מסכת כתובות דף י״ח עמוד ב׳

לא שנא בו ולא שנא בבנו ואפילו הוא קטן:

אינו מעיז ולהכי קרי ליה טענת עצמו משום דטענת קטן בעלמא לית בה מששא:

אבל בבנו מעיז ואפילו הוא גדול:

מתני' העדים שאמרו כו' שהיו מעידים על חתימתם לקיים את השטר:

פסולי עדות היינו קרובים או משחקים בקוביא:

הרי אלו נאמנים כיון דאין כתב ידם ניכר אלא על פיהם הפה שאסר הוא הפה שהתיר כי היכי דמהימנת להו אהא הימנינהו אהא:

יוצא ממקום אחר חתומים בשטר אחר שהוחזק בב"ד וכתוב בו הנפק ובא אותו שטר לפנינו עם זה וכתב חותמן דומין של זה לשל זה אין כאן הפה שאסר ואין נאמנים לומר פסולים היינו:

גמ' לא שנו דאם כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין:

ובכולי בעי דלודי פירש בקונטרס בב"מ (דף ג: ושם) דאתא לפרש דלא תימא אמאי נשבע נימא מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא ולהכי קאמר ובכולי בעי דלודי ליה ולא חשיד אממונא וקשה לר"י דהא אמר בפ"ק דב"מ (דף ה:) דלא אמרינן מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא ואין לומר דמן התורה חשיד נמי אשבועתא ומדרבנן הוא דאמרינן דלא חשיד לפי שראו שהיו מקילין בממון יותר מבשבועה ותקנו שבועה על החשודים כל זמן שלא נודע שהוא גזלן שכשר מן התורה עדיין אבל גזלן ידוע שפסול מן התורה לא תקנו ולפי זה שבועה שלא שלחתי בו יד היא מדרבנן [ולא הויא דאורייתא אלא שבועה שלא פשעתי בה] והא דכתיב אם לא שלח לא שנשבע שלא שלח אלא ה"ק קרא נשבע שלא פשע אימתי בזמן שלא שלח בו יד דאם שלח בו יד חייב אפילו שלא פשע דנתחייב באונסים דהא גבי נסכא דרבי אבא (שבועות דף לב:) משמע דאי אמר לא חטפי היה נשבע להכחיש את העד אע"ג דחשיד אממונא והתם הויא שבועה דאוריית' דבשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם כדמשמע בפ"ק דב"מ (שם) גבי ההוא רעיא ונראה דאתא לפרש דלא תקשי כיון דאין אדם מעיז יהא נאמן במה שכפר מקצת וכיון דמחייבינן שבועה אם כן מחשבו עזות פנים א"כ יהא נאמן במגו דאי בעי כפר הכל וקאמר דאין זה עזות מה שכופר קצת וא"ת כיון דלא חשיד אשבועתא למה גזלן פסול לשבועה ותירץ הר' יהודה חסיד דדוקא כשהוא חשוד על אותו ממון שבא לישבע אמרינן דלא חשיד אשבועתא דעל ידי השבועה יפרוש אבל אותו ממון שכבר גזל לא יפרוש ע"י השבועה וגבי ההוא רעיא דחשיב ליה גזלן משום דאכל תרי מינייהו אע"פ שצריך לפרוע הני תרי דאכל מ"מ לא יפרוש מן השאר משום שבועה דמה שמשלם בע"כ אין זה השבה מעליא וי"מ דגזלן כשר לשבועה מן התורה דלא חשיד אשבועתא אלא דמדרבנן פסלוהו כשהוא גזלן ואם תאמר ומאי שנא דלעדות פסול כדכתיב אל תשת ידך עם רשע וגו' ולשבועה כשר וי"ל דבשבועת שקר יש בה עונש גדול דכתיב בה לא ינקה וכדאמר בשבועת הדיינין (שבועות דף לט.) שכל העולם כולו נזדעזע כשאמר הקב"ה (לא תשבעו ו) לא תשא ועוד דבעדות שקר ליכא אלא לא תענה ובשבועת שקר איכא לא תגזול ולא תשבעו לשקר:

הרי אלו נאמנים וא"ת ולמה נאמנים והא מגו במקום עדים הוא דאנן סהדי שלא היו אנוסים ולא פסולי עדות דהא לקמן אמרינן תרי ותרי נינהו וי"ל כיון דהצריכו חכמים קיום הכא לא חשיב כלל קיום מה שאומרים כתב ידינו הוא זה כיון דאינהו גופייהו אמרי תוך כדי דבור קטנים או אנוסים היינו אבל לקמן חשבינן להו כשני עדים כיון דכבר מקויים הוא שכתב ידן יוצא ממקום אחר:

אין נאמנים הכא ליכא לאקשויי דלהימנו במגו דאי בעו אמרי פרוע הוא דכיון דמקויים הוא הוי מגו במקום עדים כדפירשנו ועוד דחוזרים ומגידים הם וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כדאמרי' בגמרא ועוד דבשני עדים לא אמרינן מגו וברישא נאמנים משום דאי בעו שתקי:

לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון דלא מהימני משום דלא משוו נפשייהו רשעים וקטנים כדרשב"ל ופסולי עדות משום דמלוה גופיה מידק דייק כדאמרינן בסמוך:

מחמת נפשות הרי אלו נאמנים וא"ת וכי אמרו קטנים היינו או אנוסים מחמת ממון היינו להימנו במגו דאמרי אנוסים היינו מחמת נפשות דהא ברישא דאיכא מגו נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת ממון וי"ל דאונס מחמת נפשות לא שכיח ועוד דבשני עדים לא אמרינן מגו כדפרישית:

ואין אדם משים עצמו רשע וא"ת והא קסבר רבא דפלגינן דיבורא בפ"ק דסנהדרין (דף ט: ושם) גבי פלוני רבעני לרצוני ופלוני בא על אשתי אם כן הכא נהימנו דאנוסים היו אבל לא מחמת ממון אלא מחמת נפשות דאליבא דרבא קיימא וי"ל כיון דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן דיבורא כדי לפסול השטר ועוד דאין לנו לומר מעצמינו דאנוסים היו מחמת נפשות דאונס מחמת נפשות לא שכיח כדפרישית אבל התם שכיח שבא על אשת איש אחרת כמו על אשתו או שרבעו אדם אחר וכן בהרגתיו בספ"ב דיבמות (דף כה: ושם) יכול להיות דאדם אחר הרגו אי נמי שאני הכא דמחמת ממון או מחמת נפשות הוי פירושא דאנוסים היינו הלכך לא פלגינן דיבורא אבל לרצונו ובא על אשתו הוי דיבור בפ"ע א"נ הכא עיקר עדות הוא במה שאומרים אנוסים היינו שבאו לומר שלא ראו המלוה א"כ מיד עושין עצמן רשעים כיון שחתמו אם לא יעשו פירוש לדבריהם הלכך לא שייך הכא פלגינן דיבורא אבל ההיא דהרגתיו עיקר עדות הוא לומר שנהרג להשיא את אשתו וכן פלוני רבעו או בא על אשתו עיקר עדות להרוג פלוני הלכך פלגינן דיבורא ולגבי להשים עצמו רשע או לגבי אשתו לא יהא נאמן:

מלוה גופיה מידק דייק ולרבנן אפי' מלוה על פה לא הויא דבעינן שיהא תחלתו וסופו בכשרות כדאמרי' ביש נוחלין (ב"ב דף קכח. ושם):

קטנים נמי כדרשב"ל ה"מ למימר וקטנים נמי משום דמלוה גופיה מידק דייק אלא דניחא ליה למינקט בכל חד טעמא אחרינא א"נ טעמא דריש לקיש גופיה נמי משום דמלוה מידק דייק והא דלא מייתי דרשב"ל אפסולי עדות משום דר"ל לא הזכיר אלא קטנים בדבריו:

אמר רמי בר חמא לא שאנו אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת ממון והילכך כיון דכתב ידן יוצא ממקום אחר והשתא משווי נפשייהו רשעים לא מהמני, אבל אמרו אנוסין היינו מחמת נפשות דלא משווי נפשייהו רשעים הרי אלו נאמנין. וקטנים היינו פסולי עדות היינו, דאף על גב דלא כרשיעי משווי נפשייהו ואפילו הכי קתני בשכתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין, התם איכא למימר משום דמלוה גופיה מידק דאיק ומחתים, כסברתיה דרבי מאיר אפילו בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, כדאיתא בסמוך, ומיהו בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר סבירא ליה לרמי בר חמא דנאמנין לומר אנוסין היינו מחמת ממון ולשווי נפשייהו רשעים, דכיון דאנהו משווי ליה שטרא אנהו מצי פסלי ליה שהפה שאסר הוא הפה שהתיר (עי' רמב"ן ושילר"ן, ואולי לכך כוונת רבינו).

ואוקמנא להא דרמי בר חמא דארישא אתמר ואפכא איתמר בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דנאמנין, לא שאנו אלא כשאמרו אנוסין היינו מחמת נפשות, אבל אנוסין היינו מחמת ממון אפילו שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין, דלאו כל כמינייהו לשוויה נפשייהו רשעים, ופלגינן דיבורא ומהימנינן להו במאי דקאמרינן כתב ידינו הוא זה, ולא מהימנינן להו במאי דקאמרי אנוסין היינו כיון דמשוו ביה נפשייהו רשעים, וכאותה שאמרו (סנהדרין ט, ב) גבי פלוני רבעו לרצונו, דמהימן מהאי טעמא דפלגי דיבורא, דכיון דמשוי נפשיה רשע לא כל כמיניה ופלגוה דיבוריה כמאן דאמר פלוני רבעו סתם חשבינן ליה, וכן נמי לדידי דאזיף בריבית (שם כה, א) דפלגינן דיבוריה ומהימנינן ליה כאלו אמר דאיהו אוזיף בריבתא, ולא מהימניה ליה במאי דקאמר דלדידיה הוא דאוזיף דלאו כל כמיניה לשוויה נפשיה רשע דקרוב הוא אצל עצמו, ומכשרינן עיקר עידותו, והכא נמי דכוותא דפלגינן דיבוריה ומקיימינן עיקר עדותן שהוא מאי דאמרי כתב ידינו הוא זה, וכל שכן דלא אמרינן ניפליג דיבוריה וניהמניהו במאי דאמרי' אנוסים היינו, ולאו נהימניהו במאי דאמרי מחמת ממון ונימא דמחמת נפשות היה אונס, דאנוסין היינו לאו עדות גמור הוא דאכתי לא ידעינן אי מחמת ממון אי מחמת נפשות וסתם אונס מחמת ממון הוא ולא מחמת נפשות, והיאך נאמר אנו מה שלא אמרו הם. והרא"ם כתב דמשום הכי לא פלגינן דיבורא באנוסין היינו מחמת ממון משום דמסייע שטרא להיאך.

פסולי עדות היינו פירש רש"י ז"ל (במתני'. ועי' שטמ"ק ד"ה ודע): משחקים בקוביא דפסול הגוף הוא. ועוד פירש בלשון אחר: קרובין בנשותיהן ועכשיו לא, כלומר, שנתרחקו. וזה הלשון נכון יותר, דאלו בפסול הגוף אפילו בדרבנן אמאי מהימני, והא אין אדם משים את עצמו רשע.

בשלמא פסולין מלוה גופיה מידק דייק ומחתים פירוש: וכשהעדים מודים בעיקר המלוה או בעיקר המקח, אלא דאמרי דשטרא מיהא פסילא דההיא שעתא פסולי עדות היו.

רבי אליעזר אומר לא שנא בו ול"ש בבנו אינו מעיז הלכך אומרים אין לומר משיב אבידה הוא וחייב שבועה ומיהו אין לומר כך אלא בטוענו שמא גדול שאפשר לטוענו ברי דומיא דאביו דאלו בגדול ושטוענו שמא או בקטן ושטוענו אפילו ברי א"א לומר כן דודאי יכול להעיז דלא עדיף בנו ממנו שאם טוענו שמא אין מעיז וזה הטעם גמור לפי ר"י ז"ל דאמר אין אדם מעיז פנים בפני בע"ח פי' רש"י ז"ל בפני בע"ח שגמלו חסד ולא נהירא דהא בפקדון שלא גמלו חסד אמרינן נמי דכופר בכל פטור ומודה במקצת חייב כדאית' בכמה מתניתן אלא הכי פירושו בפני ב"ח שידע האמת כמוהו ולהכי סבר ר"א נמי כשהוא גדול וטוען ברי כלומר שהודה לאביו בשעת מיתתו אינו מעיז ורבנן סברי בבנו מעיז דמצי למימר הוא פייסני' שהודה לו בפניו כדי להשביע את עצמו. וא"ת ולהאי פירוש דפירשו פלוגתייהו ר"א ורבנן בבנו גדול אמאי קרי ליה ר"א טענות עצמו דהא סבר ר"א אפי' בבנו מעיז. תירצו בתוס' דלדבריה' דרבנן קאמר ליה טענות עצמו ופסקו רבותינו ז"ל הלכה כר"א בן יעקב שמשנתו קב ונקי ובמקומ' פי' בארוכה בס"ד והא דפרכינן לעיל ולית ליה לר"א משיב אבידה פטור ופירש רש"י ז"ל והא תנן המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם והקשו בתוס' כמה קושיו' המוצא מציאה וכו' ואפילו כשהוא עצמו טוענו ברי ואמר תקנו העולם שאם לא כן אין לו מגביה מציאה לחבירו ותו והא ר"א לית ליה דכל היכא דליכא מגו ברור שיהא משביעו והא מגו דאוריית' וסברא נמי הוא כדאיתא לקמן בפירקין:

אמר רמי בר חמא ל"ש שאינו נאמן אלא שאמר אנוסים היינו פי' רש"י ז"ל שאין אדם משים עצמו רשע ואם ניחא אנוסים היינו איכא לפרושי הכי פסולי עדות היינו נמי דאמר גזלנין היינו אלא קטנים היינו מאי רשעת איכ'. ויש לומר דבההיא איכ' טעמ' אחרינא דמלוה גופיה מדקדק ולא מחתים כדאמר לקמן וכן תרצו בתוספ' ואנוסים היינו מחמת ממון ולא סוף דבר מפני שמשימין עצמם רשעים כדפי' רש"י ז"ל אלא שמעידים על עצמם שחתמו שלא כדין והשתא ה"ה כשאומרין קטנים היינו ונכון הוא. וא"ת ויהיו נאמנין לומר בזה שיכולין לומר בזה שיכולין לומר אנוסים היינו מחמת נפשות וכיוצא בזה. וי"ל שעד אין נאמן כשיש בעדותו חשש מחמת גוף העדות ומה ששנינו ברישא שנאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ההיא לאו מגו ממש הוא משום דאי בעי היה שתיק:

אמר להו רבא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד יש שפירש בתוספת מדכתיב ואם לא יגיד ונשא עונו דאית לן למדרש כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כדדרשינן ביבם אשר לא יבנה בית אחיו כיון שלא בנה שוב לא יבנה וכיון דכן ע"כ הכי בעי למימר כיון שלא הגיד לכתחלה בענין זה שרצה לומר עכשיו שוב אינו חוזר ומגיד ואחרים פירשו שאת"ל חוזר ומגיד לא תמצא קרבן שבועות עדות דלעולם חוזר ומגיד וקרוב לזה פירש רש"י אינו חוזר ומגיד דגבי עדיות חדא הגדה כתיב ואם לא יגיד ולא נהירא דחיוב שבועת העדות אינו אלא במי שכבש עדותו ולא הגיד ועל זה ראוי לחייבו קרבן אפי' חוזר ומגיד עדותו ומזה הטעם אין הפירוש מחוור דלא שייך ביה למדרש מידי במי שהעיד בב"ד אבל הנכון דנפקא לן האי פי' דלא יגיד מדכתב על פי שנים עדים יקום דבר אלמא על מה שהעידו בב"ד יתקיים הדין לזכות או לחיוב לאלתר ואם יכולים לחזור ולהעיד האיך יקום דבר והיינו דאמר וכ"ת ה"מ על פה כלומר משום דכי כתיב יקום דבר ע"פ שנים עדים כתיב:

הא אמר רשב"ל עדים החחומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד הא דריש לקיש בתוספתא היא דתניא העדים שהעידו בין לזכות בין לחובה בין לטהר ובין לטמא אם עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו עבדים היינו נאמנין פירוש אפילו לאחר כדי דבור במידי דבעינן חקירה ודרישה שאין גמר עדותן עד שיהא שם דרישה וחקירה ולפיכך היו מסיעים אותם ממקום למקום כדאיתא התם אם משנחקרה עדותן בב"ד אמרו אנוסי' אנו אינן נאמנים פירש לאחר כדי דבור דוקא וכל כדי דבור כדבור דמי אפי' לענין עדות וכדמוכח בדוכתא אמר ריש לקיש עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד וכו':

אלא אי אתמר אריש' אתמר הרי אלו נאמנים לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות וכו' שאין אדם משים עצמו רשע ולהכי אוקימתא הא דתני פסולי עדות היינו כגון שאמרו קטנים היינו קרובים היינו ונתרחקו או עבדים היינו ונשתחררנו שאין משימין עצמם רשעים. וא"כ כיון שהם בעדות אחד העידו שהיה כתב ידם ושאנוסים היו מחמת ממון ואין אנו מאמינים אותם על אנוסי' ולמה אנו מאמינים אותם על כתב ידם. וי"ל דפלגי' דבורא וכדאמרי' התם גבי פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להרגו דפלגינן דבורא. וא"ת א"כ דפלגינן דבורא ונאמר שהם נאמנים לומר אנוסים היינו אבל אין נאמנים לומר מחמת ממון ויתבטל השאר ולוקי' ממונא בחזקת מריה ויהא יד בעל השטר על התחתונה כי דמחמת ממון פירש דאנוסי' היינו הוא דלית לן למפלגיה הא לית' דהתם נמי לרצונו פירש לרובעו הוא דלא סגיא לרובעה שלא תהא לאונסו או לרצונו וכי אמר לרצוני אמרינן לאו לרצונו הוא אלא לאונסו וקטלינן ליה. וי"ל דאכתי לא דמי להתם עדות רבע' עדות גמור הוא לחייב הרובע בין שיהיה מחמת רצונו של נרבע או לאונסו פירוש דלרצונו מלתא אחריתי היא ושייך בחיוב הנרבע עסקינן וכיון דכך אית לן למפלג דבוריה ולמיתב מסהדותא מאי דאצטריך לו ואידך דפסול לן נמי ודכוותה הכא כשאומרים כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת ממון דכתב ידינו הוא עדות שלם ולא צריכין למימר טפי בענין זה כשאומרים אנוסים היינו מחמת ממון א"צ לעדותינו כלל וכיון שמוסיפין מידי דלא מהניא פלגינן דבורא ונקטינן מאי דסגי לן ומאי דהוין עלה בנדון זה אבל ליכא למנקט אנוסים היינו לחוד בלי מחמת ממון דהא אנוסים היינו עם מחמת ממון כולהו חדא מלתא היא וכיון דאינו מעיקר עדות וכולה חדא מלתא היא לית לן למפלגי כלל אלא דשבקי' תנא וכן אתה אומר בההוא דהרגתיו והגלוהו דפלגינן דבורא ונקטינן אי שהוא עיקר עדות שלפנינו והיינו שנהרג אותו פלוני והותרה אשתו אבל מה שבלשון הזה שזה הורגו שבקינין ליה כיון שאינו נאמן על עצמו ודמיא לה להאי דאמרינן בפרק יש נוחלין בתרי גופי פלגינן בחדא גופא לא פלגינן דבורא וזה נראה לי ברור:

ובתוספות תירצו עוד בזה דאין לחלק לפרושי דאנוסים היינו מחמת נפשות דהא מלתא דלא שכיח' היא ואית ליה קלא על הרוב וכיון דכן א"ל למימר דודאי לא היה בהא מודה כלל וגם זה נכון ומיהו כל שאמר כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו והלכו להם ולא פירש מסתברא דאית לן לפרושי דאנוסים מחמת נפשות בעינן למימר דכל ישראל בחזקת כשרים הם ולא תלינן רשעת בעדים שחתמו מחמת ממון וכן דעת מורי הרב הלוי ז"ל קטנים נמי כדריש לקיש וכו' וא"ת וכי רבנן נמי לית להו דריש לקיש והק"ל כרבנן וק"ל דר"מ דסוגיא כוותיה בפרק [מי] שמת ובפרק זה בורר. וי"ל דרבנן סברי דלא מהניא ההיא חזקה במקום מגו וה"ק בפרק מי שמת במעשה של ברק שאמרו חכמים יפה ערערו בני משפחה לומר קטן היה ולא חששו לריש לקיש מפני שלא היה משטר מקוים אלא שהם הודו בו והפה שאסר הוא הפה שהתיר. ויש מתרצים בכאן בענין אחר אבל זה הוא העיקר: העדים (עדים) שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר פירש רש"י ז"ל הלכך כי אמר שלא נהרגו משוי' נפשייהו רשעים ונראה מדבריו ז"ל דלר"מ דינו הוא שתהרגו. וזה תימא גדול דמדינא שמעינן הא להדיא אמרינן בכל דוכתי' לד"ה שאין לך דבר עומד מפני פקוח נפש חוץ מע"ז וג"ע וש"ד ותו דא"כ מאי האי דמהדרינן דאלו אתי לקמן אמרינן להו חתמו ולא תקטלו וכ"ת דלרבנן הוא דאמרינן הכי וכי מדרבנן נותיב לר"מ ויש שפי' דהכא במדות חסידות קאמר שהן נהרגין ותלמודא פריך דלית לן למימר הכי כיון שבשורת הדין אמרינן להו דלסהדי ולא נקטלהו ואפילו לפ"ז לאו למימרא שיהא מדת החסידות בדבר דהא ודאי כל שאמרו חכמים יעבור ואל יהרג אין לו ליהרג ומתחייב בנפשו הוא אם נהרג אא"כ היה גדול הדור ועושה כן לצורך הדור כההיא דמישאל ועזריה דהשליכו עצמן לכבשן האש וכדפרישוה בדוכתא אלא הם ה"ק שהם היו סוברים שהיה מדות חסידות כי בנהגות שבעולם הרבה בני אדם רוצה ליהרג מלהעיד שקר דחמיר להם עדות שקר טובא:

המשנה השנית וענינה בביאור החלק השני והוא שאמר העדים שאמרו כתב ידינו זה אבל אנוסין היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנין אם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר אינו נאמן אמר הר"ם פי' אנוסים אונס נפשות שאמרו שפחדנו שנהרג אבל אמרו אנוסי ממון היינו ר"ל שפחדנו שאם לא נחתום עליו שיקח ממוננו ובעבור זה חתמנו אינם נאמנים לפי שהעיקר אצלנו אין אדם משים עצמו רשע ואמרם שהם הצילו עצמן בממון חביריהם הנה הוא רשעות והן בלתי נאמנין וכן כאשר פסלו עצמם בעבירה לא יאמנו ואמנם יאמנו כאן באמרם פסולי עדות היינו כאשר פסלו עצמם בקורבה שיאמרו היינו קרובים ולא היינו כשרים להעיד זה השטר ואמנם לא יהיו כעדים נאמנין וכאשר יהיה כתיבתם יוצאה ממקום אחר וזה יתאמת על שלשה פנים הראשון שיהיה זה השטר אשר בו העידו ראובן ושמעון ותרצה לקיים כתיבתם ממקום אחר נמצא שטר אחר בו חתמו גם כן ראובן ושמעון והעידו שני עדים שזה חתימת ראובן ונמצא זאת הכתיבה ר"ל כתיבת העדים אשר בשטר האחר אשר העידו עדים שהיא כתיבת פלוני ופלוני כמו הכתיבה אשר עשה לקיים אותה והשני שיהיה השטר בו אלו העדים בעצמן ר"ל ראובן ושמעון וכבר הוחזק בב"ד ועליה קיום ב"ד והיא כבר קרא עליה ערעור עוד הוחזק אחר זה ומצאנו כתיבת זה השטר המקויים ר"ל כתיבת העדים כמו הכתיבה אשר בשטר אשר נרצה לקיים הנה הוא גם כן תתקיים בזאת האופן והאופן השלישי שנמצא שטר שתי שדות ממכר והם נקחות באלו העדים בעצמן ויהיו הלוקחים כבר אכלו אלו השתי שדות שני חזקה ר"ל שלש שנים שלימות בפני המוכרים ולא נפל שום ערעור ולא שום מחלוקת בעדות או תהא גם כן חתימתם בשני שטר כתבות ונמצא כתיבת העדים אשר בשטר אשר נרצה לקיימו כמו כתיבתם אשר בשני שטרי אלו השדות או שני שטרי אלו הכתובות ויתקיים גם כן על זה הדרך ובתנאי שיהיו אלו השני שטרות אשר נרצה לקיים בזולת יד בעל זה השטר אשר נרצה לקיים אותה שאם היו אלו השטרות בידו נחשוד שהיה הוא אשר דמה הכתיבה וזייף אותה:

אמר המאירי כתב ידינו הוא זה ר"ל שקיימו חתימתם שבשטר זה לומר כתב ידינו הוא זה ומכל מקום אנוסים היינו ופירשו בגמרא מחמת נפשות כלומר שגיזם לנו ליהרג אם לא נחתום כך וכך שאין כאן שימת עצמו רשע או קטנים היינו או פסולי עדות היינו ר"ל פסול של קורבה שאין כאן שימת עצמו רשע וכגון שהיו קרובים באותה שעה ונתרחקו וכן הדין בעבדים ונשתחררו חרשים ונתפקחו סומים ונתפתחו שוטים ונשתפו ומכל מקום פסולי עדות של עבירה אין נאמנין שאין אדם משים עצמו רשע אף למפרע ר"ל אע"פ שאומר עכשיו שעשה תשובה וכן כתבו גדולי המפרשים והוא עיקר ומה שפירשוה רבים אף בפסול של חמס אינו כן הרי אלו נאמנין שמאחר שאין חתימתן מתקיימת אלא על ידם הפה שאסר הוא הפה שהתיר ואע"פ שהעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בבית דין הוא ואף בלא קיום מן הדין וכמו שאמרו בגיטין דף ד' ע"א בדין הוא דקיום שטרות לא ליבעי וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד מכל מקום מטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר נאמנין שכל האוסר בעצמו מתיר אין כאן גמר הגדה כלל ואם יש עדים שהוא כתב ידן או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר כגון שטר שהם חתומים בו ונתברר שנתקיים אותו השטר בבית דין כגון שכתוב בו הנפק וכשאנו מקיפין את החתימות אנו מוצאין אותן דומות זו לזו אין נאמנין שהעדים החתומין על השטר כמי שנחקרה עדותן דמי ר"ל כמי שהגידו עדותן בבית דין על פה ונחקרה עדותם וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד שכל שלא נחקרה עדותם בעדות על פה יכולין לחזור כמו שאמרו בתלמוד המערב ה"ג העדים שהעידו לטמא ולטהר לאסור ולהתיר אם עד שלא נחקרה עדותם בבית דין אמרו מבדים היינו נאמנין לאחר שנחקרה עדותם אין נאמנין ועדים החתומים על השטר נחקרה עדותן הוא ושמא תאמר אף כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר יאמר להם בעל השטר כתבו חתמות ידיכו אחספא כדי שיהא כתב ידם יוצא ממקום אחר ויתקיים על ידי עדים שיראום בשעת כתיבה ויקיפו אחר כן מזו לזו וכמו שאמרו למטה ליכתוב חתמות ידיה אחספא אין זה כלום שלא נאמר למטה כן אלא קודם שיאמר האחד זה כתב ידי הא לאחד כך אינו כלום ואף בזו כיון שאמרו זה כתב ידינו ואין כתב ידם יוצא ממקום אחר אין חתם ידם שאחר כן מפקעת שלא ליאמן באנוסים היינו ולא עוד אלא שאף טעם מיגו לא נפקע בכך שהרי יש לומר בו מיגו דמצי לזייופיה חתמות ידיהו:

וכתבו גאוני ספרד בפירוש משנה זו שטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר עולה לענין אחד עם טעם מיגו שהרי נאמנותם מצד שהיו יכולים לומר אין זו חתימת ידינו והבדל השמות הוא שטעם מיגו בא על ידי תביעת תובע וזה טוען טענה אחת לפטור את עצמו ואנו אומרים שנאמן באותה טענה מתוך שיכול לומר אחרת והפה שאסר בא שלא על ידי תביעת תובע אלא כמי ששואלין אותו ומשיב לחייב בדבריו ושומר לו רפואה למכתו ומגו אינו נאמן להוציא ממון אבל הפה שאסר וכו' נאמר אף להוציא ממון כגון אם היו חתומיו על השובר זה מוציא שטרו וזה מוציא שוברו ועדי השובר אמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו וכו' שפוסלין את השובר ומוציאין ממון על פיהם ומכל מקום איני מבין דבריהם בזו שבשמועה זו הוא שמוציאין ממון על ידי טעם זה מפני שהוא מאמר העדים ומיגו אינו אלא בבעל דבר הא אף טעם הפה שאסר היוצא מבעל דבר אין מוציאין ממון על פיו וכן כתבו שלא נאמר להיות נאמנים באנוסים היינו אלא תוך כדי דבור אבל לאחר כדי דבור לא ושמא תאמר תוך כדי דבור מאי קמ"ל שמא היית סבור שלא תאמר לחזור תוך כדי דבור בכל מקום אלא כשעוקרים דבורם הראשון אבל זה שאינו עוקר לשון הראשון ואינו מכוין לסתור את דבריו אדרבה שסבור לעשות הכל דבור אחד ונמצא דבורו סותר סופו את ראשו הייתי סובר שלא יהא יכול לחזור בראשון ומכל מקום דוקא בממון שמכיון שהעידו נחקרה עדותם ודיינו שיעקרהו תוך כדי דבור אבל אשה שאמרה אשת איש אני יכולה לומר אף לאחר זמן גרושה אני שטעם כיון שהגיד וכו' אינו נאמר בבעל דבר ולמדת במשנתנו שהוא הדין אם אמרו כתב ידינו הוא זה ותוך כדי דבור אמרו אינו כתב ידינו שנאמנין:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ביארנו באנוסין היינו שבמשנתנו שנאמנין שלא נאמר אלא באנוסין היינו מחמת נפשות הא אנוסין היינו מחמת ממון אין נאמנין שהרי אין אדם משים עצמו רשע ומה שיש לפקפק מזו עם שמועת פלוני רבעני לרצוני שנאמן להרוג את האחר ואינו נאמן לעצמו כבר ביארנו הכל יפה במקומה בראשון של סנהדרין וכן הדין אם אמרו כתב ידינו הוא אבל ריבית כתבנו שאין נאמנין שהרי אף העדים עוברים בבל תשימון:

תוספות בד"ה ובכולי כו' דהא אמר בפ"ק דב"מ דלא אמרינן מגו דחשיד כו' דאי אמר לא חטפי היה נשבע להכחיש את העד כו' כצ"ל מה שיש לדקדק בזה עיין בחידושינו שם וק"ל:

בד"ה הרי אלו נאמנין וא"ת ולמה כו' דהא לקמן אמרינן תרי ותרי נינהו כו' עכ"ל לכאורה אין זה מובן דלקמן אדרבה פריך אהא דקאמר אין נאמנין אעדות אחרונה ואמאי והא תרי ותרי נינהו והכא קושטא הוא דנאמנים בעדות אחרונה ואסיפא דקתני הכא אין נאמנים בעדות אחרונה ה"ל להקשות דתקשי ליה לתלמודא אמאי אין נאמנין והא תרי ותרי נינהו כדפריך לקמן דסיפא איירי שכבר מקוים ולא מיתרצא בתירוצם דהכא וי"ל דדבריהם הכא לפי המסקנא דלקמן דתרי ותרי נינהו ואוקי ממונא בחזקת מריה אמאי קאמר הכא דנאמנין לפסול השטר לגמרי וקרעינן ליה נימא דתרי ותרי נינהו [ולא מגבינן] ולא קרעינן ליה אבל אסיפא דהכא דאין נאמנין לגמרי ומגבינן ביה לא תקשי להו דתרי ותרי נינהו כיון דשוב אינו חוזר ומגיד כדמסיק לא הוה עדות אחרונה כלום ודו"ק:

בד"ה ל"ש כו' וקטנים כדרשב"ל ופסולי עדות משום דמלוה גופיה כו' עכ"ל ר"ל לפום סברא דהשתא דלא אסיק אדעתיה הא דשוב אינו חוזר ומגיד ע"כ טעמא דקטנים ופסולי עדות בסיפא אינו אלא כדרשב"ל כו' ומיהו ברישא דנאמנין היינו משום מגו דאין זה כתב ידן אבל למאי דמסיק טעמא דשוב אינו חוזר ומגיד לא איצטריך לן במתני' להאי טעמא כדרשב"ל כו' אלא לר"מ כדלקמן וק"ל:

בד"ה מחמת נפשות כו' דהא ברישא דאיכא מגו נאמנים לומר אנוסים היינו כו' עכ"ל ר"ל מגו דאין זה כתב ידן וכן בקטנים ברישא מה"ט נאמנים וחדא מינייהו נקטו וק"ל:

ובכולי בעי דלודי ליה וכ"ת כשכופר במקצת גם כן נימא שיהא נאמן שלא היה מעיז פנים האי בכולי בעי דלודי ליה והאי דלא אודי ליה וכו' פי' וכיון דסבר דמצי למתלי ליה בהכי לא חשיבא ליה כמעיז פנים ומיהו אפשר שדעתו לכפור ואפילו לא היה דעתו לכפור עתה אלא יצא מב"ד זכאי [לא ישתדל עוד לפרעו הלכך אמר רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה קודם שיצא מב"ד זכאי] הלכך משום דכופר בכל מעיז פנים [ומודה במקצת אינו מעיז פנים] מפני כן זה נשבע ולא מהימן במגו שאין אומרים מגו ממעיז לשאינו מעיז להאמינו באותה מגו בלא שבועה. הריטב"א ז"ל: וז"ל הרא"ש ז"ל בתוספותיו ובכוליה בעי דלודי ליה ה"פ דלא תימא כי היכי דאין יכול לכפור הכל כמו כן יהיה נאמן באותו מקצת שהוא כופר שלא היה יכול להעיז ולכפור אם היה חייב. בכוליה בעי דלודי ליה אין זה העזות פנים והאי דלא מודה וכו' שכמו שאינו יכול לכפור הכל משום דאין אדם מעיז פניו כמו כן עתה אינו יכול להודות בכל משום שאין לו לפרוע ורמא רחמנא שבועה עליה כי היכי דלודי ואם תאמר מאחר שאינו חשוד אלא מתכוון לדחות עד שיהא לו לפרוע מה עסק לשבועה זו הלא בודאי יפרע כשיהיו לו מעות יש לומר משום דאיכא למיחש כיון שהתחיל לכפור ויצא מב"ד זכאי הואיל ונדחה ידחה ולא יפרע עוד. ע"כ. כתוב בתוספות דהא גבי נסכא דר' אבא וכו' תימא למה הביאו ראיה מנסכא דר' אבא היה להם להביא ראיה משבועה המחייבו עד אחד ולא אמרינן מגו דחשוד אממונא חשוד אשבועה ומתוך שאינו יכול לישבע וי"ל דהתם כיון דהויא הלואה אמרינן לא חשיד אשבועתא דאיכא למימר אשתמוטי משתמיט. הקונטריסין:

ראב"י סבר לא שנא בו ולא שנא בבנו אינו מעיז הלכך לאו משיב אבידה הוא וחייב שבועה ומיהו אין לומר כן אלא בטוענו גדול שאפשר לטוענו ברי דומיא דאביו דאילו בגדול שטוענו שמא או קטן אפי' טוענו ברי אי אפשר לומר כן דודאי יכול להעיז ולהעיז דלא עדיף בנו ממנו שאם טוענו שמא אין כאן העיז וזה הטעם גמור לפי' ר"י זכרונו לברכה. והא דאמרינן אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו פי' רש"י ז"ל בפני בעל חובו שגמלו חסד ולא נהירא דהא בפקדון שלא גמלו חסד אמרינן נמי דכופר בכל פטור ומודה מקצת חייב כדאיתא בכמה מתני' אלא ה"פ בפני בעל חובו שידע האמת כמוהו ולהכי סבר רבי אליעזר נמי כשהוא גדול וטוענו ברי שאומר שהודה בפניו לאביו בשעת מיתתו אינו מעיז ורבנן סברי דבבנו מעיז דמצי למימר הוא פייסני שאודה לו בפניך כדי להשביע את עצמו ואם תאמר ולהאי פירושא דפרישנא פלוגתיה דר' אליעזר ורבנן בבנו גדול אמאי קרי ליה רבי אליעזר טענת עצמו דהא ר' אליעזר סבר דאפילו בבנו נמי אינו מעיז. תירצו בתוספות דלדבריהם דרבנן קאמר להו טענת עצמו ופסקי רבוותא ז"ל הלכתא כראב"י שמשנתו קב ונקי ובמקומה פירשתיה בארוכה בס"ד. הריטב"א ז"ל. קצרתי בשמעתא זו ויש בה להאריך לפי שהובאה בכמה מקומות בתלמוד וכעת לא היה לי פנאי להאריך ובבבא מציעא הארכתי בשמעתא זו בחדושי אשר חברתי מהראשונים ז"ל וה' יגמור בעדי ויזכני לכתוב חדושים על כל התלמוד להשאיר אחרי ברכה ונהיה אנחנו וצאצאינו יודעי שמו ולומדי תורתו לשמה וכן צאצאי צאצאינו אמן:

מתניתין העדים שאמרו וכו' הרי אלו נאמנין. דכיון שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואין אנחנו יכולים לקיים השטר אלא על פיהם נאמנין מגו שהיו יכולים לומר אין זה כתב ידינו כשאומרים כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו וכו' נאמנים שהפה שאסר וכו'. והאי פסולי עדות דקתני אינו ר"ל פסולין מחמת עבירה דא"כ אין מאמינים אותן במגו דהא קיימא לן דאין אדם משים עצמו רשע אלא ה"ק פסולי עדות היינו מחמת קורבה שהיינו קרובים באותו הזמן. תלמידי רבי' יונה:

וז"ל הגאונים פסולי עדות היינו פי' קרובים היינו למלוה אבל עכשיו נתרחקנו וכשרים אנחנו להעיד עליו ומשכחת לה בנושא אחותו או בתו ומתה דכיון שמתה אבדה הקורבה והלכה לה הרי אלו נאמנין לפסול השטר בכך הואיל ובאו לקיימו מתחלה שאמרו כתב ידינו הוא דהוה ליה כהפה שאסר וכו'. ע"כ: והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל לא פי' כן האי פסולי עדות דמתני' ולקמן בגמ' גבי הא דאמר רמי בר חמא לא שנו אלא וכו' מחמת נפשות נכתוב לשונו ז"ל בס"ד:

הרי אלו נאמנין ודוקא דקא אמרי אנוסין היינו תוך כדי דיבור אבל לאחר כדי דבור כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואם תאמר אי תוך כדי דבור מאי איריא דמהימני משום מגו תיפוק ליה משום דמהדרי בהו י"ל אי קא הדרי בהו הכי נמי אבל השתא מיהא לא הדרי בהו שהרי מודים דכתב ידן הוא אלא שאומרים אנוסין היינו ומהימני לעקור עדותן אע"פ שמודים בו שהוא כתב ידן משום שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. שיטה ישנה. והקשו בתוספות ולמה נאמנים והא מגו במקום עדים הוא דאנן סהדי שלא היו אנוסין ולא פסולי עדות דהא לקמן אמרינן תרי ותרי נינהו ויש לומר כיון שהצריכו חכמים קיום הכא לא חשיב כלל קיום מה שאומרים כתב ידינו הוא זה כיון דאינהו גופייהו אמרי תוך כדי דבור קטנים היינו אבל לקמן חשבינן להו בשני עדים כיון דכבר מקוים הוא שכתב ידן יוצא ממקום אחר. עכ"ל התוספות. ויש לפרש קושייתם דהיינו משום דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה וכו' וכן כתוב בשיטה ישנה לקמן בגמ' וז"ל וכ"ת ה"מ ע"פ אבל בשטר לא והא אמר ר"ל וכו' ואם תאמר מ"ש דלא קשיא ליה נמי רישא דמתניתין דקתני דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר הרי אלו נאמנים דהא עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין והאיך חוזרין ומגידין וכ"ת לא אמרינן נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אלא בעדים שנתקיים כתב ידן והא אמרינן בריש פ"ק דגיטין בדין הוא דקיום שטרות נמי לא נבעי כדר"ל וכו' ורבנן הוא דאיצטריך והכא משום עגונא אקילו ביה רבנן. יש לומר כיון דרבנן מיהא אצרוך אשתכח באין כתב ידן יוצא ממקום אחר דאי לא מסהדי אינהו אכתב ידן לא מפקינן ממונא אפומא דהאי שטרא והשתא דקא מסהדי אכתב ידן ואמרי אנוסין היינו מהימני משום הפה שאסר וכו' ודוקא תוך כדי דבור כדפרישית. עכ"ל שיטה ישנה לקמן בגי' ויש לפרש התוספות ז"ל בהכי ומיהו הרא"ש ז"ל בתוספותיו לא פי' כן וז"ל ואם תאמר היכי מהימני בהאי מגו האי מגו במקום עדים הוא דכיון שהם מודים שכתבוהו אנן סהדי שלא היו פסולי עדות דהא הך חזקה חשיבא כעדים כדאמרינן בשמעתין תרי ותרי נינהו דמאי שכתב ידן יוצא ממקום אחר חשיב כעדים מעידים שהם כשרים ויש לומר דלהכי נאמנין לפי שהן באין בטענה דאי בעו אמרי מזויף הוא ובהאי מגו נאמנין אף במקום עדים דהא אלמוה רבנן לטענת זיוף דיכול כל אדם לומר שטר זה מזויף הוא אע"ג דמן התורה עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד ולקמן כיון שהוא מקוים שכתב ידן יוצא ממקום אחר ליכא טענת מזויף אבל הכא לא חשיב קיום מה שאומרים כתב ידינו הוא דאינהו גופייהו אמרי קטנים היינו ע"כ. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל העדים שאמרו וכו'. שהיו מעידים על חתימתם לקיים את השטר ע"כ. ונשמר רש"י ז"ל שלא נפרש (א"ת) העדים שאמרו וכו' שלא בשעת הקיום אלא אינהו מנפשייהו אתו למימר עלה דהאי שטרא כתב ידינו וכו' אבל אנוסין היינו וכו' כדי לאחזוקי האי שטרא בפסול ושוב לא יועיל בו קיום כלל דהא ודאי ליתא דאם שוב נכיר אנו מעצמינו החתימות לא יועילו דבריהם כלל ונקיים השטר שפיר ומיהו אם כשבאו לקיים השטר נפל זה ההפרש ואמרו כתב ידינו וכו' כיון שכבר נפסל השטר ואתרעאי לפני ב"ד שוב אין לו תקנה אף על גב דשוב נמצא כתב ידן יוצא ממקום אחר ומאי דקתני מתני' ואם יש עדים או שהיה כתב ידן וכו' אינן נאמנים אין לפרש דה"ק דאם לאחר שאמרו כתב ידינו וכו' והימנינן להו שוב באו עדים או שהיה כתב ידן וכו' אינם נאמנים פי' דמאי דאמרו מעיקרא כתב ידינו וכו' דהאי פירושא ליתא וכדכתיבנא אלא ה"ק ואם יש עדים וכו' פי' אם כשבאו לקיים את השטר ואין אנו צריכין לעדותם אלא היינו יכולים לקיים את השטר על פי עדים אחרים או שהיה כתב ידן וכו' אינם נאמנים פי' לומר פסולי' היינו דהא למימר כתב ידינו הוא זה אין אנו צריכין דבלא עדותן כבר השטר מקוים וכן פי' רש"י ז"ל עי' לשונו ז"ל. וכן פירשו הגאונים ז"ל וז"ל העדים שאמרו וכו' פי' המלוה שהוציא שטרו לפנינו לגבות חובו והלה אומר כתב מזויף הוא ובאו עדים ואמרו חתימת ידינו הוא אבל אנוסין היינו וחתמנו על זה השטר בעל כרחינו וכו'. עד כאן: או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר כלומר שאנחנו מוצאין חתימת עדי השטר בשטרות אחרות שיוצאות מתחת ידי אחרים ואנחנו יכולין לדמות החתימות ולקיים מאלו לאלו אינם נאמנין לפסול השטר דכיון שהעידו בשטר ואנחנו יכולים לקיים את השטר בלא עדות אינם נאמנים עכשיו לחזור ולפוסלו דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. תלמידי הר"י ז"ל: וז"ל הגאונים ז"ל כתב ידן יוצא ממקום אחר פי' שמצאו חתימת אותן עדים בשטר אחר ואותה חתימה דומה לזו ובזאת נדע שהם חתמוהו לזה הואיל ואין קיום השטר ידוע על פיהם אבל באו שוב לפוסלו לומר אנוסים היו אינן נאמנים וגובה המלוה את חובו על ידי זה. תוספתא [פ"ב ה"א] העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לרחק בין לקרב בין לאסור בין להתיר בין לזכות בין לחובה עד שלא נחקרה עדותן בבית דין אמרו מבדין היינו הרי אלו נאמנים משנחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין היינו אינן נאמנים. ירושלמי ר"ל אמר עשו העדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד הם אומרים אינו כתב ידינו ואחרים אומרים כתב ידן הוא ויצא ממקום אחר אינן נאמנים הם אומרים כתב ידינו הוא ואחרים אומרים אינו כתב ידן אמר רבי מונא נעשה כשטר שקרא עליו ערעור רב אסי אמר ובלבד כשטר שקרא עליו ערעור ונתקיים בב"ד רבי אלעזר אומר אף ע"פ שלא נתקיים בב"ד אמר רבי לא מאי טעמיה דר' אלעזר מכיון שהוחזק להיות חתומים בשטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בב"ד. ע"כ מלקוטי הגאונים ז"ל:

אין נאמנים כתוב בתוספות דכיון דמקוים הוא הוי מגו במקום עדים. תימא למה חוזרין התוספות לומר מגו במקום עדים כבר אמרו לעיל דכיון שכתב ידם יוצא ממקום אחר מגו במקום עדים הוא והכא נמי על סיפא קיימינן דכתב ידן יוצא ממקום אחר ויש לומר שהוצרכו לחזור לומר מגו במקום עדים משום דהתם מגו דאי בעי הוה שתיק דאם היו שותקין ולא היו אומרים כתב ידינו הוא זה ממילא היה השטר פסול וכיון שאמרו כתב ידינו הוא זה חשבינן ליה כמקוים הלכך הוה ליה מגו במקום עדים אבל הכא שאמרו התוספות דליהמנו במגו דאי בעי אמרי פרוע הוא אם היו אומרים פרוע הוא השטר לא היה פסול אלא שהיו אומרים שהיה פרוע וכיון שאינם פוסלין אותו מעידים הם שהוא כשר כמו במקויים דאנן סהדי דהוא כשר וא"כ ה"א כיון שגם הם מעידים שהוא כשר לא שייך לומר מגו במקום עדים אפ"ה הוי מגו במקום עדים. בקונטריסין: גמרא אמר רמי בר חמא לא שנו דאין נאמנים אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת ממון פי' רש"י ז"ל שאין אדם נאמן לשום עצמו רשע ואם תאמר ניחא אנוסין היינו איכא לפרושי הכי פסולי עדות היינו נמי דאמרי גזלנין היינו אלא קטנים היינו מאי רשעות איכא ויש לומר דבההיא איכא טעמא אחרינא דמלוה גופיה מידק דייק ולא מיחתם כדאמרינן לקמן וכן תירצו בתוספות. א"נ דאנוסין היינו מחמת ממון לא סוף דבר מפני שמשימין עצמן רשעים כדפרש"י ז"ל אלא משום שמעידין על עצמן שחתמו שלא כדין והשתא הוא הדין כשאומרים קטנים היינו ונכון הוא. ואם תאמר ויהיו נאמנים בזה מתוך שיכולים לומר אנוסין היינו מחמת נפשות או כיוצא בו. ויש לומר שאין עד אחד במגו כשיש בעדותו חשד מחמת גוף עדותו ומה ששנינו ברישא שהם נאמנים דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ההוא לאו מגו ממש הוא אלא משום דאי בעי שתקי. הריטב"א ז"ל:

וכתב הרמב"ן ז"ל וז"ל תמיה לי מאי קסבר נמי אי קסבר דלא אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד בעדות בשטר כשכתב ידן יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימני וכ"ת משום דלא משוו נפשייהו רשעים אי הכי אפי' אין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואיהו ודאי ע"כ ס"ל דלא אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא בעדות על פה דהא תלמודא קתני אנוסין היינו מחמת נפשות מהמני ועוד קשיא מאי שנא קטנים היינו ופסולי עדות היינו דלא מהימני ומאי שנא אנוסין היו מחמת נפשות דמהימני וי"ל דרמי בר חמא סבר שאין אדם משים עצמו רשע ולא שעשה שלא כהוגן הלכך מחמת ממון וכן קטנים היינו פסולי עדות היינו כיון דשלא כדין כתבו ובאיסור עשו שטרם אינם נאמנים ומחמת נפשות כיון שהם לא עשו שום איסור נאמנים דס"ל נמי אעפ"י שהגיד חוזר ומגיד בשטר והיכא דכתב ידן יוצא ממקום אחר לאו מהימני בשטר דרשעים נינהו אבל כי אין כתב ידן יוצא ממקום אחר אי אמרת לא מהימני במאי דקא אמרי אנוסין היינו במאי דקא אמרי נמי כתב ידינו הוא זה לא מהימני דלית ליה פלגינן דיבורא ודחינן לה מדאמר ר"ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד פי' כמו שאם נחקרה עדותן בב"ד אין יכולים לחזור בהן כך מכיון שהם חתומים על השטר אינן יכולין לחזור בהן והכי איתא בירושלמי תני העדים שהעידו וכו'. ע"כ ולקמן נכתוב שארית לשון הרב ז"ל בס"ד: וז"ל הרא"ה ז"ל אמר רמי בר חמא לא שנו וכו' מחמת נפשות הרי אלו נאמנים פי' ואע"פ שכתב ידן יוצא ממקום אחר אבל אנוסין היינו מחמת ממון אין נאמנים כיון דכתב ידן יוצא ממקום אחר משום דמשוו נפשייהו רשיעי אבל ברישא דמתני' כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר הרי אלו נאמנין אפילו באנוסין מחמת ממון דקס"ד השתא דכיון שאין כתב ידן יוצא וכו' והוה ליה הפה שאסר וכו' מהימני אבל מאי דקאמרי וכ"ת השתא דקס"ד דאפילו כשכתב ידן יוצא וכו' כל היכא דלא משוו נפשייהו רשיעי מהימני ומאי אנוסין דמתני' מחמת ממון אבל מחמת נפשות מהימני א"כ כי קאמרי קטנים היינו אמאי אין נאמנים דהא לא משוו נפשייהו רשיעי והוה ליה כאנוסין היינו מחמת נפשות י"ל דכי קאמרינן דלא מהימני משום דמשוו נפשייהו רשיעי ה"ה כל היכא דקא מודו דשלא כדין עשו השטר והיינו טעמא דקטנים לאפוקי אנוסין מחמת נפשות דליכא למימר שעשו השטר שלא כדין שכך יפה להם וכך חובתם ולפום האי לישנא דרמי בר חמא אית לן לפרושי פסולי עדות היינו דמתניתין גזלנין או משחקי בקוביא דמשוו נפשייהו רשיעי א"נ קרובים היינו ונתרחקנו דהוה ליה כקטנים שעשו השטר שלא כדין ע"כ:

והרשב"א ז"ל כתב להך לישנא דרמי קטנים היינו פסולי עדות היינו אף ע"ג דלאו ברשיעי משוו אנפשייהו ואפ"ה קתני כשכתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנים התם איכא למימר משום דמלוה גופיה מידק דייק ומחתים כסברתיה דרבי מאיר אפילו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר כדאיתא בסמוך ומיהו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ס"ל לרמי דנאמנין לומר אנוסין היינו מחמת ממון ולשוויי נפשייהו רשיעי דכיון דאינהו משוו ליה שטרא אינהו מצו פסלו ליה שהפה שאסר וכו'. עד כאן: וכתבו בתוספות מחמת נפשות הרי אלו נאמנים וא"ת וכי אמרי קטנים היינו או אנוסין היינו מחמת ממון להימני במגו דאי בעי אמרי אנוסין היינו מחמת נפשות דהא ברישא דאיכא מגו נאמנים לומר אנוסין היינו מחמת ממון וי"ל דאונס מחמת נפשות לא שכיח. כן כתוב בקצת תוספות. ובספרים אחרים יש עוד תירוץ אחר וז"ל ועוד דבשני עדים לא אמרינן מגו כדפרישית א"נ בדיבור דלעיל המתחיל אין נאמנים קצת ספרים אין שם כ"א ב' תירוצים הראשונים ובקצת ספרים מוסיפין ועוד דבב' עדים לא אמרינן מגו וברישא שייך מגו דאי בעי שתקי והם גליונות שנכתבו בתוס' וז"ל הקונטריסים על זה תימה למה חזר הגליון ותירוץ זה תירצו שני פעמים וי"ל משום דלעיל קאי על מגו דאי בעי אמר פרוע הוא הוה דבור אחר בפני עצמו ופשיטא דאין אדם יודע מה שבלב חבירו ופשיטא דמגו בתרי לא אמרינן אבל הכא שאומרים אנוסין היינו בין שיהיה מחמת ממון בין שיהיה מחמת נפשות ממה נפשך שניהם בבת אחת אומרים אנוסין היינו והוה אמינא דאמרי' מגו בתרי שהרי יודע שבלב חבירו שיש לומר אנוסין היינו קמ"ל הגי' דאפילו הכי לא אמרי מגו בתרי. ע"כ: ומיהו אם הוא מלשון התוספות ואתא לתרוצי נמי דלהימנו במאי דקא אמרי קטנים היינו במגו דאי בעו אמרי מחמת נפשות לא שייך תירוץ הקונטריסין כלל. וי"ל דכולהו הני טענתא הוו מענין א' דבאין לפסול השטר ולכך איכא למימר דאמרינן מגו אפי' בתרי דבנקל ידעו מה שבלב חבירו אבל טענת פרוע אינו ענין להם כלל דבהאי טענתא הוא אומר דהשטר הוא אמת אלא שנפרע הלכך איכא למימר דבתרי לא אמרינן מגו. ועוד דלעיל איכא למימר דהאי תירוצא דבשני עדים לא שייך מגו בהדי אינך תירוצי עולה שפיר לתרוצי הך קושיא דמגו ולהכי כתבו התוספות לעיל הכא ליכא לאקשויי וכו' פי' משום דיש ג' תירוצין בדבר וחדא אחבירו סמיך אבל הכא אין לתרץ הני תרי תירוצי דלעיל דלרמי בר חמא לא שאני ליה בין מקוים בין לשאינו מקוים תדע דהא מחמת נפשות נאמנים ועיקר טעמו דלא מהמני משום דלא משוו נפשייהו רשעים ולית ליה נמי כיון דהגיד אינו חוזר ומגיד בשטר כשכ' ידן יוצא ממקום אחר והלכך ליכא למימר הני תרי תירוצי דלעיל ולכך חזרו והקשו הכא קושיית מגו ותירצו שני תירוצין חדא דאונס מחמת נפשות לא שכיח ועוד דבשני עדים וכו' כנ"ל. ולקמן בשמעתין גבי שנים חתומים על השטר ומתו וכו' תירצו התוספות עוד דבשני עדים לא שייך מגו דאין אחד יודע וכו' ולקמן נפרש אותו בס"ד:

בתוספות בד"ה ובכולי בעי דלודי פירש בקונטרס וכו' וקשה לר"י וכו' עד סוף הדיבור. גם בזה הארכתי ליישב שיטת רש"י ז"ל בחידושי למסכת ב"מ דף ג' ע"ש:

קונטרס אחרון בתוספות בד"ה בכולי בעי דלודי כו' כתבתי שהארכתי בפ"ק דב"מ ולפי שעדיין לא באו לדפוס חידושי ב"מ ארמוז כאן בקצרה שיישבתי שם שיטת רש"י ז"ל דבלא"ה ע"כ ס"ל לרש"י דדוקא מדרבנן אמרינן דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא אבל מדאורייתא מאן דחשיד אהא חשיד אהא וכן הוכחתי מלשון רש"י שם בכמה הוכחות ותירצתי כל הקושיא שהקשו התוס' על זה ואדרבא הבאתי ראיה על זה מההיא דמשני אביי התם אקושיא דמיגו דחשיד חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו וע"כ דהאי דחיישינן היינו מדרבנן דאי מדאורייתא א"כ פליג אביי אדרבה דאמר מפני מה אמרה תורה מודה במקצת ישבע ולהימן במיגו דהוי כפר בכל ומאי קושיא דלמא הא דלא כפר בכל היינו לפי שאין לו ספק מלוה ישנה עליו אלא ע"י אותו מקצת שטוענו אע"כ דמדאורייתא אמרינן מיגו דחשיד אממונא ולא איצטריך לחששא דמלוה ישנה אלא מדרבנן ועוד הבאתי ראייה ברורה על זה והארכתי שם:

רש"י בד"ה פסולי עדות היינו קרובים או משחקים בקוביא עכ"ל נראה דמ"ש משחקים בקוביא ולא אמרינן בהא אין אדם משים עצמו רשע היינו משום דקי"ל כרב ששת בפ"ג דסנהדרין דטעמא דמשחקים בקוביא פסולים לעדות לאו משום דהו"ל כגזלנותא דאסמכתא לא קניא. דבכה"ג לאו אסמכתא הוא אלא הטעם דפסולין היינו משום דאין עוסקין בישובו של עולם וא"כ לא משוו נפשייהו רשיעי בהכי כנ"ל וק"ל:

בתוספות בד"ה הרי אלו נאמנים וא"ת ולמה נאמנים והא מיגו במקום עדים הוא דאנן סהדי וכו' דהא לקמן אמרינן תרי ותרי נינהו עכ"ל. כוונתם בזה מדמקשינן לקמן בפשיטות הא תרי ותרי נינהו אע"ג שאין העדים החתומים לפנינו ולא אמרינן דלמא אי הוו קמן הוו מודו דאנוסים או פסולי עדות היו ע"כ משום דאנן סהדי שלא היו פסולים וא"כ מקשו שפיר הא הוי מיגו במקום עדים. מיהו מ"ש דאנן סהדי א"א לפרש דאנן סהדי שבודאי לא היו אנוסים ולא פסולים דא"כ מאי האי דקאמרינן לקמן תרי ותרי נינהו וטפי הו"ל לאקשויי דהנך סהדי בתראי שאמרו הראשונים פסולים היו סהדי שקרי נינהו דבדבר הידוע לכל העולם לא שייך לומר תרי כמאה כמ"ש התוספות ביבמות ר"פ האשה רבה בד"ה אתא גברא וקאי ע"ש. אלא דכאן א"א לומר כן דמהיכי תיתי נאמר אנן סהדי שבודאי לא היו אנוסים או פסולים. דנהי דאמרינן בסמוך חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה בגדול וכן לענין פסולי העדות דמלוה גופא מידק דייק אפ"ה אין זה דבר ברור אלא דמסתמא דמילתא כך הוא בעדים כשרים. ואם הם עצמם אומרים שעברו וחתמו בפסול משוו נפשייהו רשיעי ולא מהימני כמ"ש הר"ן ז"ל אבל עדים אחרים ודאי מצו למימר שהראשונים חתמו בפסול אלא מה שדקדקו התוספות מההיא דלקמן אמרינן אנן סהדי הכוונה בזה דאנן סהדי שאם היו העדים החתומים לפנינו ודאי שהיו אומרים שלא היו אנוסים ולא קטנים ולא פסולים. ומשום הכי הוי שפיר תרי ותרי. ואם כן מקשו התוספות שפיר דהכא נמי כמיגו במקום עדים הוא כנ"ל ברור בכוונת התוספות. ואין מקום לקושית מהרש"א ז"ל מעתה. ובלא"ה לא היה לי לב להבין דברי מהרש"א בזה וכבר עמד עליו בעל ספר קיקיון דיונה ע"ש. ואף שלפי מה שפירשתי לא הוצרכו התוס' להביא קושית הש"ס דלקמן דמקשי תרי ותרי נינהו. ובפשיטות הו"מ לאקשויי טפי מגופא דברייתא דלקמן דאפי' עדים אחרים אינן נאמנים לומר שהראשונים היו פסולין אלא משום דבברייתא דלקמן גופא מחלק בין כתב ידן יוצא ממקום אחר לאין יוצא ממקום אחר מש"ה ניחא להו להקשות מל' המקשה דקאמר להדיא לישנא דתרי ותרי נינהו משמע דאנן סהדי וכדפרישית. ובאמת דלפי הבנתם בקושייתם כאן הו"מ להקשות ברייתא גופא רישא אסיפא אלא דניחא להו להקשות אמתני' ובתירוצם נתיישב הכל כנ"ל ודו"ק:

בד"ה אין נאמנים הכא ליכא לאקשויי דלהימני במיגו דאי בעי אמרי פרוע הוא וכו' עס"ה. ולכאורה יש לתמוה שהרי כתבו התוספות לקמן בשמעתין דמתניתין ע"כ לא איירי שהלוה מודה בשטר שכתבו וא"כ טוען מזוייף הוא ולא לוה כלל א"כ אפי' היו אומרים העדים שפרוע הוא לא הוי מהימנא דהא קי"ל כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואפילו מייתי סהדי דפרעי לא מהימן כדאיתא בשבועת הדיינין דף מ"א ע"ב ונראה דוחק לומר דהתוס' כאן מקשו לפרש"י דשמעתין בסמוך שמפרש דהכא איירי שהלוה מודה בשטר שכתבו דא"כ הו"ל לפרש דלפרש"י מקשו ועוד דלקמן בסמוך אפרש דלפרש"י נמי ע"כ לא איירי מתני' שהלוה מודה. וכבר עלה בלבי ליישב בדרכים אחרים אלא שלא ישרו בעיני. לכך נראה עיקר שהתוס' סברי כשיטת הרשב"א ז"ל שהובא בהג"ה ש"ע ח"מ סי' פ"ב דבטוען הלוה מזוייף הוא לא הוי כאומר לא לויתי ודלא כסברא הראשונה שהביא בהגה"ה שם דטענת מזוייף הוי כאומר לא לויתי וכבר כתב הש"ך בסי' ס"ט ס"ק י"א שרוב הפוסקים הקדמונים סברי כשיטת הרשב"א ז"ל ע"ש. ואע"ג דאכתי הו"מ לאוקמי מתני' שאומר הלוה מזוייף הוא ולא לויתי כלל דבכה"ג כ"ע מודו דכאומר לא פרעתי דמי מיהו בלא"ה משני התוס' שפיר כנ"ל ודו"ק:

קונטרס אחרון ע"ב מלשון התוספות בד"ה אין נאמנין שכתבו הכא ליכא לאקשויי ולהימנו במיגו דאי בעו אמרי פרוע הוא הוכחתי דהתוס' ס"ל כשיטת הרשב"א ז"ל שהובא בהגהת ח"מ סי' פ"ג דבטוען מזוייף לא הוי כאומר לא לויתי לענין שנאמר דכאומר לא פרעתי דמי משא"כ אי הוו סברי התוס' כדיעה הראשונה שהובא שם בהגה"ה דבטוען מזוייף נמי כאומר לא פרעתי דמי א"כ לא היה מקום לקושיא כאן וא"כ הוי סייעתא להכרעת הש"ך שם:

בא"ד ועוד דבשנים לא אמרינן מיגו וברישא נאמנים משום דאי בעי שתקי עכ"ל. נראה לי דהטעם דבשנים לא אמרינן מיגו היינו כמ"ש התוס' לקמן בדף הסמוך ע"ב דאין אדם יודע מה שבלב חבירו מש"ה לא הוי הכא מיגו דאי בעי הוו אמרי פרוע הוא דכל א' מהעדים סובר שמא חבירו לא יאמר דהוא פרוע וע"א בפרעון לא מהני מידי משא"כ ברישא לענין אי בעו שתקו הוי שפיר מיגו שהרי אם ישתוק א' מהם אף אם יקיים חבירו השטר אפ"ה לא הוי קיום דשטר בע"א לא מהני כנ"ל:

בגמרא א"ל רבא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ופרש"י דגבי עדות חדא הגדה כתיבא וכו'. ויש לי בזה מקום עיון דנהי דילפי' מקרא דאין חוזר ומגיד דלמא היינו היכא שסותרין לגמרי עדות הראשונה בלא אמתלא. אבל היכא דאמרי אנוסין היינו מחמת נפשות שיש כאן אמתלא מנ"ל דלא מהימני. ואי אנוסין היו מחמת נפשות מאי הוי להו למיעבד דהא אפי' במודעא היו דברינו אמרינן לקמן דמהימנא ולא מיקרי חוזר ומגיד כיון דניתן ליכתב וה"נ כיון דאנוסין מחמת נפשות היו ע"כ ניתן ליכתב. מיהו לפי' הר"ן ז"ל בההוא דמודעא ניתן ליכתב א"ש. אבל לפרש"י ותוס' קשה. מיהו התוס' בפרק חזקת הבתים דף מ"ח כתבו דבמודעא נמי היכא דכתב ידן יוצא ממקום אחר אפי' מר בר רב אשי מודה דאין נאמנין ע"ש ויש ליישב ולחלק. ולכאורה היה נ"ל דהא דלא מהימני אח"כ לומר אנוסין היינו מחמת נפשות היינו משום דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימן שאם יבואו עדים ויאמרו עמנו הייתם בשעה שאומרים שחתמו באונס א"כ לא שייך כאן תורת הזמה שיתחייבו לשלם להמלוה דאדרבה בהאי הזמה נתבטלה חתימתן לגמרי שהרי הוזמו שלא היו באותו זמן במקום החתימה אלא דל' הש"ס דקאמר כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד לא משמע הכי וצ"ע ואין להאריך ויבואר במקום אחר בעזה"י:

תוס' ד"ה ובכולי, וא"ת מ"ש דלעדות פסול ואלולי שאיני כדאי היה נ"ל דלק"מ דלעדות שיפסקו הב"ד על פיהם צריכים שיהיו מנוקים מעון והם בחזקת צדיקים גמורים וכמו שלא האמינה תורה לע"א דלא הוי בירור גמור כ"כ דאפשר דע"א הוא משקר אלא דמ"מ נאמן הוא לפסוק שבועה על פיו כיון דמ"מ הוא בחזקת כשרות גמור, אבל כל שעברו עבירה לא רצה תורה להאמינם שיהיה בירור בדבריהם לפסוק על פיהם אבל לשבועה לפטור לעצמו כל שאינו חשוד על השבועה מאמינים לו בשבועתו לפטור לעצמו ומה ענין שבועה לפטור את עצמו לענין עדות לפסוק על פיהם:

תוס' ד"ה הרי, דהא לקמן אמרי' תרי ותרי נינהו קשה אמאי לא הוקשה להם לתוס' על הברייתא עצמו דאמרינן בסיפא דאין נאמן דלא מגבי' ולא מקרעי' אמאי ברישא נאמנים לגמרי הא מ"מ הוי תרי ותרי ומצד המגו הוי מגו במקום עדים, ואפשר לומר דס"ל לתוס' הכא דבתרי ותרי ויש לכת א' מגו מהימנא ולא מקרי מגו במק"ע כיון דגם הם עדים וכדמוכח מדבריהם לקמן (דף יט ע"ב) ד"ה ואם לזה הקשו רק על מתני' דברישא דאין נאמנים בתורת עדות כלל לחזור ולהגיד, ומצד מגו להוי כמגו במק"ע ( אאב"ה וכ"כ זה בספר הפלאה). עוד י"ל דלכאורה קשה מה הקשו הא ברישא השטר פסול בממ"נ דאם לא נאמין להם דאנוסים היו ממילא במה שמעידים עתה דאנוסים היו הוי עדות שקר, ומפסלי עתה בזה שמעידים בשקר וממילא נפסלו לקיים השטר כיון דמעידים עדות שקר וכההיא דבב"ק (דף עג) גבי גנב וטבח דבהוזמו על הטביחה בטל גם העדות גניבה, ולזה צ"ל כיון דאין שייכות עדות להיות חוזר ומגיד, במה דמשקרי לא מקרי עדות שקר דאין שם עדות עליו כלל והוי פטומי מילי בעלמא כאילו מספרים איזה ענין בעלמא בשקר, ולפ"ז ממילא ניחא, דעל רישא דברייתא ליכא קושיא דהתם דעכ"פ שם עדות על ההגדה דאנוסים היו לשווי' עכ"פ לתרי ותרי א"כ ברישא נאמנים לגמרי לפסול השטר מטעם ממ"נ דאם לא היו אנוסים ממילא במה שמעידים שאנוסים היו מעידים בשקר וממילא בטל עדותן של הקיום דכתב ידם הוא:

גמרא לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון ואף למאן דס"ל אדם משים עצמו רשע מ"מ כאן לא מהני עדותן דאנוסים היו דהא אם היו אנוסים הם רשעים וא"כ רשעים מעידין שהשטר פסול ואין ממש בעדותן והשטר בחזקתו, ורש"י כתב דלאו כל כמינייהו ומשוי נפשייהו רשעים ואיני יודע מה צורך לזה:

גמרא אבל כו' מחמת ממון אין נאמנים מאי טעם אין אדם משים עצמו רשע. ק"ק דבההיא דפלוני רבעני דאמרינן אא"מ עצמו רשע היינו דאינו נעשה פסול עפ"י עצמו, ומהימנינן ליה דפלוני רבע אף שהוא אומר על עצמו שהוא רשע ואינו ראוי להעיד אין מאמינים לו שהוא פסול לעדות, אלא דהיה ראוי לומר בדרך ממנ"פ דאם האמת שפלוני רבעו הוא רשע ואין כאן עדות, לזה אמרינן פלגי' דבוריה ומהימן דפלוני רבע וה"נ הכא אם היו אומרים דהשטר אמת כדינו מדעת הלוה אלא דאנו פסולי עדות והשטר חספא, בזה אמרינן דאין נפסל על פי עצמו והשטר כשר, אבל בזה דאומרים דהמלוה אנסם לחתום והשטר פסול בעצמותו שלא נעשה מדעת הלוה וראוי להאמינם במגו, א"נ מה בכך דאינו נפסל עפ"י עצמו מ"מ נהמני' להו שהמלוה אנסם והשטר פסול בעצמותו, מזה מוכח דכללא דא"א מע"ר לאו בדוקא שאין דנין אותם לפסולי עדות אלא דהב"ד אין שומעים לדבריהם שעשו כך וכך מעשה רשע. אמנם תמוה לי מסוגיא דיבמות (דף כה) דמבואר באומר הרגתיו אף אם לא פלגי' דבוריה מ"מ אם גזלן כשר לעדות אשה מהימן ומשיאין אותה על פיו הא מ"מ נימא דא"א מע"ר ולא מהימנינן ליה דעשה מעשה זאת שהרג, ובמקום אחר הארכתי בעזה"י:

תד"ה אין נאמנים ליכא לאקשויי דלהימנו במגו דאיבעי אמרו פרוע דחוזרים ומגידים הם. לא זכיתי להבין דהא קושייתם לא היה דלהימני מדין עדות אלא מדין מגו וא"כ מה ענין זה לאין חוזרים ומגידים והא אנוסים מחמת נפשות יכולין לחזור ולהגיד אלא כיון דאמרי אנוסים מחמת ממון אאמע"ר. וחשבתי לומר דתיבת ועוד הוא טעות סופר דתרווייהו צריכי להדדי, דאילו היה הדין דחוזרים ומגידים לא היה מגו במק"ע, כיון דגם להמגו יש עדים וכמש"ל ואך מטעם דאין חוזרים ומגידים הוי מגו במק"ע, אבל עם כ"ז לא הבנתי, הא לל"ק דנאמנים מחמת נפשות הרי דיכולים לחזור ולהגיד אלא דבאנוסים היינו מחמת ממון א"נ מטעם דא"א מע"ר, ושוב יקשה דבמקום מגו ל"א א"א מע"ר לל"ק כמו דנאמנים ברישא מכח מגו, ולפמ"ש לעיל דל"צ לטעמא דא"א מע"ר אלא דבאם אנוסים היינו הם רשעים, ואין נאמנים להעיד שהשטר פסול ואין על אנוסים היינו שם עדות כיון דפסולין להעיד והוי רק מדין מגו והוי מגו במקום עדים כיון דמקויים כדינו, אבל לשון תוס' אין חוזרים ומגידים תמוה. ( אאב"ה מתחלת דברי אבא מרי מאור הגולה זצוק"ל בזה, נראה דפשיטא ליה דדין כיון שהגיד כו' הוא רק שא"נ על מה שחוזר ומגיד מטעם עדות אבל מ"מ כשיש לו מגו נאמן, ואחי הרב רבי שלמה ני' בחדושיו על ש"ע חו"מ כתב היפוך מזה ע"כ אעתיק דבריו כאן והם דברי הש"ך בדיני מגו (סוף סימן פב אות כד) שהביא ראיה דהיכא דמשים עצמו רשע בטענתו א"נ במגו מפלוני רבעני לרצוני (סנהדרין דף ט') דלא מהימן במגו דאמר לאונסי, וכתב אחי שי' וז"ל, ראיה זו איני מכיר דלמאן קא קשיא ליה, אי לדידן דפלגינן דבוריה והורגין את הרובע וע"ז ק"ל דנאמינו שהוא כן כמו שאומר שרבעו לרצונו והוא פסול לעדות ולא נהרוג את הרובע כיון שנשאר רק ע"א ואין הורגים בע"א אף אם הדבר אמת זה ודאי אינו קושיא דאם באומרו ברצון יהיה הדין דלא נהרגנו ממילא שוב לא יהיה מגו דהוה אמר לאונסי כיון דבאומר לאונסי הורגין את הרובע ואין הטענות שוות ואי לרב יוסף דסבר דאין הורגין את הרובע משום דהוה רשע ואינו עדות וק"ל דנאמינו דהמעשה אמת במגו דלאונסי ונהרגנו, ז"א קושיא דאטו הורגין עפ"י מגו והרי מגו אינו כ"א אומדנא חזקה שכך הוא הדבר ולא עדיף מעובדא דשמעון בן שטח (סנהדרין דף לז): ומדברי התוס' פרק אע"פ (דף סג ב' ד"ה אבל) שהקשו דנאמינה באומרת טמאה אני ברצון במגו דמאיס עלי והרי באומרת שזינתה ברצון עע"ר וע"כ סברת התוס' דלא כש"ך. גם לקמן (דף יט) הקשו בתוס' דנאמין למלוה שטר אמנה הוא זה במגו דאיבעי מחל, והרי בטענת אמנה מע"ר וכבר העיר ע"ז הפ"י ז"ל: גם בהגה"ת ש"ע יו"ד (סי' קסט ס' כה) דהלוה נאמן דהלואה היה ברבית במגו (וע"ש בש"ך ס"ק עט). ואולם הא ודאי קשיא לי על התוס' והגהת ש"ע דהא ממסקנא דרבא בכתובות (דף יח ב) דא"נ לומר אנוסים היינו מחמת ממון אף באין כתב ידם יוצא ממ"א ונתן רבא שם הטעם משום דאאמע"ר ודאי מבואר דל"א מגו היכא דמע"ר. והנלע"ד דבלא"ה קשיא לי למ"ש רש"י שם בפירוש אאמע"ר דא"נ לפסול עצמו דקרוב פסול להעיד, א"כ מה זה ענין שלא יהיו נאמנים לפסול השער, דהא אינם קרובים לגבי השטר והרי דברי רש"י נראים מתאימים עם דברי הריב"ם שבהגהת אשרי פדק הגוזל עצים (סי' י"ח) דל"א אאמע"ר כ"א לענין עדות (ור"ל בפלוני רבעני לרצוני דסברת רב יוסף דרשע הוא פסול לעדות ע"ז השיב רבא אאמע"ר ולא נפסל לעדות ע"י עצמו) והרי כ' הריב"ם דמה"ט יכול לפטור עצמו מממון בטענה שמע"ר בה, אלמא דאף דכפי טענתו פסול הוא לעדות ואין מאמינים לו מ"ע לגבי ממון מהימן וה"נ אף דכפי דבריהם הם פסולים לעדות מ"מ יהיו נאמנים לגבי השטר, ותו קשיא כיון דרבא הקשה רק על מה דאמר רמב"ח דמחמת נפשות גם בסיפא נאמנים, א"כ היה לו די לנייד בזה מדבריו ולומר דבסיפא בכל גווני אף מחמת נפשות א"נ, אבל ממה דס"ל לרמב"ח דברישא בכל גווני נאמנים, אף מחמת מעון דמגו מועיל גם היכא דמע"ר, ע"ז לא הקשה רבא ולא היה לו לנייד מדעת רמב"ח בל"ק מזה, וכבר הקשה כן בס' הפלאה, וע"כ נ"ל דהטעם דנתן רבא דא"נ מחמת ממון דאאמע"ר רצה בזה לא דמש"ה א"נ אלא כיון דאאמע"ר ממילא שוב א"נ מטעם כיון שהגיד כו' והוא למ"ש רש"י ז"ל בפירוש קושית רבא כיון שהגיד כו' בזה"ל אבל רישא באכ"י יוצא ממ"א כו' כולה חדא הגדה הוא, ומדלא כתב בפשוט דרישא לא מטעם עדות נאמנים מה שמגידים שנית אלא משום המגו דאית להו משמע דס"ל לרש"י דכל דשייך ביה כיון שהגיד כו' גם במגו א"נ לחזור ולהגיד, וי"ל מעתה דהענין כך דכל שהגדתם השניה היא בגדר עדות שייך ביה לומר כולה חדא הגדה, אבל אם בהגדה השניה הוסר גדר העדות ל"ש ביה כולה חדא הגדה, דהגדת עדות לחוד ודבור שאינו עדות לחוד, וע"כ מה שא"ר דא"נ מחמת ממון דאמע"ר, היינו כיון דבהגדה זו דבר נוגע על עצמו ולעצמו הוא קרוב, ואין לדבור זה גדר עדות ול"ש לצרפו אל דבור ראשון שהוא עדות לומר דכוליה חדא הגדה, וממילא נפל שוב תחת סוג כיון שהגיד כו': ומיושב מה שנתקשינו בהבנת דברי רש"י שפירש אאמע"ר משום דקרוב לעצמו דאה"נ דלאו מטעם זה א"נ לגבי השטר, דלדבר דל"ש דהוא קרוב לו נאמן ובפרטות הכא דאית ליה מגו דנאמן אלא דאאמע"ר גורם שלא יהיה דבור זה הגדת עדות וממילא א"נ כיון שהגיד, ובזה גם מגו אינו מועיל כמו שדקדקנו מדברי רש"י דלעיל מיניה. ומיושב מה דנטה רבא גם בזה מדברי רמב"ח וסבר דמחמת ממון גם במגו א"נ אף דלא הקשה על זה מאומה די"ל דבקושייתו כיון שהגיד כו' מוקשה גם חלק זה של דברי רמב"ח, דהא גם רמב"ח ס"ל אאמע"ר דמש"ה אמר דמחמת ממון א"נ בסיפא אלא דברישא ס"ל דמ"מ נאמן במגו, וע"ז בעצם לא היה קשיא לרבא דגם הוא מודה דמגו מועיל גם היכא דמע"ר אבל הוא מעצמו מופרך בפרכת כיון שהגיד כו' דכיון דמודה רמב"ח דאאמע"ר שוב לא הוי חדא הגדה. וניחא ג"כ מה דקשה עוד כיון דמחמת נפשות נאמנים באכ"י יוצא ממ"א במגו א"כ גם בכ"י יוצא יהיו נאמנים במגו דתנאי דלהר"י דע"א אומר תנאי נמי נאמן אינו מגו דבי תרי והפ"י הקשה כן ולדרכנו לק"מ דכיון דכ"י יוצא ממ"א וא"א לצרף הגדה של עכשיו אל הראשונה לאמור כולה חדא הגדה ושייך ביה כיון שהגיד בזה באמת גם מגו אינו מועיל, ובאכ"י יוצא דנאמנים לאו משום מגו מהימני אלא משום דאינו בגדר כיון שהגיד כו' דכולא חדא הגדה. גם מה שנתקשה עוד הפ"י דמנ"ל לרבא דא"י לחזור ולהגיד מחמת נפשות כיון דהוא אמתלאה וניתן לכתוב כמו מודעה היה דברינו וי"ל דנאמן, לדרכנו יש ליישב דהא לא פירש שעיקר קושית רבא נוסדה על זה החלק דנאמנים גם בסיפא לומר מחמת נפשות וי"ל דיסוד קושייתו על חלק זה של רמב"ח מה דשמעת מיניה דברישא גם מ' ממון נאמנים וע"ז קשה הא הוה חוזר ומגיד כיון דאאמע"ר זה לא הוה אמתלאה ולא ניתן לכתוב וכיון דמשום קושיא זו מוכרח דרישא מיירי רק במחמת נפשות ממילא מופרך מה דס"ל לרמב"ח דמחמת נפשות נאמן גם בסיפא דא"כ אין בין רישא לסיפא ולא כלום, ועכ"פ לפי פירושנו אין מכאן הכרע כלל דל"א מגו היכא דמע"ר עכ"ד אחי ני'):

גמרא בשלמא פסולי עדות (מלוה גופיה מידק דייק) קטנים נמי כו' אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול: וא"ת הא לפי דבריהם היו קטנים בעת שחתמו, וכלום חזקה שייך בקטנים, וי"ל דעיקר הטעם דמלוה מידק דייק ואינו מחתם קטנים כמו דאמר גבי פסולין אלא דהיה אפשר לומר דאינו מדקדק בזה כ"כ אם נראה כגדול בקומה סומך עליו, לזה מביא ראייה מדר"ל דאמר אין העדים חותמין, והיינו דמדייקים גם בגדול בקומה אם הביא סימנים וה"נ מלוה מידק דייק, והתוספות כתבו דהו"מ למימר גבי קטנים נמי משום מלוה מידק דייק, משמע דס"ל דזהו דאין עדים חותמין הוא טעם אחר, ובעניי איני מבין וד' יחנני ויבינני: