מסכת כתובות דף ל׳ עמוד ב׳

דין ד' מיתות עונש דוגמתם:

נופל מן הגג דומה לנסקל שדוחפין אותו מבית הסקילה לארץ דגבוה ב' קומות היה כדאמרי' בנגמר הדין (סנהדרין דף מה.):

חיה דורסתו ארי מפילו לארץ והורגו בדריסה:

נחש מכישו והארס שורפו:

נמסר למלכות והן מתיזין ראשו בסייף כי כן דרך המומתין על ידיהן וזו היא מיתת סייף:

סרונכי אסכרא והוא בגרון מלנ"ט:

מן האיש ההוא שהוא חייב מיתת ב"ד:

ושמתי אני את פני והכרתי למדנו שהכרת במקום מיתה וחילופה:

דין ד' מיתות לא בטלו וא"ת והא אמר בהשוכר את הפועלים (ב"מ פג:) בההוא דזקפוהו אע"פ שהיה חייב סקילה שבעלו הוא ובנו נערה המאורסה וי"ל בשבעל בנו תחלה ואח"כ הוא דהוי בעולה והרי הוא בחנק אבל קשה דחזינן כמה עבריינים ועובדי עבודת כוכבים שמתים על מטותם ויש לומר דע"י תשובה הקב"ה מיקל ולפעמים מוחל לגמרי או זכות תולה לו ואינו נפרע ממנו בחייו ובפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לז: ושם) דפריך והא בר נחש הוא לפי שהחמיר עליו יותר:

זר שאכל תרומה לאביי פטור ואוכל תרומה בשוגג והזיד במעילה לרבי דאמר במיתה (פסחים דף לג.) דחייב גזירת הכתוב הוא וא"ת לאביי דפטר חייבי מיתות בידי שמים אי ר' נחוניא ס"ל כרבי דאמר הזיד במעילה במיתה אמאי תניא בפרק כל שעה (פסחים דף כט. ושם) האוכל חמץ של הקדש במועד יש אומרים לא מעל ואמרינן מאן י"א רבי נחוניא בן הקנה והא כיון דגלי רחמנא גבי הקדש דלא שייך קים ליה דאם לא כן אין לך אדם שמועל בהקדש א"כ בפסח נמי דאיכא כרת ליחייב ולא הוה לן למימר דקים ליה בדרבה מיניה וכ"ת במיתה דהקדש דוקא גלי רחמנא דלא אמרינן דקים ליה בדרבה מיניה אבל התם דהוי בפסח דאיכא כרת לא גלי קרא א"כ הא דתנן התם (שם דף לא:) האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מן התשלומין ומפרש בגמ' במזיד פטור דקים ליה בדרבה מיניה כרבי נחוניא והשתא בשוגג נמי ליפטר משום כרת דפסח דאפי' בשוגג אמרי' דקים ליה בדרבה מיניה כדאמרינן לקמן בפירקין (כתובות דף לה.) אלא ע"כ משום דגלי רחמנא במיתה דתרומה בשוגג דלא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה וה"ה כי איכא כרת ולא אמרינן דוקא במיתה דגלי גלי אבל כי איכא כרת לא וי"ל דשאני שוגג דתרומה משום דתשלומין דידיה כפרה ולא ממונא כדאמרינן במסכת תרומות (פ"ו מ"א) דאם רצה כהן למחול אינו יכול למחול משום דלא הוי ממון אלא כפרה ואפילו אוכל תרומת עצמו דלא גזל מידי משלם כפרה לעצמו וחומש לכהן ולכך לא שייך קים ליה בדרבה מיניה לפוטרו מכפרה אבל קרן וחומש של הקדש אינו משום כפרה אלא משלם ממון שגזל הקדש ותדע דבתרומה חייב משום דכפרה הוא ולא משום כיון דגלי גלי דהא לרבא דלא פטר במיתה מטעם דקים ליה בדרבה מיניה מאי טעמא לא מיפטר אוכל תרומת חמץ בפסח אלא ודאי משום כפרה הוא וא"ת והא דתנן בפרק נושאין (יבמות דף צט:) כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה ושחררו זה את זה וכן ספק בן תשעה לראשון או בן ז' לאחרון דאמרינן אם אכלו בתרומה אין משלמין קרן וחומש ואמאי כיון דכפרה הוא ליחייבו מספק וי"ל דודאי צריכין להפריש אבל אין נותנין לכהן ולפי זה צריך לומר שהכפרה תלויה בהפרשה והא דאין הכהן יכול למחול היינו לענין שלא יהיה צריך להפריש אבל לאחר שהפריש יכול למחול לו שיהא שלו:

ולאביי פטור והאמר רב חסדא כו' הכי נמי הוה מצי לאקשויי אמתניתין דכל שעה (פסחים דף לא:) דקתני פטור מן התשלומין לפי מה דמוקמינן לה כרבי נחוניא בן הקנה:

אי דמצי לאהדורה ניהדרה וכי לא מיהדר חייב דמיתה לא פטרה ליה דלא אתיא עד דבלע לגמרי:

ואי דלא מצי לאהדורה אמאי חייב פירש בקונטרס אמאי חייב מיתה וקשה לר"י דלוקי כגון שמרצונו מניח לו לתחוב דהשתא ודאי חייב מיתה אע"ג דלא מצי לאהדורה וממון נמי לא מיחייב כיון דלא מצי לאהדורה אלא על הנאת גרונו ומעיו וההיא שעתא קים ליה בדרבה מיניה ונראה לר"י דה"פ אמאי חייב ממון והרי הוא לא גזלו ואהנאתו לא מיחייב דאע"ג דאמרי' (ב"ק דף קיא:) גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה כו' היינו דוקא לפי שהדבר הגזול ישנו בעולם בשעה שזה שני גוזלו אבל הכא דבשעה שזה נהנה ממנו כבר הוא אבוד מן העולם שהוא במקום דלא אפשר לאהדוריה אין לו על השני כלום וריצב"א מפרש כשיטת רש"י ופשיטא ליה להש"ס דאיירי כשתוחב לו בע"כ דכשתוחב לו מרצונו מיד כשמשים בפיו ולא אהדרה קנאה מיד להתחייב באונסין ואין באין כאחד דמסתמא מניחה בפיו ואח"כ תוחב לו באצבעו או בכוש ואת"ל שהוא בראש הכוש מתחלתו ועד גמר בית הבליעה מ"מ קונה אותו בפיו להתחייב באונסים אע"ג דיכול לנתקו ולהביאו אצלו דדוקא לענין הגט אמרי' היכא דיכול לנתקו דלא הוי גט משום דבעינן כריתות והא אגידא ביה אבל לענין זכיה אשכחן בפ"ק דב"מ (דף ט. ושם) טלית חציה על גבי קרקע וחציה על גבי העמוד והגביה חציה שעל גבי קרקע דלא קני מטעם שיכול לנתקה ולהביאה אצלו וכיון שאינו זוכה מטעם זה ה"ה דאינו מגרע זכיית האחר שהוא מונח בתוך ידו או בתוך פיו מטעם זה ועוד דלכל הפחות קונה מחצה כמו שנים שהגביהו מציאה ולכך פשיטא ליה להש"ס דבאונס מיירי וה"פ אנוס הוא ופטור ממיתה וממון דאנן סהדי דלא ניחא ליה באכילת איסור:

לא צריכא דמצי לאהדורה על ידי הדחק והשתא ליכא למימר דניהדרה דאין מרויחין בעלים בכך דכבר נמאסו הלכך ליכא חיוב ממון אלא ע"י הנאת מעיו ואז באין כאחד ואע"ג שחבירו גזלה הואיל ויכול להחזירה הויא כמו שהיא בעין והרי הוא בולעה ונהנה בה ואם תאמר והא אמרינן בפרק בהמה המקשה (חולין דף עא.) גבי טומאה בלועה [דלא מטמאה לא משום דלא חזיא דנהי דבפניו לא חזיא] שלא בפניו מיחזא חזיא א"כ אי הוה מהדר לה הויא חזיא וי"ל כגון דמעיקרא לא הוי בה כי אם שוה פרוטה או מעט יותר ועתה שנתקלקלה קצת אינה שוה פרוטה ואפילו אי זה נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ כיון דשוין כל שהוא אז מיחייב בכל כדאמרינן התם (ב"ק דף כ:) משום דא"ל את גרמת לי היקפא יתירתא מיחייב בכל הנאה או משום שחרוריתא דאשיתא מיחייב לכולי עלמא בכל וריצב"א פי' דמיירי אפי' באוכלין דלא מאיסי וכיון דתחב לו בבית הבליעה ובלע ונהנה מיד חשוב באין כאחת אע"פ שאין כאחד ממש כדאשכחן בסוף פרק ד' אחין (יבמות דף לג. ושם) דמפרש בעל מום ששמש בטומאה דאתו בהדי הדדי כגון שחתך אצבעו בסכין טמאה אע"פ שאי אפשר שלא יגע בסכין קודם שיחתוך:

רב אשי אמר בזר שאכל תרומה משלו וקרע שיראים כו' פ"ה דסבירא ליה לרב אשי דמיתה לזה ותשלומין לזה פטור ופליג אדרבא דאמר בפרק קמא דסנהדרין (דף י. ושם) פלוני בא על בת פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין ממון לזה ונפשות לזה פי' ממון לבת שרצו להפסיד לה כתובתה ונפשות לזה שאומר שבא עליה ואין נראה דאי חשיב אכילת תרומה וקריעת שיראין ממון לזה ונפשות לזה א"כ תקשי ליה לרבא הא דתנן בהמניח את הכד (ב"ק דף לד: ושם)והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שנידון בנפשו והיינו מיתה לזה משום שבת ותשלומין לזה משום גדיש אלא על כרחך חשיב מיתה ותשלומין לאחד הואיל ולא מתחייב מיתה בשביל אדם אלא לשמים וה"נ אכילת תרומה וקריעת שיראין הוי מיתה ותשלומין לאחד ור"י רצה ליישב פי' הקונט' דחשיב הכא מיתה לזה ותשלומין לזה לפי שהן ב' מעשים אכילת תרומה וקריעת שיראין וכן פלוני בא על בתו של פלוני הם ב' עדיות שהיו יכולין להעיד עליו בלא הבת ועל הבת בלא עליו פלוני בא על נערה המאורסה פלונית זינתה אבל מדליק גדיש הכל בא על מעשה אחד ולכך חשיב מיתה ותשלומין לאחד ואין נראה לרשב"א דהא אמר רב יוסף בפ"ק דסנהדרין (דף ט: ושם) הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום לעידי הבעל עידי הבעל נהרגים ואין משלמין ממון חזר והביא הבעל עדים והזימום לעידי האב עדי האב נהרגין ומשלמין ממון ממון לזה פירוש לבעל שרצו להפסידו כתובה ונפשות לעדים והתם על הזמה אחת בא להם הכל ונראה לר"ת דרבא דוקא גבי עדים זוממים אית ליה דממון לזה ונפשות לזה חייב משום דבעינן שתתקיים הזמה כלפי כל אחד ומיהו ממון ונפשות בחד גברא פטור כיון דמתקיים בו קצת הזמה אבל בעלמא מודה רבא דממון לזה ונפשות לזה פטור דהא גדי סמוך לו ועבד כפות לו דתנן פטור ומוקמינן בפרק כיצד הרגל (ב"ק דף כב: ושם) בגדי דחד ועבדא דחד ועוד דרבא גופיה אית ליה בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף עד.) דרודף ששבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור אע"ג דהוי מיתה לנרדף ותשלומין לבעל הכלים ומיהו התם גבי רודף רבה גרס כדמוכח בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיז:) ובפ"ק דסנהדרין (דף י.) הוי רבא ועוד אומר ר"ת דע"כ לכ"ע מיתה לזה ותשלומין לזה פטור דהא קים ליה בדרבה מיניה דפטור נפקא לן מלא יהיה אסון וגו' והתם הוי מיתה לאשה ותשלומין לבעל שהולדות שלו ואומר ר"י דאינה ראיה דהתם כיון שהולדות הן בגוף האשה חשיב מיתה ותשלומין לאחד תדע דבפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף עד.) בעי לחייב כשאין אסון באשה אף ע"ג דניתן להצילו בנפשו דבמצות שבמיתה הכתוב מדבר משום דהוי מיתה לזה שרצה להורגו ותשלומין לבעל ואפי' הכי כשיש אסון פטור והיינו משום דחשיב מיתה ותשלומין לאחד לפי שהן בגוף האשה כדפרישית וריב"א אומר דבכל מקום מיתה לזה ותשלומין לזה חייב ועבד כפות לו ורודף שאני דניתן להציל לכל אדם וחייב מיתה לכל העולם [אף לבעל העבד ולבעל הכלים] ולהכי חשיב מיתה ותשלומין לאחד ואע"ג דמעיקרא בפרק בן סורר (ג"ז שם) חשיב רודף מיתה לזה ותשלומין לזה לפי המסקנא דקאמר אלא לא שנא חזר בו מאותה סברא וה"פ אלא לא שנא משום דהוי מיתה ותשלומין לאחד [והכא חשיב מיתה ותשלומין לאחד כמו במדליק גדיש]:

אלא איפוך, ארי וגנבי בידי שמים דכל שאינו יכול להשמר ממנו הוי בידי שמים, וצנים פחים בידי אדם, שבבחירתו ופשיעתו הוא ניזוק. ואם תאמר אם כן אסון דבידי אדם מנלן, דאם אסון יהיה בידי שמים הוא מעתה בארי וגנבי. יש לומר, דאביי אליבא דר' נחוניא לא מפרש אסון ממש, אלא דין אסון, ומיתת בית דין בידי שמים וכן פירש רש"י ז"ל.

מודה ר' נחוניא בן הקנה בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב ואי קשיא לך, מאי למימרא, פשיטא דלא עדיף יום הכפורים לר' נחוניא משבת לרבנן. יש לומר, דהא קא משמע לן, דהואיל ואפשר דגחין ואכיל, לא אמרינן הגבהה צורך אכילה וכבת אחת דמי, וכדאיתא בסמוך, הרמב"ן נ"ר.

אי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב פירש רש"י ז"ל: אמאי חייב כרת, אנוס הוא. ולפי פירושו, הוה מצי לתרוצי שתחב לו מדעתו. ולי נראה לפרש, אמאי חייב בתשלומין לרבא, והכי קאמר: אי דמצי לאהדורי ניהדרה ואמאי פטור לאביי, ואי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב לרבא.

רב אשי אמר בזר שאכל תרומה שלו וקרע שיראין של חבירו פירוש: שאכל אפילו תרומה שלו. וכתב רש"י ז"ל: ואף על גב דמיתה לאו משום ממונא דניזק הויא ליה, מפטר, דסבירא ליה לרב אשי מיתה לזה ותשלומין לזה פטור, ופלוגתא היא. ואינו מחוור דאם כן דהא שייכא בההיא פלוגתא למאן דמחייב, תקשי ליה ההיא דתנן בבא קמא (לד, א) הוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור. ורבא נמי דאית ליה הכי בפרק קמא דסנהדרין (י, א) פלוני בא על בתו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין מיתה לזה ותשלומין לזה, לותביה מההיא מתניתין. ועוד, דאם כן מאי האי דאמרינן לאביי פטור לרבא חייב, דמשמע הא בחלב כי האי גוונא אפילו לרבא פטור, והא רבא אמר ממון לזה ונפשות לזה חייב, סבירא ליה כדאיתא התם בסנהדרין. ואלא ודאי הא דהכא ומתניתין דבבא קמא לא שייכי כלל בפלוגתא דמיתה לזה ותשלומין לזה, דכל שחיוב נפשו לא בא לו מחמת הניזק אלא מחמת איסורו שעשה לשמים כמיתה ותשלומין לאחד דמי, לפי שאותו בעל הממון מחויב בהריגתו, ואין לך מי שמחויב בו יותר מחבירו, והלכך כמיתה ותשלומין לאחד דמי, והכא נמי כרת או מיתה מחמת איסור שעשה לשמים באלו וכמיתה ותשלומין לאחד דמי, הא מיתה שבאה לו מחמת שהרג את חבירו או שזמם להרוג את חבירו, בכי הא הוא דאמרינן מיתה לזה ותשלומין לזה חייב. והא דאמרינן בשלהי פרק בן סורר ומורה (סנהדרין עד, א) רודף אחר חבירו להרגו ושבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור, לא הוי מיתה לזה ותשלומין לזה שהרי ניתן להצילו בנפשו ומתחייב נפשות הוא לכל אדם וכמאן דנתחייב ממון ונפשות לבעל הכלים. והיינו דאמרינן בבבא קמא (שם) לא צריכא דגדי דחד ועבדא דחד דפטור, משום דכיון דניתן להצילו בנפשו הוה ליה כמיתה וממון לבעל הגדי.

ומי שנתחייב סקילה כו' או חיה דורסתו ואע"ג דאמרי' בפרק השוכר את הפועלים הוא ובנו בעלו נערה המאורסה שהוא בסקילה אפ"ה לא מת אלא בתלוי' דהיינו חנק וי"ל דדילמא לא הי' נידון על אותה עבירה בעה"ז עברה אחת שהיא בחנק ויש מתרצין דסבירא לן הכא כמ"ד כל הנסקלין נתלין וא"צ:

אי רוצים לאהדורי מהדרי' פי' וכיון דלא אהדרי נעשה עליו גזלן לאלתר ומחייב בנפשו לא הוי עד דאכל ליה ואי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב אנוס הוא ובדין הוא דמצי לאוקמי כשתחב לו בגרונו חבירו לרצונו אלא דניחא ליה לתרוצי לפום אוקימת' דהא ודאי לישנ' דתחב לו חבירו לא לאונסו משמע: לא צריכ' דמצי לאהדורי ע"י הדחק פירוש ואי מהדר ליה מאיס ולא חזי למידי הלכך אין לחייבו משום גזל אלא על הנאת גרונו ובני מעיו וה"ל מיתה ותשלומין הבאים כאחד כן פירש רש"י ז"ל וא"ת אפילו על הנאת גרונו ובני מעיו ליכא לחייבו כלל ואפילו לרבא וכיון דמאיס ולא חזי לבעלים ה"ל זה נהנה וזה לא חסר שפטור תרצו התוספת דמ"מ חזו לכלבים ומגו דמחייב להאי פורתא מחייב לכולהו הנאה כדאמרינן בפ' כיצד גבי הדר בחצר של חבירו שלא מדעתו כיון דחסרי דשוואתו מגלגלין עליו את הכל ויש מפרשים דקא איירי באוכלין דלא מאיסי ואפ"ה כיון דלא מצי לאהדורי אלא בצער וע"י הדחק לא הוי גזלן וחייבו על הנאת גרונו בלבד דהוה ליה זה נהנה וזה אינו חסר הלכך לרבא חייב:

רב פפא אמר כגון שתחב לו משקין בבית הבליעה פירוש דכיון דהכניסן לתוך פיו נמאסו ואין כאן גזל ואין חיוב אלא הנאת גרונו והא אתי' כפי' רש"י ז"ל לעיל דהכא ודאי זה אינו חסר הוא:

רב אשי אמר בזר שאכל תרומה משלו וקרע שיראין של חבירו וא"ת א"כ היאך פטור הוא הא הוי מחייב לזה ולתשלומין לזה היא דכיון שהוא חייב מיתה בידי שמים כאחד חשיבא לאפוקי שחייב לזה מיתת ב"ד ולזה ממון שהוא חייב כדאמרינן במכות בפ"ק הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים שהזימו לעידי הבעל עידי הבעל נהרגין ומשלמין ממון ומיתה לעידי הבעל וממון לבעל שהפסיד כתובת' והא דאמר בפרק בן סורר ומורה רודף שהי' רודף אחר חבירו להורגו ושבר את הכלים בין של הנרדף ובין של כל אדם פטור שאני התם דרודף חייב מיתה לכל העולם שניתן להם להציל נפשו של נרדף בנפשו של רודף והכי מפרשי ההיא דאמרינן בב"ק גדיש דחד ועבד דחד וכדפרישית התם בס"ד:

מכיון שביארנו שהכרת אינו מפקיע תשלומין אין צריך לומר שמיתה בידי שמים אינה מפקעת תשלומין מעתה זה שאכל תרומה במזיד שהוא במיתה בידי שמים משלם ולא סוף דבר בשהגביהה ואכלה שהרי כל שהוא כן מדאגבהיה קנייה מתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל לה והרי אף במיתת בית דין כל שאין מיתה ותשלומין באין כאחד חייב אלא אף בשלא הגביהה כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו ולא סוף דבר לתוך פיו ממש שהרי הואיל והיה יכול להחזירה ולא החזירה קנאה לשלם את כלה ומתחייב בנפשו לא הוי עד דבלעא ונמצא שאין מיתה ותשלומין באין כאחד אלא אף בשתחב לו בבית הבליעה שאין לו עוד להחזירה וחייב התוחב אלא שזה משלם בכדי מה שנהנה גרונו ומעיו וחייב מיתה ומכל מקום דוקא בשיכול להחזירה על ידי הדחק שאם אין יכול להחזירה אף על ידי הדחק אין לו חיוב מיתה שהרי אנוס הוא ויש גורסין בסוגיא זו סוף סוף כיון דלעסיה קנייה ואין צורך בכך שהרי פיו קונה לו אף בלא לעיסה אלא שהם מפרשים שעד שלא לעסה אין מחשבתו נכרת אם רוצה לקנותה אם לאו וכן אם תחב לו חברו משקין של תרומה לתוך פיו הואיל ומשקין מיהא אין דרך לחזרתם והתוחב חייב מכל מקום לכשיבלעם חייב זה בכדי הנאת גרונו ומעיו אע"פ שחייב במיתת שמים באותה שעה:

זר שאכל תרומה שלו שנפלה לו מבית אבי אמו כהן וקרע שיראין של חברו באכילתו כגון שהיתה התרומה כרוכה בשיראין וקרעם בלעיסתו אין צריך לומר שהוא חייב שהרי אף במיתת בית דין כיוצא בה חייב שמיתה לזה ותשלומין לזה הוא:

ולענין ביאור מה שתירץ רב אשי בזר שאכל תרומה משלו וקרע שיראין של חברו הוא מפני שהוא סובר שמיתה לאחד ותשלומין לאחד פטור וגדולי המפרשים כתבו שכיוצא בה במיתת בית דין פטור שמיתה ותשלומין לאחד הוא שהרי איסור התרומה אין בעליה גורמין אותה ואין לנו אם היא של בעל השיראין אם היא של אחר:

בד"ה דין ד' מיתות כו' והא בר נחש הוא לפי שהחמיר עליו יותר עכ"ל דלא היה עליו אלא דין הריגה דקילא מהכשת נחש שהוא חיוב שריפה וק"ל:

בד"ה זר שאכל כו' ואוכל תרומה בשוגג והזיד במעילה כו' דחייב גזירת כו' עכ"ל דבריהם צריכין ביאור מאי קשיא להו משוגג דתרומה לאביי דהא לא פטר אביי אלא מזיד דמיתה משום דקלב"מ וכן מאי קשיא להו הזיד במעילה לרבי כו' דחיוב דמעילה נמי אינו אלא בשוגג כדמוכח סוגיא דפרק כל שעה אבל סמכו עצמם בזה אמה שכתבו לקמן בדבור זה דאפילו בשוגג אמרינן דקלב"מ כו' כדאמרינן לקמן דחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין כיון שבמזיד קלב"מ ואהא קשיא להו לאביי דקאמר לרבי נחוניא דחיוב מיתה בידי שמים פוטר מתשלומין כמו מיתת ב"ד ליפטור נמי בשוגג דתרומה מה"ט וכן לרבי דהזיד במעילה במיתה לא ליחייב נמי אשוגג ואהא תירצו דגזירת הכתוב בהו שיהיה שוגג חייב בהו בתשלומין דגלי בהו קרא חיוב תשלומין וע"כ דלא שייך קלב"מ בשוגג דידהו כמ"ש לקמן דאל"כ לא תמצא מעילה בהקדש וכן חיוב תשלומין בתרומה כמ"ש התוס' לקמן וק"ל:

בא"ד א"כ הא דתנן התם האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם כו' עכ"ל כתב מהרש"ל וה"ה דקשה מתניתא דהאוכל חמץ של הקדש כו' אמתני' דהאוכל תרומת חמץ אי ר' נחוניא סבר כרבי עכ"ל ולא הבנתי דבריו דהא קושטא הוא דהתוס' הקשו כן ומה שיש לדקדק בזה דמאי קשיא להו מהך דהקדש דלא מעל דאימא דאיירי בהזיד בכרת דחמץ אבל הך דהאוכל תרומת חמץ איירי דשגג גם בכרת דחמץ ושפיר נימא כיון דגלי במיתה גלי נמי בכרת וכן נראה מפרש"י שם כתבנו בזה ליישב בחדושנו בפ' כל שעה ע"ש ודו"ק:

בד"ה לא צריכא כו' ואפי' אי זה נהנה וזה לא חסר פטור כו' כדאמרינן התם משום דא"ל את גרמת כו' עכ"ל ר"ל דזה נהנה דבמעיו נהנה מהם פרוטה אלא שזה לא חסר פרוטה דהא אי אהדרי' ע"י הדחק לא היה שוה פרוטה צריך זה לשלם כל הנאתו כדאמרינן התם בפרק כיצד הרגל במקיף את חבירו מד' רוחותיו דמשום היקפא יתירה צריך לשלם לו ההנאה כפי' התוס' שם וכן בדר בבית חבירו שלא מדעתו בבית דלא עביד למיגר דזה נהנה וזה לא חסר אלא משום דחסר ממנו שחרירותא דביתא צריך לשלם כל הנאה מיהו יש לגמגם בראיה זו התם חסר מיניה מיהת פרוטה ולכך צריך לשלם לו כל ההנאה משא"כ הכא שהרי לא חסר ממנו פרוטה כלל ודו"ק:

בד"ה רב אשי כו' ופליג אדרבא כו' פי' ממון לאב שרצו להפסיד לו כתובתה ונפשות לזה שאומרים שבא עליה כו' עכ"ל כצ"ל וכפרש"י התם דבנערה מאורסה איירי וה"ל ממון לזה לאב דכל שבח נעוריה לאביה ונפשות לזה דבועל ונערה מקטלו אבל בנשואה כיון דעלה מיקטלי לא משלמי לה ממון מיהו ק"ק למה נקטו התוס' נפשות לזה שאומר שבא עליה ה"ל למנקט נמי נפשות לזה משום הנערה דמקטלה ויש ליישב דלא פסיקא ליה דמיירי בנערה אלא ה"ה בקטנה מאורסה שקיבל אביה קדושין דלא מיקטלה ולא הוה נפשות לזה בקטנה אלא לזה שאומר שבא עליה מיהו בבוגרת ע"כ דליכא לאוקמא כיון דעלה מיקטלי לא הוה משלמי לה ממון דמה"ט לא איירי בנשואה כפירוש רש"י שם ואהא שכתבו התוס' ופליג אדרבא כו' כתב מהרש"ל ותימה א"כ מאי איכא בין רבא לאביי מאחר דס"ל לרבא ממון לזה ונפשות לזה דחייב כו' וצ"ל דא"ב אליבא מאן דס"ל ממון לזה ונפשות לזה פטור כמו לרבה כו' עכ"ל והוא דתוק דרבא יהיה פליג לפי סברת רבה בפרק בן סורר ולא לפי סברתו אבל הנראה דאף לשיטת רש"י דוקא בכה"ג שאכל תרומה. שלו וקרע שיראין של חבירו מקרי נפשות לזה וממון לזה משום דחיוב מיתה לא בא לו משל חבירו אבל אם אכל תרומה של חבירו (א) וקרע ג"כ שיראין של אותו איש מקרי שפיר ממון ונפשות לחד דמשל אחד בא לו חיוב נפשות וחיוב ממון וה"ל כגונב חלבו של חבירו ואכלו דמקרי ממון ונפשות לחד אע"ג דמיתה לשמים הוא וכה"ג קאמרינן לקמן [כתובות דף לה ע"ב] בהדי דמחייה קרע שיראים דיליה והשתא בכה"ג באכל תרומה של חבירו וגם קרע שיראין של אותו איש דהוה לכ"ע ממון ונפשות לחד פליגי אביי ורבא אף לפי סברת רב' דלאביי הוא פטור דקלב"מ לרבי נחוניא ולרבא חייב ורב אשי דנקט בכה"ג דממון לזה ונפשות לזה לרבותא נקט לה דאפילו בכה"ג פטור לאביי לר' נחוניא משום דנפשות לזה וממון לזה פטור ס"ל ודו"ק: בא"ד (דף לא ע"א) וריב"א אומר דבכ"מ מיתה לזה ותשלומין לזה חייב ועבד כפות לו וכו' עכ"ל ולפירושו צריך לומר הך דהדליק את הגדיש ודשמעתין דקרע שיראין דפטור היינו משום דלא מקרי מיתה לזה ותשלומין לזה כיון דהמיתה לשמים ולא בשביל אדם כמ"ש התוס' לעיל אבל לפי' ר"ת ניחא הך דהדליק הגדיש ודשמעתין בלא"ה וק"ל:

תוס' ד"ה דין ארבע מיתות וכו' עד שהחמיר עליו יותר פירוש מיתתו היה בסייף ונחש במקום שריפה א"כ נידון במיתה חמורה יותר ממה שהיה חייב:

ד"ה לא צריכא כו' עד את גרמת לי הקיפא יתירה קאי אמי שד' שדות של חבירו מקיפים שדהו מד' רוחות וגדר החיצון סביב מד' רוחותיו שגם אותו הפנימי חייב לשלם לו אע"פ שזה נהנה וכו' משום דא"ל חסר אני שאתה גרמת לי במה ששדך באמצע הקיפא יתירה ולכך חייב לשלם כל מה שההנהו או משום שחרוריתא דאשיתא קאי אחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר דזה נהנה וזה לא חסר דאי מחסר ליה בשחרורי הכתלים חייב לשלם כל השכירות משלם:

מי שנתחייב סקילה וכו' ואף על גב דאמרינן בפרק הפועלים הוא ובנו בעלו נערה המאורסה שהיא בסקילה ואפילו הכי לא מת אלא בתליה דהיינו חנק יש לומר דדילמא לא היה נידון על אותה עבירה בעוה"ז אלא על עבירה אחרת שהיא בחנק. ויש מתרצים דסבירא לן הכא כמאן דאמר כל הנסקלין נתלין ואין צורך. הריטב"א ז"ל: אלא איפוך אריא וגנבי בידי שמים איכא דקשיא ליה אי אריא וגנבי בידי שמים אסון בידי אדם היכי משכחת לה וכבר פרש"י ז"ל ולא יהיה אסון משתעי במיתת ב"ד למימרא דהיכא דליכא מיתת ב"ד משלם דמי ולדות ע"כ. ואף על גב דלקמן אסיקנא אסון ממש ולא דין אסון אביי אליבא דר' נחוניא כדין אסון מפרש לה וראיתי מי שתירץ דכי אמרינן אריא וגנבי בידי שמים ה"מ דבאו עליו וגנבו כעין גנבי כלומר דלאו אדעתיה אבל היכא דקא מנצו בתרי וקטיל חד לחבריה בידי אדם הוא. ודברי הבאי הם. הרמב"ן ז"ל: וכן תירץ הרא"ה ז"ל דדוקא אריא וגנבי דלאו בידו הויא בידי שמים אבל מיתת ב"ד שהוא בידו שלא יבא לכך או שלא יעשה בפני עדים וקבל התראה ודאי היינו בידי אדם דהיינו כצינים פחים. עד כאן: וז"ל הרשב"א ז"ל אלא איפוך אריא וגנבי בידי שמים דכל שאינו יכול להשמר ממנו הוי בידי שמים אבל הצינים פחים בידי אדם שבבחירתו ופשיעתו הוא ניזוק. ואם תאמר אם כן אסון דבידי אדם מנלן דאם אסון יהיה בידי שמים היא מעתה באריא וגנבי. ויש לומר דאביי אליבא דרבי נחוניא לא מפרש אסון ממש אלא דין אסון ומיתת ב"ד בידי שמים הוא וכן פרש"י ז"ל ע"כ. וכן תלמידו תירץ דהכא אליבא דרבי נחוניא לא מפרש אסון ממש אלא דין אסון ומיתת ב"ד ביד אדם היא וכיון שבטלה מיתת ב"ד חזר בידי שמים. ע"כ: ובשיטה ישנה כתוב וז"ל אלא איפוך אריא וגנבי בידי שמים דעתיה דתלמודא דכל דבר שבא מאת הקב"ה אף על פי שנעשה בידי אדם בידי שמים מיקרי. ואם תאמר אם כן אסון דקרא דגבי אשה בידי שמים הוא שהקב"ה שלח אנשים להרוג אשה זו. יש לומר אין פי' אסון מיתת האשה אלא פירושו מיתת זה ההורג שב"ד הורגין אותו וה"ק ולא יהיה אסון באיש כגון שלא הרג את האשה הא יהיה בו אסון שהרג את האשה וב"ד הורגין אותו לא יענש ממון כך מצאתי בשם ה"ר משה בר יוסף ז"ל ולפירוש זה לאו מלא יהיה אסון דרשינן ג"ש דהא מפרשים ביה לקמן אסון דאשה אלא מאם אסון יהיה דריש לה דודאי פירושו דין אסון. ותימא הוא אם כן אמאי לא חזינן לה מגזרה שוה דאסון דאשה ואסון דהורג ואמאי אצטריך למגמר ג"ש מאסון דיעקב. ויש לומר דאין הכי נמי דהשתא מאסון דאשה ואסון דהורג גמר ג"ש. ואם תאמר היכא דיש אסון אמאי לא יענש על ולדות והא הוה ליה מיתה לאשה ותשלומי דמי ולדות לבעל וקי"ל דחייב יש לומר כיון דעובר ירך אמו הרי זה במיתה ותשלומין לאשה. ע"כ:

רבא אמר מהכא ואם העלם יעלימו וכו' ואיכא למידק אמאי לא מייתי מדכתיב לעיל מהאי קרא ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי וגו' דהא ודאי לא מיירי באותו שרגמוהו כבר אלא במי שלא רגמוהו אלמא שהכרת במקום מיתה. ויש לומר דכיון דפירשו המפרשים ז"ל דמאי דכתיב ואני אתן את פני וגו' מיירי כשעבר בלא עדים והתראה כיון שכן אין הכרת במקום מיתה ממש שהרי לא נתחייב עדיין מיתה לכך מייתי מדכתיב ואם העלם יעלימו וגו' דמיירי שהעלימו עיניהם לאחר שנתחייב מיתה כבר ולא מיירי שהעלימו עיניהם שלא יבא לב"ד ויתחייב מדכתיב לעיל עם הארץ ירגמוהו ושוב כתיב ואם העלם יעלימו עם הארץ וגו' אלמא דהעלימו עיניהם לאחר שנתחייב מיתה בב"ד מעתה שמעינן שפיר דכרת במקום מיתה וזהו שכתב רש"י ז"ל מן האיש ההוא. שהוא חייב מיתת ב"ד. ע"כ. ואם תאמר אכתי מאי מייתי דילמא משום דכתיב ושמתי אני את פני וגו' ובמשפחתו והכרתי אותו וגו' דהיינו כרת גדול דהוא ומשפחתו הוא דהויא במקום מיתה אבל כרת דידיה לחודיה מנלן דהויא במקום מיתה. ויש לומר דהמשפחה אינו בהכרת כמו שכתב רש"י ז"ל בפי' החומש הילכך שפיר מייתי ראיה דוהכרתי עליה דידיה בלחודיה קאי ואפשר דלהכי קצר רש"י ז"ל הכתוב וכתב ושמתי אני את פני והכרתי וגו' ע"כ. ודע דהא דאמרינן אמרה תורה כרת וכו' אינו מאמר התורה דקרא לא איירי לענין תשלומין כלל אלא אנחנו שלמדנו כן וכן פרש"י ז"ל. והלימוד היינו מדאיירי קרא בעונשיה ולא באונס המעלימים עיניהם אלמא דלא הפסידו כלום במה שהעלימו עיניהם דהכרת הוא במקום המיתה ממש וחלופה כנ"ל:

זר שאכל תרומה לאביי פטור מתוך פרש"י ז"ל התם בפרק כל שעה [פסחים כט א'] משמע דכי אמרינן גבי כרת קלב"מ הני מילי במזיד אבל בשוגג לא דכתב שם גבי הא דאמרינן האוכל חמץ של הקדש במועד י"א לא מעל ואמרינן מאן יש אומרים ר' נחוניא בן הקנה וכו'. וכתב ז"ל יש טועים דקשיא להו כי פטר רבי נחוניא במזיד פטר דבר כרת הוא והכא בשוגג עסקינן מדקתני מעל וטעות הוא זה דגבי חמץ מזיד הוא וגבי הקדש שוגג הוא דלא ידע שהיא של הקדש ע"כ. אלמא משמע דסבירא ליה דדוקא במזיד אמרינן קלב"מ ולא בשוגג ואף על גב דלקמן תנא דבי חזקיה דאין חילוק בין שוגגים למזידין דמקיש מכה אדם למכה בהמה וליכא מאן דפליג עליה דהא לקמן פריך תלמודא מי איכא מאן דלית ליה תנא דבי חזקיה מכל מקום איכא למימר דכי מקיש תנא דבי חזקיה למכה בהמה ה"מ מכה אדם דהויא מיתת בית דין אבל כרת לא מקיש הילכך לא פטור כרת מתשלומין אלא במזיד אבל התוספות ז"ל לא פירשו כן התם בפרק כל שעה דאין חילוק בין כרת למיתת בית דין אליבא דרבי נחוניא וכי היכי דבמיתת בית דין קי"ל כתנא דבי חזקיה דאין חילוק בין שוגג למזיד הכי נמי לפטור משום כרת בפסח דאפילו בשוגג נמי אמרינן דקלב"מ כדאמרינן לקמן בפרקין כדכתיבנא אלא ע"כ משום דגלי רחמנא במיתה דתרומה בשוגג דלא אמרינן קלב"מ וה"ה נמי כי איכא כרת ומעתה קשיא דתניא נמי בפרק כל שעה [פסחים כט א'] האוכל חמץ של הקדש במועד י"א לא מעל ואמרינן מאן י"א רבי נחוניא והא כיון דגלי רחמנא גבי קדש לא אמרינן קלב"ם ה"ה נמי כי איכא כרת ואמאי פטור ליחייב ויש לתרץ דההיא דהאוכל תרומת חמץ מיירי בשוגג בשניהם בתרומה ובחמץ ולהכי אמרינן כיון דגלי רחמנא בשוגג דתרומה דלא אמרינן קלב"מ ה"ה נמי בשוגג דחמץ בפסח אבל אידך דהאוכל חמץ של הקדש מיירי (שוגג) דגבי חמץ מזיד הוא וגבי הקדש שוגג הוא וכן פרש"י ז"ל וכדכתיבנא ואיברא דאפילו בשוגג אמרינן קלב"מ ודלא כפירוש רש"י ז"ל. ומיהו לא אמרינן כיון דגלי רחמנא בחדא דפטור משום דקלב"מ דה"ה באידך אלא כששניהם שוים אבל משוגג למזיד לא אמרינן והילכך בההיא דהאוכל תרומת חמץ כיון דהויא שוגג בשניהם להכי אמרינן משום דגלי רחמנא במיתה דתרומה בשוגג דלא אמרינן קלב"מ ה"ה בשוגג דכרת דחמץ לא אמרינן קלב"מ אבל בההיא דהאוכל חמץ של הקדש לא אמרינן משום דגלי רחמנא בשוגג דקדש דלא אמרינן קלב"מ דה"ה במזיד דחמץ לא אמרינן קלב"מ דיפה כח המזיד לגבי הכי דלא ליתי השוגג וליבטליניה לדינא דמזיד הילכך דיניה דמזיד בדוכתיה קאי ואמרינן ביה קלב"מ אף על גב דגלי רחמנא בשוגג דקודש דלא אמרינן ביה קלב"מ ולהכי האוכל חמץ של הקדש לא מעל לרבי נחוניא. ומיהו אכתי קשיא להו לתוספות ז"ל דס"ל לר' נחוניא כרבי דאמר הזיד במעילה במיתה הא קמן דאפילו במזיד גלי רחמנא דלא אמרינן קלב"מ דהא לאביי מיתה בידי שמים פוטרת ואפילו הכי משלם מה שפגם וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות מעילה ואין לך לומר דלא פסק הרב ז"ל כן אלא משום דקי"ל דלא כרבי נחוניא דהא בפרק ששי מהלכות תרומות פסק הרב ז"ל זר שאכל תרומה בזדון וכו' חייב מיתה בידי שמים ולוקה על אכילתה ואינו משלם דמי מה שאכל שאינו לוקה ומשלם ואם אכל וכו'. ואילו בפרק א' מהלכות מעילה פסק הרב ז"ל וז"ל כל המועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם מן הקדש וכו' ע"כ. אלמא דאפילו גבי מלקות דקיימא לן דאין אדם לוקה ומשלם גזר הכתוב וגלי במעילה דישלם וילקה וכ"ש גבי מיתה בידי שמים אפילו תימא דאמרינן ביה קים ליה בדרבה מיניה. ומעתה קשיא אי רבי נחוניא ס"ל כרבי דהזיד במעילה במיתה אפילו תימא דהא דתניא האוכל חמץ של הקדש במועד דמיירי בשוגג בששגג על הקדש והזיד על החמץ מכל מקום כיון דגלי רחמנא דאפילו אי הזיד נמי על הקדש דישלם מה שפגם וכדכתיבנא ולא שייך קלב"מ דאם לא כן אין לך אדם שמועל בהקדש אם כן בפסח נמי דאיכא כרת ליחייב דממזיד למזיד שפיר אמרינן כיון דגלי גלי דכיון דאלימא כח תשלומי ההקדש דלא יפטרנו המיתה בידי שמים ה"ה נמי הכרת וכ"ת דלאו משום עדיפותיה דתשלומי ההקדש הוא דאמרינן דלא פטריה המיתה בקלב"מ אלא משום דגריע כח המיתה של הקדש ולכך לא יפטור התשלומין ומעתה יש לנו לומר דבמיתה דהקדש דוקא גלי רחמנא דלא אמרינן קלב"מ אבל התם דהוי בפסח דאיכא כרת לא גלי קרא אם כן הא דתנן התם האוכל תרומת חמץ בשוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מן התשלומין ומפרש בגמרא במזיד פטור דקלב"מ כרבי נחוניא והשתא בשוגג נמי לפטור משום כרת דפסח דאפילו בשוגג אמרינן קלב"מ אלא ע"כ משום דגלי רחמנא במיתה דתרומה בשוגג דלא אמרינן קלב"מ ה"ה כי איכא כרת ואין לחלק כדכתיבנא לעיל דכך לי מזיד כמו שוגג ושוגג כמזיד כנ"ל קושית התוספות ז"ל ואם לא תפרש כן היה להם להקשות בקוצר מההיא דאמרינן האוכל חמץ של הקדש לא מעל לרבי נחוניא לההיא דאמרינן האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש כיון דאית ליה לאביי דמיתה בידי שמים פוטר ואין חילוק בין שוגג למזיד ואית ליה לרבי נחוניא כר' דהזיד במעילה במיתה ובמאי דכתיבנא ניחא. ותירצו בתוספות דשאני שוגג דתרומה משום דתשלומי כפרה ולא ממונא וכו' ככתוב בתוס' ועוד תירץ ר"י התם בפרק כל שעה דההיא דאמרינן האוכל חמץ של הקדש לא מעל אתיא כרבנן דסברי הזיד במעילה באזהרה ולא במיתה ואם תשאל אכתי איכא לאקשויי כיון דגלי רחמנא גבי קדש דאפילו היכא דלקי ממש לא מפטר מתשלומין וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות מעילה גלי נמי דאפילו בכרת לא מפטר. תשובתך אין לדמות מלקות לכרת אבל למיתה בידי שמים אם איתא דפוטר לרבי נחוניא כמו כרת שפיר מדמינן להו אהדדי ולשיטת רש"י ז"ל ניחא הכל דשוגג דכרת לא פטר כלל וכן מיתה בידי שמים לדעת אביי וכדכתיבנא לעיל וההיא דמתניתין האוכל חמץ של הקדש מיירי בדהזיד בחמץ של פסח וכדפרישנא לעיל התם וההיא דהאוכל תרומת חמץ בפסח מיירי בשוגג בשתיהן בתרומה ובחמץ והראשונים דחו כל זה דע"כ צריכין אנו לטעמי דתשלומי תרומה כפרה דהא לרבא יליף אסון אסון ובמיתה בידי שמים לא אמרי' קלב"מ א"כ אמאי אוכל תרומת חמץ חייב כרת כיון דאיכא לפטור דלא שייך למימר כיון דמיתה בידי שמים שלה אינו פוטרו הכי נמי כרת דהא מיתה אינה פוטרת בשום מקום ואין לך לחייבו מטעם שוגג דשוגג דכרת אינו פוטר וכשיטתו של רש"י ז"ל דהא לרבא כיון דגמר ליה מדכתיב ושמתי אני את פני וגו' אמרה תורה כרת שלי כמיתה שלכם וכו' אם כן יש לנו להשוות כרת למיתת בית דין וכי היכי בע"כ חייבי מיתות שוגגים פטורין הן מן התשלומין וכדתני דבי חזקיה הני חייבי כריתות הילכך אין לנו לומר לדעת רבא אלא משום דתשלומי תרומה הוי כפרה ומעתה אף לאביי תתרץ כן זאת היא מסקנת התוספות ז"ל. וה"ר שמשון בעל תוספות שאנ"ץ ז"ל דחה זה עיין במסכת תרומות ובפ"ז דקידושין:

ולאביי פטור והאמר רב חסדא וכו' ואם תאמר לרבא נמי קשיא דדוקא בתרומה חייב אבל בחלב פטור והא מדאגביה וכו' ליתא דלרבא בכרת פטור היכא דאתו כאחת כגון מדליק גדיש ביום הכפורים והרבה חייבי כריתות דשייכי בהו תשלומין כאחת. שיטה ישנה. ועוד איכא למידק ומאי פריך מרב חסדא אטו גברא אגברא קא רמית ונראה דלכך כתב רש"י ז"ל ולאביי פטור. בתמיהה נהי נמי דמיתה בידי שמים פוטרת מתשלומין והיכא דאכיל תרומה דגזלה מי מפטר הא כיון דאגבהה קנייה וחייב בתשלומין ואפילו תשרף ומתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל לה. ע"כ. פי' לפירושו ז"ל דהא דפריך תלמודא ולאביי פטור וכו' לאו לאביי פריך דהא לאביי איכא למימר שפיר דמיתה פוטרת מהתשלומין ונפקא מינה למידי אחרינא דמצינן לתרוצי מתניתין דפרק כל שעה דקתני האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש וכו' אפילו לרבי נחוניא והיינו דכיון דגלי דמיתה בידי שמים אינה פוטרת גבי תרומה אף על גב דפוטרת בעלמא ה"ה כי איכא כרת אבל לרבא דסבירא ליה דמיתה בידי שמים אינה פוטרת ע"כ פירוש דמתניתין דפרק כל שעה לא תתפרש כן ויש לנו לפרש דס"ל לפי מדה משלם עיין בפרש"י ז"ל בפירושו על המשנה פרק ז' ממסכת תרומות וכיון שכן אי הוה קאמר תלמודא מיתה בידי שמים פוטרת איכא בינייהו לאביי פוטר לרבא אינו פוטר לא הוה קשיא לן ולא מידי אבל השתא דקאמר זר שאכל תרומה לאביי פטור וכו' קשיא ליה לאביי פטור והא אמר רב חסדא וכו' כנ"ל. ועוד איכא למידק מאי פריך מחולין לתרומה דילמא שאני חולין דכיון דאשתני אשתני ומ"ה מעידנא דאגבהיה קנייה דכיון דיצא מרשות בעליו ונכנס ברשות אחר הרי הוא באחריותן של אחר אבל תרומה איכא למימר כל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנא איתא ואפילו אגבהיה לא יצא שם תרומה מעליה והרי היא בקדושתה ולכך לא יתחייב עד שהוא אוכלו ואז ודאי תשלומין ומיתה באים כאחד. ויש לומר דלכך כתב רש"י ז"ל והיכא דאכיל תרומה דגזלה מי מפטר וכו' פירוש דלא אמרינן כל היכא דאיתיה בבי גזא דרחמנא איתיה אלא בקדש אבל בתרומה דיש לה בעלים דהכהנים הם בעליהם שפיר מיקרי גזולה בידו להתחייב בתשלומין אם תשרף כנ"ל. ומצאתי תוספת לשון ברש"י ז"ל כתב יד ישן וז"ל ואף על גב דלענין הקדש לא קאי ברשותיה כדאמרינן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינם שלו וזה לפי שאינם ברשותו מיהו מתחייב משעת הגבהה באחריותה ע"כ. וכל זה רמוז בלשונו הקצר הכתוב בפירושנו וז"ל הא כיון דאגבהיה קנייה וחייב בתשלומין ואפילו תשרף וכו'. ועוד איכא למידק ומאי פריך והא בקל יש למצא שיבא מיתה ותשלומין כאחד כדאיתא בגמרא וי"ל דמ"ה פריך הכי משום דאין התשלומין שוין דמעיקרא סברינן למימר דלרבא משלם דמי תרומה מעליא כאשר גזלה ולאביי פוטר דמיתה בידי שמים דאית ביה דקלב"מ מתרצינן לה אין לה כאן תשלומין גמורים ואינו משלם אלא דמי הנאות מעיו וזה הוא שכתב רש"י ז"ל בסמוך שתחב לו חבירו. דלא אגבהיה ולא קנייה ולא מיחייב בתשלומין אלא בבלעתו וכו' כנ"ל:

מודה רבי נחוניא וכו' קשיא לי מאי קא משמע לן אטו ר' נחוניא מחמיר ביום הכפורים טפי ממאי דמחמרי רבנן בשבת הא יום הכפורים כשבת לדברי חכמים קאמר ולגבי שבת תניא לקמן הגונב כיס בשבת חייב משום האי טעמא דכיון דאגבהיה קנייה ומתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל ליה. ואפשר דקא משמע לן דהואיל ואפשר דגחין ואכיל לא אמרינן הגבהה צורך אכילה היא וההוא דלקמן הא אוקימנא כבן עזאי או כשעמד וטעמא אחרינא הוא דהגבהה ראשונה לאו מההוא הוצאה היא כלל ומ"מ הוה ליה לאשמועינן בשבת לרבנן אלא דרבי נחוניא ודאי מיקל בתשלומין טפי מרבנן ולהכי נקט אליביה. א"נ דפשיטא ליה מלתא. הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו מודה ר' נחוניא כו' תימא מאי שנא רבי נחוניא דנקט אפילו רבנן הוה מצי למינקט דהא לכ"ע ואפילו לרבנן דסברי דאין אדם מת ומשלם הכין הוא דינא ואם כן לימא מודה רבנן דלא אמרינן אין אדם מת ומשלם אלא היכא דבאין כאחד אבל היכא דלא באין כאחד חייב. ויש לומר דרבי נחוניא עדיפא ליה למימר דאפילו רבי נחוניא דהוה מיקל בתשלומין דקא סבר אין אדם נכרת ומשלם אית ליה דהיכא דלא באין כאחד חייב וכ"ש לרבנן והאי דנקט חלב קמשמע לן טעמא דאפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל א"נ טעמא דאי בעי לאהדורי מצי מהדר ליה ע"כ: וזה לשון (הריטב"א) [הרשב"א] מודה רבי נחוניא ואי קשיא לך מאי למימרא פשיטא דלא עדיף יום הכפורים לרבי נחוניא משבת לרבנן ויש לומר דהא קמשמע לן דהואיל ואי בעי גחין ואכיל לא אמרינן הגבהה צורך אכילה היא וכבת אחת דמי וכדאיתא בסמוך. הרמב"ן ז"ל ע"כ. ולקמן בשמעתין נאריך בתירוץ קושיא זו בס"ד וכתבו בתוספות ולאביי פטור והאמר רב חסדא וכו' הכי נמי הוה מצי לאקשויי אמתניתין דכל שעה דקתני פטור מן התשלומין לפי מה דאוקימנא לה כרבי נחוניא פי' אזלי לשיטתן דסבירא ליה דהך אוקמתא דרבי נחוניא אתיא בין לרבא בין לאביי ולכך הוצרכו לחלק דתשלומי תרומה משום כפרה וכמו שכתבו התוספות ז"ל לעיל והילכך קשיא להו דהתם בפרק כל שעה הוה נמי מצי לאקשויי אההיא מתני' אבל הרב ז"ל פירש בפירושיו לסדר זרעים בפרק ז' ממסכת תרומות דההיא אוקמתא לא אתיא כרבא אלא כאביי דרבא מפרש לאותה משנה בענין אחר דסבירא ליה לפי מדה משלם עיין שם וכיון שכן ניחא דלא אקשי אלא הכא משום דהיינו עיקר פלוגתא דאביי ורבא ולא הוצרך לאקשויי התם דההיא אוקמתא נמי לאביי היא ולא לרבא כן נראה לי. וכתבו בקונטריסין דהיאך שייך לומר גבי חמץ כיון דאגבהיה קנייה כיון שאסור בהנייה מאי קנייה ומה זכייה שייך בו ותירצו דהכי קאמר התוספות ז"ל דהוה מצי לאקשויי אליבא דרבי יוסי הגלילי דסבירא ליה דחמץ בפסח מותר בהנאה ע"כ. ואין צורך לכל זה דהאי אוקמתא דרבי נחוניא עלה דרבי יוסי הגלילי קאי עיין שם:

אלמא מעידנא דאגבהיה קנייה וכו' פירוש קשיא ליה לתלמודא דמאי פירכא היא זו הא כיון דאמר רב חסדא מודה רבי נחוניא בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב וכו' ולא קצר ואמר מודה רבי נחוניא באוכל חלבו של חבירו וכו' אלמא דהכי קאמר דמעיקרא גנב החלב ומשך אותו לרשותו ושוב נמלך ומעתה אין כאן קושיא דשאני ההיא דכיון שמשך אותו לרשותו הרי נתחייב בתשלומין ושוב כשנמלך ואכלו לא נפטר מהתשלומין שקדם לו זמן רב אבל הכא שמעולם לא נתחייב בתשלומין אלא השתא שאכלו לא אמרינן מכי אגבהיה קנייה וכו' לכך האריך תלמודא וקאמר אלמא דמעידנא דאגבהיה קנייה וכו' פירוש אף על גב דמהדרי וקאמר בגונב חלבו של חבירו ואכלו וכו' לא שמעינן הכי וכדכתיבנא. מכל מקום מדיהיב טעמא למילתיה שכבר נתחייב בגניבה וכו' משמע הכין דאי מעיקרא גנב החלב ומשך אותו ושוב נמלך ואכלו וכדכתיבנא לא היה צריך להאי טעמא כלל כנזכר לעיל:

הכא במאי עסקינן כגון שתחב לו וכו' יש מקשים דהוה ליה לתרוצי כדלקמן כגון דגחין ואכיל ליה דלמטה הוי כלבוד. והרא"ה ז"ל תירץ דליכא לתרוצי הכין דאכתי איכא טעמא דאי בעי לאהדורי מצי מהדר ליה ע"כ. פירוש לפירושו דמעיקרא כי משני כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו אמסקנא סמיך. סוף סוף כיון דעלסיה קנייה וכו' הוצרך להאריך ולומר סוף סוף וכו' לרמז דאפילו תימא שתחב אותו לתוך פיו לתוך בית הבליעה סוף סוף אכתי קדים קנייה למיתה וכדכתיבנא וכדקתני בתר הכי אי דמצי לאהדורי נהדר וכדבעינן למהדר למכתב בס"ד ושייך שפיר לשון עליסה אכסיסה דבית הבליעה כן נראה לי: אי דמתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל ליה א"ת כיון דלעס התרומה היאך מתחייב מיתה על בליעה הרי כבר נתחלל התרומה כדתני' בפ"ק דכריתות [ז א'] כהן שסך שמן של תרומה בן בנו של ישראל מתעגל בו ואינו חושש ויש לומר דהתם נתחללה על ידי סיבה לפי שכבר נגמרה כל ההנאה אבל הכא לא נגמרה כל ההנאה בלעיסה. הרא"ש ז"ל: אי דמצי לאהדורה נהדריה פרש"י איבעי ליה לאהדורה וכי לא אהדרה מההיא שעתא איהו מזיק ליה דראשון לאו מידי עבד ולא יתחייב לכהן כלום. ע"כ. פירוש לפי' קשיא ליה לרש"י ז"ל אף על גב דנתחייב זה בדמי התרומה משום דלא אהדרה אכתי שפיר דשניהן באים כאחד התשלומין והמיתה דבשעה שנכנס המאכל לתוך בית הבליעה הרי נהנה גרונו ונתחייב מיתה ובהאי שעתא נתחייב בתשלומין כיון דלא אהדרה והילכך אתי שפיר הא דקא פטר ליה אביי. ותירץ ז"ל דחיוב התשלומין קדמי דמשעה דמצי לאהדורה ולא אהדרה הרי נתחייב בתשלומין דמההיא שעתא איהו מזיק ליה וכבר נסתלק חיובו של ראשון דלאו מידי עבד וחיוב מיתה לא אתי עד שיכניסנה במקום דלא מצי לאהדורה והוקשה להם לתוספות ז"ל על זה דאכתי קשיא דהא ודאי כל אימת דמצי לאהדורה אכתי לא נתחייב דהא מצי לאהדורה ולא נתחייב עד שהכניסה במקום דלא מצי לאהדורה וההיא שעתא נתחייב מיתה נמצאו שניהם באים כאחד ואפי' תימא דנתחייב קצת בשעה דהוה מצי לאהדורה מכל מקום לא נגמר חיובו עד שהכניסה במקום דלא מצי לאהדורה ולגבי אותו קצת חיוב שנתחייב בשעה דלא מצי לאהדורה שייך שפיר הא דפטר אביי ואם כן מאי פריך תלמודא ותירצו בתוספות דאיברא דלא נתחייב בתשלומין עד שיכניסנה בדוכתא דלא מצי לאהדורה מכל מקום לא פטרה ליה מיתה דחיוב מיתה לא אתיא עד דבלע לגמרי דאהנאת מעיו חייביה רחמנא והשתא ניחא נמי מה דפירש ריצב"א לקמן דכי משני דמצי לאהדורה על ידי הדחק מיירי אפילו באוכלין דלא מאיסי ואף על גב דקדים קצת התשלומין כיון דמיד דתחב לו בבית הבליעה ובלע ונהנה מיד חשיב באין כאחד ומעתה אם תפרש דחיוב מיתה אתיא מיד דהכניסה במקום דלא מצי לאהדורה הוה לן לאחשובי נמי באין כאחת אפילו אי מצי לאהדורה שלא על ידי הדחק כיון שתחב לו בבית הבליעה וכדמשני כנ"ל וקל להבין. ומכל מקום לדעת רש"י ז"ל משעה דלא אהדרה אף על גב דהוה מצי לאהדורה נתחייב בתשלומין ונגמר נמי חיובו ואפילו הוי אנוס דמההיא שעתא איהו מזיק ליה דראשון לא מידי עבד ולא נתחייב בתשלומין והיינו דכתב רש"י ז"ל וכי לא אהדרה מההיא וכו' ולדעת התוספות ז"ל משעה דלא מצי לאהדורה נתחייב וזה הוא שכתבו התוספות ז"ל וכי לא מהדר חייב וכו' פירוש דלא מצי לאהדורה כנ"ל: ואי לא מצי לאהדורה אמאי חייב פירש רש"י ז"ל אמאי חייב מיתה אנוס הוא והקשה הרא"ש ז"ל נהי דאנוס הוא ולא מצי לאהדורי בהא לא הוי אנוס שאם היה רוצה לעכב את חבירו לא היה תוחבו לתוך פיו ומלתא דפשיטא היא שאם האכילוהו לאדם דבר אסור חייב כאילו הוא בעצמו היה אוכלו ונהנה. וא"ת שתחב לו באונס לוקמיה בשאינו אנוס בתחיבה זו וכן נמי הקשו בתוספות דלוקי כגון שמרצונו מניח לו לתחוב ותירצו בשיטה ישנה דאף על פי כן היה פטור ממיתה כגון שחבירו הניחה ותחבה במקום שלא היה בידו אחר כך להחזירה ואנוס נמי הוא שהוא לא היה חושב שיתחבנה לו חבירו במקום שלא יוכל להחזירה אף על פי שהוא אמר לו. ולא נראה להם לתוספות ז"ל לומר כן דכיון דמרצונו עשה הא ודאי חייב מיתה אף על גב דלא מצי לאהדורי. ואין לך לומר דלא מצי לאוקמי הכין דאם כן כבר נתחייב בהגבהת חבירו וכן פירשו בשם רבינו אפרים ז"ל ואדבעינן למכתב קמן בס"ד דהא ודאי ליתא דהגבהת חבירו לא מהני לדידיה ואף על גב דכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות מכירה אחד המושך או המגביה או המחזיק בעצמו או שאמר לאחר להגביה או למשוך או להחזיק לו הרי זה זכה לו ע"כ. היינו דוקא כשאמר לחבירו שיגביהנה לו ויזכה לו בהגבהתו אבל הכא אף על גב דתחב לו מרצונו לא אמר לו שמשעה שיגביהנה יזכה לו. ואנו מדעתנו לא נאמר בעידנא דאגבהיה קנייה אף על גב דבדידיה גופיה אמרינן הכי הילכך ודאי לא אתי ליה חיוב ממון עד שיהנה ולא מקודם זה כלל ודלא כריצב"א וכדבעינן למכתב בס"ד הילכך ודאי שפיר איכא למימר קלב"מ ומעתה קשיא אמאי לא אוקי ליה בהכין ואין לך לתרץ דאין כאן חיוב ממון כלל וכמו שכתב הרב ז"ל וכדבעינן למכתב בס"ד דא"כ אמאי פי' רש"י ז"ל דקשיא ליה לתלמודא אמאי חייב אממונא נמי הוה ליה לאקשויי אלא ודאי משמע דסבירא ליה לרש"י ז"ל דאפילו באונס חייב ממון דהרי נהנה וחייב לשלם דמי הנאתו וכ"ש מרצונו. וז"ל של הקונטרס נראה שדעת רש"י אף על פי שהוא בעל כרחו מכל מקום הנאת הממון נתחייב ולכך פי' שהספר מקשה על המיתה אמאי חייב מיתה ולהכי קשיא להו לתוספות לפי דבריך שהממון הוא חייב אבל מיתה אינו חייב כיון שהוא אנוס יעמיד שהוא מרצונו מניח לו לתחוב דהשתא ודאי חייב מיתה וכו' ע"כ. ור"י ז"ל פירש דהכי פריך אמאי חייב ממון פי' אפילו יהא ברצונו היה לנו לפוטרו מממון דהוא לא גזלו ואף על פי שצוה לו לתחוב לא היה סבור שיעשה דברי הרב ודברי התלמיד וכו'. ומיהו מיתה בידי שמים חייב מדלא מיחה על ידי חבירו בתחיבה וא"ת אממון נמי אמאי אינו חייב והא אמרינן גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחד ואכלו רצה מזה גובה וכו' ותירצו בתוספות דהיינו דווקא לפי שהדבר הגזול ישנו בעולם בשעה שזה השני גוזלו אבל הכא דבשעה שזה נהנה ממנו כבר הוא אבוד מן העולם שהוא במקום דלא אפשר לאהדורה אין לו על השני כלל. וריצב"א מפרש בשיטת רש"י ז"ל ופשיטא ליה לתלמודא דאיירי בשתוחב לו בע"כ דכשתוחב לו מרצונו מיד כשמשים בפיו ולא אהדריה קנא' מיד להתחייב באונסין ואין באין כאחד דמסתמא מניחה בפיו ואחר כך תוחב לו באצבעו או בכוש ואת"ל שהוא בראש הכוש מתחלתו ועד גמר בית הבליעה מ"מ קונה אותו בפיו להתחייב באונסין אף על גב דיכול לנתקו ולהביאו אצלו דדוקא לענין הגט אמרינן כן אבל לענין זכייה אשכחן בפרק קמא דבבא מציעא טלית חציה על גבי קרקע וכו' וכיון שאינו זוכה מטעם דאינו מגרע זכיית האחד שהוא מונח בתוך פיו או בתוך ידו מטעם זה ועוד אפילו תימא דיפה נמי כחו של זה דיכול לנתקו ולהביאו אצלו וזוכה נמי כמו זה שהוא מונח בתוך ידו או בתוך פיו מ"מ לכל הפחות קונה מחצה כמו שנים שהגביהו מציאה פירוש שמפני שזה זוכה בכולה וזה זוכה בכולה לפיכך יחלוקו ואינו קונה אלא מחצה ומיהו לא בעי למימר שזה שמונח בתוך פיו קונה מחצה וזה שיכול לנתקו ולהביאו אצלו קונה מחצה דאם כן כשיבלענו כולו ולא יוכל זה לנתקו ולהביאו אצלו יגמור זה קנייתו ויקנה המחצית האחד ולגבי המחצית הזה הרי באין כאחד ויתקיימו דברי אביי בזה המחצית ומאי פריך אלא ודאי כדכתיבנא שזה זוכה בכולה וזה זוכה בכולה ולפיכך בעלמא קונה מחצה והכא כשבלע אותו לגמרי הרי למפרע איהו קנאו מעיקרא וקל להבין. ואם תאמר אמאי פשיטא ליה לתלמודא טפי דבאונס מיירי מברצונו והרי באונס נמי קשיא ליה אמאי חייב מיתה. ויש לומר דעלה דברצונו קשיא קושיא דמעיקרא דחיוב הממון קדים ושוב לא פטר ליה מיתה אבל עלה דאונס קשיא ליה קושיא מחודשת ולכך פשיטא ליה לתלמודא דבאונס מיירי ולא שקיל וטרי נמי אי ברצונו כיון דנכנסה לתוך פיו וקנאה וכו'. ואם תאמר והיאך נוכל לפרש פירושו של רש"י ז"ל כן והא רש"י ז"ל לא נקט אלא מיתה אלמא דממונא מחייב ואי איירי באונס גמור דתוחב לו בעל כרחו אממונא מפטר דמאי הוה ליה למעבד ואם הוה מפרשים פירוש של רש"י ז"ל דמיירי מדעתו ואפ"ה מיקרי אנוס דלא חשב שיתחבנה לו במקום שלא יוכל להחזירו וכדכתיבנא לעיל הוה ניחא דנקט מיתה ולא ממון אבל כפי מאי דפירש ריצב"א ז"ל קשיא ותירצו בתוס' דרש"י ז"ל הכי קאמר אנוס הוא ופטור ממיתה וממון ולרוב פשיטותו לא הזכיר ממון להדיא דפשיטא דפטור מממון ואין לך לומר דסוף סוף הרי נהנה דאנן סהדי דלא ניחא ליה באכילת איסור כנ"ל פירוש לפירוש התוספות ז"ל. ואכתי צריך ליישב לפירוש ריצב"א דקאמר בסמוך אי בעי גחין ואכיל ולקמן נבאר אותו בס"ד. והריטב"א ז"ל תירץ דהא דהוא מצי לאוקמה בשתחב לו חבירו ברצונו אלא דעתה ניחא ליה לאוקמי ולתרוצי לפום אוקמתיה דהא ודאי לישנא דתחב לו חבירו באונס משמע. ע"כ: וז"ל הרשב"א ז"ל אי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב פרש"י ז"ל אמאי חייב כרת הא אנוס הוא ולפי פירושו הוה מצי לתרוצי שתחב לו מדעתו ולי נראה לפרש אמאי חייב בתשלומין לרבא והכי קאמר אי דמצי לאהדורי נהדריה ואמאי פטור לאביי ואי דלא מצי לאהדוריה אמאי חייב לרבא. ע"כ. ובחנם דחק לפרושי דקאי קושיין עלה דרבא דשפיר מצי לאקשויי תרווייהו עלה דאביי דאם אין כאן חיוב תשלומין מעיקרא אמאי קא פטר מיתה ולמה ליה למימר קלב"מ אלא ע"כ בין לאביי בין לרבא צריכין אנו למצא צד חיוב ממון שיבא המיתה ויפטרנו לדעת אביי וכן הקשו בתוספות ז"ל. והרא"ש ז"ל כתב וז"ל ומפרש רבינו תם ז"ל אמאי חייב בתשלומין אנוס הוא הואיל ולא מצי לאהדורי דנהי דמיתה בידי שמים חייב מדלא מיחה על ידי חברו בתחיבה מיהו לענין ממון היה לנו לפוטרו אע"ג שצוה לו לתחוב לא היה סבור שיעשה דברו ודברי הרב ודברי התלמיד וכו' וכיון שתחב לו במקום שאינו יכול להחזירו אנוס הוא ואפי' בהנאת גרונו לא ליחייב או א"נ י"ל אמאי חייב לא מיתה ולא ממון אנוס הוא כיון דלא מצי לאהדורי ואהנאתו לא מחייב משום דליכא שום הנאה כשתוחבין לאדם בתוך בית הבליעה עד מקום שאינו יכול להחזיר אף ע"ג דגבי בהמה מצינו המראה והלעטה במקום שאינו יכול להחזיר בפרק מי שהחשיך באדם אין לו הנאה בזה הענין. ועוד אפילו אם תמצא לומר דנהנה לא מחייב ממון אהנאתו ואף ע"ג דאמרינן גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחד ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה היינו דוקא כשהגזלה בעולם בשעה שהשני אוכלו אבל הכא דבשעה שזה נהנה ממנו היה אבוד מן העולם כיון דלא מצי לאהדורי אין לו לשני כלום. ע"כ:

בגמרא רבא אמר טעמא דר' נחוניא בן הקנה מהכא וכו' אמרה תורה כרת שלי כמיתה שלכם ואע"ג דהאי קרא גבי מולך כתיב דלא שייך ביה חיוב ופטור תשלומין אפי' במיתות ב"ד. אפ"ה בע"כ הקישן הכתוב לאותה מיתת ב"ד דשייך תשלומין. ויותר נ"ל דהקישא דקרא היינו כגון שבשעה שהעבירו למולך קרע שיראין של חבירו וכשינויא דרב אשי בסמוך. או אפי' בשרף שיראין של בנו ועודו חי כדאיתא בסנה' גבי משוורתא דפוריא ע"ש ברש"י. או שהעביר בן בנו וכשיטת התוס' בסמוך דלא שני לן בין שיראין של אותו אדם עצמו ובין שיראין של אחרים כמו שאבאר באריכות. ואין להקשות א"כ מנ"ל דפליגי אביי ורבא כלל דלמא רבא נמי אית ליה דאביי דיליף מאסון אלא דאיצטריך ליה דרשא דהכא לחייב אפי' היכא דדמי למיתה לזה ותשלומין לזה בהאי עניינא דמודה רבא כמ"ש התוס' בסמוך אלא דא"א לומר כן דא"כ היא גופה מנ"ל לרבא דר' נחוניא יליף האי דרשא דכרת שלי כמיתה שלכם דהא ליכא למימר דרבא סובר דדרשא פשוטה הוא דהא לרבנן דפליגי אדר"נ ע"כ ל"ל האי דרשא אע"כ דרבא ל"ל כלל דרשא דאסון אי משום דג"ש לא שמיעא ליה כלל אפי' לר"נ ואפי' את"ל דפשטא דקרא הכי משמע מדכתיב בל' אסון אפ"ה סובר רבא כאתקפתא דר' אדא לעיל דאיכא למימר דיעקב לא אזהר במידי דבידי שמים כדפרישית לעיל דע"כ ה"נ סברי רבנן דפליגי אדר' נחוניא וכה"ג צ"ל נמי אליבא דאביי מנ"ל דטעמא דר' נחוניא מאסון ופטור אפי' במיתות בידי שמים דילמא ר' נחוניא לית ליה האי דרשא דאסון כמו רבנן וטעמא דר' נחוניא כדרבא אע"כ דאביי לא משמע ליה כלל דרשא דרבא כנ"ל והוצרכתי להאריך לאפוקי מהשגת מהרש"א על מהרש"ל שאפרש בסמוך בלשון תוספות בד"ה רב אשי:

בתוספות בד"ה זר שאכל תרומה וכו' ואוכל תרומה בשוגג וכו' מכל דברי תוספות בזה הדיבור מבואר דפשיטא להתוספות דלרבי נחוניא פטור מתשלומין אפי' בשגגת כרת ושגגת מיתה בידי שמים דלגמרי משוה יוה"כ לשבת ובשבת פשיטא לן לכ"ע דל"ש בין שוגג למזיד מדתנא דבי חזקיה וכ"כ בעל המאור אבל כבר כתבתי לעיל בשמעתין שאין זה שיטת רש"י דלהדיא כתב בפסחים דף כ"ח דר' נחוניא מודה בחייבי כריתות שוגגין דחייבים בתשלומין וכ"כ הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות ויותר מבואר בל' רש"י בפסחים דף ל"א דמוכח להאי סברא ממתני' גופא דקתני האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג חייב בתשלומין ומדלא קתני בחמץ גרידא ע"כ דמשום סיפא נקט דבמזיד פטור אפילו שגג בחמץ ולאשמעינן דמיתה בידי שמים נמי פטור לרבי נחוניא והיינו אליבא דאביי דהתם נמי אביי נקיט לה כמ"ש הרא"ה ז"ל ואם כן ודאי ממילא שמעינן דמשום שגגת חמץ לא מיפטר משום דר' נחוניא דלא איירי אלא במזיד. ובאמת שיטת הרמב"ן צ"ע דאיהו נמי קאי בשיטת רש"י דמפרש לההיא דפסחים דף ל"א אליבא דרבא דמיתה בידי שמים חייב בתשלומין התם משום מזיד דחמץ איירי וא"כ קשה ליתני חמץ בעלמא ולשיטת התוס' דהכא דר' נחוניא פוטר אפילו בשוגג א"ש טפי דקתני התם בתרומת חמץ ולא בחמץ גרידא דאתא לאשמעי' דאע"ג דבעלמא שוגג פטור לר' נחוניא אפ"ה מודה בחמץ של תרומה דכיון דגלי גלי ולמסקנת התוספות בסוף הדיבור משום דשגגת תרומה משום כפרה ודוק ובעיקר הטעם לשיטת רש"י וסייעתו דמודה רבי נחוניא בשוגג דחייבי כריתות לא ראיתי לשום מפורש טעם מספיק אמאי הא ילפינן אסון אסון ונלע"ד דההיא דאסון אסון לאו ג"ש גמורה היא אלא גילוי מילתא בעלמא כדפרישית דל' אסון משמע אפי' מיתה בידי שמים וכן משמע להדיא מל' רש"י בפסחים דף כ"ח והשתא א"ש דהא בהאי קרא דאם יהיה אסון לא איירי אלא במזיד משא"כ שוגג דאפי' בחייבי מיתות ב"ד לאו מקרא דאסון ילפינן אלא מדתנא דבי חזקיה דיליף מכה אדם ומכה בהמה וכו' והתם ודאי לא איירי אלא ממיתת ב"ד וא"כ כרת ומיתה בידי שמים מנ"ל לפטור בשוגג כנ"ל נכון. אלא תינח לאביי אבל לרבא דיליף טעמא דרבי נחוניא מכרת שלי כמיתה שלכם משמע דלגמרי איתקש אפי' בשוגג ואם נאמר דרש"י לא פירש כן אלא אליבא דאביי דאליביה מוקמינן הסוגיא דפסחים דף כ"ח ודף ל"א אם כן תיקשי מאי אמרינן הכא מאי בינייהו. הא איכא שגגת חייבי כריתות דלאביי חייב ולרבא פטור. וכן אם נאמר דשיטת רש"י וסייעתו דלר' נחוניא בשגגת כרת ומיתה בידי שמים חייב דילפינן כולהו משגגת תרומה בבנין אב דהא נמי קשה הניחא לאביי אלא לרבא מאי איכא למימר וכדפרישית והנראה מזה דלרבא נמי כיון דכתיב ואם העלם יעלימו וכו' והכרתי אותו אלמא דלא איירי האי קרא אלא במזיד וההיא איתקש למיתה בידי אדם משא"כ שוגג לא איתקש כן נ"ל נכון:

בא"ד וא"ת לאביי וכו' אי ר' נחוניא ס"ל כר' וכו' עכ"ל ולכאורה משמע דלאביי ר' נחוניא לא ס"ל כרבי דאלת"ה אדדחיק בשמעתין לאשכוחי מאי בינייהו דלא משכח לה בזר שאכל תרומה דמשום דמעידנא דאגבהיה קני ואמאי לא קאמר דאיכא הזיד במעילה והיינו ממש האי ברייתא דפסחים דף כ"ח ובהזיד במעילה שפיר אשכחן דחיוב מיתה ותשלומין באין כא' דמעידנא דקניה נתחייב במעילה כמבואר במסכת מעילה אלא דעיקר קושית התוספות דלקושטא דמילתא הא מוקמינן לענין הקדש בפסחים דף כ"ח אליביה דר' והיינו כאביי וכן מתני' דפסחים דף ל"א ע"כ מיתוקמא כר' לסברת התוספות עכשיו כדפרישית דמדנקט תרומת חמץ ולא נקט חמץ גרידא ע"כ דאתא לאשמעינן דכיון דגלי קרא בשגגת תרומה דחייב גלי נמי דבכל ענין אפי' בדאיכא בהדה שגגת חמץ וכיוצא בו. ולפ"ז ממילא מוכח דאתיא כאביי. וא"כ מקשו שפיר. ונראה לי ברור שלזה נתכוין מהרש"ל שכתב דבפשיטות מצי לאקשויי מתניתין דתרומת חמץ אברייתא דחמץ הקדש וכתב ע"ז מהרש"א ז"ל שדבריו אינן מובנים ולמאי דפרישית א"ש דעיקר כוונתו על מ"ש התוספות כאן לאביי אי ס"ל כרבה ע"ז כתב מהרש"ל דבפשיטות מצי לאקשויי אוקימתא דמתני' אאוקימתא דברייתא דהתם מוכח להדיא דר' נחוניא בן הקנה ס"ל כרבי וכאביי כן נ"ל ודוק היטב:

בד"ה ולאביי פטור וכו' ה"נ הוי מצי לאקשויי אמתני' דכל שעה עכ"ל ולענ"ד יש ליישב דאמתני' לא מצי לאקשויי כיון דמתני' איירי בשוגג דחייב. א"כ איכא לאוקמי דאיירי שהוא שוגג בתרומה וכסבור שהם חולין שלו וא"כ לא שייך לומר דקניא בהגבהתו כיון שהוא שוגג ולא נתכווין לקנותו דהתירא ניחא ליה דליקני ולא שייך לומר נמי כיון דגזליה ע"כ קאי ברשותו לענין אחריו' שאם תשרף יתחייב באחריות דמהיכי תיתי הא לאו גזלן הוא כיון שהוא שוגג ובהדיא אמרינן לקמן כסבורין של אביהם היא וטבחוה אין משלמין אלא דמי בשר בזול וה"נ דכוותיה משא"כ לאביי דאיירי במזיד מקשה שפיר כנ"ל:

בד"ה רב אשי כו' ופליג אדרבא עכ"ל וכתב מהרש"ל יש לתמוה דלמאי שכתבו התוס' בסוף הדיבור דגרסינן רבא בפ"ק דסנהדרין וא"כ לרבא חייב בכה"ג בתשלומין דהו"ל מיתה לזה לפרש"י וא"כ מאי איכא בין אביי לרבא ותירץ דאיכא בינייהו למאן דלית ליה דרבא ומהרש"א תמה עליו דרבא יחלוק על אביי אליבא דמאן דלא ס"ל כוותיה ולמאי דפרישית לעיל אין כאן קושיא שכתבתי דבלא"ה ע"כ לית ליה לרבא כלל האי דרשא דאסון ולכך הוצרך לומר דטעמא דר' נחוניא מקרא אחרינא אף אם לא יהיה שום נפקא מיניה אלא דסתמא דתלמודא בעי לאשכוחי שום נ"מ לדינא לדידן למאן דלית ליה האי דרבא פ"ק דסנהדרין. ובעיקר דברי התוס' שכתבו לדקדק מלשון רש"י מדכתב וס"ל לר' אשי כו' דבעי למימר לאפוקי מדרבא דפ"ק דסנהדרין מתוך כך הקשו עליו. ולא ידעתי מנא להו דהא מצינן למימר דמ"ש רש"י ז"ל ורב אשי ס"ל כו' היינו לאפוקי ממאי דמקשה הש"ס בפרק בן סורר דף ע"ד אמילתא דר' יונתן בן שאול דלמא שאני התם דהוי מיתה לזה ותשלומין לזה ועוד דלכאורה משמע דרבנן דפליגי אדרבי יונתן ב"ש היינו משום דס"ל דלא מצינן למילף מהאי ילפותא דיליף ריב"ש. משום דשאני התם דהוי מיתה לזה וכו' וס"ל דחייב. ואף שאין זה מוכרח כ"כ אכתי הוצרך רש"י לפרש דרב אשי ס"ל הכי וצ"ע:

שם ופליג אדרבא דאמר בפ"ק דסנהדרין פלוני וכו' הא דלא משמע להו כוונת רש"י דר"א פליג אדרב יוסף שהביא רשב"א בזה הדיבור. דאיתמר נמי בפ"ק דסנהדרין מקמי האי מימרא דרבא. נראה לכאורה דהא פשיטא להו להתוס' עכשיו דההיא לא דמי כלל לדרב אשי דההיא דרב יוסף איירי בשחזר הבעל והביא עדים והזימו לעידי האב ונתחייבו העדים ממון ונפשות בשביל שני בני אדם שהמה בעלי דינים נפרדים שעדי הבעל תובעים עסקי נפשות והבעל תובע עסקי ממון מעדי האב שבאו להזים העדים שהביא הוא וע"י כך רצו להפסידו. משא"כ בדרב אשי שעל אכילת תרומה אין לו שום בעל דין שמתחייב מיתה על ידו וא"כ לא משמע דפליג רב אשי אדרב יוסף ומדכתב רש"י ורב אשי ס"ל כו' ע"כ משמע להתוספות שכוונת רש"י דר' אשי פליג אדרבא דהתם נמי אין לו שני בעלי דינים שהרי אין להם עסק עם האב כלל לפי מה שהגיה מהרש"א דממון לזה היינו לאב ואפ"ה קרי להו ממון לזה כיון שאינו נותן הממון לזה הבעל דין שנתחייב מיתה על ידו א"כ כ"ש בההיא דרב אשי יש לו לחייב מה"ט ועמ"ש בסמוך:

בא"ד ממון לזה ונפשות לוה פי' ממון לבת שרצו להפסידה כתובתה כו' עכ"ל. כן הוא בספרים שלפנינו ומהרש"א הגיה פי' ממון לאב שרצו להפסיד לו כתובה וכתב שכן מפורש בל' רש"י בסנהדרין בפ"ק ולפ"ז קשיא לי טובא אי מקרי כה"ג ממון לזה ונפשות לזה אע"ג דנתחייב מיתה וממון בשבילה כיון שאביה נוטל הממון כדמסיק מהרש"א להדיא א"כ קשיא מתני' דלקמן דפטור בבא על בת בתו ובת בנו ובת אשתו דקפסיק ותני אפי' היכא שיש לה אב וקנסה לאביה אפ"ה פטור משום דקי"ל ב"מ וכה"ג כל השקלא וטריא בסוגיא דלקמן דמקשה הש"ס והא קי"ל דאין לוקה ומשלם ומאי קושיא והא מצינן לאוקמי מתניתין בדיש לה אב דקנסה לאביה ונהי דלמסקנת התוס' כאן לפי' ר"י א"ש דמחלק בין מעשה א' לשני מעשים ולפר"ת נמי א"ש דדוקא גבי עדות מיקרי כה"ג ממון לזה מ"מ לסברת התוס' עכשיו בשיטת רש"י כפי הגהת מהרש"ל קשיא לרבא פ"ק דסנהדרין סוגיא דהכא לענין קנס נערה לכך היה נ"ל לכאורה ליישב גירסת הספרים שלפנינו דלשיטת התוס' עכשיו בכוונת רש"י ע"כ היו צריכין לפרש ההיא דפ"ק דסנהדרין דלאו משום שהממון לאביה מיקרי ממון לזה. אלא אפילו אם דמי הכתובה שלה נמי מיקרי ממון לזה ונפשות לזה כיון דבלא דידה נמי היה חיוב נפשות בשביל הבועל שאומרים העדים שבא עליה וא"כ כ"ש שיש לחייב ממון בההיא דרב אשי לבעל השיראין כיון דבלא"ה חייב נפשות כך אפשר לפרש. ומ"ש רש"י בסנהדרין דממון לזה היינו משום שהאב נוטל הממון היינו למסקנת ר"י בשיטת רש"י דתלוי הכל בשני מעשים כגון פלוני בא על בתו דהו"ל כשני עדות וא"כ בקנס דנערה שבא ע"י מעשה א' ליכא למ"ד דמיקרי ממון לזה אף שנוטל האב. כך היה נ"ל לכאורה ועדיין צ"ע. ובלא"ה קשיא לי להאי פירושא דממון לזה דסנהדרין היינו לאב שרצו להפסידו כתובתה ומה זכות יש לו לאב בכתובת בתו דמאן יימר שתתאלמן או תתגרש בעודה ארוסה דהא באירסה אביה ונשאת קי"ל דלעצמה דבתר גוביינא אזלינן ויותר מזה נ"ל פשוט דרשות ביד הבת בעודה ארוסה למכור כתובתה בטובת הנאה שלה והממון שלה כדמוכח בב"ק דף פ"ט דאפי' לגבי הבעל שזוכה בפירות אין לו במעות טובת הנאה דהו"ל פרי דפרי כ"ש באב שאין לו פירות וצ"ע:

קונטרס אחרון תוספות בד"ה רב אשי אמר ופליג אדרבא כו' בפ"ק דסנהדרין בממון לזה ונפשות לזה ופרש"י שרצו להפסיד כתובה לאב והקשיתי דאין לאב זכות בכתובת בתו דמאן יימר שתתאלמן או תתגרש מן האירוסין ואף שיש ליישב קצת דמצי למכור זכות שלו וטובת הנאה אם תתאלמן ותתגרש מן האירוסין אפ"ה שינוייא דחיקא הוא דלא שכיח כלל ועיין בזה בל' הרמב"ם ז"ל בפ' כ"א מהלכות עדות שמפרש ג"כ הא דממון לזה בפ"ק דסנהדרין בענין אחר לענין קנס וכתב שם בעל לחם משנה דלא ניחא ליה לפרש לענין כתובה כיון דארוסה אין לה כתובה והימנות' בידן דבתחלת העיון היה נ"ל להקשות כן אלא דאכתי איכא לאוקמא שפיר בדכתב לה כדמוקמינן כמה משניות וברייתות בהכי פ"ק דמציעא אבל למאי דפרישית נתיישב שיטת הרמב"ם ז"ל טפי בפשיטות אלא דהעיקר פירושו לענין קנס צריך פירוש לפירושו ואין כאן מקומו:

תוס' ד"ה ואי וכו' דדוקא לענין הגט תמוה לי הא להדיא איתא כן בב"מ ז ע"א וצלע"ג:

ד"ה לא צריכא וכו' מ"מ כיון דשוין כל שהוא עי' בב"ק דף כ ע"ב תוד"ה הא איתהנית:

גמרא ולאביי פטור והאר"ח מודה רנב"ה כו' שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור חלב. מיהו לא הוי מצי לאקשויי על מתני' דהאוכל תרומת חמץ אמאי פטור במזיד דאפשר לומר דמהתם ליכא קושי' דאם נאמר דחייבי מלקות פטורין מתשלומין א"כ בשעה שהגביה עבר על בל יראה ויש בו חיוב מלקות כמו בקנה חמץ להרמב"ם ופטור מתשלומין וכשאכלי' דאזדא חיוב מלקות דבל יראה בא חיוב כרת מש"ה פטור:

גמרא ה"נ בעידנא דאגבי' קני' מתחייב בנפשיה לא הוי עד דאכיל קשה לי דהא משכחת שכהן אחד הפקיד תרומה ביד אביו והיורש בא לירש ולא ידע מהפקדון והיה הכל בחזקת אביו דבזה לא מחייב מטעם שומר ומזיק רק מה שנהנה, כדאיתא לקמן (דף לד ע"ב) היתה לו פרה שאולה וכו' כסבורים של אביהם משלמין דמי בשר בזול והיינו מה שנהנה ושפיר פטור משום קים לי' בדרבה מיני'.

גמרא היכי דמי אי דמצי לאהדורי נהדרי פירוש ומהאי שעתא כבר נתחייב בממון ואף דהראשון דנטלי' ותחבו לתוך פיו של זה נעשה עליו גזלן ונתחייב מ"מ הא יכול לתבוע גם מהשני כדאמרינן במס' בבא קמא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה ורמ"ג. ורש"י ז"ל כתב וז"ל מהאי שעתא איהו מזיק ליה דראשון לאו מידי עביד ולא נתחייב לכהן כלום, ואיני מבין כלל, דהא ודאי גם הראשון נעשה עליו גזלן ונתחייב. והתוס' (ד"ה ואי דלא מצי לאהדורי) כתבו דאע"ג דאמרינן בב"ק גזל ולא נתייאשו הבעלים כו' רמ"ג ורמ"ג היינו דוקא לפי שהדבר הגזול ישנו בעולם בשעה שזה שני גזלו, אבל הכא בשעה שזה נהנה כבר אבד מן העולם עכ"ל. וגם זה תימא בעיני דמה להם להקשות מבב"ק, והא זהו ממקומו מוכרח מדקאמר אי דמצי לאהדורי, והו"ל למנקט ואע"ג דבמצי לאהדורי חייב היינו דוקא לפי שהדבר הגזול ישנו בעולם כו':

תד"ה ואי כו', דדוקא לענין הגט אב"ה עמ"ש אאמ"ו לתמוה בזה בחלק א' מפסקי' סי' צ"ז).

רש"י ד"ה ואי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב מיתה אנוס הוא היינו דגם לאביי יהא חייב בתשלומין כיון דאינו מחויב מיתה, ואפשר דרש"י כ"כ לשיטתיה דדוקא חייבי מיתות שוגגים פטורים אבל לא א"כ שוגגים כמ"ש המהרש"א בפסחים (דף לב) בכוונת רש"י עיי"ש (ולפי דבריו מיושב דברי רש"י דלעיל במה דאמרינן ולאפוקי מדרנב"ה דקאי על מתני' ולא ניחא לפרש כפי' תוס' דקאי על ר"ח דאמר הכ"מ בבא על הנדה, היינו דדלמא מיירי בשוגג דבכה"ג חייב גם לרנבה"ק אבל על מתני' דייקא שפיר כיון דקתני שהן בכרת משמע אפילו מזיד), או די"ל דאף אם ח"כ שוגגים פטורים מ"מ באנוס לאו דין איסור מיתה יש בו דאונס מן התורה מותר ולא עבר כלום, ונ"מ לדידן בחייבי מיתות אם עושה באונס וקרע אז שיראי' של חבירו, וצ"ע לדינא:

תד"ה ר"א אמר, א"כ תקשי לרבא הא דתנן בהמניח והוא שהדליק את הגדיש כו'. קשה לי איך הי' ס"ד לתוס' לפרש כוונת רש"י דכל מיתה לשמים מקרי ממון לזה ומית' לזה אף בחד מעשה, הא רש"י עצמו לא כתב הכי. רק על אוקימתא דר"א באוכל תרומה וקרע שיראין אבל באוקימתא הראשונה דמיירי בתשלומי דאכילת תרומה לא כתב רש"י הכי דסבר מיתה לזה ותשלומין לזה פטור, וע"כ משום דבחד מעשה מקרי מיתה ותשלומין לחד. וי"ל דהי' ס"ל לחלק דדוקא באכילת תרומה על שנהנה גרונו דבהך חפץ דהיינו התרומה לא משכחת הנאת גרונו בלא חיוב מיתה וכיון דתמיד בהדדי נינהו מקרי לחד אבל בהדלקת הגדיש דתשלומי דליקת זה הגדיש משכחת בלא מיתה במדליק בחול זה לא מקרי לחד, ועיין בהרא"ה. בא"ד שהיו יכולים להעיד עליו בלא הבת. תמוה לי הא בסוגי' דסנהדרין מבואר דבארוסה דכתובה לאביה נהרגין ומשלמין אבל בנשואה דכתובה לה נהרגין ולא משלמין א"כ מיירי דמעידין שהתרו אותה, ונתחייבו מיתה עבורה, ובזה מקשי דכה"ג בארוסה אמאי נהרגין ומשלמין הא מ"מ העדות לחייב אותה מיתה עם ההפסד ממון לאביה הוי מעשה חד דכל שמעידים דזינתה ברצון לחייבה מיתה ממילא נפסד הכתובה, וצריך תלמוד: