מסכת כתובות דף מ״ו עמוד ב׳

אידי ואידי כדרכה בעינן כיון דאמר דברים ככתבן היאך אתה קורא לא מצאתי לה בתולים אלא אם כן אמר בעלתיה כדרכה ומצאתיה בעולה:

מתני' האב זכאי בבתו בקטנות ובנערות:

בקידושיה בכסף שכסף קידושיה שלו:

ובשטר שאם קבל שטר אירוסין עליה הרי זו מקודשת:

בביאה רשאי למוסרה לביאה לשם קידושין:

ומקבל את גיטה אם נתגרשה מן האירוסין וקודם שבגרה אבל בגרה או ניסת שוב אין לו רשות בה:

ואינו אוכל פירות בחייה אם נפלו לה קרקעות בירושה מבית אמה אין אביה אוכל פירותיהן אלא עושין לה סגולה:

בחייה אלא אם כן מתה והוא יורשה:

ואימא לדידה תימה היכי מצי למימר שיהא שלה הא אמרינן בפרק קמא דקידושין (דף ד:) ואצטריך למכתב כי יקח ואצטריך למכתב ויצאה חנם דאי כתב רחמנא כי יקח הוי אמינא כספא דידה הוי כתב רחמנא ויצאה חנם ואומר ר"י דהתם לפי מסקנא דשמעתין קאמר דאמר יציאה דכוותה קא ממעט אבל אי לאו היה שום משמעות מויצאה חנם שיהא של אב מייתורא לא הוה אמרינן שיהא שלו:

השתא אביה מקבל קידושיה דכתיב את בתי נתתי וגו' תימה למאי דסלקא דעתין השתא אמאי איצטריך ויצאה חנם דמקדשה בכסף שמעינן מכי יקח ומאת בתי שמעינן לה דלא הוי לדידה:

ואימא הני מילי קטנה ואע"ג דקרא בבת עונשין מיירי ה"ק בתי נתתי כשהיתה קטנה וא"ת הא לקטנה לא איצטריך קרא השתא זבוני מזבין לה כסף קידושיה מיבעיא דבכה"ג קאמר בסמוך גבי מעשה ידיה וי"ל דגבי מעשה ידיה קאמר שפיר דכיון שיש לו כח למכור מעשה ידיה לאחר פשיטא שהם שלו אבל מה ענין קידושין אצל מכירה אע"ג דיכול האדון לייעדה בכסף קנייתה היינו משום דגזירת הכתוב הוא דיכול לייעדה בכסף קנייתה אבל שאר קידושין אימא דאין האב זוכה בהן כלום ועי"ל דאמעשה ידיה פשיטא ליה שהם שלו כל זמן שיכול למוכרה דהיינו עד נערות אבל משום דמצי מזבן לה עד נערות לא שמעינן שיהא שלו כסף קידושין שהיא מתקדשת בו לעולם ועוד דאת בתי נתתי אינו מיותר ואיצטריך אפילו לקטנה דאיצטריך לאשמעינן דאב נאמן לאסור את בתו ולפי המסקנא ע"כ לא אתא אלא להכי והא דדרשינן השתא אביה מקבל קידושיה היינו מפשטיה דקרא:

ממונא מאיסורא לא ילפינן וא"ת נילף מהפרת נדרים דאביה יכול לקדשה דהיינו איסורא מאיסורא וממילא שמעינן דכספא דאביה הוי כדאמר לעיל השתא אביה מקבל קידושיה איהי שקלה כספא וי"ל דאיסורא דאית ביה ממונא מאיסורא דלית ביה ממונא לא ילפי':

יציאה דכוותה קא ממעט פי' בקונטרס בלשון שני וכן פירש רבינו חננאל דכוותה היינו מה התם בנערה אף הכא נמי להאי אדון מרבינן כסף בנערה ואין נראה דאכתי תקשי ואימא לדידה אלא פירוש הקונטרס עיקר והשתא כיון דשמעינן מהאי קרא דכספא דאביה הוי סברא הוא דאיהו נמי מקבל דהשתא אביה שקיל כסף קדושיה ואיהי תקדוש נפשה:

לענין הפרת נדרים נפקא לה מרשותו הכי נמי הוה מצי למימר דלענין אכילת תרומה נפקא לה מרשותו דאם בת כהן לישראל היא אינה אוכלת בתרומה כדאמרינן ביש מותרות (יבמות דף פז. ושם) אלא ניחא ליה למנקט הפרת נדרים שהפסיד כחו שהיה לו בה להפר נדריה דומיא דיציאת אדון שמפסיד מעשה ידיה:

זכאי במציאתה משום איבה מדאורייתא ליכא למילף שתהא מציאתה לאביה כמו שקידושיה לאביה דשאני קידושין דלא קטרחא בהו כלל אבל מציאתה דקטרחא להגביה מציאתה וכה"ג עביד צריכותא בריש קידושין (דף ד:) דלא גמרינן מעשה ידיה מקידושיה דלא קא טרחא בהו כלל ואם תאמר נילף מתרוייהו דהשתא ומה הנך דמחמת גופא קא אתו הוי דאב מציאה לכ"ש וי"ל דמה להנך שהאב נפסד על ידיהן דעל ידי קידושין היא מפקעת עצמה ממנו ומעשה ידיה משום דקא מיתזנא מיניה כדאמרינן בריש קידושין (ג"ז שם):

בכסף ובשטר ובביאה ירושלמי (בפירקין ה"ו) ניחא בכסף, בשטר ובביאה מאי תפתר, שאמר שאמר לו לכשתקנה בתך לי בביאה יהא לך כסף זה בידי.

ונילף מבושת ופגם פירוש: דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין בעודה קטנה, ובשתה ופגמה נמשך עמה בנערותה. ומיהו, בבוגרת לית ליה מהאי טעמא, דהא נפקא לה מרשותיה לגמרי. וכבר כתבתי שמועה זו בפרק קמא דקידושין (ג, ב) בסיעתא דשמיא.

האב זוכה בבתו פירשתי במסכת קדושין בס"ד כל הסוגי' הזאת הלכך נקצר כאן. ה"מ כו' דלית לה [יד] אבל בגרה איהי תקדיש נפשה ותשקול כספ' והקשה רש"י ז"ל דהא ע"כ קרא בנערה איירי דקטנה לאו בת עונשין היא ותירץ דה"ק דדילמא כי כתיב את בתי נתתי כשקדשה בעודה קטנה והגדילה וזינתה והקשו בתוספת דהא בהדי' לקמן אמרי' שיכול האב למוסרה לחופ' בעודה נערה והיינו משום דכתיב את בתי נתתי כדפי' רש"י ז"ל לקמן ואמאי לא פרכינן דילמא קרא בקטנה מיירי לכך פי' דהכי קאמר דדלמ' ה"מ קטנה דלית לה יד כי על כל פנים האב זכאי בקדושיה וה"ה להנער' כשהאב מקדשה אבל כשהיא מקדשה את עצמה תשקול כספא והיכי פסיק ותני האב זכאי בקדושי':

וכ"ת נילף מבושת ופגם שאני בושת ופגם וכו' וא"ת והא בושת ופגם מקדושין ילפינן כדאיתא בפרקין כדלעיל וא"כ היכא מוכחינן קדושין מינה וי"ל לתירוץ התוס' דלכ"ע יכול האב לקדשה אף כשהיא נערה ואתי שפיר לפי' מהו לבושת ופגם שבידו לקדשה ולמוסרה למנוול ולמוכה שחין ואנן השתא לכסף קדושין הוא דבעינן למילף מכסף בושת ופגם ופירש רש"י ז"ל יש לפרש דבושת ופגם יליף מקדושי קטנה שהיא בידו לקדשה למנוול ולמוכה שחין כשהיא קטנה שמביישה ופוגמ' אף בנערו'. גירס' הספר והיא גירסת רש"י ז"ל שאני בושת ופגם דאביה שייך ביה כלו' שבידו למוסרה לבושת ולפגמה למנוול ולמוכה שחין. ויש גורסין שאני בושת דאביה נראית לה צערה בגופה ויש שפי' כן בגרסת א' לומר דאביה נמי שייך בבושתה ופגמה שיש לו בושת ופגם בזה ויש מקשים דמטעם זה למה יהא הכל שלו דהא בעל לגבי אשתו דאית לי' בושת ואין לו אלא שליש כדאי' בפרק החובל וי"ל דזכות אב שאני שעדיפא כחו בכמה דברים וכאן דשייך בקצת זכי ליה רחמנא כולהו והגירסה ראשונה ופירושו נכון:

אלא מסתברא דכי ממעט קרא דיציאה דכוותא ממעט קשיא לן דהא גבי אב לא ממעט קרא מידי אדרבה קרא רבי שיש לו כסף וי"ל דמעוט מתורת אדון ומשפטו קאמר וכן פי' רש"י ז"ל. עוד י"ל דאעיקר קרא קיימא דכי כתב רחמנא גבי אדון אין כסף ממעט אותו מדין אב שלא יהא לו כסף ביציאה שלו כך נראה לי:

והא לא דמי' וכו' עד להפרת נדרי' מיהא נפקא לה מרשותי' [דתנן] וכן גי' רש"י ז"ל [פי'] וכיון דאיכא יציא' זו שפיר א"ל אין כסף ביציאתו דאתי לאדון אבל יש כסף לאדון אחר ביציאה שלו ואע"ג דלא דמי יציאת לגמרי. וי"ג לגבי הא מילת' נפקא ליה מרשותיה לגמרי וכן ר"ח ז"ל גרי' פי' שכיון שקדש יוצאה מרשותיה שאינו יכול שוב למוכרה אפי' בעודה קטנה וכדאמרינן אדם מוכר בתו לשפחות אחר אישות: דף מ"ז ע"א

ובמציאה משום איבה פירש"י ז"ל איבה של מזונות שלא ירצה שוב לזונה והקשו בתו' דבב"מ משמע שהו' זכאי במציאתה אע"ג דלא מתזנא מיניה דגבי בנו הוא דבעינן סמוך על שלחנו אבל בבתו אפי' אינה סמוכ' ופי' איבה דנשואין שישאנה למי שאינה הגון. וקטנה לא צריכ' קרא דמשום קטנה לא הוה צריך למכתב לאמה דהוה קרא יתירא דכי כתב רחמנא וכי ימכור איש את בתו לאמ' לחודה ילפינן מעשה ידיה מקל וחומר וכי כתב לאמה לנערה איצטריך ובהפרת נדרים הוא דכתיב בנעורי' בית אביה הקשו רש"י ז"ל ל"ל האי קרא תיפוק ליה מדכתיב ואם הניא אביה אותה. ותירץ דאי מההיא הוה אמינא בקטנה משתעי קרא ע"כ ואסרה אסר בבית אבי' בנעורי' ואין זה מספיק דהא איכא קא אחרינא מדכתיב ואסרה אסר בבית אביה בנעורי'. והנכון דאורחא דתלמודא נקט חד מתרתי קרא ההוא דמרגלא בפומי' טפי:

המשנה הרביעית והכונה להתחיל בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה וזכאי במציאתה ובמעשי ידיה ובהפר נדריה ומקבל את גיטה ואינו אוכל פירות בחייה נשאת יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה וחייב במזונותיה ובפרקונה ובקבורתה ר' יודה אומר אפילו עני בישראל לא יפחות משני חלילין ומקוננת אמר הר"ם פי' אלו הדברים אשר זכאי בהם כל מה שהיתה בהן נערה לאמרו בנעוריה בית אביה ובאה הקבלה כל שבח נעורים לאביה אשר משתבגר אין לאביה רשות בה ואין לו עליה שום רשות והלכה כר' יהודה:

אמר המאירי האב זכאי בבתו ר"ל נערה בקדושיה ר"ל להיותם שלו בכסף ר"ל שמקבל כסף קדושיה והוא שלו וכן בשטר לצור על פי צלוחיתו ובביאה ר"ל שנותן המארס לו מתנה שישיאהו בתו ויקדשנה בביאה או שמוסרה לו לקדשה בביאה בלא דמים ובתלמוד המערב אמרו בלשון זה לכשתקנה לי בתך יהא לך כסף בידי וזכאי במציאתה ר"ל אע"פ שנתארסה הואיל והיא עדין נערה זוכה האב עדין במציאתה ופירשו הטעם בגמרא משום איבה ובמעשה ידיה פירשוה בגמרא מדכתיב בתו לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף וכו' וכן להפר נדריה ר"ל עם שתוף הארוס ומקבל את גיטה אם נתגרשה מן האירוסין ועודה נערה אע"פ שאף היא יכולה לקבלו כמו שהתבאר בשני של קדושין דף מ"ג ע"ב ואינו אוכל פירות בחייה אם נפלו לה נכסים מבית אבי אמה שלא תקנו אכילת פירות אצל בעל אלא משום פירקונה ובת אצל אב בלאו הכי נמי פריק לה כמו שהתבאר בגמרא ומכל מקום לאחר מיתתה יורש את הכל ובתלמוד המערב שאלו אם נמצאת מציאה בשדה שלה אם הוא כמציאה ושתהא לאביה או כפירות ויהיו שלה הואיל והשדה זכתה לה ולא הובררה שם אלא לפי מה שראיתי לקצת מפרשים בביאור סוגיית תלמוד המערב נראה שלאביה הוא נשאת הבעל זוכה בכל אלו ר"ל במציאתה ומעשי ידיה ובהפר נדריה ועוד באכילת פירות וחייב במזונותיה ר"ל הבעל ובפירקונה אם נשבית ובקבורתה אם מתה מזונות תחת מעשה ידיה ופירקונה תחת פירות ובצרכי קבורתה במקום ירשת כתבתה ר"ל במקום ירשת נכסי צאן ברזל ולא במקום ירשת עיקר כתבה כמו שיתבאר למטה בסוגיית המשנה התשיעית ואע"פ שהמזונות מיהא מן התורה מכל מקום חכמים תקנו להיותם תחת מעשי ידיה עד שאם תאמר היא איני נזונת ואיני עושה שומעין לה ר' יהודה אומר אפילו עני שבישראל לא יפחות לה משני חלילין ומקוננת פירשו בגמרא שאם דרך משפחתה בהספד גדול ולשכור ספדנין וחלילין ומקוננות אע"פ שאין דרך משפחתו בכך עושה לה כמשפחתה שאינה יורדת עמו ואם דרך משפחתו בכך ולא דרך משפחתה עושה לה כמשפחתו שעולה היא עמו אף לאחר מיתה ואם דרך כל המדינה בכך כל שכן שעושה לה כמנהג המדינה ומכל מקום אפילו עני שבישראל שאינו יכול לקברה לפי כבודו וכבודה מכל מקום לא יפחות לה משני חלילין ומקוננת אחת:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה כמו שיתבאר במקומו ושאר הדברים שבסוגייא זו ומה שנתבלבלו בה המפרשים במה ששאלו ואימא לדידה וכו' וכן אימא הני מילי קטנה וכו' ושאר הדברים שבה כבר ביארנו הכל בראשון של קדושין:

בד"ה ואימא לדידה כו' אי לאו הוה שום משמעות מויצאה חנם שיהא כו' עכ"ל והא נמי קא קשיא ליה למקשה השתא דלא אסיק אדעתיה שום משמעות ואם כן אימא לדידה ויתורא דויצאה חנם נמי למאי אתא והשתא שפיר הקשו התוס' למאי דמשני השתא אביה כו' לא יתרץ כלום אקרא דויצאה חנם למאי אתא וק"ל:

בפרש"י בד"ה שייך ביה בידו ליטול ממון כו' למוסרה לביאת קדושין כו' עכ"ל מה שיש לדקדק בזה עיין בתוס' פרק אלו נערות ובפ"ק דקדושין ודו"ק:

תוס' בד"ה זכאי במציאתה כו' אבל מציאתה דקטרחא כו' וי"ל דמה להנך שכן האב נפסד כו' עכ"ל דאחדא מתרתי פרכינן הך פירכא כל דהו שהאב נפסד על ידיהן אבל לעיל אחדא מחדא לא פרכינן הך פירכא אלא פירכא גמורה דלא קטרחא ובפ"ק דקדושין פרכינן לה נמי אחדא מחדא ודו"ק:

ד"ה ואימא לדידה וכו' דאי כתב רחמנא כי יקח וכו' ר"ל וא"כ היכי קאמר הכא ואימא דידה הוי אם כן קרא אין כסף למאי אתא לאשמועינן דאשה נקנית בכסף מכי יקח נפקא דאין קיחה אלא בכסף דילפינן קיחה קיחה משדה עפרון:

בא"ד ואור"י וכו' ר"ל דמיתורא לא מסתבר ליה למילף שיהא שלו אי לאו משום משמעות בקרא דיהא של אב והא דאמרינן בפרק קמא דקדושין ואיצטריך למיכתב וכו' היינו לפי מסקנא דשמעתין דקאמר יציאה דכוותה קא ממעט וא"כ יש משמעות בקרא שהוא של אב וכן כתבו התוס' בקדושין דף ג':

בד"ה יציאה דכוותה קא ממעט וכו' עד מה התם נערה אף כאן נערה. נראה דר"ת מפרש הקושיא דפריך בגמרא ואימא לדידה ר"ל ואימא הא דקא מרבינן אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר היינו אב אימא הני מילי בקטנה דלית לה יד אבל בנערה דאית לה יד כספא לדידה הוה כדפריך על פסוק את בתי נתתי לאיש הזה ולכך מסיק בשמעתין יציאה דכוותה קא ממעט מה התם נערה אף כאן נערה ולכך הקשו התוס' דאכתי תקשי ואימא לדידה הוי כפי' הקושיא לפרש"י לפירוש הראשון וגם משמעות הלשון ואימא לדידה לא משמע כפי' ר"ת וזה כוונת התוס' בקדושין דף ד' במה שכתבו שם בסוף דבור המתחיל יציאה דכוותה וכן משמע לשון הקושיא עיין שם:

מתני' האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף וכו' להכי בקדושיה בכסף לאשמועינן דאפילו נערה שקבלה היא עצמה כסף קדושיה הויא של אביה ובגמ' שקיל וטרי בה וכדבעינן למכתב בס"ד כנ"ל ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל בקדושיה בכסף. שכסף קדושיה שלו. ע"כ. ולא הוה סגי במאי דהוה תני בקדושיה דהא כבר תני בהדיא בריש קדושין הנהו קדושין אלא משום דאיכא לאפלוגי בינייהו ואינן דומין זה לזה וכדפרש"י להכי פריט ותני בכסף בשטר ובביאה כנ"ל:

וז"ל ה"ר יהונתן הכהן ז"ל האב זכאי בבתו בכסף כלומר שכסף קדושיה שלו בשטר אם כתב לו על הנייר דבתך מקודשת לי יכול האב לקבל ממנו השטר ומקנה אותה לו בו וכן מקבל הכסף מידו והיא נקנית לו בו בביאה זכאי למסרה לו לבא עליה לשם נשואין ואם אומר לו הילך עשרים דינרים ומסור לי בתך להתקדש בביאה הרי היא שלו ובפ"ק דקידושין מפרש דבכל הני מתקדשת וכו'. ע"כ: זכאי במציאתה להכי חזר ותנא זכאי במציאתה משום דמדינא לית ליה בגווה זכות במציאתה אלא משום איבה אי נמי כי היכי דליתני עליה נשאת יתר עליו הבעל וכו' פי' דמלבד שהבעל זוכה בכל השנויים למעלה יתר עליו הבעל וכו' ואי לא הוה תני זכאי במציאתה הוה משתמע דקאי נמי אבקידושיה בכסף וכו' והא ודאי לא שייך לגבי בעל להכי פתח ואמר נמי וזכאי במציאתה והשתא שפיר קתני נשאת יתר עליו הבעל וכו' וכדכתיבנא כנ"ל: ומקבל את גיטה פי' בנתגרשה מן האירוסין אבל מן הנשואין כיון שנשאת שוב אין לאביה רשות בה. הרשב"א ז"ל: ואינו אוכל פירות בחייה ומשום איבה נמי לא תקינו רבנן פרי לפי שהאב לא יהיה קפיד עמה בדבר גדול כזה. ה"ר יהונתן הכהן ז"ל. ולא תטעה לומר דלהכי תנא בחייה לומר דבחייה דוקא הוא דאינו אוכל ושוב לאחר מיתתה יאכל פירות דהא ודאי ליתא דהגוף נמי יורש דהאב יורש את בתו אלא ה"ק בחייה דאילו מתה הרי הוא יורשה מכל וכל וכן פרש"י ז"ל בחייה. אלא אם כן מתה והוא יורשה. ע"כ. ולא הוה צריך למתני בחייה אלא משום דבעי למתני נשאת יתר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה להכי תנא נמי גבי אב בחייה. ואין להקשות אמאי לא תנא נמי האב זכאי בירושתה דהא לא קתני אלא מאי דזכאי בבתו בקטנות ובנערות דאילו ירושתה אפילו בבוגרת נמי איתיה ומכל מקום האריך התנא קצת דקתני בחייה לאורויי נמי דזכאי בירושתה כנ"ל: וחייב במזונותיה לקמן בגמרא אמרינן דפרקונה תחת פירות והלכך קשה קצת דהוה ליה לאקדומי פרקונה לאסמוכי אמאי דתני יתר עליה הבעל שאוכל פירות בחייה. ויש לומר דפרקונה לא שכיח דאפשר שלא תשכח לעולם ומיהו מזונות שכיח ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל וחייב במזונותיה ובפרקונה. אם נשבית שהוא תנאי ב"ד וכו'. ואם תשאל אם כן הוה ליה לאקדומי קבורתה דודאי אתי דאילו שבייה אפשר דלא אתיא לעולם. תשובתך להכי אקדים פרקונה שהוא תנאי ב"ד כדתנן במתניתין דאילו קבורתה לא תנן במתניתין אלא דאמרינן לקמן קבורתה תחת כתובתה וכו' וכן כתב רש"י ז"ל. ועוד דפרקונה תחת פירות ופירות שכיחי וקבורתה תחת כתובתה דהיינו נדוניה ואשה שיש לה נכסי מלוג לא שכיחי הילכך אקדים פרקונה אף על גב דדילמא לא אתאי משום דקבורתה הויא תחת מידי דלא שכיח וכדכתיבנא כנ"ל. ודוק ותשכח בלשון רש"י ז"ל: גמרא הך שמעתתא עיקרה בקידושין ולכך נקצר כאן: ואימא לדידה הוי פירש"י ז"ל וקרא כי אתא לאשמועינן אתא שהיא נקנית לבעל בקידושי כסף והכי מדרשא אין כסף ביציאה זו אבל יש כסף ביציאה אחרת ולעולם דידה הוי. ע"כ: וכתבו תלמידי הרשב"א ז"ל בפ"ק דקדושין וז"ל אין כסף ביציאה זו לא לה ולא לאדון אבל יש כסף ביציאה אחרת לדידה. ואם תאמר כי נפקא מאדון זה נמי יש כסף לדידה דהיינו הענקה וי"ל אין היציאה תלויה באותו כסף אלא צדקה בעלמא אבל יציאתה מאביה תלויה היא בכסף. וא"ד ואימא לדידה וה"ק כשיוצאה מאדון זה אין לה כסף מאביה שהיא נכנסת ברשותו אבל יש לה כסף ביציאה אחרת מבעל שנכנסת לרשותו. ואם תאמר אי לדידה ג"ש דקיחה קיחה למה לי דבשלמא כי אמרינן לאביה אצטריך כי יקח דלא תימא דיהבה איהי לאביה וקדשה נפשה בשטר ובביאה אבל לא מקנייא בכסף לבעל אלא אי אמרת דלדידה הוא דיש כסף הא ודאי למקנייא ביה הוא דיהיב לה בעל כי יקח למה לי ויש לומר רב לית ליה ג"ש דקיחה קיחה תדע דאמרינן לקמן ותנא מייתי לה מהכא כי יקח וגו' משמע דלא מייתי לה מהכא מיהו תנא ודאי אצטריכא ליה דרב דלא תימא קידושין דידה הוו ואצטריכא ליה ג"ש דכי יקח דלא תימא דיהבא איהי לאבוה וכו' כדלקמן וכי אמרינן ותנא מייתי לה מהכא לאו למימרא דתנא לא דריש דרב דהא מצרך צריכא ליה כדכתיבנא אלא למימר דרב לית ליה הך ג"ש דהאי תנא. ע"כ: והקשו עוד בתוספות ז"ל היכי מצי פריך הכא שיהא שלה הא אמרי' בריש קידושין אצטריך למכתב כי יקח ואצטריך למכתב ויצאה חנם דאי כתב רחמנא כי יקח הוה אמינא קידושין דידה הוו כתב רחמנא ויצאה חנם. ותירצו דהתם מיירי אליבא דמסקנא דשמעתין דאמרינן מסתמא יציאה דכוותה קא ממעט אבל אם לא היה שום משמעותא מן הפסוק שיהיו של אב מייתורא לא הוה אמרינן שיהו שלו דאטו בשביל שאין אנו יודעין לדרוש הפסוק נאמר דאתא קרא יתירא ליתן ממון ראובן לשמעון ע"כ. כן כתב הרא"ש ז"ל. ונ"ל דאיברא דהך צריכותא דתלמודא היינו למסקנא דשמעתין כמו שכתבו התוספות ומיהו לא מייתרא קרא דאי מכי יקח הוה אמינא דלא מקנייא בכסף אלא אשה דברשות עצמה דמקדשה נפשה לבעל אבל נערה או קטנה ברשות אביה אימא דלא מקנייא בכסף דכדי להוציאה מרשות אביה לא סגי בכסף אלא בביאה להכי אצטריך ויצאה חנם אין כסף אפילו דלדידה ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל ואימא לדידה וקרא כי אתא לאשמועינן אתא שהיא נקנית לבעל בקדושי כסף וכו'. אם כן יש לפרש דהכי פריך דאימא לדידה פירוש דפשיטא דכי מקדש לה דדידיה הוי ומיהו אימא דגם היא תוכל לקדש עצמה ומהוי לדידה כשמתקדשת היא את עצמה וכן יש לדייק מלשון רש"י ז"ל דכתיבנא ולקמן נאריך בזה בס"ד:

השתא אביה מקבל קידושיה וכו' הקשו בתוספות למאי דס"ד השתא אמאי אצטריך ויצאה חנם דמקדשה בכסף שמעינן מכי יקח ומאת בתי שמעינן דלא הוי לדידה ושמא אי לאו ויצאה הוה אמינא דיפה כח האב דמקדשה בנתינה לבד ואינו צריך אפילו כסף וכדכתיב את בתי נתתי והא דכתיב כי יקח וילפינן קיחה קיחה היינו כשהיא מקדשת את עצמה כנ"ל:

ואימא הני מילי קטנה וכו' הקשה רש"י ז"ל דהא גבי מוציא שם רע כתיב וההיא נערה כתיב התם כדכתיב ואמר אבי הנערה וגו' את בתי נתתי לאיש וגו' והמוציא שם רע על הקטנה פטור ומעונשין לא קשיא ליה דהא כתיב והוציאו את הנערה וגו' וסקלוה דאיכא לשנויי דהא ע"כ קרא מיירי נמי אף על גב דהשתא בוגרת דסרחה ולבסוף בגרה בסקילה דכתיב הנערה שהיתה כבר וכדאמרי' לעיל וכיון שכן איכא למימר נמי דסרחה כשהיתה נערה ונתקדשה כשהיתה נערה. ומיהו ממוציא שם רע דכתיב ואמר אבי הנערה איכא לאקשויי שפיר דע"כ קרא איירי בנערה דוקא דאילו הוציא עליה שם רע שזנתה כשהיא נערה ועכשיו היא בוגרת הרי הוא פטור דהא לא מצית מקיימה ונתנו לאבי הנערה. ותירץ רש"י ז"ל דה"ק קרא את בתי נתתי לו בקטנותה ועתה נערה פירוש לפירושו להכי קאמר האב דנתתי לו בקטנותה ועתה נערה לומר דהרי היא ברשותו מתחלה ועד סוף דאפילו עתה הרי היא נערה ועדיין רשותו עליה דאפילו תימא שהיא יכולה לקדש עצמה מכל מקום אביה נמי יכול לקדשה ושתי ידים זוכות בה וכיון דמתחלה נתתיה לו כשהיא קטנה אף על גב דעתה היא נערה מכל מקום לא יצאה מרשותו לגמרי ומיהו אילו נתנה לו כשהיא נערה דילמא אינו הדין כן ולא ינתן מאה כסף לאבי הנערה דנערה יש לה יד ואיהי מקדשת נפשה ואיהי תשקול כספה כנ"ל פי' לפי' רש"י ז"ל. והתוספות הקשו בענין אחר דקרא בבת עונשין איירי והיכי פריך תלמודא ואימא הני מילי קטנה והילכך לא מצי לשנויי דקרא ה"ק את בתי נתתי כשהיא קטנה ועתה היא נערה דגבי עונשין לא בעינן שתהיה נערה עכשיו בשעת סקילתה דאף על גב דהרי היא בוגרת מכל מקום הרי היא בסקילה דהכתיב הנערה שהיתה כבר ואף על גב דעתה היא בוגרת וכיון שכן ע"כ לא מצי לשנויי אלא דקרא ה"ק את בתי נתתי כשהיא קטנה בלחוד וקשיא להו לתוספות על זה דאם כן כיון דלא אתא קרא אלא לקטנה בלחוד אמאי אצטריך קרא השתא זבוני מזבין לה כסף קדושיה מבעיא. ולשיטת רש"י ז"ל כפי מאי דפרישנא ניחא ולהכי נדו התוספות משיטתו של רש"י ז"ל משום דלא מכרעא טובא ההיא דמוציא שם רע כדי לאקשויי מיניה דדילמא ס"ל למקשה דמוציא שם רע על הקטנה חייב והכי פריך ואימא הני מילי קטנה וכו' פי' דמוציא שם רע על הקטנה חייב ומיהו מעונשין מקשו שפיר דפשיטא ודאי דלכ"ע קטנה לאו בת עונשין היא כנ"ל. וכל זה כתבתי לפי דרכנו שאין דרך התוספות לפרש כפירושו של רש"י ואין מזכירין את שמו ז"ל לכך צריך לחלק בכיוצא בזה בין מה שכותב רש"י ז"ל למה שכותבין התוספות ז"ל:

ומיהו הריטב"א ז"ל כתב וז"ל ואימא ה"מ קטנה דלית לה יד אבל נערה וכו'. והקשה רש"י ז"ל דהא ע"כ קרא בנערה מיירי דקטנה לאו בת עונשין היא. ותירץ דה"ק דדילמא כי כתיב את בתי נתתי בשקדשה בעודה קטנה והגדילה וזנתה. והקשו בתוספות דהא לקמן אמרינן בהדיא שיכול האב למסרה לחופה בעודה נערה והיינו משום דכתיב את בתי נתתי כפירש"י ז"ל לקמן ואמאי לא פרכינן דדילמא קרא בקטנה מיירי לכך פירשו דה"ק דדילמא ה"מ קטנה דלית לה יד כי עכ"פ זכאי האב בקדושיה והוא הדין לנערה כשהאב מקדשה אבל כשהיא מקדשת עצמה היא תשקול כספה והיכי פסיק ותני האב זכאי בבתו בקדושיה. ע"כ:

וז"ל הרא"ש ז"ל ואימא הני מילי קטנה אף על גב דקרא בבת עונשין איירי ה"ק את בתי נתתי לאיש הזה כשהיתה קטנה ואם תאמר הא קטנה לא אצטריך קרא דהשתא זבוני וכו'. ובכה"ג פריך לקמן גבי מעשה ידיה לאו פירכא היא דמה ענין כסף קדושיה למעשה ידיה דשאני התם דמעשה ידיה הוא מפקיע במכירה זו אף על גב דקדושין נמי מפקיע במכירה שיכול האדון ליעדה התם אין האב מקבל ממון תחת הקדושין אלא שהאדון מייעדה בכסף קנייתה ועוד קרא דאת בתי נתתי וגו' לאו להכי הוא דאתא שמקבל קדושיה דאם כן במסקנא דדרשינן אפילו נערה למאי אצטריך אלא עיקר קרא אצטריך לכדאמר רב הונא מנין לאב שנאמן לאסור את בתו כדאמרינן לעיל בפרק האשה והא דדרשינן מיניה דאביה מקבל קדושיה היינו מפשטיה דקרא את בתי נתתי לאיש הזה. ע"כ: וז"ל תלמיד הרשב"א ז"ל בקדושין. ואם תאמר קטנה אמאי צריכה קרא השתא זבוני מזבין לה קדושיה מבעיא לא היא דמאי קא מדמית קדושין דאסר לה איסור עולם לזבוני שאין מוכר בה אלא מעשה ידיה עד ימי שעת נערות שעדיין כי נפקא לה מאדון תיקום ברשותה עד ימי בגרות מיהו מעשה ידי קטנה ודאי איכא למילף ממכירה דהשתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה מבעיא דכי לא זבנה מעשה ידיה כשהיא קטנה שלו כדאיתא בפרק נערה. ואם תאמר לרבי יוסי בר יהודה דאמר מעות ראשונות לקדושין נתנו קדושי קטנה אמאי צריכי קרא. יש לומר שאני קדושי ייעוד דכיון דעיקר מעות מדזכי ליה רחמנא לזבונה מגו דחיילי זביני בההוא כספא חיילי בה נמי מת האדון ולעולם הוה אמינא שאין האב זוכה בקדושין עוד יש לומר דאף על גב דלקדושי קטנה לא אצטריך קרא דאת בתי נתתי לאשמועינן דזכי לה רחמנא לאב למסרה לחופה קא אתי דהא ע"כ למסקנא דאמרינן יציאה דכוותה קא ממעט את בתי נתתי למגמר חופה קא אתי. ע"כ. נמצא בו מקומות מטושטשות: כל שבח נעורים לאביה פי' מדזכי ליה רחמנא בהפרת נדרים שהיא איסורא ילפינן דלקדושיה נמי זכי לה וכיון דאיהו מקבל קדושיה ודאי איהו שקיל כספא. תלמיד הרשב"א ז"ל בפ"ק דקדושין. ורש"י ז"ל כתב שם וז"ל בנעוריה בית אביה. הכי דריש לה כל זמן שבנעוריה היא של אביה דכל שבח הבא לה לאביה הוא. ע"כ. ומשמע לי דייתורא דקרא קא דריש דהא כתיב ואשה כי תדור וגו' בבית אביה בנעוריה ואם הניא אביה אותה ביום שמעו וגו' וכיון שכן למה לי למכתב תו בסוף הפרשה בנעוריה בית אביה אלא למדרש דבעלמא הכי דריש לה כל זמן שבנעוריה היא של אביה וכו' וכדפרש"י ז"ל כנ"ל:

אלא ההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב ואם תאמר אם כן קרא יתירה למה לי והא כתיב ואם הניא אביה כו' וכדכתיבנא. ויש לומר דמסקנא דקושיא היא וה"ק דע"כ לרב הונא הכי אית לך למימר וכיון שכן לרב הונא כסף קדושיה בנערה מנלן דלאביה ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל אלא ההיא בהפרת נדרים כתיב. מסקנא דקושיא היא ולא שינוייא הוא. ע"כ. ודוק דלקמן בגמרא דילפינן הפרת נדרים מדכתיב בנעוריה בית אביה הוקשה לו לרש"י ז"ל דהא בהדיא כתיב כי הניא אביה אותה. ותירץ ז"ל וכדאיתא לקמן ואילו הכא לא הוקשה לו ז"ל כלל וקל להבין. ועוד היה נראה לפרש שמעתין דמעיקרא קא דריש דבנעוריה כל שבח נעוריה לאביה פי' מייתורא דקרא קאמר הכי כל זמן שבנעוריה היא של אביה כלומר ללמדך אבעלמא כל שבח נעורים לאביה ולכך פריך שפיר מהא דרב הונא דמעשה ידיה נמי נילף מהתם ושוב מהדרינן אלא ההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב פי' לא מייתרא קרא לומר דכל שבח נעורים לאביה אלא אתא קרא למילף דומיא דהפרת נדרים דהיינו איסורא מאיסורא ולהכי לא ילפינן אלא קדושין דאביה יכול לקדשה דהיינו איסורא וכמו שפי' תלמיד הרשב"א ז"ל וכדכתיבנא. וכן הקשו בתוספות וממילא שמעינן דכספא דאביה הוי כדאמרינן לעיל השתא אביה מקבל קדושיה וכו' ומיהו מעשה ידיה לא ילפינן מהפרת נדרים דהיינו ממונא מאיסורא וכדמפרש ואזיל תלמודא ולהאי שיטתא כוליה שקלא וטריא דבתר הכי וכ"ת נילף מקנסא וכו' לא קאי אקידושין אלא אמעשה ידיה וכן פירשו תוספות ריד התם בפרק קמא דקדושין וכדבעינן למכתב בס"ד וקשיא טובא לשיטה זו דאם כן מאי קא מסיק אלא מסתברא דכי ממעט רחמנא יציאה דכוותה וכו' והא שפיר משנינן לה במאי דאמרינן אלא ההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב וכדפרכינן ויש לפרש דהיינו קושיא מעיקרא דכי משנינן אמר קרא בנעוריה וכו' כל שבח נעורים וכו' אכתי הוה צריכנא לדרשא דמעיקרא ויצאה חנם וכו' דאכתי הוה אמינא דדילמא שבח דמגופה הויא לאביה כגון מעשה ידיה וחבלתה אבל קידושין דמעלמא קא אתי לה כדאמרינן בפ"ק דקדושין לאו בכלל שבח נעורים איתיה ולא הוי אלא ביה ולכך אצטריך ויצאה חנם וכו' וכדשניא מעיקרא אלא כדי לאכרוחי דלא נימא הני מילי קטנה כו' וכדאקשינן מעיקרא הוא דמשני מבנעוריה בית אביה ועיקר סמוכי אדרב יהודה אמר רב דמייתי לה מויצאה חנם וכו' והיינו דלא קאמר אלא אמר קרא בנעוריה כו' ומיהו אי ילפינן לה מהפרת נדרים וכדאסיק ומשני דהויא איסורא מאיסורא וכדכתיבנא ולא אתא למעשה ידיה כלל מעתה אין אנו צריכין לדרשא ויצאה חנם והכי קא פריך תלמודא אלא ההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב פי' וממה נפשך תיקשי דאי בעית למימר דבהפרת נדרים הוא דכתיב ולא תילף מינה מידי מעתה תיקשי קושיין דמעיקרא בכסף מנלן ואי בעית למימר דשפיר נילף מהפרת נדרים לענין קדושין וכדכתבינן אם כן תקשי למה לי לדרשא דויצאה חנם כלל ושקיל וטרי תלמודא ומסיק אלא מסתברא כו' פי' ולעולם לא ילפינן מהפרת נדרים כלל אלא מויצאה חנם כן נראה לפרש שמעתין ורש"י ז"ל לא פי' כן וזהו שכתב ז"ל אלא ההיא בהפרת נדרים הוא דכתיב. מסקנא דקושיא היא ולא שינויא הוא. פי' ולא פריך בדרך ממה נפשך כלל וכדפרישנא וקל להבין: ממונא מאיסורא לא ילפינן הקשו בתוספות נילף שיוכל אביה לקדשה מהפרת נדרים דקדושיה נמי הוי איסורא וממילא שמעינן דכסף דאביה הוי כדאמרינן לעיל אביה מקבל קדושיה ואיהי שקלא כספא. ואין לתרץ דבשלמא כדאתיא מייתורא דקרא דיכול לקדשה עבידנא ק"ו דאביה זכתה לו תורה דמקבל קידושין ואיהי שקלא כספא אבל כי ילפינן לה מהפרת נדרים דוקא לענין איסורא הוא דילפינן לה ולא לענין ממונא כלל דהא כי אמרינן הכי לעיל היינו כדילפינן לה מאת בתי נתתי והא קאמרינן לעיל דעיקר קרא לאסור את בתו קא אתיא וכמו שכתבו התוספות לעיל ואפ"ה עבידנא ק"ו ואמרינן השתא אביה מקבל קידושיה וכו' והדרא קושיין לדוכתא ותירצו בתוספות דכיון דע"כ נפיק דינא דממונא מהאי איסורא דבע"כ איהו שקיל כספא הלכך לא ילפינן דלא ילפינן מאיסורא גרידתא איסורא דאית בה ממונא: והרא"ש ז"ל תירץ דלעולם פשיטא ליה דיכול האב לקדשה מקרא דאת בתי נתתי וגו' כדלקמן דזכי ליה רחמנא לאב לממסרה לחופה וע"כ בנערה איירי דאי בקטנה וזינתה קודם נשואין לא בת עונשין היא ואי זינתה לאחר נשואין כי גדלה מיתתה בחנק וכמו שיכול למוסרה לחופה הכי נמי יכול למוסרה לקידושין והא דמבעיא ליה כסף קדושיה אי דידיה הוו אי לאו ה"פ לעיל כשהיא מתקדשת עצמה יהו הקידושין שלה. ע"כ:

וכ"ת נילף מבושת ופגם שאני בושת ופגם וכו' ואם תאמר והא בושת ופגם מקידושין ילפינן כדאיתא בפירקין דלעיל היכי מוכחין קידושין מינה ויש לומר לתירוץ התוספות דלכ"ע יכול האב לקדשה אף כשהיא נערה ושפיר ילפינן מינה לבושת ופגם שבידו לביישה למוסרה למנוול ומוכה שחין ואנן השתא לכסף קידושיה הוא דבעינן למילף מכסף בושת ופגם ולפי' רש"י ז"ל יש לפרש דבשת ופגם יליף מקדושי קטנה שהיה בידו לקדשה למנוול ומוכה שחין כשהיא קטנה שמביישה ופוגמה גם בנערות. הריטב"א ז"ל: וז"ל תלמיד הרשב"א ז"ל בפ"ק דקידושין. וכ"ת נילף מבושת ופגם ק"ל והא בושת ופגם לא קי"ל דלאבוה הוו אלא משום דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין דאכתי לא קי"ל דאביה מקבל קדושיה ושמעתי בשם רבינו האי גאון זל"ה דבושת ופגם דנערה אתיא מקדושי קטנה דאיבעי מסר לה כשהיא קטנה למנוול ומוכה שחין בשתה עליה בימי נערותה. וכ"ת אם כן בושת ופגם דבוגרת נמי להוו דאב שאני בוגרת דנפקא לה לגמרי מרשות אב ומתוך שאין לו רשות בה לא זכי ליה רחמנא נמי בושת ופגם. והקשה מורי נר"ו על זה נילף מקידושי קטנה גופייהו דאי בעי הוה מקדש לה כשהיתה קטנה והוה שקיל כסף קידושיה והוה מתסרא השתא בהנהו קידושין ולא הוי מצי לדחויי ליה שאני בושת ופגם דאבוה נמי שייך בה צערא בגווה. ור"י ז"ל פי' שאני בושת ופגם דאבוה נמי שייך בה דאי בעי מסר לה למנוול וכו' נראה דלפרוקי קושיין קא אתי הרב וה"ק לא נפקא לן בשת ופגם דלאביה אלא משום דאיהו שייך בה דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין והשתא דלא קמו לן קדושי בשת ופגם נמי לא קמו לן וצ"ע. ע"כ: וז"ל הרמב"ן ונילף מבשת ופגם פי' מבשת ופגם דאי בעי מסר לה השתא כשהיא קטנה למנוול ומוכה שחין דהא האב זכאי בבתו בקידושי' כשהיא קטנה דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה כדאמרן לעיל וכדפרכינן באידך פירקין ודחינן שאני בושת ופגם דאבוה נמי שייך בהו דאיהו נמי אית ליה בושת ופגם בדידה ואי קשיא לך אלא מעתה ביישה בעני בן טובים הכי נמי דיהיב בושת לבני משפחה איכא למימר שאני התם דלאו בגופה הוא אבל בתו בגופיה ואם תאמר אי הכי ניתיב לדידה ולדידיה כדעביד באשתו אנן הכי קאמרינן ליכא למילף קדושין דלא שייך ביה כלל מבושת ופגם דשייך ביה א"נ שאני התם דאביה שייך ביה כלומר דאיהו מצי מסר לה למנוול ומוכה שחין ומצי לפגמה ולביישה כך פירש"י ונכון היה הדבר אלא שבמסכת קדושין אמרינן בהדיא דאביה נמי אית ליה צערא בגווה והכי איתא בכולהו נסחי: והרא"ה ז"ל כתב וז"ל שאני בושת ופגם דאביה נמי שייך ביה מסתברא דה"ק דאביה נמי אי"ל בושת ופגם ולא למימרא דמ"ה ליהוי דידיה דשקיל ליה דאפי' בבעל דהקי"ל דהוי כאשתו אמרינן לקמן דלא שקיל ליה לכוליה בשתה אלא הכי קאמרינן כיון דשמעינן ליה לבושת ופגם דהוי דידיה מתוך שבידו למסרה למנוול ומוכה שחין כדאיתא לעיל ליכא למגמר מיניה דשאני התם דאיכא חומרא שכן אף הוא יש לו בושת ופגם. אבל רבינו שלמה ז"ל פירש דה"ק שאני בושת ופגם דאביה נמי שייך ביה דמהאי טעמא שמעינן ליה דהוו דאב מתוך שבידו למסרה למנוול ומוכה שחין וכיון שכן תו ליכא למגמר מיניה דשאני התם דאיכא האי טעמא דאמרן מיהו במסכת קידושין בכולהו נוסחי גרסינן שאני בושת ופגם דאביה נמי אית ליה צערא בגויה והאי לישנא אתיא כלישנא קמא: וז"ל הריטב"א ג"ה והיא גרש"י ז"ל שאני בושת ופגם דאביה נמי שייך בה כלומר שבידו לביישה ולפגמה ולמסרה למנוול ומוכה שחין ויש גורסין שאני בושת ופגם דאבוה נמי אית ליה צערא בגויה ויש שפי' כן בגרסא הראשונה לומר דאבוה נמי שייך בבשתה ובפגמה שיש לו בושת ופגם בזה ויש מקשים דמטעם זה למה יהיה שלו דהא בעל לגבי אשתו דאית ליה בשת בבושתה ואין לו אלא שליש כדאיתא בפ' החובל ויש לומר דזכות אב שאני שיפה כחו בכמה דברים וכיון דשייך בקצת זכי ליה רחמנא כוליה והגירסא הראשונה ופירושה הוא הנכון. עד כאן: אלא מסתברא דכי ממעט קרא יציאה דכותה ממעט ק"ל דהא גבי אב לא ממעט קרא מידי אדרבה רבי ביה קרא שיש לו כסף וי"ל דמיעט מתורת אדון ומשפטו קאמרינן כן פרש"י ז"ל ועוד י"ל דאעיקר קרא קיימינן דכי כתב רחמנא גבי אדון אין כסף מיעט אותו מדין אב שלא יהא לו כסף ביציאה זו כמו שיש לאב ביציאה שלו כנ"ל. הריטב"א ז"ל: יציאה דכוותה קא ממעט פי' סברא הוא דלגמרי קא ממעט מדין הך יציאה דהתם דאין כסף לאדון זה ביציאתה אבל יש כסף לאדון אחר ביציאתה ממנו להכי נמי גמרינן מההיא יציאה מה התם בנערה הכא נמי להאי אדון מרבינן כסף בנערה דהא דכוותא מתמעט לגמרי דאל"כ לא ידענא דבנערה איירי וכן פר"ח וכיון דשמעינן דכסף קידושיה שלו ממילא שמעינן דמקבל קדושיה דסברא איהו שקל כספא ואיהי מקבלה קידושין: התם לגבי אדון נפקא ליה מרשות אדון לגמרי דשוב אין לו רשות במעשה ידיה הלכך דין הוא שאם היה שם כסף יהיה של אדון אבל הכא אכתי מחסרא מסירה לחופה ולא יצאה מרשות האב כלל ואינו מפסיד כלום בקידושין הללו א"כ למה יהיה הכסף שלו ומשני בהפרת נדרים מיהא נפקא לה מרשותיה הלכך הוא מפסיד ביציאה זו הלכך דין הוא שיהא הכסף שלו ולהכי נמי לא משני לענין אכילת תרומה מיהא נפקא ליה מרשותו ואם היא בת כהן ונתארסה לישראל אינה אוכלת בתרומה כדאיתא ביש מותרות משום דבעי לאשכוחי שהאב נפסד ביציאה זו שאינו יכול להפר נדרים דומיא דיציאת האדון א"נ אשמועינן דין השוה בכל הנשים. הרא"ש ז"ל:

משנה האב זכאי בבתו וכו' ופרש"י בקטנות ונערות והא דקתני סתמא היינו משום דאמתני' דריש פרקין סמיך דהתם אשמעינן דבגרות מוציא מרשות אב וכדפרישית לעיל במתניתין דהמארס את בתו ע"ש:

בגמרא בכסף מנא לן אמר רב יהודה אמר קרא וכו' כל הסוגיא פירשתי בפרק קמא דקידושין דף ג' באריכות עיין שם וכאן באתי בקצרה לפי ענין הסוגיא ולחדש קצת דברים והרוצה לעמוד על עיקרן יעיין שם:

בתוספות בד"ה ואימא לדידה תימא היכי מצי למימר וכו' הא אמרינן בפ"ק דקדושין ואיצטריך למיכתב כי יקח עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל דהא דמקשה הכא ואימא לדידה היינו משום דמכי יקח לחוד ליכא למילף כלל דכסף קונה דהא כתיב כי יקח ובעלה ואיכא למימר עד דמקדש והדר בעיל כדאיתא בקדושין אבל לבתר דשמעינן מאין כסף דכסף לחוד קונה א"כ ע"כ הא דכתיב ובעלה היינו דביאה לחוד נמי קונה והא דקאמר בפ"ק דקדושין צריכותא אחרינא ולא קאמר הכי היינו משום דהתם בעי למימר אפי' למאן דיליף קדושי ביאה מבעולת בעל דביאה לחוד קונה ולפ"ז שפיר שמעינן מכי יקח דכסף לחוד נמי קונה משו"ה איצטריך התם למימר דאי כתיב כי יקח הו"א לדידה ובזה נתיישב ג"כ מה שהניחו התוספות בתימה בדיבור הסמוך בד"ה השתא אביה דוודאי אי לאו דכתיב ויצאה חנם מכי יקח לא הוי שמעינן קדושי כסף דקונה לחוד דהו"א עד דמקדש והדר בעיל והא דכתיב את בתי נתתי דאיירי במש"ר אלמא דקודם ביאה כבר היא ארוסה הוי מוקמינן לה בקדושי שטר כדאיתא בפ"ק דקדושין דף ט' ע"ב ומש"ה איצטריכו כולהו ודו"ק:

בגמרא ואלא הא דאמר רב הונא אמר רב וכו' מה שיש לדקדק בזה ממציאתה ואכילת פירות כתבתי בפ"ק דקדושין ויבואר קצת בסמוך אלא דיש לי לדקדק מאי מקשה הכא לענין מעשה ידיה ל"ל קרא דהא איצטריך קרא לענין שיכול האב לכופה למעשה ידיה כמו אמה שהאדון יכול לכופה דלהכי זבנה והא מילתא לא שמעינן כלל מבנעוריה בית אביה תו יש לי לדקדק אהא דמסיק אלא בהפרת נדרים כתיב ומקשה עלה ונילף מיניה ומאי קס"ד דנילף מהפרת נדרים הא קמן דבעל מיפר נדרי אשתו ואע"ג דמדאורייתא לא זכה הבעל בשום דבר משל אשתו ואף שבפ"ק דקדושין כתבתי דהיינו הא דמסיק ממונא מאיסורא לא ילפינן מ"מ אין זה מוכרח ועוד דאכתי מעיקרא מאי קסבר והנראה בזה דודאי לא בעי למילף עיקר מילתא מהפרת נדרים אלא דוקא לבתר דגלי קרא דאין כסף שזוכה מיהא בכסף קדושין בבתו הקטנה א"כ ילפינן שפיר מבנעוריה בית אביה דכתיב בהפרת נדרים לגלויי מילתא בעלמא דכל זמן שהיא בנעוריה מיקרי בית אביה ולענין מעשה ידיה נמי הכא אמסקנא קאי דמסקינן בסמוך דהא דיליף רב הונא מהקישא דבתו לאמה דמעשה ידיה לאביה היינו דוקא לענין נערה דלקטנה לא איצטריך קרא השתא זבוני מזבין לה וא"כ מה"ט גופא דמצי מזבין לה למעשה ידיה מוכח שהאב יכול לכופה למעשה ידיה דאל"כ היאך מצי מזבין לה למי שיכול לכופה וכמו שאפרש לקמן. ולפ"ז א"ש דלמאי דס"ד דבנעוריה בית אביה היינו בשבח נעוריה מקשה שפיר ארב הונא ל"ל קרא דמכיון דבקטנה ע"כ מעשה ידיה לאביה ויכול לכופה אם כן נערה נמי נילף מבנעוריה בית אביה דאכתי לכל מילי היא ברשות אביה בנערות כמו בקטנות והא דקאמר וכ"ת ניליף מיניה ולא קשיא ליה מה"ט אכתי לרב הונא קרא ל"ל למעשה ידיה נ"ל דלהא מילתא לא שייך למילף מהפרת נדרים דאיכא למימר דוקא קטנה דמצי מזבין לה משו"ה יכול לכופה למעשה ידיה מהאי ק"ו גופא משא"כ בנערה דאין יכול לכופה איצטריך הקישא דבת לאמה כן נ"ל ועיין במ"ש בזה פרק אלו נערות דף מ' ע"ב ובפ"ק דקידושין:

קונטרס אחרון ע"ב גמרא ואלא הא דאמר רב הונא אמר רב מנין שמעשה הבת לאב כו' מה אמה מעשה ידיה לרבה וכתבתי דמהאי הקישא משמע שהאב יכול לכוף את בתו למעשה ידיה דומיא דאמה ומסברא נמי אי לאו שהאב יכול לכוף את בתו למעשה ידיה היאך מצי מזבין לה למי שיכול לכופה ועפ"ז כתבתי ג"כ ליישב קושיית העולם בהא דאמרינן וכ"ת נילף מיניה אף דבלא"ה פירשתי יפה בפ"ק דקידושין ע"ש:

שם מה לבושת ופגם דאבוה שייך ביה עיין מ"ש בזה בפ"ק דקידושין ולעיל דף מ' ע"ב:

בתוספות בד"ה זכאי במציאתה משום איבה מדאורייתא עכ"ל ומ"ז בס' מג"ש כתב דמציאת קטנה לאביה מדאורייתא מהקישא דבתו לאמה למ"ד בפ"ק דב"מ דמציאת אמה לרבה והאריך לתמוה על ל' התוספות בדיבור הסמוך שכתבו דמציאת קטנה נמי משום איבה ע"ש באריכות ולענ"ד אין זה מוכרח דאדרבה איפכא מסתברא דאף למ"ד בפ"ק דמציעא דמציאת אמה לרבה. היינו נמי מדרבנן לבתר דקים לן הכא דהאב זוכה במציאת בתו וא"כ מה"ט גופא כשמכרה האב לאדון מכר לו נמי זכות מציאה שיש לו בה משא"כ כל כמה דלא קים לן שהאב יש לו זכות במציאת בתו מהיכי תיתי נאמר דמציאת אמה לרבה ומנ"ל הא ואדרבה נראה מלתא דפשיטא שאין האב יכול למכור אלא מה שהוא שלו כמ"ש התוספת להדיא לעיל בסמוך בד"ה ואימא ה"מ לענין מעשה ידיה כנ"ל ועיין בסמוך:

קונטרס אחרון בתוספות בא"ד זכאי במציאתה משום איבה וכתב מורי זקיני ז"ל בספר מג"ש דמציאת קטנה לאביה מדאורייתא מהקישא דבתו לאמה וכתבתי דלענ"ד נראה להיפך דמציאת אמה לרבה נמי לא הוי אלא מדרבנן לאחר שתקנו מציאת הבת לאביה ומכר האב להאדון האי זכות גופא אבל מדאורייתא מציאתה לעצמה:

מתני' יתר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה כו' אף דגם לענין ירושה יתרון דא"י להפקיע ירושתו ע"י מכירה ומתנה מתקנת אושא והבת יכולה להפקיע ירושתה מאביה ע"י מכירה ומתנה, י"ל דלא חשיב לה כיון דהוא רק מתקנת אושא ואילך, גם י"ל דלא חשיב רק בכללות דינו ולא מה שיש בפרטות, דהא הו"מ למחשביה בזכיות האב יותר מהבעל דהאב יורש בראוי ובעל אינו יורש בראוי, גם הך יתר עליו הבעל משמע דבאינך דמתני' שוה הבעל להאב והא במעשה ידיה הוא גרוע מהאב דהאב זוכה בהעדפה אף באינו זן אותה משא"כ הבעל, א"ו דחשיב שרשי דברים שם מע"י אבל לא מיירי מפרטות דיני מעשה ידיה, וכן בשם ירושה הבעל והאב שוים:

גמרא ואימא ה"מ קטנה וכו' אלא מסתברא דכי ממעט רחמנא יציאה דכוותה קא ממעט. נראה לפרש דשוב לא תקשי נערה איהי תקדש נפשה דהשתא דידעינן דעכ"פ הכסף קדושין דאביה, שוב ילפינן הקדושין עצמן מהפרת נדרים, דל"ש ביה מעתה ממונא מאיסורא לא ילפינן, כיון דאין הממון תלוי באיסור דבין כך וכך הוי הממון של האב. והתוס' פירשו כיון דשמעינן דכספא לאביה, סברא הוא דמקבל נמי הקידושין, דהשתא נימא איהי תקדש נפשה ואביה מקבל כספא, ותמיהני על פירושם דבשלמא להיפוך שייך לשאול שפיר השתא אביה מקדש ואיהי תשקול, דמהיכן תזכה היא בכסף דאביה, אבל להקשות איהי תקדש נפשה ואביה שקיל, זה אינו קושיא, די"ל דהתורה זכתה את אשר לה לאביה, כמו מעשה ידיה שזיכתה לו. ותו תימא דאם זה יסוד מוסד דאם איהי מקדשת נפשה א"א שיהא כסף לאביה, א"כ איך קאמר בריש קידושין (דף ד') וצריכא דאי אשמועינן מעשה ידיה משום דמתזנה מיניה, והא בפשוטו ליכא למילף כסף קידושין ממעשי ידיה, דהא י"ל דאביה א"י לקדשה, ומש"ה ע"כ הכסף שלה דאם יהיה דידיה ע"כ יהא יכול לקדשה וזה א"א למילף ממע"י וצע"ג. ( אב"ה עיין מ"ש אבא מארי מ"ו זצוק"ל בקידושין שם):

גמרא ואימא ה"מ קטנה דלית לה יד, אבל נערה כו' איהי תקדש כו' ואיהי תשקול כספא. קשה לי דנימא דאביה מקבל גט בקטנה מכח ויצאה והיתה וממילא גם בנערה מקבל גיטה דאין בזה סברא לחלק דהא גם קטנה יש לה יד לקבלת גט, ואח"כ לחזור ונילף קידושין מגט בהקיש' דויצאה והיתה דיכול לקבל קידושי בתו בנערה, וצע"ג:

תד"ה ואימא ה"מ קטנה ולפי המסקנא לא אתי' אלא להכי וי"ל דאתי' קרא לאורויי דהאב זוכה למסרה לחופה, ואי דנילף מהפר' נדרים הא בהפר' נדרי' עצמה לאחר אירוסין פקע קצת רשות האב, דאינו מיפר לבדו, ואי דנילף מגט דמקבל גיטה אחר אירוסין מהקישא דויצאה והיתה י"ל דגט שאני דבזה חוזרת לרשות אביה והוי כעין גיטא ורשות אביה באים כאחד משא"כ בחופה שמוציאה מרשותו:

תד"ה ממונא, וי"ל דאיסורא דאית בה ממונא ק"ל הא נוכל למילף דאב זוכה בקידושי שטר וביאה דהוי איסורא גרידא והדר ילפינן גם קידושי כסף מכח דאתקשו הויות להדדי: