דף ביאור
מסכת כתובות דף ס״ז עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת כתובות דף ס״ז עמוד ב׳
מסכת כתובות דף ס״ז עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 18 קטעים ממוספרים, כ־714 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
שבאו לינשא משל צדקה דאמרינן לקמן אשר יחסר לו זו אשה:
משל עופות שדמיהן יקרים והוא היה מעונג:
בליטרא בשר שהיה בשר ביוקר והיה צריך בשר בדמי ליטרא מעות:
כפר קטן היה ואין המותר נמכר:
אמטולתיה בשבילו והיינו רבותא ולעולם במשקל ליטרא בשר קאמר:
ההוא דאתא עני המבקש פרנסה:
במה אתה סועד מה אתה רגיל לאכול בסעודתך:
בעתו הכל לפי מה שהוא צריך כל יחיד ויחיד לפי לימודו:
ועוד 17 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Ketubot 67b · Sefaria · CC0
תוספות
וחכ"א יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו הני חכמים הם ר"ש דלעיל וא"ת והא לית ליה לר' שמעון דברה תורה כלשון בני אדם במסכת ראש השנה (דף ח.) ועוד הא דדרשינן בפרק אלו מציאות (ב"מ דף לא:) הקם תקים השב תשיב אפי' מאה פעמים אטו כולהו דלא כר"ש ואומר ר"י דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם אלא הכא דלא מסתבר ליה למדרש כרבנן דקרא משמע דבאין לו מיירי כדכתיב די מחסורו:
וחכ"א יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו הני חכמים הם ר"ש דלעיל וא"ת והא לית ליה לר' שמעון דברה תורה כלשון בני אדם במסכת ראש השנה (דף ח.) ועוד הא דדרשינן בפרק אלו מציאות (ב"מ דף לא:) הקם תקים השב תשיב אפי' מאה פעמים אטו כולהו דלא כר"ש ואומר ר"י דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם אלא הכא דלא מסתבר ליה למדרש כרבנן דקרא משמע דבאין לו מיירי כדכתיב די מחסורו.:
דכתיב היא מוצאת רבינו חננאל גריס מוצת בלא אל"ף לשון ויצת אש בציון (איכה ד׳:י״א):
Tosafot on Ketubot 67b · Sefaria
רשב"א
וחכמים אומרים יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקים לו והיינו כר' שמעון, ומדתנן בברייתא ר' שמעון בלשון חכמים, שמע מינה הלכתא כוותיה, וכן פסק רבינו האי גאון ז"ל.
Rashba on Ketubot 67b · Sefaria
ריטב"א
דברה תורה כלשון בני אדם פי' וקסבר דאע"ג דאיכא למדרש לא דרשינן דהא איכא תנא במס' יבמות דס"ל הכי א"נ דהכא ליכא למדרש הוא שהדעת נוטה שכל מי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס משלו שלא יהא נזקקין לו כלל:
Ritva on Ketubot 67b · Sefaria
מאירי
יתום ויתומה שבאו לישא משיאין את היתומה ואחר כך משיאין את היתום מפני שבשתה של אשה מרבה משל איש ויתום שבא לישא עושין לו כל צרכו מן הצדקה בצמצום שוכרין לו בית ומציעין לו מטה וכלי תשמיש ואחר כך משיאין אותו וכלם בצמצום גדול וכסדר שנאמר די מחסורו לפרנסו אתה מצווה ולא לעשרו:
היה צריך לצאת לדרך או שלא היה ספק ביד צבור זה לצאת ידי חובה ורוצה לילך לצבור אחר גדול הימנו אם היה דרכו שלא לילך אלא ברכיבה ובעבד לפניו אין מדריכין אותו אלא על הדרך שהוא רגיל ואם צריך ללותו מלוין אותו כפי צרכו וכמדת חסידותו של מלוה אם היה חולה או חלוש מעדיפין לו עד שיבריא ויתחזק ואפילו היה כפר קטן שאין לך גדר או סדר בהוצאה בפני פקוח נפש מעשה באחד שהיו לוקחין לו ליטרא מוח של עופות בכל יום ומכל מקום כל שהוא בריא אפילו הורגל ביותר מדאי אינו חייב להאכילו אלא על הדרך שהוא מאכיל לעצמו ודרך הערה ספרו באחד שבא לפני ר' נחמיה ושאלו במה אתה סועד אמר לו בבשר שמן ויין ישן אמר לו רצונך שתתגלגל עמי בעדשים גלגל עמו בעדשים ומת אמר אוי לו לזה שנהרג בפשיעתו שלא היה לו להרגיל עצמו להתענג כל כך:
אם אין לו ואינו רוצה להתפרנס מרוב צניעותו פותחין לו לשום מתנה ואם אינו רוצה נותנין לו לשום הלואה ואין גובין ממנו ואין פותחין לו לשום הלואה שאם כן יתירא שמא יבקשו ממנו ולא עוד אלא שאם ידענו בו שיש לו משכון ואינו רוצה לקבל אומרין ללות על המשכון שמתוך כך אינו בוש ודעתו עומדת עליו בגבהותו וזחיחותו ר"ל שררתו וזהו שאמר כדי שתזוח דעתו עליו ואחר כן מחזירין לו משכונו אבל אם יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו:
הצדקה יש בה מדרגות מהם שהוזכרו כאן ומהם שהוזכרו במקומות אחרים וכבר צירפנו את כלם בראשון של בתרא ומה שהוזכר כאן הוא שהנותן יודע למי נותן אבל המקבל אינו יודע ממי מקבל והוא שהוזכר במר עוקבא שהיה רגיל ליתן בכל יום סלע בפתח של עני אחד שהיה שכנו ופעם אחת העריב בבית המדרש ביתר מדאי ולא רצה לילך ביחיד והוליך אשתו עמו מפני שחשבה כגופו ולא הופקעה בסיבתה העלמת המתן וכשהרגיש פעם אחת שהעני היה מחזר לידע מי הוא הנותן ברח לו כדי שלא להתבייש ממנו ודרך הערה אמרו נוח לו לאדם להפיל עצמו בתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים ויש מדרגה אחת קלה הימנה שהנוטל יודע ממי נוטל ואין הנותן יודע למי נותן והוא שהוזכר בר' אבא דהוה צייר זוזי בסודרא ושדי להו מאחוריה וממצי נפשי לבני עניי:
אע"פ שרואין את העני מתפרנס דרך כבוד אין בכך למשוך יד שלא ליתן לו אדרבה ראוי להפליגו במתנותיו שאיפשר שהעניים חוששין לפעמים לייחוסם ומדרגת מעלתם ולא משום תענוג הם עושים אלא מדרך מעלה להסתיר דלותם מבני אדם:
אע"פ שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש דוקא בחייו שמא ירד מנכסיו אבל בשעת מיתה ראוי לאדם לבזבז כפי מה שיראה לו ברבוי נכסיו ומיעוט יורשיו וכפי מה שיראה לו שחיסר בחייו ממה שהיה ראוי לעשות דרך הערה אמרו באחד מגדוליהם שחשב בשעת מותו מה שנתן צדקה בחייו ואע"פ שהיה עולה לחשבון גדול מצא בעצמו דכדבעי ליה לא עבד אמר זוודין קלילין ואורחא רחיקא והקדיש לעניים חצי ממונו:
Meiri on Ketubot 67b · Sefaria
שיטה מקובצת
אפילו סוס לרכוב עליו כו' ודוקא בעשיר שירד מנכסיו שהוא מורגל מתחלה בתענוגים גדולים אבל בשאר עניים שלא הורגלו בכך לא מחייב כולי האי. תלמידי רבינו יונה ז"ל. והגאונים ז"ל כתבו דכל הני מעשיות דעני בן טובים בעני שאינו מפורסם בעניות שעושין לו כבוד שלו כדי שלא יתפרסם אבל עני שנתפרסם אין לו אלא כא' מעניי ישראל. ע"כ:
ואם אינו מקבל נותנין לו לשם הלואה ואין מבקשים ממנו אחר כך אלא מוחלין לו תעביטנו זה שיש לו כו'. מכפל הלשון קא דייק וחוזרין ונפרעין ממנו לאחר מיתה אבל בחיים לא משום חשש דלמא ממנע ולא שקיל מכאן ואילך. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל: דברה תורה כלשון בני אדם פי' וקסבר דאע"ג דאיכא למדרש לא דרשינן דהא איכא תנא במסכת יבמות דס"ל הכי א"נ דהכא ליכא למדרש הוא שהדעת נותנת שכל שיש לו ואינו רוצה להתפרנס משלו שלא יהו נזקקין לו כלל. הריטב"א ז"ל: היא מוצאת פי' ר"ח ז"ל שהוא חסר אל"ף והוא מלשון ויצת אש ולא מצינו כן בכל הספרים אלא לשון יציאה הוא וכדפי' רש"י ואע"ג דההיא במלבין פני חבירו ברבים מה שאין כן בזו של מר עוקבא מ"מ למדנו ממנו כי הלבנת פנים דבר קשה מאד. הריטב"א ז"ל:
Shita Mekubetzet on Ketubot 67b · Sefaria
פני יהושע
בגמרא אמר ליה אטו מדידהו קא אכילנא מדרחמנא קאכילנא כו' בעתם לא נאמר אלא בעתו כו' ועיין פירוש רש"י. ולולי דבריו היה נ"ל דעיקר הדרש דבעתם לא נאמר כדכתיב את אכלם לשון רבים אלא בעתו וע"כ דהכי קאמר קרא דהקב"ה מזמין לצבור דאינהו רבים כ"כ בריוח כדי שיוכלו ליתן לכל עני יחיד די מחסורו וכדאיתא בהגה"ת רמ"א (י"ד סי' ר"נ סע' א') דכל הנך דשמעתין דמחוייבין ליתן די מחסורו בציבור הדברים אמורים ולא ביחיד והיינו נמי דא"ל רבא להאי גברא ולא חיישת לדוחקא דציבורא דנהי דהיחיד ודאי אינו מחויב בכך אלא הציבור אפ"ה הו"ל לחוש לדוחקא דציבורא ואהא מהדר ליה שפיר אטו מדידהו קאכילנא מדרחמנא אכילנא כדמסיק להדיא מהאי קרא כדפרישית וכ"ש דאתי שפיר טובא לשון בעתו אהאי עובדא גופא בענין אחתיה דרבא שהזדמן לו הקב"ה דאתיא ליה אחתיה תרנגולת פטומה ויין ישן בעתו שהיה צריך להאי גברא כן נ"ל והיינו דקא"ל רבא נעניתי לך דאסתייע מילתא ממש כי האי דרשא דקאמר:
תוס' בד"ה דכתיב היא מוצאת ר"ח גריס בלא אלף מלשון ויצת אש בציון עכ"ל. ויש לדקדק כיון שמיתת שריפה קי"ל שהיא בפתילה של אבר שנותנין לתוך פיו בע"כ וא"כ לא שייך האי דרשא אלא דאפשר דהכא כיון דקודם מ"ת הוה דנוה בשריפה ממש. דבלא"ה נראה דהוראת שעה היתה דאע"ג דתמר בת כהן היתה מ"מ פנויה היתה ואע"ג דשומרת יבם היתה מ"מ לכ"ע אין חייבין עליה מיתה כדאיתא בנדרים אף למ"ד מאמר קונה קנין גמור אלא דאכתי יש לדקדק למה המתינה באמת עד שהציתו האש בגופה דנהי שלא רצתה להלבין פניו בעצמה מ"מ היה לה לשלוח תחלה ע"י שליח לאחר שאמר הוציאוה ותשרף ויש ליישב. ועפ"י דרוש העלתי דבתחלה נתכוונה תמר לשם שמים דיבום נוהג בקרובים וסברה שאין איסור בדבר דעיקר איסור כלתו ואיסורי קורבה היינו דוקא בחיי בעליהן כדמקשו התוספות פ' ד' מיתות דף נ"ז דבעי קרא לאחר מיתה. וכ"ש במקום שאין בנים. אבל לאחר שאמר הוציאוה ותשרף סברה שדנוה כשומרת יבם דהוי כארוסה או נשואה כמ"ש בעל יפה תואר אלא דסברה ג"כ דסתם מיתת אשת איש נמי בשריפה שהיא מיתה שאין בה רושם כקושית הגמרא בפ' הנ"ל והעליתי באריכות דלפום האי סברא ע"כ נשואה חמורה מארוסה ושריפה חמורה מסקילה דאל"כ שריפת בת כהן היכי משכחת דנשואה אף בת ישראל בשריפה אע"כ בארוסה והחמירה תורה בבת כהן מסקילה לשריפה וא"כ לפ"ז ע"כ דעיקר איסור כלתו דבסקילה לא משכחת אלא לאחר מיתת בנו דבחיי בנו הוי בשריפה דלא גריעא משאר א"א שהיא בשריפה החמורה ולפ"ז יראה היתה תמר לשלוח ולומר שממנו היא הרה דכ"ש דגדול עונה מנשוא משום איסור כלתו משא"כ לאחר שהציתו האש בגופה בשריפה ממש וכדפרישית א"כ שריפה הוי מיתה שיש בו רושם וע"כ דהתם א"א בחנק הקל דהא מות יומת שאין בו רושם ולעולם דאיסור כלתו משכחת בחיי בנו אלא דאישתני דינא מחנק לסקילה ולעולם דלאחר מיתה לא שייך איסור כלתו ומש"ה שלחה לו ממנו אנכי הרה וקצרתי במקום שהיה לי להאריך כיון שהוא דרך דרוש ואינו מענין החיבור וסמכתי על המעיין שיעמוד על תוכן הדברים לחדודי בעלמא ודו"ק:
Penei Yehoshua on Ketubot 67b · Sefaria
בן יהוידע
(דברים טו, ח) "דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" 'דֵּי מַחְסֹרוֹ', זֶה הַבַּיִת נראה לי בס"ד דיליף לה מתיבת דֵּי שהוא אותיות יד והיינו מקום כמו יַד אַבְשָׁלוֹם (שמואל ב' יח, יח) וכן מַצִּיב לוֹ יָד (שמואל א' טו, יב). ומטה ושלחן יליף לה מתיבת אֲשֶׁר שהוא לשון אושר ששבח בעל הבית ניכר במטה ושלחן ושאר כלי תשמיש. ודייק דהוה מצי למימר 'מחסורו שיחסר לו' ונמצא תיבת דֵּי ותיבת אֲשֶׁר יתירין ולכך דריש דֵּי על מקום וַאֲשֶׁר על מטה ושלחן. ואמר ' לוֹ ' זוֹ אִשָּׁה דהאשה נבראת מן הצלע של איש אם כן היא היתה לו מכבר וכן אמרו רז"ל (קידושין ב:) כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה (דברים כד, ה) משל לבעל אבידה מפני שהיא מגופו של איש ולכך נקראת לו. ועוד נראה לי אות ה־א באשה ובמלוי ע"ב וס"ג ומ"ה כזה 'ה־י ה־י ה־א' [36] עולה מספר לוֹ. והא דדריש ' אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ ' אֲפִלּוּ סוּס לִרְכֹּב עָלָיו וְעֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו נראה לי יליף זה מתיבת אֲשֶׁר שהוא לשון שבח כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת (בראשית ל, יג) ובסוס ועבד יהיה לו שבח ותואר. אי נמי דריש אֲשֶׁר לשון שררה וזהו אשר, א ות שר כי אות וסימן של השר הוא סוס לרכוב ועבד לרוץ לפניו.
פַּעַם אַחַת לֹא מָצָא עֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו, וְרָץ לְפָנָיו שְׁלֹשָׁה מִילִין קשא איך זלזל בנשיאותו ובתורתו? ואיכא מאן דאמר אף על גב דחכם שמחל על כבודו כבודו מחול נשיא שמחל אין כבודו מחול! ונראה לי בס"ד דהתנכר בלבושו ולא נודע שהוא הלל לשום אדם וגם לפני זה האדם שרץ לפניו היה מתנכר ולא הכירו. והא דרץ שלשה מילין, אפשר דכך היה שיעור הדרך שהלך בו או הוא עשה בזה גמילות חסדים והחסד מספרו משולש שהם ג' פעמים כ"ד וגם נקוד החסד הוא סגו"ל שהיא משולש. ועוד נראה לי רץ שלשה מילין כנגד תלת מילין דהיינו שלש תיבות של 'אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ' דמהכא למדינן אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו כדקתני בברייתא.
מַעֲשֶׂה בְּאַנְשֵׁי גָּלִיל הָעֶלְיוֹן שֶׁלָּקְחוּ לֶעָנִי בֶּן טוֹבִים אֶחָד מִצִּפּוֹרִי, לִיטְרָא בָּשָׂר בְּכָל יוֹם. קשא למאי אצטריך לפרש לנו שהיה מצפורי? ועוד כיון דהלוקחים היו אנשי גליל העליון שהוא צפורי ודאי לקחו לבן מקומם! ונראה לי בס"ד דמסיק בגמרא דזה הבשר היה משל עופות בלבד וידוע כי מין העוף בסתם נקרא בתורה בשם צפור דכתיב כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ (דברים כב, ו) ותנא דהאי ברייתא תנא דווקנא הוא שאמר 'לֶעָנִי בֶּן טוֹבִים מִצִּפּוֹרִי לִיטְרָא בָּשָׂר' כאלו אמר מן הצפורים לקחו לו ליטרא בשר.
וּבְכָל יוֹמָא הֲווּ מַפְסְדֵי חַיוּתָא אַמְטוּלְתֵיהּ נראה לי בס"ד דההפסד לאו משום שלא נמצא אוכלים לשאר הבשר דאותה בהמה ששחטו בשבילו אלא ההפסד הוא דשכיח טרפות בבהמות ואפשר שישחטו שתים ושלש עד שימצא בהמה כשרה ואותם הטרפות אינם יכולים למכרם לגויים כי היה כפר קטן ושם הגוים עובדי אדמה אין קונין בשר בדמים ולהכי מפסידי חיותא רוצה לומר מין בהמה פעם אחת פעם שתים פעם שלש.
אוֹי לוֹ לָזֶה, שֶׁהֲרָגוֹ נְחֶמְיָה קשא הוה ליה למימר 'אוי לו לזה שמת מחמת פינוקו' ולשון זה דנקיט משמע דאוי לו לזה בשביל שהרגו נחמיה שאם היה נהרג על ידי אדם אחר לא היה אוי לו, וקשה מה הפרש יש בזה? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר הגאון מהר"י [רבי יהונתן אייבשיץ] ביערת דבש דאם בא על האדם יסורין או מיתה בגזירת שמים הרי זה טוב לו כי בזה הגזרה ניצול מדינה של גיהנם ויבא לעולם הבא אך אם לקה או מת בפשיעתו בעצמו ולא נגזר עליו כן מן השמים הרי זה רע לו בתרתי, שמת או לקה ולא נעשה לו תיקון בזה אלא נשאר בחובתו ולכן אוי ואבוי על זה שפשע בעצמו והפיל עצמו לבור שחת! עד כאן דבריו יעוין שם. והנה ידוע דאמרו רז"ל (מכות י:) מגלגלין חובה על ידי חייב, ואם היה זה מת על ידי אחרים אפשר לומר שמיתה זו נגזרה עליו מן השמים והיתה הסיבה על ידי אדם זה שהוא חייב דמגלגלין חובה על ידי חייב אך מאחר שהיתה הסיבה על ידי רבי נחמיה שהוא צדיק וזכאי ודאי אין מגלגלין חובה על ידו ואם כן מוכרח לומר דאין זה גזור מן השמים ולכן אוי לו לזה שמת ולא הועילה מיתתו לתקנתו אלא מת בעבור שפשע בעצמו ללמד עצמו בתפנוקין גדולים.
נַעֲנֵיתִי לְךָ, קוּם אֱכֹל הא דלא אמר לו כן תכף בעת שהביא לו הוכחה מן הברייתא? נראה לי בס"ד דיש לומר הברייתא איירי באדם ששם בטחונו בהקדוש ברוך הוא דוקא ואינו מבקש מן הציבור כלום ולא איירי בזה שהוא מבקש מן הציבור שיפרנסוהו בכך אך אחר שראה מעשה אחותו דן בדעתו כי נעשה כן על ידי אחותו בהשגחה מן השמים שתביא לו תרנגולת פטומה ויין ישן בעבור זה האדם כאשר בקש ולכך אמר לו קום אכול דנעניתי לך.
'לְשׁוּם מַתָּנָה'? הָא לָא שָׁקִיל עיין קושית מהרש"א. ונראה לי בס"ד בפשיטות דמה שאמר רבי מאיר 'אֵין לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס' לא איירי בהיכא שנתנו לו ולא קבל אלא הכונה הוא שרואה העניים באים אצל הגבאי ומבקשים ממנו פרנסה והוא אינו רוצה לבא עמהם לבקש פרנסה לכן אמר רבי מאיר דנותנים לו לשם הלוואה דסבירא ליה כיון דאינו בא לבקש פרנסה כשרואה אחרים מבקשים ונוטלין שמע מינה שהוא ביישן הרבה ואם יתנו לו לשם צדקה לא יקבל! לכן יתנו לו מעיקרא לשם הלוואה ואין לנו לנסות לתת לו תחלה לשם צדקה ואם לא קבל אז ניתן לו לשם הלוואה, חדא למה נביישו בחינם על הספק ועוד אם ניתן לו לשם צדקה אז אם ניתן לו אחר כך לשם הלוואה גם כן לא יקבל כי זה ניכר שאומרים לו לשם הלוואה כדי שיקבל. אבל רבנן, יש אדם שהוא בוש לתבוע בפיו לשם צדקה אבל אם יתנו לו מעצמן לשם צדקה יקבל ורובא דעלמא כך היא מידתם שלא לתבוע בפה ולכן אזלינן בתר רובא וניתן לו מתחילה לשם צדקה ואם לא קבל ניתן לו לשם הלוואה.
הֲוָה קָא מִיקַלְּיָן כַּרְעֵיהּ דְּמַר עוּקְבָא הא דנעשה הנס לאשתו ולא לו נראה לי בס"ד דידוע אין הגבורות מתמתקין אלא בשורשן וכל מי שהוא ממדת הגבורה יוכל למתק הגבורות יותר. ולכן הבאירות שחפר אברהם אבינו עליו השלום שהיה סוד החסד סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וּמִלְּאוּם עָפָר (בראשית כו, טו) מצד הקליפות שלהם אבל יצחק אבינו עליו השלום חפר באירות ולא רבו עליהם כי הוא היה סוד הגבורה. לכן ממתיק הגבורות יותר וכיון דנמתקו הגבורות נמנעים ונחלשים הקליפות וידוע דהאשה היא בסוד הגבורה והאיש בסוד החסד לכן באיש אין אותיות 'אש' מחוברים יחד אלא יו־ד מפסיק ביניהם אך באשה אותיות 'אש' מחוברים ולכן אשתו של מור עוקבה היה לה כח למתק הגבורה ולהיות לה נס לקרר האש יותר מבעלה.
ועוד 6 קטעי פירוש על דף זה.
Ben Yehoyada on Ketubot 67b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת כתובות, דף ס״ז, עמוד ב׳, בהיקף של כ־714 מילים ב־18 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 18 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 118 מילים
נפתחת ב״שֶׁבָּאוּ לִינָּשֵׂא — מַשִּׂיאִין אֶת הַיְּתוֹמָה וְאַחַר…״
- קטע 248 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: יָתוֹם שֶׁבָּא לִישָּׂא — שׂוֹכְרִין…״
- קטע 352 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: ״דֵּי מַחְסוֹרוֹ״ — אַתָּה מְצֻוֶּוה…״
- קטע 445 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּאַנְשֵׁי גָּלִיל הָעֶלְיוֹן שֶׁלָּקְחוּ…״
- קטע 548 מילים
נפתחת ב״הַהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי נְחֶמְיָה, אָמַר לֵיהּ:…״
- קטע 655 מילים
נפתחת ב״הָהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אָמַר לוֹ: בַּמָּה…״
- קטע 724 מילים
נפתחת ב״אַדְּהָכִי, אֲתַאי אֲחָתֵיהּ דְּרָבָא דְּלָא חָזְיָא לֵיהּ…״
- קטע 842 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס…״
- קטע 951 מילים
נפתחת ב״יֵשׁ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס — נוֹתְנִין…״
- קטע 1037 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: ״הַעֲבֵט״, זֶה שֶׁאֵין לוֹ וְאֵינוֹ…״
- קטע 1121 מילים
נפתחת ב״וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יֵשׁ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס…״
- קטע 1238 מילים
נפתחת ב״מָר עוּקְבָא הֲוָה עַנְיָא בְּשִׁיבָבוּתֵיהּ דַּהֲוָה רְגִיל…״
- קטע 1339 מילים
נפתחת ב״כֵּיוָן דְּחַזְיֵוהּ דְּקָא מַצְלֵי לֵיהּ לְדַשָּׁא, נְפַק…״
- קטע 1451 מילים
נפתחת ב״וּמַאי כּוּלֵּי הַאי? דְּאָמַר מָר זוּטְרָא בַּר…״
- קטע 1543 מילים
נפתחת ב״מָר עוּקְבָא הֲוָה עַנְיָא בְּשִׁיבָבוּתֵיהּ דַּהֲוָה רְגִיל…״
- קטע 1652 מילים
נפתחת ב״כִּי קָא נִיחָא נַפְשֵׁיהּ, אֲמַר: אַיְיתוֹ לִי…״
- קטע 1716 מילים
נפתחת ב״רַבִּי אַבָּא הֲוָה צָיַיר זוּזֵי בְּסוּדָרֵיהּ, וְשָׁדֵי…״
- קטע 1834 מילים
נפתחת ב״רַבִּי חֲנִינָא הֲוָה הָהוּא עַנְיָא דַּהֲוָה רְגִיל…״
לשון המקור
שֶׁבָּאוּ לִינָּשֵׂא — מַשִּׂיאִין אֶת הַיְּתוֹמָה וְאַחַר כָּךְ מַשִּׂיאִין אֶת הַיָּתוֹם, מִפְּנֵי שֶׁבּוֹשְׁתָּהּ שֶׁל אִשָּׁה מְרוּבָּה מִשֶּׁל אִישׁ.
תָּנוּ רַבָּנַן: יָתוֹם שֶׁבָּא לִישָּׂא — שׂוֹכְרִין לוֹ בַּיִת, וּמַצִּיעִין לוֹ מִטָּה וְכׇל כְּלֵי תַשְׁמִישׁוֹ, וְאַחַר כָּךְ מַשִּׂיאִין לוֹ אִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״דֵּי מַחְסוֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ״. ״דֵּי מַחְסוֹרוֹ״ — זֶה הַבַּיִת, ״אֲשֶׁר יֶחְסַר״ — זֶה מִטָּה וְשֻׁלְחָן, ״לוֹ״ — זוֹ אִשָּׁה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ״.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״דֵּי מַחְסוֹרוֹ״ — אַתָּה מְצֻוֶּוה עָלָיו לְפַרְנְסוֹ, וְאִי אַתָּה מְצֻוֶּוה עָלָיו לְעַשְּׁרוֹ. ״אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ״ — אֲפִילּוּ סוּס לִרְכּוֹב עָלָיו וְעֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו. אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁלָּקַח לְעָנִי בֶּן טוֹבִים אֶחָד סוּס לִרְכּוֹב עָלָיו וְעֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו. פַּעַם אַחַת לֹא מָצָא עֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו, וְרָץ לְפָנָיו שְׁלֹשָׁה מִילִין.
תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּאַנְשֵׁי גָּלִיל הָעֶלְיוֹן שֶׁלָּקְחוּ לְעָנִי בֶּן טוֹבִים אֶחָד מִצִּיפּוֹרִי לִיטְרָא בָּשָׂר בְּכׇל יוֹם. לִיטְרָא בָּשָׂר מַאי רְבוּתָא? אָמַר רַב הוּנָא: לִיטְרָא בָּשָׂר מִשֶּׁל עוֹפוֹת. וְאִיבָּעֵית אֵימָא בְּלִיטְרָא, בָּשָׂר מַמָּשׁ. רַב אָשֵׁי אָמַר: הָתָם כְּפָר קָטָן הָיָה, בְּכׇל יוֹמָא הֲוָה מַפְסְדִי חֵיוְתָא אַמְּטוּלְתֵּיהּ.
הַהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי נְחֶמְיָה, אָמַר לֵיהּ: בַּמָּה אַתָּה סוֹעֵד? אֲמַר לֵיהּ בְּבָשָׂר שָׁמֵן וְיַיִן יָשָׁן. רְצוֹנְךָ שֶׁתְּגַלְגֵּל עִמִּי בַּעֲדָשִׁים? גִּלְגֵּל עִמּוֹ בַּעֲדָשִׁים וָמֵת. אָמַר: אוֹי לוֹ לְזֶה שֶׁהֲרָגוֹ נְחֶמְיָה. אַדְּרַבָּה, ״אוֹי לוֹ לִנְחֶמְיָה שֶׁהֲרָגוֹ לְזֶה״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא: אִיהוּ הוּא דְּלָא אִיבְּעִי לֵיהּ לְפַנּוֹקֵי נַפְשֵׁיהּ כּוּלֵּי הַאי.
הָהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אָמַר לוֹ: בַּמָּה אַתָּה סוֹעֵד? אָמַר לוֹ: בְּתַרְנְגוֹלֶת פְּטוּמָה וְיַיִן יָשָׁן. אֲמַר לֵיהּ: וְלָא חָיְישַׁתְּ לְדוּחְקָא דְּצִיבּוּרָא? אֲמַר לֵיהּ: אַטּוּ מִדִּידְהוּ קָאָכֵילְנָא? מִדְּרַחְמָנָא קָאָכֵילְנָא! דְּתָנֵינָא: ״עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אׇכְלָם בְּעִתּוֹ״. ״בְּעִתָּם״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״בְּעִתּוֹ״ — מְלַמֵּד שֶׁכׇּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פַּרְנָסָתוֹ בְּעִתּוֹ.
אַדְּהָכִי, אֲתַאי אֲחָתֵיהּ דְּרָבָא דְּלָא חָזְיָא לֵיהּ תְּלֵיסְרֵי שְׁנֵי, וְאַתְיָא לֵיהּ תַּרְנְגוֹלֶת פְּטוּמָה וְיַיִן יָשָׁן. אָמַר: מַאי דְּקַמָּא? אֲמַר לֵיהּ: נַעֲנֵתִי לְךָ, קוּם אֱכוֹל.
תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס — נוֹתְנִין לוֹ לְשׁוּם הַלְוָאָה, וְחוֹזְרִין וְנוֹתְנִין לוֹ לְשׁוּם מַתָּנָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נוֹתְנִין לוֹ לְשׁוּם מַתָּנָה, וְחוֹזְרִין וְנוֹתְנִין לוֹ לְשׁוּם הַלְוָאָה. לְשׁוּם מַתָּנָה? הָא לָא שָׁקֵיל! אָמַר רָבָא: לִפְתּוֹחַ לוֹ לְשׁוּם מַתָּנָה.
יֵשׁ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס — נוֹתְנִין לוֹ לְשׁוּם מַתָּנָה, וְחוֹזְרִין וְנִפְרָעִין מִמֶּנּוּ. חוֹזְרִין וְנִפְרָעִין הֵימֶנּוּ, תּוּ לָא שָׁקֵיל! אָמַר רַב פָּפָּא: לְאַחַר מִיתָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יֵשׁ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס — אֵין נִזְקָקִין לוֹ. אֵין לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס — אוֹמְרִים לוֹ: הָבֵא מַשְׁכּוֹן וָטוֹל, כְּדֵי שֶׁתָּזוּחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״הַעֲבֵט״, זֶה שֶׁאֵין לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס, שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ לְשׁוּם הַלְוָאָה, וְחוֹזְרִין וְנוֹתְנִין לוֹ לְשׁוּם מַתָּנָה. ״תַּעֲבִיטֶנּוּ״, זֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס, שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ לְשׁוּם מַתָּנָה, וְחוֹזְרִין וְנִפְרָעִין הֵימֶנּוּ לְאַחַר מִיתָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יֵשׁ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס — אֵין נִזְקָקִין לוֹ. וְאֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״תַּעֲבִיטֶנּוּ״? דִּבְּרָה תוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם.
מָר עוּקְבָא הֲוָה עַנְיָא בְּשִׁיבָבוּתֵיהּ דַּהֲוָה רְגִיל כׇּל יוֹמָא דְּשָׁדֵי לֵיהּ אַרְבְּעָה זוּזֵי בְּצִינּוֹרָא דְּדַשָּׁא. (יוֹם אֶחָד) [יוֹמָא חַד] אֲמַר: אֵיזִיל אִיחְזֵי מַאן קָעָבֵיד בִּי הָהוּא טֵיבוּתָא. הָהוּא יוֹמָא נְגַהָא לֵיהּ לְמָר עוּקְבָא לְבֵי מִדְרְשָׁא, אָתְיָא דְּבֵיתְהוּ בַּהֲדֵיהּ.
כֵּיוָן דְּחַזְיֵוהּ דְּקָא מַצְלֵי לֵיהּ לְדַשָּׁא, נְפַק בָּתְרַיְיהוּ. רְהוּט מִקַּמֵּיהּ, עָיְילִי לְהָהוּא אַתּוּנָא דַּהֲוָה גְּרִופָה נוּרָא, הֲוָה קָא מִיקַּלְיָין כַּרְעֵיהּ דְּמָר עוּקְבָא. אֲמַרָה לֵיהּ דְּבֵיתְהוּ: שְׁקוֹל כַּרְעָיךְ אוֹתֵיב אַכַּרְעַאי. חֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ, אֲמַרָה לֵיהּ: אֲנָא שְׁכִיחָנָא בְּגַוֵּיהּ דְּבֵיתָא וּמְקָרְבָא אַהֲנָיָיתִי.
וּמַאי כּוּלֵּי הַאי? דְּאָמַר מָר זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב הוּנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁיִּמְסוֹר עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים. מְנָא לַן — מִתָּמָר, דִּכְתִיב: ״הִיא מוּצֵאת״.
מָר עוּקְבָא הֲוָה עַנְיָא בְּשִׁיבָבוּתֵיהּ דַּהֲוָה רְגִיל לְשַׁדּוֹרֵי לֵיהּ אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי כׇּל מַעֲלֵי יוֹמָא דְּכִיפּוּרָא. יוֹמָא חַד שַׁדְּרִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ בְּיַד בְּרֵיהּ. אֲתָא אֲמַר לֵיהּ: לָא צְרִיךְ. אָמַר מַאי חֲזֵית? חֲזַאי דְּקָא מְזַלְּפִי לֵיהּ יַיִן יָשָׁן. אָמַר: מְפַנַּק כּוּלֵּי הַאי! עַיְיפִינְהוּ וְשַׁדְּרִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ.
כִּי קָא נִיחָא נַפְשֵׁיהּ, אֲמַר: אַיְיתוֹ לִי חוּשְׁבְּנַאי דִּצְדָקָה. אַשְׁכַּח דַּהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ שִׁבְעַת אַלְפֵי דִּינָרֵי סְיָאנְקֵי. אֲמַר: זַוְודַאי קַלִּילֵי וְאוֹרְחָא רַחִיקְתָּא. קָם בַּזְבְּזֵיהּ לְפַלְגֵיהּ מָמוֹנֵיהּ. הֵיכִי עֲבַד הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי אִילְעַאי, בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ: הַמְבַזְבֵּז — אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ! הָנֵי מִילֵּי מֵחַיִּים, שֶׁמָּא יֵרֵד מִנְּכָסָיו. אֲבָל לְאַחַר מִיתָה לֵית לַן בַּהּ.
רַבִּי אַבָּא הֲוָה צָיַיר זוּזֵי בְּסוּדָרֵיהּ, וְשָׁדֵי לֵיהּ לַאֲחוֹרֵיהּ, וּמַמְצֵי נַפְשֵׁיהּ לְבֵי עַנְיֵי, וּמַצְלֵי עֵינֵיהּ מֵרַמָּאֵי.
רַבִּי חֲנִינָא הֲוָה הָהוּא עַנְיָא דַּהֲוָה רְגִיל לְשַׁדּוֹרֵי לֵיהּ אַרְבְּעָה זוּזֵי כׇּל מַעֲלֵי שַׁבְּתָא. יוֹמָא חַד שַׁדְּרִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ בְּיַד דְּבֵיתְהוּ, אֲתַאי אֲמַרָה לֵיהּ: לָא צְרִיךְ. מַאי חֲזֵית? שְׁמַעִי דַּהֲוֹה קָאָמְרִי לֵיהּ: בַּמָּה אַתָּה סוֹעֵד,