מסכת כתובות דף ג׳ עמוד ב׳

מאי שקדו היכן שנינו שקדו דמקשינן לה הכא אי משום דאמר שמואל לעיל לית לן לאותביה מינה לאמוראה אחרינא:

ומן הסכנה ואילך לקמן מפרש לה:

ובשני לא יכנוס בשביל אותה סכנה ואין צריך לעקור בשבילה תקנת חכמים אלא יום אחד ויהיה טורח מיהת שני ימים בצורכי סעודה:

ואם מחמת האונס לקמן מפרש:

תחלה אם ביאה ראשונה היא מפרישין אותה ממנו לילי שבת:

נהגו בתמיה סכנת נפשות היא ואת אמרת נהגו לכנוס ביום שלישי אבל מיעקר רביעי לגמרי לא עקרו:

ניעקריה ויתקנו להם ימים אחרים:

ולדרוש להו דאונס שרי דנבעלת באונס אינה נאסרת על בעלה דילפינן לקמן בפרק ד' (כתובות דף נא:) מוהיא לא נתפשה ולא לימסרו נפשייהו למיתה:

ובשני לא יכנוס פ"ה אפילו בשעת הסכנה דאין לעקור בשבילה תקנת חכמים אלא יום אחד וקשה לר"י דאמר לקמן מאי אונס אילימא הא דאמרן התם קרי ליה כו' הוה ליה למיפרך טפי רישא לסיפא דקתני רישא ובשני לא יכנוס אפי' בשעת הסכנה ואומר ריצב"א דמשום הכי לא פריך ליה משום דאיכא לפרושי ואם מחמת האונס פירוש שיש סכנה אף ביום שלישי מותר לכנוס בשני ונראה לר"י דמילתא באנפי נפשה היא ולא איירי בסכנה ובשני לא יכנוס הוא הדין בג' אלא נקט בב' משום דבעי למיתני ואם מחמת האונס מותר:

בתולה הנשאת ברביעי תיבעל לאו דוקא ברביעי מדפריך לקמן בשלישי נמי אתי ובעיל שאינו מתכוין אלא להנאתו אלא אגב דנקט לעיל שנשאת ברביעי תיהרג דהתם מקפידים על קביעות יום כדי להעבירם על דתם נקט ליה נמי הכא ברביעי:

ולדרוש להו דאונס שרי וא"ת והא אמרינן בפ' בן סורר ומורה (סנהדרין עד. ושם) על כל עבירות יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים וג"ע וש"ד ותירץ ר"ת דאין חייבין מיתה על בעילת מצרי דרחמנא אפקריה לזרעיה דמצרי דכתיב (יחזקאל כג) וזרמת סוסים זרמתם ומייתי ראיה דפריך בפ' בן סורר ומורה (שם:) הא אסתר פרהסיא הואי ולא פריך והא אסתר גילוי עריות הויא משמע דמשום עריות לא הוה מיחייבא ומתוך כך התיר ר"ת לבת ישראל שהמירה ובא עליה עובד כוכבים לקיימה לאותו עובד כוכבים כשנתגייר דלא שייך למימר אחד לבעל ואחד לבועל בביאת מצרי דהויא כביאת בהמה ואין נראה לריב"ם דהא ע"י ביאת עובד כוכבים נאסרה לבעלה כדאמר הכא דאיכא פרוצות ובפ' האשה שנתארמלה (לקמן כתובות כו: ושם) גבי האשה שנחבשה בין העובדי כוכבים אמרי' דברצון אסורה לבעלה ואמר נמי במגילה (דף טו.) כאשר אבדתי אבדתי כאשר אבדתי מבית אבא אבדתי ממך אלמא לגבי בעלה לא חשיבא בעילת מצרי כביאת בהמה והוא הדין לבועל אע"ג דאין זנות לבהמה ואין ביאת בהמה פוסלת ואוסרת כדאמרי' בפ' הבא על יבמתו (יבמות נט:) ביאת מצרי הויא ביאה וכי אפקריה רחמנא לזרעיה הני מילי לענין דאין לו חיים וזרעו חשוב כזרע בהמה ויש לומר דהכי פריך ולדרוש להו דאונס שרי לפי שהאשה היא קרקע עולם ולא עבדה מעשה כדמשני בפרק בן סורר ומורה אסתר קרקע עולם היתה והא דלא פריך התם גילוי עריות הויא דפשיטא ליה דאיכא לשנויי קרקע עולם היא ואין לה למסור עצמה אבל לענין חילול השם לא היה נראה לו שיועיל טעם דקרקע עולם ומשני קרקע עולם היתה ואפילו חילול השם ליכא ובפרק מצות חליצה (יבמות קג. ושם) דפריך גבי יעל והא קמתהניא מעבירה ומשני טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים שהטיל בה זוהמא ולא משני קרקע עולם היתה משום דהתם לא פריך אמאי לא מסרה עצמה דהא לא היה רוצה להמיתה דאדרבה היה צריך שתשמרהו אלא הכי פירושו והא מתהניא מעבירה למה משבחה הכתוב מנשים באהל תבורך ודרשינן בנזיר (דף כג: ושם) גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה ופריך דיעל נמי הוה עבירה שלא לשמה דהא מתהניא מעבירה ומשני דלא מתהניא ועשתה עבירה לשמה כדי להציל את ישראל:

ולדרוש להו דאונס שרי אין לפרש דפריך הכי לדרוש כו' דשוב לא יהא סכנה אלא אונס ואמאי קאמר ומסכנה ואילך הוה ליה למימר ומן האונס ואילך דא"כ מאי משני משום פרוצות דהא אפילו לא דרשינן להו דאונס שרי לא מסרי נפשייהו דדוקא צנועות אמרינן דמסרי נפשייהו ועוד וכי משום פרוצות יניחו להרוג הצנועות אלא הכי פירושו ולדרוש להו דאונס שרי וכיון דליכא סכנה אמאי לא מיחו בידם חכמים ומשני משום פרוצות לא מיחו בידם אי נמי משום כהנות:

תקנה דרבנן מקמי גזרה לא עקרינן כי פריך לעיל ליעקרוה לא משני תקנה דרבנן מקמי גזרה כו' כדמשני הכא משום דלעיל פריך וליעקרוה ויקבעו יום אחר כיון דאינו מתכוין אלא להעבירם על דת כשיקבעו יום אחר לא יחושו ולא מיעקרא תקנתא דרבנן הואיל ויהא יום אחד קבוע אבל הכא פריך וליעקרוה ולא יהא שום יום קבוע שאם יקבעו יום אתי ובעיל באותו יום ולהכי משני מקמי גזרה לא עקרינן תקנה דרבנן שלא יהא שום יום קבוע:

אי הכי בשלישי נמי אתי ובעיל פי' אי אמרת בשלמא כדמעיקרא דאמרי בתולה שנשאת בד' תיהרג ואינן מתכוונין אלא להעבירם לא יחושו אם יעשו ביום ג' אלא אי אמרת משום בעילת ההגמון כיון שמתכוין להנאתו בשלישי נמי אתי ובעיל:

ותו התם בשלישי נהגו ואמרינן בפ' בתרא דתענית (דף כו:) מאן דאמר נהגו אורויי לא מורינן והכא בשני מותר לכתחלה ופי' הקונטרס דפירש נהגו רובא דעלמא והכא מותר יחידי ולא גרסינן לכתחלה אינו מיושב:

אי דאתי וחליף ליעכב פ"ה חליף לאחר ד' וליעכב עד יום ד' של שבת הבא וקשה לר"י דאם כן מאי משני לא צריכא דאתי וקבע אכתי ליעכב חדש או חדשים עד שילך על כן נראה לר"י שאם יתעכב כל יום ד' אין לו לעכב עד יום ד' אחר אלא יכנוס בג' והכי פריך אי אתי וחליף בד' גופיה ליעכב עד דחליף ומשני דאתי וקבע כל יום ד':

שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלשה ימים וכתב זצ"ל: והלכה רווחת בכל תקנת ישראל, שכל תקנה שהתקינו חכמים אעפ"י שלא פירש שקבלה על עצמו, חייב עליה כאילו קבלה על עצמו כתנאי. והרא"ם כתב, אי אמר חתן לא טרחנא אלא כניסנא בלא סעודה, וקרובי כלה בעי דליעבד חתן סעודתא, כייפינן ליה עד דעביד סעודתא כפום מנהגא דחזי לדידה ודידיה. דקיימא לן (לקמן כתובות מח, א) עולה עמו ואינה יורדת עמו, והעיד משמו של רב האלפסי ז"ל, דמעשים לפניו בכל יום וכך היה דן. כ"ה בכל הראשונים. אבל ברא"ש סי' ג ובטור סי' סד הובא בשם רבינו אפרים.

ולדרוש להו דאונס בישראל מישרא שרי יש מי שהקשה (הרמב"ן) והא שעת השמד היה ופרהסיה היה, דדינא הוא (סנהדרין עד, א) דתהרג ולא תעבור, ואיכא למימר דלהנאת עצמן היה, מדלא גזרו הנישאת ברביעי תהרג, ואפילו בשעת השמד דשרי, והר"א אב ב"ד כתב (הובא שם) דכל בשעת השמד אפילו בהנאת עצמן תהרג ואל תעבור, והכא להנאת עצמן מתכוונין ולא לשמד. וכן נראה לי כדברי הרב, שאין עיקר גזירתם לבעול יום רביעי שקבעו חכמים לנישואין, אלא שכל הנישאת באיזה יום שתנשא לו תבעל תחילה להגמון ולהנאת עצמו. ותדע לך, מדאקשינן שלישי נמי אתי ובעיל ופרקינן מספקי לא עקר נפשיה, ומאי קושיא כיון דאינה נישאת ביום התקנה, אלא דאין עיקרו אלא שדעתו לבעול כל הבתולות קודם לבעל, כן נראה לי. ואף על גב דפרהסיא הוה, איהי קרקע עולם היא ועל כרחה נבעלת, כדאמרינן בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין עד, א), והא פרהסיא הואי, אסתר קרקע עולם היא, ועל כרחה נבעלת.

התם קרי ליה סכנה, והכא קרי ליה אונס אבל רישא אסיפא לא קשיא, דאף על גב דקתני רישא ובשני לא יכנוס וכו', ובתר הכי תני ואם מחמת האונס מותר, הא איכא למימר דה"ק, ובשני לא יכנוס, דהא בשלישי ליכא שום אונס, דמספיקא לא עקר נפשיה, וחיישינן לאיקרוריה דעתא ולשקדו כל מאי דאפשר למיחש, ואם הרגישו בדבר ועקר נפשיה אף בשלישי אפילו בשני מותר לכנוס. אבל לישנא קא קשיא ליה, דהתם קרי ליה סכנה והכא קרי ליה אונס.

בשלישי מיהא לכנוס פירש רש"י ז"ל: דמשום תקנת שקדו קאמר, כדי שיהיה טורח בסעודה שני ימים. מיהא נראה לי, דמשום איקרורי דעתא קאמר, דאינו דומה משתהא שני ימים למשתהא שלשה ימים. ותדע לך, דהא ליום שני, לפי שהיה פיתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג, הילכך ללישנא קמא נמי דאיניש דעתיה דטריח ליה הוא. כן נראה לי. וכן מצאתי בירושלמי דגרסינן התם (בפרקין ה"א) בשני אין שומעין לו וכו', מה בין שני לשלישי אינו דומה הא משתהא יום אחד למשתהא שני ימים.

פיתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג מסתברא דלאו כולהו בעי, אלא או או קתני.

מאי שקדו פירוש כיון דאקשינן מיניה בהדיא מכלל דמתניתין היא משום דשמואל לא הוה לן למפרך מינה לרב שמואל בר רב יצחק:

מאי סכנה וכו' עד האי סכנה אונס הוא פירוש לישנא דגמ' מוכח דלישנא בעלמא ק"ל היכי קרי ליה תנא סכנה אבל עיקר דר"ג לא ק"ל דנימא נעקרי' כדפרכי' מעיקרא וטעמא דמלתא דכיון דליכא סכנה ורשות בידם לכנוס בג' ולא מיחו בידם בהכי סגי לן ולא נפקא תקנתא דרבנן:

משום דאיכא צנועות דמסרן נפשייהו לקטלא ואתייא לידי סכנה פירוש דאיכא צנועות וסבירות שנאסרו לבעליהן בכך ותוספות הדבר בפגם ומסרן נפשייהו לקטלא והיינו דפרכינן דכיון דמפני צניעות הם עושות בלבד ולא מפני קדוש השם. ולדרשי להו דאונס בישראל משרי שרי כלומר דאשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה כדכתיב והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת ואלו היינו סבורים לומר שמשום קידוש השם עבדין לא הוה לן למימר למדרוש להו האי לישנא אלא ודאי כדאמרן ומיהו מדתלי התלמודא לישנא בצנועות שמעינן ליה. וא"ת היכא אמרינן דלדרוש להו דלא ימסרו לקטלא והלא בגלוי עריות איכא יהרג ואל יעבור. תירץ ר"ת ז"ל דביאת נכרי לא חשיבה גילוי עריות דכביאת בהמה הוא חשיב כדכתיב אשר בשר חמורים בשרם וקי"ל דאין זנות לנכרי הלכך אע"ג דביאת נכרי אוסרת אשה לבעלה כדאמרינן בשמעתתא לא חשיבא גילוי עריות ליהרג עליו והיינו דאמרינן בסנהדרין והא אסתר בפרהסיא הויא ולא פרכינן והא אסתר גילוי עריות הויא ומטעם זה דן ר"ת ז"ל על נכרי אחד שבא על בת ישראל נשואה ונעשה נכרת ונתן לה בעלה גט ואחר כך נתגיירה והתירה לו רבינו תם דלגבי נכרי ליכא למימר כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל והקשו עליו ז"ל דאם איתא דביאת נכרי [לא] חשיבא [ג"ע] אף היא לא תיאסר על בעלה בביאת בהמה (ועוד דלא אמר כו' עכ"פ לרבותא) נקטינן קושטא דמלתא משום דאמר התם לעיל מיניה דכל פרהסיא יהרג ואל יעבור ואפי' להנאת עצמן ומאי דלא אמר בשמעתי' שיהרג ואל יעבור היינו מההוא טעמא דפרכינן גבי אסתר דקרקע עולם היתה ואפי' בגילוי עריות ופרהסיא אין להם ליהרג כן הרי אין בידה להרגו שלא תעבור והיינו דלא אמרינן הכא זמנין דמסרן נפשייהו לקטלא ומתקטלן דהא זמנין דאע"ג דאינהו מסרן נפשייהו לקטלא לא בעי למקטל אינהו אלא דאנסו להו למבעלייהו ועם כל זה אמר הכא רבי יחיאל כי דינו של ר"ת ז"ל במעשה שהיה דין אמת הוא דכיון דבשעה שנאסרה על בעלה נכרי הוי וליכא למימר אסורה לבועל השתא נמי לא מתסרא עליו דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וכך היה אומר ר"י ז"ל:

איכא פרוצות ואיכא נמי כהנות פי' תרי טעמי דפליגי עליו חד אחבריה נקטינן איכא פרוצות דאי שרינן אונס שרי ועבדו ברצון ואמרו אנוסין וקיימין עם בעליהן באיסור ומשום תקנת צנועות דעבדין שלא כדין לית לן לגרום איסור לפרוצות משום הכי לא דרשינן להו ואיכא כהנות כלומר נשי כהנים דמתסרן לבעליהן באונס ומסרן נפשייהו לסכנה משום צניעות הלכך בתר דדרשינן להו. נמי איכא כהנות דאיכא סכנה ולהכי קרי ליה תנא סכנה וליכא לפרושי משום כהנות דלא מהני דרשא להו כאידך דהא ודאי כל מה דאפשר לאצולי מצילן לכך אין לפרש אלא כדפרישנא:

ותקנתא דרבנן מקמי וכו' לא עקרינן פירוש כיון דלפנים משורת הדין אתי לידי קטלא משא"כ בההיא דלעיל דאמרי דנשאת תהרג לא אמרינן להדיא דלעקריה. גמרא:

אי הכי בג' נמי אתי ובעיל ויש מוחקין דלא גרסי א"ה דהא לכ"ע טעמא דעלמא איכא למיפרך למה לא יקפידו גוזרים המומר על יום ג' כמו על יום ד' ובתוס' קיימו הגרסא יפה דה"ק בשלמא למאי דסליק אדעתיה מעיקרא דבתולה נשאת ביום ד' תהרג כיון שלא היתה גזירה להנאת עצמן לא קפדי כולי האי אלא יום ד' ששמע שהוא תקנת חכמים אבל השתא דאמרת דבתולה נשאת בד' תבעל לטפסר להנאת עצמן עבדי' ליה לגזירה וא"כ מה להם בין ג' ובין ד' ומהדרי' אפ"ה מספקא לא עקר נפשיה:

מאי אונס אילימא הא דאמרן התם קרי ליה סכנה והכא קרי ליה אונס פי' לישנא בעלמא קשיא לן אמאי שני בלישניה והקשו בתוס' אמאי לא קשיא לן בעיקרא דדינא דמעיקרא קתני ובשני לא יכנוס ובתר הכי קתני מותר תירץ רבינו שמשון ז"ל דמתניתין איכא לתרוצי ובשני לא יכנוס מחמת הסכנה של הרביעי ואם מחמת שיש סכנה אפילו בג' דעקר נפשיה מותר:

ותו התם נהגו הכא מותר יש שפירשו התם נהגו בדיעבד הכא מותר לכתחלה ולא נהירא דא"כ היאך משני שאמר שר צבא בא לעיר וכי מפני שר צבא שחוטף צרכי סעודה שרינן טפי ממאי ששרינן מפני סכנה לכך פירש רש"י ז"ל דהתם נהגו כולם או רובם בפרהסיא והכא מותר דמשמע היחיד שבא לימלך מורין לו אבל לא דרשינן הכי בפירוש דלעבדיה הכי בפרהסיא ופרקינא דליכא אלא משום שר צבא הבא לעיר. ושיילינן אי דאתי וחליף לעכב פרש"י ז"ל ליעכב עד יום ד' אחרינא והקשו עליו בתוס' א"כ היכא דחליף ולא יתיב אלא ליעכב עד יום ד' ה"נ ישהא עד יום ד' שלאחריו ועוד כי מקשי בג' מיהו ליכנס נימא כגון דאתא פירשו בתוספות אי אתי וחליף בו ביום ליעכב ומהדרי' דקבעי ומיהו שפיר ידע דלא קבוע טפי מיום ד' לעולם ולהכי פרכי' בג' מיהו לכנוס דאלו הוי אתי בג' לא הוי קבע כולי האי עד יום ד' ומהדרינן אספרוותא דידיה בג' אתי:

אשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה ואף היא אינה מחוייבת למסור עצמה למיתה מדין גלוי עריות שתהיה בכלל יהרג ואל יעבור אלא בצדדין ידועים על הדרך שביארנוה במסכת סנהדרין פרק סורר והוא שאמרו כאן ולדרוש להו דאונס בישראל שרי כלומר שאם ימסרו עצמן למיתה מצד איסור בעליהן הרי מותרות הן ואם מחמת עצמן כל שלהנאת עצמו אינו בדין תהרג ואל תעבור וכן שהיא קרקע עולם על הדרך שביארנו שם ואשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה הא כל שנבעלה ברצון אף באשת ישראל נאסרה על בעלה ואתה למד מסוגיא זו שאף בנבעלה לגוי כן אפילו היה מאותם הקדומים בעבדת האלילים שלא היו גדורים בדרכי הדתות שביאת גוי שמה ביאה לפסלה לבעלה והתמה ממקצת רבותינו הצרפתים שכתבו שביאת גוי אינה אוסרת לבעל ממה שאמרו רחמנא אפקריה לזרעיה וכן הביאו ראיה ממה שלא הקשו בסנהדרין והא אסתר גלוי עריות הואי עד שלפי מה שראינו בנימוקיהם אירע להם בימים הקדומים מעשה באשת ישראל שנבעלה לגוי ונשתמדה אחריו ואחר כן חזרה בתשובה ונתגייר הגוי עמה והתירה לגוי לישא אותה אחר מיתת ישראל או גירושיו אע"פ שאמרו כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל שלא נאמר כן אלא מתוך שנאסרה לבעל בביאתו אסורה לבועל כל ימיו אף לאחר מיתת הבעל אבל ביאת גוי אינה ביאה לאסרה לבעל ומתוך כך לא נאסרה לבועל וסוגיא זו סותרת דבריהם בהדיא ואף חברים שביניהם השיבום משמועת האשה שנחבשה ביד גוים שעל ידי נפשות אסורה לבעלה וממה שאמרו מקנין על ידי גוי וכן שנהרגין בביאתו ולא אמרו רחמנא אפקריה לזרעיה אלא לענין אחוה וקורבה שאם נתגיירו אין להם דין אחוה:

בד"ה ובשני לא כו' אלא נקט בשני משום דבעי למיתני ואם כו' עכ"ל וברישא בסכנה נקט נהגו העם לכנוס בשלישי כיון דלא קאמר אלא דנהגו לא שייך למנקט רבותא אף בשני וק"ל:

בד"ה ולידרוש להו כו' אמרינן דברצון אסורה כו' עכ"ל לפי' ר"ת ליכא לפלוגי בין אונס לרצון כמ"ש בהך בת ישראל שהמירה כו' ומה"ט דביאת עכו"ם לא נחשב ביאה אבל לה"ט שכתבו התוס' דקרקע עולם היא ודאי דליכא לפלוגי בין ביאת עכו"ם לישראל אלא דאיכא לפלוגי בין אונס לרצון וק"ל:

בד"ה ולידרוש כו' הל"ל ומן האונס ואילך דא"כ מאי משני כו' דהא אפילו לא דרשינן כו' לא מסרי כו' עכ"ל נראה דלא ניחא להו לפרש כפרש"י דאי מקילינן להו עבדי ברצון כו' דלא שבקי משום זה התירא ואכלי איסורא דמשמע דאין לחוש להן אלא לבעילת הגמון והשתא קאמרי התוספות דאין לפרש דפריך אקודם שנהגו לכנוס בשלישי דאמאי היה סכנה כלל דלידרוש להו דאונס שרי ואם עשו כן לא הל"ל ומן הסכנה ואילך אלא מן האונס ואילך דא"כ מאי משני משום פרוצות דהא אפילו לא דרשינן להו לא מסרי נפשייהו משום חשש איסור לבעליהן שהרי לא ידעי דאונס שרי ועושות באיסור לבעליהן לפי דעתם א"כ לעולם עושות ברצון באיסור לבעליהן כיון דפרוצות הן אבל אידך שינויא משום כהנות ניחא להו אף לפי' זה דה"ק דאע"ג דע"י דרשא דאינס שרי לא הוה מקרי סכנה לצנועות אשת ישראל מ"מ משום נשי כהנות צנועות דמסרי נפשייהו גם באנוסית מקרי להו ובסכנה גם אחרי הדרשא דאונס שרי והקשו ועוד וכי משום פרוצות כו' ר"ל וכי משום חשש פרוצות שיעשו ברצון ע"י דרשא דאונס שרי יניחו להרוג הצנועות נשי ישראל ע"י שלא ידרשו להן דאונס שרי אלא דה"פ דאחר שנהגו לכנוס בג' אמאי לא מיחו בהן לקיים תקנת חכמים שתנשא בד' וידרשו להן דאונס שרי ולא יסתכנו ומשני משום פרוצות לא מיחו בהן דהפרוצות בד' ודאי עושות ברצון ונאסרו לבעליהן א"נ משום כהנות דאית בהו סכנה גם ע"י אונס לא מיחו בהן לנהוג בג' דהשתא ליכא ודאי סכנה לצנועות ולכהנות ולא איסור בעלים בפרוצות דהא מספיקא בג' לא אתי ההגמון ואין להקשות למאי דפרכינן ונעקריה משום דזימנין אתי ההגמון ואיכא סכנה אף אחר שנהוג בג' טפי תקשי ליה אכתי ולידרוש להו אחר שנהוג בג' דאונס שרי משום זימנין דאתי בג' ואיכא סכנה די"ל דאפשר דדרשינן להו ולא מקרי סכנה לצנועות אלא קודם שנהוג בג' א"נ קודם שנהוג נמי גם אי הוה דרשינן להו מ"מ הוה ודאי סכנה לכהנות זהו הנ"ל מדבריהם לע"ד והוא ע"פ פי' הראשון שכתב מהרש"ל בזה על דברי התוס' והדרך השני שכתב מהרש"ל בכוונת דברי התוס' לא ידעתי להולמו ואין להאריך בו ועוד ראיתי דרך אחר בפי' דברי התוס' בשם ר"י אב"ן לב והוא דרך רחוק ודחוק ואין לדקדק נמי לפי הפירוש שכתבנו מאי ראיה הביאו מהא דלא מסרי נפשייהו באונס דאין חייבין מיתה ע"ז משום דקרקע עולם היא לעושות ברצון דחייבין בו מיתה די"ל כיון דלפי דעתם אונס אסור וחייבין מיתה על האונס ואעפ"כ לא מסרי נפשייהו ה"ל אונס כרצון ודו"ק:

בד"ה ותו התם כו' בקונטרס פירש נהגו רובא דעלמא והכא מותר יחידי כו' עכ"ל יש מקשים לפירוש הקונטרס מאי פריך התם נהגו הכא מותר ואימא דנהגו לרבים לעקור רק יום אחד אבל ליחיד מקילינן לעקור ב' ימים ואפשר שע"כ כתבו שאינו מיושב פירוש הקונטרס ועוד נראה דאין סברא אמילתא חדא דסכנה היא להתיר ליחיד טפי מלרבים ודו"ק:

בד"ה בג' מיהא לכנוס ולא בעי למימר דאתי שר צבא בג' דא"כ יכנוס בד' עכ"ל היינו לפי פירושם שכתבו דחליף לאחר שעכב יום א' אבל לפ"ה דמעכב יותר מיום א' ודאי דלק"מ דא"כ אמאי נקט יום ב' דבכה"ג נמי אם אתי ביום ב' יכול לכנוס ביום א' וכן בכל שאר הימים בכה"ג יכול לכנוס כיון שמעכב שם יום ד' ומהרש"ל כתב דרך אחר ליישב פ"ה ע"ש:

בד"ה איספרווא דידיה כו' אין לתמוה משום סעודה עקרינן תקנתא דרבנן ב' ימים כו' עכ"ל לכאורה זו הקושיא לפ"ה דבשני לא יכנוס בשעת הסכנה אבל לר"י דמילתא באנפי נפשה היא וג' דנקט בשעת סכנה ה"ה בב' קושטא הוא דמשום סכנה עקרינן נמי ב' ימים ומיהו לפר"י איכא לאקשויי קושית התלמוד דמשום סכנה אינו אלא נהגו ומשום סעודה אפי' אורויי מורינן וע"כ צריכין לתרוצי כה"ג דבעילת הגמון שכיח כו' כמ"ש התוספות אך ק"ק דלפ"ה לא תקשי להו מידי דאימא הא דמשום סכנה לא עקרינן אלא יום אחד היינו לרבים והא דמשום סעודה ב' ימים היינו דוקא ליחיד ומהרש"ל כתב דברי התוס' שפיר מתיישבים גם לפר"י דהא שפירש דלא יכנוס בב' מילתא באנפי נפשה היא דלא מצי למיפרך מרישא לסיפא אבל לפי האמת לא מפקינן הברייתא ממשמעותה דדוקא נקט יום ג' בסכנה ולא יום ב' אבל ק"ל לפר"י ה"ל טפי לפרש כן מכח קושיית התלמוד דהכא נהגו והכא מותר וצ"ע ודו"ק:

בתוס' ד"ה ובשני לא יכנוס עד ונראה לר"י דמלתא באפי נפשיה היא פי' והא דקתני ומסכנה ואילך נהנו העם לכנוס בג' ה"ה בב' ולכך לא היה יכול למפרך לקמן מרישא לסיפא:

בא"ד אלא נקט בב' משום דבעי למתני ואם מחמת האונס מותר פי' כדי שיהא משמע דמחמת האונס מותר אפילו בשני:

ד"ה ולדרוש להו ובו' עד דהא אפילו לא דרשינן להו לא מסרי נפשייהו. פי' ומיד שמאיימין עליהם עבדי ברצון ונאסרות על בעליהן כנ"ל כדי להנצל ממה שפרש"י איכא פרוצות דאי מקילינן להו עבדי ברצון ונאסרו על בעליהן:

בא"ד אלא הכי פירושו וכו' ומשני משום פרוצות לא מיחו וכו' ומשום כהנות. פי' דאפילו דרשינן להו דאונס שרי ונסתלקה הסכנה מ"מ איכא חששא דאיסור שהפרוצות והכהנות נאסרות על בעליהן ולכך לא מיהו חכמים לינשא בשלישי משום דהשתא הם נצולים מכל החששות כשנשאות בג':

מאי שקדו יש לפרש דקא מבעיא ליה מאי שקדו פי' אמאי קא מקשה משקדו ולא מקשה מברכה לימא והא בעינן ברכה ולא מצי לתרוצי כלל א"נ דקבעי מאי האי לישנא דשקדו דמשמע מלשון שקידה שתקעו עצמן בתקנה זו לבל תמוט לעולם ומשני דתניא מפני מה אמרו כו' ומסכנה ואילך כו' ובשני לא יכנוס וכו' הא קמן דהעמידו תקנתן אפילו במקום סכנה דלא עקרא תקנתייהו מקמי שמדא כדאיתא לקמן בגמרא ורש"י לא פי' כן אלא דקא בעי היכן שנינו שקדו דמקשינן לה הכא ואם כן קשיא למה לאתויי ומן הסכנה ואילך כו' ויש לומר דכדי לפרושה מייתי לה כי היכי דלא נימא דהך ברייתא משבשתא היא וזהו שכתב רש"י ומן הסכנה ואילך. לקמן מפרש לה. כנ"ל ובשיטה ישנה כתוב מאי שקדו פרש"י היכן שנינו שקדו דאי משום דאמרה שמואל לעיל לית לן לאותובי מיניה לאמורא אחרינא א"נ יש לומר דשמואל לא אייתי לה לעיל אלא לאשמועינן סיפא דקאמר ועכשיו ששנינו כו' דההיא מלתא הוי עיקר מימריה דרב יהודה וגם רב יוסף לא היה זוכר מתחלה זה החידוש ושמואל גופיה תקנת שקדו מהאי ברייתא שמיע ליה ולהכי בעי מאי שקדו היכן שנינו שקדו שהזכיר שמואל ודמקשינן מיניה הכא דתניא כו' עד כאן: והא כתיבנא לעיל דמשמואל פרכינן לכולהו אמוראי אלא משום דרב יוסף קאמר לה משמיה לבתר ששכח תלמודו לכך כתב רש"י כן. והריטב"א כתב וז"ל מאי שקדו פי' דכיון דאקשינן מיניה להדיא מכלל דמתניתין היא דמשום דשמואל לא הוה לן למפרך מיניה לרב שמואל בר יצחק. ע"כ:

ובשני לא יכנוס פ"ה אפילו בשעת הסכנה דאין לעקור בשבילה תקנת חכמים אלא יום אחד וקשה לר"י דאמרינן לקמן מאי אונס אי לימא הא דאמרינן התם קרי ליה וכו' הוה ליה למפרך טפי רישא לסיפא דקתני רישא ובשני לא יכנוס אפילו בשעת הסכנה ותרצו בקונטרסין דלפי רש"י ז"ל שמפרש לקמן נהגו רובא דעלמא ומותר בדיעבד לא קשיא מרישא לסיפא דבשני לא יכנוס היינו לכתחלה ואם מחמת האונס מותר היינו בדיעבד ע"כ. ולא ידעתי מה דמה שפרש"י ז"ל לקמן היינו דנהגו משמע רובם נהגו ומותר משמע ליחיד הבא לימלך בב"ד שיתירו לו וכי קתני נמי ובשני לא יכנוס ביחיד הבא לימלך מיירי וקתני לא יכנוס והדרא קושיא לדוכתין. ואפשר דה"ק ובשני לא יכנוס עד שימלך בב"ד מיהו כשימלך בב"ד יתירו לו והיינו מאי דקתני ואם מחמת האונס מותר ולשון ואם מחמת האונס דקתני לקמן מפרש. וריצב"א תירץ דמשום הכי לא פריך ליה מרישא לסיפא משום דאיכא לפרושי ואם מחמת האונס פי' שיש סכנה אף ביום שלישי מותר לכנוס בשני וכן תירץ הרא"ש ז"ל דמרישא לסיפא לא קשיא דמצי למימר דה"ק ובשני לא יכנוס דמשום אונס דרביעי לא מרחקינן כולי האי מיום הקבוע ואם מחמת האונס של שלישי שיבא ההגמון לבעול אף בשלישי מותר בשני ע"כ. ובגי' תוספות כתוב שדוחק הוא לתרץ כן דאפילו ביש בג' סכנה משמע דקאמר ובשני לא יכנוס דאין לעקור מפני הסכנה אלא יום אחד. ובשיטה ישנה כתוב וז"ל דמרישא לסיפא לא קשיא דאיכא למימר דה"פ בשני לא יכנוס שאין לירא אם יכנוס בשלישי דמספקא לא עקר נפשיה ואם הוא מכיר דבעי הגמון למעקר נפשיה בג' מותר לכנוס בב' ע"כ:

וכן כתב הרשב"א ז"ל דמרישא אסיפא לא קשיא דאיכא למימר דה"ק ובשני לא יכנוס דהא בשלישי ליכא שום אונס דמספיקא לא עקר נפשיה וחיישינן לאקרורי דעתא ולשקדו כל מאי דאפשר למיחש ואם הרגישו בדבר ועקר נפשיה אף בשלישי אפילו בשני מותר לכנוס ע"כ וכן תרצו וכו'. וז"ל רש"י ובשני לא יכנוס. בשביל אותה סכנה ואין צריך לעקור בשבילה תקנת חכמים אלא יום א' ויהיה טורח מיהת שני ימים בצרכי סעודה. ע"כ. ולכאורה משמע דהא דקאמר בשביל אותה הסכנה היינו סכנת יום ד' דקתני רישא וכיון שכן כיון ז"ל לתירוצו של ריצב"א והרא"ש ז"ל דדוקא משום אותה סכנה דיום ד' הוא דלא יכנוס בשני הא אילו אתיא סכנה גם בשלישי מותר אף בשני ולא תיקשי מרישא לסיפא ולא אתיא תלמודא לפרושי כי אם לישנא דאם מחמת האונס דקתני דאילו מרישא לסיפא לא קשיא ולא מידי וזהו שכתב רש"י ז"ל ואם מחמת האונס. לקמן מפרש. ודו"ק:

ודע דמלשון רש"י ז"ל משמע דמשום דאין צורך לעקור בשבילה תקנת חכמים אלא יום אחד הוא דלא עקרינן שני ימים אבל אם נצטרך לעקור שני ימים כגון דאתי הגמון ובעיל בד' ובג' עקרינן שפיר שני ימים וזהו שכתב רש"י ז"ל ואין צריך לעקור בשבילה וכו'. ולא כתב ז"ל ואין עוקרין וכו' מיהו התוס' ז"ל סוברין דאין יכולין לעקור כי אם יום אחד ולא שני ימים ואפילו במקום סכנה דתקנתא מקמי שמדא לא עקרינן וכדבעיא למכתב קמן בס"ד. ולעיקר קושיין דאתינן עלה תירץ ר"י ז"ל דכי קתני ובשני לא יכנוס לא קאי אמאי דקתני ומן הסכנה וכו' אלא מילתא באפי נפשה היא ולא איירי בסכנה וכי קאמר ובשני לא יכנוס היינו עיקר תקנה קאמר דבשני לא יכנוס וה"ה בג' אלא דוקא בד' ונקט בב' משום דבעי למתני ואם מחמת האונס מותר ואתי שפיר לשיטתו ז"ל דבגמרא לקמן כי תפיס פיסקא תפיס ובשני לא יכנוס ואם מחמת האונס מותר אלמא דמילתא באפיה נפשה היא ומשום דבעי למיתני ואם מחמת האונס וכו' קדים וקאמר ובשני לא יכנוס ורש"י ז"ל תירץ זה לפי שיטתו דאף על גב דתפיס פיסקא מבשני לא יכנוס לא בעי לפרושי אלא מאי דקתני ואם מחמת האונס וכו' וזהו שכתב רש"י ז"ל ואם מחמת האונס. לקמן מפרש. כן נראה לי. ולקמן נאריך עוד בשיטת ר"י ז"ל וריצב"א ז"ל בס"ד: אילימא דאמרי בתולה הנשאת ליום הד' תהרג. הא דתלה הסכנה בנשים ולא קאמר כל מי שישא בתולה יהרג משום דהנשים יראות טפי ודעתן קלות ולא יעברו על הגזרה וגם הנשים מצויות בבתיהן אבל האנשים יכולין לברוח כנ"ל:

נהגו לגמרי נעקריה יש לפרש דהכי פריך לגמרי נעקריה ולא יהיה שום יום קבוע כיון דאיכא סכנה להדיא דאמרי כל הנשאת בד' תהרג והילכך אם יתקנו יום אחד יגזרו גם הם דכל הנשאת באותו היום תהרג לכך לא יתקנו יום קבוע כלל, וליתא להאי פירושא דאם כן לא הוה ליה לאקשויי ממאי דתני נהגו אלא אמאי דקתני ובשני לא יכנוס ה"ל לאקשויי עלה אמאי אדרבה לא יתקנו יום קבוע כלל ותנשא באיזה יום שתרצה מיהו לפי' ר"י ז"ל דכי קתני ובשני לא יכנוס הויא מילתא באפי נפשה ניחא אבל קשה דה"ל לשנויי תקנתא דרבנן מקמי שמדא לא עקרינן כדמשני לקמן. ובהריב"ש ז"ל בתשובותיו סי' שע"ג כתוב וז"ל קשיא לן מאי פריך נהגו לגמרי נעקריה והא ודאי כיון שהגזרה היתה בתולה הנשאת בד' תהרג להעביר הם מתכוונין והיה לנו לומר תהרג ואל תעבור. ונ"ל דהנשים שעליהן נגזרה הגזרה שייך למימר בהו תהרג ואל תעבור אבל רבנן שלא נגזרה גזרה עליהן יש להם לעקור התקנה כדי שלא תבאנה לידי סכנה ואה"נ שאם נגזר על החכמים שיעקרו התקנה ואם לאו יהרגו שיש להם ליהרג ואל יעברו כיון דשעת השמד הוא ומתכוונין להעביר וכי מקשה נהגו לעקריה לגמרי מתרתי פריך דכיון שהיה בדבר סכנה היה לחכמים שלא נגזרה עליהם הגזרה לעקור תקנתם וכל שלא נעקרה לא היה להם לנהוג כנגד התקנה ושלא ימחו בידם חכמים אלא יהרג ואל יעבור כיון שהיה שעת השמד ומתכוונין להעביר, ע"כ. ובהגהה אחרת מצאתי כתוב וז"ל ומן הסכנה וכו' נהגו לגמרי ליעקרוה כלומר כיון שעקרוה בד' ליכא איסור משום שעת השמד שאפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור ולעבור על דת אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא אסור ומכאן יש ראיה לדברי מורי קרובי שכתב בפ"ק דביצה אף על גב דאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין אלא אם כן וכו' אם יעשו כאותה סברא שאם היה אותו בית דין קיים היה מסכים להתיר שנשתנה הענין אין זה ביטול דבריו, ע"כ. משמע דבעי לפרושי דהכי פריך נהגו לגמרי נעקריה פי' אמאי שבקת להו לנהוג כן בלא עקירת בית דין דהא ודאי שלא כדין עבדי דבשעת השמד ולעבור על דת אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא אסור הוה להו לבית דין למעקריה דאינהו יש להם כח לעקור ואין איסור בדבר וכמו שכתוב בהגהה והא דקאמר לגמרי נעקריה ה"ק דכי ליכא אלא מנהג בעלמא אין כאן עקירת תקנה לגמרי וכיון שכן יש מקצת עושים כן ומקצתם אין עושים כן הרי אותם הוה להו כמשנין ערקתא דמסאנא דאסור אבל כשב"ד עוקרים התקנה לגמרי מי שיעשה כן אינו עושה איסור כלל וב"ד עצמו יש להם כח לעשות כן וכדכתיבנא, מיהו רש"י ז"ל לא פי' כן דהא ודאי כיון שיש סכנת נפשות בדבר כי תקנו חכמים מעיקרא לאו אדעתא דהכי תקינו והכי פריך תלמודא אמאי קתני נהגו דמשמע דמאן דבעי לאינסובי בד' נסיב ושפיר דמיעקר רביעי לגמרי לא עקרו הוה להו לרבנן לקבוע ימים אחרים ולעקור יום ד' לגמרי דלא לינסוב חד בד' כיון דסכנת נפשות הוא והא דכתב רש"י ז"ל נעקריה. ויתקנו להם ימים אחרים ולא כתבו ויתקנו להם יום אחר לא בעי למימר שיתקנו שני ימים כדי שלא יגזרו עוד על איזה יום קבוע שיקבעו שכל הנשאת בו תהרג דהא עד שלא בא הגזרה אין לנו לחוש לו דשמדא עבידא דבטלה וכדבעיא לפרושי קמן גבי הא דאמרינן ותקנתא דרבנן מקמי שמדא לא עקרינן אלא ה"ק נעקריה ויתקנו להם ימים אחרים פי' יתקנו יום שלישי ואם יגזרו גם על יום שלישי נתקן יום שני כדי שלא תצא שום תקלה מתחת ידם וכדבעינן למכתב קמן בס"ד. כנ"ל פירוש לפירוש רש"י ז"ל וקשה אכתי מאי פריך תלמודא ודילמא הכי קתני ומן הסכנה ואילך נהגו העם לכנוס כו' פירוש דמעיקרא נהגו כן מפני הסכנה ושוב אף על פי שנתבטל הגזרה ואין כאן שמד נשארו נוהגים כן לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם חכמים וניחא הא דקתני ולא מיחו בידם חכמים וכיוצא בזה פי' הרא"ה ז"ל לקמן וכדבעינן למכתב בס"ד וי"ל דהכי פריך מעיקרא בשעת הסכנה אמאי חכמים לא עקרו יום ד' לגמרי והניחו הדבר במנהג ומאן דבעי נסיב בד' הרי סכנת נפשות יש כאן וה"ל לחכמים למעקריה לגמרי כנ"ל. ומ"מ לפרש"י ז"ל עיקר קושיית הגמרא הוי במאי דקתני נהגו וזהו שכתב רש"י ז"ל נהגו. בתמיה סכנת נפשות היא וכו'. פירוש במלת נהגו הויא התמיה על הדרך דכתיבנא ודו"ק ולפי מאי דכתבו התוס' לקמן (קמי) תקנתא דרבנן מקמי שמדא וכו' משמע דבעו לפרושי הכי והכין נהגו לגמרי נעקריה פי' דכיון דנהגו העם לעשות כן ולא תקינו בה רבנן מידי סכנה לא יצאנו ומידי תקנתא דרבנן נמי לא יצאנו דמדקתני נהגו משמע דקצתם נסבי ביום ד' והרי איכא סכנה בדבר ואותם דנהגו לכנוס בשלישי הא קא עברי אתקנתא דרבנן ובשעת השמד אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא אסור וכיון שכן לגמרי נעקריה פי' ליעקרוה ויקבעו יום אחר ולהכי נקט הכא לגמרי ולקמן לא קאמר הכין משום דהכא בעיא למימר דיקבעו יום אחר וכיון דתקינו רבנן יום אחר מיוחד הרי יום ד' נעקר לגמרי וכשאין קובעין יום אחר לא מיעקר תקנת יום ד' לגמרי והיינו פירכא דלקמן לשיטת התוספות ז"ל וכדבעינן למיכתב קמן בס"ד והכא פרכינן דליעקרוה ויקבעו יום אחד ובזה יתוקן הכל דהרי אין כאן שום סכנה דכיון דאינו מתכוון אלא להעבירה על דת כשיקבע יום אחד לא יחושו ותקנתא דרבנן נמי לא מיעקרא הואיל ויהא יום אחד קבוע, כנ"ל:

דאמרי בתולה הנשאת בד' תבעל כתבו התוספות לאו דוקא בד' מדפריך לקמן בשלישי נמי אתי ובעיל שאינו מתכוון אלא להנאתו אלא אגב דנקט לעיל שנשאת ברביעי תהרג דהתם מקפידים על קביעות יום ד' כדי להעבירם על דתם נקט לה נמי הכא, עכ"ל התוס' ז"ל. ובשיטה ישנה מצאתי ז"ל ה"ג דאמרי בתולה נשאת בד' כו' ול"ג הנשאת ברביעי דאי גרסינן הכי הוה משמע לן דלא היתה הגזרה אלא על הנשאת ברביעי ולקמן פריך בג' נמי אתי ובעיל אלא נשאת גרסי' תוס', עד כאן מצאתי בשיטה ישנה. וקשה קצת דכי גרסינן נמי נשאת למה ליה לאורוכי נמי האי אי לאו דבעי למימר דדוקא נשאת בד' תבעל וי"ל דהא אתא לאשמועינן דמשום דקביע להו עידנא לאינסובי אתי ובעיל אבל מספיקא לא נעקר נפשיה וכדאמרינן בגמרא לקמן כנ"ל וכן גריס הרא"ה ז"ל בתולה נשאת. ומיהו רש"י ז"ל אינו מפרש כן אלא דוקא הנשאת בד' תבעל והוא מכוון להעביר וגם להנאתו וכדבעינן לפרושי קמן בס"ד:

האי סכנה אונס הוא פירוש לישנא דגמרא דלישנא בעלמא קשיא ליה היכי קרי תנא סכנה אבל עיקר דינא לא קשיא ליה דנימא נעקרוה כדפרכינן מעיקרא וטעמא דמילתא דכיון דליכא סכנה והרשות בידם לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם בהכי סגי לן ולא נעקר תקנתא דרבנן, הריטב"א ז"ל. ואזיל בשיטתו של רש"י ז"ל דכתיבנא לעיל. ומיהו לשיטת ההג"ה והתוס' ז"ל אדרבה הכא ניחא ופירוש לאקשויי כדלעיל נעקרוה ויתקנו יום אחר כדי שלא תיעקר תקנתא דרבנן ומשום דבשעת השמד אפילו אערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור וכדכתיבנא אלא מש"ה לא מצינן לאקשויי הכא הכין משום דלשיטתם ז"ל הכא לא מכוון להעביר על דת אלא להנאתו קא מכוון וכיון שכן מה הועילו חכמים בתקנתן כשיקבעו יום אחר והרי כשיקבעו יום אחר אתי ובעיל לאותו יום וכמ"ש התוס' לקמן. ומיהו מצינן לפרושי לשיטת התוס' ז"ל דכי פריך תלמודא האי סכנה אונס הוא ה"פ וכיון דליכא סכנה אמאי לא מיחו בידם חכמים אבל אין זו קושיא כל כך דאטו אם נהגו קדושה בעצמן שלא יבעלו בנות ישראל להגמון אנן ניקום ונמחי בידן להכי לא פריך תלמודא הכא אלא לישנא בעלמא היכי קרי ליה תנא סכנה דהויא קושיא אלימתא טפי ולקמן נאריך בזה בס"ד כנ"ל:

משום דאיכא צנועות דמסרו נפשייהו לקטלא ואתיין לידי סכנה פי' דאיכא צנועות דסבורות שנאסרות לבעליהן בכך ותופשות הדבר בפגם ומסרן נפשייהו לקטלא והיינו דפרכינן דכיון דמפני צניעותא בלבד הם עושות ולא מפני קדוש השם ולדרוש להו דאונס בישראל שרי כלומר דאשת איש שנאנסה מותרת לבעלה כדכתיבנא והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת ואילו היינו סבורין לומר משום קדוש השם עבדן לא הוה לן למדרש להו האי לישנא אלא ודאי כדאמרן ומדתלי תלמודא לישנא בצנועות שמעינן ליה. הריטב"א ז"ל: הקשו בתוס' היכי אמרינן דנדרוש להו דלא למסרו לקטלא והלא בגלוי עריות איכא יהרג ואל יעבור ותירץ רבינו תם דאין חייבין מיתה על בעילת עובד כוכבים כדאיתא בפרק נושאין על האנוסה פירוש דאשת איש הנבעלת לעובד כוכבים אפילו ברצון אינה חייבת מיתה מעתה אף היא אינה מחוייבת למסור עצמה למיתה על ביאת עובד כוכבים:

בפרש"י ובשני לא יכנוס כו' ויהא טורח מיהת שני ימים בצרכי סעודה עכ"ל. מדנקיט רש"י ז"ל האי טעמא ושביק טעמא דטענת בתולין משמע דלענין איקרורי דעתא דטענת בתולין לא שייך לחלק בין שני לשלישי. וכן משמע לכאורה מדקדוק לשון הברייתא דקתני ובשני לא יכנוס ואם מפני האונס מותר. ואי משום רבותא דאיקרורי דעתא הו"ל למיתני דמפני האונס מותר לינשא אף ביום ה' אע"ג דאיכא למיחש לאיקרורי דעתא דזמן מרובה ד' ימים אע"כ דלענין איקרורי דעתא לא שייך לחלק ואע"ג דלקמן מסקינן דניסת בד' ונבעלת בד' ולא חיישינן לאיקרורי דעתא היינו דביומא לא חיישינן אבל לאחר יום א' תו לא מסתבר לחלק בין זמן מועט למרובה. זהו מה שנראה מכוונת רש"י ז"ל. אלא דבירושלמי מצאתי להדיא דבההיא דבשני לא יכנוס היינו משום דאין דומה איקרורי דעתא דשני ימים לשלשה ימים ע"ש. ולפ"ז צריך לומר דהא דלא נקיט ומפני האונס מותר אף בה' היינו משום דללישנא קמא דמפרשינן מפני האונס ששר הצבא בא לעיר לא שייך האי אונס בה' אלא בג' דכיון דשר צבא בא בד' אספרווא דידיה בג' אתי ובה' שאחר רביעי לא מצינן לאוקמי דהא אתא וקבע. וללישנא בתרא דמוקמינן מפני האונס לענין אבילות נמי לא מצי למיתני דמותר בה' דאם מת לו אביו של חתן בה' שלמו ימי אבלו ברביעי ישא ברביעי כדינו דמסתמא מעיקרא אדעתא דהכי טבח טבחו בחמישי שתנשא ברביעי בשבת הבא ואף לפמ"ש התוספות בסמוך בד"ה אבל איפכא דאסור לבעול עד לאחר שלשים מ"מ הא מסקו דבאין לו בנים מותר לאחר שבעה לשיטת רבינו תם. וא"כ לא פסיקא מילתא להתיר בחמישי דהכא בבחור איירי כמ"ש התוס' מדקאמר דליכא דטרח להו כן נ"ל ליישב שיטת הירושלמי. ורש"י ז"ל לא נחית להכי ומש"ה הוצרך לחלק בטעמא דצרכי סעודה דהיינו שקדו. ועוד יש לומר דלא משמע לרש"י לפרש משום טענת בתולין דא"כ מפני הסכנה דהיינו דאמרו בתולה הנישאת לרביעי תיבעל להגמון תחלה דתו ליכא טענת בתולין כלל. וא"כ למה העמידו דבריהם במקום סכנה לישא ברביעי כיון שנתבטל הטעם ולגמרי נעקריה ומש"ה הוצרך לפרש מטעמא דשקדו. מיהו השתא דאתינן להכא לא הוצרך רש"י ז"ל לפרש בד"ה מאי שקדו דלא שמיע ליה ההיא דשמואל דשפיר מצינן למימר דאע"ג דידע לשמואל מקשה מאי שקדו משום דקס"ד דמשום שקדו לא ראו חכמים לתקן יום קבוע אלא לאחר שתקנו יום קבוע משום טענת בתולין לא רצו לתקן שתנשא בא' בשבת וניחא להו לתקן ברביעי דאיכא תרתי והיינו דמתמה מאי שקדו דכיון שבתי דינין קבועין בכל יום הוי לן למימר דניסת בכל יום ולא יתקנו יום קבוע לשקדו לחוד וע"ז מייתי שפיר מברייתא דאע"ג דלא שייך טענת בתולין מהני טעמי דפרישית אפ"ה משום שקדו לחוד לא רצו להתיר שתנשא בכל יום כדאמרינן בשני לא יכנוס כן נ"ל נכון ודו"ק היטב:

בתוספות בד"ה ולדרוש להו דאונס שרי כו' ותירץ ר"ת דאין חייבין מיתה על ביאת עובד כוכבים כו' עכ"ל. לכאורה משמע דכיון דליכא חיוב מיתה תו לא אמרינן תיהרג ואל תעבור דמנערה המאורסה ילפינן והתם איכא חיוב מיתה אלא דא"א לומר כן דהא מסקינן התם בפ' בן סורר דעבודת כוכבים וכל אביזרייהו ואפילו באיסור לאו גרידא יהרג ואל יעבור כדמקשה הש"ס התם הני קוואקי ודימוניקי היכי יהבינן להו וכן בגילוי עריות כדאמרינן תמות ואל תספר עמו מאחורי הגדר וכ"כ הפוסקים להדיא בעבודת כוכבים וגילוי עריות אפי' באיסור לאו יהרג ואל יעבור. אלא דעיקר כוונת רבינו תם נראה דכיון שאין חייבין מיתה על ביאת עובד כוכבים ולא הוי בכלל מות יומת הנואף והנואפת א"כ לא הוי בכלל גילוי עריות וסמיך אהאי סברא דרחמנא אפקרא לזרעיה אלמא דכביאת בהמה חשיב וא"כ אינו בכלל גילוי עריות כדקיי"ל אין זנות לבהמה ונהי דאשה המביאה בהמה עליה חייבת מיתה היינו מגזירת הכתוב ולעולם שאין זה בכלל ג"ע. זהו מה שנראה לי בכוונת רבינו תם ז"ל. ומה שלא רצה רבינו תם לפרש בההיא דשמעתין דלדרוש דאונס שרי משום דקרקע עולם היא היינו משום דמשמע ליה דלא מהני טעמא דקרקע עולם אלא לענין פרהסיא משא"כ לענין ג"ע לא מהני קרקע עולם כדילפינן מנערה המאורסה דתיהרג ואל תעבור אבל ריב"ם בסמוך הוצרך להגיה הנוסחא וגריס בנערה המאורסה יהרג ואל יעבור ואבועל קאי כמ"ש התוס' בפ' בן סורר ע"ש. וכמו שכתבתי בכוונת רבינו תם כן מצאתי להדיא שבעל המאור בפ' בן סורר נמי קאי בהאי שיטה דרבינו תם וכן כתב הרמב"ן ז"ל שם בספר המלחמות. והבית יוסף בי"ד סי' קנ"ו כתב שמה שכתב הרמב"ן ז"ל דבת ישראל הנבעלת לעכו"ם לא הוי בכלל גילוי עריות לענין תיהרג ואל תעבור היינו דווקא בפנויה ולא באשת איש ומתוך כך הוצרך הבית יוסף לומר דהרמב"ן סובר דאסתר פנויה היתה ולית ליה הנך דרשות דפ"ק דמגילה. ונעלמו מהב"י דברי הרמב"ן בס' המלחמות דפ' בן סורר דשם מסיק להדיא דאפילו אשת איש דישראל לעובד כוכבים נמי לא הוי בכלל ג"ע ע"ש:

בא"ד ומתוך כך התיר ר"ת כו' ואין נראה לריב"ם כו' כדאמר הכא דאיכא פרוצות ובפ' האשה כו' עכ"ל. ולכאורה דמכל הקושיות שמקשה ריב"ם אין בזה סתירה לדברי ר"ת דודאי מודה ר"ת דאסורה לבעל מדרבנן כשזינתה ברצון עם עובד כוכבים דנהי דקרא דונטמאה לא קאי אעובד כוכבים ולא הוי נמי בכלל ג"ע אפ"ה אין לך עוברת על דת יהודית יותר מזו ואע"ג דהתם צריך התראה הכא גרע טפי דפריצות יתירא ודאי חייב לגרשה כדאי' שלהי גיטין וההיא דכאשר אבדתי היינו משום דמחמרת על עצמה היתה אפילו באיסורא דרבנן דאל"כ למה לא גירשה מרדכי דלא תעביד איסורא רבא. ואף שהתוס' כתבו שהיה מתיירא פן יתפרסם הדבר אפ"ה היה יכול לגרשה בכתב ידו בלא עדים אע"כ משום דפסול מדרבנן נמי שייך כאשר אבדתי אבדתי והיינו כדפרישית אלא דאכתי קשה לר"ת מההיא דתניא בסוטה מקנין ע"י עובד כוכבים ומדמקנין לה איתא בכלל ונטמאה ואסורה מדאורייתא ובפרק בן סורר מקשין התוס' בהדיא מההיא דסוטה אלא דלענ"ד מ"מ יש ליישב שיטת רבינו תם שמודה דאסורה לבעל מדאורייתא מדכתיב ושכב איש אותה ולא ממעטינן מאיש אלא בהמה כדאיתא בסוטה ע"ש. אפ"ה מותרת לבועל מהטעם שכתב הרא"ש ז"ל בשמעתין דכיון דבלא"ה אסירא ליה לא אמרינן כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. אלא מה שהוצרך ר"ת להאי טעמא דאין חייבין מיתה על ביאת עובד כוכבים היינו משום דאי הוי בכלל אשת איש א"כ הוי לן למיסרה אבועל מיהו מדרבנן. כדתנן הנטען על אשת איש אם כנס מוציא. ומש"ה כתב ר"ת דכיון דאין חייבין מיתה על ביאת עכו"ם דלא הוי בכלל אשת איש אלא ביאת איסור בעלמא. א"כ הו"ל כנטען על פנויה או על הכותית ונתגיירה שאם כנס אינו מוציא ומש"ה התירה ר"ת להמומר' שכבר כנסה מעיקרא כן נ"ל ליישב שיטת ר"ת ודו"ק:

קונטרס אחרון תוספות ולדרוש להו דאונס שרי כתבו בשם ר"ת ז"ל דביאת כותי לאו בכלל ג"ע הוא לענין לאסור לבועל וכתבתי בפנים שדעת המאור והרמב"ן נמי כשיטת ר"ת בהא דכותי שבא על הישראלית לאו בכלל ג"ע היא והקשיתי על לשון הב"י והש"ך דמשמע מדבריהם להיפך אמנם אחר העיון שנית בל' בעל המאור והרמב"ן ז"ל ראיתי דלא ברירא להו מילתא כ"כ לפסק הלכה אלא לשקלא וטריא בעלמא כתבו כן ע"ש ועדיין צ"ע:

בד"ה איספרווא וכו' אין לתמוה משום סעודה עקרו תקנתא דרבנן שלשה ימים וכו' עכ"ל. ולא הבנתי תמיהתם בזה דמטעם סכנה לעולם לא הוצרכו להקדים ב' ימים דהא מסיק הש"ס דמספיקא לא עקר נפשיה ואף אם נדחוק דאכתי קשיא להו אי איתרמי דמספיקא עקר נפשיה אמאי לא שרינן להקדים ב' ימים. דהיא גופא מנא להו דלמא אין הכי נמי דיוכלו לנהוג בכה"ג להקדים ב' ימים משא"כ באונס סעודה מותר לכתחילה. וליכא למימר דהא גופא קשיא להו אמאי התם נהגו הכא מותר לכתחילה. דא"כ בפשיטות ה"ל לדקדק דהש"ס לא משני מידי אקושיא דהתם נהגו הכא מותר ולמה נקטו עיקר קושייתם ביום אחד לשני ימים ודבריהם בזה צל"ע. וצ"ל קושייתם לפרש"י דלעיל דבשני לא יכנוס היינו אף בשעת הסכנה וכן מצאתי בחידושי מהר"ם שי"ף ובמהרש"א ז"ל אלא דגם זה לא יתכן דהא תירץ הריצב"א לעיל בד"ה ובשני בשיטת רש"י ז"ל דהמקשה דהכא הוי בעי למימר ואם מפני האונס היינו אי ידעינן דעקר מספיקא אבל לפי האמת דמסיק רבא דאם מפני האונס היינו שר צבא בא לעיר ולא איירי ברייתא כלל אי חזינן דאתא הגמון בשלישי א"כ שפיר י"ל דאי איתרמי הכא דעקר נפשיה אה"נ דדחינן שני ימים במכ"ש דסעודה והדרא קושיא לדוכתי'. מיהו בעיקר הקושיא דהתם נהגו הכא מותר איכא למימר דכיון דעיקר תקנת חכמים ששקדו משום טורח סעודה שייך שפיר לומר מותר דהא איכא שקדו טפי שאם ימתין יהא טורח בסעודה ומפסידה להאכילה לעובדי כוכבים וממילא נתיישב' ג"כ קושית התוס' ודו"ק:

בד"ה תקנתא דרבנן מקמי גזירה לא עקרינן כי פריך לעיל ליעקרוה לא משני וכו' עכ"ל. ותמיה לי טובא דע"כ הא דמקשי לעיל לגמרי נעקריה היינו משום דמשמע ליה דלא חשיב בכה"ג כערקתא דמסאנא לענין יהרג ואל יעבור וא"כ דינו שיעבור ואל יהרג והיינו כמ"ש בהגהת אשר"י דמאחר שתקנו חכמים דלעקרי לא דמי לערקתא דמסאנא וכמו שאפרש. סוף סוף כיון דהמקשה פשיטא ליה שמצד הדין יעבור ואל יהרג א"כ האיך מצי לשנויי תקנתא דרבנן מקמי גזירה לא עקרינן. וכי אין להם לחכמים לחוש לדמן של ישראל ולדרוש להם דאסור להם להרוג ולמסור עצמן למיתה כמבואר בפוסקים. משא"כ לענין סכנה דאמרי תיבעל א"ש כיון דמדינא שרי אלא שחששו חכמים לצנועות ופרוצות לא ניחא להו לעקור תקנת חכמים לגמרי מפני גזירה וצ"ע וגם על לשון הגה"ת אשר"י יש לי לדקדק דא"כ בכל ערקת' דמסאנא נמי יעשו חכמים תקנה לשנות הערקתא דמסאנא ולא יהיה העברת הדת בדבר אע"כ דאפ"ה מיחזי העברת הדת ובלא"ה א"ש ההיא דשמעתין דלא דמי כלל לערקתא דמסאנא שהרי כתבו הפוסקים דהא דאמרינן בערקת' דמסאנא וכיוצא בזה יהרג ואל יעבור היינו דוקא כשהגזירה שיעבור הישראל בקום עשה משא"כ כשגזרו לבטל מצות עשה יעבור ואל יהרג וכתבו הטעם דבלא"ה מסור ביד העכו"ם לבטל את ישראל ממצות עשה וא"כ ה"נ מה שגזרו שלא ינשאו בד' הו"ל ביטול קום עשה דיעבור ואל יהרג דבלאו הכי מסור בידם שלא יניחו לעשות הנשואין ואי משום דעשיית הנשואין בשלישי מיקרי עקירה בקום עשה הא ליתא שאין זה מגזירת העכו"ם וצ"ע:

קונטרס אחרון מי שמת לו אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר וחתן וכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש. ומשמע לכאורה מלשון התוספות בד"ה ובועל שהבעילה היא ביום וא"כ אין צורך להלין את המת אלא דהרא"ש ז"ל כתב בפרק אלו מגלחין בשם הרי"ף והר"י בעל תוספות ז"ל דבועל בלילה וא"כ צריך להלין המת ולפ"ז נראה דהתוספות נמי הכי ס"ל אלא דסברי דאבילות יום ראשון הוא מדרבנן היכא דלא נקבר ביום מיתה וכמ"ש בפנים: