מסכת כתובות דף פ״א עמוד א׳

יורשיה יורשי כתובתה אותן יורשים שיורשין כתובתה חייבין בקבורתה:

ואין חייבין בקבורתה דהא בעי למיתב כתובתה ליורשיה:

שיש לה שני יורשים דאיצטריך לתנא למיתני אותן יורשין שיורשין כתובתה ש"מ איכא יורשים אחריני בהדייהו דלא ירתי כתובתה:

אח אני יורש כתובה זו שאני יורש אין כאן מנדוניית אביה כלום אלא מאתים ותוספת שכתב לה אחי ואין אני יורש אותה אלא אחי:

יקבור את אשתו כמו שהיה הוא קוברה אם מתה בחייו ואפילו לא הכניסה לו כלום:

יתן כתובתה שהקבורה באה תחתיה:

לגבות מחיים כל זמן שהבעל חי ואני במקום בעל עומד שהייתי מצפה לכונסה:

מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה שדורש לשון הכתובה שכתוב בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי דמינה דייקת לא ניתנה כתובה לגבות מחיים דהא אינה יכולה לינשא לאחר:

איזוהי אלמנה שיש לה שני יורשין כו' מיתורא דמתני' דייק אבל עיקר מתני' לא מיירי בשומרת יבם אלא בסתם אלמנה דהא קתני מנכסי יתומין ושומרת יבם לית לה יתומין:

ולימא אח אני יורש כו' לפ"ה פריך שפיר אח אני יורש דאיני יורש מנכסיה כלום אלא מנה ומאתים של אחי הלכך אשתו אין אני קובר אבל לפי' ר"ת דנדוניא לכ"ע בחזקתו אינו מיושב כל כך שהרי הנכסים של אשה היו וכן גם לפירוש הקונטרס למ"ד בחזקת יורשי הבעל צריך ליישב וצריך לפרש דהכי פריך ולימא אח אני יורש כלומר זכותו של אחי אני יורש כמו שהיה עושה הוא אם היה קיים אבל חובתו לא אירש כדאמר באלו נערות (לעיל כתובות דף לד:) הניח להן אביהן פרה שאולה משתמשים בה כל ימי שאילתה מתה אין חייבים באונסיה:

משום דבאין עליו משני צדדין אם אחיו יורש יקבור את אשתו כלומר אם באת לומר שאינו יורש כלום ממנה אלא מאחיו אם כן בעי למימר דהרי הוא כאילו אחיו קיים ולהכי לא באתה לידי גיבוי יקבור את אשתו כלומר יחשוב לגמרי כאילו הוא חי ויקבור אשתו כמו שהיה הוא קוברה ולפי זה דווקא בנפלה מן הנשואין ואם אינו קובר דלא חשיב כאילו הבעל חי א"כ באתה לידי גיבוי ויתן לה כתובתה:

מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה ב"ש ולב"ה דלית להו מדרש כתובה ניתנה כתובה לגבות מחיים אע"ג דאינה גובה כתובתה קודם חליצה לענין זה ניתנה לגבות שיהיה לה קבורה תחת כתובה וא"ת והא ב"ה נמי אית להו מדרש כתובה דחזרו להורות כב"ש כדאמר בפ' האשה שלום (יבמות קיז. ושם) ולעיל סוף פ' נערה (כתובות דף נג. ושם ד"ה שאין) פירשתי ולפי מסקנא דשמעתין מצי דרשי ב"ה מדרש כתובה:

ושמעי' להו לב"ש דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי אף ע"ג דלאביי לית ליה דכגבוי דמי כדמשמע בהחולץ (יבמות לח:) דפריך לרבא מההיא דנפל הבית עליו ועל אביו בכתובה מודה דכגבוי דמי משום חינא כדאמר התם א"נ בתר דשמעה מרבא סברה:

שותות והביא האיש כו' משמע דבסדר המשנה גרסינן או שותות ולא כמו שהיה כתוב שם בספרים לא שותות ותימה דהתם עיקר מילתיה ולא פריך לה כלל:

והא בעינן לכשתנשאי לאחר כו' מצינו למימר דפריך לבית שמאי דנהי דאית להו לבית שמאי שטר העומד לגבות כגבוי דמי מיהו לענין זה מהני מדרש כתובה לכשתנשאי לאחר דלא יהיב לה קבורה מידי דהוי ארוסה דאע"ג דכגבוי דמי אין לה כתובה ומשני יבם נמי כאחר דמי ואי הוה גרסינן אלא הוה אתי שפיר דהדר ביה משינויא דלעיל ואתי האי טעמא נמי לבית הלל ומצו דרשי שפיר מדרש כתובה דכיון דכאחר דמי חשיב כאילו גבתה והחזירה לו הואיל והיא קצת בת גבייה אי נמי מצי למימר דלבית הלל פריך דלית להו כגבוי דמי אע"ג דס"ד דלית להו מדרש כתובה מ"מ פריך שפיר דהשתא ומה התם ביבמות לא בעו ב"ה למדרש כתובה כדי לגבות אלא מפסדי לה כתובה כ"ש הכא שיש לה להפסיד כתובה ע"י מדרש שיאמרו בית הלל שתפסיד:

יבם נמי כאחר דמי ואע"ג דבפ"ק דקדושין (דף יג:) אמר גבי ואיש אחר יקחנה דיבם לא מקרי אחר הני מילי בלשון תורה אבל בלשון חכמים איקרי אחר:

הא דפריך אביי לרבא מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה בית שמאי ושמעינן ליה לבית שמאי דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי. איכא למידק, דהא אביי גופיה הוא דאמר ביבמות (לח, א) גבי מתניתין דשומרת יבם דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים. ותירץ רש"י ז"ל שם ביבמות (ד"ה לא), דלא אמר אביי הכא דשטר העומד לגבות כגבוי דמי אלא להתחייב יבם בקבורתה, דאמרינן מינה דידה קא ירית אבל מאחיו, ולא דישקלו יורשין דילה כתובתה לא שמעינן ליה. והיינו דאמר רב אשי התם דיקא נמי דקתני יחלקו יורשי הבעל עם יורשי האב, ולא קתני יחלוקו יורשי האב עם יורשי הבעל, דטעמא לא משום דשטר העומד לגבות לא כגבוי דמי כלל, אלא משום דלא נתנה כתובה לגבות ממש מחיים. והא דאמרינן מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה בית שמאי, דמשמע דאינהו בלחוד הוא דאית להו מדרש כתובה אבל בית הלל לית להו, קשה דהא חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי, ומשום מדרש כתובה הוא דחזרו בהן, כדאמרינן התם בפרק האשה שלום (יבמות קיז, א) הם דרשו מדרש כתובה ואנו לא נדרוש מדרש תורה. ועוד, דאמרינן בשילהי נערה שנתפתתה (לעיל כתובות נג, א), אשתו ארוסה וכו' מתה אין לה כתובה, מאי טעמא אמר רב אושעיא שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, ובודאי לא כדברי בית שמאי קאמר. ותירץ רבנו תם ז"ל: דהא דיהבינן לה כתובה כל דשרינן לה לאינסובי לא משום מדרש כתובה הוא, אלא משום דמכתב כתובה בהדיא שכך כתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, אבל לא כתב לה בפירוש עדיין הוא מחלוקת דבית שמאי דרשי ליה ובית הלל לא דרשי ליה. ובארוסה שמתה נמי איכא למימר משום דמשמע להו לבית הלל כל שתהא נפרעת ו... נשואה כמו שאת עכשיו תטלי מה שכתב ליכי, הלכך כשמתה תחתיו ואינה ראויה לינשא אינה ראויה ליטול, אבל במקום יבם הרי נישואין דידהו בטלין, והיא ראויה לינשא ליבם כמו שהיא נשואה לו הלכך דינא הוא שתטול כתובה, אלא דרחמנא זכי ליה ליבם אשה זו בחייה ומחמתה הוא דקא ירית כתובתה ולא מחמת אח, הלכך לא מצי למימר אח אני יורש דאינו יורש אחיו אלא אשתו. ואסיקנא יבם נמי כאחר דמי, הלכך לכולי עלמא בין דאית להו מדרש כתובה בין דלית להו, ואפילו לבית הלל דליכא להו שטר העומד לגבות כגבוי דמי יבם מינה דידה קא ירית דהא אית ליה כתובה, אלא דיבם זכי בנכסיה ומכחה הוא דקא ירית דהא הגיע זמנה ליגבות.

איזה היא אלמנה שיש לה שני יורשים הוי אומר זו שומרת יבם פי' דסיפא איירי בשומרת יבם אבל רישא באלמנה דעלמא היא מדקתני שהיא נזונת מנכסי יתומים. אמר רבא ולימא [אח) אני יורש אשתו אין אני קובר שאין אני יורש נדוניתא אלא כתובה ותוס' שכתב לה אחי ואין אני יורש אותה אלא אותו, ואמר ליה אביי משום דבאים עליו משני צדדים אם אחיו הוא יורש יקבור את אשתו כמו שהיה הוא קוברה אם מתה בחייו ואפילו שלא הכניסה לו כלום כי הרבה קוברין בלא כתובה ואם אינו קובר יתן כתובה שהקבורה באה תחתיה, אמר ליה רבא הכי קאמינא אח אני יורש אשתו אין אני קובר ואי משום כתובה לא נתנה כתובה לגבות מחיים כ"ז שהבעל חי ואני במקום הבעל עומד שהייתי מצפה לכונסה. לשון רש"י ז"ל ותימא מאי קאמר הא לגבי אחיו נמי לא נתנה עיקר כתובה לגבות מחיים ואפ"ה חייב לקוברה בלא נדוניא וא"כ זה שעומד במקומו יקבור וי"ל כיון דלגבי בעל כיון שמתה היא בחייו עשאוה חכמים כאלו יורש ממנה עיקר כתובה אבל בכאן שהבעל מת בתחלה הרי זכה היבם בנכסיו כולם קודם שנתחייב הבעל בקבורתה וכי הדרא היא ומתה לא חשיב דירות מינה כלום וכבר נפטר היבם מקבורתה במיתת הבעל ומיהו קשה לר"ת ז"ל היכי נקטינן סתמא אחי אני יורש משום שאינו יורש ממנה נדוניא דהא לפום פירושא בתרא דלעיל אף נדוניא הוא יורש אף לפירוש רש"י ז"ל הוא יורש נדוניא למ"ד התם בחזקת יורשי הבעל ולבר קפרא דאמר יחלוקו הרי יורש חצי נדוניא לכך פירש ר"ת ז"ל ולימא אחי אני יורש ואשתו איני קוברה וקס"ד דה"ק דקבורה תקנתא דרבנן היא ולדידיה חייבו אבל אני ירושתו זכתה לי תורה משום מצות יבום ואין לי להתחייב בחיובן שלו ודוגמא דההיא אמרינן הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאילתה מתה אין חייבים באונסים ומהדרינן משום דבאים עליו משני צדדים אם אחיו הוא יורש יקבור את אשתו כלומר דלא עדיף מגברא דאתי מחמתיה ואם עומד במקום אחד ורואים אותו כאלו הוא חי יקבור את אשתו ואם רואין כאלו הוא מת הרי היא ראויה למפרע למגבות כתובתה כדין אלמנה דעלמא ואפילו עיקר כתובתה בעי למיתן לה וכ"ש נדוניא אמר לי' רבא ה"ק אחי אני יורש אשתי איני קובר אחי אני יורש לזכות בנכסיו אשתו איני קובר שלא זכתה מעול' בכתובת' שלא נתנה כתיב' מחיים של יבם דבעינן לכשתנשא לאחר תטלי מה שכתב ליכי ולבעלה הוא דתיקון רבנן כתובה תחת קבורה אע"פ דלא ירית לה מינה ולא נתנה כתובה לגבות מחיים אבל לדידי לא תקון רבנן כיון שזכותי בא לי מחמת אחי קודם שיבא חיוב כתובתה ולא ירתינא מינה מידי:

ואמרינן מאן שמעת ליה דאת ליה למדרש כתובה ב"ש פירש"י ז"ל היא ביבמות פרק האשה וכו' גבי האשה שאמרה מת בעלי דאמרי ב"ש שנוטלת כתובה כיון שהתירה להנשא והלא דברים ק"ו אם התירו ערוה החמורה לא נתיר ממון הקל ועוד ספר מכתובה נלמוד שכן כתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי ואיכא למידק דבסיפא קתני וחזרה בית הלל להורות כב"ש. ותרצו בתוספות דהתם מכח טעם ק"ו חזר ולא משום מדרש כתובה ואע"ג דגבי ארוסה אמרי' שאינו קוברה ופרישנא טעמא לפי שלא נתנה כתובה לגבות מחיים ולא הוה דלא כבית הלל התם כיון שמתה בחייו ולא בא לידי גוביינא כלל בלא מדרש כתובה נמי מודו כולי עלמא שלא נתנה כתובה לגבות מחיים דבעל אבל כל שמת הוא בתחלה בהאי שייכא פלוגתא דמדרש כתובה וסבירא לן דב"ה לית להו מדרש כתובה וראוי' היא לגבות כתובתה אף מחיים דיבם:

הא שמעינן לב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמיא וכיון שכן נכסים בחזקתן ואינה יירת ייבם אף עיקר כתובתה. ופרכינן והא בעינן כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי תמיהא מלתא למאן מקשינן אי לב"ש הא פרכינן לה ופרקי' דאפ"ה כיון ששטר עומד לגבות כגבוי דמי היא חשובה מוחזקת ומינה דידה ירת ואי אליבא דב"ה פרכינן הא אמרינן דלית להו מדרש כתובה ויש מתרצים דאליבא דב"ה פרכינן דכי לית להו מדרש כתובה היינו ליפות כוחה ולהגבות כתובתה כשתנשא על פיה או ע"פ עד אחד אבל להרע כוחם כדי שלא תזכה בקבורתה ונימא דלא נתנה כתובה לגבות מחיים אפילו ב"ה מודו בהו וכדאמרינן לה גבי ארוסה לדברי הכל והנכון דלב"ש נמי פריך דאפילו תימא לב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי הא מהני לשווי' מוחזקת בנשים כל היכא דקרי בה כשתנשאו לאחר כגון ההוא דמתו בעליהם אבל הכא דלא קרי בה כשתנשאי לאחר הרי אינה עומדת לגבות וליכא למימר בה כל עומד לגבות כגבוי דמי ומהדרינן יבם נמי כאחר דמי פי' דלגבי מדרש כתובה כאחר דמי ואע"ג דאיכא מילי אחריני דלא חשיב אחר כההיא דאמרינן בעלמא לאיש אחר ולא ליבם:

ומי נתנה כתובה לגבות מחיים פי' מחיים דיבם דאי מחיים דבעל כ"ע מודו בה וכדפרישנא לעיל. יבם הרוצה למכור בנכסי אחיו פי' לאחר שכנס את יבמתו כיצד יעשה פי' דרבנן אלמוה לשעבודא דיבמה לגבי יבם מבעל דאלו בעל כל היכא דבעי לזביני מנכסיו מצי מזבן ומכרו קיים עד שתבואי לטרוף כדין ב"ח והא דתנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל אוקימנא במסכת גיטין באותן ג' שדות דווקא כדאיתא בפרק חזקת הבתים אבל יבם אינו יכול למכור מנכסי אחיו ואם מכר מכרו בטל אם לא לקח מן האשה תחלה והטעם משום דבעל כיון דשעבדה עליו דקא כתב לה דקנאי ודקנינא אע"ג דמזבן סמכא עליה וליכא איבה אבל יבם דלא כתב לה דאקנאי ודאקני' לא סמכא דעתה דדלמא מוכר נכסי דמשתייר גבה ואע"ג דק"ל אשתדוף בני חרי טרפה ממשעבדי אמרה איני רוצה לטרוח בב"ד ואע"ג דכי ליכא לה כתובה מראשון תקינו לה רבנן משני ה"מ כי לית ליה נכסי לראשון כלל אבל הכא הא איכא נכסי לראשון שהם ביד הלקוחות והיא אינה לטרוח אחר הלקוחות כיון שאין לה שום אחריות על יבם זה ועוד דאלו משני לית לה אלא מנה הלכך אמרו רבנן דלא למזבן ועשו כל נכסי אחיו המת שיהיו משועבדים לכתובה כאלו היה נכסיה שגבאתם והכניסתם ליבם ולר"מ דסבר מטלטלין משתעבדי לכתובה ילקח מן המטלטלין קרקע והוא אוכל פירות כדאיתא במתני' וה"ה לרבנן בזמן הזה דגביא כתובה מן המטלטלין דכתבי לה בהדיא בשטר כתובה דאלו משום תקנת הגאונים ז"ל אפשר לא היו עשו חיזוק לדבריהם כ"כ שיהא היבם לוקח בהם הקרקע ואם ישראל היא מגרשה מחזירה, פי' לפי' עשו חיזוק לדבריהם וכי הדר ומחזירה כותב לה ודאקנאי ודאקני ודינו כבעל שיכול למכור נכסיו חוץ משלש שדות:

שומרת יבם שמתה יורשי הבעל חייבין בקבורתה הואיל והם יורשים כתבתה כך תקנו חכמים שתהא קבורתה תחת כתובתה וכל היורש כתבתה יהא חייב בקבורתה:

אלמנה נזונת מנכסי יתומים מכח תנאי בית דין כמו שהתבאר נ"ב ב' בתנאי ואת תהא יתבה בביתי ומתזנא מנכסאי ומעשה ידיה שלהם שהרי אף בחיי הבעל מעשי ידיה תחת מזונות הם ואין היורשים חייבין בקבורתה אם היא אשת אב ואינה אמן של יתומים אלא היורשים כתבתה הן אחיה הן בנים שיש לה מבעל חייבין בקבורתה ומה שאמרו יורשיה יורשי כתבתה רומז למה שכתבנו שאם יש לה שני יורשין כגון שומרת יבם אותם שיהיו יורשי כתבתה חייבים בקבורתה כמו שביארנו:

ומכל מקום לענין ביאור סוגיא מיהא צריך שנעירך בענינה דרך קצרה והוא שזה שהוצרכו לשאול בסוגיא זו מי קוברה אע"פ שאמרו מ"ז ב' קבורתה תחת כתבה מפני שיש לדון שאמרוה כן מפני שהכתבה מצויה בכלם אבל הוא הדין שהקבורה תחת כל ירושותיה היא והעלו בה שתחת כתבתה דוקא היא והקשה לימא אח אני יורש אשתו אין אני קובר כלומר שהבעל חייב בקבורתה מפני שהוא יורשה אבל זו איני יורש שלה שהרי נכסים שלה יורשי אביה יורשים אותה ומה אני יורש את אחי אני יורש שהיה מוחזק בכך ולא היא ותירץ לו אם הוא יורש את אחיו הרי הוא משועבד לפרוע מה שהוא חייב בו ואם אינו קובר ר"ל שאינו רוצה להשתעבד בחובותיו של אחיו יפקיע עצמו מן הירשה ויתן כתבה וחזר והקשה הכי קאמינא אח אני יורש ואיני יורש שלה עד שאתחייב בקבורתה שאיני יורש אלא של אחי ואם מצד שכל שאני יורש של אחי אני חייב לפרוע מה שהוא משועבד בו אף הוא לא נשתעבד בקבורתה מעולם שהרי מת קודם לה ואם מפני שהכתבה משעבדתו בכך והרי היתה לה כתבה עליו הרי אין כתבה ניתנת לגבות מחיים לא מבעל ולא מיבם והרי אין שעבוד כתבה מכריחני לקברה אחר שאיני יורש שלה ותירץ מאן שמעת ליה מדרש כתבה ר"ל לכשתנשאי לאחר וכו' כלומר כל שאינה יכולה לינשא מחמת זיקה אינה יכולה לתבוע כתבתה עד שנדקדק ממנה לא ניתנה כתבה לגבות מחיים ומאן הוא דאית ליה האי מדרשא לגמרי עד שילמוד ממנה לכל דבר שכל שאין הכתבה ניתנת לגבות אין לה שום זכות הבא מצד הכתבה אע"פ שהגיע זמנו של אותו זכות בית שמאי שאמרו במסכת יבמות קט"ז ב' באשה שאמרה מת בעלה שתנשא ותטול כתבתה והיו בית הלל אומרין תנשא ולא תטול אמרו להם בית שמאי מספר כתבתה נלמוד לכשתנשאי וכו' והרי הותרה לינשא ואע"פ שהודו להם בית הלל לא הודו אלא לגופה של אותה משנה מטעם אם התרתם את הערוה החמורה לא תתירו ממון הקל וכו' וכן בגוף הענין לומר שכל שלא פקעה זיקה אינה גובה כתבתה וכל שפקעה גובה הא לענין שכל שלא באה לידי גיבוי יבטל כל זכות הבא לה מחמת הכתבה אף לכשיגיע זמן של אותו זכות לאו אלא שבית שמאי הוא שסוברים כן ולדידהו הא סבירא להו שטר העומד לגבות כגבוי דמי כמו שתראה בהדיא במתו בעליהן שנוטלות כתבה לדעת בית שמאי שכל העומד לגבות כגבוי דמי לענין שנעמידהו בחזקתו והילכך הרי היא כאלו היא הוחזקה בכתבתה תכף שמת בעלה ונמצא יבם יורש שלה וחזר והקשה והאמר לכשתנשאי לאחר בעינן כלומר שאף זה אינו עומד לגבות שהרי בחיי הבעל אינו עומד לגבות ואף כשמת היבם במקומו ותירץ לו דכאחר דמי וכשמת הבעל היה השטר עומד לגבות ואע"פ שבראשון של קדושין י"ג ב' אמרו יבם לאו כאחר דמי פירושו לא איקרי אחר כל כך עד שנפרש ואיש אחר יקחנה דוקא יבם אבל מכל מקום בכלל אחר הוא ומכל מקום לבית הלל אין אנו צריכים לכך שאע"פ שהם סוברים לא ניתנה כתבה לגבות מחיים וכן שהודו במדרש כתבה מכל מקום כל שיעבוד הבא מחמת הכתבה והגיע זכותו ליגבות הרי היא זוכה בו אע"פ שלא זכת' בכתבתה על הדרך שביארנו אע"פ ששטר העומד לגבות אינו כגבוי שהרי בסוטה שמת בעלה עד שלא שתתה אעפ"י שאינה שותה אינה נוטלת כתבה שהרי הואיל וקנא לה ונסתרה ספק זונה היא ואין ספק מוציא מידי ודאי וחזר ושאל לבית שמאי ומי ניתנה כתבה לגבות מחיים כלומר שיהא השטר קרוי עתיד לגבות מצד מיתת הבעל אחר שהיבם במקומו והא תניא הרוצה למכור וכו' ואי סלקא דעתך ניתנה כתבה וכו' עד שנאמר שמשמת בעל נעשית היא כאלו גובת כתובתה ודאי אף אתה אומר ניתנה כתובתה לגבות מחיים לתועלת היבם והילכך נייחד לה שיעור כתבה ושארא ליזבון שהרי ראוי לומר שיכלה שיעבודה מכל מה שיש שם יתר על כדי שיעור כתבה ותירץ לו ולטעמיך לותביה ממתניתין לא יאמר לה וכו' אלא עצה טובה קא משמע לן ולכתחלה וכמו שאמרו לא יאמר וכו' לאשתו ובאשתו מיהא כלהו מודו דאי בעי לזבוני מזבין אלא עצה טובה קמ"ל שאף באשתו לא ייחד לה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הא מכל מקום בדיעבד אם ייחד לה ומכר מכר ואף ביבמה כן אלא דר' אבא מיהא קשיא דמדקאמר כיצד יעשה ולא אמר שימכור ובדיעבד מיהא מכר אלמא אף בדיעבד לא מכר וכמו שיתבאר מה שאין כן באשתו ומטעם דיבמה לא כתב לה דאקנה ולא סמכה דעתה ואם תאמר ניתנה וכו' אף ביבמה היה לנו לומר כן ותירצה דביבמה נמי האי שלא אמר ימכור שאם מכר מכר משום איבה הוא הא אם מכר מכר ומכל מקום הלכה שאף בדיעבד לא מכר דהואיל ולא כתב לה דאקנה סברה דילמא לישתדוף ומתוך כך אפילו מכר אינו מכר אבל באשתו אינה אלא עצה טובה ולקמן צ"ה ב' מפרש דאשתו נמי משום איבה דבאיהו נמי סברה דילמא לישתדוף אלא שמכל מקום באשתו אם מכר מכר הואיל ומכל מקום כתב לה דאקנה:

בד"ה משום דבאין כו' אם אחיו יורש כו' ואם אינו קובר דלא חשיב כו' עכ"ל ק"ק (ב) לפ"ז מאי פריך ליה שוב ואי משום כתובה לא ניתנה כתובה כו' ודו"ק:

בד"ה מאן שמעת כו' אע"ג דאינה גובה כתובתה קודם חליצה לענין זה ניתנה לגבות שיהיה לה קבורה כו' עכ"ל ומה"ט נמי דניתן לגבות מחיים לא הוה מקרי כגבוי לכל שאר מילי דהא לב"ה לא שותות ולא נוטלות כתובה וכן לקמן לגבי מכירת נכסי המת לא מקרי ניתן לגבות מחיים כגבוי עד דמגבה לה ומייחד לה שיעור כתובה כדלקמן ודו"ק:

בד"ה והא בעינן כו' מ"ד ארוסה דאע"ג דכגבוי דמי אין לה כתובה כו' עכ"ל ר"ל דין כתובה דהיינו קבורה אבל כתובה יש לארוסה ויותר נ"ל להגיה אין לה קבורה ודו"ק:

בד"ה הרוצה שימכור כו' ומכרו בטל לאלתר אפילו כו' עכ"ל היינו לרב יוסף לקמן דקאמר אע"ג דזבין לא הוה זביניה זביני ואביי פליג לקמן וק"ל:

בא"ד לא תקינו לה רבנן משני דאל"ה מאי אהני ליה מה שכתובתה על נכסי בעלה הראשון עכ"ל ר"ל מה אהני ליה ליבם שהרי תחלת התקנה שיהיה כתובתה על נכסי בעלה הראשון לטובתו ולהנאתו היה כדאמר לקמן ובפרק החולץ דאשה הקנו לו מן השמים ולא מצינו דאהני ליה אלא בכה"ג דאי איכא משעבדי מן הראשון לא תקינו לה לגבות מבני חורין דשני והתוס' בפ' החולץ דחו זה וכתבו שם דאהני ליה בע"א ובהכי ניחא בעיקר קושייתם וא"ת מ"מ מה מפסדת כו' ומאי קושיא ואימא דמפסדת אם השני ימכור גם נכסיו שתצטרך לחזור אחר לקוחות דראשון דודאי משום הא לא ה"ל לתקוני דלא עדיפא מאשתו גמורה אלא דלגבי נכסי ראשון אמרו שלא תצטרך לחזור אחר לקוחות משום דלטובתו ולהנאתו הוא דלא כתב לה דקנאי ודקנינא שלא תוכל לטרוף מלקוחות דשני מיהו ק"ק (א) לי כיון דלטובתו ולהנאתו הוא הא דכתובתה על נכסי בעלה הראשון א"כ אם הוא רוצה לכתוב לה עכשיו דקנאי ודקנינא ולמכור נכסי הראשון אמאי אינו יכול לכופה על כך כמ"ש התוס' לקמן יאמר היבם אי אפשי בתקנת חכמים ולא תהא היא עדיפא מאשתו גמורה שיוכל למכור נכסיו ודו"ק:

וז"ל רש"י במהדורא קמא יורשיה יורשי כתובתה משום דאית לה שני יורשין קאמר יורשיה יורשי כתובתה. ע"כ: ואין חייבין בקבורתה אלא נוטלת כתובתה וקוברת את עצמה ואם שומרת יבם היא יורשיה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה ומדקתני יורשיה יורשי כתובתה מכלל דאיכא יורשין אחריני כגון יורשי האב שיורשין נכסי מלוג שלה. רש"י במהדורא קמא.

וכן פי' הריטב"א וז"ל איזו היא אלמנה שיש לה שני יורשין כו' פירוש דסיפא איירי בשומרת יבם אבל רישא באלמנה דעלמא הוא מדקתני שהיא נזונת מנכסי יתומים. וכן פירשו התוספות וכן פירש הריב"ש דמייתורא דמתני' דייק דלא הוה ליה למימר אלא יורשיה חייבין בקבורתה אבל עיקר מתני' בסתם אלמנה דהא קתני נכסי יתומים כו'. ע"כ:

ולימא אח אני יורש וכו' פרש"י אח אני יורש. כתובה זו שאני יורש אין כאן מנדוניית אביה כלום אלא מאתים ותוספת שכתב לה אחי ואין אני יורש אותה אלא אותו. ע"כ. וכתב ריב"ש ז"ל אח אני יורש כו' רש"י פירש לפי שאינו זוכה אלא בעיקר כתובתה ומכח אחיו הוא יורשה שהרי לא מנכסיה הן הלכך אינו קוברה ולפירושו אתיא כמ"ד בפרק מי שמת בחזקת יורשי אשה א"נ כמ"ד יחלקו ואשתו אין אני קובר לבדי קאמר וזה כדרך פירושו שפירש במתני'. עד כאן: וז"ל רש"י במהדורא קמא ולימא יבם אלו היה אחי קיים איהו חייב בקבורתה דאיהו הוה ירית לה אנא לא יריתנא לה דאחי אני יורש כתובה זו שאני יורש אין כאן מנדוניית אביה כלום אלא מאתים ותוספת שכתב לה אחי ואין אני יורש אותה אלא את אחי ואיני חייב בקבורת אשתו ומשום אחי איני קוברה דאיהו לא אשתעבד לקוברה מעולם דהא מת הוא מקמה הלכך איני קוברה ע"כ. והיה נראה לי לפרש דאפילו כמ"ד בחזקת יורשי הבעל אתיא הך פירכא וה"ק איברא ודאי אלו הוה נדונייתה קיימת והיה היבם יורש אותה הא ודאי דהוה קביר לה תחת נדונייתה דהוה ירית מינה מיהו השתא דאין כאן מנדונית אביה כלום אף על גב דהבעל היה חייב באחריותן לא זכתה בחיובו עד שיתברר שנאבדו אבל כל עוד שהן קיימין היא נוטלתן ואין כאן שום חיוב על הבעל הלכך ודאי כשאין כאן מנדוניתה כלום אף על גב שנפטר מחיובו במיתתה לא קביר לה משום הכי אבל מנה מאתים ותוספת שכתב לה היה סברא לומר דהוה ליה כאלו הכניסה לו ליבם אותו השעבוד דבשעה שמת הבעל היתה ראויה ליטול מנה מאתים ותוספת ואותו השעבוד הכניסה לו ואפ"ה קא פריך אחי אני יורש דאפי' משום מנה מאתים איני חייב לקוברה דאני לא ירשתי אותה אלא את אחי ואיהו לא אשתעבד לקוברה דהא מת הוא מקמה. כך היה נראה לפרש פי' לפי' רש"י ז"ל והא כתיבנא לעיל דכי קאמרינן לעיל יורשי הבעל קברי לה דקא ירתי כתובתה פירושו דראויין לירש נדוניתה אף על גב דאין כאן נדוניא דלא הכניסה לו נדוניא או הכניסה לו ונאבדו ואהכי פריך שפיר אח אני יורש וכדכתיבנא ודוק לשון רש"י ז"ל שכתב אין כאן מנדוניית אביה כלום כו' מיהו המפרשים לא פירשו לשון רש"י כן: עוד כתב רש"י במהדורא קמא משום דכאן יורשי האשה בטענת דין שחייב לקוברה אם אחיו יורש יקבור את אשתו כדיניה דבעל דירית קובר ואפי' לא הכניסה לו כלום ואם אינו קובר משום האי טענה דקא טעין דבעל לא אשתעבד לה לקוברה יתן לה כתובה שהקבורה באה תחתיה ולכתובה נשתעבד לה מההיא שעתא דמית ואי משום כתובה דקא טענו יורשי האב שיתן כתובה כיון שאינו קובר דהא לכתובה אשתעבד לה הא לאו טענה היא דלא נתנה כתובה לגבות מחיים דבעל דהכי כתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי ויבם במקום בעל קאי והיינו מדרש כתובה דרשי' בה מה שכתוב בכתובה והלכך כיון דיבם מי לא אשתעבד לה בעל לכתובה מעולם ומצי למטען לה יבם לא אתן לך כתובה שאני מזומן לישאנה אלו היתה קיימת. ע"כ: וז"ל הריטב"א ז"ל אמר רבא ולימא אח אני יורש אשתו איני קובר פירש רש"י דהשתא ס"ד דה"ק לימא אח אני יורש שאיני יורש נדוניא אלא כתובה ותוספת שכתב לה אחי ואין אני יורש אותה אלא אותו ואמר ליה אביי משום דבאין עליה משני צדדין אם אחיו הוא יורש יקבור את אשתו כמו שהיה הוא קובר אם מתה בחייו ואפילו אם לא הכניסה לו כלום כי הרבה קוברין בלא כתובה ואם אינו קובר יתן כתובה שהקבורה באה תחתיה. אמר ליה רבא הכי קאמינא אח אני יורש ואשתו איני קובר ואי משום כתובה לא נתנה כתובה לגבות מחיים כל זמן שהבעל חי ואני במקום בעל עומד שהייתי מצפה להכניסה. לשון רש"י. ותמיה מאי קאמר דהא לגבי אחיו נמי לא נתנה עיקר כתובה לגבות מחיים ואפ"ה חייב לקוברה בלא נדוניא וא"כ זה שעומד במקומו יקבור. וי"ל לגבי בעל כיון שמתה היא בחייו עשאוהו חכמים כאלו יורש ממנה עיקר כתובה אבל בכאן שהבעל מת בתחלה הרי זכה היבם בנכסים כולם קודם שיתחייב הבעל בקבורתה וכי הדרא היא ומתה לא חשיב דירית מינה כלום וכבר נפטר היבם מקבורתה במיתת הבעל. ומיהו קשה לר"ת היכי נקטינן סתמא אח אני יורש משום שאינו יורש ממנה נדוניא דהא לפום פירושא בתרא דלעיל אף נדוניא הוא יורש ואף לפרש"י הוא יורש נדוניא למאן דאמר בחזקת יורשי הבעל ולבר קפרא דאמר יחלוקו הרי יורש חצי נדוניא. לכך פי' ר"ת ולימא אח אני יורש ואשתו איני קוברה וקס"ד דה"ק דקבורה תקנתא דרבנן היא ולדידיה חייבו אבל אני ירושתי זכתה לי תורה משום מצות יבום ואין לי להתחייב בחיובין שלו ודוגמא דההיא דאמרינן הניח להן אביהן פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה מתה אין חייבין באונסה ומהדרינן משום דבאין עליו משני צדדין אם אחיו הוא יורש יקבור את אשתו כלומר דלא עדיף מגברא דאתי מחמתיה ואם עומד במקום אחיו ורואין אותו כאלו הוא חי יקבור את אשתו ואם רואין אותו כאלו הוא מת הרי היא ראויה למפרע לגבות כתובתה כדין אלמנה דעלמא ואפילו עיקר כתובה בעי למיתן לה וכ"ש נדוניא. אמר ליה רבא הכי קאמינא אח אני יורש אשתו איני קובר אח אני יורש לזכות בנכסיו אשתו איני קובר שלא זכתה מעולם בכתובתה שלא נתנה כתובה לגבות מחיים של יבם דבעינן לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי ולבעלה הוא דתקון רבנן קבורה אף על גב דלא ירית מינה ולא נתנה כתובה לגבות בחייו אבל לדידיה לא תקון כיון שזכותו בא לו מחמת אחיו קודם שיבא חיוב קבורתה ולא יריתנה מינה מידי ע"כ.

והיה אפשר לפרש דהכי קא מהדר לו רבא הכי קאמינא אח אני יורש אשתו כו'. פירוש לאו כדסברת דהכי אמינא אח אני יורש פי' נכסיו ולהכי קא פרכת לי דבאין עליו משני צדדין אלא הכי קאמינא אח אני יורש פי' דבמקומו אני עומד והרי כאלו הבעל חי ולכך אף על פי שאיני נותן כתובה איני קוברה שלא נתנה כתובה לגבות מחיים. ומיהו המפרשים לא פירשו כן: וז"ל הרא"ה ז"ל ונימא אח אני יורש אשתו אין אני קובר פי' דלא תקון רבנן קבורתה תחת כתובתה אלא כשזכות כתובתה וחיוב קבורתה באין כא' שבשעה שהוא זוכה מחמתה בכתובתה מתחייב בקבורתה אבל זה אינו זוכה מחמתה בכתובתה אלא מחמת אחיו הוא זוכה בכל הנכסים ואחיו לא נתחייב בכתובתה ולא בקבורתה. אמר ליה אביי משום דבאין עליו מב' צדדין אם אחיו יורש יקבור את אשתו אם אינו יורש את אשתו יתן לה כתובתה כלומר ממה נפשך חייב זה בקבורתה שאם אתה אומר שהוא עומד במקום אחיו ורואין כאלו הוא חי שנמצא שלא זכתה זו בכתובתה מעולם א"כ יקבור אותה כשם שאלו היה אחיו קיים היה קוברה אם אינו קוברה הרי שאין רואין אותו כאלו אחיו קיים ואם כן כיון שמת אחיו ורואין אותו כן הרי זכתה זו בכתובתה ונתחייב הלה לפורעה ומידה הוא זוכה עכשיו ונמצא זכות כתובתה וחיוב קבורתה באין כא' והדרי' לתקנתא דרבנן דתקון קבורתה תחת כתובתה. אמר ליה הכי קאמינא אח אני יורש אשתו אין אני קובר ולא כדשמעת לה אלא משום דלא זכתה זו בכתובתה מעולם דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דבעל הלכך כשאני זוכה בנדוניתה מחמת אחי הוא שהרי זו לא זכתה בה מעולם ואשתו אין אני קובר שלא תקנו חכמים קבורתה תחת כתובתה אלא כשהבעל זוכה מידה לזכות בכתובתה וחיוב קבורתה באו כאחד מה שאין כן בזו שהוא אינו זוכה מידי כדפרי'. ע"כ: וז"ל הריב"ש הנכון דאפילו היבם יורש כתובה ונדוניא קא מקשי הכי והכי פירושו לימא אח אני יורש אשתו אין אני קובר כלומר אני איני יורשה של זו שאינה אשתי ואיני חייב לקוברה ומה שאני יורש מכח אחי אני יורש שאני קם תחתיו והרי הוא כאלו אחי יורש אותה ואני ירשתי את אחי ומכח אחי איני חייב לקוברה שהרי אינו חייב בקבורתה אלא כשמתה בחייו ומיד שמת אחי נפטר משעבוד כתובה זה הבין אביי שהיתה כוונת רבא ומשום הכי אמר לו משום דבאין עליו משני צדדין אם אח יורש יקבור את אשתו ואם אינו קובר יתן כתובה כלומר אם אינו יורש אותה מכחה אלא מכח אחיו שהוא קם תחתיו והוי כאלו הוא קם והוא זוכה מכוחו ואם כן יקבור את אשתו שהרי אם לענין הירושה אחיו קיים ג"כ לענין הקבורה אחיו קיים והוי כאלו מתה היא בחיי אחיו ומיד שמת אחיו נפטר משעבוד כתובתה א"כ כיון שאין אחיו חי אין אחיו יורש בקבר וע"כ אינו זוכה מכח אחיו אלא מכחה ויש לו לקוברה וכיון שאינו קובר יתן כתובתה. אמר ליה אנא הכי קאמינא אח אני יורש אשתו אין אני קובר ואי משום כתובה לא נתנה כתובה לגבות מחיים כלומר אין אני אומר שהוא יורש עתה כתובתה מכח אחיו אבל אני אומר כשמת אחיו יורש זה כל נכסיו וזכה בהם ונפטר משעבוד קבורתה לפי שהיא זכתה בשעבוד כתובה אלא שלא נתנה לגבות מחיים של יבם עד שיחלוץ וכיון שמתה בחיי היבם אבדה כתובתה שהרי לא הגיע זמנה לגבות ואין זה זוכה בה מחמת שהוא יורשה אבל מחמת שהוא יורש נכסי אחיו ומתחזק בהם וכתובתה של זו לא הגיע זמנה לגבות מחיים דיבם. וא"ת א"כ מתה בחיי הבעל נימא הכי דלא נתנה לגבות מחיים ואינה יורשה לא קשיא דהתם היה לו להחזיר נדונייתה שהביאה לו אלא דשויוה רבנן כיורשי דידה שהוא יורש נכסיה אם יש לה אבל זה אינו יורש בכתובתה ולא בנדונייתה כמו שאינו יורש בשאר נכסי מלוג אלא שאינו חייב לפרוע לה לפי שלא נתנה לגבות מחיים לא עיקר כתובה ולא נדוניא דתנאי כתובה ככתובה. ע"כ. וכבר כתיבנא שיטת הרמב"ן ולשון הרשב"א בזה בס"ד: הא דאמר לאביי מאן שמעת ליה מדרש כתובה ב"ש דתנן ביבמות אמרו להם ב"ש והלא מספר כתובתה נלמוד שכך כותב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אלמא אינהו אית להו מדרש כתובה והכי נמי לא מציא לאינסובי לאחר. ואיכא למידק הא חזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש וכדאמרינן התם הם דרשו מדרש כתובה ועוד דהא אמרינן בפרק נערה שנתפתתה מתה אין לה כתובה מאי טעמא אמר רב הושעיא שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אלמא כולי עלמא אית להו מדרש כתובה. דחיק ר"ת נפשיה בהא מלתא ואמר דב"ה נמי אית להו דכל היכא דשריא לה לאינסובי אית לה כתובה דהא לאו מדרש כתובה היא אלא מכתב כתיבא בהדיא דלכשתנשאי תטול כתובתה אבל לא כתוב בה בהדיא דלא תטול עד שתנשא. ומיהו ב"ש דאמרי והלא מספר כתובה נלמוד משמע דאית להו מדרש כתובה בכל מילי משום דפשיטא להו האי טעמא ובארוסה שמתה נמי איכא למימר טעמא דמשמע להו לב"ה לכשתנשאי לאחר כמו שאת נשואה עכשיו אבל לית להו מדרש לגמרי במה שאינו מפורש הלכך לב"ה כל היכא דנשואין דידהו איבטילו מחמתיה כגון יבם שמת אחיו שמשמת אחיו יצאה מרשותו דינא הוא דליהוי לה כתובה אלא דרחמנא זכי ליה ליבם בהן באיתתא ובכל נכסיה ומשום יבום דידה ירית כתובה מחמתה ולא מאח הלכך לא מצי למימר אח אני יורש דלאו אחיו הוא יורש אלא איתתיה. ואין התירוץ נכון ומחוור לי אבל יש לי לומר דקא סבר אביי דכי חזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש לאו משום מדרש כתובה אלא מפני הטעם שאמרו להם ב"ש התרתם הערוה החמורה לא תתירו הממון הקל אף על פי שלא קבלו אותו ואמרו הלא מצינו שאין האחים נכנסין לנחלה על פיה חזרו והודו והא דרב הושעיא דאמר משום דבעי לכשתנשאי לאחר לא סבר לה כאביי ובמסקנא אמרינן דכולהו אית להו מדרש כתובה כדבעינן למימר קמן. ע"כ הרמב"ן: וז"ל ריב"ש וא"ת לב"ה מאי איכא למימר דהא חזרו להורות כב"ש כדאיתא התם ולית להם דשטר העומד לגבות כגבוי דמי תירץ רבינו תם ז"ל דמה שהודו ב"ה היינו התם דכיון שיכולה לינשא תטול כתובה שהרי מדרש כתובה כך הוא כשתנשאי תטלי אבל לומר שכשלא תנשאי לא תטלי כי הכא בהדה לית להו לב"ה וא"ת א"כ אפילו לב"ש מנא לך דאית להו בכי האי גונא דילמא התם דוקא. י"ל מדקאמרי ב"ש להדיא והלא מספר כתובה נלמוד משמע דבכל גונא אית להו מדרש כתובה וזה דוחק קצת והרמב"ן תירץ בעיקר קושיא דב"ה לא הודו משום דאית להו מדרש כתובה כו'. ע"כ: וז"ל הרא"ה איכא דקשיא ליה הא דקאמרינן מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה ב"ש הא ב"ה נמי שמעינן דאית להו האי סברא דהא אמרי' התם וחזרו ב"ה להורות כב"ש. ואיכא מאן דאמר דכי הדרו ב"ה לאו משום מדרש כתובה אלא משום אידך טעמא דאמרינן התם אי התרתם ערוה החמורה לא תתירו ממון הקל ואף על גב דלא קבלוה דפרכו להו מצינו שאין האחין נכנסין לנחלה על פיה הדרי בהו אבל ב"ה ודאי לית להו מדרש כתובה ואית להו דניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם וסברי דארוסה יש לה כתובה ורב הושעיא דאמר לעיל בפרק נערה דארוסה לית לה כתובה לפי שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אליבא דאביי אתיא דלא כב"ה אבל למסקנא כדרב אשי קיימא לן ולרב אשי אפשר דאית להו לב"ה מדרש כתובה.

ומסתברא דליתא להאי סברא דהא אביי גופיה שמעינן ליה לעיל דאית ליה האי סברא דקאמר לעיל גבי דרבין זילו אמרו ליה שקילא טיבותיך ושדיא אחיזרא כבר תרגמה רב הושעיא לשמעתיה בבבל כו'. ואלו הוה סבירא ליה לאביי דלית להו לב"ה האי סברא ודאי הוה פליג עלה אלא מחוורתא דמלתא דב"ה ודאי לית להו מדרש כתובה אלא הא דכולי עלמא היא דכתובה לא ניתנה לגבות מחיים דבעל דלא תקון רבנן כתובה אלא באלמנות או בגירושין. ומתניתא דהתם דתניא אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מטמאה לו מתה אינו יורשה מת הוא גובה כתובתה דוקא דקא מאית איהו דכולי עלמא הוא ובההיא דיבמות דפליגי ב"ש אתו עלה משום מדרש כתובה וב"ה מעיקרא סברי דמהימנא לאינסובי אבל אינה נוטלת כתובתה אלא בעדי גירושין או בעדי אלמנות, ולבסוף הדרי בהו למימר דכיון דתקון רבנן דאית לה כתובה באלמנות והימנוה לאינסובי כאלו יש כאן עדי אלמנות לענין כתובה מסתברא דהיינו נמי תקנתא דרבנן דכל היכא דחזיא לאינסובי תשקול כתובה אבל לאו משום מדרש כתובה. והא דאמרי' התם הם דרשו מדרש כתובה ואנו לא נדרוש מדרש תורה אב"ש קאי דכיון דב"ש דרשי מדרש כתובה כ"ש לכולי עלמא למדרש תורה הלכך כולהו אית להו דכתובה לא ניתנה לגבות מחיים דבעל אבל מעיקרא קס"ד דלב"ה דלית להו מדרש כתובה ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם כדפרישנא לעיל דלב"ה בגירושין או באלמנות תליא מלתא ובהכי סגיא בכתובתה ולא לב"ש. ולבסוף אתא רב אשי למימר דאפילו לב"ש ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם דיבם נמי כאחר דמי וזה התירוץ נכון וברור. ע"כ: וז"ל הריטב"א ז"ל ותירצו בתוספות דהתם מכח טעם קל וחומר חזרו ולא משום מדרש כתובה ואע"ג דלגבי ארוסה אמרינן שאינו קוברה ופרישנא טעמא שלא נתנה כתובה לגבות מחיים ולא הויא ההיא דלא כב"ה התם כיון שמתה בחייו ולא באה לידי גוביינא כלל בלא מדרש כתובה נמי מודו כ"ע שלא נתנה כתובה לגבות מחיים דבעל אבל כל שמת הוא בתחלה בהא שייכא פלוגתא דמדרש כתובה וסבירא לן דב"ה לית להו מדרש כתובה וראויה היא לגבות כתובתה אף מחיים דיבם. ע"כ: וז"ל רש"י במהדורא קמא מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה כלומר לב"ה לא מצי טעין יבם לא נתנה כתובה לגבות מחיים דאליבא דב"ה מצי בעל למיהב לה כתובה מחיים או ליחודי לה כתובה ואית לה כח לאשה למתבע כתובה מחיים ושומרת יבם בעל כתובה נשתעבד לה אע"ג דיבם קיים דב"ה לא דרשי כלל לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי דמשמע לכשתהא רשאה להנשא לאחר תטלי כתובתה אבל לא מחיים הלכך לב"ה או קובר או יתן כתובה אבל לב"ש דאית להו מדרש כתובה מצית למפסק לא נתנה כתובה לגבות מחיים ופלוגתא דב"ש בפרק האשה שלום שלב"ש תנשא על פיה ותטול כתובה אף על פי שאין שם עד שמת בעלה אלא היא ולב"ה תנשא ולא תטול כתובה. אמרו להם ב"ש התרתם את הערוה החמורה כו' אמרו להם ב"ש והלא מספר כתובה נלמוד שהוא כותב לה לכשתנשאי לאחר כו' וכיון דכשבאה היא להנשא אית לה כתובה חזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש ולאו משום האי טעמא דספר כתובה דב"ה לית להו מדרש כתובה אלא משום טעמא קמא התרתם את הערוה כו' כ"ש לב"ש נמי לא מצי יבם לאשתמוטי מקבורתה משום ההיא טעמא דלא נתנה כתובה לגבות מחיים דהא שמעינן להו לב"ש במסכת סוטה [כה א'] שטר העומד לגבות כגבוי דמי והך כתובתה נמי כאלו גבתה לה איתתא מחיים דמי ומוחזקת בכתובתה מחיים חשבינן לה וכיון דמוחזקת היא מינה הוא דקא ירית יבם ולא מצי טעין אח אני יורש הלכך בעי לקוברה ואהכי לא פליגי ב"ש בכתובתה דמתני' דקא סברי שטר העומד לגבות כגבוי דמי ויבם במקום בעל קאי קבורה תחת כתובתה דהוית מוחזקת בה בחייה ע"כ: עוד כתב הרא"ה מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה פי' מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא דלא נתנה כתובה לגבות מחיים דיבם ב"ש דאית להו מדרש כתובה דדרשי לישנא דלכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי כדאיתא ביבמות דאלו לב"ה שפיר אתיא דלב"ה כיון דמת הבעל הרי היא זוכה בכתובתה ואפי' מחיים אפילו לב"ש איכא לאוקמה דהא שמעינן להו לב"ש דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי והאי נמי כיון דחשבת ליה כגבוי ודאי מינה דידה הוא זוכה ופרכינן והא בעינן לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וליכא ואמר רב אשי יבם נמי כאחר דמי ואלא קאמר דהשתא לא בעינן טעמא דשטר העומד לגבות דכיון דחשבינן ליה ליבם כאחר הרי היא זוכה בכתובתה וראויה ליטול אלא שאין לה לפי שכיון שהיא עתידה שתנשא לזה כתובה למה לה אבל מ"מ זוכה היא בה הלכך הרי זה זוכה מינה דידה ואיכא למימר תקנתא דרבנן דתקון קבורתה תחת כתובתה. ע"כ: וז"ל הרמב"ן ז"ל דשמעינן להו לב"ש דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי הלכך היא מוחזקת בנכסים הללו של כתובה משעה שמת בעלה ויבם מינה ירית ואשה הוא שהקנו לו מן השמים היא ונכסיה והוו להו כנכסים דידה ואין בין כתובה לשאר נכסים דידה אלא דבכתובה היבם מוחזק מה שאין כן בשאר נכסים אלא מיהו ברשותה קיימי דהא זבוני נמי לא מצי מזבין אבל אי תבעה כתובתה לכ"ע לית לה כתובה דהא יורשי בעל ירתי כתובתה והיינו יבם ואקשינן והא בעינן לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וליכא כלומר והיכי עומד לגבות הא לית לה כלל והיכי ירית מינה בשלמא התם גבי סוטה איכא למימר כגבוי דמי לענין אפוקי ממונא דאיהי היתה מוחזקת בחיי בעלה והרי מת בעלה ואי משום ספק סוטה המוציא מידה עליו להביא הראיה אבל הכא לית לה אפילו לא זכי רחמנא ליבם בנכסיה כיון דלא מציא לאנסובי לאחר הלכך יבם לאו מינה קא ירית מידי. ומפרקי' אמר רב אשי יבם נמי כאחר דמי הילכך אית לה כתובה מבעל אלא דיבם זכי בנכסיה ומכחא דידה הוא דקא זכי והשתא דאתינן להכי לא אצטריך למימר משום דס"ל לב"ש שטר העומד לגבות דהא לאו עומד לגבות הוא שהרי בא זמנו לגבות ומינה ירית ואפילו לב"ה ואי בעית למימר דאית להו לב"ה מדרש כתובה יכול אתה לומר כן ואדרב אשי סמכינן דמסקנא הוא. ע"כ:

ב"ש אומרים נוטלות כו' ברישא דארוסה ובשומרת יבם מודו ב"ש דאין נוטלות לפי שפשעו שנסתרו בשעה שאין יכולות ליבדק. גליון תוספות:

שותות והביא האיש את אשתו כו' אלא מתוך שלא כו' לאו דמשבשין מתני' אלא פי' דמתניתין הכי הוא על כרחין יש להן או לשתות או שלא ליטול כתובה וכיון שאי אפשר לשתות לא נוטלות כתובה. ריב"ש ז"ל. וכיון שכן משמע דבסדר המשנה גרסינן או שותות ולא כמו שהיה כתוב שם בספרים לא שותות וכן כתבו התוספות. וקשיא להו דהתם עיקר מילתיה ולא פריך לה כלל: קסברי ב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי וליכא למימר דקסברי ספק מוציא מידי ודאי דא"כ לא הוו להו למימר דנוטלת כל כתובה אלא יחלוקו כיון דשמא זנאי והיא לא הוחזקה בכתובה מעולם אלא ודאי כיון שהוא כגבוי והרי היא מוחזקת בנכסים ואינהו בעי להוציא מידה מספק דשמא זנאי הלכך נוטלת כל כתובה. וא"ת דילמא טעמא משום דברי ושמא ברי עדיף ויורשי הבעל שמא זנאי קאמרי ונ"ל לתרץ דשאני הכא שהברי גרוע שיודעת שאינן יכולין להכחישה ועדיף כח השמא דרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה. הרא"ש ז"ל:

והא בעינא כשתנשאי לאחר כו' תמיה מלתא למאן מקשינן לב"ש הא פרכינן לה ופרקינן דאפ"ה כיון ששטר העומד לגבות כגבוי דמי היא חשובה מוחזקת ומינה דידה ירית ואי אליבא דב"ה הא אמרינן דלית להו מדרש כתובה. ויש מתרצים דאליבא דב"ה פרכינן דכי לית להו מדרש כתובה היינו ליפות כחה להגבותה כתובתה כשנשאת על פיה או ע"פ עד אחד אבל לגרוע כחה כדי שלא תזכה בקבורתה ונימא דלא נתנה כתובה לגבות מחיים אף ב"ה מודו בה וכדאמרינן לה גבי ארוסה לב"ה. והנכון דלב"ש נמי פריך דאפילו תימא דלב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי הא מהני לשוויה מוחזקת בנכסים כל היכא דקרינא בה כשתנשאי לאחר כגון ההיא דמתו בעליהן. אבל הכא דלא קרינא בה כשתנשאי לאחר הרי אינה עומדת לגבות וליכא למימר ביה כל העומד לגבות כגבוי דמי ומהדרי' יבם נמי כאחר דמי פי' דלגבי מדרש כתובה כאחר דמי ואע"ג דאיכא מילי אחריני דלא חשיב אחר כההיא דאמרינן בעלמא לאיש אחר ולא ליבם. הריטב"א ז"ל:

גמרא אמר רבא ולימא אח אני יורש כו' ופירש"י אין כאן מנדוניית אביה כלום. ונראה דלפירש"י עיקר קושיא דרבא מהאי סברא ולפ"ז צ"ל דקשיא ליה לרבא אליבא דהאי מ"ד בפ' מי שמת דנצ"ב הוי בחזקת האשה ולפירש"י דה"ה הכא וא"כ תיקשי ליה מתניתין אמאי חייבים יורשי הבעל בקבורתה. ואף לפמ"ש לעיל דלרבא דאמר בפ' החולץ בנכסים שנפלו תחת הבעל אפילו נכסי מלוג הוי ליורשי הבעל א"כ כ"ש בנכסי צ"ב דלכ"ע ליורשי הבעל אפ"ה מקשה רבא שפיר לאביי דלדבריו דאביי בפ' החולץ מיתוקמא שפיר למ"ד ליורשי האשה וכדפרישית במתניתין אלא שכל זה נ"ל דוחק דכל כי הא לא הוי שתיק הש"ס לפרושי בהדיא דרבא אליבא דאביי קאמר ולמ"ד בחזקת יורשי האשה ורש"י נמי לא הו"ל לסתום דבריו בזה. לכך נלע"ד לפרש לשון רש"י בע"א דרבא מקשה בפשיטות אמתניתין דקתני יורשי כתובתה חייבים בקבורתה משמע דאע"ג דלית לה נצ"ב אפ"ה חייבים משום דיורשין כתובתה דהא עיקר לשון כתובתה בכל מקום אמנה ומאתיים קאי דנהי דבהא גופא דקתני לעיל קבורתה תחת כתובתה מפרשינן לרש"י ותוספות אנדונייתא היינו משום דטעמא בעלמא קיהיב לא חש התנא לדקדק כ"כ כיון דנדוניא נמי מיקרי כתובה וא"כ הכי קתני כיון דרוב הנשים יש להם נצ"ב דמיקרו נמי כתובה מש"ה תקנו קבורתה בכל הנשים שבעולם כי היכי דתקנו בכל הנשים פרקונה תחת פירות אע"ג דאיכא דלית לה פירות משא"כ הכא לענין שומרת יבם דלא שייך גבה לא כתובה ולא תנאי כתובה מדנפשה אלא הכל מנכסי בעלה הראשון ולפ"ז מקשה רבא שפיר מהא דקפסיק ותני יורשי כתובתה חייבים בקבורתה דהאי לישנא משמע דאפי' בשומרת יבם שאין לה נצ"ב אפ"ה חייב היבם בקבורתה משום שיורש הכתובה ואמאי הא מצי למימר אח אני יורש כיון שאין כאן מנכסי אביה כלום כנ"ל נכון ליישב לשון רש"י אף לפי שיטתינו ושיטת התוספות דהא דאמרינן קבורתה תחת כתובתה היינו תחת נדונייתה אמנם למאי דפרישית שם לעיל בפרק נערה מסברא דנפשאי דקבורתה תחת כתובתה היינו כתובתה ממש א"כ א"ש טפי ודוק היטב:

תוספות בד"ה ולימא אח אני יורש כו' אבל לפי' ר"ת כו' שהרי הנכסים של אשה היו עכ"ל. כוונתם בזה דאע"ג דלשיטתם לעיל בד"ה נכסים בחזקתן ובפ' מי שמת מבואר להדיא דלר"ת בנצ"ב נמי שייך הא דלא נתנו לגבות מחיים ודבעינן נמי לכשתנשא לאחר מ"מ לא שייך לישנא דאח אני יורש דהא ודאי מינה דידה קא ירית כיון שהיא שלה ומה"ט יש לחייבו בקבורתה כמו בכל הנשים שתקנו קבורתה תחת נדונייתה אע"ג דלא קרינן בה לכשתנשא לאחר והיינו ע"כ משום שהיה שלה וע"ז מתרצים התוספות דהא דקאמר רבא אח אני יורש היינו שיורש את זכותו לירש את אשתו ואפ"ה מצי למימר דאינו רוצה לקבור דחובתו איני יורש דהא דתקנו קבורתה תחת כתובתה היינו מתקנת חכמים בעלמא ומתנאי כתובה וא"כ לא תקנו אלא על הבעל גופא ולא איבם כי היכי דלא שייך גביה שאר תנאי כתובה פרקונה ואכילת פירות ובהא מדמו לה לפרה שאולה כמו שאבאר ואהא משני אביי דבאין עליו משני צדדים כיון דע"כ לענין זה קאי לגמרי במקום הבעל מדלא יהיב לה כתובה אע"ג שהוא זמן גוביינא אע"כ שרוצה לעמוד במקום הבעל ממש לענין זה וא"כ מה"ט יתחייב בקבורתה כמו שהיה הבעל מחוייב משום כתובה ונצ"ב ולא דמי לשאר תנאי כתובה וע"ז מהדר ליה רבא דאכתי מצי למימר דלענין חובתו אינו עומד במקום הבעל כיון דלא שייך גבי תנאי כתובה ואי משום דאמרינן ליה שיתן כתובה בזמן גוביינא מצי למימר דלאו זמן גוביינא הוא דלא ניתן לגבות מחיים ומשני ליה אביי דודאי זמן גוביינא מיקרי כיון דכגבוי דמי ומקשה דהא ודאי לאו זמן גובייגא הוא דהא בעינן לכשתנשאי לאחר ונהי דבכל הנשים תקנו קבורתה תחת כתובתה דנצ"ב היינו מתנאי כתובה כיון דנצ"ב היה שלה משא"כ ביבם דלא מחייב משום תנאי כתובה כדפרישית אלא משום דאמרינן ליה דבע"כ יעמוד במקום הבעל או שיתן כתובתה א"כ מקשה שפיר שיאמר שאינו עומד במקום הבעל ואפ"ה לא מחייב ליתן כתובתה דלאו זמן גוביינא הוא דבעינן לכשתנשאי לאחר כנ"ל נכון וברור בכוונתו ונתיישב' קושיית מהרש"א ז"ל בסמוך בד"ה משום דבאין ודוק היטב:

בא"ד כדאמר באלו נערות הניח להן כו' וקשיא לי הא אמרינן התם לחד לישנא אליבא דרבא גופא דאם הניח להן אביהן אחריות נכסים חייבין לשלם וא"כ ה"נ אמאי לא יתחייב לקוברה מאותן נצ"ב ממש שיורש מאחיו ויש ליישב למאי דפרישית בסמוך כיון דעיקר קבורתה תחת כתובתה אינו אלא מתקנת תנאי כתובה ואם כן לגבי היבם לא שייך תנאי כתובה משא"כ גבי הניח להן אביה' אחריות נכסים דממילא אשתעבדו נכסי דאביהן להמשאיל משעת שאלה כדפרישית התם ע"ש כנ"ל בכוונתן מיהו לענ"ד לא הוי צריכי להכי דבפשיטות מצינן לפרש דהא דקאמר אח אני יורש אשתו אין אני יורש אשתו אין אני קובר היינו משום דאיכא יורשים אחרים שיורשין נ"מ משא"כ הבעל גופא חייב דליכא יורשים אחרים ואהא מהדר ליה אביי דאפ"ה ע"כ עומד במקום הבעל ממש דאל"כ יתן לה הכתובה כדפרישית בשיטת התוספות:

מיהו למאי דפרישית בל' הגמרא בלא"ה א"ש נמי לפיר"ת דעיקר קושיית הש"ס היכא דליכא נצ"ב כדפרישית ודוק היטב:

בגמרא מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה ב"ש ושמעינן להו כו' ויש לתמוה דכל השקלא וטריא דאביי ורבא בהא ובמאי דשלח רבא לאביי ביד ר' שמעיה יהיה הכל אליבא דב"ש דהא אליבא דב"ה משמע דפשיטא ליה לרבא דניתן לגבות מחיים וכמ"ש התוספות לחד פירושא ועוד דהא לב"ש בלא"ה לא שייך האי שקלא וטריא דשמעתין בענין קבורה דהא ס"ל לב"ש במתניתין יחלוקו וא"כ יורש הבעל ג"כ בנ"מ שלה ונלענ"ד ליישב הסוגיא למאי דפרישית לעיל דעיקר השקלא וטריא דשמעתין לא איירי מנצ"ב מטעמא דפרישית דלשיטת רש"י היינו בכל שומרת יבם דעלמא ואליבא דמ"ד ליורשי האשה או אפילו למ"ד ליורשי הבעל ואפילו לפיר"ת ובאותן שומרות יבם שאין להן נצ"ב ואפ"ה קפסיק ותני דיורשי כתובתה חייבין בקבורתה וקשיא ליה לרבא אי משום כתובתה הא לא ניתן לגבות מחיים דקס"ד דרבא דמה שלא תקנו קבורתה תחת עיקר כתובתה מדלא מחייב בארוסה היינו משום דמעיקרא לא נתחייב ליתן לה כתובה אלא לכשתתאלמן או תתגרש וקודם זה לא שייך שום חיוב כתובה כלל וא"כ אינו יורשה ומש"ה אין להתחייב בקבורה אפילו בשומרת יבם דכיון דמצפה לכונסה ע"מ כתובתה הראשונה וא"כ ליכא שום חיוב גביה כלל וע"ז משני אביי דע"כ ליתא להאי סברא דהא אפי' ב"ש דאינהו מרי דשמעתתא דמדרש כתובה אפ"ה ס"ל דכגבוי דמי ואי ס"ד דאין החיוב כלל אלא בסוף א"כ אמאי הוי כגבוי אע"כ דאפילו למאן דדריש מדרש כתובה לאו משום דאין החיוב חל אלא בסוף דודאי עיקר החיוב חל מעיקרא משכנסה אלא שקבעו זמן הפרעון לכשתתאלמן או תתגרש וא"כ ה"ה לב"ה נהי דלאו כגבוי דמי אפ"ה מודה בהאי סברא דהחיוב חל מעיקרא אלא דלענין קבורה כיון דסוף סוף מתה קודם זמן הפרעון ולא נתקיים התנאי דלכשתנשא הרי אינו יורשה ומש"ה לא מחייב לקוברה אלא בנצ"ב דלא בעינן לכשתנשא כדפרישית מסוגיא דפ' נערה משא"כ בשומרת יבם כיון דחל החיוב מעיקרא והגיע ג"כ זמן הפרעון דלכשתנשא כדמסקינן דיבם כאחר דמי מש"ה חייב בקבורה אפילו משום כתובה דמנה ומאתיים כיון דע"כ קאי במקום הבעל מדלא יהיב לה כתובה כן נ"ל והיינו נמי כדפרישית לעיל בל' התוספות בד"ה יורשי הבעל דלא הוצרכו התוספות לפרש דכתובה הוי כמו נדוניא דבלא"ה א"ש שנתחייב כאן טפי מצד הכתובה עצמה כיון שכבר ניתנה לגבות והוא נכון ודו"ק היטב:

תוספות בד"ה הרוצה שימכור כו' וא"ת מה מפסדת והא אמר לקמן כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה נראה ברור דהא דאמרינן לקמן אי לית לה מראשון תקנו לה משני היינו מנה ומאתים לחוד ולא התוספות שהוסיף לה משלו וכ"ש דלא תקנו לה משני שיתחייב באחריות נצ"ב מהנכסים שלו דמצי למימר שאינו רוצה בהם אלא יהיו כמו שאר נ"מ שלה ונהי דלענין נכסים שירש מאחיו ע"כ הן באחריות נצ"ב כיון דע"כ במקום הבעל קאי לדברי האומר שזכה בהן משא"כ בנכסים שלו כיון דאשה הקנו מן השמים שפיר מצי למימר שאינו רוצה להתחייב באחריות ולפי שרוב הנשים יש להם תוספת ונצ"ב מש"ה תקנו בכולן שלא יוכל למכור מנכסי אחיו כן נ"ל ועכ"פ אין כאן מקום להוכחת התוספות דאי לאו הכי מאי מהני מה שכתובתה על נכסי בעלה הראשון ולמאי דפרישית שפיר אהני לתוספת ולנצ"ב. ובעיקר דברי התוספות דאי לאו הכי מאי אהני דמשמע לכאורה שלא נתקן אלא לטובת האשה הקשה מהרש"א ז"ל דלימא היבם א"א בתקנת חכמים. אמנם לענ"ד נראה דודאי בעיקר הדין עיקר שיעבודה דשומרת יבם אלים טפי משאר נשים כיון שכבר הגיע זמן גוביינא שלהם. וזה שפירשו בסמוך דאין לנו לכופה למחול זמנה דמעיקר הדין כן הוא לא מיבעיא למ"ד כתובה דאורייתא א"כ משכנסה ראשון נתחייב בכתובה והגיע זמן הגוביינא אלא דחכמים תקנו שלא תגבה אלא לאחר מיתת הבעל שלא תהא קלה להוציאה אלא אפילו למ"ד כתובה דרבנן נמי עיקר שיעבודה מחיים וזמן גוביינא מיד לאחר מיתת הבעל. וכיון דיבם כאחר דמי מדינא שישלם לה כתובתה מיד אלא משום דהפוכי מטרתא הוא כיון שחוזר וכונסה ושלא תהא קלה בעיניו להוציאה חוזר ומקבל מהן מיהו ודאי אלים שיעבודה על נכסי בעלה הראשון אלא דמה שכתבו התוספות דהחמירו טפי ביבמה לפי שלא כתב לה דקנאי היינו לענין שיהא המכר בטל אף בדיעבד אפילו היכא שהניח מקום לגבות. ומה שכתבו כאן דאי לאו הכי מאי אהני היינו משום דלישנא דמתניתין דקתני ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון משמע להו דאהני נמי לטובתו כן נ"ל ודו"ק:

שם בגמרא אם כהן הוא יעשה סעודה ויפייס אם ישראל הוא מגרשה בגט ומחזירה. ולכאורה יש לתמוה כיון דאם מגרשה נמי אין יכול להחזירה אלא לרצונה היינו פיוס והפוכי מטרתא למה לי. ונראה דחכמים עשו חיזוק לדבריהם בזה כי היכי דאמרו מכרו בטל משום דמסתמא לא סמכא דעתה כ"א אנכסי בעלה הראשון שנישאת לדעת כמו שאבאר בסמוך ומש"ה נמי בקושי התירו אפילו ע"י פיוס דשמא אינה מתרצית בלב שלם. אלא מתוך שאינה יכולה להעיז. וכי היכי דאמרינן באותן ג' שדות דמכרו בטל ואפילו מחלה וקנו מידה כתבו הפוסקים דלא מהני אפילו בבעל. וא"כ ה"נ לגבי היבם כיון שמת הבעל כולי נכסי הו"ל קצת כמו שייחדן לכתובתה משא"כ כשמגרשה ומחזירה הרי ניסת לדעת ודינה ככל הנשים דעלמא. כן נ"ל לפי מאי דס"ד דרבא. מיהו למסקנא דמסקינן טעמא דאיבה בלא"ה א"ש דאפילו בעושה סעודה ומפייס אכתי איכא איבה כפירש"י לקמן לענין מייחד לה כתובה וה"נ לענין סילוק השיעבוד ודו"ק:

תוספות בד"ה מגרשה כו' ואין לנו לכופה למחול דינה כו' עכ"ל כבר כתבתי מילתא בטעמא דעיקר דינה על נכסי בעלה הראשון שניסת לו לדעת אדעתא דרבנן והם אמרו והם אמרו שכל נכסיו אחראין לכתובתה. ואפ"ה אמרו שיכול למכור מנכסיו ואפילו מנדוניא שלה היכא דלא שייך שבח בית אביה שהרי מוסיף לה שליש ומקבל עליו אחריות. משא"כ בשומרת יבם שמתייבמת בע"כ דאשה הקנו לו מן השמים. אבל לא מצינו שהקנו לו מן השמים שיזכה בנכסים דאפילו הבעל אינו זוכה בנכסי אשתו מן התורה אלא מדרבנן ואדעתא דהכי ניסת לו. וא"כ אין בדין לכופה שתסלק שיעבודה מנכסי בעלה הראשון אפילו אם רוצה לכתוב לה שיעבוד על נכסיו דקנאי ודעתיד למיקני דמצית למימר לא מהימנת לי כיון שניסת לו שלא מדעת כן נ"ל נכון ועיין עוד בסמוך. ובעיקר קושיית התוספות על פירש"י עד סוף הדיבור כבר יישב מורי זקני זצ"ל בספר מגיני שלמה שיטת רש"י לנכון דלא תקשי ליה קושיית הרשב"א ז"ל ע"ש ודו"ק:

גמרא אמר אביי אף אנן נמי תנינא כו' הוי אומר זו שומרת יבם. ק"ל על הרמב"ם דסובר דבלא נשבעת על כתובתה חייבים יורשי הבעל לקוברה דנקראים יורשי כתובה ולמד כן מדין שומרת יבם, דהיבם אינו קונה רק חצי נכסי צאן ברזל ואעפ"י כן חייב בקבורתה מכ"ש בלא נשבעה דיורש כל הנצ"ב, אף דיורשין דידה נוטלין הנכסי מלוג וכדאיתא בהר"ן ר"פ אלמנה ניזונית, א"כ דלמא מיירי מתני' בלא נשבע' על כתובת' והוי אשה שיש לה שני יורשים דיורשום דידה יורשים הנ"מ ויורשי הבעל יורשים הנצ"ב אבל בשומרת יבם דיורש רק חצי נצ"ב (וחצי נצ"ב נוטלים יורשים שלה מש"ה) אין היבם חייב בקבורתה. ודוחק לומר דאביי ס"ל כר"א בשבועות דאדם מוריש שבועה לבניו, ואנן דקי"ל דהיבם חייב בקבורתה היינו מכח הברייתא דשם:

תד"ה ולימא כו' כדאמרי' באלו נערות הניח להן אביהן פרה שאולה כו' מכאן ראיה דהתוס' חולקין על מ"ש הרא"ש ר"פ הגוזל בתרא אההיא דהניח להם פרה שאולה דאין חייבין באחריות דדוקא בסתם אבל אם השואל אמר להיתומים תחזירו לי הפרה או תקבלו עליכם אחריות אונסין הדין עמו, ובב"י (סימן שמ"א) לא הביאו שום חולק ולענ"ד התוס' חולקין על הרא"ש בזה: