מסכת כתובות דף נ״ה עמוד ב׳

ובתרומת מעשר של דמאי משנה היא במסכת דמאי (פ"ד מ"א) תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה ואסרה את החולין משום מדומע ר"ש שזורי אומר אף בחול שואלו לעם הארץ שלקח הימנו הפירות הללו ואוכלן על פיו אם אמר הפרשתי מעשרותיו כראוי עד שלא מכרתים לך סומך עליו דהואיל ומדרבנן הוא הימנוהו רבנן במקום פסידא כי הכא שאין לו תקנה לחזור ולהפריש אלא למוכרה לכהנים בדמי תרומה והפסד הוא לו האי דנקט אף בחול משום דקתני התם מילתא אחריתי ויש בה חילוק דבשבת שואלו ואוכלו על פיו מפני עונג שבת ולמו"ש לא יאכל עד שיעשר:

מתנת שכיב מרע אינה צריכה קנין שתקנו חכמים שדבריו ככתובים וכמסורים שלא תטרף דעתו עליו ואם כתוב בה קנין אמר רב ארכביה אתרי רכשי כמו רוכבי הרכש (אסתר ח׳:י׳) כלומר נתן בה שתי כחות על ידי שכתוב בה כדקציר ורמי בערסיה וכל לשון שכיב מרע נתן בה כח שכיב מרע ועל ידי קנין שכתוב בה שאינו נוהג אלא בבריא נתן בה כח בריא והשתא מפרש להו כח מתנת בריא שאם עמד מחוליו אינו חוזר ממתנתו משא"כ בש"מ והרי היא כמתנת ש"מ שאין במתנת בריא אפי' בקנין שאם כתב במתנה זו הלואתי שהלויתי לפלוני נתונה לפלוני זה הלואתו לפלוני ואילו גבי בריא משום קנין לא קני ביה שאין מטבע נקנה בחליפין אלא אגב קרקע כדאמרינן בהזהב (ב"מ מו.) וזה קנה אם מת לא מחמת קנין אלא מחמת דברי ש"מ:

שמא לא גמר בלבו להקנותו [אלא בשטר שמא להכי כתב בה קנין דלא גמר להקנותו] מתנה זו על ידי דברי שכיב מרע שהן ככתובים ומסורים דמי אלא על ידי כתיבה וקנין כבריא דסתם קנין לכתיבה עומד ושטר שכיב מרע אינו קונה מחיים שהרי אין דעתו ליתן כלום אלא לאחר מיתה ואפילו לרבי יוסי דאמר (גיטין דף עב.) זמנו של שטר מוכיח עליו הני מילי בבריא הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו דדעתו לאקנויי גוף הקרקע מהיום ופירות לאחר מיתה אבל זה אין דעתו ליתן בחייו כלום וכיון דמית תו לא מצי לאקנויי מידי דהא ליתיה דליקני ניהליה ושמעינן מיהת דרב בתר אומדנא אזיל שאומד דעתו של זה דלארכביה אתרי רכשי עבד ואף על פי שלא פירש מפיק רב ממונא בהכי:

ובתרומת מעשר כו' רישא דמתניתין הכי במסכת דמאי (פ"ד מ"א) הלוקח פירות דמאי ממי שאינו נאמן בשבת שואלו ואוכל על פיו חשכה מו"ש לא יאכל עד שיעשר פי' אף על מה שהעיד ביום לא יאכל בלילה דלא שרו ליה רבנן אלא בשבת שאינו יכול לתקן וטעמא דרבנן לא משום עונג שבת כדפירש בקונטרס דמשום עונג שבת לא שרינן ליה לאכול דמאי אלא משום אימת שבת כדמשמע בירושלמי דקאמר להו ר"ש שזורי לרבנן כשם שאימת שבת על עם הארץ כך אימת תרומה על עם הארץ פי' עם הארץ ירא לשקר בשבת בדבר שאינו מעושר משום דשבת קובעת למעשר סבר ר"ש דכמו כן אימת תרומה עליו דנהי דאינו ירא מאיסור טבל ירא הוא מאיסור תרומה כשתרם וחזרה למקומה ורבנן פליגי עליה בהא אע"ג דלית ליה תקנתא:

מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין רב אמר ארכביה אתרי רכשי נראה דוקא שכתב בה קנין בתוך השטר דהוי לרב כמתנת בריא דאלומי אלמיה לפי שכתב כן בתוך השטר אבל אם כתב כל נכסיו וקנו מידו ולא נכתב הקנין בתוך השטר לא הוי לרב כמתנת בריא ואם עמד חוזר ואם מת קנה כדין מתנת ש"מ כמו שפירש ר"י ב"ר מרדכי כדמוכח מתני' דמי שמת (ב"ב דף קמו:) דתנן ש"מ שכתב כל נכסיו שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה והתם בקנין איירי דאי בלא קנין אפילו שייר נמי אין מתנתו מתנה כדפסק התם הלכתא דבמקצת בלא קנין לא קנה ואפי' מת אלא דווקא בקנין וקתני היכא דלא שייר אין מתנתו מתנה ואם עמד חוזר ובהדיא דייקינן הכי בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קנא:) דרישא וסיפא בקנין ושמואל דאמר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה כיון דמגרע שמואל כח מתנה מחמת הקנין שהוא כתוב בשטר כ"ש כשאינו כתוב בשטר וכן משמע בפרק מי שמת (בבא בתרא קנב.) דפריך התם אהא דקאמר שמואל דאין שטר לאחר מיתה מההיא דאמר שמואל ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים אע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר משמע ואם מת קנה ומאי קושיא התם ודאי קנה לפי שלא נכתב הקנין בשטר אלא ודאי בכל ענין קאמר שמואל דאין שטר לאחר מיתה בין בכתוב בו קנין בין לא כתוב וכי פריך מדשמואל אדשמואל הוה מצי למיפרך ליה ממתני' דהתם דלא מגרע כח מתנה מחמת הקנין אלא דניחא ליה למיפרך דשמואל אדשמואל ואיכא לשנויי מתניתין במייפה את כחו דכתב וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא דמודה שמואל דקנה לאחר מיתה כיון שמוכיח שהקנין ליפוי כח בא והכי מוקמינן התם מילתיה דשמואל גופיה ורבינו יצחק בר אברהם נראה לו כפירוש רבינו שמואל דרב ושמואל פליגי אפי' אין כתוב הקנין בשטר ואין שטר לאחר מיתה דקאמר שמואל אפילו אין כאן שטר כלל משום דסתם קנין לכתיבה עומד יש לחוש שמא לא רצה שיגמר הקנין אלא בכתיבת השטר ובמסירתו ליד מקבל מתנה ועקר מיניה כח מתנת ש"מ שקונה באמירה בעלמא ואין רוצה שיקנה אלא לאחר מיתה ואז פקע כחו ומתני' דלא שייר קרקע כל שהוא מוקמי בין לרב בין לשמואל דקנו מיניה בחזקה שאינו עומד לכתיבה כמו קנין חליפין ולא הוי לרב כמו מתנת בריא ולשמואל קניא כדין מתנת שכיב מרע והא דפריך התם מהא דאמר שמואל ש"מ שכתב כל נכסיו אע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר אין נראה לו להעמיד בקנין חזקה דקנו מידו משמע טפי קנין חליפין שהן מיד ליד אבל קנו מיניה משמע שפיר חזקה ועוד דעיקר מילתיה דשמואל משמע דאתא לאפוקי דלא נימא דארכביה אתרי רכשי והיינו בחליפין דווקא והשתא אתי שפיר כי פריך מהא דשלח ר"א לגולה כו' ומשני הא דקנו מיניה הא דלא קנו מיניה דמשמע דאי קנו מיניה אע"ג דלא נכתב הקנין בתוך השטר הוי כמתנת בריא והשתא אתי נמי שפיר הא דקשיא ליה מדשמואל דאמר כותבין ונותנין דאי בקנין קאמר משום דלכתיבה עומד לא ידענא מה אידון בה כ"ש בכתבו ותנו מנה לפלוני ומת שלא יקנה כי אם בכתיבה ולמאי דקי"ל כשמואל יש תימה מה שתיקנו הגאונים לכתוב במתנת ש"מ ואמר לנו הוו עלי עדים וקנו ממני בכל לשון של זכות ולא כתבו שום ייפוי כח ועוד דכרב נמי לא הוי דלדידיה הויא כמתנת בריא וי"ל דכל לשון של זכות חשוב ייפוי כח וטוב שיכתבו וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא או יכתבו בתחלה ואף קנו ממנו בכל לשון של זכות דומיא דאף כתבו וחתמו והבו ליה דיש נוחלין (שם דף קלו. ושם):

שאם אמר הלוואתי לפלוני כו' פי' בקונטרס דאילו גבי בריא לא זכה בה משום קנין דאין מטבע נקנה בחליפין אלא אגב קרקע וקשה דאם כן לא ה"ל למימר הלוואתו אלא מעותיו לפלוני הואיל וטעמא משום מטבע הוא ועוד דאפילו אגב קרקע דמטבע נקנה אין הלואה נקנית כדאמרינן במי שמת (ב"ב דף קמז: ושם) למימרא דמילתא דאיתא בבריא איתא בש"מ דליתא בבריא כו' והא הלוואתו לפלוני דליתא בבריא ואיתיה בש"מ ומשני הא נמי איתיה בבריא הואיל ויורש יורשו אי נמי במעמד שלשתן ואם יכול להקנותה אגב קרקע הל"ל דאיתיה נמי בבריא על ידי קרקע ולא ה"ל לדחוקי בכי האי גוונא אלא ודאי לא מהני בה קנין וסברא הוא דהיאך יהנה קנין לדבר שאינו בעין ואף על גב דמהני לענין הרשאה כדמוכח בהגוזל קמא (ב"ק דף קד: ושם) בשמעתין דאין משלחין מעות בדיוקני היינו משום דפסקינן דשליח שוויה ולענין שליחות שיהא מורשה במקומו מהני הקנין אבל לענין להיות שלו לא ואם תאמר והואיל ולא הוי מורשה אלא להיות שליח אם מת המרשה קודם שהגיע ליד המורשה פקע שליחות ויכולין היתומים לתבוע מן הנפקד והתם משמע דאין יכולין וי"ל כיון דאם היה נפקד בא לפני ב"ד היו אומרין לו לתת ליד המורשה שהרי יש להחזיק המרשה בחזקת חי אע"ג דאיגלי מילתא לבסוף דמת המרשה קודם שהגיע הפקדון ליד המורשה אין יכולין לתבוע מן הנפקד כלום שהרי ברשות ב"ד נתנם והשתא משמע ליה דרב אזיל בתר אומדנא מדקאמר הרי היא כמתנת ש"מ דאי לא אזיל הל"ל הרי היא כמתנת בריא לבד אע"ג דכתוב בשטר כדקציר ורמי על ערסיה היינו משום דהכי הוה מעשה ולאו משום דליבעי הנותן שתהא מתנת ש"מ ומדקאמר הרי היא כמתנת ש"מ אלמא אזיל בתר אומדנא ואע"ג דשמואל נמי אזיל בתר אומדנא לאו לאפוקי מדשמואל אתי דהא בסמוך פסק שמואל כרבי אלעזר ב"ע ועי"ל דפריך מהא דרב אית ליה אומדנא אפילו להוציא ממון אע"ג דשמואל לית ליה כהאי גוונא אע"ג דגבי שודא שמעינן להו איפכא (לקמן כתובות צד.) דשמואל אית ליה שודא ולרב חלוקה ולא שודא מצינו למימר כמו שמפר"ת דשודא לאו אומדנא הוא כמו שפירש בקונטרס אלא יתנו ב"ד למי שירצו:

ואין שטר לאחר מיתה פי' ואין קנין לאחר מיתה כדפרשינן לעיל ויש לגמגם על הלשון דלאחר מיתה דמשמע אם הקנה לו לאחר ל' יום קנה אם הוא חי בקנין סודר דהשתא ובהאשה רבה (יבמות דף צג. ושם) וכן בהאשה שנפלו (לקמן כתובות דף פב. ושם) לא משמע הכי כדפרישית ביבמות:

הרי היא כמתנת שכיב מרע, שאם אמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני כלומר, דכיון שיש צד יפוי כח למתנת שכיב מרע על מתנת בריא, אף זה לא נתכוין אלא ליפות כחו בכל מה שיש ליפות כחו, משום מתנת שכיב מרע, ולא שיהו דברי רב כנותן הלואתו לבד.

ושמואל אמר לא ידענא מאי אידון בה, שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר. פירוש: שמואל מיפשט פשיטא ליה דאין כאן מתנת בריא כלל, דמתנתו מוכחת עליו שהוא נותן כל נכסיו, או לשון מתנתו שהוא מצוה מחמת מיתה ובלישנא דשכיב מרע, אלא הא מספקא ליה אי אקני ליה כמיפה את כחו, או שמא לא גמר להקנותו כלל אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, ואפילו תפס מפקינן מיניה דנכסים בחזקתן, כדאמרינן התם (ב"ב קנג, ב) תפס הוא מוציא מידן בלא ראיה והן אין מוציאין מידו אלא בראיה.

שאם אמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני פירוש רש"י ז"ל ואלו בבריא משום קטן לא זכו בה [דאין מטבע נקנה בחליפין אלא אגב קרקע ונראה מדבריו דאגב קרקע זכו בה] בבריא וליתא דבפרק יש נוחלין אמרינן להדיא דליתא בבריא אלא במעמד שלשתן [וכן בדין] דהא מלוה להוצאה נתנה ואינו יכול להקנותה אלא כשהיה מלוה בשטר שנותן לו גם השטר וכל שעבודו ומיהו כותבין לו הרשאה על הלואה שבע"פ דהרשאה שליחות היא וכדאמרינן בפרק מרובה בס"ד ומסתברא דרב חדא מינייהו נקט וה"ק לכל יפוי כח שיש במתנות ש"מ.

שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר (אלא) לאחר מיתה ואפילו תפס מפקינן מיניה דנכסים בחזקתן כדאמר התם הוא מוציא מתחת ידו בלא ראיה והם אינם מוציאין מתחת ידו אלא בראיה:

ואין שטר לאחר מיתה פירוש רש"י ז"ל שמא להכי כתב לה קטן שלא גמר בלבו [להקנות] לו מתנה זו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ואפילו תפס מפקי' מיניה דנכסים בחזקתן כדאמר התם הוא מוציא מתחת ידו ואין דעתו להקנות אלא לאחר מיתה [ואפילו לר"י דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ה"מ בנותן נכסיו לבנו לאחר מותו דדעתו לאקנויי גוף הקרקע מעכשיו ופירות לאחר מיתה] אבל הכא אין דעתו ליתן בחייו כלום וכיון דמית תו לא מצינן למכתב שטרא בשמיה נראה מדבריו שאם כתבוה מחיים שהוא קונה וכ"כ הרשב"א והרמב"ם ז"ל ואינו נכון דכיון שאינו רוצה ליתן לו כלום מחיים האיך זכה בשטר זה מחיים אלא ודאי ה"פ שמא לא גמר להקנותו מתנה זו ע"י דברי שכיב מרע אלא ע"י קנין וכתיבה ואין דין הקנאות קנין וכתיבה לאחר מיתה דהא ליתא דליקנייה ורבנן הוא דתקון דליקני באמירה כדי שלא תטרוף דעתו עליו אבל להקנות בקנין ובשטר לא תקנו כיון שלא אמר בפירו' שיקנה מעכשיו כדין בריא אלא או כולה [בבריא או כולה] כדברי שכיב מרע:

כבר ביארנו בכמה מקומות שבימי יוחנן כהן גדול בדקו ומצאו על עמי הארץ שלא היו מפרישין מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני אלא תרומה גדולה בלבד מצד שהיה בה חיוב מיתה ואע"פ שאף תרומת מעשר שהיתה נשארת בתבואה שלהם יש בה חיוב מיתה ומכל מקום חכמי הדור היו מזהירין אותם על הפרשות הראויות ומודיעים להם את ענשם והיו מזהירין אותם תחלה על הפרשת התרומה ליתנה לכהן והיו מודיעים שאם לא יתנוה ויאכלוה יש באכילתה חיוב מיתה והיו אחר כך מזהירין אותם על הפרשת המעשר ליתנו ללוי ולא היו מזהירים אותם על תרומת מעשר שלא הוטלה חובתו אלא על הלויים ומתוך שלא היו מזהירים אותם בעונש מיתה אלא בתרומה לא היו נזהרים על שאר המעשרות ואע"פ שמכח דרשותיהם חזרו קצתם למוטב עד שאמרו רוב עמי הארץ מעשרין הם מכל מקום נשארו הרבה מהם בחזקתם ומתוך כך תקנו חכמים שבאותו הדור שלא יאכל אדם מתבואה של עם הארץ עד שיפריש ממנה תרומת מעשר ומעשר שני אבל לא במעשר ראשון ולא מעשר עני שמאחר שמותרין הם לזרים אומרים ללוי ולעני הבא ראיה וטול ושמא תאמר היאך איפשר ליטול תרומת מעשר עד שיפריש מעשר ראשון תחלה איפשר שמפרישין מעשר ראשון ואחר כך מפריש ממנו תרומת מעשר ונותן לכהן ומעכב המעשר ראשון לעצמו ומכל מקום בסדר זרעים פירשו הפרשתה בדרך אחרת בלא הפרשת מעשר וכבר כתבנוה בראשון של חולין וכל שלא הפריש ממנה אסור לו לאכול וזהו הנקרא דמאי בכל מקום:

לקח פירות מעם הארץ ושכח הלוקח ולא עישרן ונכנסה שבת או יום טוב שאינו יכול לעשר אפילו היו לו פירות מתוקנים מצד אחר הרי זה הולך אצל המוכר ושואלו אם נתקנו ואם אומר שנתקנו סומך עליו ואוכל על פיו באותה שבת ומשום עונג שבת סמכו בה לומר כן שאימת שבת על עם הארץ שלא לעבור בו עבירה להכשיל הלוקח באכילתו ולמוצאי שבת מעשר אף על מה שאכל בשבת:

הפריש הלוקח תרומת מעשר וחזר ונפלה בתוך התבואה הולך אצל המוכר ומודיעו מה שאירע לו ואם אומר לו שנתקנו סומך עליו ואוכל ולא סוף דבר בשבת אלא אף בחול כל שהוא יודע בלוקח שהפריש תרומה ושנדמעה אימת דמוע עליו ואינו משקר שתרומה זו מאחר שהוא יודע שהופרשה חמורה היא עליו כתרומה גדולה ואימת דמוע עליו ולא סוף דבר במקומה אלא אף במקום אחר ולא אמרו בכאן שחזרה במקומה אלא [לדברי] האומר תרומת מעשר במקומה מדמעת שלא במקומה אינה מדמעת ואין הלכה כן אלא כדברי האומר בין במקומה בין שלא במקומה מדמעת וגדולי המחברים פירשו שמועה זו בשהמוכר הפריש תרומת מעשר וחזרה למקומה בפנינו ואמר זה המוכר חזרתי והפרשתיה שנאמן והדברים מתמיהים שכל שהמוכר מפרישה יודע הוא שטבל היה ואם כן תרומה ודאית היא והיאך חזרת הפרשתו מועלת וכי יש תקנה למדמע בהפרשה ומכל מקום תירצוה רבותי בשנפלה סאה של אותה תרומה במאה שצריך להעלות הסאה ובהעלאה מותר ואמר המוכר שהעלה ונאמן עליה מצד שמאחר שקרא עליה שם תרומה אימת דמועה עליו ולי נראה לפרש דבריהם שהמוכר היה אומר תחלה שנתקנו אלא שמתוך שלא היינו מאמינים בו והוא רדוף למכור הפריש תרומת מעשר בפנינו כדי שיקפצו על תבואתו לוקחין וחזרה למקומה וכל כיוצא בזה דיו בהעלאה אף בפחות ממאה או שכל כיוצא בזה אימת דמוע עליו ומאמינין על מה שאמר תחלה שנתקנו ונראה לי כן ממה שראיתי בלשון דבריהם של גדולי המחברים שהפריש תרומה מפירותיו שהן דמאי אלמא דוקא שהן דמאי והוא היה טוען בתקונם אלא שלא היינו מאמינים בו מכל מקום עיקר הדברים כפירוש ראשון:

כל מתנה שהיא נדונת במתנת בריא כגון בריא שנתן או שכיב מרע שחלק מקצת נכסיו ושייר מקצת לעצמו ולא צוה מחמת מיתה אינה נקנית בדברים אלא בקנין או בהגעת השטר ליד המקבל וכל שקנו ממנו או שלא קנו והגיע השטר ליד המקבל זכה הלה ואין הנותן יכול לחזור אבל כל שהיא נדונת במתנת שכיב מרע כגון שכיב מרע שכתב כל נכסיו בלא שום שיור או שחלק במקצת והזכיר שהוא מצוה מחמת מיתה אם עמד חוזר ואין מתנת שכיב מרע צריכה קנין שדבריו ככתובין וכמסורין ולא עוד אלא שאם קנו מידו יש לפקפק בה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר והואיל ומתנה זו אינה קונה אלא לאחר מיתה אין שטר לאחר מיתה ומתוך כך אין צואה זו כלום ואינו זוכה בה לא מצד מתנת בריא ולא מצד מתנת שכיב מרע עד שיפרש בקנין זה שליפות כחו הוא מתכוין בו כגון שיכתוב וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא או שיאמר בפירוש וקנינא מיניה ליפויי כחו וכל שהוא כן אין הקנין מפקיע כלום אלא שמכל מקום דין מתנת שכיב מרע יש לה וכשיש בה קנין ולא הזכיר בה ליפויי כח שהוא ספק כמו שכתבנו ואינו זוכה בה כלל אף התפישה אינה מועלת בה שכבר זכו בה היורשים אלא שגדולי המפרשים חולקים בזו לומר שהתפישה מועלת אפילו היתה בעדים וכבר כתבנו ענין זה בפרק מי שמת ובתוספות כתבו שבצואות שלנו הואיל וכתוב בהן בכל לשון של זכות הרי הוא כמי שנכלל בה וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא ומהני אע"ג דכתוב בה וקנו ממני ומכל מקום אין נהוג לכתוב בה לשון קנין כלל:

שכיב מרע שאמר הלואתו לפלוני ר"ל חוב שיש לי אצל פלוני יהא קנוי לפלוני דבריו קיימין ואע"פ שהבריא אינו מקנה הלואתו אף בקנין שהרי אין מטבע נקנה בחליפין וכל שכן מלוה שאינה בעין וכן אינו מקנה לה אגב קרקע שמה שאינו בעין אינו נקנה אגב קרקע וכתיבה ומסירה אין כאן שהרי הלואה זו אף בעל פה אנו עסוקים בה וכבר ביארנו בפרק מי שמת שמה שאין לבריא בו דרך הקנאה אף בשכיב מרע אינו כלום דיו במה שהבריא צריך הקנאה יהא רשאי הוא להקנות באמירה מכל מקום הרי יש לבריא בזה דרך הקנאה במעמד שלשתן ומעתה אף בשכיב מרע שאמר בה תנו לפלני מועיל אף בלא מעמד שלשתן ויש בדבר זה קצת דינין וכבר ביארנום בפרק מי שמת:

שכיב מרע זה שאמר הלואתו לפלוני וקנו מידו יראה לי הואיל ובבריא אין הקנין בו כלום אף בשכיב מרע כמי שאינו הוא ואין לפקפק בה מצד הקנין ולא חלק שמואל לומר לא ידענא מאי אידון בה אלא בשהקנה דברים שהבריא מקנה אותם בקנין וכן יראה מלשון גדולי המפרשים שכתבו שבהלואתו לפלוני הואיל ואין לבריא בה דרך קנין אף בשכיב מרע לא כתבו אלא ליפות כחו ויש לפקפק בה שמאחר שחלק שמואל בה בסתם אף בהלואתו לפלוני חלק שאם קנו מידו אינו כלום:

גדולי הרבנים פירשו בהלואתו לפלוני שלא נאמרה אלא לדעת רב אבל שמואל חולק בה ולדעת רב הם מפרשים בה הלואתו לפלוני שהוא במדינת הים ומועיל אף בקנין מה שאין כן בבריא שאין קנין מועיל אלא בפני מקבל מתנה וראיה להם בראשון של קדושין דף כ"ו ע"ב במה שאמרו שם דליתיה למקבל מתנה ויש למדין ממנה שאע"פ שאין הלכה כרב מכל מקום למדנו שבבריא אין קנין מועיל אלא בפני מקבל מתנה ואין זה כלום וכלל ידוע בכל מקום זוכין לאדם שלא בפניו ואף הם תמהים בה על עצמם מצד שמעשים בכל יום שקונין שלא בפני המקבל ואותה שבקדושין כבר פירשנוה שם שלא היה שם אחר שישתדל בזכותו של זה ליתן כליו בשבילו ואע"פ שמנהגם היה להיות הכלי חוזר אצל המקנהו וכמו שביארנו בנדרים מכל מקום מן הדין היה יכול לעכבו כמו שביארנו במקומו:

גאוני הראשונים פירשו בהלואתו לפלוני שאינה אמורה אלא לדעת רב גם כן ופירשו בה שטרות שהלואותיו כתובות בהן ואמר שאע"פ שבבריא אינן נקנות אלא בכתיבה ומסירה בשכיב מרע נקנות ואע"פ שאין הלכה כרב מכל מקום למדין לענין פסק שהשטרות נקנות בהודאת שכיב מרע אם אין בה קנין בלא כתיבה ומסירה ולענין שאין היורש יכול עוד למחול שאע"פ שאמרו ב"ב קמ"ז ב' המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו היורש מוחל דוקא בבריא אבל במתנת שכיב מרע אין היורש מוחל כמו שביארנו במקומו בבבא בתרא:

בד"ה ובתרומת כו' דמשום עונג שבת לא כו' אלא משום אימת שבת כו' עכ"ל לא ידענא למה סתרו פרש"י מדברי הירושלמי דהא איכא נמי מאן דאמר התם דטעמא משום כבוד שבת והיינו משום עונג שבת ולא משום אימת שבת ויש ליישב דמשמע להו דלא קאי האי טעמא דכבוד שבת ועיין בריש מסכת דמאי:

בא"ד משום דשבת קובעת למעשר סבר ר"ש כו' עכ"ל מפי' מהרש"ל לאו דוקא שע"ה יודע שהשבת קובעת כו' אלא סבר שעיקר חיוב ואזהרת מעשר הוא בשבת ולא בחול ומש"ה קאמר כו' עכ"ל והוא דחוק שיטעה הע"ה לומר דאזהרת מעשר הוא דוקא בשבת אבל הפי' לפי שהוא רואה שאוכלין [בלא] מעשר בחול עראי ולא בשבת שהיא קובעת מורה לעצמו היתר באכילה שבחול דעראי הן אבל בשבת אינו מורה לו היתר שאין בה אכילת עראי וק"ל:

בד"ה מתנת שכ"מ כו' ומתניתין וכו' בין לרב ובין לשמואל דקנו מיניה בחזקה כו' עכ"ל ולא ניחא להו לפרש לפי' רשב"ם נמי דמתניתין מוקי לה במיפה כחו כמו לפריב"ם לעיל וכ"ה בתוס' בפרק מי שמת ועיין בחידושינו [שם] בכל זה וק"ל:

בא"ד אבל קנו מיניה משמע שפיר חזקה ועוד כו' עכ"ל מיהו משמע נמי חליפין דהא אדשלח ר"א משני הא דקנו מיניה כו' והיינו חליפין כמ"ש התוס' לקמן:

בא"ד והשתא נמי א"ש הא דקשיא כו' דאי בקנין קאמר משום דלכתיבה עומד לא ידענא כו' כ"ש בכתבו כו' עכ"ל ר"ל כיון דאי בקנין לחוד בלא שטר קאמר דלא ידענא כו' לפי' רשב"ם כ"ש בכתבו ותנו כו' דהיינו בכתיבה לחוד בלא קנין שלא יקנה אבל לפירוש ריב"ם לא א"ש דכיון דקנין בלא שטר לא מיגרע כח מתנת שכ"מ נימא נמי דכתבו ותנו בלחוד בלא קנין אינו מגרע כח מתנת שכ"מ ומאי פריך מיניה ודברי מהרש"ל בזה אינן מבוררין לי ודו"ק:

בד"ה ואין שטר כו' פירוש ואין קנין לאחר מיתה כדפי' לעיל ויש לגמגם על הלשון דלאחר כו' עכ"ל נראה דר"ל לפי פי' רשב"ם דבקנין חליפין לחוד בלא שטר נמי קאמרינן הכי והיינו משום דאין קנין לאחר מיתה ולכך מגמגם בזה הלשון דלאחר מיתה דבקנין חליפין בכה"ג לאחר שלשים בחיי המקנה נמי אינו קנין כיון דהדר סודר למריה וע"ש:

בד"ה שאם אמר כו' והשתא משמע ליה דרב אזיל בתר אומדנא כו' הל"ל הרי היא כמתנת בריא לבד כו' עכ"ל דלא ניחא להו לפרש כנראה מפי' רש"י דלא ליהוי נמי כמתנת בריא אלא משום אומדנא דהא כיון דעשה מעשה וקנה בחליפין הרי ודאי גלי דעתיה דנתכוין למתנת בריא בלאו אומדנא אבל ממאי דהוי כמתנת שכ"מ היינו משום אומדנא דאף על גב דכתוב בשטר כדקציר כו' לאו הוכחה דנתכוין נמי למתנת שכ"מ דאימא דהכי הוה מעשה כו' אי לאו משום אומדנא וק"ל:

בא"ד ואע"ג דשמואל נמי אזיל בתר אומדנא כו' דהא בסמוך כו' עכ"ל ר"ל אע"ג דא"נ דסבר נמי במתנת שכ"מ כשמואל מצי סבר דאזיל בתר אומדנא כדלקמן דפסיק שמואל כר"א אלא לאו לאפוקי משמואל קאתי אלא דמוכח מהך דרב מיהת אזיל בתר אומדנא ועי"ל כו' דאפילו להוציא ממון כו' ושפיר קאמר לאפוקי משמואל דלית ליה אומדנא להוציא ולרווחא דמלתא קאמר דרב אפילו להוציא ממון קאמר דמילתיה דראב"ע לאו להוציא ממון הוא וק"ל:

ד"ה ובתרומת מעשר וכו' עד חשכה (לילי שבת פירוש) מוצאי שבת כו' דעם הארץ ירא לשקר בשבת וכו'. פי' משום דרואה דמחמירין בשבת לענין מעשר דאין אוכלין אפילו עראי וכן עונש תרומה לזרים היא חמורה ולכן ירא לשקר:

ובתרומת מעשר של דמאי אגררא נסבא ולאו משום אומדנא ובפ"ג דמנחות דמתני' אגררא דתנן תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה ר"ש שזורי אומר אף בחול שואלו ואוכלו על פיו דלא מיבעיא אם חזרה ונפלה לתוך התבואה בשבת דמשום עונג שבת שואל לעם הארץ אם תקנה כל צרכה ואוכל על פיו אלא אף בחול אוכל על פיו דהואיל ומדמע כל התבואה דשוב אין לה תקנה בהפרשת דמאי לא אסרינן עליו כל התבואה משום תרומת מעשר דמאי דבדמאי הקלו כ"כ רש"י במהדורא קמא ובמהדורא בתרא כתב וז"ל ובתרומת מעשר של דמאי. משנה היא במסכת דמאי תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה ואסרה את החולין משום מדומע ר"ש שזורי אומר אף בחול שואל לעם הארץ שלקח ממנו הפירות הללו ואוכלן על פיו אם אמר הפרשתי מעשרותיו כראוי עד שלא מכרתים לך סומך עליו דהואיל ומדרבנן הוא הימנוהו במקום פסידא כי הכא שאין תקנה לחזור ולהפריש אלא למכרה לכהנים בדמי תרומה והפסד הוא לו והאי דנקט אף בחול משום דקתני התם מלתא אחריתי ויש בה חלוק דבשבת שואלו ואוכל על פיו מפני עונג שבת ולמוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר ע"כ. והתוס' לא פירשו כן דהא ודאי הא דמייתי הכא ובתרומת מעשר של דמאי משום אומדנא נסבא ולא משום גררא תדע דרישא דמתני' הכי איתא הלוקח פירות דמאי ממי שאינו נאמן בשבת שואלו ואוכל על פיו חשכה ליל מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר ואיכא למידק ל"ל למתני חשכה ליל מוצאי שבת כו' פשיטא דדמאי לא התירו אלא בשבת וכי עד השתא לא שמעינן דדמאי בעי לעשורי. וי"ל דהא אתא לאשמועינן דאף על מה שהעיד היום לא יאכל בלילה דלא שרו ליה רבנן אלא בשבת שאינו יכול לתקן. ולשיטת רש"י ז"ל דפי' דטעמא משום עונג שבת אכתי קשיא פשיטא דמה לי מה שמעידו עליו בשבת ומה לי מה שמעיד עליו בתחלה הרי לא התירו אלא משום עונג שבת ואחר עבור השבת מיד אסור לאכול על פיו עד שיעשר הלכך ודאי היינו טעמא דרישא משום אימת שבת על עם הארץ משום דשבת קובעת למעשר ואתא לאשמועינן רבותא דאפי' מה שנשתייר ממה שהעיד עליו בשבת לא יאכל עד שיעשר דגזרינן אטו אחר שאין אימת שבת עליו מעתה כיון דטעמא דרישא משום אימת שבת ר"ש שזורי נמי דקתני אף בחול שואלו וכו' הכא נמי קאמר כשם שאימת שבת על ע"ה כך אימת תרומה על ע"ה פי' דע"ה לא נחשד על התרומה מפני שהיא במיתה כדאיתא בפרק בתרא דסוטה אבל על תרומת מעשר נחשדו דסברי אינה במיתה כל זמן שלא הופרש אבל השתא דכבר הופרש אלא שחזרה למקומה ירא הוא לשקר מאחר שקרא עליו שם תרומה ואע"ג שחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו הכא דאימת דימוע עליו נאמן וכיון דהיינו טעמיה דר"ש שזורי ש"מ דאזיל בתר אומדנא דאמיד דעתיה דע"ה דירא לשקר טפי מת"ק ואם תשאל הא רבנן נמי אזלו בתר אומדנא בשבת וכדקתני רישא אלא דפליגי בסיפא משום דירדו לסוף דעתו של ע"ה שאינו ירא מהדימוע ואין אימת דימוע עליו וכיון שכן אמאי נקט ר"ש שזורי טפי מדרבנן. תשובתך אי איתא דאית להו לרבנן אומדנא בעלמא כלל הכא משום פסידא כיון דלית ליה תקנתא לא הוה להו לאפלוגי עליה דר"ש שזורי אלא ודאי מאחר דפליגי עליה אע"ג דלית ליה תקנתא אלמא דלא אזלי בעלמא בתר אומדנא וברישא לאו היינו משום אומדנא אלא דירדו לסוף דעתו של ע"ה דאימת שבת עליו וכדכתיבנא. ודע שאין להוכיח מלשונו של רש"י דבמהדורא בתרא דטעמיה דר"ש השזורי לאו היינו משום דאימת דימוע על ע"ה ממאי דכתב ז"ל דהואיל ומדרבנן הוא הימנוהו במקום פסידא וכו' דאיכא למימר דכונת הרב לומר דמש"ה אית ליה דאימת דימוע על ע"ה ודלא כרבנן דפליגי עליה משום פסידא דלית ליה תקנתא ומיהו מדכתב ז"ל דטעמא דרישא משום עונג שבת והא דנקט ר"ש שזורי אף בחול לאו היינו משום אימה אלא משום דרישא קתני חלוק דבין שבת לשאר יומי הלכך שמעינן דס"ל לרש"י ז"ל דטעמיה דר"ש השזורי לאו היינו משום אימה אלא משום פסידא בלחוד כי היכי דמשום עונג שבת בלחוד קא שרי' ליה לאכול דמאי ומ"ה לא שקלו וטרו התוס' אלא ברישא דמתני' וכמאי דכתב רש"י ז"ל דטעמא דרישא משום עונג שבת ודוק כנ"ל והתוס' כתבו במסכת מנחות פ"ג דפלוגתא היא בירושלמי דאיכא מאן דמפרש היינו טעמא דרישא משום עונג שבת וצ"ע במאי דכתבו הכא בשמעתין:

מתנת ש"מ שכתוב בה קנין וכו' בתוס' פליגי רבוותא בפירושא דהך שמעתא דריב"ם ז"ל פירש דדוקא שכתוב הקנין בתוך השטר הוא דס"ל לרב דהוי כמתנת בריא דאלומי אלמיה כיון שכתב כן בתוך השטר אבל אם כתב כל נכסיו וקנו מידו ולא נכתב הקנין בתוך השטר לא הוי לרב כמתנת בריא ואם עמד חוזר ושמואל דאמר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר וכו' לרבותא נקט שטר דמגרע כח המתנה מחמת הקנין בשטר והאריכו בו תוס' בזה והעלו כן בשיטת ריב"א ורשב"ם. וקשה לשיטתם לשון ואין שטר לאחר מיתה ותירצו דהו"ל כאלו קאמר ואין קנין לאחר מיתה וכ"כ הרא"ש בתוספותיו בפרק מי שמת דהאי דקאמר שמואל אין שטר לאחר מיתה לאו דוקא שטר כלומר זכות הכתוב בשטר והיינו הקנין ועוד יש לגמגם לשיטתם ז"ל דקאמר לאחר מיתה דמשמע דאם הקנה לו לאחר ל' יום קנה אם הוא חי בקנין סודר דהשתא ובכמה מקומות לא משמע הכין וכמו שכתבו התוס' בהאשה רבה ולשיטת ריב"ם ניחא דלהכי יפה כח השטר דמחיים מקנה אפי'הקנה לו לאחר שלשים יום דהא איתא לשטרא בידיה אבל בקנין לחודיה לא דהא הדר סודרא למאריה.

וז"ל ה"ר יונה ז"ל בעליותיו בפרק מי שמת ושמואל אמר לא ידענא מאי אדון וכו'. דשמואל ס"ל דאע"ג דאיכא קנין ודאי מחיים לא קנה דבידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה ועוד ס"ל דאיכא לספוקי שמא לאחר מיתה נמי לא קנה וגריע משאר מתנות ש"מ דשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ועקרה מתורת ש"מ שקונה בדברים ואין שטר לאחר מיתה. וא"ת כיון דקי"ל כרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ליהוי כמאן דכתוב בשטר מהיום וליקני מהשתא דאע"ג דאמר שמואל בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה מ"מ מודה שמואל היכא דאמר מהיום כדמוכח בשמעתין בענין ההוא שטרא דהוה כתיב בחיים ובמות וכו' לא קשיא כיון דאזלינן בתר אומדנא ואמרינן שלא היה קנין אלא מחמת מיתה מהאי טעמא נמי לא אמרינן בשטר מתנת ש"מ זמנו של שטר מוכיח עליו משום דאזלינן בתר אומדנא ואמר כיון דלאחר מיתה קא יהיב לא גמר ומקני אלא לאחר מיתה ולא דמיא למתנת בריא אע"פ שכתוב בה לאחר מיתה דהתם איכא למימר כיון דהשתא כתיב ליה שטרא וכתוב ביה זמן גופא קא מקני מהיום וכ"כ רש"י במסכת כתובות ועוד נראה דזמן שכתוב בשטר מתנת ש"מ אינו מוכיח עליו שיקנה מהיום שאינו אלא לגריעות כח מקבל המתנה דאי הדר יהיב ליה לאיניש אחרינא שיזכה האחרון דקי"ל דייתיקי מבטלת דייתיקי וכדי להודיע איזה ראשון ואיזה אחרון כותבים בו זמן. הא דנקט שמואל שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ה"ה דהוה מצי למנקט שמא לא גמר להקנותו אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה משום דאיזה קנייה איכא לאחר מיתה לא בשטר ולא בקנין ולא בחזקה והאי מתנת ש"מ מיירי כגון דקנו מיניה ואמר להם כתבו וחתמו והבו ליה דאי לא אמר להו הכין אלא שקנו ממנו והן כותבין לו שטר מעצמו משום דסתם קנין לכתיבה עומד לא שייך למימר בהא שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר כיון שהוא לא צוה בפירוש על כתיבת השטר ולא הקפיד עליו ולא הוה ליה למימר אלא שמא לא גמר להקנותו אלא בקנין אלא ודאי מיירי כגון שצוה להם בפי' כתבו וחתמו והבו ליה והא דאיירי בכה"ג להודיעך כחו דשמואל שאע"פ שהוא מקנה לו בשתי הקנאות אפ"ה לא אמרינן שהוא מתכוין להקנאת בריא להקנות לו מעכשו אלא אמרינן שלא היה קנין אלא מחמת מיתה ולהכי נקט שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ולא נקט שמא לא גמר להקנותו אלא בקנין לאשמועינן דכה"ג נמי אמרה שמואל למלתיה אע"פ שצוה בפירוש על כתיבת השטר ועשו כן מחיים וכתבו וחתמו ונתנו לו ונמצא שהקנה לו בשתי הקנאות אפ"ה לא אמרינן הרי הוא כמתנת בריא כדפי' כנ"ל. ע"כ:

ועוד האריך ז"ל ואני קצרתי ובפרק מי שמת כתבתי כל לשונו ז"ל בס"ד עוד כתב וז"ל עוד אני אומר דלהכי לא נקט שמואל שמא לא גמר וכו'. אלא בקנין לרבותא דלא מיבעיא קנין לבד ובלא שטר דלא קנה דהא כל שלא חל הקנין לקנות מעכשיו אינו קונה לאחר זמן וכדאמרינן בנדרים פרק השותפין וכן דעת ר"י ז"ל בשמועה ההיא וטעמא רבה איכא דמדמינן לה למשיכה דאם אמר לו משוך פרה זו ולא תיקני לך עד לאחר ל' יום לא קנה אא"כ עומדת בחצרו לאחר ל' יום ולכסף לא דמי' כיון דחליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ועוד דסודרא אהדר למאריה אשתכח שאין בידו כלום לאחר מכאן ולהכי נקט שטר לאחר מיתה דאפי' דשטר קונה לאחר זמן שאם אמר לו לא תקנה בשטר זה עד לאחר שלשים יום כיון שהשטר בידו קונה לאחר שלשים יום מ"מ לאחר מיתה אינו קונה שאין שום זכיה לאחר מיתה ע"כ. ועוד איכא נפקותא אחריתי בהך פלוגתא דרבוותא שכתוב בתוס' דגבי שאם אמר הלוואתו לפ' וכו' פרש"י ז"ל דמש"ה לא מהניא ביה קנין משום דאין מטבע נקנה בחליפין ולא פירש מטעם דאינו בעין משום דכיון דכתיב בשטר מהני אע"ג דליתיה בעיני' ומ"מ כיון דעיקר הקניה הכתובה בשטר היינו הקנין ובה קני כיון דאין מטבע נקנה בחליפין לא זכה בה אלא משום דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו אבל מאחר שהקנין הכתוב בשטר קני אע"ג דליתיה בעיניה וכדכתיבנא והיינו לשיטת ריב"ם ז"ל אבל ריב"א ורשב"ם ליתיה לפירש"י וכמ"ש התוס' בד"ה שאם אמר הלואתו וכו' שהוא נמשך בזה וכדכתיבנא. ועוד קשה לשיטת ריב"א ורשב"ם ז"ל דבשלמא לשיטת ריב"ם היינו דמשמע ליה דרב אזיל בתר אומדנא ולא שמואל משום דכיון דאמר הרי היא כמתנת בריא וארכבה אתרי רכשי והקנין בלחודיה לא מהני ולא מידי ואם עמד חוזר ומשום דכתביה בשטר הוא דאמר דהרי הוא כמתנת בריא וארכבה אתרי רכשי אלמא דאזיל בתר אומדנא דהא קנין בלא שטר לא מהני ולא מידי ואם עמד חוזר ומשום דכתביה בתוך השטר אמדינן דעתיה ואמרינן אלומיה אלמיה לפי שכתב כן בתוך השטר והיינו אומדנא ואע"ג דכתב כן בתוך השטר אמדינן דעתיה נמי שאם אמר הלואתו לפ' הלואתו לפ' דאמדינן דעתיה דלארכביה אתרי רכשי עביד ואע"פ שלא פירש מפיק רב המנונא בהכי וכדפרש"י ז"ל אבל לשיטת ריב"ם ורשב"ם אין כאן אומדנא לרב דהא משום דאלים ליה כח הקנין ס"ל דהרי היא כמתנת בריא והרי הוא מפורש כן בהדיא ואין כאן אומדנא וכיון דעביד כן כד קציר ורמי על ערסיה אלמא דבעי דליהוי דידיה נמי כדין מתנת ש"מ ותרי רכשי מפורשין ביה בהדיא ואין אנו צריכין לאומדנא ותירצו התוס' דמשמע ליה דרב אזיל בתר אומדנא מדקאמר הרי היא כמתנת ש"מ דאי לא אזיל הוה ליה למימר הרי היא כמתנת בריא לבד ואע"ג דכתוב בשטר כד קציר ורמי וכו' היינו משום דהכי הוה מעשה כו' ככתוב בתוס' ע"ש כנ"ל. וז"ל רש"י במהדורא קמא שכתבו בה קנין מתנת ש"מ אין צריכה קנין שהרי דבריו של ש"מ ככתובין וכמסורין דמו והיינו שכתב להקנין דקאמר לא שנכתב השטר מתנה ע"פ ש"מ אלא שהעדים שקנו מידו כתבו צואת המתנה וקנין לזכרון בעלמא שכן היה דרכם לכתוב כדגרסינן בפרק יש נוחלין דהא אמר רב יהודה שלשה שישבו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין שנים כותבין ואין עושין דין והכי מוכח לקמן דלא קא מיירי בשטר מתנה שנכתב על פי ש"מ. ארכבה אתרי רכשי הרכיבה על תרי רכשים רוכבי הרכש דרומיי"ל בלעז כלומר מתנה מעולה היא על ידי שתי כחות כדלקמיה לא ידענא מאי אדון ביה ואינה כלום אם עמד אינו חוזר כיון דשוייה מתנת בריא על ידי קנין דעבד בה דדיינינן לה כמתנת בריא שאם עמד זה מחוליו אינו חוזר מה שאין כן בשאר מתנת ש"מ דאם עמד חוזר דלא אמרינן דברי ש"מ ככתובין וכמסורין אלא לאחר מיתה. שאם אמר הלואתי נתונה לפ' שבמדינת הים שהיה חייב לי וקנו עדים מידו וכתבו הקנין אע"ג דלא קאי איהו קטן בשעת קנין מתנתו מתנת ש"מ דהרי דבריו ככתובין וכמסורין דמו מה שאין כן בבריא דקנין לא מהני אלא בפני מקבל כדמוכח בפ"ק דקדושין דאמר רב יהודה מעשה באדם א' שחלה בירושלים וכו' ובמסקנא אמרינן אלא מאי אית לך למימר דליתיה למקבל מתנה הכא נמי מאי דפרכת נקנינהו ניהליה בחליפין כגון דליתיה למקבל מתנה אלמא דחליפין לא הוו אלא בפני מקבל ופליאה היא בעיני דהא מעשים בכל יום דקנינן שלא בפני מקבל (יש כאן חסרון) קנין לכתיבה עומד כדאמרינן באינך פרקין דלקמן הילכך אינה כלום דכל מתנת ש"מ אינה נקנית אלא לאחר מיתה ולאחר מיתתו של זה היאך כותבין ונותנין שטר מתנה כיון שלא נכתב מחיים דהאי שכתב בה קנין כדקתני צוואת ש"מ שהעדים כותבין לזכרון קא מיירי דאי בשטר מתנה א"כ כיון שנכתב מחיים אמאי אין שטר לאחר מיתה אע"ג דלא יהיב' ניהליה מחיים דהא קי"ל הלכה כרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ובבבא בתרא בפרק יש נוחלין נמי מוכיח דבלא אכתיב שטרא מחיים עסקינן דאיתמר ש"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפ' ומת אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אלמא דכי לא אכתוב שטרא מחיים אמרינן דאין שטר לאחר מיתה סוף סוף הא דקאמר רב ארכבה אתרי רכשי והרי היא כמתנת בריא וכו' מכלל דאזיל בתר אומדנא ואמרינן דאדהכי עביד בה קנין דבעי למיהב ליה שתי כחות ע"כ.

וז"ל הריטב"א ז"ל שאם אמר הלואתו לפ' וכו' פרש"י ואלו בבריא משום קנין לא זכו בה דאין מטבע נקנה בחליפין אלא אגב קרקע ונראה מדבריו דאגב קרקע זכו בה בבריא וליתא דבפרק יש נוחלין אמרינן בהדיא דליתיה בבריא אלא במעמד שלשתן וכן בדין דהא מלוה להוצאה ניתנה ואינו יכול להקנותה אלא כשהיה מלוה בשטר שנותן לו השטר וכל שעבודו ומיהו כותבין הרשאה על הלואה שבע"פ דהרשא' שליחות הוא וכדכתבי' בפרק מרובה בס"ד. ומסתברא דרב חדא מינייהו נקט וה"ה לכל יפוי כח שיש במתנת ש"מ יותר ממתנת בריא דנין בה כמתנת ש"מ: שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר פי' שמואל מפשט פשיטא ליה שזו מתנת ש"מ היא כיון שמצוה בלשון ש"מ ואין כאן מתנת בריא כלל אלא דמספקא ליה אם כתב בה קנין במיפה את כחו או משום שלא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ואפילו תפס מפקינן מיניה דנכסים בחזקתן כדאמרינן התם הוא מוציא מתחת ידו בלא ראיה והן אין מוציאין מתחת ידו אלא בראיה: ואין שטר לאחר מיתה פרש"י שמא להכי כתב בה קנין שלא גמר בלבו להקנות לו מתנה זו על ידי דברי ש"מ אלא ע"י קנין וכתיבה כבריא דסתם קנין לכתיבה עומד ושטר ש"מ אינו קונה מחיים שאין דעתו ליתן כלום אלא לאחר מיתה ואפילו לרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ה"מ בנותן נכסיו לבנו לאחר מותו דדעתו לאקנויי גוף הקרקע מעכשו ופירות לאחר מיתה אבל זה אין דעתו ליתן בחייו כלום וכיון דמית תו לא מצינן למכתב שטרא בשמיה ונראה מדבריו ז"ל שאם כתבוהו מחיים שהוא קונה וכ"כ רשב"א והרמב"ם וזה אינו דכיון שאינו רוצה ליתן לו כלום מחיים היאך זכה בשטר זה מחיים אלא ודאי הכי פירושו שמא לא גמר להקנותו מתנה זו על ידי דברי ש"מ אלא ע"י קנין וכתיבה ואין דין הקנאת קנין וכתיבה לאחר מיתה דהא ליתיה דליקנייה ורבנן הוא דתקון דליקני באמירה כדי שלא תטרף דעתו עליו אבל להקנות בקנין ושטר לא תקנו כיון שלא אמר בפירוש שיקנה מעכשו כדין בריא אלא או כולה כבריא או כולה כדברי ש"מ. ע"כ:

ורב לא אזיל בתר אומדנא והא איתמר מתנת שכ"מ שכתוב בה קנין כו' ונראה מפירש"י ותוס' דקושיית הש"ס ממאי דקא"ר ארכבה אתרי ריכשי ולכאורה יש לתמוה מאי ענין אומדנא בזה דהא דקאמר רב הרי היא כמתנת בריא היינו מעיקר הדין דכיון שיש בו קנין לא גריעא מתנת שכ"מ ממתנת בריא ודוקא במתנת שכ"מ שהוא בדבור בעלמא דלא הוי אלא מדרבנן שלא תטרוף דעתו מש"ה אזלי בה רבנן בתר אומדנא שאם עמד חוזר דהם אמרו והם אמרו משא"כ היכא שהיא מתנה בקנין דמהני מדאורייתא שפיר קאמר רב דאם עמד אינו חוזר וכדמשמע מלשון התוספות בד"ה שאם אמר לפירוש מהרש"א ז"ל ועיין בזה בסמוך ואדרבה מהכא משמע טפי דרב לא אזיל בתר אומדנא לגבי דינא דאורייתא וא"כ שפיר מצי סבר דאין הלכה כראב"ע ומהא דקאמר רב הרי היא כמתנת שכ"מ נמי לא שייך למידק דאזיל רב בתר אומדנא אלא בתר עיקר שטרא שכתוב ביה כדקציר ורמי בערסיה ואף למה שנדחקו התוס' בזה בד"ה שאם אמר מ"מ אכתי לא ידענא מאי אומדנא שייך הכא אלא עיקר הדין כך הוא כיון דאלמוה רבנן למתנת שכ"מ אפילו בדבור לענין הלואתו לפלוני אע"ג דליתא בבריא אפילו בקנין א"כ כ"ש דיש להועיל במתנת שכ"מ ע"י קנין טפי ממתנת בריא ע"י קנין לענין הלוואה ואדרבה משום שסובר רב מעיקר הדין דהקנין אינו מגרע כלום אלא אדרבא מיפה כח מש"ה לא אזיל בתר אומדנא אלא חוזר הדבר לעיקר הדין ולולי שאיני כדאי היה נראה בעיני לפרש סוגיית הש"ס בפשיטות דקושיית הש"ס בזה היא אותה קושיא גופא שכתבתי לעיל בסמוך ולסתור התסתיים קאתי דמהא דאמר ר' יוחנן הלכה כר"ש שזורי לא מוכח מידי דהא רב גופא נמי ע"כ אית ליה דהלכה כר"ש שזורי דהא האי אומדנא דמתני' דפרק מי שמת דמתנת שכ"מ אם עמד חוזר מסקינן התם אליבא דרב ששת דמיתוקמא כר"ש שזורי ולרב נחמן מסיק שם דאדרבה גריעא הא אומדנא דשכ"מ מדר"ש שזורי דכתבו שאני וא"כ מאן דאית ליה אומדנא דשכ"מ אם עמד חוזר כסתם מתניתין דפרק מי שמת ע"כ אית ליה אומדנא דר"ש שזורי דעדיפא לרב נחמן ושקולין לרב ששת וא"כ כיון דרב ודאי אית ליה האי מתניתין דפרק מי שמת דשכ"מ אם עמד חוזר והיינו ע"כ משום אומדנא כדמסיק הש"ס התם וא"כ מקשה הכא שפיר כן נראה לענ"ד ברור ונכון אף שרש"י ותוס' לא פירשו כן אולי מקום הניחו לי משמים ודוק היטב:

תוספות בד"ה מתנת שכ"מ כו' והתם בקנין איירי דאי בלא קנין אפילו שייר נמי כדאיפסיק הלכתא התם כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי ראייה מייתי דמצינן למימר דהלכתא דהתם אליבא דשמואל איירי דהלכתא כוותיה בדיני משא"כ אליבא דרב מצי לאוקמי מתני' בלא קנין וקסבר דמתנת שכ"מ במקצת לא בעי קנין כדאיתא התם דף קנ"א ע"ב דאמרוה רבנן קמיה דרבא משמיה דמר זוטרא בריה דר"נ וכו' וכן במה שכתבו דבהדיא דייקינן בפרק מי שמת דאיירי רישא וסיפא בקנין לא מצאתי שם כן דנהי דרב נחמן מוקי לה בהכי מ"מ רבא דאותביה מעיקרא משמע ליה דמתני' איירי דוקא בלא קנין דאי בקנין אפילו במתנת שכ"מ בכולה אם עמד אינו חוזר וא"כ רב מצי סבר לגמרי כרבא ולשמואל מוקי מתני' בקנין וא"ש טפי הא דקתני סיפא לא שייר אין מתנתו קיימת דאם עמד חוזר ואפילו אם מת אם הוא בקנין לא מהני דאין קנין לאחר מיתה ונהי דריב"ם לא רצה לפרש כך משום דלא ניחא ליה למימר דרב לית ליה האי פסק הלכה דהתם כמ"ש התוספות פרק מי שמת דף קנ"ב ע"ב בד"ה שלחו ליה ע"ש מ"מ לפירוש רשב"ם שהביאו התוספות כאן ונדחק ריב"א לפרש דמתני' איירי דקנו מיניה בחזקה ולמאי דפרישית שפיר מצינן לאוקמי כשיטת הרשב"ם ז"ל כדפרישית ואין להאריך כאן יותר אולי יזכני ה' לבאר שיטה זו באריכות במקומו במסכת ב"ב ודו"ק:

בד"ה ואין שטר לאחר מיתה פירוש ואין קנין כו' ויש לגמגם על הלשון כו' עכ"ל. עיין בחידושי מהרש"א ז"ל שדבריהם לפירוש הרשב"ם בדבור הקודם ואהא קשיא להו לישנא דלאחר מיתה כיון דמחיים נמי אם אינו רוצה להקנות מעכשיו לא מהני דבהאי שעתא הדר סודרא למריה מיהו לולי דברי התוספות היה נ"ל ליישב לשון ואין שטר לאחר מיתה דנהי דלהרשב"ם עיקר מילתא תלוי בקנין היינו במתנת מטלטלים דשטרא לא מהני בהו מידי אלא קנין או מחמת דברי שכ"מ משא"כ שמואל אתא לאשמעינן דאפילו במתנת קרקע דנקנה בשטר אפ"ה לא מהני במתנת שכ"מ אפי' בשטר שיש בו קנין דקס"ד דהכא לא שייך האי טעמא דהדר סודרא למריה כיון שהקנין אינו אלא ליפוי כח שיכתוב לו שטר דסתם קנין כו' ודל סודרא מהכא אכתי יקנה בשטר קמ"ל דאפ"ה לא מהני משום דאין שטר לאחר מיתה ודו"ק:

בד"ה שאם אמר כו' והשתא משמע ליה דרב אזיל כו' עכ"ל ועיין בחידושי מהרש"א ונראה דזהו ג"כ לפירשב"ם בד"ה מתנת שכ"מ דלפירושא קמא דהתוס' ודאי מצו לפרש כמו לפירש"י דדיוקא דאזיל רב בתר אומדנא היינו ממאי דקאמר הרי היא כמתנת בריא דהא ליכא למימר דטעמא דרב מדינא מצד הקנין דא"כ בלא שטר נמי כן נ"ל ועיין מה שכתבתי בזה בלשון הגמרא:

תוס' ד"ה מתנת ש"מ וכו' אלא דניחא ליה למיפרך דשמואל אדשמואל עי' יבמות דף כז ע"ב תוס' ד"ה ורב וחולין דף קטז ע"ב תוס' ד"ה ומי אמר ודף קכא ע"ב תוס' ד"ה ומי אמר ויומא דף לד ע"ב תוס' ד"ה הנ"מ:

תד"ה מתנת שכ"מ, וכי פריך מדשמואל אדשמואל הו"מ למפרך ממתני' לא זכיתי להבין מאי פרכא ממתני' דלמא מתני' באמת הכי קאמר לא שייר קרקע כ"ש אין מתנתו מתנה, היינו אפילו במת הנותן, דלא גמר להקנות אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה:

גמרא הרי היא כמתנת שכ"מ שאם אמר הלואתו לפלוני הלואתו לפלוני לפי פירש"י דבבריא לא זכה משום דאין מטבע נקנה בחליפין קשה מסוגיא דבב"מ אתמר רב ולוי חד אמר מטבע נ"ח וח"א אין נ"ח אמאי לא אמרינן תסתיים דרב דאמר אין מטבע נ"ח מההיא דהכא ולתוס' לא קשה להיפוך דמדנקט הלואתו ולא נקט מטבע מוכח דנ"ח י"ל כיון דאנן מספקי' בדרב אי ס' דמטבע נ"ח אי לא נקט הלואה דודאי לא נקנה: