מסכת כתובות דף צ״ג עמוד א׳

עסיקין עוררין:

עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו אם לא נתן מעות:

אין יכול לחזור בו שהקרקע נקנה בחזקה כי א"ל חזק וקני ויש שמחזיקין מיד ונותנין מעות לאחר זמן ומשהחזיק בה נתחייב המעות:

חייתא שק קטן:

דקיטרי מלא קשרים:

סברת וקבילת בדמי חתיכות כסף כלומר נתרצית לאבד מעותיך מספק:

אפי' באחריות נמי מכרה לו אינו יכול לחזור בו מחמת עסיקין ולא אמרינן סוף סוף עליה הדר ואטרוחי דייני למה לן:

דא"ל אחוי טירפך שטר טירפא מב"ד שכתבו לך שיצאה השדה מידך בדין ותחזור עלי לטרוף:

עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו אומר ר"ת ואפי' נתן מעות וכגון דלא קנו בכספא שכותבין את השטר דלא קנו עד שיכתוב את השטר וקמשמע לן דיכול ומותר לחזור בו דהואיל ומפסיד שסבור שיגזלוה ממנו קא הדר ביה דאפי' מי שפרע ליכא כדמוכח בהזהב (ב"מ דף מט:) גבי ההוא גברא דזבן חמרא מחבריה שמע דבעי למינסביה בי פרזק רופילא אתא לקמיה דרב חסדא א"ל כדרך שתקנו משיכה בשומרים כך תקנו משיכה בלקוחות ולא קאמר ליה איבעי ליה לקבולי מי שפרע כדאמר התם אעובדא אחרינא משום דלא תיקנו מי שפרע אלא איוקרא וזולא והאי יכול מותר כדקתני נמי גבי מתנה התם ובדין הוא דהוה ליה למיתני מותר אלא אגב דקתני סיפא אין יכול תנא נמי רישא יכול:

משהחזיק בה אין יכול לחזור בו ואפילו למ"ד בחזקת הבתים (ב"ב מד:) נמצאת שאינה שלו חוזר עליו הכא כל זמן שלא טרפוה ממנו מודה שאין יכול לחזור בו:

ומאימת הוי חזקה תימה מאי קא מיבעיא ליה וכי אכתי לא אשמועינן דיני חזקה הא מתני' היא (ב"ב דף מב.) נעל גדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה וי"ל דהכי בעי ומאימת הוי חזקה היכא דיהיב כבר זוזי מאימת מהניא חזקה מכי דייש אמצרי אע"ג דגריעא מנעל וגדר הויא חזקה הואיל ואיכא כסף כדפי' וריב"ם מפרש שראובן מכר שדה לשמעון וקנה ממנו קנין גמור עד שלא החזיק בה אותה חזקה שתהא גילוי דעת שלא יחזור יכול לחזור דכי היכי דתקנו רבנן שיהא אדם יכול לחזור בו כל זמן שעסוקין באותו ענין מפני שלדעת כן הוא קונה ומקנה שיחזור כל זמן שירצה כל זמן שעסוקין באותו ענין ה"נ דעתו לחזור בו אם יצאו עליה עסיקין קודם חזקה בגילוי דעתו משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו ומאימת הויא חזקה פי' מאימת הויא ההיא חזקה דאמרי' גלי דעתיה שקיבלה בכל ענין מכי דייש אמצרי לידע מה היא צריכה:

איכא דאמרי אפילו באחריות ללישנא קמא באחריות לא דהואיל ובאחריות זבין אית לן למימר שאין בדעתו לקנות אלא נכסים משופין מכל ערעור ואע"פ שהיה מחזיר לו לבסוף כשגזלה כדפרישית גבי שלא באחריות דלא ניחא ליה דליקו בדינא ודיינא:

וכן שלשה שהטילו לכיס לא הוי ממש דומיא דרישא דהכא כל אחד נוטל לפי מעותיו ורבינו חננאל פי' דאבבא בתרייתא קאי:

תימא הא סליקת נפשך וכו' לא ידעתי אמאי לא משני כגון שכתבו בעלת שלש מאות ובעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לנו עמך בעשרים וחמשה:

דאמרה לה מדין ודברים הוא דסליקי כו' לא איתפרש שפיר טעמא דהא מילתא:

בכותבת בעלת שלש מאות לא ידע רבי מאי קמ"ל מתניתין:

אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצא עליה עסיקין עד שלא החזיק בו יכול לחזור בו פי' רש"י ז"ל אם לא נתן המעות משהחזיק בה אינו יכול לחזור בה שהקרקע נקנה בחזקה כי אמר לו לך חזק וקני ויש שמחזיקין מיד ונותנים המעות לאחר זמן ומשהחזיק בה נתחייב במעות עכ"ל ז"ל ולפ"ז אין להקשות דהכא מסיקנא דאפילו שלא באחריות נמי יכול לחזור בו ואלו בפרק חזקת הבתים אמרינן דאע"ג דאמור רבנן המוכר שדה לשמעון אינו חוזר עליו נמצאת שאינו שלו חוזר עליו רב זביד אמר אפילו נמצאת שאינו שלו אינו חוזר עליו דא"ל להכי זבני לך שלא באחריות דהתם כשפרע המעות או שזכה בקרקע בשטר או בחזקה משא"כ בזו שלא זכה עדיין בקרקע ולפיכך יכול לחזור בו אבל אין פי' זה נכון וכמה תשובות בדבר חדא דא"כ דלא פרע לו מעות ולא זכה בקרקע פשיטא דיכול לחזור בו ולא הוה צריך לומר אלא דמשהחזיק בה אינו יכול לחזור בו ועוד דמאי שנא נקט חזקה הא ידעינן בחזקה שקונה ומתני' היא ועוד היכי אמרינן דחזקה הוה מכי דייש אמצרי ומה הוצרכו לשאול מאימת הויא חזקה והלא משנה שלימה היא נעל גדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה ועוד דלישנא דאימת הוה חזקה לא אתי שפיר ועוד דכיון דאמרי' ראובן שמכר שדה לשמעון מכלל שמכרו כראוי וזכה בו הלוקח כראוי בא' מן הקניות דאי לא אין כאן שום מכר לכך הנכון דהכא כבר זכה שמעון וחזקה דאמר הכא היינו שיורד לתוכו כאדם המחזיק בשלו ואמרי' דעד שלא ירד לתוכה להחזיקה בשלו יכול לחזור בו ואע"ג דאיכא כסף ושטר וחזקה דאדעתא דהכי לא זכה וכמקח טעות הוא אבל כשירד לתוכה סביר וקיבל ואינו יכול לחזור בו והשתא לא דמיא הא להאי דרב זביד דהתם שכבר החזיק בו אלא כשבא לתבוע אחריותו אמרינן שאינו חוזר האחריותו על המוכר והכא אמרי' שכ"ז שלא החזיק בו יכול לחזור בו שלא יהא מכר מכל בין שלקח באחריות או שלא באחריות ודייקא נמי דהתם נקט לישנא דחוזר עליו ואינו חוזר עליו דמשמע (חזקה) [חזרה] משום אחריות והכא נקטי' יכול לחזור בו ואינו יכול לחזור בו:

דייש אמצרי פי' בב"מ שהשוה לתקון המצרים כדרך הלוקח שדה שבא להחזיק בו והרי"ף פי' בענין אחר ודייש אמצרי לאו דוקא אלא הוא בכל דוכתי'. אחוי טרפך ופי' רש"י ז"ל אחוי לי שטר טרפא דכתבו לך שיצאתה השדה מתחת ידך ואשלם שהרבה עוררין ואין זוכין בדין עכ"ל ובפ"ק בב"ק כתב עוד אחוי לי שטרא טרפך שטרפה ממך כדין וכן הלכה:

מתניתין מי שהי' נשוי ג' נשים חולקות בשוה פי' כשג' יוצאות ביום אחד וסבר האי תנא דבתר שעבודא אזלינן ובשעבוד מנה כולן שוות כך יש לבעלת מנה שעבוד מנה כבעלת אלף אבל במה שיש יותר מסך כתובתה אין לה בו שיתוף עם האחרות עד שתתפרע האחרות הלכך היו שם מאתיים בעלת מנה משותפת במנה בלבד ובעלת מאתיים ובעלת שלש מאות משותפות במנה השני בשוה היו שם ג' מאות כולן משותפות במנה הא' ובמנה השני משותפת השתים כמו שאמרנו ובמנה השלישית אין בו כלום אלא לבעלת ג' מאות לכן ביותר מג' מאות עד שתתפרע בעלת ג' מאות ממה שהיא עודפת על חברותיה ויחסר חסרונה שוה לחסרונן כיצד כשיש שם ג' מאות יש לבעלת מנה ל"ג ושליש ונשאר לה לגבות ס"ג שני שלישים ויש לבעלת מאתים פ"ג ושליש ל"ג ושליש מן המנה האחד וחמשים מן המנה השני שחלקה עם עם בעלת ג' מאות ויחסור לה מכתובתה מאה וי"ז פחות שליש ויש לבעלת ג' מאות מנה ופ"ג ושליש כי היא לבדה נטלה המנה השלישי' ונשאר לה לגבות א"כ מאה וי"ז פחות שליש והרי חסרון בעלת מאתיים ובעלת ג' מאות שוה ולפיכך אם הי' שם ארבע מאות אותו מנה הרביעי נוטלת אותו בעלת מאתים ובעלת שלש מאות נמצא שיש לבעלת מאתיים מאה ול"ג ושליש ונשאר לה לגבות ס"ז פחות שליש ויש לבעלת ש' מאתים ול"ג ושליש ונשאר לה לגבות ס"ז פחות שליש והרי חסרון כולם שוה שאף לבעלת מנה כן נשאר לגבות ס"ז פחות שליש מעתה כל מה שיהיה בה יותר מארבע מאות חולקות אותו בשוה וכן על דרך זה אם היו אלף נשים לפי דעת תנא דמתני' והרי"ף ז"ל האריך הענין הזה בלשון עברי וגם בלשון ערבי ומה שכתבנו מועט המחזיק את המרובה:

היו שם מאתיים וכו' בתלמודא מפרש לה ג' של זהב הם ע"ה דינרי כסף כי הדינר זהב הם כ"ה דינרי כסף וששה של זהב הם ק"נ דינרי כסף לכן ג' שהטילו לכיס כך הם חולקין פי' לא שיחלקו כן ממש שהרי אינן חולקין אלא לפי מעות כל אחד ואחד אלא לאפוקי דלא אמרי' השכר לאמצע ובתלמודא אפרש לה בס"ד:

גמרא של מנה נוטלת חמשים תלתין ותלתא ותילתא הוה פי' שהרי אין לה בה אלא שלישית המנה. אמר שמואל בכותבת בעלת מאתיים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה פי' דהוה לי' בעלת מאתיים לגביה כאלו אינה משותפ' במנה ההוא והוא בין בעלת מנה ובעלת ג' מאות והכי נמי מצי לאוקמי בכותבת ליה הכי בעלת ג' מאות וכדמוקים בסיפא שבעלת ג' מאות היא הכותבת אלא דהכא חדא מינייהו נקט וניחא ליה טפי ההיא דסמוכה ליה ובסיפא נקט ההיא דסמוכה לתרוייהו והוה רישא וסיפא בחדא גוונא ולא עוד אלא דבסיפא נמי איכא כותבת דג' וכדבעינן לפרושי לקמן כנ"ל:

אי הכי אימא סיפא ופי' אי הכי לאו דוקא דהא לכ"ע לא אתיא מתניתן שפיר אי נמי דדוקא הוא ומשום דאפשר לאוקמה בב' תפיסות כדלקמן תימא לה הא סליקת נפשך ממנה פי' דאע"ג דלבעלת מנה בלחוד הוא דכתבת דין ודברים אין לי עמך מ"מ לא אתי האי פלוגתא דמתניתן שפיר ממ"נ שאם אנו דנין שאמרה לה לבעלת מנה דו"ד א"ל עמך במנה זה לפי שמחלתי כל זכותי ממנו א"כ יחלקו המנה ההוא בין בעלת מנה ובין בעלת ג' מאות ותטול בת ג' מאות מאה פלגא מהאי מנה ופלגא מהאי מנה ותשקול בעלת מאתים חמשים בלחוד דהיינו פלגא דמנה שני ואם אנו דנין הלשון הזה שנתנה לבעלת מנה חצי זכותה שהיה לה ליטול במנה ההיא שהוא י"ז פחות שליש א"כ הרי נשאר לה לבעלת מאתים לטול מן המנה ההוא י"ז פחות שליש ותטול בעלת ג' מאות שלישית דהיינו ל"ג ושליש נמצא שנוטלת בעלת מנה חמשים כדתניא ל"ג ושליש מחלקה וי"ז פחות שליש מחלק חברתה ובעלת מאתיים שבעה וששים דינרין פחות שליש [י"ז פחות שליש] שנשאר לה מן המנה הראשון וחמשין מן המנה השני ובעלת שלש מאות תטול פ"ג ושליש ל"ג ושליש מן המנה הראשון וחמשין מן המנה השני ואם אנו דנין הלשין הזה שנתנה כל הזכות שהיה לה במנה ההוא לבעלת מנה א"כ בעלת מנה תטול ס"ו ושני שלישים ובעלת מאתיים חמשין ובעלת ג' מאות פ"ג ושליש ואלו אנן לא תנינן חדא מהני ופרקינן דמתניתן דאמר ליה בהדי' מעיקרא מדין ודברים הוא דסליקו נפשאי כלו' שהתנו בין שלשתן בפי' שלא תערער על בעלת מנה במנה האחד ותטול חלקה כאלו אינה משותפת עמה ויחלוקו השאר היא ובעלת ג' מאות ואלמלא שקבלה עליה גם בעלת הג' מאות לאו כל הימנו של זאת לאבד מזכותה כלום במנה זו והיה לה ליטול פ"ג ושליש אלא ודאי כדאמרן והאי דאמרינן מעיקרא בכותבת בעלי מאתיים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה לא דק תלמודא אלא דנקט לישנא רויחא דמחני' בכותבת דין ודברים אין לי עמך מיירי והשתא מפרש לה תלמודא צורתא דמתניתן כדאי' ממש ודכוותא בתלמודא הא כל שלא אמרו כאן אלא כלשון הראשון הא ודאי של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים ס"ז פחות שליש ושל ג' מאות פ"ג ושליש כנ"ל:

רבי יעקב מנהר פקוד משמיה דרבינא אמר רישא בב' תפיסות וסיפא בב' תפיסות פי' בב' גוביינות ואע"ג דגוביינא דארעא היא שאין כתובת אשה גובה מן המטלטלין קרינן ליה תפיסה כדאשכחן בריש פרקין ואפשר נמי דתפיסת מטלטלין הוא כדפי' רש"י ז"ל וכגון שתפסן מחיים א"נ דשעבד לה מטלטלין לכתובה בפי' רישא בב' תפיסות דנפלו ע"ה בחד זימנא וקכ"ה בחד זימנא תפיסה קמיית' דע"ה חלקו בג' שהרי כולן שוות בו ונטלה כל אחת מהן כ"ה ונשארו לגבות לבעלת מנה ע"ה ונבעלת מאתיים קע"ה ולבעלת ג' מאות רע"ה וכשנפלו להן בתפיסה שניה ק"ה הרי כולן שוות בו בע"ה וחלקו הע"ה בין שלשתן וחמשים הנשארים חולקת בעלת מאתיים ובעלת ג' מאות נמצאת בעלת מנה נוטלת חמשים ובעלת מאתים ובעלת שלש מאות ג' דינרי זהב שהם ע"ה דינרי כסף לכל אחד:

סיפא בב' תפיסות דנפלו לה ע"ה בחד זימנא ומאתים ועשרים וחמשה בחד זימנא והכי פי' הע"ה הראשונים חלקו בשוה כמו שאמרנו כ"ה לכל אחד ומן הר' כ"ה של תפיסה שנים נוטלת קע"ה שהם בשתוף בין כולם וחלוק' מהם בין כולם כ"ה לכל אחת שאף הראשונ' משותפת בהם שזה סך כתובתה עכשיו אחרי אשר נטלה כ"ה מן הע"ה הראשונים הרי שיש לכל אחת מהן חמשים והמאה הנותרת מן הקע"ה חולקת בעלת מאתיים ובעלת ג' מאות ששתיהן משותפ' והעודף על הקע"ה מן הרכ"ה שהוא חמשין הוא לבעלת ג' מאות לבדה נמצאת אומ' כי של מנה נוטל' חמשין מן השני תפיסות ושל מאתיים נוטלת מאה ושל ג' מאה נוטלת ק"נ כדברי משנתינו והאי דנקטא תנא בהאי צורתה משום דלא בעי' למתנייא תשבורת חשבון אלא שלימים דאי כדינייהו ממש הוה ליה למתני בעלת מנה נוטלת ל"ג ושליש ושל מאתים פ"ג ושליש ושל ש' קפ"ג ושליש הלכך נקטה בכותבת חדא לאידך או בב' תפיסות שיבא חשבון שלם ומינייהו שמעינן עיק' דינא:

ראובן שמכר שדה לשמעון בין באחריות בין שלא באחריות וקנאה באחד מהדרכים שהקרקע נקנה בהם ויצאו עליה עסיקין עד שלא התחיל בעבודת הקרקע אפילו במצרים שבו אינו יכול לחזור אלא דן עם המערער ולכשיוציאנה מידו יחזור עליו אם יש בה דין אחריות ואף זו יש צדדין בביאורה אלא שכבר ביארנום בריוח בראשון של קמא:

המשנה השלישית והכונה בה לבאר החלק השלישי והוא שאמר מי שהיה נשוי לשלש נשים ומת כתובתה של זו מנה ושל זו מאתים ושל זו שלש מאות ואין שם אלא מנה חולקות בשוה היו שם מאתים של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים ושל שלש מאות שלשה שלשה של זהב היו שם שלש מאות של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מנה ושל שלש מאות ששה של זהב וכן שלשה שהטילו לכיס והותירו או פחתו כך היו חולקין אמר הר"ם פי' מנה היה אצלם ד' דינרין של זהב וכל מנה נזכר במשנה הוא מאה דינרין של כסף לפי מה שהתבאר בסוף פאה וכן אמרם מאתים וד' מאות וזולת זה ממספר המאות ואלו החלוקות יתחייבו כאשר הוא זמני הכתובות זמן אחד או כאשר לא הניח זולת המטלטלין על העקר שבארנו שאין דין קדימה במטלטלין ואמרו היה שם מאתים היו שם ג' מאות כבר אמרו בתלמוד שרבינו הקדוש אמר אף אלו חולקות בשוה וכן הלכה ויתחייב זה העקר אשר עליו תפול החלוקה בין החובות והכתובות ותבינהו מאד ותמשל לך בבעלי חובות משל והקיש על זה בכתובות וזה שהאדם כאשר הניח ממון וחובות רבים ויתחיבו החלוקה לפי מה שביארנו הנה נראה כלל הממון ומה שהניח ואם היה שוה לחובות ויקח כל אחד מהן הממון שלו וזה מבואר ואם היה פחות הנה תראה שאם היה בו שיחלקו ביניהם בשוה יגיע ליותר מעט חוב כמו החוב שלו או פחות מעט מזה יחלקו ביניהם בשוה ואם היא תגיע אל החוב יותר מעט מחובו אשר לו נסיר זה התוספת ויחלקו אותו הנשארים בשוה עד שיגיע ליותר מעט חוב הנשארים כמו חובו ויסתלק עוד אשוב לזה התוספת ונחלקו לנשארים על דמיון מה שעשינו תחלה כן נעשה עד שיכלה כל הממון ועל דמיון זה בזאת ההלכה הנזכרת במשנה כי כאשר היה מה שהניח ג' מאות או מה ישלמנה מהן חולקות בשוה ואם הניח ארבע מאות יחלקו שלש מאות ותסתלק בעלת מנה ויחלקו בעלת מאתים ובעלת השלש מאות אלו המאה הנוספים בשוה ואם הניח ה' מאות חולקות שלש מאות בשוה והמאתים יתחלקו בשוה בין בעלת המאתים ובעלת השלש מאות ותהיה הראשונה והשניה כבר הגיע להן כל חלקן ונשארה השלישית במאתים לבד ועל זה הדרך ואפילו היו שם אלף חובות ואולם אמרו שנים שהטילו לכיס הנה הוא חוזר על הפרק האחר שהם חלקו ביניהם הריוח וההפסד על יחס ממון כל אחד מהם מכלל הממון נשאר בענינו אבל השתנה הסך או תוסיף העסק או יחסר הוא אשר יחלקו לפי מעות אולם אם קנו קנין במעות והרויחו בו או הפסידו הנה הריוח וההפסד יהיה ביניהם בשוה מבלי שנעיין אל ממון כל אחד בשיש ראש הממון וזהו האמת הנאות ללשון המשנה לפי מה שהתבאר בתלמוד וזהו פסק הגאונים האחרונים:

אמר המאירי מי שהיה נשוי שלש נשים ר"ל ושיעבודן שוה בזמן כגון שנחתמו שלשתן ביום אחד או שקנה הנכסים אחר כתיבת שלשתן דהוה ליה לוה ולוה וחזר וקנה שיחלקו ונמצא השעבוד שוה לכלן ואין הנכסים מספיקין לכל הכתובות ואלו היו הכתובות שוות ונמצא השיעבוד שווה לכולן בסך ממון היו חולקות הממון הנמצא בשוה הואיל וזמן שיעבודן שוה וסך ממונן שוה אלא שבאלו זמן השיעבוד אחד אבל אין סך הממון אחד אלא כתבה של זו מנה ושל זו מאתים ושל זו שלש מאות אם אין אלא מנה חולקות בשוה שהרי פחותה שבהן כתובתה מנה ונמצא מנה זה משועבד לכלן בשוה ולפיכך חולקות אותו בשוה היו שם מאתים של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים ושל שלש מאות שלשה שלשה של זהב וכבר ביארנו במקומו שדינר של זהב הוא כ"ה דינרין ונמצאו לכל אחת מאלו השתים ע"ה דינרין ושאלו בה בגמרא של מנה נוטלת חמשים תלתין ותלתא ותילתא הוא דאית לה כלומר שהרי לדעת משנתנו אין הולכין אחר סך המעות שאלו היינו הולכים אחר המעות אף בשאין שם אלא מנה חולקות לפי ליטרא והיינו אומרין הרי בין שלשתן שש מאות נחלק המנה לששה חלקים כל אחת י"ו דינרין וח' פשוטי' ותטול בעלת המנה חלק אחד ובעלת המאתים שני חלקים ובעלת השלש מאות שלשה חלקים אלא ודאי דעת משנתנו לילך אחר השיעבוד ומאחר ששעבוד כלן שוה אותו מנה חולקות אותו בשוה ומעתה אף בשיש שם מאתים למה בעלת מנה נוטלת חמשים והרי בעלת המנה אין לה שעבוד אלא במנה ואותו מנה שיש לזו שעבוד עליו יש לאחרות גם כן שעבוד עליו וראוי לומר שיהו חולקות אותו מנה בשוה שליש לכל אחת ואחר כך יהו חולקות בעלת מאתים ובעלת שלש מאות המנה הנשאר בשוה שהרי בעלת המנה לא היה שיעבודה עליו ובעלת מאתים ובעלת שלש מאות שיעבודן שוה אצל מנה זה השני והיה להן לחלקו בשוה ונמצא ביד בעלת מנה תלתין ותלתא ותילתא וביד בעלת מאתים ובעלת שלש מאות תמנין ותלתא ותילתא לכל אחת והשיבו שבודאי הדין כך הוא ומשנתנו שאמרה של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים ושל שלש מאות כל אחת שלשה של זהב פירשוה בשכתבה בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה ר"ל באותו מנה ששיעבודך עליו ולא שתוותר לה כל חלקה עד שתטול בעלת מנה שליש של עצמה ושליש של זו הכותבת שלא הקנת לה זכותה אלא כך היא אומרת יהא מנה זה ששעבודיך עליו כאלו אין לי עליו שום זכות וקנו מידה שלא תהא יכולה לחזור ולומר מדין ודברים סליקת נפשאי ונמצא אותו מנה שרואין אותו כאלו חלקתהו בעלת המנה עם בעלת השלש מאות ונמצאת של מנה נוטלת חמשים ואלו כתבה כן אף לשלישית היתה השלישית נוטלת החמשים הנשארים מאותו מנה ואחר כך חולקות שתיהן המנה הנשאר אלא שלא אמרה כן אלא לראשונה שהרי אין לי עמך אמרה ולא אין לי עמכם ואף אם אמרה כן הרי לא קנו ממנה לזו השלישית ורשאה לומר מדין ודברים וכו' והוא ששאלו בגמרא אי הכי ר"ל דסליקא נפשה ממנה היאך חולקת שניה עם השלישית במאה וחמשים עד שכל אחת נוטלת שלשה של זהב הא סליקא נפשה ממנה ראשון ושלישית ראויה לחלקו עם הראשונה ושיחלקו אחר כן שניה ושלישית מנה הנשאר ונמצא ביד השניה חמשים וביד השלישית מנה והשיב דאמרה מדין ודברים וכו' ונמצא שאותם מאה וחמשים שנשארו שיעבוד שניה ושלישית שוה בהן זו מצד מאתים שלה וזו מצד שלש מאות שלה וחולקות בשוה ונמצא ביד כל אחת שלשה של זהב ושמא תאמר תימא ליה שלישית לשניה נהי דסלוקך לא מהני לי מכל מקום אינו בדין שתלכי לראשונה לחוב לי והרי בסלוקך אני מפסדת ממנה ראשון שמנה דינרין ושליש דינר כמה שיש מכ"ה דינרין עד תלתין ותלתא יש מפרשין כגון שהיתה שם בעלת שלש מאות ושתקה מפני שהיתה סבורה לזכות עם בעלת המנה באותו מנה ראשון ומדשתקה אחולי אחלה כדין מחלק נכסיו בפני אשתו וכתבה לה קרקע כל שהו שבמחלק לפניה והיא שותקת איבדה כתובתה כמו שיתבאר במקומו ויש מפרשין שלא קנו ממנה אף בראשונה אלא שכשאמרה לה כך קבלה חלקה ולא ערערה עליה ומדתפשה תפשה שאפילו תפשה בכדי כל כתובתה מה שתפשה תפשה והיינו דקאמר מדין ודברים וכו' ולא משום אקניתא דידי גביא בהו אלא מדין תפישה ואיני מבין שהרי תפישה דלאחר מיתה לא כלום הוא אלא מצד שהוחזקו היתומים בהם כמו שהתבאר היו שם שלש מאות של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מנה ושל שלש מאות ששה של זהב שהן מאה וחמשים ואף זו כל שלא כתבו אחת לחברתה כלום היה מן הדין שלא ליטול הראשונה אלא שליש במנה ראשון ששעבודה עליו עם האחרות ואחר כך חולקות שניה ושלישית המנה השני שאף השניה שיעבודה עליו שהרי כתובתה מאתים ומנה שלישי כלו לשלישית שאין שעבוד הראשונות עליו ונמצא ביד הראשונה תלתין ותילתא וביד שלישית מנה ותמנין ותלתא ותילתא אלא שכבר פירשנו ששניה כתבה לראשונה דין ודברים אין לי עמך במנה ונמצא ראשונה נוטלת החמשים והחמשים נשארים באותו מנה חולקות אותו שניה ושלישית וכן ראוי שיחלקו שתי אלו מנה שהרי שיעבוד שתיהן עליו ומנה שלישי כלו לשלישית שאין לאחרות שעבוד ונמצא לשניה שבעים וחמשה ולשלישית מאה ושבעים וחמשה וזהו ששאלו בגמרא של מאתים מנה שבעים וחמשה הוא דאית לה ופירשוה בשהשלישית כתבה לראשונה ושניה דין ודברים אין לי עמכם במנה ראשונה וחלקוהו שתיהן ושניה ושלישית חלקו מנה שני ומנה שלישי כלו לשלישית ונמצא ביד ראשונה חמשין וביד שניה מנה וביד שלישית מאה וחמשין ואין בזו חלוק בין שכתבה שניה לראשונה דין ודברים אין לי עמך במנה בין שלא כתבה:

ובגמרא העמידו עוד משנה זו בלא כתיבה ופירשו שתי בבות האחרונות ר"ל היו שם מאתים והיו שם שלש מאות בשתי תפיסות וזהו שאמרו רישא בשתי תפיסות ר"ל היו שם מאתים וסופא בשתי תפיסות ר"ל היו שם שלש מאות ופירוש רישא בשתי תפישות כגון שבאו המעות ממדינת הים ולא היו יודעים בהם ובאו להן תחלה ע"ה דינרין ולא נודע להן יותר ונמצאת יד כלן שוה בהן ונטלה כל אחת כ"ה דינרין והדר אתו להו קכ"ה דינרים והרי בע"ה מהם יד כלן שוה שמאחר שבשתי תפיסות באו לא נסתלק שיעבוד אף מן הפחותה שבהם אלא בשיעור מה שתפשה ונמצאו כלן חולקות בע"ה כל אחת כ"ה ונמצא ביד כל אחת נ' ונשארו נ' דינרים שחולקות בהם שניה ושלישית ונמצא שניה ושלישית ביד כל אחת מהן ע"ה דינרים וראשונה נ' דינרים וסופא בשתי תפישות דנפלו להו ע"ה בחד זימנא ויד כלן שוה בהן ונוטלות כל אחת כ"ה והדר אתו להו רכ"ה והרי שבע"ה מהן שיעבודן שוה על הדרך שביארנו ושיעבוד השניה על קע"ה ושיעבוד השלישית על הכל והילכך חולקות תחלה ע"ה שכלן שוות בו והרי ביד כל אחת חמשים ונמצא שיעבוד הראשונה מסולק מכל וכל ונשארו ק"נ דינרין ושיעבוד השניה על הק' וחולקת בהם עם השלישית ונמצא ביד כל אחת משניה ושלישית מנה והנ' דינרין הנשארים כלן לשלישית ונמצא ביד ראשונה חמשים וביד שניה מנה וביד שלישית מאה וחמשין ושמא תאמר כי נפלו בשתי תפישות מאי הוי נימא כיון דאיגלי איגלי וליהדר דינא כבר ביארנו דמדתפשה תפסה אי נמי כיון דאפילו בהני פליג ר' ואמר חולקות בשוה לא אלים האי דינא כלי האי לומר בו בטלה מחלקת ואי אתה מפרש בנפלו להו ענין נחלה שהרי כתבה אינה נגבית מן הראוי לפיכך פירשוה בשכבר היו שם אלא שלא נודע להם למדת שמשנתנו אי אפשר להעמידה אלא בדרכים שהזכרנו או בכתיבה אחת לחברתה או בתפיסות חלוקות הא כל שהיה הענין כפשוטה של משנה בתפיסה אחת ובלא כתיבה אין שם אלא מנה חולקות בשוה יש שם מאתים חולקות מנה ראשון בין שלשתן ומנה שני חולקות אותו שניה ושלישית ונמצא ביד ראשונה תלתין ותלתא ותילתא וביד שניה ושלישית לכל אחת תמנין ותלתא ותילתא היו שם שלש מאות הראשון חולקות שלשתן והשני שניה ושלישית והשלישי כלו לשלישית נמצא לראשונה תלתין ותלתא ותילתא ולשניה תמנין ותלתא ותילתא ולאחרונה קפ"ג ותילתא ואתה צריך לידע אם היו שם ארבע מאות שהשלש מאות נחלקים על הדרך שהוזכר והמנה הרביעית אין אומרין לחלקו בשוה שהרי אין הראשונה תובעת בו אלא בשני שלישי מנה והילכך שני שלישי מנה חולקות בין שלשתן ושליש הנשאר בין שניה ושלישית וכן כל החשבונות בדרך זה ומגדולי קדמונינו פירשו שמנה רביעי חולקות בשוה כראשון ואם יש שם חמש מאות חולקות השלש מאות על הדרך שהתבאר והמאתים על הדרך שחלקו תחלה בהיו שם מאתים ואין הדברים נראין:

וכבר ביארנו שמשנתנו נאמרה לדעת האומר שאחר השיעבוד הולכין ולא אחר המעות הוא שאמרו בה זו משנת ר' נתן שאמר באחרון של מציעא קי"ז ב' בבית ועליה של שנים שנפלו ואין להם לבנות שבעל הבית נוטל שני שלישים בקרקע ובעל העליה שליש ואע"ג דכתלי בית משעבד ליה לבעל עליה כדרך שהוא משועבד לבעל הבית אין הולכין אלא אחר השיעבוד וכמה מפסדא ליה עליה לבית תילתא שהעליה ממהרת בהפסד הכותלים שליש הזמן שהיו ראויות לעמוד והילכך אין בעל הבית מפסיד אלא שליש ואף אלו הולכין אחר השיעבוד על הדרך שהוזכר והוא שר' נתן סובר שאין לבעלת מנה שיעבוד ממנה ולמעלה משום דאמרינן אדעתא דהכי נכנסה שאם לא ימצא שם אלא מנה יהו כלן שוות בה ושלא יהא לה שיעבוד ממנה ולמעלה ואם כן כשנטלה חלקה במנה נסתלקה מהכל ומכל מקום אמ"ר אין אני רואה דברי ר' נתן באלו אלא חולקות בשוה ואע"פ שבזו של מציעא פסקנו כר' נתן בזו הסכימו כל הגאונים לפסוק כר' אלא שנחלקו הרבה בפירוש דבריו שיש מראשוני הגאונים מפרשים חולקות בשוה כלומר לפי ליטרא ונמצא חולק עם ר' נתן אף בראשונה ר"ל באין שם אלא מנה ויש מפרשים חולקים בשוה שחולקים הממון לפי המאיות של מנה נוטלת חלק אחד ושל מאתים שני חלקים ושל שלש מאות שלשה חלקים עד שתפרע כל אחת מכתובתה וחלק עם ר' נתן בכתיבה ובשתי תפיסות בקמא ובמציעא אבל בבתריתא שוה עמו וראיה להם בבא קמא פרק ארבעה וחמשה ל"ו א' שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום זה נוטל מאה וזה נוטל מאה חזר ונגח שוה מאתים אחרון נוטל מנה ושלפניו זה נוטל חמשים וזה נוטל חמשים חזר ונגח שור שוה מאתים אחרון נוטל מנה ושלפניו חמשים זוז ושנים הראשונים דינר דינר של זהב ואוקימנה כר' עקיבא דאמר שותפי נינהו והילכתא כותיה ונמצאת החלוקה לפי המעות וכן בבתרא פרק נחלה קכ"ד א' ירשו שטר חוב בכור נוטל פי שנים יצא עליהם שטר חוב בכור נותן פי שנים אלא שצריך לשאול אם כן מאי חולקות בשוה לפי מעותיו מיבעי ליה וראיה של בבא קמא אינה הכרח דהנהו שותפי נינהו ואע"ג דבהשותפין אמרינן לקמן צ"ג ב' השכר לאמצע שאני שתוף זו דעל כרחם הוא וכן פירשוה בתלמוד המערב וזו של פרק נחלה דמדיהיב פי שנים אלמא לפי מעותיו יהיב התם מפני שיש לו פי שנים בנכסי אביו ואומרין בטלה מחלוקת וחוזרין וחולקין ונמצא שאינו נוטל פי שנים אלא במה שנשאר ואבד פי שנים מחלקו ומתוך כך פירשו גדולי הפוסקים חולקות בשוה לגמרי ואינו חולק עם ר' נתן בראשונה אלא ביש שם מאתים וביש שם שלש מאות ונמצא לדעת ר' שאם אין שם אלא מנה נוטלת כל אחת שליש מנה ואם היו שם מאתים נוטלת כל אחת שליש מאתים ואם יש שם שלש מאות נוטלת כל אחת מנה דהואיל וכל חדא מיניהו לית לה בציר ממאה חולקות בשוה עד שתהא הפחותה נפרעת מכתובתה שעל דעת כן נכנסו שניה ושלישית שתהא בעלת מנה חולקת עמהם עד שתפרע ואם יש שם ארבע מאות חולקות השלש מאות בשוה ונסתלקה הראשונה ומנה הנשאר חולקות שניה ושלישית ואם יש שם חמש מאות חולקות השלש מאות בשוה ונסתלקה הראשונה ושניה ושלישית חולקות המאתים ונסתלקה השניה ואם נשאר שם כלום נוטלתו השלישית וכן נחלקו קצת מפרשים לומר שלא אמר ר' אין אני רואה דברי ר' נתן באלו אלא בכתובה הא בשאר חובות הדין כר' נתן לחלק בין סך לסך ומכל מקום דוקא כל אחד לפי מעותיו ויש מפרשים בדרך זה לגמרי שמן הסתם כל חד בחבריה קלא אית ליה ועל דעת כן נכנס ומכל מקום גדולי הפוסקים והמחברים פסקוה אף בחובות והדין נותן לומר כן ומה ענין להפריש בין חוב לכתובה בענין זה:

וכדמעיינת בה שפיר תמצא בדינין אלו ארבעה מיני חלוקות אחת לפי ליטרא שבמנה נוטלת ראשונה י' דינרי' וח' פשו' ושניה ל"ג דינרי' וד' פשוטי' ושלישית חמשים ובמאתים נוטלת ראשונה ל"ג דינרי' וד' פשוטי' ושניה ס"ו די' וד' פש' ושלישית מנה ובשלש מאות נוטלת ראשונה נ' די' ושניה ק' די' ושלישית ק"נ די' ולפי שיעבוד בלא כתיבה ושתי תפיסות במנה נוטלת כל אחת ל"ג די' וד' פשוטי' ובמאתים ראשונה ל"ג די' וד' פשו' ושניה ושלישית כל אחת פ"ג די' וד' פשוטים ובשלש מאות ראשונה ל"ג די' וד' פשו' ושניה פ"ג דינ' וד' פשו' ושלישית קפ"ג דינר' וד' פשוטי' ובכתיבה ושתי תפיסות האמורה במשנתנו לשתי הבבות האחרונות במנה כל אחת שליש מנה ובמאתים ראשונה חמשים ושניה ושלישית כל אחת ע"ה די' ובשלש מאות הראשונה חמשים ושניה מאה ושלישית מאה וחמשים ובחולקת בשוה לגמרי חולקות במנה שליש המנה ובמאתים שליש המאתים שהם ס"ו די' וח' פשוטי' ובשלש מאות שליש השלש מאות שהן מנה לכל אחת ולענין מה שאמרו במשנתנו ביש שם שלש מאות שאין חולקות בשוה אלא לפי השיעבוד בזו מיהא חשבון השיעבוד המפורש לכתיבה או לשתי תפיסות וחשבון סך המעות אחד הוא שהרי אף לחשבון מעות נוטלות כל אחת חצי כתבתה ועל זו חזרו ואמרו עליה וכן שלשה שהטילו לכיס ר"ל להרויח בהם זה מנה וזה מאתים וזה שלש מאות פיחתו או הותירו כך הם חולקים כלומר לפי חשבון המעות שאין כאן דרך לשיעבוד וכמו שבחלוקת הקרן נוטל כל אחד את שלו כך בשכר נוטל בו כל אחד לפי הקרן שלו ופירשוה בגמרא שלא על שכר והפסד אמרוה שאם פיחתו או הותירו בהפסד או בריוח השכר לאמצע והוא שהקשו בתלמוד המערב אהן מאה ואהן מאתן ושכר לאמצע ומתרץ בה יכיל אהן דמאה מימר לאהן דמאתן על ידי עשרה דידי סלקת לפרקמטיא כלומר שלא היית יכול לקנות המרגלית אלא בצירוף העשרה שלי ושאל עד כדון בפרקמטיא זעירא כלומר גוף אחד שאינו ראוי ליחלק כגון מרגלית שאינה נמכרת אלא כאחת פרקמטיא רבא כלומר שראויה ליחלק שנמכרת בשיעור חלק מעותיו היאך יכיל מימר עד דאת מזבין חדא זימנא אנא הויתי מזבן עשרה זימנין כלומר וסתם הדברים שבין ראוי ליחלק בין אין ראוי השכר וההפסד לאמצע ומה שאמרו ברביעי של קמא ל"ו א' שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים וחזר ונגח שור שוה מאתים וכו' דמשמע דכל שנשתתפו זה במנה וזה במאתים לפי ממון חולקים הריוח וההפסד בזו שאני שהשותפות בא ממילא אבל כל שהם נשתתפו מתחלתם המכר לאמצע אחר שלא פירש בעל מאתים שיטול בריוח כפי חלקו ולא בעל המת שלא יטול בהפסד אלא חלקו שכל שמוותר להטיל כפלים מחברו ואינו מתנה ליטול כפי הטלתו בריוח ודאי אינו אלא שרוצה בחברתו של זה על דעת זה שיחלוק חברו עמו בריוח ומאחר שזה מוותר לו בחלוקת ריוח אף הלה מוותר לו לחלוק בהפסד ואם הטילו זה מנה וזה מאתים והפסידו מאתים בעל המאתים נוטל המנה הנשאר ובעל המנה ולא כלום ומכל מקום אם הפסידו יתר ממאתים אין אומרים שיחזיר בעל המנה מביתו הואיל ולא קבל עליו אחריות וכן כתבוה גדולי הדורות ומכל מקום אחר שכן משנתנו אתה צריך לפרשה במה אמרו שעל דרך זו הם חולקים ופירשוה בגמרא הותירו בזוזי חדתי כלומר שהטילו לכיס מטבע רעוע שיוצא על ידי הדחק ונשאו ונתנו בהם עד שבאו לידם כחשבונם ממטבע שלם ויוצא בכל מסחר בריוח או שנתעלו מאליהם ומעתה חולקים לפי המעות זה נוטל מנה וזה נוטל מאתים שהרי כל אחד סך מה שהטיל הוא נוטל וכן בפיחתו שנתחלף להם בסוף סחורתם מטבע שלם שהטילו במטבע פחות או שנפחת ערך המטבע מאליו והוא פירוש זוזי דצינייתא ר"ל שנפסל המטבע ומי שיש לו מכה בפס רגלו מלמטה קושרו שם מצד שחלודתם מועלת בו כמו שאמרו במסכת שבת ס"ה א' יוצאין בסלע שעל גבי הצינית ופירשו שם מאי צינית בת ארעא והואיל והממון בעין נוטל כל אחד סך מה שהטיל אבל כל שיש שכר אחר הכל לאמצע והוא שאמרו בגמרא אמר שמואל שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע ומכל מקום נחלקו בגמרא לדעתו לשני פנים רבא אמר מיסתברא מילתיה דשמואל בשור לחרישה העומד לחרישה כלומר שלקחוהו מתחלה לחרישה וכל לחרישה ודאי חלק בעל המנה צריך בו כחלק בעל המאתים וכן כשמכרוהו היה עומד לחרישה ולחרישה מכרוהו ומאחר שכן הרי אין חלק אחד יכול לעשות כלום בלא חלק חברו השכר לאמצע אבל לקחו שור לחרישה ועומד לטביחה ר"ל שאחר שלקחוהו לחרישה שבח בבשר ונמלכו עליו לטביחה ולחלוק באיבריו ואחר כך נזדמן להם שמכרוהו חי זה נוטל אף בשכר לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו שמכיון שאם טבחוהו היו חולקים באיברים ונמצא השכר בכל חתכה וחתכה נגרר אחר הקרן כך כשהם חולקין במעות נוטלין כל אחד לפי מעותיו ורב המנונא אמר שאף בזו השכר לאמצע הואיל וחי מכרוהו ובמעות הם חולקין והלכה כרב המנונא כך פירשוה גדולי הפוסקים ולמדנו מדבריהם שאם טבחוהו אף רב המנונא שהלכה כמותו מודה שנוטל כל אחד כפי מעותיו ומכאן למדו רבים שבשאר מיני סחורות שאין חלק שבה תלוי בחברתה כגון בגדים וכיוצא בהם שראוי ליחלק בכל שעה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו שמאחר שאפשר לחלק אחד בלא חברו כשור שטבחוהו דמי הא שאר סחורות שאינן ראויות ליחלק כגון שקנו מרגלית אחת השכר לאמצע כדרך שביארנו בתלמוד המערב בפרקמטיא זעירא אבל בפרקמטיא רבה לפי מה שפירשנו בה שראויה ליחלק היא כנגד תלמוד המערב ומכל מקום גדולי הרבנים פירשו אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וכו' שטבחוהו ואף בזו חלק רב המנונא לומר שהשכר לאמצע הואיל ולא התנה על הדרך שביארנו ולפירוש זה כך הדין בכל סחורה אלא שיש מפרשין בדבריהם דוקא בשור לחרישה הואיל ולמה שלקחוהו אין חלקו של זה מועיל אלא בשל זה אבל בסחורה אחרת כגון פירות או בגדים דברי הכל נוטל לפי מעותיו וכו':

ומכל מקום גדולי המפרשים פירשו בדברי רבה מיסתברא מילתא דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה כלומר בשור שמכרוהו לחרישה ועומד לחרישה ר"ל מתחלתו כלומר שאף מתחלה כשלקחוהו לחרישה לקחוהו אבל בשור שמכרוהו לחרישה אבל כשלקחוהו לטביחה לקחוהו נוטל כל אחד לפי מעותיו הואיל והטלתם על דעת טביחה היתה ורב המנונא סובר אף בלקחוהו לטביחה ומכרוהו לטביחה השכר לאמצע וזה שאמר בשור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע משום רבה נקט לה הא לדידיה אף בלקחוהו לטביחה לאמצע ונמצא לפי זה שלדעת רבה דברי שמואל אינם אלא בבעלי חיים הא בשאר מיני סחורות זה נוטל וכו' ולדעת רב המנונא אף בכל מיני סחורה לאמצע והלכה כרב המנונא מכל מקום כל שנשתתפו בגוף הסחורה כגון שלקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו הא כל שנשתתפו מתחלה במעות השכר לאמצע בין בראוי בין שאין ראוי ליחלק ומטעם הירושלמי שהזכרנו ומכל מקום במקום אחר בתלמוד המערב ראיתי הדברים מבולבלים אלא שאני מחזרם לענין הראשון וכן מצאתי בפירושה לגדולי החכמים שבנרבונה בפירושי הירושלמי שלהם כדרך שביארנו בתלמוד המערב והוא ששנו גם כן בתלמוד המערב במסכת בבא קמא פרק שור שנגח ארבעה וחמשה תמן תנינן וכן שלשה שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הן חולקין ר"ל לפי המעות אמ"ר בון אמ"ר חייא נראין הדברים בשנטלו מרגלית הא יכול לומר ליה אלולי עשרתי דינרין דידי לא הוה מזדבן לך כלום אבל דרכו ליחלק מביאין לאמצע וחולקין ונראה דאמסקנא קאי כלומר אמאי דאמרינן דבהותירו ופחתו בזוזי הוא דאמרינן הכי אבל שכר והפסד שמצד אחר לאמצע ועל זה פירש דוקא במרגלית אבל דרכו ליחלק מביאין באמצע וחולקין כלומר מצרפין אותו ריוח עם הקרן וחולקין לפי המעות ור' אלעזר חולק בזו ואמר שאף בדרכו ליחלק שכר לאמצע והוא שאמרו שם אמר ר' אלעזר אפילו דבר שדרכו ליחלק דו יכיל למימר ליה את פרקמטיא דידך סגי ואת מעני מזבינתיה ר"ל מאחר מלמכרה ונה פרקמטיא דידי קליל ונה הפך ומתהפך בדידי הכא ומטינך כלומר שהרביתי בקנינים ומכירות עד שהגעתיך בריוח וזהו כענין עד כדון האמור למעלה ונראה לפי ענין הסוגיא שהלכה בשניהם כלשון ראשון ובדרך שפסקנו לדעת גדולי הפוסקים:

בד"ה עד שלא כו' אר"ת ואפילו נתן המעות וכגון כו' וקמ"ל כו' עכ"ל ר"ל דלא ניחא ליה לפרש כפירוש רש"י שלא נתן המעות עדיין דהא פשיטא הוא כיון דלא החזיק וגם לא נתן המעות שיכול לחזור אלא דאיירי בנתן המעות ואע"ג דמעות קונות מן התורה (ו) איירי במקום דאין קונין בכספא עד שיכתוב שטר וקמ"ל דמותר לחזור ואפילו מי שפרע ליכא בחוזר כה"ג וק"ל:

בד"ה ומאימת הוי כו' וריב"ם מפרש שראובן מכר שדה לשמעון וקנה ממנו קנין גמור כו' עכ"ל ולפי פירוש זה יש לקיים פרש"י לעיל דאיירי שפיר בלא נתן מעות ולא הוה פשיטא בלא החזיק בה כיון דקנה קנין גמור וכ"ה בתוס' פ"ק דב"ק וב"מ וק"ל:

בד"ה א"ד אפילו כו' ואע"ג שהיה מחזיר לו לבסוף כשגזלה כדפרישית גבי שלא באחריות כו' עכ"ל לכאורה דאדרבה מהאי טעמא כיון דע"כ משלם לו לבסוף יכול לחזור בו עכשיו דאטרוחי בי דינא ל"ל כדפרש"י מ"מ קאמרי מהאי טעמא אזלינן לאידך גיסא כיון דלית לך הפסד דמשלם לך לא תוכל לחזור כדפי' לעיל גבי שלא באחריות דלמ"ד נמי נמצא שאינו שלו חוזר עליו מ"מ כל זמן שלא טרפוה ממנו אינו יכול לחזור בו הכא גבי אחריות אמדינן דעתיה שאין בדעתו לקנות אלא נכסים משופין כו' ולא ניחא ליה דליקו בדינא ודיינא משא"כ גבי שלא באחריות לעיל דלא גלי דעתיה על נכסים משופין וכיון שאין לו הפסד אינו חוזר כל זמן שלא טרפוה ודו"ק:

בד"ה תימא הא סליקת כו' דין ודברים אין לנו עמך בעשרים וחמשה עכ"ל ר"ל דהשתא לא הוי תקשי לן הא סליקת כו' ומיהו אי הוה תני הכי הוה קשה מאי קמ"ל למתני' כמו שהקשו התוספות לקמן בסיפא ויש ליישב לפירוש ר"ח לקמן דהכא הוה קמ"ל מיהא בהני שני בתרייתא דכ"א נוטלת ע"ה ולאפוקי מדרבי דאליביה נוטלין לפי מעות ולפי זה לקמן גבי בכותבת בעלת ג' שכתבו לא ידע רבי מאי קמ"ל מתני' אין זו קושיא אלא לפירוש ר"ח אבל לפירוש רש"י קמ"ל שפיר בהך אתתא קמייתא דאינה נוטלת רק חמשים ולאפוקי מרבי דהיתה נוטלת כל מנה שלה ודו"ק:

בד"ה רבי אומר כו' הבכור נוטל פי שנים בשבח כו' לכך נוטל כל מה שחלקו משביח אבל הכא משועבדים כו' עכ"ל ק"ק לפירוש ר"ח דאייתי ראיה לפירושו מבכור דנוטל פי שנים בשבח ולא אסיק אדעתיה לחלק בין שבח ובין שיעבוד אמאי לא אייתי ליה ראיה (*) מגופיה דמתני' דהכא דקתני בסיפא בג' שהטילו לכיס דכך הן חולקין דהיינו לפי המעות כדפריך לקמן בשמעתין וכן תירץ רש"י הך סיפא דאיכא לפלוגי בין שבח לשיעבוד ויש ליישב בדוחק דניחא ליה לאקשויי טפי דרבי אדרבי בהדיא אע"ג דהך סיפא דמתני' דהכא ודאי דאתיא ככ"ע מ"מ אינו מפורש בה דאתיא כרבי ועיין ברי"ף באורך שהסכים לפרש"י ודחה פירוש ר"ח ודו"ק:

וזה לשון רש"י ז"ל במהדורא קמא עסיקין עוררין כגון בעל חוב או שנמצאת שאינה שלו עד שלא החזיק בה לוקח דקרקע נקנית בחזקה יכול לחזור בו לוקח ליטול מעותיו מראובן. חייתא דקטרי שק מלא קשרים דשלא באחריות נקנית ל"א חייתא דקטרי שק קשור מלא רוח סבירת וקבילת כלומר נתרצית לאבד מעותיך מספק. מכי דייש אמצרי שמגביה המצרים ומתקנן ל"א מכי דייש ברגליו לשום חזקה אפי' באחריות משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו ויכול מוכר לעכב המעות בידו כל אימת דלא תבעוהו עסיקין ללוקח לדינא ולא אפקוה בית דין מיד לוקח דמצי אמר ליה מוכר ללוקח אחוי לי טרפך וכו' ע"כ. והני תרי מימרי בתראי נתפרשו שפיר בפרקא קמא דמציעא בס"ד ע"ש:

מתני' מי שהיה נשוי שלש נשים וכתובות שלשתן חתמו ביום אחד שאין שעבוד אחד קודם לשעבוד חברתה דאי בתלתא יומי הקודמת בשטר קודמת לגיבוי אם יש מנה משועבד הוא לכולם דבכלהו כתובות איכא לפחות מנה ולפיכך משועבד לכולן דבכלהו כתובות ליכא פחות ממנה וכל חדא וחדא אמרה דידי הוא ואידך מנה משועבד לבעלת מאתים ולבעלת שלש מאות דכל חדא וחדא תבעה כולהו מאתים ואפ"ה נוטלת בעלת מנה חמשים דשעבודא לא הוה אלא אחדא מנה דמהנהו מאתן לא תבעה אלא מנה ובאידך מנה מודה היא דלית לה ביה מידי ובעלת ב' ובעלת ג' חולקות ק"נ דאשתייר מבעלת מנה ונוטלת כל אחת מהן ג' דינרים של זהב שהן ע"ה של כסף לכל חדא וחדא שהדינר של זהב שוה כ"ה דינרין של כסף כדאמרינן בב"מ עשרין וחמש דינר בדינר של זהב וצחות לשון נקט תנא ג' דינר של זהב ולא בעי למימני כי רוכלא ומתני' דשנים אוחזין בטלית מסייעיה דקתני התם זה אומר כולה שלי ישבע וכו'. בזמן ששניהם מודים או שיש להם עדים חולקין בשוה והני ג' נשים נמי דכתובתן יוצאות ביום אחד ועל מנה אחד מריבות זו עם זו וכל אחת ואחת אומרת שלי הוא אנן סהדי דחד מנה משועבד לכולן דבכולהו כתובות פחות ממנה ליכא הילכך חולקות בשוה לחד מנה ובגמרא פריך דלא מטי לה לבעלת מנה אלא שליש לחלקה דהיינו ל"ג ושליש דינר וכי היו שם מאתים אמאי נוטלת חמשי' הא לא הוה שעבודה אלא אמנה ושליש מנה הוא דאית לה לחלקה ותו לא. היו שם נכסים שוה ג' מאות חד מנה משועבד לכולן וחולקות שלשתן באותו מנה ובגמרא מפרש אמאי נוטלת בעלת מנה נ' ומנה שני משועבד לבעלת מאתן ולבעלת ג' מאות דהא בכתובות שתיהן ליכא בציר ממאתן ונוטלת בעלת מאתים מנה ובגמרא פריך ע"ה הוא דאית לה ותו לא דהא לית לה שעבוד כלל במנה ג' דמנה ג' משועבד כוליה לבעלת ש' ושל ש' נוטלת ששה של זהב דהיינו ק"נ דינרים כסף. שהטילו לכיס זה ק' וזה מאתים וזה ש' ונשתתפו. פחתו שנפחתה פרקמטיא שלהן והפסידו מן הקרן או שהותירו שעשו שבח. כך הם חולקים זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו שאם השביחו מנה בעל מנה נוטל ששית ובעל מאתים נוטל שליש דהיינו שתי ששיות המנה ובעל ג' מאות נוטל מחצית ג' ששיות המנה וזהו מחציתו וכן אם פחתו מנה זה נוטל פחות ששית מנה וזה נוטל פחות שלישית מנה וזה נוטל פחות חצי מנה והיינו דומיא דג' נשים דכל אחת נוטלת לפי שעבודה. רש"י במהדורא קמא:

והכין ריהטא פירושא במהדורא בתרא ומשום דלא אתי שפיר הא דקתני וכן ג' שהטילו וכו'. אתרי בבי דקתני של מנה נוטלת חמשים דהא נוטלת טפי מלפום שעבודה לכך כתב רש"י בתרוייהו בגמרא פריך עלה כלומר דפירכא דגמרא עיקר ובהכי ריהטא כולה מתני' אלא דמוקמינן לה בכתובה בעלת מאתים וכו' כדי לאשמועינן רבותא אחריתי וכדבעינן לפרושי לקמן בגמרא בס"ד ומיהו עיקר חילוקא היינו לפי שעבודא ואהא קאי וכן ג' שהטילו וכו' כנ"ל לפי שיטת רש"י ז"ל. ורבינו חננאל פירש דאבבא בתרייתא קאי דקתני היו שם ג' מאות וכו' פי' וכל אחת נוטלת לפי מעות דבעלת מנה נוטלת חלק אחד דהיינו נ' ובעלת מאתים נוטלת שני חלקים דהיינו שני חמשים דהוא ניהו מנה ושל שלש מאות נוטלת שלשה חלקים דהיינו ג' חמשים דהוא ניהו ששה של זהב. ולקמן בגמרא אכתוב לשון הר' ישעיה מטראני ז"ל בזה בס"ד:

וז"ל הריטב"א ז"ל מי שהיה נשוי שלש נשים וכו' פירוש כששלשתן יוצאין ביום אחד וסבר האי תנא דבתר שעבודא אזלינן ובשעבוד מנה כולן שוה וכך יש לבעלת מנה שעבוד במנה כמו לבעלת אלף אבל במה שיש יותר מכדי כתובה אין לה בו שתוף עם האחרות עד שיתפרעו האחרות הילכך היו שם מאתים בעלת מנה משותפת במנה בלבד ובעלת מאתים ובעלת ש' משותפות במנה השני בשוה היו שם שלש מאות כולן משותפות במנה האחד ובמנה השני משותפות השתים כמו שאמרנו ובמנה השלישי אין בו כלום אלא לבעלת שלש מאות וכן ביותר מש' עד שתפרע בעלת שלש ממה שהיא עודפת על חברותיה ויחזור חסרונה שוה לחסרונן כיצד כשיש שם שלש מאות יש לבעלת מנה ל"ג ושליש ונשאר לה לגבות ס"ו ושני שלישים ויש לבעלת מאתים פ"ג ושליש ל"ג ושליש מן המנה הראשון וחמשים מן המנה השני שחלקה עם בעלת שלש מאות ויחסר לה מכתובתה מאה וי"ז פחות שליש. ויש לבעלת שלש מאות מאה וס"ד ושליש כי היא לבדה נטלה המנה השלישי ונשאר לה לגבות אח"כ מאה וי"ז פחות שליש והרי חסרון בעלת מאתים ובעלת ש' שוה לפיכך אם היו שם ארבע מאות אותו מנה הרביעי נוטלת אותו בעלת מאתים ובעלת שלש מאות ונמצא שיש לבעלת מאתים מאה ול"ג ושליש ונשאר לה לגבות ס"ו ושני שלישים ויש לבעלת ש' מאתים ול"ג ושליש ונשאר לה לגבות ס"ו ושני שלישים והרי חסרון כלם שוה שאף לבעלת מנה כן נשאר לגבות ס"ו ושני שלישים מעתה כל מה שיהא בה יותר מד' מאות חולקות אותו בשוה וכן על הדרך הזה אם היו אלף נשים לפי דעת תנא דמתני' ורבינו אלפסי ז"ל האריך בענין זה בלשון עברי וגם בלשון הערב ומה שכתבנו מועט מחזיק את המרובה. וכן ג' שהטילו לכיס כך הם חולקים פירוש לא שיחלקו כן ממש שהרי אינן חולקים אלא לפי מעות כל אחד ואחד אלא לאפוקי דלא אמרינן השכר לאמצע ובגמרא אפרש לה בס"ד:

וז"ל ריב"ש מי שהיה נשוי וכו' בגמרא מקשינן של מנה נוטלת חמשים תלתין ותלתא הוא דאית לה דאי לפי מעות אזלינן לית לה חמשין ועוד דהא ליכא למימר לפי מעות שהרי של מאתים נוטלת בשל שלש מאות ועוד דברישא אינן חולקין לפי מעות והילכך כיון דברישא מפני ששעבוד שלשתן שוה במנה של מנה נוטלת כמו האחרות א"כ בהיה שם מאתים היה לנו לומר של מנה נוטלת שליש המנה וכן האחרות והמנה האחר חולקין בין בעלת מאתים ובעלת ש' שהרי שעבוד שוה בו וכשיש שם ש' לפי זה המנה האחד חולקות בשוה בין בעלת מאתים ובעלת שלש מאות והמנה השלישית נוטלת כלו בעלת הש' שהרי אין שעבוד האחרות עליו וכן נמי אם היו שם ארבע מאות חולקות השלש מאות כסדר והמנה חוזרות וחולקות בשוה שהרי שעבוד שלשתן שוה בו וכן לעולם ולכן הוצרכנו לתרץ בגמרא ולוקמי מתני' בכותבת בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך כך פירש הרי"ף ז"ל וכן נראה מדברי רש"י ז"ל. וכן שלשה שהטילו לכיס כך הם חולקים פירוש לפי מעות לא שיחלקו בשוה וכיון שבכאן בהיות שם שלש מאות אינן חולקין בשוה אלא לפי מעות כך בכאן בהטילו לכיס חולקים לפי מעות בשוה אבל לא כסדר שלש נשים שהרי בשלש נשים יש לחלק ביניהן לפי שאין שלשתן שוה מה שא"כ בהטילו לכיס ע"כ: וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל וכן שלשה שהטילו וכו' כך היו חולקין כלומר על הדרך שחלקו בהני תרי בבי בתרייתא על אותו הדרך חולקין דהיינו לפי מעות ומאי דאמר וכן לאו דוקא שאין הטעם שוה דאילו בשותפין הוא משום דחולקין לפי מעות ובהני תרי בבי לא הוי טעמא משום דחולקין לפי מעות אלא משום דאיתרמיא מילתא כדכתבינן אלא מאי דאמר וכן מפני שהכל עולה לדרך אחד ע"כ: גמ' אמר שמואל סיפא דקתני של מנה נוטלת חמשים קא מיירי כגון דכתבה בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה כלומר בהאי מנה דקא תבעת לכתובתיך לא אתינא בהדיך לדינא ולא פליגנא ליה בהדיך דכל אימת דלא בעיא למיתן ולמתבע חלק דידה לא מצינא לאטרוחה וקנו מידה ואזלת בעלת מנה ובעלת ש' לדינא ופלגי אהדדי לההיא מנה בשוה ובמאי דכתבה בעלת מאתים לבעלה מנה נתרווחה בעלת מנה ט"ז זוז וב' חלקים דינר והדרא בעלת מאתן ואמרה לה לבעלת ש' זיל פלגי בהדאי בק"נ דאשתייר בידך דשעבודא דידי אמאתן הוא ונוטלת כל אחת ואחת ג' דינרים של זהב וכל אחת ואחת מפסדת מחלק דידה ח' זוזי ושליש דינר משום ההיא כתיבא דכתבה בעלת מאתים לבעלת מנה ומתנה בעלמא הוא דיהבת לה בכה"ג דאין אדם יכול לכופה שתבא עם זו לדין. תימא בעלת ש' לבעלת ר' הא סליקת נפשך מחד מנה דהא כתיבת לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה ואין לך בחמשין דאשתייר ממנה ולא מידי אלא שקלי ממנה אחר נ' משום דמציא אמרה לה מדין ודברים הוא דסליקית נפשאי ופליגנא בהדך בכל דאית לך. רש"י ז"ל במ"ק:

וז"ל הר"י מטראני ז"ל אמר שמואל בכותבת בעלת מאתים כו' פירוש כשתבאי לדין לא אריב עמך במנה המשועבד לך ולא יתמעט חלקך בשבילי הלכך היא ובעלת שלש מאות חולקות ומקשה אי הכי אימא סיפא ושל מאתים כו' פירוש ואין לך לחלק אלא במנה שני ומהדר משום דאמרה לה מדין ודברים הוא דסליקית נפשאי פי' לא נתתי לה חלקי במתנה ומה שגבתה לא ברשותי גבתה שתאמרי לי זו נטלה חלקך אני סלקתי עצמי מלריב עמה ומלמעט חלקה במנה וגברה ידי לגבות חצי המנה בשעבוד שטרה עכשו אני באה לחלוק עמך במותר שלא סלקתי עצמי מלריב עמך ושעבודי ושעבודך שוין ואע"פ שיכולה בעלת שלש מאות לומר לבעלת מאתים עד עכשו הייתי נוטלת במנה האחד תלתין ותלתא ותילתא ובמנה השני חמשין הרי תמנין ותלתא ותילתא והשתא לא שקילנא אלא שבעין וחמשא ומה לי להפסיד בסילוקך תפסידי את לא אני אפ"ה כך מדת הדין נותנת כיון דלא נסתלקה מכל המנה אלא מלריב עם בעלת מנה הלכך של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים ושל שלש מאות חולקות מאה וחמשין ביניהן ונוטלת כל אחת מהן ג' דינרי זהב ע"כ. והקשו בתוספות אמאי לא משני בכותבת בעלת ג' מאות ובעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לנו עמך בכ"ה זוזים ונראה דאי הכי פשיטא ולא היה צריך התנא לשנות סדר חלוקתן משום האי גוונא אבל השתא אשמועינן טובא. ועוד תמהו התוספות אהא דאמרינן דאמרה לה מדין ודברים כו' דמאי טעמא תפסיד בעלת ג' מאות במה שכתבה בעלת ק"ק לבעלת מנה ואע"ג דרש"י קא פריש לה לא אתפרש להו שפיר טעמא דמלתא:

והריטב"א כתב וז"ל של מנה נוטלת חמשין תלתין ותלתא ותילתא הוא וכו' פירוש שהרי אין לה בה אלא שלישית המנה אמר שמואל בכותבת בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה פי' דהויא לה בעלת מאתים לגבה כאלו אינה משותפת במנה ההוא והוא בין בעלת מנה ובעלת שלש מאות והכי נמי מצי לאוקמה בכתב לה הכי בעלת שלש מאות וכדאוקי לסיפא שבעלת שלש מאות היא הכותבת אלא דהכא חדא מינייהו נקט וניחא ליה טפי ההיא דסמיכא ליה ובסיפא נקט ההיא דסמיכא לתרוייהו והוו רישא וסיפא בחדא גוונא ולא עוד אלא דברישא נמי איכא כתיבה דשלישית וכדבעינן לפרושי לקמן כנ"ל. אי הכי אימא סיפא פי' אי הכי לאו דוקא דהא לכ"ע לא אתיא מתני' שפיר אי נמי דדוקא הוא ומשום דאפשר לאוקומה בשתי תפיסות כדלקמן תימא לה הא סליקת נפשך ממנה פירוש דאע"ג דלבעלת מנה בלחוד הוא דכתבה דין ודברים אין לי עמך מכל מקום לא אתי האי פלוגתא דמתניתין שפיר ממה נפשך שאם אנו דנין שאמרה לה לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה זה לפי דמחלתי כל זכותי ממנו אם כן יחלקו המנה ההוא בין בעלת מנה ובין בעלת שלש מאות ותטול בעלת שלש מאות מנה פלגא מהאי מנה ופלגא מהאי מנה ותשקול בעלת מאתים חמשין בלחוד דהיינו פלגא דמנה שני. ואם אנו דנין הלשון הזה שנתנה לבעלת מנה חצי זכותה שהיה לה ליטול במנה שהוא שבעה עשר פחות שליש א"כ הרי נשאר לה לבעלת מאתים ליטול מן המנה ההוא י"ז פחות שליש ותטול ממון בעלת שלש מאות שלשיתו דהיינו ל"ג ושליש ונמצא שנוטלת בעלת מנה חמשין כדתניא ל"ג ושליש מחלקה וי"ז פחות שליש מחלק חברתה ובעלת מאתים ע"ו דינרים פחות שליש שנשאר לה מן המנה הא' ונ' מן המנה השני ובעלת ג' מאות תטול פ"ג ושליש ל"ג ושליש מן המנה האחד וחמשין מן המנה השני ואם אנו דנין הלשון הזה שנתנה כל זכות שהיה לה במנה ההוא לבעלת מנה אם כן בעלת מנה תטול ס"ו ושני שלושים ובעלת מאתים חמשין ובעלת שלש מאות פ"ג ושליש ואלו אנן לא תנינא חדא מהני ופרקי דמתני' דאמרה לה בהדיא מעיקרא מדין ודברים הוא דסליקית נפשאי כלומר שהתנו בין שלשתן בפירוש שלא תערער על בעלת מנה במנה האחד ותטול חלקה שלם כאלו אינה משותפת עמה בו ויחלקו השאר היא ובעלת ש' ואלמלא שקבלה עליה כן גם בעלת השלש מאות לא כל הימנה של זו לאבד מזכותה כלום במנה זה והיה לה ליטול פ"ג ושליש אלא ודאי כדאמרן. והא דאמרן מעיקרא שכותבת בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה לא דק תלמודא אלא דנקט לישנא רויחא דמתני' בכותבת דין ודברים אין לי עמך איירי והשתא מפרש לה תלמודא צורתא דמתני' כדאיתא ממש ודכותה בתלמודא הא כל שלא אמרו כאן אלא כלשון הראשון הא ודאי של מנה נוטלת נ' ושל ר' ס"ו פחות שליש ושל ש' פ"ג ושליש כנ"ל. עכ"ל הריטב"א ז"ל: ותלמידי ר' יונה כתבו וז"ל תימא לה בעלת ש' לבעלת ר' הא סליקת נפשך ממנה כתב רש"י ולא תטול כי אם במנה השני בלבד ואין זה נראה דלמה לא תטול חלקה במה שנשאר במנה הראשון דהא לא סלקה נפשה אלא לגבי בעלת מנה שלא תמעיט בחלקה אבל לגבי בעלת ש' לא סלקה נפשה דבהדיא אמרה לה אין לי עמך אלא ה"פ תימא לה הא סליקת נפשך ממנה ולא היה לה ליקח כי אם השליש דהיינו ל"ג ושליש וזו ברשותך נטלה נ' י"ז פחות שליש יתר על חלקה ומאותן י"ז פחות שליש החצי הם שלי והחצי שלך למה אפסידה אני מחלקי תלכי ותוציאה מידה ואקח אף אני חלקי מהן או אקח מן הנ' הנשאר ל"ג ושליש שהוא שיעור חלקי והשאר אניחנו לך ומהדרינן משום דא"ל בעלת ר' מדין ודברין הוא דסליקת נפשאי כלומר אם נטלה בעלת המנה יותר ממה שהיה ראוי לה ליקח מן הדין אני לא הקניתי לה אלא מחלקי בלבד סלקתי זכותי ובזה הנשאר אקח חלקי עמך שוה בשוה ואם תרצי את לתבוע לבעלת המנה הרשות בידך ויש להקשות כיון דמדין ודברים בלבד סלקה נפשה תלך בעלת שלש מאות ותוציא מיד בעלת מנה כיון דבעלת מאתים לא הקנה לה אלא שסלקה עצמה מדין ודברים. ויש לומר דלא אמרינן דמדין ודברים בלחוד הוא דסלקה נפשה אלא כשבעלת המאתים עצמה תבא לערער הא לאו הכין יכולה בעלת המנה לומר לא נתכוונה מדין ודברים בלבד אלא קנייה גמורה הקנית לה וכל זמן שהיא לא תערע' עלי ישאר בידי ובעלת המאתים יכולה לומר לה לכי וערערי ואם לא תערערי לא תחלוק עמי בחמשים הנשארים דהוה מצי למימר בכותבת בעלת שלש מאות לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך. זו היא שטת חכמי פרובינצא ז"ל וזהו הנראה עיקר למורי הרב נר"ו. וי"מ דבעלת שלש מאות אינה יכולה להוציא מיד בעלת מנה דכיון דגבתה גבתה ואע"ג דקי"ל שבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה ומפרשים דמאי דאמרינן דבעלת מנה נוטלת חמשים אינו ר"ל שנוטלה על פי ב"ד אלא שנטלה מעצמה שהיתה חושבת שאמרה לה בעלת מאתים דין ודברים אין לי עמך במנה מיד זכתה ולפיכך תפסה ואם תבא אח"כ בעלת מאתים או בעלת ש' לא יוכלו להוציא מידה דכיון שגבתה גבתה והכי אתמר משמיה דרבי' נתנאל צרפתי ודוחק הוא דלשון נוטלת על פי ב"ד משמע אבל הריא"ף ז"ל כתב שמועה זו בלשון ערבי ופרי' אותה על דרך אחרת דהאי דאמרי' בדכתבה בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה אינו ר"ל שכתב לה אחר הנשואין אלא שכתב לה בשעת הנשואין קודם שחל שעבודן וגם ר"מ הלוי ז"ל על אותו הדרך דרך ובא וזה לשונו כגון דכתבה לה בעלת מאתים בשעת נשואין לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה דחזו ליך למיגבי דמעיקרא כי חייל שעבודא דכולהו אחדא עיקר הוא דחייל הילכך פלגא ליה בעלת מנה ובעלת ש' לחד מנה בשוה והיינו דקתני של מנה נוטלת חמשים ומקשים אי הכי אימא סיפא של מאתים ושל ש' שלשה של זהב אמאי ותימא לה בעלת ש' לבעלת ר' הא סליקת נפשך ממנה דכיון דכתבה לה לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה ממילא סליקת נפשיך מכל המנה דהא כלה הוה חזי לבעלת מנה ומסתמא מכל מידי דמשתעבד לה לבעלת מנה סליקת נפשיך ולית לך שעבודא אלא במנה תניינא למפלג בהדאי בשוה דאשתכח דשקלת בעלת מנה ובעלת מאתים חמשין ובעלת ש' מנה ופרקינן משום דאמרה לה מדין ודברים הוא דסליקת נפשאי כלומר דאמרה לה בעלת מאתים כי סליקת נפשאי לאו מגופו של מנה דחזי לי סליקית נפשאי ומשעת נישואין חייל שעבודא דנא אמאתים אפיקא מינייהו חמשין דחזו לה לבעלת מנה משום שעבודא דבעלת ש' דגרע לה ממנה פלגא פש להו מאה וחמשין דשוי שעבודי דידן בגוייהו הילכך פליגנא להו בהדיך בשוה ולא מציא בעלת ש' לומר לה את הפסדת אנפשיך דסליק' נפשיך ממנה דבעלת מנה ואסיפת לה שיבסר נכי תילתא אמאי דהוה חזי לה חשבינהו להנך שיבסר נכי תלתא ממנה דילך דכי אמרינן היכא דהויא זכיא מעיקרא כל חדא מינייהו במנה דילה במאי דחזי לה מסתמא והדרא בעלת מאתים וכתבה לה לבעלת מנה מידי דינא הוא דחשבית לה ממנה דילה אלא השתא דכתבה לה הכי מקמי דחייל שעבודא דחדא מינייהו אשתכח דלא אפסדה לבעלת ש' ולא מידי דאכתי לא חייל שעבודא דילה אהאי מנה וכי חייל שעבודא דילה בתר הכי אמאי דמשכח למיחל הוא דחייל וכיון דההיא שיעורא דאשתכח חזי כוליה בין לבעלת מאתים בין לבעלת שלש מאות תרוייהו בהא שיעורא בהדדי נינהו וחייל שעבודא דתרוייהו עלווייהו בשוה ומשכחת לה נמי כתבה לה בתר נשואין כגון דלא קנייה בעל להאי ממונא אלא לבתר כתבה לה בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים א"ל עמך דכי חייל שעבודא דכולהו בתר הכי על הדין עיקרא הוא דחייל והיינו טעמא נמי דאמר לה בעלת מאתים לבעלת שלש מאות מדין ודברים הוא דסליקית נפשאי דאם כן הוא דינא דלא שקלא בעלת מאתים אלא שתין ושבעה נכי תילתא דמסתמא הוו חזו לה ממנה תלתין ותלתא ותילתא אתיא בעלת מנה שקלא מינייהו שיבסר נכי תילתא פש לה לבעלת מאתים שיבסר נכי תילתא וחמשין דמטו לה ממנה תניינא הא שתין ושש נכי תילתא ודייקי' תו אסיפא דקתני הוי שם ש' של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מנה בשלמא של מנה נוטלת חמשים כדקאמרינן אלא של מאתים מנה אמאי שבעין וחמשה הוא דאית לה דהא לית להו שעבודא אלא למאתים בלחוד וכיון דשקלא מינייהו בעלת מנה חמשים פשו להו מאה וחמשין דפליגי להו בעלת מאתים ובעלת שלש מאות בשוה דאילו מנה תליתאה לא משתעביד אלא לבעלת ש' לחודה אמר רב יהודה אמר שמואל הכא במאי עסקינן בכותבת בעלת ש' לבעלת מנה דין ודברי' אין לי עמכם במנה ומהשתא לא תוקי' סיפא בכותבת בעלת ר' לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה כי ברישא דאם כן אישתכח דאסתלקן להו בעלת מאתים ובעלת ש' ממנה והוה דינא דתשקלי בעלת מנה לחד מנה לחודה אלא הכא במאי עסקינן בכותבת בעלת ש' לחודה לבעלת מנה ולבעלת מאתים בחד מנה לגמרי פליגא לה בעלת מנה ובעלת מאתים למנה בשוה ושקלה בעלת מנה חמשין ומסתלקא ושקלא בעלת ר' מיניה חמשין והדר' ופלגא בהדי בעלת ש' במנה תניינא ובעלת ש' שקלא ליה למנה תליתאה לחודה ואשתכח בידה דבעלת מנה חמשין ובידה דבעלת ר' מנה ובידה דבעלת ש' מאה וחמשין:

של מאתים מנה ע"ה הוא דאית לה פרש"י ז"ל ע"ה הוא דאית לה דהא כיון דאוקימנא בכותבת בעלת מאתים וכו'. אין לה לחלוק מעתה אלא במאה וחמשים אבל במנה שלישי אין לה כלום. ע"כ. וצריך פירוש לפירושו ויש לפרש דהכי קאמר דאילו הוה מוקמינן ליה בכותבת בעלת ש' וכמ"ש הריטב"א הוה ניחא טפי ולא הוה קשיא לן ע"ה הוא דאית לה מיהו אין החלוקה מכוונת כולי האי אפילו תימא דבעלת השלש מאות היא הכותבת אם לא שתאמר דבעלת הש' היא דכתבה לבעלת המאתים ולבעלת המנה וכדתריץ ודוחק לומר דאסיק מעיקרא אדעתי' מאי דתריץ בתר הכין ומש"ה כתב רש"י דהא כיון דאוקימנא כו' ונראה דהכי פירושא דהוה מצינן לאוקמי מתניתין דהא דקתני של מנה נוטלת חמשין לאו שנטלה על פי ב"ד אלא שנטלה מעצמה וכמו שפירש רבי' נתנאל ז"ל וכדכתיבנא לעיל בלשון תלמידי רבי יונה ז"ל והכי פירושה דמתניתין דאע"ג דהיו שם ש' אם נטלה של מנה חמשין מה שגבת גבת וכדכתב רבינו נתנאל ז"ל וכדכתבינן והילכך הויא לה כאילו אין כאן מעיקרא אלא מאתים וחמשין דחמשין דגבת בעלת המנה כמאן דליתנהו דמי והרי במאתים שעבוד בעלת המאתים ובעלת הש' שוו בהו פש להו חמשין לבעלת הש' דלא רמיא שעבודא דבעל מאתים עלייהו ולכך בעלת מאתים נוטלת מנה ושל ש' ששה של זהב והכי גרסינן במתני' היו שם ש' של מנה נוטלת חמשים של מאתים כו' כדקתני ברישא ולא גרסינן ושל ר' בוא"ו וה"פ כששל מנה נוטלת חמשים אז נוטלת של מאתים מנה וכו' ופי' נוטלת חמשים היינו שנטלה מעצמה וכדכתיבנא ואשמועינן תנא דמתניתין דחמשים דבעלת מנה לא מעלה ולא מוריד לענין השעבוד והויא לה כאלו לא היו כאן מעיקרא אלא מאתים וחמשים כדכתיבנא ולכך בעלת מאתים נוטלת מנה ושל ש' ששה של זהב אבל השתא דאוקימנא בכותבת בעלת ר' וכו' מעתה לפי חשבון הש' אין לה לחלוק אלא במאה וחמשים אבל במנה שלישי אין לה כלום כנ"ל:

משנה מי שהיה נשוי ג' נשים ומת כתובתה של זו מנה כו' חולקות בשוה ופירש"י דאיירי ששלשתן נחתמו ביום א' דאל"כ המוקדמת קודמת לגבות. ולכאורה אין זה מוכרח לפרש כן סתם לשון המשנה דנהי דלא רצה רש"י לפרש דמיירי במטלטלין דאין בהו דין קדימה משום דקי"ל מטלטלי לא מישתעבדי לכתובה ואע"ג דבסמוך באוקימתא דרישא בשתי תפיסות מפרש רש"י להדיא דאיירי בתפסו מטלטלין וכמו שאבאר. מ"מ י"ל דהתם עיקר ענין התפיסה לא נזכר במשנה אלא דממילא מוקי לה בהכי אליבא דרבי נתן ואיכא למימר דס"ל מטלטלי משתעבדי לכתובה או בשתפסו ואליבא דמ"ד דמהני תפיסה דלאחר מיתה משא"כ הכא ברישא דמתניתין שהוא דין אמת אליבא דכ"ע לא ניחא לרש"י לפרש במטלטלין דאפילו תפיסה דלאחר מיתה לא מהני אליבא דהילכתא אלא דאכתי מצי לפרש במקרקעי ובאותן שקנה הבעל לאחר נישואי שלשתן דלא שייך בהו קדימה דקי"ל לוה ולוה וקנה יחלוקו ולפי מה שאפרש לקמן בסמוך בעיקר פלוגתא דרבי ורבי נתן יש ליישב קצת פרש"י דעיקר מתני' לא איירי אלא באותן הנכסים שהיה לו בשעת הלואה ובמקרקעי וע"ש:

גמרא של מנה נוטלת חמשים תלתין ותלתא ותילתא הוא דאית לה ולכאורה יש לדקדק דאמאי פסיקא ליה למקשה הך סברא דל"ג ושליש הוא דאית לה דבשלמא לפירוש רבינו חננאל בשמעתין דליכא למ"ד דשייך חלוקה בשום ענין לחלוק בשוה לגמרי המועט כמרובה אלא או הכל לפי ערך הממון או לפי הקרקע שהוא כנגד שיעבוד כל אחת דבהא פליגי ר' ורבי נתן. א"כ מקשה הכא שפיר דממ"נ ל"ג ושליש הוא דאית לה ולא יותר דאי כר' נתן עיקר שיעבוד של בעלת מנה לא שייכא אלא על מנה הראשונה ולגבי מנה שניה ליכא שיעבודא לגבה ואי כר' דאמר לפי ערך הממון נמי ל"ג ושליש אית לה שהוא חלק ששית ממאתים. משא"כ לפרש"י בסמוך שהסכימו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל דלרבי חולקות בשוה לגמרי וא"כ האי בבא דרישא דקתני חולקות בשוה אתיא בין לר' ובין לרבי נתן וא"כ מאי פסיקא ליה להקשות דל"ג ושליש אית לה אדרבא פשטא דרישא משמע טפי כרבי וא"כ הו"ל לאקשויי נמי לאידך גיסא דס"ו ושני שלישים אית לה. אלא די"ל דהמקשה אברייתא דבסמוך קא סמיך דזו משנת רבי נתן ומש"ה מקשה שפיר. אלא דאכתי קשיא לי דמאי מקשה ל"ג ושליש הוא דאית לה דלמא רבי נתן מספקא ליה אי אזלינן בתר ערך השיעבוד או שלעולם חולקים לגמרי בשוה כדס"ל לר' לפרש"י. ולפ"ז נוטלת חמשים דל"ג ושליש נוטלת ממנה ראשונה בודאי. ועל המנה השנייה מספקא ליה אי כרבי ויש לה ליטול עוד חלק ושליש ל"ג ושליש. או שמא אינו מגיע לה כלום. ומש"ה קאמר דיחלוקו באותן ל"ג ושליש הנותרים. ונמצא דנוטלת שפיר בין הכל חמשים. אלא דאכתי סיפא דמתניתין לא אתי שפיר דאי מספקא ליה לרבי נתן א"כ למה נוטלת השנייה והשלישית בשוה האיכא לספוקי שמא לפי ערך השיעבוד. וא"כ מגיע יותר להשלישית דנהי דס"ו וב' שלישים מגיע לשנייה ממה נפשך מהמאתים הראשונים אבל במנה השלישית האיכא לספוקי אי אזלינן בתר שיעבודא ולית לה כלום או דחולקות בשוה לגמרי ומגיע לה עוד ל"ג ושליש והוי לן למימר דיחלקו אותן הל"ג ושליש ואכתי פ"ג ושליש הוא דאית לה לאמצעי' ואמאי תני דנוטל' מנה. אע"כ דא"א לאוקמי כולהו בבי דמתניתין לפי הדין אלא ע"י שכותבת א' לחברתה דו"ד אין לי או ע"י שתי תפיסות בין לפרש"י ובין לפי' ר"ח דלעולם לא שייכי אלא תרי ספיקי דלפירש"י ליכא למ"ד לפי ערך הממון ולפר"ח ליכא למ"ד דנוטלת בשוה לגמרי ודוק היטב:

בתוספות בד"ה תימא הא סליקת נפשך כו' לא ידעתי אמאי לא משני כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה יש ליישב קושיא זו דהא דלא משני הכי דא"כ מאי קמל"ן וכמ"ש מהרש"א ז"ל ע"ש אלא שכתב דיש לפרש קושיית התוספות לפירוש רבינו חננאל דבסמוך. וא"כ שפיר איכא למימר דקמ"ל מתניתין לאפוקי מדרבי. ולענ"ד לא שייך כלל לומר דמתניתין אתא לאפוקי מדרבי אלא לאוקימתא דרבי יעקב משמיה דרבינא דאיירי בשתי תפיסות וא"כ לרבי דלעולם חולקות בשוה לפי ערך הממון לפר"ח תו לא משכחת לדינא דרישא ומציעתא דלר' לא שני ליה בין תפיסה א' לשתי תפיסות משא"כ לאוקימתא דשמואל דקיימינן השתא דמתניתין איירי בכותבת דין ודברים אין לי לא שייך לומר לאפוקי מדרבי דהא לרבי משכחת לכולהו בבי דמתני' על דרך מקרה דכיון דלא מפרש במתני' איזה מהם שכתבה דו"ד אין לי ועל איזה סך כתבה ולר' נתן נמי לא משכחת לחושבנא דמתניתין אלא ע"ד מקרה במציעתא שכתבה שנייה לראשונה על מנה ובסיפא שכתבה השנייה להשלישית וא"כ לר' נמי אשכחן האי חושבנא בעלמא להיפך לפרש"י שכתבה הראשונה לשניהם דו"ד אין לי במה שמותר על חמשים והשנייה כתבה לשלישית בסיפא דו"ד אין לי במה שמותר על המגיע לי בעיקר החלוקה דהיינו מנה ולא במה שזכיתי מהראשונה או דסיפא איירי שהראשונה כתבה לשלישית לחוד ולפר"ח איפכא דכתבה השנייה והשלישית לראשונה וכן השלישית לשנייה וא"כ דלרבי נמי משכחת לה ולא שייך לומר דלשמואל אתא מתניתין לאפוקי מדר'. ולפ"ז היה נראה ג"כ הא דמסקינן בסמוך זו משנת ר' נתן היינו לסיוע לאוקימתא דרב אחא משמיה דרבינא אלא דאפשר דהברייתא מפרשא מילי טפי וא"ש אפילו לשמואל וכ"ש דלפר"ח בלא"ה לשמואל נמי אתי שפיר ברייתא דזו משנת ר' נתן ארישא דמתניתין דלר' לא שקלי כ"א לפי ערך הממון מ"מ מציעתא דמתני' לשמואל לא שייך בה לאפוקי מדרבי וא"כ נתיישבה קושית התוספות דהא דלא משני שכתבו שתיהן דא"כ מאי קמ"ל אבל באוקימתא דסיפא אתי שפיר כמו שאבאר בלשון התוספות בד"ה בכותבת כן נראה לי ודוק היטב:

בד"ה וכן שלשה שהטילו לכיס לא הוי ממש דומיא דרישא כו' לכאורה הלשון תמוה במה שכתבו דלא הוי ממש דומיא דרישא דהא לא הוי כלל דומיא דרישא ולא הוי נמי דומיא דמציעתא אלא דומיא דסיפא לחוד כפירוש ר"ח ויש ליישב כוונתם דמעיקרא משמע להו דההיא וכן אכולה עיקר דמתניתין קאי דהא שמעינן מיהא מכולהו בבי דמתניתין דלא שייך לומר בשנים שהטילו לכיס דחולקין לגמרי בשוה דא"כ היה הדין במכ"ש בהא דמתני' שחולקות לגמרי בשוה ומדחזינן במציעתא וסיפא דלא אמרינן הכי ע"כ ברישא נמי לאו משום דלעולם חולקים בשוה אלא משום דאזלינן בתר שיעבודא והאי סברא לא שייכא כלל בשנים שהטילו לכיס וא"כ א"ש קצת הא דקתני וכן שהטילו לכיס דלא אמרינן השכר לאמצע וכאן מי שחובה יותר נוטלת יותר. אלא דאכתי לא הוי ממש דומיא דרישא לדינא דהכא כ"א נוטלת לפי מעותי' ומהאי טעמא לא הוי ממש דומיא דמציעתא אלא בהא דמיא קצת שזו שכתובתה יותר מחבירתה נוטלת יותר מדלא אמרינן במציעתא שחולקות בשוה לגמרי כרבי לפרש"י דא"כ ליתא לדינא דמציעתא וכדפרישית אבל ר"ח לשיטתו דבלא"ה לא אשכח מאן דאית ליה חלוקה בשוה לגמרי דאדרבא רבי פליג נמי אבבא דרישא וא"כ תו לא שייך לומר דוכן בשנים שהטילו קאי אהא מילתא דאין חולקין בשוה ומש"ה הוצרך ר"ח לפרש דלא קאי אלא אבבא דסיפא לחוד כן נראה לי ברור ודוק היטב:

בד"ה דאמרה לה מדו"ד הוא דסליק כו' לא איתפריש שפיר טעמא דהא מילתא עכ"ל. ולא ניחא להו במה שפירש"י בזה דשפיר מצי למימר דאינה מסלקת אלא השיעבוד מבעלת הראשונה ולא שייך בכה"ג לומר הנחתי לך מקום לגבות הימנו דמאי שנא איהי מינה דידה אלא דאכתי קשיא להו שפיר דכיון דמתחלת הדין מגיע לשלישית פ"ג ושליש ל"ג ושליש ממנה ראשונה וחמשים ממנה שניה א"כ מהיכא תוכל השניה להפסיד לשלישית העיקר חלוקה. כן נ"ל בכוונת התוספות שכתבו דלא איתפריש טעמא דמילתא ומעתה אין מקום למה שכתב מורי זקיני זצ"ל בזה אלא דלענ"ד נראה ליישב קושית התוספות דהיינו טעמא דמילתא דודאי אם היה זה דין גמור שאין מגיע להראשונה במנה הראשונה כ"א ל"ג ושליש ובמנה השניה אין לה כלום הוי שייכא תמיהת התוס' שפיר אלא דבאמת אין זה דין גמור תדע דהא אי תפסה ראשונה כל המנה לחלקה ודאי זכתה דהא דאמרינן חולקות בשוה אין זה מעיקר הדין אלא שאין כח ביד ב"ד לייפות כח א' מהם יותר. אבל אילו תפסה מעצמה או שהגבוה הב"ד קודם שידעו שיש כאן שלש כתובות בודאי זכתה כדקי"ל בכל מקום דקנה וקנה יחלוקו שאם קדמה אחת וגבתה גבתה. וא"כ מעתה אין מקום לקושית התוספות דמכיון שכתבה השניה לראשונה דו"ד אין לה בדינא הוא דקאמרה כיון שיש לראשונה זכות בכל המנה והו"ל כאילו כבר גבתה והארכתי בטעם הדבר למאן דס"ל שודא דדיינא כמו שיבואר לקמן וא"כ מצי השנייה למימר דמצד השודא הוא דעבדה הכי שהדין עם השנייה דמסתמא הקנה לה בעלה בעין יפה יותר וכיון דמדינא קאמרה מהני לראשונה כאילו כבר זכתה ומש"ה חולקת שפיר עם השלישית דלגבי דידה אין רוצית לוותר כלל כן נ"ל נכון ועיין בחידושי הריטב"א שדבריו נוטין ג"כ לזו הסברא ודו"ק:

רש"י בד"ה ע"ה הוא דאית לה דהא כיון דאוקימנא בכותבת כו' עכ"ל ולכאורה האי בבא דסיפא נמי ע"כ איירי בכותבת מדשקלה הראשונה חמשים וכיון דאיירי נמי בכותבת ממילא משמע ליה להמקשה דדומיא דמציעתא איירי שכתבה השנייה לחוד מש"ה קאמר ע"ה הוא דאית לה:

תוספות בד"ה בכותבת כו' לא ידע רבי מאי קמ"ל מתניתין עכ"ל עיין מ"ש הר"ן ז"ל בזה ומורי זקיני זצ"ל כתב דבבא דמציעתא איכא רבותא דמהני לשון דו"ד לחוד אפילו בלא קנין דאי בקנין לא שייך הא דמשני בגמרא דא"ל מדין ודברים הוא דסליק נפשיה דהא בקנו מידה אמרינן דמגופה של קרקע קנו מידה וא"כ בכה"ג אשמעינן נמי בסיפא דמהני נמי לשון דו"ד דהוי רבותא טפי בסיפא מבמציעתא כמ"ש מילתא בטעמיה ע"ש. אמנם לענ"ד נראה דאפילו אי ליכא רבותא בסיפא אפ"ה איצטריך למיתני האי בבא דמשכחת דרך מקרה שנוטלת כל אחת לפי ערך ממון כדי למיסמך עלה האי בבא דוכן שנים שהטילו לכיס דמעיקר הדין חולקין לפי הממון וזה ברור. ועוד נ"ל לפרש כולה אוקימתא דשמואל דמתני' איירי בכותבת דו"ד אין לי דלא איירי שתטול אחת מהם יותר ממה שמגיע לה דלאו בשופטני עסקינן אלא לפי שסוברת דיש להם ליטול לפי ערך הממון. וא"כ במציעתא השנייה רוצית לוותר להראשונה שתטול לפי ערך הממון דהיינו ס"ו וב' שלישים רק שהשלישית אינה רוצית בכך מש"ה נוטלת הראשונה חמשים ל"ג ושליש המגיע לה ועוד חצי מל"ג ושליש שוויתרה השניה מחלקה ובבא דסיפא גם השלישית רוצית בכך שתטול כ"א לפי ערך הממון ומש"ה כך הם חולקין ומהני לשון דו"ד אין לי משא"כ אם רוצין לוותר שתטול יותר מערך הממון אפשר דבעינן קנין גמור ולפי זה שפיר קתני סיפא דסיפא וכן שנים שהטילו לכיס כך הן חולקין לפי ערך הממון כן נ"ל נכון ודו"ק:

בגמרא תניא זו משנת רבי נתן כו' עיין במרדכי שכתב בשם רבינו ברוך דמשנת ר' נתן היינו בפרק הבית והעליה דקאמר ר"נ בע"ה נוטל ב' חלקים בקרקע ובעל העליה שליש והיינו לפי הממון ולכאורה יש לתמוה דהא לכולהו אוקימתי דלעיל במתניתין אין חולקות לפי ממון כ"א בסיפא ע"פ מקרה. ויש ליישב למאי דפרישית לעיל דעיקר הרבותא דמתניתין לאפוקי מדרבי דאמר חולקין בשוה לגמרי וקמ"ל דלא אלא לפי ערך השיעבוד דהיינו טעמא דר"נ בבית ועליה דקרקע אישתעבד להו לפי ערך כן נראה לי: