מסכת כתובות דף ע״ב עמוד א׳

איכא נועל בפניה דלת של שמחה ופיקוח צער:

סופנה קוברה כשם שלא גמלה חסד כך לא יגמלו עמה:

דיספד יתן אל לבו שאף הוא יספדוהו ואל ירע לו אם נהג כן:

דידל הרים קולו בבכי ובמספד:

דלואי ליוה את המטה מבית האבל לקבר:

שתהא ממלאה ונופצת לאחר שתשמש וימלא רחמה שכבת זרע תרוץ ברגליה ותנפצנו שלא יקלוט ותתעבר:

ריחיים ותנור המטלטלין:

מתני' דת יהודית שנהגו בנות ישראל ואע"ג דלא כתיבא:

המדיר את אשתו שלא תשאל כו' תימה דעל כרחך לא מיירי הכא בנדרה היא וקיים לה הוא דהא קתני סיפא וכן היא שנדרה ואיהו לא מצי לאדורה אא"כ תלה בתשמיש וא"כ לשמואל למה יוציא לאלתר ותשאל ותיאסר לב"ה שבת אחת וי"ל דלעולם שלא תלה בתשמיש אלא כגון שאסר על עצמו הנאת שאילתה ואינה יכולה בשביל זה לשאל ולא תשאיל שאסר הנאת כליו שלא תוכל להשאילם:

אי דידע נפרוש תימה דלוקמה כגון דידע ופרש אבל היא היתה רוצה להאכילו שלא היתה סבורה שהיה יודע ואומר ר"י דמאכילתו משמע שהאכילתו ומדקדק היאך האכילתו ומיהו קשה דדייק נמי הכי אולא קוצה לה חלה ונראה לרשב"א דמה שרצתה להאכילו אינה יוצאה בלא כתובה דיכולה לומר משחקת הייתי ואם היית בא לאכול הייתי מונעת אותך:

פלוני כהן תיקן כו' היה יכול לומר דאיכא עדים שהאכילתו דבר שאינו מעושר אלא לא שכיח:

אי דלא ידע נסמוך עילוה הכא לא מצי לאקשויי אי דלא ידע מנא ידע כדפריך לעיל שהרי יכול לדעת שראה בגדיה אחרי כן מלוכלכים בדם להכי פריך נסמוך עילוה שאומרת שנתלכלכו לה ממקום אחר:

וספרה לה לעצמה וא"ת אמאי אין מברכת זבה על ספירתה כמו שמברכין על ספירת העומר דהא כתיב וספרה וי"ל דאין מברכין אלא ביובל שמברכין ב"ד בכל שנה שלעולם יוכל למנות כסדר וכן עומר אבל זבה שאם תראה תסתור אין לה למנות:

יחזור ויקניטנה כדי שתדור בפניו ויפר לה ואם לא שיקניטנה לא ידע מתי תדור שיפר ואע"ג דבעיא היא בפ' נערה המאורסה (נדרים דף עב:) אם בעל מיפר בלא שמיעה או לא לא שיוכל להפר נדרים שתדור מכאן ולהבא דאם כן תפשוט מהכא דאין מיפר בלא שמיעה מדמצריך להקניטה אלא מיירי בנדרים שכבר נדרה ולא שמע אבל הכא היכי יפר דשמא עדיין לא נדרה ולאחר מיכן שמא תדור ותעבור מיד קודם שיפר והא דבעי למפשט מדתניא האומר לאשתו כל נדרים שתדור מכאן עד שאבא ממקום פלוני הרי הן מופרין ר"א אומר מופר לא משום דמיבעיא ליה היכא דלא נדרה תדע מדפשיט מדר"א ואדרבה מדרבנן הו"ל למפשט דקתני וחכ"א אינו מופר אלא ה"ק התם מדר"א נשמע לרבנן דע"כ לא פליגי עליה רבנן אלא בהא דאין יכול להפר קודם שיחול הנדר אבל בהא מודו רבנן דאם כבר חל הנדר דמיפר אע"ג דלא שמע:

אמר רב יהודה שתמלאי ותנפצי מפורש בירושלמי (בפרקין ה"ה) כמעשה ער ואונן, פירש רש"י משום דאמרה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה. והראב"ד ז"ל פירש: משום איסור השחתת זרע, ונראה לי דלא גרסינן במתניתין ומערה לאשפה, דלרב יהודה אמר שמואל לא שייך ביה לאשפה, אבל למאי דתני במתניתא אתי שפיר.

הא דתניא המדיר את אשתו שלא תשאל ולא תשאיל נפה וכברה ריחים ותנור יוציא ויתן כתובה. לשמואל לא יוציא לאלתר קאמר, אלא לאחר שלשים יום. והא דלא קתני בה שתמתין, לפי שלא הוצרכה הברייתא כאן אלא ללמד שעיקר הנדר קשה לה, או ישאל על נדרו או יוציא ויתן כתובה.

וכן היא שנדרה וכו' תצא שלא בכתובה פירש הראב"ד ז"ל: דמיירי כגון שנדרה היא וקיים לה הוא, וקסבר האי תנא היא נתנה אצבע בין שיניה. ואין נראה כן מדברי רבנו אלפסי ז"ל שפסק כמאן דאמר הוא נותן, ופסק גם כן כהאי ברייתא דתצא שלא בכתובה, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ג מהל' אישות הל' י') כמוהו. ומסתברא לי, דהכא בשנדרה היא ולא קיים לה הוא, ואפילו כמאן דאמר הוא נותן, אלא דאין אלו דברים שבינו לבינה ולא נדרי עינוי נפש, ולפיכך אינו יכול להפר ותצא שלא בכתובה. ורישא דקתני יוציא ויתן כתובה, ופרישנא לה לשמואל כשנדרה היא וקיים לה הוא, התם כגון שתלתינהו בתשמיש, אבל הכא בדלא תלתינהו בתשמיש, ומשום הכי תני ברישא המדיר משום דבדידיה תלי קיומו של נדר וכאלו הוא המדיר, ובסיפא תני וכן היא שנדרה שאין כאן אלא נדרה אי נמי יש לי לומר לפי מה שכתבתי למעלה, דרישא בשקיים לה בפירוש וסיפא בששתק לה, ולפיכך אם אמר אי אפשי באשה נדרנית תצא שלא בכתובה, שהיא נתנה, ואף על פי שלא הפר לה משום דמטריד ולא רמי אנפשיה, כן נראה לי.

והא דתניא שלא תארוג בגדים נאים לבנה תצא שלא בכתובה אף על גב דקיימא לן (לעיל כתובות סג, ב) דממלאכה לא הויא מורדת אלא כופה בשוט ועושה, שאני הכא דכיון שנדרה ואי אפשר לכופה תצא שלא בכתובה, (עיין מ"מ בהל' אישות פכ"א הל' י).

אי דידע נפרוש דאפילו נתכוונה להאכילו ולא האכילתו בהכי לא תצא בלא כתובה אלא אם האכילתו.

ואי דלא ידע מנא ידע פירש הראב"ד דאי במודה אינה נאמנת דקיימא לן (לעיל כתובות יח, ב) דאין אדם משים עצמו רשע. ואינו מחוור דממונא הוא דהיינו להפסידה כתובתה, והודאת בעל דין כמאה עדים, וטעמא דלא אוקמה במודה, משום דלא בעי לאוקמה במלתא דלא שכיחא.

ומשני באומרת איש פלוני כהן תקן לי את הכרי ואזיל שייליה ואישתכח שיקרא. ודוקא כשאמרה ביום פלוני, ואתו עדים ואמרי עמנו היה במקום פלוני או לא זזה ידינו מתוך ידו כל אותו היום ולא תקנו, אבל על פי הכחשת הכהן בעצמו, אינה מפסדת כתובתה דעד אחד הוא. ובירושלמי נמי מפורש כן דגרסינן התם (בפרקין ה"ו, ע"ש) וכולהון בעדים, פלוני כהן עשר לי, פלוני ראה כתמי, פלוני קצה לי חלתי, פלוני חכם התיר לי נדרי, בדקין כולהון ולא משכחן (עיין ר"ן וריטב"א).

אי דלא ידע נסמוך עליה דכתיב (ויקרא טו, כח)

והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דספד יספדוני' וכו' כלומר במדה שהוא מודד לבריות בדברים אלו מודדין לו והיינו כמתניתין דתני שאין כל ברי' סופדה ויש שפירשו דספד יספדוני' שיתן אל לבו עניני המיתה כי סוף כל אדם למות וזה באמת מור' ענין הפסוק ואע"פ שאינו ענין למאי דאיירי בה בשמעתין והנכון דתרווייהו איתנהו ויכלול בכלל דבר המקרה הזה. שתהא ממלאה ונופצת פי' רש"י ז"ל שתנפץ השכבת זרע סמוך לתשמיש כדי שלא תקלט ותתעבר וכן פי' בירושלמי במעשה ער ואונן וטעמא יוציא ויתן כתובה פיר' משום דאמרה בעינן חוטרא לידה ומרה לקבור' ואחרים פירשו משום השחתת זרע ומדברי שמואל נראה דלא גרסינן ובירושלמי שתהא ממלאה ומערה דא"כ להכי אוקימתא מאי לאשפה ויש לומר דשפיר גרסינן ליה לאשפה לישנא בעלמא שהיא כאלו נטלת בניה ומטילתם לאשפה. ושלא תשאל פירוש לרב אפשר לפרשה כשאסר עליו תשמיש או נכסיו אם תשאל אבל לשמואל דאמר אפילו בסתם ימתין ליכא למימר הכי וליכא לאוקמי כשנדרה היא וקיים לה הוא דהא מדסיפא כשנדרה רישא כשלא נדרה והנכון דהכא בשאסר כליו על אחרים שלא תוכל להשאילם ואסר עליו כלים של שכינותי' והיא אינה יכולה לשאול כדי שלא תתן מכשול לפניו וסיפא כשנדרה היא שאסרה כלי הבית על שכינותי' וכלי שכינותי' עליה או שנשבעה בכך אם תמצא לומר שאינה יכולה לאסור כלי הבית על אחרים לפי שהם ממונו של בעל ומיהו משכחת לה שיכולה לאסרם כגון שהם מנכסי נדוני' שיש לה זכות בהם להשתמש ושלא ישתמשו בהם אחרים שלא מדעתה וכל א' מהם יכול לאוסרה על אחרים ואין אותם אחרים יכולים לומר בשל חבירך אני משתמש כדאמרינן גבי חצר שאין בה דין חלוקה דהכא אין א' מהם רשאי לכלותם ולא להשתמש בהם אלא לצורכי הבית בלבד ויש בזה כמה שיטות וזה הנכון בעיני וכן פי' לפני רבינו ז"ל:

מתני' אלו יוצאת שלא בכתובה פי' שאם רצה להוציא תצא שלא בכתובה אבל אין כופין אותו להוציא אם היא אומר שיזהר בה מכאן ואילך שלא תכשילנו וכולה מתני' כשהתרה בה והכי סוגיא במסכת סוטה שהעוברת על דת משה וחברותיה צריכין התראה ואע"ג דמעיקרא משמע דבעיא הוא התם ולא איפשיטא מסקנא דסוגיין אפשיטא התם כדפרישנא התם וכן אמרי' בירושלמי תמן תניא נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה צריכות התראה ואם לא התרה בהם יוציא ויתן כתובה וכן פסק הרי"ף ז"ל והרמב"ם. העוברת על דת משה ויהודית פי' ואפילו לא עברה אלא פעם א' וכיון שהתרה בה דבכמה דוכתי [נקט] העושה כך וכך משום פעם א' העובד כוכבים ומזלות המברך את השם ההוגה את השם באותיותיו והמבזה את רבותיו וכן רבים לאין סוף. הקשה הראב"ד ז"ל משום דת משה ויהודית האיך תצא שלא בכתובה דהא תנינא בשלהי מתני' דגיטין אכלה בשוק גרגרה בשוק מניקת בנה בשוק בכולן ר"מ אמר תצא אמר לו ר"י בן נורי א"כ לה הנחת בת לאברהם אבינו [כו' וקי"ל כר' יוחנן בן נורי וי"ל דהתם קאמר ת"ק תצא וריב"נ אמר אין כופין אותו להוציא שא"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו] אבל מודה הוא שאם רצה להוציא שיתן כתובה והנכון דהתם כשעשתה כן בלא התראה ומתני' בהתראה כדפי' והיינו דלא קתני התם האוכלת בשוק והרמב"ם ז"ל אמר שהעוברת על דת יהודית אפילו אם רצה הבעל לקיימה הפסידה כתובתה דמה טעם תקנו רבותינו כתובה לאשה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציא [וכיון שהוא פרוצה ניחא לן שתהא קלה בעיניו להוציאה] ורוב רבותי' חולקין עליו בזה.

מאכילתו שאינו מעושר וכו' [כו' כגון הני קתני דה"ה לשאר איסורין כגון שמאכילתו בשר שאינו מנוקר כו'] פי' כאן דקתני דה"ה לשאר אסורין כגון מאכילתו שאינו מעושר ובשר שאינו מנוקר או שאינו מלוח כדינו וכיוצא בו:

גמרא ה"ד אי דידע לפרוש מכאן משמע דכל שלא האכילתו אינה יוצאת שלא בכתובה כי יכולה לומר משטה הייתי בך וכשיבוא לאכול הייתי מונעת לו והיינו דאמר אי דידע לפרוש והיינו דקתני מאכילתו וכן פי' בתוס' בשם ר"י ז"ל ואחרים פירשו דכל שרצתה להאכילתו יוצאה שלא בכתובה והכא לישנא דמתני' דייקי' היכי קתני מאכילתו והא מסתמא לא משכחת דאי ידע נפרוש:

מנא ידע פי' רש"י ז"ל מי הודיע אחרי כן שהוא ידע להוציאה וא"ת ולימא ליה כגון שהודית אח"כ ול"ל כדפי' הראב"ד ז"ל דאין אדם נאמן לשים עצמו רשע שאין אומרים כן לענין תשלומי ממון שהמודה לחבירו שגזלו או שחבל בו או שגנב ממונו חייב הוא לשלם ולא אמרו שאין משלם קנס ע"פ עצמו אבל יש לפרש דלא מסתברא לן לאוקמי כשהיא מודה ברשעותה דמלתא דלא שכיחא הוא כגון דאמרה ליה פלוני כהן תקן לי את הכרי ואזל ושייליה ואישתכח שקרא גרסינן בירושלמי וכולהן בעדים פלוני כהן עשר לי פלוני כאן ראה כתמי פלוני כהן קצה לי חלתי פלוני כהן התיר לי את נדרי בדקין כולן ולא משתכחין ע"כ ונחלקו רבותי' בפירוש זה הירושלמי כי יש אומרים שצריך עדים שיכחישה במה שאמרה פלוני כהן עשה לי כך שאמרו עמנו היה במקום פלוני או לא זזה ידינו מתוך ידו כל אותו היום ולא עשה כן אבל ע"פ הכחשת כהן לחוד אינה מפסדת כתובתה בעד א' וכן דעת הרשב"א ומיהו אפי' לפי' זה כהן נאמן כעד אחד בעד אחד מן השוק סגי. ורבינו ז"ל היה אומר זה כהן נאמן עליה כיון דתלת' מלתא בדידיה הא הימנה והוא נאמן להפסידה כתובתה שהרי רגלים לדבר וכמו שאמרו בסמוך גבי משמשתו נדה [שהוא מפסדת כתובתה עפ"י שכנותיה שאומרות שהוחזקה נדה] דביניהן ואע"פ שאין זו עדות ברורה סמכו עליהן לקנסה כיון שרגלים לדבר ובודאי שלשון התלמוד מכריע קצת כפירש זה מדאמרינן ואזל שייליה משמע דבדידיה בלחוד סגי ומה שאמר בירושלמי וכולהן בעדים היינו כלומר שצריך עדים שאמר' לו כן ושאמר הכהן כן כי התלמוד אמר טענתו שהוא טוען שאמרה לו כן ודאזיל שייליה לכהן ואשתכח שיקרא ואמר הירושלמי בזה שצריך לברר וכיון שברר דבריו בהכי סגי ולא אמרי' (עד כאן על כל פנים צריך) לי' ערבך ערבא צריך כך נראה לי וכן דעת הרמב"ם ז"ל:

ומשמשתו נדה היכי דמי אי ידע לפרוש ואי דלא ידע נסמוך עליה ופירשו בתוספת דהכא לא אמרינן הכי כדלעיל מינה דהכא אפשר ליה למידע כגון שראה כתם בחלוקה והיא אומרת טהורה אני ואותו כתם מעלמא הוא שעברתי בשוק של טבחים וכיוצא בו ופלוני כהן טיהר לי ולהכי פרכינן דלסמוך עליה דרחמנא הימנה כדכתיב וספרה לה ומדלא אמרינן לעיל כי הכא אי דלא ידע לסמוך עלה יש מדקדקין שאין האשה נאמנת באסורין של תורה אלא בנדותה לבד דכתיב וספרה לה ומהתם לא ילפינן דלא סגי בלא"ה כי אי אפשר לבעל לדעת מתי וסתה ושלמו ימי ספורן שלה אלא על פיה ואי לא תאמינה בטלה מצות פריה ורביה והיינו דאמרינן בפ"ק דפסחים הכל נאמנים על ביעור חמץ אפילו נשים ואפילו עבדים ואפילו קטנים ופרישנא טעמא דכיון דבדיקת חמץ דרבנן הוא המנוה רבנן בדרבנן הא אלו הוי דאורייתא לא הוה מהימנא ואין זה נכון שכל מקום שהאמינה עד אחד באסורין האשה כאיש וכ"ש בעניני הבית המוטלים עליה דמעשים בכל יום שסומכין עליה בנקור הבשר ומליחתו ועל מצה בפסח וכיוצא בהם הרבה וההיא דפסחים כבר אמר בירושלמי לית כאן נשים או אית כאן נשים ומתוך שהן עצלנות בודקת כל שהוא כלומר שלא יבדקו כראוי מפני הטורח לראות חורין או סדקין ומה שלא אמר לעיל נסמוך עליה כי הכא משום דגבי נדה כתיב קרא בהדיא וממנו אלו למדים לכל אסורין לכך סתם התלמוד לשונו לומר מנא ידע והכל ענין אחד דע"כ ה"ק כיון שכבר אכל וסמיך עליה כדינו מנא ידע שהרי אין לו לחקור אחריה כי היא נאמנת לו ולא עד אלא שאלו היה הדין נותן שלא יהא מאמינה לא היה לנו לקונסה בכתובתה דאדרבה הוא עשה שלא כדין שאכל ע"פ ומימר אמרה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין אלא ודאי זאת נראה לי ראייה ברורה שהיא נאמנת ולקמן אמרו עוד היודע באשתו שאינה קוצה לו חלה יחזור ויפרוש אחריה אלמא כל שאינה חשודה א"צ להפריש אחריה וזו ג"כ ראייה ברורה כך נראה לי וכן פסקו הגאוני' וכן פי' בתוס' ע"כ:

הוחזקה נדה בשכנותיה פירש רש"י ז"ל שראוה לובשת בגדי נדתה ולבעלה אמרה טהורה אני ושמשה בעלה לוקה עליה אם התרה בו וכהאי גוונא משכחת לה למתני' דלאחר תשמיש הודיעוהו שכנותיה שהוחזקה נדה:

תניא ר' מאיר אומר היודע באשתו שנודרת ואינה מקיימת יחזור וידרנה ופירש הקונטרס כדי שתדיר בפניו ויפר לה פירש רש"י ז"ל שאין לו להוציא אלא כך התקנה ולפי זה מתני' דלא כר"מ והאי סתמא דמתני' לאו ר' מאיר היא ותמיה מלתא דלא מפרש לה תלמודא כדאמרינן בעלמא מתני' דלא כר"מ היא דתניא ועוד והלא לר"מ אפילו בנודרת ומקיימת יכול להוציאה מפני שהיא נתנה אצבע בין שיניה וכדאסיקנא בשמעתא דלעיל וליכא למימר דהכא בנדרים שאין בהם עינוי נפש הא קתני יפר. וי"א דלא גרסי' הכא ר"מ אלא ר' יהודה דס"ל הוא נתן אצבע בין שיניה כדאמרי' לעיל וכדאשכחן ברובא דנסחי דגרסי' באידך ברייתא ר' יהודא ואחרים פי' דלעולם ר"מ היא ואלו רצה להוציא' הכי נמי שיוצאה בלא כתובה כסתם מתני' דההיא דברי הכל היא ומתני מיירי במי שאינה רוצה להוציאה לפי שיש לו טפול ממנה או כיוצא בו אמר ר"מ כיצד יוכל לתקן שידור עמה ואמרו חכמים שאין זו תקנה גמורה אבל לכ"ע מצוה להוציאה ואיכא למידק ולמה יקניטנה וידירנה יאמר לה כל נדרים שתדור מכאן ואילך יהיו מופרין ואת"ל דר"מ לית ליה כר"א אלא כרבנן דפליגי עליה ואמרי שאין הבעל מפר קודם שתדור מ"מ יאמר לה בכל יום כל נדרים שנדרת יהיו מופרין דהא ק"ל התם בפרק ר"א שהבעל מפר נדרים שכבר נדרה אע"פ שלא שמע ומורינו ז"ל היה מתרץ שלא נצרכה תקנתו של ר"מ אלא לנדרים שצריכין חכם וה"ק יחזיר ויקניטנה כדי שתדור בפניו ומה שיכול הוא להפר יפר ומה שאינו יכול להפר יפר ע"י חכם ולא נתיישב לי כי מה שיפר ע"י חכם לא סגיא שלא מדעתה ומאן לימא לן שלא תחזור ותדור אח"כ דבשלמ' במה שיפר הוא הרי הוא מפר אע"פ שלא שמעה ויותר נראה לומר שלהפר אחר נדרה טורח גדול הוא וכל שעה צריך לעשות כן שמא תעבור על נדרה קודם הפרה ודלמא משתלי נמי ולא יפר לכן תקן ר"מ שיעשה בענין שתדור בפניו כל נדרים שרגילה לדור ויפר לה שלא מדעתה וכיון שכן שוב לא תחזור ותידור ואע"פ שלפי דעת' עוברת על נדרה ובעי סליחה כדאיתא התם וכמו שנתכוון לאכול בשר טריפה ועלה בידו בשר כשר מ"מ אין בעון זה בנים מתים ומוטב שתאכל בשר מיתו' שחוטות ולא תאכל בשר טריפות ואמרו לו חכמים אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת כי הרגיל בנדרים דרכו לידור ולחזור ולידור באותו ענין עצמו כך נ"ל:

לעולם יהא אדם זהיר לילך לבית האבל כדי להתעורר וליתן אל לבו דברים של מיתה וכדכתוב והחי יתן אל לבו וכן שיהא גומל חסד כדי שיגמלו לו כשיבא קצו דרך הערה אמרו דיספד יספדוניה דיטען יטענוניה דילואי ילווניה:

המדיר את אשתו שלא תשאל או שלא תשאיל דברים שדרך שכנות לשאול זו מזו או להשאיל זו לזו כגון נפה וכברה ריחים ותנור יוציא ויתן כתבה מפני שמשיאה שם רע בשכנותיה באכזריות וצרות עין וכן היא שנדרה שלא תשאל ושלא תשאיל דברים שהזכרנו וכיוצא בהם תצא שלא בכתבה מפני שמשיאתו שם רע בפחיתות וכילות ודברים אלו אין בהם שיעור אף לשמואל ואף במדיר יוציא לאלתר ויש מפרשין אותה לשמואל בנדרה היא וקיים הוא ואין צורך בכך:

וכן האשה שנדרה שלא לארוג בגדים נאים ולבנים במקום שדרכם בכך אלא שמעברת עתו בפחותים תצא מפני שמשיאתו שם רע בפחיתות וכילות ויש גורסין גם כן בהדירה הוא בכך:

בתלמוד המערב אמרו המדיר את אשתו שלא לילך לבית המרחץ בכרכים שבת אחת יקיים ובכפרים שתי שבתות הדירה שלא תנעול מנעל בכרכים מעת לעת ובכפרים שלשה ימים יתר על כן יתיר נדרו או יוציא ויתן כתבה וכן כל כיוצא בזה לפי מה שעיני דיין רואות:

המשנה הרביעית והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר אלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית אי זו היא דת משה מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה ולא קוצה לה חלה ונודרת ואינה מקיימת אי זו היא דת יהודית יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק ומדברת עם כל אדם אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו ר' טרפון אומר אף הקולנית אי זו היא הקולנית כל שהיא מדברת בתוך ביתה ושכיניה שומעין קולה אמר הר"ם פי' יתבאר שהיא עוברת על דת משה כשיסמוך עליה באלו הדברים המנויים וישאל אותה ותאמר לו שהוא מותר וכאשר חקר מצא אסור ויצטרך באלו הדברים כלן עדים והתראה ואז תפסיד כתובתה ואמרו וראשה פרוע ואפילו שיש צניף על ראשה ובתנאי שתצא בה בשוק או במבוי מפולש אמרו טווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם או שתהיה טווה ותדביק עליה ורד או הדס ומה שדומה לזה במצחה או על לחיה ומה שדומה לאלו הדמיונים המפורסמים ומיעוט הצניעות ואמרם מדברת עם כל אדם אמרו מצחקת עם הבחורים ומקללת יולדיו בפניו שיקלל אבי בעלה בפני בעלה באי זה פנים שיהיה מהקללות והקולנית תובעת תשמיש בקול רם עד שישמעוה שכנותיה ואלו המאמרים כלם אמתיים אבל אחר ההתראה כמו שביארנו ודע שהעוברת על דת משה אין לה כתובה ולא תוספת ולא תוציא מבעלה מה שאבד מנדוניתה ואמנם יש לה בלאותיה קיימין לבד:

אמר המאירי אלו יוצאות שלא בכתבה העוברת על דת משה ויהודית כלומר לא סוף דבר בזינתה תחת בעלה שאיבדה כתבתה אלא אף העוברת על דת משה ויהודית ודת משה נאמר על מצות הכתובות בתורה או הרמוזות בה ודת יהודית הוא נאמר על מנהגים הנהוגים באומה מצד צניעות להיות בנות ישראל יתירות במדת צניעות על כל שאר נשים ודרך הקדמה צריך שתדע שלא נאמר בעוברת על דת משה שאיבדה כתבתה אלא כשהיא מכשלת את בעלה בהם או בדברים שגורמת לבעלה בעברתה מכשול או תקלה כמו שיתבאר בפרטים הא כל שעוברת לעצמה במצות שאין לבעל בעברתה מכשול או תקלה לא איבדה כתבתה והוא שאמר מאכילתו וכו' הא אוכלת ואינה מאכילתו לא והוא שהתחיל בביאור ואמר אי זו היא דת משה מאכילתו שאינו מעושר דשאלו בגמרא היכי דמי אי דידע קודם שיאכל אם על פיה אם על פי אי זה צד חשש נפרוש כלומר ולא יאכל וכל שלא אכל אע"פ שהיא רוצה להאכילו לא תפסיד כתבתה אי דלא ידע עד שאכל מנא ידע אחר שאכל עד שנפסידה כתבתה שהרי עדות גמור אין כאן שלא ראינוה אינה ראיה ושמא תאמר בהודאתה פירשו גדולי המפרשים שאינה נאמנת שאין אדם משים עצמו רשע במה שאין בידו לתקן ואע"פ שאם אמר גנבתי או גזלתי אומרין לו שיחזיר הואיל ובידו לתקן בזו מיהא הואיל ואין בידה לתקן אין אדם משים עצמו רשע וכל שנותן מכשול להעביר את חברו על המצות רשע הוא ומכל מקום גדולי הדורות סוברים שזו דבר שבממון הוא ומפסדת כתבתה על פיה והרי באחרון של נדרים צ"א א' אמרו בענין טמאה אני לך היכי דמי אי באשת ישראל מי אית לה כתבה אלמא שבזו הודאתה כעדים ומשום עיניה נתנה באחר ליכא שהרי עוברת על דת משה ויהודית אין כופין אותו להוציא כמו שנבאר אלא שאם רצה להוציא מוציא בלא כתבה ואף בשאינו מוציא אע"פ שנדנוד איסור בדבר שוהה עמה בלא כתבה שלא החמירו בכתבה אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וזו קלה היא וקלה תהא ואם כן איפשר לפרש מאכילתו שאינו מעשר ושהודת לו בכך אלא מתוך שאין דרך נשים להודות לבעליהן מה שהחטיאום הוצרך בגמרא לתרצה בדרך אחרת והוא ששאלה בכך ואמרה לו פלוני תקן לי את הכרי ואכל על פיה ואחר כן שאל לאותו פלוני ומצא שלא תקן ואף בזו כתבו גדולי המפרשים שאינה מפסדת על פי עד אחד ופירשו בה פלוני ואחר עמו ושאל לשניהם ואף בתלמוד המערב אמרו וכלם בעדים כלומר שאמרה בפני עדים פלוני עשר לי פלני ראה את כתמי וטהרו אבל אם לא אמרה בעדים יכולה היא לחזור ולומר שאחר עישר לה ומכל מקום רוב פוסקים הזכירוה בשאלת הפלוני לבד ושמא מצד שרגלים לדבר ופלני כהן לאו דוקא אלא שדרך הכהן לתקן את הכרי וליטול את שלו ומשמשתו נדה ר"ל שמשמשת מטתה ומעלמת נדותה ממנו ואף בזו שאלו בגמרא אי דידע ניפרוש אי דלא ידע ליסמוך עילווה שהנדה נאמנת על מנינה ואינה צריכה לספור על פי אחרים שנאמר וספרה לה לעצמה ואין לו להרהר אחריה והוא הדין לשאר דינין שבנדה והעמידוה בשהוחזק שם איסור ראיה או כתם ואמרה לו פלוני חכם טיהר לי את הדם או את הכתם ושמש על פיה ואזל לשיוליה ואישתכח שיקרא והיא מודה על חזקת נדותה ומתוך כך הפסידה כתבתה וכן בהוחזקה נדה בשכנותיה כגון שהגיע וסתה ולבשה בגדי נדותה וזו חזקה ברורה היא שאין וסת עשוי להשתנות אלא על דרך זרות וכל שהתרו בו לוקה עליה וכן היא לוקה אם התרו בה ובמשנתנו היא העלימה ממנו ונזקק עמה שלא בידיעת חזקתה ומכל מקום אם הוחזקה נדה ואמרה ספרתי וטבלתי נאמנת ויש אומרים כן אף בלא נטמאתי כל שנתנה אמתלא לדבריה אלא שיש חולקים בזו כמו שכתבנו בפרק שני כ"ב א' ולא קוצה לה חלה ומאכילתו ואף בזו שאלו אי דידע ליפרוש אי דלא ידע מנא ידע והעמידוה דאמרה ליה פלני גבל תקן לי את העיסה ואכל על פיה והדר שייליה ואישתכח שיקרא על הדרך שביארנו באחרות והוא הדין בכל מצות שבתורה שהעבירתו עליהם ולא תפש את אלו אלא מפני שדרך בני אדם לסמוך בהם על נשיהם ובא ללמד בכל אלו שאע"פ שלא נאסרה עליו בכך הפסידה כתבתה הא מכל מקום אינה אסורה עליו שאף בא על הנדה הכל מודים בה שאין הולד ממזר ומתוך כך שאלו בהן במסכת סוטה פרק ארוסה כ"ה א' אם רצה הבעל לקיימן אם רשאי בכך ונשארה שם בספק ופסקו בה גדולי המחברים שרשאי הוא לקיימה ואף גדולי המפרשים מודים בה אלא שכתבו מכל מקום שמצוה לגרשה הואיל ובעיא ולא איפשיטא היא ומכל מקום לא הוצרך במשנתנו להזכיר בזינתה בעדים שנאסרה לו ושכופין אותו להוציא שאיבדה כתבתה ונודרת ואינה מקיימת ר"ל שנודרת כרצונו שאם על כרחו אף במקיימת כן או שמא לא נאמר במקיימת להפסיד כתבתה אלא בבשר ויין וקשוט כמו שביארנו למעלה ושמא תאמר בזו מיהא הרי אין כאן מכשול או תקלה אצל הבעל וכלך אצל מה שהקדמת שלא נאמרו דברים אלו אלא כשהיא מכשלת את בעלה בכך או שגורמת להיות תקלה ומכשול באין לבעלה בהם פירשוה בגמרא מפני שגורמת למיתת בניו וכמו שאמרו בעון נדרים בנים מתים כדכתוב אל תתן את פיך וכו' עד וחבל את מעשי ידיך אלו הן מעשי ידיו של אדם אלו בניו ובנותיו ואחר כך פירש פרטים שבדת יהודית וכלם ענינים של צניעות ומתורת שהם דברים של פריצות ויוצאים מהם דרכים ושבילים לזנות ופירש בהם יוצאה בשוק וראשה פרוע ופירשו בגמרא שזו מן התורה היא ובכלל דת משה וכדכתיב ופרע את ראש האשה כלומר זאת ולא אחרת ותנא דבי ר' ישמעאל מכאן אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפירוע הראש אלא שפירשו זו שנכללה בדת יהודית ולא בדת משה שאינה יוצאה בגלוי שיער לגמרי אלא שהניחה קלתה על ראשה ומן התורה אין זה פרועת ראש לגמרי אף בשוק אלא שבדת יהודית אין זה מספיק בשוק או אף במבוי מפלש שבקיעת רבים מצויה בו עד שיתכסה שערה במטפחת ומכל מקום דוקא שתצא לשוק כן אבל מחצר לחצר דרך מבוי סתום שאין בו בקיעת רבים מותר ובחצירה מיהא אע"פ שהדבר מגנה אין כאן אפילו משום דת יהודית אף בפירוע הגמור ובתלמוד המערב אמרו היוצאה בקפליטין שלה אין בה משום יוצאה וראשה פרוע הדא דתימא לחצר אבל למבוי יש בה חצר שרבים בוקעין בה הרי היא כמבוי מבוי שאין רבים בוקעין בו הרי הוא כחצר וקפליט הוא קלתה שכתבנו שהוזכרו בסוגייא זו בתלמוד שלנו ואע"פ שברוב מקומות פירושה סל קטן שמנחת בו פלכיה בכאן נראה שפירושו כעין כובע מבגד גס שצונפת בו בלילה וביום לפעמים חוגרת שנציה והכובע כנגד ירכה ונותנת בו פלכיה וזהו לשון קפלט ויש מפרשים בגד שנותנת בראשה כשרוצה לישא משאוי על ראשה ובלשון לעז קורו"ל וטווה בשוק פירשוה בגמרא במראה זרועותיה דרך חוצפא או שטווה ורד או שאר פרחים כנגד פניה על לחיה או פדחתה כמנהג הפרוצות ומדברת עם כל אדם ר"ל שמשחקת עמהם דרך חוצפא וכן כל כיוצא בזה לפי מה שעיני דיין רואות וגדולי הרבנים מפרשים בענין אחר והכל אמת שהכל לפי ענין החוצפא אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו ר"ל שמקללת חמיה בפני בעלה ואין צריך לומר במקללת את שניהם ר"ל בעלה וחמיה ואנו גורסין בגמרא יולדיו בפני מולדיו בקמצות ופירושה שמקללת האב בפני הבן כדכתיב ומולדתך אשר הולדת שתרגומו ובנין דתוליד וגדולי המפרשים פירשו אף במקללת זקן של בעלה וקורא מולדיו הבעל שהוא בן בנו והוא שאמר יולדיו ולא אמר יולדו אלמא על שני אבות הוא אומר ר"ל אבי הבעל ואבי אביו וזה שהביאו ומולדתך אשר הולדת הוא שהרמז בו על בני בניו של יוסף ובא ללמד שזקנו של בעל בכלל זה ומכל מקום דוקא בשמקללתו בפני הבעל ויש גורסין יולדיו בפני מולידיו ר"ל שאשת חנוך מקללת יולדיו של בעל ר"ל זקנו והוא יעקב בפני מולידיו של בעל ר"ל אביו והוא ראובן ואין הדברים כלום ר' טרפון אומר אף הקולנית ואי זו היא קולנית כל שמדברת בתוך ביתה ושכניה שומעין את קולה ופירשוה בגמרא שמשמעת קולה על עסקי תשמיש ופירשוה גדולי הפוסקים והמחברים בתובעת בפה ובפריצות שאינה נמנעת מצד שכנים השומעים וגדולי הרבנים מפרשים שמסרבת בתשמיש או שממאנת לטבול בשעתה שלא לשום סבה אלא דרך סרוב עד שהוא צריך להרבות עליה רעים ורעות וצריך להודיע צערו לרבים והכל אמת לענין פסק ומכל מקום כל שמשמשת בחצר זו ונשמע קולה בחצר אחרת מצד סבת חולי או אי זה סבה אין זה נכלל בדת יהודית אלא במומין וצריך שתדע שבכל אלו שבעוברת על דת דוקא כשמתמדת בכך הא כל שנזדמן כן אחת ושתים לא והוא שתופשה בלשון זה מאכילתו וכו' ומשמשתו וכו' טווה בשוק ומדברת עם כל אדם ואינו אומר שהאכילתו וכו' ולא שטותה בשוק וכעין מה שאמרו בענין בלק כשהלך למדין ליעזר בהם והלא מעולם היו שונאים זה את זה דכתוב המכה את מדין וכו' ודייק לה מדכתיב המכה כלומר שהוא מתמיד בכך ולא כתוב אשר הכה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלה הם:

במסכת סוטה כ"ה א' התבאר שעוברת על דת משה ויהודית לא הפסידה כתבתה אלא אם כן התרה בה שלא לעשות כך ושאם תעשה שתפסיד כתבתה וכל שעברה אחר התראתו הפסידה אם בעדי התראה ועבירה אם בהודאתה על העבירה ועל ההתראה וכל שטוענת שלא התרה בה או שלא עברה משביעה ויתן כתבה:

בד"ה המדיר את כו' ואיהו לא מציי לאדורה אא"כ תלה בתשמיש כו' עכ"ל דלא מצי (ג) לאדורה לתלות באיסור פירות כדפריך בירושלמי ויש אדם מדיר את אשתו מחיים כמ"ש הר"ן ע"ש וכן מוכח מדברי התוס' לעיל:

בד"ה יחזור ויקניטנה כו' וחכ"א אינו מופר כו' עכ"ל בכל נוסחות גמרות שלפנינו ל"ג מלתיה דחכמים שם בברייתא ועי' בדברי הר"ן שם וק"ל:

והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דספד כו' אפשר לפרש דסופד היום יספד למחר והקובר היום יקבר למחר כלומר סוף אדם למות אבל בירושלמי אמרו ספוד דיספדון לך כלומר ספוד שתספד קבור שתקבר. הרא"ה ז"ל: והריטב"א כתב וז"ל והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דספד יספדוניה כלומר במדה שהוא מודד לבריות בדברים אלו בה מודדין לו והיינו כמתניתין דתני שאין כל בריה סופדה ויש שפירשו דספד יספדוניה וכו' שיתן אל לבו עניני המיתה כי סוף כל האדם למות וזה באמת מורה ענין הפסוק ואע"פ שאינו ענין למאי דאיירי ביה בשמעתין ע"כ. וקרא נמי לא מתיישב לאידך פירושא דלמה לו למכתב והחי יתן אל לבו הא כבר כתוב טוב ללכת אל בית אבל וגו' באשר הוא סוף כל האדם ולמה ליה למכתב והחי יתן אל לבו אלא היינו כפירושא דמתני' ולהכי תפס ר"מ כוליה קרא ודוק כנ"ל:

אלא דאתחזק בית האבל או בית המשתה בחזקת פרוצין ותימא כלומר ותאמר לאותו פלוני מה שצוה עליה בעלה ואמאי יוציא. דברים של קלון צוה עליה לחורפו לפיכך אין שומעין לו שמשיאה ש"ר עם שכניה ויוציאנה. רש"י במהדורא קמא:

שתהא ממלאה ונופצת הדירה דלכשתקבל שכבת זרע ממנו תתהפך עד שתהא פולטתו כדי שלא תתעבר. נופצת כמו ותער כדה ונופצת. עשרה כדים עשרה לאו דוקא. בשלמא לשמואל מ"ה מוציא דאמרה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה. רש"י במהדורה קמא: וז"ל ריב"ש ז"ל שתמלא ותנפצי מפרש בירושלמי כמעשה ער ואונן כלומר דאיכא השחתת זרע כהתם ולאו כמעשה ער ואונן ממש דהתם דש בפנים וזורה בחוץ וטעמא דהכא דיוציא או משום דאמרה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה או משום דאיכא איסורא בדבר דאף ע"ג דלא מפקדא אפריה ורביה אסור לה להשחית זרע בעלה. עד כאן: וז"ל הריטב"א שתהא ממלאה ונופצת פרש"י שתנפץ השכבת זרע כו' ומדברי שמואל היה נראה דלא גרסינן במתני' שתהא ממלאה ומערה לאשפה דאלו להאי אוקימתא מאי לאשפה איכא וי"ל דשפיר גרסינן ליה ולאשפה לישנא בעלמא שהיא כמו נוטלת בניה ומטילתן לאשפה: וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל בשלמא לשמואל דמפרש דעל מנת שתהא ממלאה ומערה ר"ל שתנפץ בשעת תשמיש כדי שלא תתעבר מ"ה יוציא ויתן כתובה אלא למתניתין דמפרש מלתא דלית בה איסור תעביד דכל אשה שבעולם מצווה לעשות רצון בעלה ומהדרינן מפני שאינה רוצה להחזיק עצמה כשוטה. ע"כ: המדיר את אשתו שלא תשאל ולא תשאיל פי' לרב אפשר לפרשה כשאסר עליו תשמיש או נכסיו אם תשאל או תשאיל אבל לשמואל דאמר אפילו בסתם ימתין וליכא למימר הכי וליכא לאוקמא בשנדרה היא וקיים לה איהו דהא מדסיפא כשנדרה רישא כשלא נדרה והנכון דהכא כשאסר כליו על אחרים שלא תוכל להשאילם ואסר עליו ג"כ כלים של שכנותיה והיא אינה יכולה לשאול כדי שלא תתן מכשול לפניו וסיפא כשנדרה היא שאסרה כלי הבית על שכנותיה וכלי שכנותיה עליה או שנשבעה בכך את"ל שאינה יכולה לאסור כלי הבית על אחרים לפי שהם ממונו של בעל ומיהו משכחת לה שיכולה לאסרם כגון שהם מנכסי נדונייתה שיש לה זכות בהם להשתמש ושלא ישתמשו בהם אחרים שלא מדעתה או שהם מנכסי מלוג שלה שאין הבעל יכול להשאילם שלא מדעתה וכל אחד מהם יכול לאסרם על אחרים ואין אותן אחרים יכולין לומר בשל חברך אני משתמש כדאמרינן גבי חצר שאין בה דין חלוקה דהכא אין אחד מהם רשאי לבלותם ולא להשתמש בהם אלא בצורכי הבית בלבד ויש בזה כמה שיטות וזהו הנכון בעיני וכן פירשתי לפני רבינו ז"ל. הריטב"א ז"ל:

והרשב"א ז"ל כתב וז"ל המדיר את אשתו שלא תשאל ולא תשאיל כו' יוציא ויתן כתובה לשמואל לאו יוציא לאלתר קאמר אלא לאחר שלשים יום והא דלא קתני בה שתמתין לפי שלא הוצרכה הברייתא אלא ללמוד שעיקר הנדר קשה לה או ישאל על נדרו או יוציא ויתן כתובה ע"כ. והקשה הריב"ש ז"ל על זה דליכא למימר הכין דהא כל היכא דאמרינן יוציא ויתן כתובה לאלתר משמע דהא פרכינן לעיל לשמואל מההיא שלא תטעום מדקאמר יוציא ויתן כתובה דמשמע לאלתר וליכא למימר דהתם משום דממלתיה דרבי יהודה דפליג עליה ואמר יום אחד שמעינן דלת"ק לאלתר אבל בעלמא לא אמרינן הכי דהא פרכינן עליה נמי מההיא דשלא אתקשט ולא שמעינן ליה מדר' יוסי אלא ודאי כל היכא דאמרינן יוציא ויתן כתובה לאלתר משמע. עד כאן.

וזהו שכתב רש"י ז"ל גבי הא דפרכינן לשמואל מההיא דשלא תטעום כו' יוציא ויתן כתובה לאלתר. ע"כ. ולעיל פרישנא לה בלשון אחרת וזה יותר נכון בכונת לשון רש"י:

עוד כתב הרשב"א וז"ל וכן היא שנדרה כו' תצא שלא בכתובה פי' הראב"ד דמיירי כגון שנדרה איהי וקיים לה איהו וקסבר האי תנא היא נתנה אצבע בין שיניה ואין נראה כן בדברי הרי"ף שפסק כמ"ד הוא נותן ופסק גם כן כי האי ברייתא דתצא שלא בכתובה וכן כתב הרמב"ם כמוהו. ומסתברא לי דהכא בשנדרה היא ולא קיים לה איהו ואפילו למ"ד הוא נותן אלא דאין אלו דברים שבינו לבינה ולא נדרי ענוי נפש ולפיכך אינו יכול להפר ותצא שלא בכתובה ורישא דקתני יוציא ויתן כתובה מפרישנא לה לשמואל בשנדרה היא וקיים לה הוא והתם כגון דתלנהו בתשמיש אבל הכא בדלא תלנהו בתשמיש תני ברישא המדיר משום דבדידיה תלי קיומו של נדרו כאלו הוא המדיר ובסיפא תני וכן היא שנדרה שאין כאן אלא נדרה לבד א"נ יש לי לומר לפי מה שכתבתי למעלה דרישא בשקיים לה בפי' וסיפא בששתק לה ולפיכך אם אמר אי אפשי באשה נדרנית תצא שלא בכתובה שהיא נתנה ואע"פ שלא הפר לה משום דמטריד ולא רמי אנפשיה כנ"ל ע"כ. ועיין הר"ן בהלכות: וז"ל תלמידי רבינו יונה המדיר את אשתו שלא תשאל ולא תשאיל נפה וכברה רחיים ותנור לכאורה נראה דברחיים ותנור המטלטלין דומיא דנפה וכברה מיירי או אפשר שלא תשאיל להם בביתה ויש לשאול בשלמא שלא תשאיל יכול לאסור אלא שלא תשאל היאך יכול לאסור של חברו ויש לתרץ דמיירי כגון שאמר אסור עלי כל הנאה שבעולם שיש לי בשאלת כלי חרס. כך תירצו רבני צרפת ז"ל. עוד אפשר לומר יאסר הנאת תשמישך עלי אם תשאל ואכתי איכא למידק בשלמא אם לא תשאיל שייך למימר טעמא דמשיאה ש"ר בשכנותיה אלא שלא לישאל מהם מאי ש"ר איכא ויש לומר שמפני שאומרות השכנות מתוך כך אינה רוצה ליקח בשאלה כדי שלא נבקש ממנה. ע"כ: ושלא תארוג בגדים נאים לבנה נראה שמנהגם היה לארוג אותם הם בעצמם לבניהם א"נ שהדירה שלא תצוה לאורג לארוג אותם. תלמידי רבינו יונה ז"ל: תצא שלא בכתובה אע"ג דקי"ל דממלאכה אינה מורדת אלא כופה בשוטים ועושה שאני הכא דכיון דנדר ואי אפשר לכופה תצא שלא בכתובה. הרשב"א ז"ל: שמשיאה ש"ר שהרואה אותה אומר אין בעלה מניחה להשאיל ולא לשאול כלי משכניו כדי שלא ישאלו גם הם אותם שלו ונמצאת שגרמה לו ש"ר שאומרין עינו צרה בכליו. רש"י ז"ל במהדורא קמא: מתני' דת יהודית דברים שאינם אסורין מן התורה אלא מנהג בנות ישראל הם לצניעותא בעלמא והיא עוברת על דת המנהג. מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה דעל אלו בידו לגרשה לפי שמחטיאתו. ונודרת ואינה מקיימת נמי ממיתה את בניו דבעון נדרים בנים מתים כדאיתא בפרק במה מדליקין ונפקא לן מקרא למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך. מעשה ידיו אלו הבנים. ומאכילתו טבל לאו דוקא דה"ה אם מאכילתו חלב או חזיר והא דלא חשיב נמי זינתה ומשמשת עמו דהשתא נמי ספיא ליה איסור שהרי אסורה עליו משזנתה משום דההוא ודאי פשיטא משזנתה אבדה כתובתה הואיל ואסרה עצמה עליו ומוציאין אותה מתחתיו על כורחו ואין שומעין לו כל עיקר לקיימה. רש"י במהדורא קמא. וכן כתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל הא דנקט הני אורחא דמלתא נקט דאלו שכיחי על ידה אבל ה"ה לשאר איסורין שבתורה כגון אכילת חלב ודם וכיוצא בהן. ע"כ: וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל מאכילתו שאינו מעושר פי' כגון הני קתני וה"ה לשאר איסורין כגון שמאכילתו בשר שאינו מנוקר או שאינו מלוח כדינו וכיוצא בו ע"כ. עוד כתב הריטב"א וז"ל הא דקתני יוצאת שלא בכתובה פי' שאם רצה להוציא תצא שלא בכתובה אבל אין כופין אותו להוציא אם הוא אומר שיזהר בה מכאן ואילך שלא תכשילנו וכולה מתני' בשהתרה בה והכי סוגיין במסכת סוטה [כה א'] שהעוברת על דת וחברותיה צריכות התראה ואף ע"ג דמעיקרא משמע דבעי' היא התם ולא אפשיטא מסקנא דסוגיין אפשיטא התם כדפרישנא התם וכן אמר בירושלמי תמן תנינן נשים שאמרו חכמים שיוצאות שלא בכתובה צריכות התראה ואם לא התרה בהן יוציא ויתן כתובה וכן פסק הרי"ף והרמב"ם. עד כאן: וז"ל הרשב"א ז"ל ואסיקנא בסוטה פרק ארוסה [סוטה כה א'] העוברת על דת צריכה התראה להפסידה כתובתה ואילו רצה הבעל לקיימה איבעי' להו התם אי יכול לקיימה או לא ולא אפשיטא ומספיקא לא כייפינן ליה ומיהו מצוה לגרשה כך כתב הראב"ד. ומסתברא דפשיטא דאם רצה לקיימה מקיימה דהא בעל שמחל על קנויו קנויו מחול כדאסיקנא התם מדרבי יאשיה שלשה דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים בעל שמחל על קנויו קנויו מחול והשתא בתר קנויו מחיל ומקיימה קודם קנויו לא כל שכן והא דאיבעי' לן התם על העוברת על דת ורצה הבעל לקיימה והדר בעי בעל שמחל על קנויו בדרך את"ל כלומר את"ל מקיימה כיון דאכתי לא הקפיד הוא בדבר היכא דהקפיד וקני לה מצי תו למחול על קנויו או לא ואסיקנא דמחיל וכל שכן היכא דלא הקפיד דמחיל ומקיימה ע"כ. עוד כתב הריטב"א העוברת על דת משה ויהודית פי' ואפי' לא עברה אלא פעם אחת כיון שהתרה בה דבכמה דוכתי העושה כך וכך משום פעם א' העובד ע"ז המברך את ה' ההוגה את ה' באותיותיו המבזה רבותיו וכן רבים לאין סוף.

קשיא להראב"ד משום דת יהודית היאך תצא שלא בכתובה דהא תניא בשילהי מסכת גיטין אכלה בשוק גרגרה בשוק הניקה בני' בשוק בכולן ר"מ אומר תצא אמר ליה ר' יוחנן בן נורי אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה כו'. וקי"ל כר' יוחנן בן נורי וי"ל דהתם קאמר ת"ק תצא ור' יוחנן אמר אין כופין אותו להוציא שאם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו אבל מודה הוא שאם רצה להוציא שיתן כתובה. והנכון דהתם כשעשתה כן בלא התראה ומתני' בהתראה כדפרישנא והיינו דלא קתני התם האוכלת בשוק כו'. והרמב"ם כתב שהעוברת על דת יהודית אפי' הבעל רוצה לקיימה הפסידה כתובתה דמה טעם תקנו חכמים כתובה לאשה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכיון שהיא פרוצה ניחא לן שתהא קלה בעיניו להוציאה ורוב רבותי חולקין עליו בזה. עכ"ל הריטב"א ז"ל: ונודרת ואינה מקיימת דאמר מר בעון נדרים בנים מתים פי' ומתני' בשאר הנדרים שאין יכול להוציא בלא כתובה עליהן ואע"פ שאינו מוציאה בשביל הנדרים אם אינה מקיימתן מוציא אותה בלא כתובה אבל שלשה נדרים דתנן לקמן בפרקין אע"פ שמקיימן מוציאה בלא כתובה מפני שאומר אי איפשי באשה בעלת נדרים א"נ יש להעמיד גם באותן השלשה נדרים וטעמא דאינה מקיימת הא לאו הכי לא מצי מפיק לה דמצי מפר לה ואי לא מפר לה הוא נתן אצבע בין שיניה דהא אפי' באותן שלשה נדרים ונמצאו עליה נדרים תנן ומשמע דאין הבעל מפר בקודמין הא נדרה תחתיו לא משמע דמצי מפר לה ואם לא הפר לה הוא נתן אצבע בין שיניה. וקשיא לי בעל נמי אם נודר ואינו מקיים יוציא ויתן כתובה שקובר את בניו ועוד שקובר את אשתו דכתיב אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך ונראה לי דכ"ש הוא האשה שהיא מפסדת דינה ומה שראוי להנתן לה המשועבד לה בעת שנשאה קנסינן לה שתצא בלא כתובה כ"ש בעל דלא מפסיד מידי אלא מה שנשתעבד לה דיוציא ויתן כתובה וכן נמי אם מאכילה דברים האסורים או טבל או נבלות וטרפות שתוכל אשתו לתבוע גירושין ממנו ויוציא ויתן כתובה. הר"י מטראני. וכן כתב ריב"ש בחידושיו בלי שום חולק כלל:

גמ' היכי דמי אי דידע יפרוש מכאן משמע דכל שלא האכילתו ממש אינה יוצאה שלא בכתובה שיכולה לומר משטה הייתי בו וכשיבא לאכול הייתי מונעת לו והיינו דאמרינן דאי ידע יפרוש והיינו דקתני מאכילתו וכן פי' בתוספות בשם ר"י אבל רבינו ז"ל אומר בשם רבותיו דכל שרצתה להאכילו יוצאה בלא כתובה והכא לישנא דמתני' דייקינן היכי קתני מאכילתו והא מסתמא לא משכחת ליה דאי ידע יפרוש כו'. הריטב"א. וכהאי לישנא בתרא משמע מלשונו של רש"י שכתב וז"ל ה"ד דהאכילתו ע"כ. וז"ל במהדורא קמא אי ידע דאינו מעושר יפרוש ולא ליכול וכל כמה דלא אכל לא אבדה כתובתה מנא ליה שטבל היה מאכילתו שתפסיד כתובתה ע"כ. ואם תשאל כיון דאפילו רצתה להאכילו יוצאה שלא בכתובה אמאי נקט במתני' מאכילתו תשובתך מדנקט מתני' הכי שמעינן דהיכא דאמרה פלוני כהן תקן לי הכרי ושיילוהו ואמר לא תקן תצא שלא בכתובה אע"ג דאין כאן אלא עד אחד כיון דתלתה ביה והיינו דנקט תלמודא בשינויא לא צריכא כו' דלא שייך האי לישנא אלא אקושיא דפשיטא ובמאי דכתיבנא ניחא ובכל דוכתא דאיכא כי האי לישנא קבלה בידינו ממרנא ורבנא הרדב"ז ז"ל דקאי לתרוצי קושית פשיטא ובעיקר הדין דכתיבנא יש חולקין דלעולם צריך שני עדים להפסידה כתובתה וכדבעינן למכתב קמן בס"ד ומיהו רבינו ז"ל ורבותיו של הריטב"א ז"ל אפשר דסוברין כן וכדכתיבנא כנ"ל: אי דלא ידע מנא ידע פי' כיון שנאכל כבר מנא ידע אחרי כן ומיהו קודם שנאכל אפשר לידע שמכירין באותה תבואה שלא נטלה ממנה המעשר והיינו דלא פריך להדיא מנא ידע. וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל מנא ידע פי' רש"י מי הודיעו אחרי כן שהוא בא להוציאה ואם תאמר ולימא ליה כגון שהודית אחרי כן וליכא למימר כדפירש הראב"ד ז"ל שאין אדם נאמן לשום עצמו רשע שאין אומרים כן לענין תשלומי ממון שהמודה לחברו שגזלו או שחבל בו או שגנב ממנו חייב הוא לשלם ממון ולא אמרו אלא שאינו משלם קנס על פי עצמו אבל יש לפרש דלא מסתברא לן לאוקמי כשהיא מודה ברשעותה דמלתא דלא שכיחא היא. עד כאן:

בגמרא מאי והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דספד יספדוניה נראה דהא דלא מפרש בפשיטות שהחי יתן אל לבו ויזכור יום המיתה דהאי מבאשר הוא סוף כל האדם נפקא אע"כ דמלבד האי טעמא דטוב ללכת אל בית האבל כדי לזכור יום המיתה שהוא סוף כל האדם יהיב קרא נמי טעמא אחרינא דטוב לילך אל בית אבל כדי שיתעסקו ג"כ עמו בדברים של מיתה דיספוד יספדוניה. ועוד דאי כדי שיזכור יום המיתה איפכא מיבעיא ליה והחי יתן אל לבו באשר הוא סוף כל האדם אע"כ דקרא תרתי קאמר וק"ל:

שם מאכילתו שאינו מעושר ה"ד אי דלא ידע מנא ידע וליכא למימר דאיירי שהודית בכך דהא לא מהימנא דאין אדם משים עצמו רשע. ואע"ג דאיכא למימר כגון שיש עוד מאותה התבואה ומתכוונת שלא להכשילו יותר בכה"ג מהימנא אלא דא"א לאוקמי בהכי דאכתי תפריש עכשיו דהא בדאית לה רשות להפריש איירי כנ"ל אח"ז ראיתי שהר"ן ז"ל כתב כן בשם הראב"ד ז"ל והקשה דלגבי דנפשה מהימנא להפסיד כתובתה דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי אלא דלא אוקמי בהכי משום דלא שכיח ולענ"ד נראה ליישב שיטת הראב"ד דלא אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אלא כשמודה בעיקר הדבר משא"כ הכא דמה שמודית שהאכילתו שאינו מעושר אינה מודית כלום בהפסדת כתובתה דמה שמפסדת כתובה בכך אינו אלא משום קנס שעברה על דת וא"כ כיון דלא מהימנא בהכי שעברה על דת ממילא אית לה כתובה כן נראה לי:

קונטרס אחרון גמרא מאכילתו שאינו מעושר ה"ד אילימא דלא ידע מנא ידע וכתבתי דל"ל דהודית בכך דהא לא מהימנא כו' וכ"כ הראב"ד ז"ל אלא שהר"ן ז"ל הקשה עליו דלגבי נפשה מהימנא להפסיד כתובתה דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכתבתי ליישב דברי הראב"ד ז"ל ועיין בפנים:

בתוספות בד"ה אי דלא ידע נסמוך עילוה הכא לא מצי לאקשויי מנא ידע כו' עכ"ל. ולכאורה היה נ"ל ליישב בע"א דהכא איכא לאוקמי שהודית מעצמה כמ"ש בסמוך בשם הראב"ד ז"ל והכא לא שייך לומר אין אדם משים עצמו רשע דאיכא למימר דלאפרושי מאיסורא קא מכוונה שתעמוד בנדתה עד שתטבול מאי אמרת תאמר עכשיו ראיתי דא"כ תהא צריכה להמתין שבעה ימים מהיום מש"ה רוצית לומר האמת שכבר עברו כמה ימים בינתיים ולפ"ז ע"כ צריכה לומר ששימשתו נדה אלא דלפ"ז תיקשי מאי מקשה באמת בגמרא ונסמוך עלה ואמאי לא מוקי לה בהכי אע"כ דאפ"ה לא מהימנא כיון דאין אדם משים עצמו רשע לא מהימנא לומר שהיתה מזידה דאי כדי שלא להכשילו מצית למימר שהיא שוגגת שהיתה סבורה שהיא מראה טהור ולא הראתה לחכם עד עכשיו לכן הוצרכו התוספות לפרש בע"א:

בד"ה וספרה לה לעצמה וא"ת אמאי אין מברכת כו' עכ"ל נראה דקושייתם דוקא למאי דדרשינן וספרה לה לעצמה דבלא"ה היה אפשר לומר דספירת זבה אינה מצוה כלל אלא הא דכתיב וספרה ולא כתיב תשב שבעת ימים היינו משום שצריכה לספור בפני עדים. או בפני בעלה ע"פ בדיקה כדי שיסמוך עליה וא"כ לא דמי לספירת עומר. משא"כ למאי דדריש לה לעצמה דא"צ לספור בפני בעלה וע"כ דהא דכתיב וספרה ולא כתיב תשב היינו משום דמצוה לספור מקשה שפיר:

(קהלת ז, ב) "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל, מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה, בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם, וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ", מַאי "וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ"? דְּבָרִים שֶׁל מִיתָה. קשא כיון דאמר 'מַאי דִּכְתִיב' קושיא קא חזי בהאי קרא וכשחזר ושאל מַאי 'וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ' משמע דשואל שאלה אחרת בזה דהא חזר ואמר מאי והחי ועל שאלה זו של מאי והחי השיב תשובה ועל קושיא של מַאי דִּכְתִיב (קהלת ז, ב) טוֹב לָלֶכֶת וכו' לא השיב כלום? ונראה לי בס"ד דקושיא של 'מַאי דִּכְתִיב' הוא דקשיא ליה אין לומר זה טוב מזה אלא בהיכא דהשנים הם מסוג אחד שיש להם איזה דמיון לזה עם זה אבל בדברים שהם הפכיים לגמרי זה מזה לא שייך לומר זה טוב מזה דהא אין לומר על המתוק הוא טוב מן המר כיון דהם הפכיים לגמרי לא שייך למנקט לשון זה. וכן כאן בית המשתה ובית אבל הם הפכיים זה מזה לגמרי ואין להם צד דמיון זה בזה כדי שיאמר זה טוב מזה. זהו הכונה של שאלה אחרת מאי משמעות 'וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ'? ואחר שהשיב על שאלה אחרונה של והחי וכו' אז ממילא נתרצה גם קושיא הראשנה של מַאי דִּכְתִיב: טוֹב לָלֶכֶת וכו', והוא כי פירש הכונה של 'וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ' לומר דְּיִסְפַד יִסְפְּדוּנֵיהּ דְּיִקְבַּר יִקְבְּרוּנֵיהּ וכו' ויש גם בבית המשתה ענין דומה לזה דההולך לבית המשתה לברך חבירו על חופת בנו גם אצלו כשיעשה חופה לבנו יבא חבירו לברכו וכן הבא לעמוד בשבע ברכות החופה אצל חבירו גם חבירו יבא אצלו לעמוד בשבע ברכות חופת בנו והשולח דורון לחבירו בחופת בנו גם חבירו ישלח לו דורון בחופת בנו וכן כיוצא בזה. נמצא יש צד דמיון לבית המשתה עם בית אבל בענין זה כי מה שיעשה הוא לאחרים יעשו האחרים לו והשתא שפיר יוכל למנקט בהם טוב זה מזה כיון דיש להם דמיון בצד מה ואינם הפכיים לגמרי בכל מידי.

דְּיִקְבַּר יִקְבְּרוּנֵיהּ קשא הוה ליה למנקט חלוקה זו באחרונה אחר דיטען יטעוניה ונראה לתרץ בס"ד דתחלה נקיט הספד וקבורה שהם נעשים על ידי אנשים פרטיים המיוחדים לעסק זה ולעסק זה דלאו כולי עלמא ספדי ולאו כולי עלמא קברי וזכר ההספד ברישא כי הוא נעשה אחר הפטירה קודם הקבורה ואחר כך נקיט דבר הנעשה ביד כל אדם והם דידל ודלואי ודטען שבזה כולי עלמא עושין ואין לזה אנשים מיוחדים. ואל תאמר אמאי לא אמר דירחץ ירחצוניה? ויש לומר דיתכן מנהגם היה דאלו החברה דקברנים הן הן חברה דרוחצים וכיון דזכר קברנים על שם עסק האחרון שלהם אין צריך לומר דירחץ ירחצוניה דאלו הן הקברנים וכבר זכר אותם.