן פירשו עוד בתלמוד המערב שאף בשיעור זה לא אמרו ויתרה אלא בשלא לותה אבל אם לותה גובה וכן כשאין בידה משכון ר"ל שלא תפשה על זה משכון מבית הבעל אבל אם יש בידה משכון אע"פ שלא לותה גובה וקצת מפרשים כתבוה דוקא בתפשה המשכון תוך שתים ושלש אבל לאחר כן כבר מחלה ואין תפישתה כלום:

כל שתובעת מזונות מזמן שעבר ויתומים אומרים כבר נתננו והיא אומרת לא נטלתי כל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה שהנכסים בחזקתה בשיעבוד מזונותיה והיא נשבעת להם היסת נשאת עליה להביא ראיה ואפילו היו לה עדים שתבעתם להם כבר יצאו הנכסים מחזקת שיעבודה ודין טוען אחר מעשה בית דין אין כאן שמאחר שנשאת הלך לו כח תנאי בית דין ומכל מקום כל שיש לה עליהם מזונות והיא תובעת להבא אין נאמנין היתומים לומר נתננו כלל ואף שבועת היסת אין כאן שכל להבא כמלוה בשטר הם וכמו שאמרו כתובים הם אצל בני חורין ומלוה בשטר אין צורך בה לשבועה ומכל מקום אם הם טוענין לישתבע לן נשבעת כדין אישבע לי דלא פריעת ודין זה דוקא נאמר באלמנה אבל אשת איש כל שאכלה אכלה ואינה יכולה לתבוע מה שעבר שבאלמנה הוא שכל תוך שתים ושלש יכולה לתבוע שאפשר שזנה עצמה משלה כגון מציאתה אבל אשת איש אף אנו אומרין מהיכן היתה ניזונת ואם טוענת שלותה צריכה לברר אחר שבאה להוציא מיד הבעל ומכל מקום אם אינה באה להוציא אלא שעשתה ואכלה והותירה אין לבעלה עליה כלום שכל שאין הוא נותן לה מזונות משלו סתמה באומרת איני ניזונת ואיני עושה ואינה צריכה להתנות בבית דין וכדתנן ס"ד ב' אם אינו נותן לה מעט כסף מותר מעשי ידיה שלה:

תוס' בד"ה ת"ש כו' דלאנשי יהודה לאשמועינן מעשה ידיה לעצמה וכ"ש מציאתה כו' עכ"ל ואין להקשות לפי זה בפשיטות מגופה דמתני' ה"מ לאוכחי הכי דהנזונת תנן דאי ניזונת תנן וכאנשי גליל אמאי תני במתני' דמעשה ידיה שלהן ה"ל למתני רבותא טפי דאפילו מציאתה שלהן דלדידהו ה"ל היתומים כבעל דלא סגי דלא יהבי לה מזונות ודאי דמציאתה שלהן כמו מעשה ידיה ולא ה"ל רבותא טפי אלא לאנשי יהודה דיכולין לסלקה הוא דקאמרי' דאיכא לפלוגי שפיר בין מעשה ידיה למציאתה וה"ל למיתני רבותא במלתיה דשמואל אי ניזונת תנן דאפילו מעשה ידיה אינו שלהן לאנשי יהודה ודו"ק:

בד"ה אלמנה כו' וא"ת מ"ש דלמזוני מהניא תפיסה טפי מכתובה כו' עכ"ל דליכא למימר דקושטא הוא דמר בר רב אשי הכי פריך לה מ"ש דלכתובה כו' הוה אתקפתא גמורה וליכא לפלוגי כלל בין מזוני לכתובה לא הל"ל בתר הכי אמרי' משמיה דרבא כוותיך ואדרבה הל"ל קשיא לרבינא אלא ודאי דאיכא לפלוגי בינייהו כמ"ש התוספות לשני הפירושים אלא דמר בר רב אשי דאתקיף ליה לא ניחא ליה לפלוגי בכך וק"ל:

בא"ד הלוקח שלא באחריות ונמצאת שדה שאינה שלו כו' עכ"ל דאיכא למ"ד בפרק ח"ה דחוזר על המוכר אם היה חי וכמ"ש התוס' לעיל בפרק מי שהיה וק"ל:

בא"ד ואם תאמר כמאן אי כרבי בלא תפיסה נמי כו' ואי כרשב"א כו' עכ"ל בודאי לענין כתובה ס"ל כר"ע דמתני' דלא מהני תפיסה אלא למזוני מהני טפי כמ"ש לעיל וא"כ כמאן ס"ל אי כרבי בלא כו' וק"ל:

חוץ ממזיגת הכוס וכו' דגנאי הוא לה לעשות מלאכות אלו אלא לבעלה אבל טוחנת ואופה ועושה להם בצמר. רש"י במ"ק. ובמהדורא בתרא לא פירש כן: אבל מנח תפלין ההוא תלמיד לית לן בה ואע"ג דאמרינן בעלמא הניח תפלין בפני רבו לא יצא לחירות דשמעינן מינה דעבד מניח תפלין אפ"ה לא חיישינן הואיל ואין מנהג עבדים להניח תפלין ל"א מניח תפלין עבד אינו חייב בתפלין דתפלין אתקוש לת"ת כדמפרש בקדושין. רש"י במ"ק: למס מרעהו מתלמידו כלומר מי שמסיר עצמו מרעהו כאדם שאומר לחברו הסר מעלי שאינו רוצה ליקרב אצלו לשמשו חסד דומה כאלו הסיר ממנו חסד. מס לשון השמטה והסרה כמו ולא ימס. ל"א למס מרעהו חסד מה כתיב למעלה האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני וכתיב בתרי' למס מרעהו חסד ומשמע הדוחה תושיה ממנו מתלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד. רש"י ז"ל במ"ק: שתפסה מטלטלין אפילו לאחר מיתה מה שתפסה תפסה ואע"ג דתנאי כתובה ככתובה ולא מתזנה אלא ממקרקעי דשעבוד כתובתה ותנאה אמקרקעי נינהו אפילו הכי אי תפסה מטלטלי לאחר מיתה לא מפקינן מינה הואיל ואמרינן אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים ומציא למימר אי מזבני יתמי ממקרקעי תו לית לי מזוני ולא מצינא למגבי ממשעבדי הויא תפיסה וכגון שתפסה בסמטא אפילו לאחר מיתה ואע"ג דאמרינן אין תפיסה אלא מחיים הני מילי במידי דמצי טריף ממשעבדי אבל מידי דלא טריף ממשעבדי תפיס אפילו לאחר מיתה. רש"י ז"ל במהדורא קמא. והר"י מטראני ז"ל כתב דהאי תפיסה מחיים היא דאי לאחר מיתה עסקינן היכי אמר מר בר רב אשי דאפילו לכתובה מאי דתפסה תפסה אטו לית ליה הלכה כר' עקיבא מחבירו דלעיל בפרק הכותב אפליגו בהא מלתא ר"ט ור' עקיבא בתפיסה דלאחר מיתה דלר"ט מהניא ולר"ע לא מהניא ואפילו לר"ט נמי לא מהניא אלא כל זמן שלא נכנסו לרשות היורשין אבל כשנכנסו לרשות היורשין תו לא מהניא וקי"ל בכולי תלמודא הלכה כמר בר רב אשי וקי"ל נמי הלכה כר"ע אלא ודאי בתפיסה דמחיים מיירינן ורבא דאמר לכתובה לא מהניא הוי סבר דר"ע אמר בין לאחר מיתה בין מחיים והאי דמשכחינן לקמן מההיא איתתא דתפסה כסא דכספא לכתובתה וכו' דהדר ביה לבתר דשמעה מרב נחמן הדר ביה כדאמרינן לעיל בפרק הכותב אמר להו רבא קאקי חוורי משלחי גלימי דאינשי הכי אמר רב נחמן והוא שתפס מחיים והשתא דתקינו דמטלטלי דיתמי משתעבדי לכתובה בין תפסה בין לא תפסה גובה בין לכתובה בין למזונות ע"כ. והר"ן בפירושו על ההלכות האריך בזה ועיין בתוס' כל המפרשים הסכימו דאפי' תפסה למזוני יותר משיעור כתובה לא מפקינן מינה אבל ריב"א היה אומר שאם תפסה יותר מכדי כתובה מוציאין מידה וכלתו של ר' שבתי שתפסה דסקיא מלאה מעות כתובתה היתה גדולה ולכאורה נראין דבריו שאם אתה אומר שאם תפסה כל הממון שנניח אותו בידה יש לחוש שמא תפסיד הממון וכשתנשא לאחר שיפטרו היתומים מלתת לה מזונות ותתחייב להחזיר להם הממון שלקחה יותר מכתובתה לא יהיה בידה ממה שתפרע ונמצא היתומים מפסידין מה שתפסה יותר מכדי כתובתה אבל כשאינה לוקחת אלא שיעור כתובתה לא חיישינן להכי מפני שאם תפסה הממון יעלה לה בחשבון כתובתה אבל בירושלמי נראה שאפילו תפסה יותר אין מוציאין מידה דהתם אמרינן דלא מצי אמרי לה אחוי לן מאי דתפיסת ואם איתא שאינה יכולה לתפוס יותר מכתובתה היה לנו להכריחה להראות מה שלקחה כדי שנראה אם תפסה יותר ושנוציא מידה ולפי דבריו נצטרך להעמיד הירושלמי בשלא נתברר לנו שתפסה יותר אבל היכא שנתברר שתפסה יותר מוציאין מידה והא דאמרינן דאי תפסה מטלטלין למזונות לא מפקינן מינה ה"מ כשיש שם קרקעות אבל היכא שלא הניח בעלה קרקעות אי תפסה מטלטלין מפקינן מינה דכיון דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה ולא הניח קרקעות נפטרו היתומים מלפרוע הכתובה ומאחר שאינם חייבים לפרוע אינו דין שאם תתפוס מטלטלין של יתומים שלא נוציא מידה. תלמידי רבינו יונה:

ולא היה כח ביד חכמים כו' ולא היה כח בחכמים בראויות להוציאה מידה בדין משום טעמא דפרישנא. רש"י במ"ק. ויש אומר דמדקתני ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה ולא קתני שמחשבין עמה שמע מינה דלא אמרינן לה אחוי מה בידיך ואינה ראיה ובירושלמי נחלקו בזה ופסק הרמב"ם כמ"ד דאמר לה אחוי כו'. הריטב"א:

ה"ג אמר רבינא כו' אבל לכתובה דגביא בכל מקום ממשעבדי לא הויא תפיסתה במטלטלי לאחר מיתה כלום. ממקרקעי כלומר משום דכתובתה לא משתעבדא אלא ממקרקעי ואינה נפרעת אלא ממקרקעי מזונות נמי אינה נפרעת אלא ממקרקעי אלא מאי דתפוס תפוס בין לכתובה בין למזונות היכא דליכא קרקעי. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

אלמנה ששהתה שתים או שלש שנים כו' ופרישנא דעניה או פרוצה אבדה בשתי שנים אבל עשירה או צנועה לא אבדה אלא בשלש שנים ופירשו בירושלמי שאם לותה או שהיתה בידה משכון לא אבדה כתובתה ואומר רבינו בשם הרב רבו ז"ל דדוקא אלמנה לא הפסידה עד שתים ושלש שנים אבל באשת איש כל שלא תבעה מזונותיה איבדה אותם למפרע שדרך הנשים לגלגל עם בעליהם וכל שלא לותה או שלא היה בידה משכון מחלה אותם וכן ראיתי למורי הרב ז"ל שדן אפילו באשה שהלכה לבית אביה מפני מריבה שהיה לה עם בעלה כיון שלא מסרה מודעא בפני עדים שלא מחלה אותם. הריטב"א ז"ל: וז"ל הרא"ה ז"ל דוקא אלמנה אבל אשת איש אפילו מכרה מנכסי מלוג שלה וניזונת מחלה שדרך הנשים לסייע בעליהן ולגלגל עמהם וכן דעת רבינו נר"ו אבל אם לותה נראין דברי' בזו שלא מחלה ואפילו באשת איש. ע"כ ועיין בהר"ן על ההלכות:

לא אמרן אלא למפרע כו' ומסתברא שדין רפואה כדין מזונות דהא חיוב רפואתה מדין מזונות היא כדכתיבנא בפרק נערה. הריטב"א ז"ל:

בעי ר' יוחנן יתומים אומרים נתננו וכו' פירש"י ז"ל במ"ק יתומים אומרים נתננו לה מטלילין למזונותיה והיא תובעת מזונות דלשעבר אבל מזונות דלהבא לאו כל כמינייהו דיתמי דמצו אמרי נתננו. נכסי אע"ג דמשעבדי למזונות בחזקת יתמי קיימי ואי בעיא למגבי מזונות מנכסי בני חרי דיתמי עליה להביא ראייה שלא נטלה בחזקת אלמנה דהא משעבדי למזונותיה וגבי כתובה ליכא למימר הכי משום דכל אימת דהוי שטר כתובתה בידה לא מצו אמרי יתמי נתננו. כל זמן שלא נשאת והיא תובעת מזונות עשירה בתוך שלש שנים וענייה בתוך שתים על היתומים להביא ראייה שנתנו לה דנכסי בחזקת אלמנה קיימת. נשאת והיא תובעת מזונות של שתי שנים או שלש או ארבע וכגון דאית לה סהדי דתבעה מינייהו בתוך שלש שנים עליה להביא ראיה דכיון שנשאת נפקי להו נכסי משעבודה דכל ימי מיגר אלמנותיך כתב לה בעל והשתא מיהא ליתנהו נכסי בחזקתה הלכך עליה להביא ראיה אלמא נכסי בחזקת אלמנה קיימי ע"כ. פירוש לפירושו היתומים אומרים שהקדימו לה מטלטלין למזונות שנה זו שעברה והיא תובעת אותם אבל אין לפרש שאחר שעבר השנה הם אומרים פרענו לה המזונות והיא אומרת לא נפרעתי דא"כ הוה ליה לר' יוחנן למנקט יתומים אומרים פרענו והיא אומרת לא נפרעתי אלא ודאי דאינהו טעני דהקדימו לה מטלטלין למזונות ואיהי טענה דלא יהבו לה מידי ותובעת מזונות שעברו ולהכי מוכחא מילתא טפי דשתקה עד השתא דיתמי קושטא קאמרי אבל אי יתמי לא טענו אלא דפרעו לה המזונות של שנה או שנתים אחר שעברו להם ונתחייבו בדמי מזונות שנה או שנתים אין כאן הוכחה כלל ליתמי טפי דע"כ עד השתא שתקה ולא נפרעה ממזונותיה שעברו אלא מיום או יומיים אף לדברי היתומים אלא ודאי דאינהו טעני דהקדימו לה מזונותיה ואיהי טענה דאכתי לא נפרעת ואם תאמר אכתי ריע טענתייהו דיתמי דמה להם להקדים מזונות לשנה או שנתים היה להם לזונה דבר יום ביומו או לשלשים יום לכל היותר ומה להם להקדים ויש לומר דאיברא אלו היו נותנין לה מעות לא היו מקדימין כל כך אבל לפי שנתנו לה מטלטלין והיא מוכרת אותם למזונותיה לכך הקדימו לה כדי שתמכרם על יד על יד ולא יזדלזלו שאלו היו נותנים לה אותם שהגיע זמן החיוב של מזונות שנה או שנתים היתה מוכרת אותם מיד והיו מזדלזלים המטלטלים ולכך כתב הר"ב ז"ל נתנו לה מטלטלין למזונותיה וכו' כנ"ל. ובמהדורא בתרא לא פירש כן שכתב וז"ל נתננו. דמי מזונות לשנה זו הבאה. ע"כ. ולכך חזר בו הרב ז"ל ממאי דפריש במהדורא קמא משום דקשיא ליה כיון דס"ס קא טעני אמזונות שעברו דהיתומים טוענים שכבר נתנו לה דמי מזונות שעברו והיא תובעת מהם דמי מזונות שעברו הו"ל כב"ח דעלמא ומאי שנא ממלוה על פה דלא חשבינן לנכסים בחזקת ב"ח ומהימני יתמי למימר פרעתי לכך פירש ז"ל דמיירי במזונות דלהבא ולכך שניא מב"ח דעלמא דלאו כל כמינייהו למימר דהקדימו ונתנו דמי מזונות של שנה הבאה למפטר ממזונות דלהבא ומשום הכי לא בעי ר' יוחנן אלא ביתומים ואלמנה ולא בב"ח כלל בשום גוונא. והתוספות ז"ל פירשו כמו שפירש הרב במהדורא קמא דקשה להו על מה שפירש במהדורא בתרא דמאי בעי ר' יוחנן דהא ר' יוחנן גופיה אית ליה בפ"ק דב"מ הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ומזונות תנאי ב"ד נינהו ותירץ הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות דמשום דמזונות עשוים לפרוע בכל יום קא מיבעיא ליה והאי תירוצא סליק לפום פירושיה דפריש דבמזונות שעברו מיירי וכדפירש רש"י במהדורא קמא והתוספות ואפילו הכי הוה קשיא ליה דמאי קא מיבעיא ליה דהא איהו ס"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום שאינו נאמן לומר פרעתי ומזונות תנאי ב"ד הוא ולפום קושיא תריץ אבל מאן דפריש דבמזונות דלהבא מיירי הא ודאי דקשיא טובא דר' יוחנן גופיה ס"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ואינהו קבעו למפטר נפשייהו מחיובא דב"ד דרמו עלייהו אבל אי מיירי במזונות דלשעבר לא קשיא ולא מידי ואין אנו צריכין לתירוצו של הר"ן דמ"ה מבעיא ליה לר' יוחנן אי מהימני יתמי משום דמוכחי מלתא דיתמי קושטא קאמרי משום דשתקה עד השתא וכדכתיבנא וכן כתבו התוספות אבל אי איירי במזונות דלהבא קשיא טובא דודאי על היתומים להביא ראיה דהא ר' יוחנן גופיה הוא דאמר בפ"ק דב"מ הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ויש לתרץ דדוקא בכתובה הוא דאמרי הכי משום דאי מהימנת להו במאי דקאמרי נפרעה כתובה מיעקרא תקנתא לגמרי אבל במזונות אי יהבת לה מזוני דהאי שתא משום מהימנותיה לשתא אחרי תהוי ניזונת בתקנתא דרבנן ולא מיעקרא תקנתא דרבנן ומיהו אכתי קשה דבכל שעה יאמרו פרעתי ואדרבה אפילו למאן דלית ליה דר' יוחנן הכא מודה דלא מהימני לומר פרעתי דאי מהימנא מה הועילו חכמים בתקנתן וכמו שכתבו התוספות ואפשר דתקנת מזונות לא אלימא כולי האי ומיבעיא בעי לה ר' יוחנן דכיון דלבתר דעברו ונתחייבו בהם מהימני לומר פרעתי משום דמזונות עשוים לפרוע בכל יום וכדתריץ הר"ן ז"ל אי נמי דהוה ליה כשאר ב"ח דעלמא דמהימני יתמי למימר פרעתי לכך בעי ר' יוחנן אי מהימנא נמי למימר נתננו דמי מזונות לשנה הבאה כנ"ל ולשיטת מ"ב ניחא דנקט ר"י טענת היתומים דהיינו הנתבעים ברישא אע"ג דהוה ליה למנקט טענת התובע ברישא וכדאמר בכולי תלמודא מנה לי בידך כו' אלא משום דמיירי בלהבא ואין האלמנה תובעת דאכתי לא מטא זמן חיובתא אלא משום דהיתומים טוענים דנתננו כבר לכך משיבה להם האלמנה לא נטלתי אבל אי מיירי בלשעבר הו"ל למנקט הכי אלמנה תובעת מזונות ויתומים אומרים נתננו ויש לתרץ דמשום דאלימא טענתייהו דיתמי ומוכחא מלתא דקושטא קאמרי וכמ"ש התוספות להכי נקט טענתייהו ברישא כנ"ל. עוד הקשו בתוספות לפי שיטתם כי היכי דאמרינן נכסי בחזקת אלמנה קיימי על המזונות שעברו דהויא לה כבעלת חוב הכי נמי מאי טעמא לא חשבינן נכסי בחזקת הבע"ח ואמאי מהימני יתמי למימר פרענו. ולשיטת רש"י במהדורא בתרא ניחא דמשום הכי אמרינן בחזקת אלמנה קיימי משום דנשתעבדו בתנאי ב"ד ולאו כל כמינייהו דיתמי דמצי אמרי נתננו וכדכתיבנא לעיל אבל לשיטת התוספות אין כאן תנאי ב"ד ולא רמי עלייהו אלא חיובא דממון כשאר ב"ח דעלמא דבמזונות דלמפרע מיירי ואין כאן אלא חיוב ממון ותירצו בתוספות דשאני מזונות משום דעדיף כחה דמוכרת שלא בב"ד להכי חשבינן לנכסי בחזקת האלמנה. והקשו עוד לרב ושמואל נהי דלית להו הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום מכל מקום כשאבדה כתובתה לא יהיו נאמנים יתומים לומר פרענו דכיון דמוכרת שלא בב"ד נכסים בחזקתה קיימי כי הכא. וכי תימא אע"ג דנכסים בחזקתה מוכחא מלתא דכתובה מחמת פריעה מקרעת ואמטו להכי נאמנין לומר פרענו ושמא י"ל אי איכא עדים אה"נ ודוחק דאם כן אמאי בעי ר' יוחנן באלמנה ויתומים בבע"ח ויתומים נמי הוה מצי למבעי ותירצו בתוספות עוד דיש לחלק דשאני כתובה מיד כשנפרעת נסתלקה והוי מיד כשנשאת ומשום הכי מהימני אבל מזונות אף לפי דבריהם שנתנו לה לעולם יש לה מזונות עד שתתבע כתובתה הלכך הוי נכסי בחזקתה טפי למזוני מלכתובה. והקשו בתוספות דאמרינן בפרק המקבל יתומים אומרים אנו השבחנו וב"ח אומר אביכם השביח וכו' ומסיק ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ועל היתומים להביא ראיה ואמאי מבעיא ליה לר' יוחנן לענין מזונות אי נכסי בחזקת יתמי קיימי ובב"ח פשיטא לן דבחזקת יתמי קיימי ונאמנין לומר פרענו וכן לענין כתו' וכדכתיבנא ותירצו בתוספות דהתם מיירי בשעשאה אפותיקי הלכך כמאן דגביא דמיא וכן מוכח התם. והר"י מטראני תירץ דבתר דפשיט ליה ממתניתא דלוי סברה והדר איהו למימר התם נכסי בחזקת בעל חוב קיימי ולא בחזקת יתמי ועוד תירץ ז"ל דאע"ג דהתם פשיטא ליה הכא מבעיא ליה משום דטעמא דהתם כדמפרש ארעא כיון דלגוביינא קיימי כמאן דגביא דמיא והלכך כולה ארעא קיימא בחזקת ב"ח אבל הכא דלא בעיא אלא מזוני לא קיימי כולהו נכסי בחזקת האלמנה שהמזונות אינן אלא דבר יום ביומו וכלהו נכסי בחזקת יתמי קיימי ואין כח באלמנה להוציאה מידם בעבור מזונותיה כמו שיש כח לב"ח להוציא כל השדה מיד היתומים אלא היתומים הם מחזיקים הנכסים והולכין ומפרנסין אותה דבר יום ביומו משום הכי הוה מסתפק הכא למבעי אם יש כח וחזקה לאלמנה עליהן כנגד מזונותיה ע"כ. ולענין פירוש שמועתנו גם הר"י מטראני פירש כפירוש התוספות דלשעבר טוענין ולא להבא מדתני לוי נשאת עליה להביא ראיה דע"כ היינו לשעבר דמשנשאת שוב אין לה מזונות. וגם תלמידי רבינו יונה פירשו כן דבמזונות דלמפרע קא מבעיא ליה והאי דלוי פירשו הכין נשאת עליה להביא ראיה כלומר אם נשאת בתוך שתים או שלש שנים עליה להביא ראיה או תביא ראיה ותטול או ישבעו היתומים ותפסיד דכיון שנשאת ולא שקלא מזוני הוו להו זוזי גבי יתומים כמלוה על פה דמהימני לומר פרענו אבל כל זמן שלא נשאת על היתומי' להביא ראיה ואפילו שתים או שלש שנים שלא תבעה מזונות ע"כ. וכן כתב הריטב"א דלהבא כ"ע לא פליגי דעל היתומים להביא ראיה דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וכ"ש לגבי מזונות שאם אי אתה אומר כן מה הועילו חכמים בתקנתם הא לעולם יאמרו פרענו ובזמן חכמי המשנה לא נתקנה עדיין שבועת היסת אלא הכא כשאמרו נתננו לשעבר והיא אומרת לא נטלתי והשתא אתי שפיר כפשטה הא דתני לוי אלמנה כל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה נשאת עליה להביא ראיה וע"כ סיפא דנשאת לענין מזונות דלשעבר היא וה"ה לרישא דמיירי בהכי והלכתא כדתני לוי וכל זמן שלא נשאת וכו' ואם לא הביאו ראיה כתב הרמב"ם שנשבעה כעין של תורה דהא נשבע ונוטל היא. ומורי הרב בשם רבינו רבו ז"ל אומר דכיון שהנכסים בחזקת אלמנה עומדים הרי הוא כאלו יש בידה משכון ונשבעה ונפטרה חשיבה ואין עליה אלא שבועת היסת וכן כתב הרב בעל העטור ז"ל אבל הרמב"ם לטעמיה שכתב שאפילו במי שיש בידו משכון חשוב נשבע ונוטל כמ"ש בספרו וכ"כ ר' אלפסי ז"ל וכבר פירשנוה במסכת שבועות בס"ד:

בגמרא אי אמרת בשלמא הניזונת תנן שפיר ופרש"י דאיכא לאוקמי הא דשמואל באינה ניזונית והקשו בתוספות על זה דאי באינה ניזונת פשיטא. ונראה שהבינו מלשון רש"י דהא דמוקמינן מילתא דשמואל באינה ניזונת היינו שכבר סילקו לה כתובתה ומש"ה קשיא להו כל הנך קושיות שהקשו:

אמנם לענ"ד הקלושה נראה שמעולם לא עלה כן על דעת רש"י ויש ליישב דבריו בפשיטות ותחלה אבאר דמה שהוכרח רש"י לפרש כן בשיטת בעל האיבעיא דמיבעיא ליה אי סתם תנא כאנשי גליל או כאנשי יהודא וכן דמה שפירש בלשון הפשטן הכל מוכרח לשיטתו דא"א לרש"י לפרש כפירוש התוספות דהא רש"י לעיל בפרק נערה דף מ"ז מפרש להדיא דאיבה דמציאה היינו נמי משום איבה דמזונות כמו איבה דמעשה ידיה וא"כ ע"כ הא דמסקינן בסמוך הכא תיהוי לה איבה ואיבה היינו משום דבע"כ מיתזנא וא"כ משמע להדיא דהיכא דבע"כ מיתזנא לא שייך כ"כ טעמא דאיבה כמו היכא דמדעתייהו מיתזנא ולפ"ו תו לא מצינן למימר דבעל האיבעיא הוי משמע ליה איפכא ועוד דקשיא ליה לרש"י נמי קושית הרשב"א לעיל פ' נערה דף מ"ג דמסוגייא דהתם נמי משמע דהיכא דבע"כ מיתזנא לא שייך כ"כ טעמא דאיבה וליכא לפרש נמי שיטת בעל האיבעיא איפכא דאי ניזונת תנן דמעשה ידיה שלהן אע"ג דבע"כ מיתזנא א"כ כ"ש בהניזונת דלאו בע"כ אבל אי הניזונת תנן אפשר דבניזונת דאנשי גליל כיון דבע"כ מיתזנא אין מעשה ידיה שלהן הא נמי ליתא דא"כ מאי ס"ד דהפשטן למיפשט בסברא הפוכה דבניזונת אפילו מציאתה הוי טפי ליורשים מהניזונת לכך הוכרח לפרש לשון בעל האיבעיא לענין אי סתם תנא דמתניתין כו' ובעי למיפשט שפיר מדשמואל דבשלמא אי הניזונת תנן אתי שפיר שלא תקנו חכמים כלל מעשה ידיה ליורשין כמו לבעל אלא דדוקא קתני בהניזונת ממש שיהא מעשה ידיה ליורשין תחת מזונות וא"כ כל היכא שאינה ניזונת כגון שאמרה איני ניזונית ואיני עושה או שאמרו לה היורשין צאי מעשה ידיך במזונותיך והמותר נשלים ועדיין לא באו כלל לחשבון או שלא אמרו כלום והיא ניזונת מעצמה במעשה ידיה שפיר איצטריך שמואל לאשמעינן דאפ"ה מציאתה לעצמה ואע"ג דבבעל אפשר דבכה"ג זוכה בכל ענין במציאתה כמ"ש הרא"ש ז"ל בר"פ מציאת האשה דלא כרבינו מאיר הלוי ז"ל ע"ש אפ"ה ביורשין כ"ע מודו דלא דמי כלל לבעל שהרי אין כאן תקנה קבוע' אלא אי אמרת ניזונת תנן שתקנו לגמרי מזונות ממש כמו מבעל גופא וכן מעשה ידיה ממש כמו לבעל וא"כ ניהוו לגמרי כבעל דס"ל להפשטן כדס"ל לבעל האיבעיא בפ' נערה דף מ"ג דיורשין במקום אביהם קיימי לגמרי אף לענין מציאה דבת הניזונת וה"ה באלמנתו כדאיתא התם והיינו דקאמר ניהוו כבעל וע"ז מסיק הש"ס שפיר דאפילו אי ניזונת תנן לא הוי כמו בעל דשאני בעל דמדידיה מתזנא משא"כ ביורשים דלא מדידהו מיתזנא והיינו כאידך סברא דפ' נערה כדאיתא התם וכמו שפירשתי שם דנהי דלענין מזונות מסתמא התחייב עצמו הבעל שיורשין יתנו לה מזונות כדי שיהיו מעשה ידיה שלהן דעיקר מזונות תחת מעשה ידיה כדמסקינן התם דבאלמנתו לא ניחא ליה בהרווחה משא"כ לענין מציאה לא שייך לומר כן דלא שכיח וכדפרישית התם בטוב טעם ע"ש ותמצא נחת דסוגיא דהכא מסייעא לי לפי שיטת רש"י ודוק היטב. ומ"ש רש"י דאי ניזונת תנן ליכא אלמנה שאינה ניזונת היינו דכולהו אית להו דין מזונות כנ"ל:

בתוספות בד"ה תא שמע כו' דהא אינהו כבעל ולא סגי דלא יהבי לה עכ"ל. לכאורה משמע דכיון דלא סגי דלא יהבי לה והוי כבעל שתקנו לו מציאתה משום איבה וקס"ד דהיינו איבה דמזונות דשייך טפי בכה"ג כמ"ש התוס' בדבור הקודם וע"ז מסיק הש"ס דבבעל גופה לא תקנו מציאתה משום איבה דמזונות אלא משום איבה דקטטה כמ"ש התוספות פ' נערה דף מ"ז ומש"ה לא שייך האי איבה גבי יורשין אלא דלפי זה עיקר התירוץ בגמרא חסר מהספר כיון דהמקשה נמי אסיק אדעתיה טעמא דאיבה לכך נראה בכוונת התוספות דהפשטן מעיקרא לא סליק אדעתיה כלל שתקנו מציאה משום איבה אלא מטעמא אחרינא אלא טעמא הוא דקיהבי למילתייהו כיון דלא סגי דלא יהבי לה אלמא שתקנו דהיורשים חייבין בכל מה שהבעל חייב א"כ ניהוו כבעל שיזכו בכל מה שהבעל זוכה אפילו במציאתה אלא דגם זה דוחק דהא קמן דבלא"ה לא הוו לגמרי כמו הבעל לענין פירות ולהיפך לענין חיוב פרקונה וקבורתה והנראה בזה דהמקשה ס"ד דמציאה בכלל מעשה ידיה הוא כדאמרינן לעיל בר"פ מציאת האשה דמציאתה כהעדפה שע"י הדחק הוא וא"כ כיון דניזונת מהיתומים בחיוב כמו מהבעל בדין הוא שיזכו בכל מעשה ידיה כן נ"ל בכוונת התוס' ולשיטת רש"י כ"ש דא"ש טפי ודו"ק:

בגמרא אמר ר"א אלמנה שתפסה מטלטלין למזונותיה מה שתפסה תפסה לפי מה דמשמע מדברי התוספות דסוגייא דהכא שייכי בפלוגתא דרבי עקיבא ור' טרפון א"כ איירי דוקא שתפסה מרשות הרבים או מסימטא ולא מרשות היורשים כדאיתא לעיל פ' הכותב דף פ"ד וכ"כ הר"ן ז"ל בשמעתין שכן אמרו משמו של רש"י ז"ל ע"כ ונראה דהיינו הא דמייתי המרדכי בשמעתין דברי רש"י ז"ל בתשובותיו ופירשן רבינו ברוך ומהר"ם ז"ל בענין זה וכמו שאבאר. אלא דלפ"ז קשיא לי טובא א"כ מאי מתקיף מר בר רב אשי מאי שנא כתובה ממזוני וכן נדחקו התוספות והר"ן ושאר מפרשים למצוא טעמא לחלק בין כתובה למזוני למאי דקי"ל כרבינא ומאי קושיא הא טעמא רבה איכא לחלק דהא ר' עקיבא גופא לא קאמר דלא מהני תפיסה דלאחר מיתה אלא משום דכולהו בעל חוב וכתובה צריכין שבועה ואין היורשים צריכין שבועה כדאיתא שם במשנה דפ' הכותב וא"כ במזונות האשה דלא שייך האי טעמא לשיטת רוב הפוסקים החולקין על הרמב"ם ז"ל ופסקו דלמזונות אין צריכה שבועה וכמ"ש התוספות להדיא לקמן דף צ"ח ע"ש וא"כ שפיר מהני תפיסה דלאחר מיתה אפילו לר' עקיבא במזונות אע"ג דלא מהני בכתובה מיהו מצינן למימר דמר בר רב אשי ס"ל כשיטת הירושלמי שהביא הרא"ש ז"ל בההיא דפ' הכותב דהא דקאמר ר"ע שכולן צריכין שבועה לאו עיקר טעמא הוא דהגע עצמך שפטרן משבועה זו תורה וזו אינה תורה וכמ"ש שם בחידושינו אלא דהתוס' לא נחתו לההיא דירושלמי וכתבו להדיא שם פ' הכותב בד"ה ולר"ע לא מהני תפיסה דהכל תלוי בשבועה וכ"כ עוד התוספות בפרק מי שהיה נשוי דף צ"א ע"ב בד"ה ראובן שמכר ע"ש וא"כ למה הוצרכו כאן לדחוק בטעמא דרבינא ומסקי נמי בשם רבינו חננאל והלכות גדולות דדוקא בתפיסה מחיים איירי ותיפוק ליה דאפי' בתפיסה דלאחר מיתה אתי שפיר ויש לחלק ביניהם דמהני שפיר במזוני לר"ע. לכך נראה לענ"ד דלשיטת רש"י ותוס' איירי כולה שמעתין אף בתפיסה מרשות היורשין מדקאמר סתמא וכן במעשה דכלתו של ר' שבתאי דנראה דוחק לומר שהדסקיא מלאה מעות היה מונח ברה"ר או בסימטא אלא שתפסה מרשות היורשין ולכך הוצרכו התוס' לדחוק למצוא טעם לחלק בין כתובה למזונות ולפרש ג"כ דאיירי בתפיסה מחיים או דמר בר רב אשי לאו לדינא פליג כמו שאבאר בלשון התוספות:

ומתוך מה שכתבתי יש לי ליישב ג"כ לשון רש"י בתשובותיו שהביא המרדכי במה שכתב דלכתובה לא מהני תפיסה לאחר מיתה וצריכה להחזיר ליורשין וכתב שם שרבינו ברוך והר"מ ז"ל תמהו על פסק זה דהא האידנא לאחר תקנת הגאונים גובין אף מטלטלי דיתמי ותירץ דאיירי שתפסה מרשות היורשים דלא מהני אף לר"נ מדינא דגמרא וה"ה עכשיו לפי התקנה ולכאורה יש לתמוה טובא דלמאי דקשיא להו לא משני מידי דהיא גופא תיקשי כיון דלאחר תקנת הגאונים גובית ממטלטלי דיתמי אף מרשות היתומים א"כ למה פסק רש"י דצריכה להחזיר ליורשין ובס' גידולי תרומה בשער מ"ט חלק י"ז תמה ג"כ בענין אחר על תירוץ זה דא"כ למה פסק רש"י דלמזונות מהני תפיסה אף מרשות היורשין ע"ש באריכות ולמאי דפרישית א"ש דהמעיין בלשון זה תשובת רש"י שהביא המרדכי דרש"י לא פסק שלא תגבה מאותן המטלטלין שתפסה אלא לענין שצריכה מתחילה להחזיר המטלטלין ליורשין ואח"כ תשבע על כתובתה ותטול דהגאונים לא תקנו אלא שתגבה ממטלטלים לאחר שתשבע אבל כל זמן שלא נשבעת הוי המטלטלין ברשות היורשין והיינו כדמסיק ר"ב והר"מ מילתא בטעמא כיון שתפסה מרשות היורשין דמודה ר"ט לר"ע מדינא דגמ' דכל זמן שלא נשבעת לא מהני תפיסה מרשות היורשין ומדקאמר ר"ע שכולן צריכין שבועה אע"ג דתפסה אע"כ דלא מהני תפיסה דלאחר מיתה להא מילתא וקרינן בה שפיר הבא ליפרע מנכסי היתומים לא יפרע אלא בשבועה וקודם שבועה ברשות יתמי קאי כמ"ש רש"י להדיא שם בפרק הכותב א"כ ה"ה והוא הטעם אף לאחר תקנת הגאונים דהכל בחזקת יתמי קיימי עד שתשבע וכמו שפסק רש"י משא"כ לענין מזונות דלא שייך שבועה גבה כדפרישית סובר רש"י דמהני תפיסה דלאחר מיתה אף מרשות היורשים כדמשמע הכי בשמעתין אף לדינא דגמ' כ"ש לאחר תקנת הגאונים כן נ"ל נכון ביישוב פסק רש"י וכתירוץ ר"ב והר"ם דלא כמ"ש הר"ן ז"ל בשיטת רש"י דלמזונות נמי לא מהני לדינא דגמרא התפיסה מרשות היורשין והנלע"ד כתבתי:

ובכך יתיישבו ג"כ שיטת רש"י ורבינו יוסף טוב עלם שהביא המרדכי ס"פ הכותב דאפילו תפיסה דמחיים בעינן דוקא דתבעינהו ולא אהדרינהו ואע"ג דהתם נמי לאחר תקנת הגאונים איירי ולמאי דפרישית א"ש דלהא מילתא דאיירי שם לענין דאין לה קודם שבועה שום זכיות אין לחלק בין אחר תקנת הגאונים ובין דינא דגמ' אלא דוקא בתבעינהו מחיים ולא אהדרתינהו דהו"ל כמייחד לה מטלטלים דאין צריכה שבועת המשנה כנ"ל נכון בעזה"י לפי שיטת רש"י ותוס' ובסמוך אפרש עוד ליישב סוגיא דשמעתין בענין אחר ודוק היטב:

קונטרס אחרון גמרא אמר ר"א אלמנה שתפסה מטלטלין למזונותיה כתבתי ליישב לשון רש"י בתשובה שהביא המרדכי במה שכתב דלכתובה לא מהני תפיסה וצריכה להחזיר ליורשין ורבינו ברוך והר"מ תמהו עליו דהא מתקנת הגאונים גובין אף ממטלטלי דיתמי וכן בגידולי תרומה בשער מ"ט חלק י"ז הקשה על תשובת רש"י הנ"ל בענין אחר ומתוך מה שכתבתי נתיישב הכל לנכון בעזה"י ודלא כמו שכתב הר"ן בשיטת רש"י ז"ל עיין בפנים עוד כתבתי שם פירוש אחר בלשון הגמרא דהא דאמרינן דאלמנה שתפסה מטלטלין למזונותיה היינו דוקא היכא שהניח בעלה קרקעות דמשתעבדי למזונות אלא שהיא רוצית יותר במטלטלין מש"ה מה שתפסה תפסה ולא בע"א וכן נ"ל בכוונת בעל התרומות שער מ"ט חלק י"ז ודלא כמו שהבין הש"ך בח"מ סי' ק"ז:

בתוספות בד"ה אלמנה כו' פירש הריב"ן כו' וא"ת מ"ש דלמזוני כו' עכ"ל ובתחלת העיון היה נ"ל ליישב קושית התו' בפשיטות דשאני כתובה שהורע כוחה אצל מטלטלים דאפילו מיניה דידיה נמי לא משתעבדי מטלטלים לכתובה כדאיתא לעיל בפ' האשה שנפלו ובכמה דוכתי משא"כ במזונות. אח"ז מצאתי שכ"כ הר"ן ז"ל בשמעתין. עוד כתבתי בפ' נערה דף נ' ע"ב בענין אחר דחיוב מזוני עיקר תנאי ב"ד הוא על היתומים משא"כ בכתובה דמתחלתה נתקן מחיים כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכמו שדקדקתי לעיל בפ' נערה מלשון רש"י ז"ל ע"ש:

כָּל הַמּוֹנֵעַ תַּלְמִידוֹ מִלְּשַׁמְּשׁוֹ, כְּאִלּוּ מוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ חֶסֶד נראה לי בס"ד תורה שבעל פה היא בחינת שם אדנ־י שיש בו עשרים וארבעה צרופים והלימוד צריך שיהיה שלם במחשבה ודבור ומעשה. והיינו המעשה של עסק התורה הוא השימוש שמשמש התלמיד לרבו ובזה המעשה נשלם אתו מספר עשרים וארבעה. והדיבור של עסק התורה הוא מה שמוציא התלמיד את דבריו בפיו כמו שאמרו על פסוק (עירובין נד.) כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם (משלי ד, כב) למוציאיהם בפה, ובזה הדבור נשלם אתו מספר עשרים וארבעה. והמחשבה של עסק התורה מה שמחשב בלימודו לשם שמים וכמו שאמרו רז"ל שצריך ללמוד תורה לשמה ובזה המחשבה נשלם אתו מספר עשרים וארבע. הרי ג' פעמים עשרים וארבע כמנין חסד [72] נעשים על ידי עסק התורה שיש בו ענין מעשה ודיבור וכונה על דרך שאמרנו. ולפי זה המונע תלמידו מלשמשו אין בידו עשרים וארבעה של השימוש כי אם רק ב' פעמים עשרים וארבע ואין כאן אצלו מספר 'חסד' ולכן כאלו מונע ממנו חסד! ולכן בשבח התורה כתב וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ (משלי לא, כו) כי ישתלם אצל התלמיד מן המעשה ומן הדבור ומן הכונה ג' פעמים עשרים וארבע כמנין חסד.