מסכת כתובות דף י״ב עמוד ב׳

דמזלזלי בהו באלמנות קלות בעיניהם להוציאן מפני שכתובתן מועטת תקינו להו מאתן דגנאי היה להן ואע"פ שאלמנות ישראל נמי כתובתן מנה מיהו כהנים חשיבי טפי וגנאי להם גירושי בנותיהן יותר מישראל:

מתני' נאמנת קא סלקא דעתך משום דברי ושמא ברי עדיף:

הרי זו בחזקת שנבעלה עד שלא תתארס והטעתו:

גמ' חייב לשלם:

פטור מלשלם ומכל מקום משבעינן ליה שבועת היסת שכן הוא כדבריו שאינו יודע שהוא חייב לו:

וכהן הוא כלומר מיוחס הוא:

אף בראשונה גבי תביעת כתובה:

[אוקי כתובה אחזקתה אחזקת הבעל ה"נ גבי מנה לי בידך איכא למימר נמי אוקי ממונא בחזקת מריה ופטור:

כיון דחזו דמזלזלי בהו פירש בקונטרס שהיו קלות בעיניהן להוציאן לפי שהיתה כתובתן מועטת וקשה דמעיקרא נמי הוו ידעי שקלות בעיניהן להוציאן כיון דמנה חשיב דבר מועט ונראה לר"י לפרש דמזלזלי בהו שמקצת בני אדם היו נמנעים מלנושאם לפי שהיו קלות בעיניהן שאין לה כתובה אלא רביע ממה שיש לה לבתולה ותקינו לה מאתן כיון דחזו דפרשי מינייהו לגמרי והיו קופצים קודם על בתולות ישראל ולא היה שום אדם קופץ עליהם אהדרינהו למילתייהו היינו דנקט מעיקרא מזלזלי שהיו נמנעים ולא לגמרי פורשים ובתר הכי נקט ופרשי:

והוא אומר לא כי כו' אע"ג דבסוף המניח (ב"ק דף לה: ושם) דייק מדקתני לא כי דמיירי בברי הכא דליכא למיטעי קתני לא כי אע"ג דאיירי בשמא:

מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פי' איני יודע אם הלויתני מעולם אבל הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך תנן בהדיא בהגוזל בתרא (שם קיח.) דחייב:

רב הונא ורב יהודה אמרי חייב לכאורה נראה דלית להו דרבי אבא דאמר מתוך שאינו יכול לישבע משלם דטעמיה דר' אבא משום דדריש (שבועות ד' מז.) שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין שני היורשין כגון אמר מנה לאבא ביד אביך ואמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ואבוה כה"ג מתוך שאין יכול לישבע משלם ואי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב אין כאן שבועה דאפי' הוא אומר אין יודע בכל חייב ותימה דבפרק יש נוחלין (ב"ב דף קלה. ושם) גבי האומר זה אחי משמע דאביי אית ליה מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב ובפ' חזקת הבתים (בבא בתרא לד. ושם) משמע דאית ליה לדר' אבא וי"ל דאפי' למ"ד חייב איכא למידרש שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין דשניהם לא ידעי אלא שעד אחד מעיד שאחד חייב לחבירו מנה דבאבוה מתוך שאינו יכול לישבע משלם תימה דרב יהודה גופיה אית ליה בריש הפרה (ב"ק מו. ושם) אפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא המע"ה ואין לומר דרב יהודה כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין ולא אזיל בתר חזקת ממון ולהכי כי איכא ברי ושמא נוטל הכל והתם דקאמר אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין כו' אליבא דרבנן קאמר וליה לא סבירא ליה דהתם (בב"ב דף צב:) משמע דסבר כרבנן גבי מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן ועוד דתנן בפרק השואל (ב"מ צז. ושם) המשאיל אומר שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב וקאמר בגמרא לימא תיהוי תיובתא דרב נחמן ור' יוחנן ומאי קושיא הא ע"כ מתני' כסומכוס אפי' לרב יהודה דלרבנן מודה רב יהודה דפטור ורב נחמן ורבי יוחנן ע"כ כרבנן דלסומכוס לכל הפחות חולקין אבל אי פליגי אליבא דרבנן ולסומכוס לעולם חולקין אפי' בברי ושמא פריך שפיר ממתני' דכרבנן אתיא דלסומכוס חולקין וי"ל דהתם ברי גרוע ושמא טוב דלפי שהמזיק לא היה שם טוען זה ברי ושמא דמזיק טוב דלא הוה ליה למידע אבל מנה לי בידך הברי טוב והשמא גרוע דהוה ליה לידע אם חייב אם לאו אבל קשה דבעי למימר הכא הא דרב יהודה דשמואל היא דפסק כרבן גמליאל והתם ברי גרוע ושמא טוב שהבעל אינו יודע מתי נבעלה ואם כן תיקשי דשמואל אדשמואל דפ' הפרה (ב"ק מו. ושם) ויש לומר דה"מ למימר וליטעמיך ועוד יש לומר דסוגיא דהכא סברה דזה כלל גדול בדין לא לניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא אלא כדקאמר התם אי נמי לכי הא וקשה על זה דאפילו לפי אי נמי דהתם לא אתי שפיר דהא בסוף המניח (בבא קמא דף לה: ושם) אית להו לרבנן בהדיא דאפי' ניזק אומר ברי כו' ושמואל סובר כרבנן כדמוכח בהמוכר שור לחברו:

אלא דאיכא מגו האי שנויא לא אתיא אלא לרב נחמן דלר' יוחנן בההיא דמוכת עץ ליכא מגו כדמוכח לקמן הקשה ה"ר יעקב מקורבי"ל אכתי ע"כ הא דרב יהודה דשמואל היא דאי לשמואל פטור תקשי ליה ממתניתין דהשואל (ב"מ ד' צז. ושם:) המשאיל אומר שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב דלשמואל ליכא לשנויי כדמשני לרב נחמן ולרבי יוחנן כגון שיש עסק שבועה ביניהן ומתוך שאינו יכול לישבע משלם דשמואל אית ליה בהדיא בפ' כל הנשבעין (שבועות ד' מז. ושם) דחזרה שבועה לסיני ולא משלם וי"ל דאיכא למימר דלעולם מנה לי בידך והלה אומר איני יודע לשמואל פטור ומוקי שמואל מתני' דהשואל כשיש עסק שבועה וכההוא תנא דאית ליה מתוך שאינו יכול לישבע משלם והוא סבר כאידך תנא דפלוגתא דתנאי היא בפרק כל הנשבעין (שם). [ועי' ביתר ביאור תוס' ב"מ צז: סד"ה רב הונא]:

כיון דחזו דקא מזלזלי בהו תקינו לאלמנה מאתיים והיינו ברייתא דקתני אלמנת כהנים כתובתה מאתים, והיינו שתי תקנות חדא לבתולה לבדה וחדא לאלמנה. כיון דחזו דפרשי מינייהו, דאמרי עד דמנסבינן אלמנת כהנים ניזל נינסוב בתולה מישראל אהדרינהו למילתייהו. והאי לאו תקנה היא, אלא עקירת תקנה ואוקמי אדינא כשאר אלמנות, אלא דאצטריכו למימר הכי כי היכי דלא ניפוק מתניתין לבר מהלכתא דלא כתקנה בתרייתא.

הא דאמרינן, לא מיבעיא בת ישראל לישראל דלא מציא אמר לה עלויי קא מעלינן ליך, אבל בת ישראל לכהן דמצי אמר לה עלויי קא מעלינן לך. קשיא לן, אכתי מאי טעמא תני בת כהן לישראל, השתא בת ישראל לישראל עושין, בת כהן לישראל דגרועי מיגרע מיבעיא. ויש לומר, דאיידי דתני בת ישראל לכהן תני נמי בת כהן לישראל.

מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב הונא ורב יהודה אמרי חייב בריא ושמא בריא עדיף ואפילו לאפוקי ממונא. וא"ת והא אמרינן בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק מו, א) אמר רב יהודה אמר שמואל זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו להביא ראיה, ואמרינן עלה מאי זה כלל גדול בדין דאפילו ניזק בריא ומזיק שמא, י"ל דשאני התם דשמא דידיה לא ריע אבל הכא שמא דידיה ריע דהוה ליה למידע. והא דאמרינן הכא דרב יהודה דשמואל היא דתנן היתה מעוברת וכו', ומתניתין דשמא דידיה לא ריע דלית ליה למידע אימת נאנסה, דכל דכן פשיטא ליה לשמואל אפילו בשמא דלא ריע קאמר דבריא עדיף וכל שכן במנה לי בידך והלה אומר איני יודע דשמא דידיה ריע קאמרינן בהא עדיף (עי' רשב"א ב"ק שם סד"ה דאפילו). וא"ת מכל מקום דשמואל אדשמואל קשיא דהכא פסק כרבן גמליאל אף בראשונה ואפ"ג דשמא דידיה לא ריע והתם בפרק שור שנגח את הפרה אמר המוציא מחבירו עליו הראיה. ונראה לי דטעמיה דשמואל הכא בהא דפסק כרבן גמליאל לאו משום דבריא ושמא הוא אלא משום מגו אי נמי משום דאיכא חזקה דגופה וכדאמרינן במסקנא ומסקנא אפילו לשמואל אתיא, והוא הדין דהוה ליה לאקשויי הכא ולטעמיך דשמואל אדשמואל קשיא אלא דבהרבה מקומות יש בתלמוד יכול להקשות ולטעמיך ואינו מקשה. והא דאקשינן בפרק השואל (ב"מ צז, ב) ממתניתין דשואל ושבורה לרב נחמן וכן בפרק הבית והעליה (בבא מציעא קטז, ב), הו בריא דידהו גמור ושמא דידהו גרוע שהיה לו לידע אם שאולה אם שכורה, וכן היה לזה להכיר אביו כמו שחברו מכירן. וההיא נמי דזה אחי דבפרק נוחלין (ב"ב קלה, א), דאוקימנא כדאמרינן אין אנו יודעין, ואמרינן עלה זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור, התם נמי הוה ליה למידע אם אחיהם הוא ומילתא דעביד לאגלויי הוא, ובריא דידיה בריא מעליא ושמא דידהו גרוע דמסתמא מידע ידעי דאית להון אחא במדינת הים, ואסיקנא דרב נחמן אית ליה נמי דרבן גמליאל. ומיהו הא דרב יהודה דשמואל היא דשמואל ודאי אית ליה בריא ושמא בריא עדיף בכל כי הא דשמא דידיה ריע כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע, וכן בפרק הבית והעליה (ב"מ שם), ואקשינן מיניהו לרב נחמן ולא אשכח להו פירוקא אלא כשיש עסק שבועה ביניהם ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, ושמואל לית להו מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם אלא חזרה שבועה לסיני, כדאיתא בפרק כל הנשבעין (שבועות מז, א). גמרא, היו שניהם חשודין, הילכך על כרחין לשמואל מתניתין דהשואל והבית והעליה משום בריא ושמא בריא עדיף מיפרשא ליה ודרב יהודה דשמואל היא (עי' רשב"א ב"ב שם ד"ה ואני). וא"ת, אם כן דשמואל נמי אית ליה דרב יהודה היכי אמרינן במסקנא הכי נמי מסתברא דרבן גמליאל משום דאית לה חזקה דגופה היא, דאם כן קשיא הלכתא אהלכתא דקיימא לן הלכה כרב נחמן בדיני (קידושין נט, ב), ובהא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל, דהא שמואל לא סבר לה כרב נחמן ומאי ראיה איכא מיהא דשמואל לא פסק כרבן גמליאל משום טעמא דבריא ושמא דילמא כי פסק כרבן גמליאל לטעמיה הוא דאזיל ורב נחמן לית ליה דר"ג, ויש לומר דלאו משום מימרא דשמואל בלחוד הוא דאמרינן הכי, אלא הכי קאמרינן ובהא קימא לן כרבן גמליאל וכדפסיק שמואל כותיה. ומיקם הוא דקים להו דהלכתא כותיה, ואלא מיהו קושטא דמילתא דשמואל נמי דפסק בהא כרבן גמליאל לא משום בריא ושמא הוא, דהא בשמא כי הא דלא ריע לא קאמר שמואל, וכמו שכתבנו למעלה, אלא אף הוא משום מגו או משום חזקה דגופה קאמר (עי' רמב"ן וריטב"א).

עד כאן לא קאמר רבן גמליאל התם אלא דאמרינן מגו כן גרס רש"י ז"ל, כלומר מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא פסלה נפשה מכהונה ואמרה נאנסתי תחתיך ופסלה נפשה מכהונה נאמנת. ובמציעתא דהיינו מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את, איכא מיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ואייתי לי מאתן ואמרה עד שלא ארסתני ואין לה אלא מנה, וכדרבי אלעזר דאמר בסמוך (יג, א) דטענתייהו במנה ולא כלום, וכדאמרינן נמי ברישא פרק האשה שנתאלמנה לקמן (כתובות טז, א). אי נמי עד כאן לא קאמר רבן גמליאל אלא משום דאית לה חזקה דגופה, כלומר א"נ לרבי יוחנן דאמר טענתייהו מאתים ומנה דליכא מגו במציעותא, טעמיה דרבן גמליאל משום חזקה דגופה דמסייעא לבריא דידה. ואם תאמר ואפילו לרבי אלעזר מאי מגו במציעותא איכא, ואפילו ברישא נמי מאי מגו איכא, דהא כיון דמדינא אפילו אמרה מוכת עץ אני תחתיך לא מהימנא טפי, כי אמרה נאנסתי תחתיך או מוכת עץ אני עד שלא ארסתני אמאי מהימנא משום מגו דמוכת עץ אני תחתיך, דאף היא לא מהימנא מדינא, דמאי שנא מגו כי האי דלא אשכחן אלא במגו דאי אמר הכי הוה מהימנא. יש לומר דאשכחן מגו כי הא דלא מהימן טפי אי טעין אידך טענתא אחריתי, ואפילו הכי כיון דהוה ליה למימר טענה דשפירא מינה מהימן משום בריא ושמא, אבל במקום בריא ובריא לא, וכדאמרינן בפרק האיש מקדש (קדושין מט, ב) גמרא, אעפ"י שאמרה בלבי היה להתקדש לו, היה לו לומר נזכרתי, אעפ"י שאילו אמר כן לא היה נאמן, אלא שהיה טענה יותר קרובה ממה שטען לא היה בלבי על זה, וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל (יג, א, ד"ה רב) ושם (דף נ, א, ד"ה הא) בארתי בסיעתא דשמיא.

איתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פי' ואיני יודע אם הלויתני אבל אם הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך אליבא דכ"ע חייב וכדאיתא בהדיא בפרק הגוזל רב הונא ורב יהודא דאמרי תרווייהו ברי ושמא ברי עדיף וא"ת והא אמרי' בפ' הפרה אמר ר"י אמר שמואל זו דברי סומכוס אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין הממע"ה מאי זה כלל גדול בדין דאפי' ניזק ברי ומזיק שמא וא"כ קשיא דשמואל אדשמואל למאי דתנינן לומר הא דרב יהודא כדשמואל היא תירץ ר"י ז"ל דשאני הכא דה"ל לנתבע למידע וכיון שכן שמא דידיה גרוע וברי דתובע אלי' שלא יהיה מעזי פנים לומר כן אבל התם דה"ל מלתא דה"ל למזיק למידע שמא דידיה לא ריע וברי דניזק ריע דדילמא טעין ברי בשקרא משום דלא הוי מעיז פנים כיון דחברי' לא הוה ידע במלתיה והא דאמר הכא הא דרב יהודא דשמואל היא בכל דכן אמרי' לה ומיהו קשה אדשמואל דהתם בפ' שור שנגח לאידך שמואל דמתני' דתרווייהו לא הוו למידע ובהא אמר שמואל חייב ובאידך אמר פטור וי"ל דאין ה"נ דלמאי דקס"ד השתא דטעם דמתני' משום ברי ושמא בלחוד הול"ל ולטעמיך קשי' דשמואל אדשמואל בפ' שור שנגח אלא טובא איכא בתלמודא דיכול למימר ולטעמיך ולא אמר א"נ דלמאי דקס"ד השתא מצי לתרוצי מה זה כלל גדול בדין כלישנא בתרא דהתם דמוקמינן במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן והא דאקשינן בפ' השואל ממתניתין דשואל אשכור לר"נ וכן בפ' הבית והעלייה כולהו ברי דידהו גמורים ושמא דידהו גרועים שהיה לו להכיר אם שאולה אם שכורה וכן היה לו להכיר אבניו כמו שמכירו חבירו וכן בפ' יש נוחלין דאוקמינן ואין אנו יודעים ואתמר עלה זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור הוה להו למידע אם אחיהם הוא דמסתמא מידע ידעי דאית ליה אחא במדינת הים. ור"י אמר כר' יהושע פי' ס"ל דליכא לפלוגי בינייהו ואע"ג דהא דשמא ריע ואידך אלים:

גרסת רש"י ז"ל ע"כ לא אמר ר"ג התם אלא משום דאיכא מיגו אבל הכא מאי מגו איכא א"נ ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא משום דאיכא חזקה דגופה והכא פי' דבמתניתין איכא מגו דכי אמרה משארסתני נאנסתי יכולה לומר מוכת עץ אני דלא פסלה נפשה מכהונה ואית לה מאתים או כשלא הכיר בה לר"מ או באומרת מוכת עץ אני תחתיו לרבנן וכשאומרת מוכת עץ אני איכא מגו דיכולה לומר מוכת עץ אני תחתיך באומרת מוכח עץ אני תחתיך ואית לה מאתים ואומרת מוכת עץ אני קודם לכן ואין לה אלא מנה לר"א דאמר לקמן דטענותייהו במנה ולאו כלום הוא א"נ ע"כ לא קאמר ר"ג אלא משום דלית לה חזקה דגופא כלומר א"נ לר"י דקאמר טענותייהו במנה ומאתים דליכא ליה מגו במציעתו טעמא דר"ג משום חזקה דגופיה ואיברא בריש פי האשה שנתארמלה אמר תלמודא להאי מגו ומיהו לא מגו הוא בקושט' דלר"י דפליג אדר"ג באומרת מוכת עץ אני או משארסתני נאנסתי ה"נ פליג באומרת מוכת עץ אני תחתיך דמאי אולמא דהאי מהאי וכדבעינן לפרושי לקמן בס"ד אבל הכא מגו כל דהוא אמרינן וכן בפ' האשה משום דלדידה עדיפא לה משום דעתה למימר אידך טענת ועיקר טעמא דר"ג משום חזקה דגופא ונוסחאות טובא איכא דלא גרסי' אלא מטעמא בתרא:

מסתברא ה"נ דא"כ קשיא הלכתא אהל' דהא קי"ל הלכתא כרב נחמן בדינא ובהא א"ר יהודא אמר שמואל הלכה כר"ג פי' וקי"ל כוותי' דשמואל דאלת"ה קשיא הלכה אהלכה א"ו כדאמרינן. ותדע דשמואל לית ליה דר"נ דהא מתניתין בפ' השואל ובפ' הבית והעלייה מקשינן מנייהו לר"נ ולא אשכחן ליה פרוקי אלא כשיש עסק שבועה ביניהם דה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לשבע ושמואל ל"ל הכי אלא חזרה שבועה לסיני כדאי' בפ' כל הנשבעין הלכך ע"כ הנהו מתניתין בפרק השואל והבית והעלייה לשמואל היינו משום ברי ושמא ברי עדיף מפרשי' ליה וכדר"י דשמואל היא הילכך ע"כ ה"ק ובהא אמר שמואל הלכה כר"ג וקי"ל כוותיה ומוקים הוא דקים ליה הלכתא כותיה דשמואל ולאו מטעמא דשמואל אלא משום דאיכא חזקה דגופא ומשום דליכא הוכחה אחריני אמרינן הכי מסתברא הלכך מנה לי בידך והלה אומר איני יודע ישבע שבועת היסת שאינו יודע ופטור ואע"ג דה"ל למידע. טענתיי' במאי רי"א במאתים ומנה וא"ת א"כ לר' יהושע אמאי פטור הוא ה"ל מודה במקצת ואומר על השאר איני יודע וה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לשבע ומשלם. ותירץ ר"י ז"ל דלא אמרינן מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם אלא היכא דה"ל למידע ואפשר שהדין אמת ואע"פ שיש חולקין עליו כדאי הוא רבינו ז"ל לסמוך עליו. אבל עוד י"ל דהכא ליכא מודה במקצת שמנה אחד מחויב גמור הוא שאינו יכול לכפור בו דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה וליכא למטען שזינתה תחתיו דכשקדש ובעל לאלתר עסקינן כדבעינן למימר בסמוך בס"ד ועל השני חולקי' והלה אומר איני יודע וכאלו תבעוהו מנה בשטר ומנה על פה והודה על השטר ובאידך אמר איני יודע וכן איתא בירושלמי על מתניתין קמייתא בריש האשה שנתארמלה וכדבעינן למימר התם בס"ד:

המשנה הרביעית והכונה בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי נסתחפה שדך והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות רבן גמליאל ור' אליעזר אומר נאמנת ר' יהושע אומר לא מפיה אנו חיים אלא הרי זו בחזקת בעולה עד שלא תתארס והטעתו עד שתביא ראיה לדבריה אמר הר"ם הלכה כרבן גמליאל אשר אמר נאמנת אבל לא שישביעה שבועת הסת אם טענתה אמת כמשפט כל טוען ואם היא מכחישתו ואומרת בתולה נמצאתי הנה הוא נאמן ולא תחייבהו שבועה ותפסיד עקר כתובה לפי שחכמים תקנו כתובה לאשה והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה וממה שיתחייב שתדע שהבוגרת והוא שיהיו לה ששה חדשים שלמים אחר הבאת שתי שערות ובתנאי גם כן שיהיו אלה השתי שערות צומחות אחר הי"ב שנים שאין לה טענת בתולים ר"ל טענת דמים לפי שכבר כלו בתוליה ואמנם יש לה טענת פתח פתוח כן הסכימו כל מי שראינו מאמרו מהגאונים ואשר התבאר אצלי שהענין בהפך טענת דמים יש לה טענת פתח פתוח אין לה:

אמר המאירי והיה מקחי מקח טעות ואין לך כלום שהרי כל שכנס בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום כמו שביארנו רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים נאמנת הואיל וטענה שלה בבריא וטענה שלו בשמא ואע"פ שהיה לנו לומר אוקי ממונא בחזקת מריה והמוציא מחברו עליו הראיה הרי יש כאן חזקה אחרת והיא שחזקת רוב נשים לינשא בתולות וכן שבזו מצטרף בטענתה דין מגו והוא מיגו דהיא מציא אמרה מוכת עץ אני תחתיך שהיתה גם כן כתבתה מאתים אחר שתחתיו נעשית מוכת עץ וכן שהיתה כשירה לכהנה שאין מוכת עץ אסורה אלא לכהן גדול וכן שטענת מוכת עץ היה נוח לה יותר שאין לה בה שום פגם ומכל מקום אין צורך לאלו אלא לעשותן סעד שעיקר הדברים מכח טענת בריא הוא שאין טענת שמא טענה אצל טענת בריא ר' יהושע אומר לא מפיה אנו חיים לסמוך על דבריה אלא אוקי ממונא בחזקת מריה והוא נאמן עד שתביא ראיה לדבריה ואע"פ שמצינו ר' יהושע שהוא סובר דין מגו כמו שיתבאר בפרק שני לא אמרה שם אלא כשהנתבע מתחיל להכניס עצמו בתביעה שלא היה הלה יודע בה כמו שיתבאר שם ומכל מקום הלכה כרבן גמליאל והיא נאמנת כמו שהתבאר אלא שיכול להשביעה הסת על כך או להחרים סתם:

היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים נאמנת ר' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי זו בחזקת דרוסת איש עד שתביא ראיה לדבריה אמר המאירי מוכת עץ אני כלומר וקודם שאירסתני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש ונחלקו בגמרא טענתיהו במאי אם במאתים ומנה או במנה ולא כלום ולפי מה שפסקנו למעלה אתה צריך לפרשה לענין פסק במנה ולא כלום כלומר מוכת עץ הייתי קודם שארסתני וכתבתי מנה שמוכת עץ בין הכיר בה בין לא הכיר בה כתבתה מנה והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את ואין לך כלום שכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום כמו שביארנו רבן גמליאל וכו' נאמנת מכח בריא ושמא ואע"פ שהוציאה עצמה מחזקת רוב נשים שהרי אף היא מודה שלא בתולה היתה בשעת אירוסין והיה לנו לילך אחר חזקת ממון מכל מקום אין טענת שמא טענה אצל טענת בריא ואף בזו מכל מקום יש בה דין מגו דמציא אמרה מוכת עץ אני תחתיך אלא שאין צורך בכך ומה שאמר בה בגמרא דליכא מגו פירושה שהרי טענת מגו נוחה לה יותר:

ראוה מדברת עם אחד אמרו לה מה טיבו של זה איש פלוני וכהן הוא רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים נאמנת ר' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה אמר הר"ם פי' אמרו מדברת כנוי ליחוד וטיב הוא הסבה ותמיד יאמרו טיב גיטין וקדושין טיב ע"ז ומשמשיה ר"ל סבותיהם ור' יהושע יחמיר ויאמר שאע"פ שהיא תרמוז לאיש מיוחד ידוע והוא בתכלית הכשרות הנה היא לא תאמן אלא היא בחזקת בעולה לפסול לה ותהיה פסולה מכהונה לפי שהיא בחזקת מי שנבעלה בעילת זנות והלכה כר"ג ומה שיתחייב שתדעהו שהכהן כאשר אירס בתולה ואחר האירוסין בעת הנשואין טען שלא מצאה בתולה הנה כבר אסרה עליו ויוכרח עליו שיפטרנה בגט לפי שהוא שויה אנפשיה חתכה דאסורא שיאמר אולי נבעלה אחר הקדושין ותהיה זונה ותאסר על הכהן בין נבעלה באונס או נבעלה ברצון על העקר הידוע שאונס בישראל משרא שרי ובכהנים אסור:

אמר המאירי פירוש עכשו רצה ללמד באשה שאין לה טענה עם הבעל אלא שהיא פנויה ובאה להכשיר את עצמה או את בתה לכהנה והוא שאמר ראוה מדברת עם אחד בשוק ור"ל נבעלה וכשבאין לחקור מה טיבו של בועל זה שמא נתין או ממזר או חלל שפוסלין אותה בביאתם היא אומרת מאיש פלוני וכהן הוא כלומר לא כהן דוקא אלא כל מי שביאתו אינה פוסלת לכהנה נאמנת ומשיאין אותה לכהנה שחזקתה כשרות ואין צריך לומר בראוה שנסתרה לבד שנאמנת לומר נבעלתי ולכשר נבעלתי מגו דמציא אמרה לא נבעלתי ואע"פ שזעירי ורב אשי נחלקו בגמרא והוא שזעירי אמר מאי מדברת נסתרה ורב אסי אמר נבעלה ואיתותב רב אסי אלמא הילכתא כזעירי אין זה כלום דרבותא דזעירי לא הוצרכה אלא לר' יהושע דאפילו בנסתרה קאמר דלא מהימנא ואנן הא קיימא לן כרבן גמליאל ואף בנבעלה נאמנת ור' יהושע אומר אינה נאמנת שכל שהפקירה עצמה אינה בודקת למי ופסולה לכהנה ופירשוה בגמרא לדעתי אף בראוה שנסתרה כזעירי ומשום מעלה עשו ביוחסין:

היתה מעוברת מה טיב העובר הזה מאיש פלוני וכהן הוא רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים נאמנת ר' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי זו בחזקת מעוברת מנתין וממזר עד שתביא ראיה לדבריה אמר הר"ם פי' אמר ר"ג נאמנת אין ענינו שתהא נאמנת שזה העובר בן לפלוני וייוחס אליו אמנם ענינו שתהא נאמנת באשר נבעלה לכשר ותהיה היא כשרה לכהונה וכן העובר אם היתה בת הנה היא גם כן כשרה לכהונה והלכה כר"ג אבל לכתחלה לא נתיר לזאת המעוברת או למי שנבעלה לספק שתנשא לכהן שאולי נבעלה לפסול לה אלא אם כן היו רוב כשרים מצויין אצלה והוא שיהיו רוב אנשי העיר ישראל כשרין ויפרוש אחד מן העיר ויבעול זאת חוץ לעיר ואז תנשא לכתחלה לכהן היא ובתה:

אמר המאירי היתה מעברת כלומר שזו שנאמרה היא שבאה להכשיר את עצמה וזו באה להכשיר את בתה והוא שאמר היתה מעברת וכשבאין לחקור ממי ומה טיבו של עובר זה כדי לידע אם בתה כשירה לכהנה היא אומרת מאיש פלוני וכהן הוא כלומר ממי שאין בתו פסולה לכהנה ולא מנתין וממזר עד שתעשה הבת כמוהו נאמנת ואע"פ שלא היתה לה חזקת כשרות מעולם הואיל ואין כאן הוצאת ממון ר' יהושע אומר אינה נאמנת והלכה בכלם כרבן גמליאל:

אמר רבי יוסי מעשה בתינוקת שירדה למלאת מים מן העין ונאנסה אמר ר' יוחנן בן נורי אם רוב העיר משיאין לכהונה הרי זו תנשא אמר הר"ם המעשה היה חוץ ממדינה שרובה כשרין והיה חוץ מזאת המדינה סיעה רובן כשרין גם כן ופירש אחד מזאת הסיעה ואנס אותה והיו תרי רובי רוב העיר ורוב סיעה של מקום שנאנסה וזו היא חומרא לפי שאין לנו צורך כי אם לרוב אחד אבל מעלה עשו ביוחסין שהיא לא תנשא לכתחלה אלא בתרי רובי והלכה כר' יוסי:

בד"ה כיון דחזו כו' מעיקרא מזלזלי כו' ובתר הכי נקט ופרשי עכ"ל דאל"כ מה תקנו בזה שוב דאהדרינהו למנה אלא ע"כ שלא היו פורשים כ"כ וק"ל:

בד"ה רב הונא כו' פריך שפיר ממתניתין דכרבנן אתיא דלסומכוס חולקין כו' עכ"ל דבריהם צ"ע הכא דהא ע"כ סיפא דהך דקתני יחלוקו לא אתיא אלא כסומכוס כדקאמר התם בגמרא בהדיא והך רישא ע"כ נמי כוותיה אתיא דאל"כ ליפלוג נמי ברישא לאשמועינן ביה דחולקין לסומכוס ובתוספות בפרק השואל כתבו בזה דרך נכון ע"ש:

בא"ד דהא בסוף המניח אית להו לרבנן בהדיא דאפילו כו' ושמואל סבר כרבנן כדמוכח כו' עכ"ל ק"ק ל"ל למינקט כלל הא רבנן סברי הכי בסוף המניח אלא דשמואל (א) גופיה סבר הכי במוכר שור לחבירו ויש ליישב ודו"ק:

גמ' כגון בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל כו' אבל בת ישראל לכהן דמצי א"ל עלויי כו' יש לדקדק תינח בת ישראל לכהן דאיכא למימר הכי בת כהן לישראל ל"ל למתני דההיא עדיפא אפילו מבת כהן לכהן כפרש"י במתני' ונראה ליישב עוד בזה דהמקשה הוה ידע דאיכא לפרושי דכגון בת ישראל לכהן קאי אכדרך שהכהנים עושין והרוצה לעשות קושטא הוא דאיירי בבת ישראל לישראל אלא דא"כ ה"ל בת כהן לישראל זו ואצ"ל זו אלא דע"כ דה"פ דכגון בת ישראל לכהן היינו הך דהרוצה לעשות ובת כהן לישראל היינו הך דכדרך שהכהנים עושין והשתא מדייק המקשה שפיר מהך דהרוצה לעשות דהיינו בת ישראל לכהן דאיכא בהו צד כהונה כו' ותו לא מידי ודו"ק:

בגמ' א"נ וכו' אלא דאמרינן אוקמה אחזקה וגבי פלוגתא דמוכת עץ אני איכא למימר נמי מוקמי אחזקה שחזקת בנות ישראל שאינן מזנות כן כתב הר"ן:

בתוס' ד"ה רב הונא וכו' עד וי"ל דה"מ למימר וליטעמיך משמע מתוך התוס' דהאי דפריך בשמעתין נימא רב הונא ורב יהודה דאמרי כרבן גמליאל וכו' הכל הוא מדברי אביי דאמר רב יוסף והכל נמשך למעלה:

כיון דחזו דמזלזלי בהו פרש"י ז"ל שהיתה קלה בעיניהם להוציאה לפי שהיתה כתובתה מועטת וקשה דמעיקרא נמי אמאי לא היתה קלה בעיניהם להוציאה כיון דמנה חשיב דבר מועט ונ"ל דקא מזלזלי בהו מחמת זו שתקנו לבתולה ד' מאות לפי שזלות בעיניהם שאין להם כתובה אלא רביע ממה שיש לבתולה ונמנעים מלישאם ופי' מזלזלי בהו ופרשי מינייהו חד הוא. לשון הרא"ש ז"ל: וכן פירשו בתוס' והאריכו לחלק לפי פירושם בין לישנא דמזלזלי ללישנא דפרשי עיין בתוס'. ואתי שפיר לפירושם מאי דכתבו לעיל דאין סברא לתקן לאלמנה מאתים אם לא אחר שראו צורך דמזלזלי בהו אבל למאי דפירש רש"י ז"ל שהיתה קלה בעיניהם להוציאה לא אתי שפיר ואיפשר דהיינו קושיית התוספות שהקשו ז"ל דמעיקרא נמי הוו ידעי וכו' וקל להבין כנ"ל:

לא מבעיא קאמר וכו' ואם תאמר למה ליה למתני בת כהן לישראל ויש לומר דזו ואצ"ל זו קתני ומיהו ק"ל למאי דס"ד מעיקרא מאי האי דאמרי דאיכא צד כהונה ומאי מהני האי טעמא לגבות מאתים יתרים בת ישראל לכהן ויש לומר דמעיקרא סברי' דהסכמה אחת היתה לבת ישראל ובת כהן לישראל שלא רצו הכהנים ליטול שררה גמורה לעצמם אלא כך תקינו דכל דאיכא צד כהונה תהא כתובתה מאתים (ד' מאות) ולהכי מהניא תקנתא לבת ישראל לכהן הא לא"ה לא מהניא כיון דעלוי מעליא ליה. הריטב"א ז"ל: וז"ל הרשב"א ז"ל הא דאמרינן לא מבעיא בת ישראל לישראל דלא מצי אמר לה עלויי קא מעלינא לך אבל בת ישראל לכהן דמצי אמר לה קא מעלינא לך קשיא לן אכתי מאי טעמא תני בת כהן לישראל השתא בת ישראל לישראל עושין בת כהן לישראל דגרועי גרע מבעיא ויש לומר דאיידי דתנא בת ישראל לכהן תנא נמי בת כהן לישראל עד כאן. ונראה לי דמעיקרא סברינן דה"פ דברייתא הרוצה לעשות כדרך שהכהנים עושין כגון בת ישראל וכו' פי' קאי כגון בת ישראל וכו' והרוצה לעשות וכו' הכי פירושו הרוצה לעשות כגון מאן הוא דאמרינן דאם רוצה לעשות (כך) [כדרך] שהכהנים עושין דיעשה דוקא כגון בת ישראל לכהן וכו' דכיון דאיכא צד כהונה יכולין לעשות כן דרשאין הישראלים לתקן ארבע מאות לבנותיהן כשינשאו לכהנים כי היכי דנותנין הן ארבע מאות כשלוקחין בנותיהן של כהנים שלא להטיל קנאה בין אשתו של כהן לבתו של כהן ובין כלה לחמותה ומשני לא מבעיא קאמר לא מבעיא בת ישראל וכו' פירוש כי קאמר כגון בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל וכו' לא קאי אהרוצה לעשות וכו' אלא קאי אכדרך שהכהנים עושין וכו' וה"פ הרוצה לעשות פירוש איזה שירצה כדרך שהכהנים עושין שהכהנים תקנו כן שבין בת ישראל לכהן ובין בת כהן לישראל כתובתה ארבע מאות זוז כדי שלא לחלק ביוחסיהן בין אשת כהן לבת כהן דכל היכא דאיכא צד כהונה כתובתה ארבע מאות הכי נמי המשפחות המיוחסות אם יתקנו בין בת שאינו מיוחס למיוחס ובין בת מיוחס לשאינו מיוחס שיהיה כתובתה ארבע מאות הרי הוא עשוי ומתוקן וברייתא דקתני הרוצה לעשות כדרך שהכהנים עושין וכו' לא מיבעיא קאמר פירוש במכ"ש אנו למדין כן דאם בת ישראל לכהן דמצי אמר לה עלויי קא מעלינא ליך כתובתה ארבע מאות זוז כ"ש בת ישראל לישראל כנ"ל וקל להבין. ומרנא ורבנא הרב הגדול כמהר"ר דוד בן אבי זמרה ז"ל אזיל בשיטת הריטב"א ז"ל וז"ל כגון בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל וכו' יש בכאן קושיא אחת דהשתא הוי זו ואצ"ל זו ועוד דלמאי דמקשה דעדיין לא עלה על דעתו החילוק של עילויי קא מעלינא ליך מה סברא יש שמפני שיש צד כהונה יכתבו לה ארבע מאות זוז אלא ודאי להכי תקנו דאפילו בת ישראל לכהן ארבע מאות כדי שלא יהו אומרים הישראלים תראו הכהנים כיצד לקחו שררה לעצמם מפני כך עשו הכהנים תקנה שבכל מקום שהיו בו צד כהונה אפילו שיהיה להם הפסד וגריעותא כגון בת ישראל לכהונה שיכתבו להם ארבע מאות זוז והיינו דנקט החלוקה של בת ישראל קודם דהוי זו ואצ"ל זו כדי לומר לך שקודם תקנו לבת ישראל הנשאת לכהן ארבע מאות זוז ואחר כך תקנו אפילו לבת כהן הנשאת לישראל:

מתניתין הנושא את האשה וכו' ר"ג ור"א אומרים נאמנת. איכא למידק אמאי דתני והלה אומר לא כי דמשמע לישנא דברי דבסוף המניח דייק מדקתני לא כי דמיירי בברי וכתבו התוספות דהכא דליכא למטעי קתני לא כי אף על גב דאיירי בשמא ומ"מ קשיא למה ליה לתנא לעקם לישניה ולא קתני לשון ברור ויש לומר דאתא לאשמועינן דלא הוי טעמא דר"ג ולא תליא בהכי לכך לא קפיד בלישנא וטעמא דר"ג משום מגו כדאיתא בגמ' לקמן ואיפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל נאמנת. קס"ד משום דברי ושמא ברי עדיף ע"כ. פי' וכיון דלא קאי האי טעמא לכך לא קפיד בלישניה וכדכתי'. ועוד איכא למידק אמאי לא קתני חייב א"נ כתובתה ר"ג ור"א אומרים מאתים כי היכי דתני לקמן אתמר מנה לי בידך וכו' רב יהודה וכו' חייב ועוד למה ליה לרבי יהושע לאורוכי ולמימר ולא מפיה אנו חיין וכו' לא ה"ל למימר אלא בקיצור ר' יהושע אומר אינה נאמנת ויש לומר דלהכי נקט ר"ג נאמנת לאורויי דנאמנותא תליא בדידיה משום מגו או משום חזקתה ואי הוה תני חייב א"נ כתובתה מאתים הוה משתמע דמשום גריעות טענתיה דידיה הוא דמחייבינן ליה ומיהו ר' יהושע האריך בלישניה כדי לשלול כולהו טעמי דסוף הא קס"ד בגמ' דנאמנת משום דברי ושמא ברי עדיף הלכך הוצרך ר' יהושע למימר לא מפיה אנו חיין דלא נימא ברי עדיף וקתני אלא הרי זו בחזקת בעולה ולשלול טעמא דחזקה דאמרינן לקמן אליבא דר"ג ושוב קתני עד שתביא ראייה לדבריה לשלול טעמא דמגו דלקמן כנ"ל. ואיפשר דלכל זה כיון רש"י ז"ל שכתב נאמנת. קס"ד משום דשמא וברי ברי עדיף. ע"כ. א"נ יש לי לומר דכי קתני הרי זו בחזקת בעולה עד שלא תתארס והטעתו אתא לשלולי טעמא דברי ושמא וזהו שכתב רש"י ז"ל עוד הרי זו בחזקת שנבעלה עד שלא תתארס והטעתו. פי' כדי לשלול האי דקס"ד ברי ושמא ברי עדיף קתני ר' יהושע הרי זו בחזקת שנבעלה כו' ודוק ששינה רש"י לשון המשנה ונקט שנבעלה ולא נקט בעולה כלישנא דמתני' דאי אתי לשלול בחזקת בתולה וכדכתיבנא לעיל שייך למתני הרי זו בחזקת בעולה אבל כדי לשלול טעמא דברי ושמא שייך לישנא דנבעלה דלא הויא כאשר אמרה היא משארסתני נאנסתי וכו' אלא דנבעלה עד שלא תתארס. וקל להבין: וכתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל וז"ל ר"ג ור"א אומרים נאמנת דהיא טוענת טענת ברי והוא שמא וברי ושמא ברי עדיף ואע"ג דר"ג ס"ל בעלמא אוקי ממונא בחזקת מריה הכא לא ס"ל הכי אלא מפקינן מיניה משום דאמרינן אוקי איתתא אחזקתה וכי איתילידא בתולה איתילידא וכיון דטוענת ברי ואית לה חזקה מהימנא ורבי יהושע סבירא ליה שלא נסמוך על טענת ברי שהיא טוענת ולשון לא מפיה אנו חיין רוצה לומר אע"פ שהעולם עומד על האמת לא נעמוד אנחנו על האמת שלה כי שמא אינו כדבריה ואוקי ממונא בחזקת מאריה והלכה כר"ג ודוקא כשטוען טענת שמא כדכתיבנא אבל כשהיא בענין שיוכל לטעון טענת ברי כגון שקדש ובעל לאלתר וטוען ודאי קודם שארסתיך נאנסת הוו להו ברי וברי והלכך ברי דידיה עדיף ע"כ. ומ"מ להכי נקט תנא והלה אומר לא כי וכו' לאשמועינן דלא תליא עיקר טעמא בברי ושמא ברי עדיף וכדכתיבנא: וז"ל ה"ר יהונתן ז"ל ר"ג ור"א אומרים נאמנת ויש לה מאתים משום דאיהי ברי והוא שמא וברי ושמא ברי עדיף ואף ע"ג דלא אמרינן גבי ממונא ברי עדיפי זה הכלל המע"ה הכא שאני משום דאיכא מגו והכא איכא מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא פסלה נפשה לכהונה וקאמרה נאנסתי דפסלה נפשה מכהונה ש"מ דקושטא קאמרה א"נ משום דמוקי' לה אחזקתה דרוב נשים בתולות נשאות ור' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין כלומר אין אנו סומכין על דבורה שטוענת בטענת ברי אף ע"ג דתובע ברי כתבע שמא ור' יהושע לית ליה מגו כיון דהבעל מצאה בלא בתולים והוא מתחיל לטעון עליה תחילה שאם היתה היא יכולה לכסות היתה מכסה הלכך לא מהימנינן לה בשום מגו דיכלה למטען טענתא מעלייתא מהך דלא דמי לאידך מגו דמודה ר' יהושע באידך פירקין כגון האומר שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו דהתם הנתבע מתחיל להכניס עצמו באותה תביעה ואי לאו דקושטא הוה לא היה מכניס עצמו בחשד זה. ע"כ:

וז"ל מרנא ורבנא הרב הגדול מהר"ר דוד בן אבי זמרה ז"ל רבי יהושע אומר לא מפיה אנו חיין וכו'. יש לדקדק מה ר"ל בזה הלשון של לא מפיה אנו חיין ועוד שלא היל"ל אלא אינה נאמנת לקושיא הא' י"ל שמפני שיש לנו שעל ג' דברים העולם עומד והא' מהם הוא על האמת וזו האשה אליבא דרבי יהושע אינה נאמנת ומש"ה אומר אין אנו חיין אלא על האמת ולקושיא הב' י"ל שבזה הלשון הוא מתרץ אמאי לא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף לכך תני דאפילו היא טוענת ברי לא מפיה אנו חיין מפני שהוא ברי גרוע ודוק ותשכח. ועוד אמר עד שתביא ראיה לדבריה להכחיש טעמו של ר"ג שאמר דמשום דאיכא מגו ראוי להאמינה וקאמר ר' יהושע עד שתביא ראיה לדבריה דמגו להוציא לא אמרינן ע"כ. ויש לי לומר דלכך קאמרי לא מפיה אנו חיין משום דהיא גרמה מיתה לעולם בחלקלקות שפתיה ופתוייה ומאחר שהיא גרמה מיתה לעולם אין אנו חיין אלא על הדין ועל התורה ועל האמת לכך אין להאמינה והיינו דלא קתני כי האי לישנא גבי איש כלל ואילו לטעמא דעל ג' דברים העולם עומד מה לי איש מה לי אשה. עוד כתב מרנא ורבנא זלה"ה ואם תאמר תיקשי מרבי יהושע לרבי אבא דאמר מתוך שאינו יכול לישבע משלם דהא הכא אינו יכול לישבע לפי שטוען שמא וקאמר ר' יהושע דאפ"ה לא משלם י"ל דשאני התם דאיבעי ליה למידע אבל הכא לא איבעי ליה למידע ולפיכך לא משלם. עי"ל דמשום דב' תקנות הוו לבתולה מאתים ולאלמנה מנה ולא היו מודה מקצת הטענה דבשלמא כשהיה יכול לכפור הכל והודה במקצת אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אבל הכא לא היה יכול לכפור הכל דלפחות מנה יש לה. ואם תאמר הכא נמי יכול לטעון לא כי אלא דרוסת איש תחתי ואין לך כלום י"ל דהא מתני' איירי כשקדש ובעל לאלתר דאי לא תימא הכי אמאי קאמרה איהי מוכת עץ אני סתם היה לה לומר מוכת עץ אני תחתיך אלא ודאי כשקדש ובעל לאלתר עסקינן ע"כ. והא כתיבנא לעיל בסמוך לשון תלמידי הר"ר יונה ז"ל:

גמרא הא דרב יהודה דשמואל היא ואף על גב דאסיקנא דר"ג אית ליה דרב נחמן מיהו האי דרב יהודה ודאי דשמואל היא משום הא דתנן בפרק השואל והלה אומר איני יודע חייב וכן בפ' הבית והעליה רב נחמן אוקמינהו כשיש עסק שבועה ביניהם ומתוך שאינן יכולין לישבע משלמין ושמואל לית ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם כדאיתא בפרק כל הנשבעין [שבועות מז א'] הלכך הא דרב יהודה ע"כ דשמואל היא ודרב נמי היא דרב נמי הכי ס"ל דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אא"כ אתה אומר דרב תנא הוא ופליג אמתני' דהשואל ודפרק הבית והעליה ואי אמרת אמאי לא אמרינן דשמואל היא מההיא משום דלא פשיטא לן דלא שמעינן להו בפירוש דאמרי הכי ומאי איכפת לן אי דשמואל היא אי דרב כי היכי דנדחוק נפשין לאיתוייה מהתם ושמא היו מתרצים בה תירוץ אחר סוף דבר אין מקום לקושיא זו ואם תאמר כיון דשמואל כרב יהודה ס"ל היכי אמרינן דאם כן קשיא הלכתא אהלכתא מדאמר שמואל הלכה כר"ג הא שמואל לא סבר לה כרב נחמן ולדידך מי ניחא נהי נמי דמההיא לא מוכחא דילמא שמואל כרב יהודה סבר לה כדקס"ל מעיקרא ועוד דרב יהודה הוא שאמר משמיה דשמואל אלא ה"ק ובהא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג וקי"ל הכי וליכא מאן דפליג ולאו משום מימרא דשמואל בלחוד אלא משום דקי"ל הכי כדאמרינן וקשיא הלכתא אהלכתא אלמא קים להו דהלכתא כדפסק שמואל ולא תצית לדברי מי שאומר דאית ליה לשמואל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם בשבועה דאורייתא שזה הוא שבוש גדול וגורם לערבוב ושבוש של אותה הלכה שבפרק כל הנשבעין וכבר כתבתי שם ראיות גמורות שאינו כך וכך כתב רבינו הגדול ז"ל ודקדקו בתוספות הא שמעינן ליה לשמואל דאמר פטור דגרסינן בריש פרק שור שנגח את הפרה אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המע"ה והוינן בה למה ליה למימר זה כלל גדול בדין אפי' ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא אלמא לא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף וליטעמיך נמי דרב יהודה אדרב יהודה קשיא אלא איכא למימר לההוא לישנא סבירא לן דלא אמרינן ברי ושמא [ברי עדיף אלא] בכגון מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דברי דידיה ברי מעליא ושמא דהאי גרוע שהיה לו לידע [אבל בניזק ומזיק ששמא דידיה לא ה"ל לידע] וברי דהאי לאו מעליא שמשום שיודע בחבירו שלא היה שם מעיז פניו ותובעו בברי לא אמרינן דכי האי ברי עדיף תדע בשילהי המניח את הכד מוקמינן בגמ' למתני' דקתני המע"ה בברי ושמא ולא מקשינן מינה לרב הונא ורב יהודה ואם תאמר והא מתני' משארסתני נאנסתי דשמא מעליא הוא וברי גרוע ואפ"ה קס"ד דאמר שמואל ברי עדיף. אנן מק"ו קאמרי' דאי שמואל מחייב ברי כ"ש במנה לי בידך דרב יהודה ולמאי דס"ד מעיקרא ליכא לאקשויי דשמואל אדשמואל מההיא דפרק הפרה משום דהוה אמינא מאי זה כלל גדול דקאמר לאו לאתויי ניזק ברי ומזיק שמא אלא לכי ההיא דשור שנמצא נגחן כדמוקים לה התם וכל מילתא דלא שמעינן לה בהדיא לא מותבינן מינה תיובתא למאי דקס"ד מעיקרא כדכתיבנא והא דאקשינן בפ' השואל ממתני' דשאולה ושכורה לר"נ וכן בפרק הבית והעליה כולהו ברי דידהו גמור ושמא דידהו גרוע שהיה לו לידע אם שכורה או שאולה וכן היה לו לזה להכיר אבניו כמו שזה מכיר וכן הא דגרסינן בפרק יש נוחלין [בבא בתרא קלה א'] גבי מתני' דזה אחי אינו נאמן ואוקימנא כשאמרו אין אנו יודעין ואמר רבה עלה זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור התם נמי היה לו לידע דמילתא דאיעבידא לאיגלוייא היא וברי דידיה ברי מעליא ושמא גרוע שאי אפשר שלא שמע ואיפשר דכל הנך סוגיות לא איכפת להו לאפלוגי בינייהו וכי אקשי מינייהו לרב נחמן הוה יכול למימר וליטעמיך לרב יהודה מי ניחא דהא מודה בניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא אלא כיון דלא שמעינן ליה בהדיא דאמר הכי לא מקשינן משקלא וטריא דגמ' דהא איתמר בה לישנא אחרינא ועוד דכמה דוכתי בתלמודא דיכול לאקשויי וליטעמיך ולא מקשי. הרמב"ן ז"ל:

ורב נחמן ור' יוחנן אמרי פטור מה שהזכיר רב נחמן לפני רבי יוחנן לפי שמתחלה היו שונין דברי רב נחמן בבבל ונודע להם אח"כ שגם ר' יוחנן היה אומר כן והגיהו ר' יוחנן. הרא"ש ז"ל: גרש"י ז"ל ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא משום דאיכא מגו אבל הכא מאי מגו איכא. א"נ ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא משום דאיכא חזקה דגופא וה"פ דמתני' איכא מגו דכי אמרה משארסתני נאנסתי יכולה לומר מוכת עץ אני ולא פסלה נפשה מכהונה ואית לה מאתן או בשלא הכיר בה לר"מ או באומרת מוכת עץ אני תחתיך לרבנן וכשאומרת מוכת עץ איכא מגו דיכולה למימר מוכת עץ אני תחתיך ויש לי מאתן ואמרה מוכת עץ קודם לכן ואין לה אלא מנה אליבא דר' אליעזר דאמר לקמן דטענתייהו במנה ולא כלום הוא א"נ ע"כ ל"א ר"ג אלא משום דאית לה חזקה דגופא כלומר א"נ לר' יוחנן דאמר טענתייהו במאתים ומנה דליכא מגו במציעתא טעמא דר"ג משום חזקה דגופא ואיברא דלקמן בפרק האשה שנתאלמנה אמר תלמודא להאי מגו ומיהו לאו מגו הוא בקושטא דלרבי יהושע דפליג אדר"ג באומרת מוכת עץ אני או משארסתני נאנסתי הכא פליג באומרת מוכת עץ אני תחתיך דמאי אולמי דהאי מהאי ועוד דלקמן מוכח דמתני' מפרש כשקדש ובעל לאלתר דלא מציא למטען מוכת עץ אני תחתיך וכדבעינן לפרושי לקמן בס"ד אלא הכחישה מגו כל דהוא אמרינן וכן בפרק האשה משום דלדידיה עדיפא לה לדעתה למימר אידך טענתה ועיקר טעמא דר"ג משום חזקה דגופא ונוסחי טובא איכא דגרסי אלא מטעמא בתרא. הריטב"א ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל ה"ג ע"כ לא קאמר ר"ג התם דאיכא למימר מגו וכו'. א"נ משום חזקה וכו' ואיכא דמפרשי דהיינו מגו דכי אמרה משארסתני נאנסתי איכא מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני דלא פסלה נפשה מכהונה ואידך דקאמרה מוכת עץ אני קודם לכן מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ותימה האי מגו הוא דבקמייתא דאמרה דנאנסתי דמציא אמרה מוכת עץ אני ומהימנה לר' אליעזר דאמר שלא הכשירו אלא כדי דאית לה חזקה כיון דסוף סוף לא סגי לן בלאו האי טעמא הא תו למה לי משום מגו משום חזקה דגופא נמי איכא להימנא דנאנסה תחתיו ואפילו לרבי יוחנן דאמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה כולה משום חזקה דגופא דאע"ג דבתה לית לה חזקה דכשרות קסבר רבי יוחנן דכיון דמכשרת בה לא סגיא דלא אכשר בבתה דעובר ירך עמו הוא וחד גופא הוא. ותו האי מאי מגו הוא דהא כי הא דאמרה מוכת עץ אני תחתיך היא גופה בפלוגתא דאילו לרבי יהושע לא מהימנא ואידך נמי דאמרת דהיינו טעמא דמהימנא דאמרה מוכת עץ אני קודם לכן מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך היא גופה מאי טעמא אילימא משום דהויא ברי הדרא קושיא לדוכתיה מיהא ואי משום חזקה דגופה מוכת עץ אני קודם לכן נמי היינו טעמא דמהימנא ולאו משום מגו [ותו דלקמן מוכח בהדיא דבהא ליכא משום מיגו] דאתיא כגון שקדש ובעל לאלתר וכדפרישית נמי לעיל ואף על גב דבאידך פי' אמרינן ליה להאי מגו [בהני תרתי התם לא משום מגו] גמור אמרינן להו למימר דתיהוי הימנותא דר"ג משום הכי אלא אליבא דרבי יהושע הוא דאמרינן להו דאע"ג דלא מודה ר' יהושע בהני מודה היכא דאיכא מגו גמור והוא הדין דר"ג גופיה נמי לאו משום האי מגו בלחוד הוא דאתי עליה אלא דמדר"ג לא משמע דלא נימא מגו בעלמא אבל מדרבי יהושע מהו דתימא כיון דפליג אהא דסבר ר' יהושע דלא אמרינן מגו כלל קמ"ל דבהני הוא דפליג למימר דלא מהימנא ואע"ג דאיכא האי מגו אבל בעלמא אית ליה מגו והא דאמרינן קמייתא דאיכא למימר מגו לאו מגו גמור הוא אלא דאמרינן דאם איתא דמשקרא איהי דקא סברה דמהימנא כדקאמרה האי טענה אמאי לא אמרה אידך דאם איתא דמהימנא האי עדיפא לה דרווחא טפי. ואיכא נוסחי דלא גרסי' ליה ואי גרסי ליה איכא לפרושי לפי הדחק דלאו עיקר טעמא היא אלא אסמכתא בעלמא דאסמכיה בהדי אידך ואידך עיקר דאמרינן דהתם הוא דאיכא חזקה דגופא פי' והיינו דמהימנא לומר נאנסתי תחתיך דבחזקת בתולה עומדת ובחזקת הכשר ואמרינן דהשתא הוא דנבעלה ואנוסה היתה וכי אמרה מוכת עץ אני אמרינן אוקמה אחזקה דגופה ובחזקת הכשר היא ואיכא דרוסת איש ומיהו דוקא כדקא טענה איהו דאי לא אי בטוען טענת דמים ודאי פשיטא מהימן ואי דליכא טענת דמים כגון שאבדה המפה וטוען טענת פתח פתוח היינו דאמרינן בגמרא דהם האמינוהו וכו'. ע"כ:

וז"ל הרשב"א ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא דאמרינן מגו וכו' כך גריס רש"י ז"ל כלומר מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא פסלה נפשה מכהונה ואמרה נאנסתי תחתיך פסלה מכהונה נאמנת ובמציעתא דהיינו מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את איכא מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ואית לי מאתן ואמרה עד שלא ארסתני ואין לה אלא מנה וכרבי אלעזר דאמר בסמוך דטענתייהו הוא במנה ולא כלום וכדאמרינן נמי בריש פ' האשה שנתאלמנה א"נ ע"כ לא קאמר ר"ג אלא משום דאית לה חזקה דגופה כלומר ואם כן לרבי יוחנן דאמר טענתייהו במאתים ומנה דליכא מגו במציעתא טעמיה דר"ג משום חזקה דגופה דמסייעתא לברי דידה ואם תאמר ואפילו לר' אלעזר מאי מגו איכא במציעתא ואפילו ברישא נמי מאי מגו איכא דהא כיון דמדינא אפי' אמרה מוכת עץ אני תחתיך לא מהימנא טפי כי אמרה נאנסתי תחתיך או מוכת עץ אני עד שלא ארסתני אמאי מהימנא משום מגו דמוכת עץ אני תחתיך דאף היא לא מהימנא מדינא דמאי שנא מגו כי האי דלא אשכחן אלא במגו דאי אמר הכי הוה מהימן ויש לומר דאשכחן מגו כי האי דלא מהימן טפי אי טעין אידך טענתא אחריתי ואפ"ה כיון דה"ל למימר טענה דשפירא מינה מהימן משום ברי ושמא אבל במקום ברי וברי לא וכדאמרינן בפרק האיש מקדש [קידושין מט ב'] גמ' אף על פי שאמרה בלבי היה להתקדש לו היה לו לומר נזכרתי אע"פ שאילו אמר כן לא היה נאמן אלא שהיא טענה יותר קרובה ממנה שטען לא היה בלבי על זה וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל ושם הארכתי יותר בס"ד. ע"כ: וכן כתב הרא"ש וז"ל ע"כ לא קאמר ר"ג אלא משום דאיכא למימר מגו אע"ג דלקמן אמרינן אליבא דר' יוחנן לית ליה מגו מש"ה אמר טעמא אחרינא דחזקה. ע"כ:

בתוספות בד"ה כיון דחזו דמזלזלי וכו' ונראה לר"י וכו' כיון דחזו דפרשי כו' היינו דנקט מעיקרא מזלזלי וכו' עכ"ל. הוצרכו לזה משום דלפרש"י בלא"ה א"ש הא דנקט מעיקרא מזלזלי ובתר הכי נקט דפרשי היינו משום דמזלזלי הוא לענין שהיו מגרשין אותם ופרשי מינייהו היינו דמעיקרא לא היו נושאין אותם. משא"כ לפי' ר"י דתרוייהו היינו לענין שלא היו נושאין אותם הוצרכו לפרש אמאי שני בלישנא כנ"ל ובעיקר קושית התוס' על רש"י ז"ל עיין בס' מגיני שלמה למורי זקיני זצ"ל:

במשנה הנושא את האשה וכו' ר"ג ור"א אומרים נאמנת וכו' מדפסיק ותני נאמנת משמע דהיינו לגמרי לא שנא לענין כתובה ל"ש לענין איסורא דהכי הוא קושטא דמילתא אפילו לדברי החולקים על ר' יונה כמ"ש לעיל בתחלת הסוגיא דפתח פתוח והוא מל' הרא"ש ז"ל אפ"ה מודו הכא בגוונא דמתני' דהאיכא ס"ס. דמתני' ע"כ לא איירי בנתקדשה פחות מג' דא"כ האיך קאמר עד שלא ארסתיך דהרי בתוליה חוזרין ובאשת כהן נמי לא מיתוקמא מדאמרה משארסתני נאנסתי ורבי יהושע נמי לא קאמר אלא שמא עד שלא נתארסה והוי מקח טעות משמע דלא שייך בטענתייהו אלא מקח טעות אבל איסורא ליכא והיינו כדפרישית. אבל באידך מתני' דמוכת עץ אני נראה דפליגי ר"ג ור"י בין לענין איסורא בין לענין ממונא דר"ג אמר נאמנת בכל ענין משום דמוכת עץ שכיח כדמשמע מל' התוס' לעיל ובפרק אלו נערות דף ל"ו בד"ה החרשת ע"ש ובחידושינו. וא"כ אפילו באשת כהן איכא ס"ס. ולר"י דמוכת עץ לא שכיח קאמר לא מפיה אנו חיין ואם היא אשת כהן אסורה כנ"ל:

בתוספות בד"ה והוא אומר לא כי וכו' הכא דליכא למיטעי עכ"ל ול"ל דאיירי בטוען ברי שנודע לו שנבעלה קודם אירוסין ולא נודע לו עד היום אחר שכנסה דא"כ אין זה ענין לטענת בתולים ומדקתני ולא מצא לה בתולים משמע שאין לו שום טענה אחרת וא"כ מסתמא טוען שמא עד שלא ארסתיך כנ"ל וק"ל:

בגמרא איתמר מנה לי בידך וכו' רב הונא ורב יהודה אמרי חייב ברי ושמא ברי עדיף. קשיא לי א"כ אמאי איצטריך קרא לאהדורי אבידה בסימנין וכתיב נמי עד דרוש אחיך אותו דרשהו אם הוא רמאי ות"ל דבלא"ה מהדרינן אפילו בלא סימנין אלא בטביעת עין כיון שטוען ברי ואין אדם מכחישו בברי והמוצא טוען שמא. ותו הא לית ליה למוצא חזקת ממון כמ"ש התוספות סוף פ"ק דמציעא ולשיטת התוספות דמחלקין בין היכא שהברי טוב והשמא גרוע א"ש ועיין בסמוך. מיהו לשיטת הרמב"ם וסייעתו דלא מחלקי בכך קשה. ויש ליישב דשאני התם לענין מציאה דהמוצא מצי למימר דלאו ממנו נפל אלא מרובא דעלמא ואע"ג דאין הולכין בממון אחר הרוב היינו להוציא מן המוחזק דוקא משא"כ הכא דלא הוחזק. ועוד דלמ"ד ברי ושמא ברי עדיף ס"ל נמי דהולכין בממון אחר הרוב כמ"ש בכמה דוכתי בראיות ברורות בעזה"י:

בתוספות בד"ה רב הונא ור"י וכו' ותימא דרב יהוד' גופא וכו' וי"ל דהתם ברי גרוע וכו' אבל קשה דבעי למימר הכא וכו' עד סוף הדיבור. והניחו הדבר בקושיא אם לא שנאמר דהו"מ למימר ולטעמיך ולולי דבריהם היה נ"ל דהא דקאמרי ר"ה ור"י ברי ושמא ברי עדיף היינו דוקא באומר מנה לי בידך דאיכא חזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו ואחזוקי אינש ברשיעא לא מחזקינן כדאיתא במסכת שבועות לענין שבועת היסת אלא דהתם איכא חזקה כנגדה דאין אדם מעיז פניו משא"כ הכא שהלה טוען שמא מש"ה התובע נאמן דמהיכי תיתי נחזיקנו ברשע ולפ"ז לא שייך הא מילתא בניזק אומר ברי ומזיק שמא דהתם בלא טענותיהם נולד מקום ספק כמ"ש שם התוספות במילתא דסומכוס וא"כ אף כשהניזק אומר ברי לא מהני דאנן אמרינן כי היכי דמספקא לדידן ה"נ מספקא ליה לדידיה ומה שטוען ברי איערומי קא מערים ובהכי לא הוי כגזלן דלא פרשי אינשי מספק ממונא כדאיתא ר"פ שנים אוחזין וזה לא שייך במנה לי בידך שאין הספק אלא עפ"י טענותיהם ולפי"ז ה"נ במשארסתני נאנסתי נמי הוי דומיא דמנה לי בידך כיון שהיא יודעת האמת ול"ל דמספקא לה א"כ מסתמא קושטא קאמרה דלא חשדינן לה במשקרת ובגזלנות כנ"ל ואי תיקשי מההיא דבעינן סימנין במוצא אבידה י"ל דהתם נמי לא משמע ליה דהוי גזלן בהכי אף אם משקר משום דמורה היתר ואמר חבראי לאו מידי חסר בה כדאיתא ברפ"ק דמציעא כה"ג כנ"ל ודוק וצ"ע:

בא"ד ועוד י"ל דסוגיא דהכא וכו' אלא כדאמר התם אי נמי לכי הא עכ"ל. והיינו לענין דלא אזלינן בממונא בתר רובא כי הא דאתמר המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דאמר שמואל יכול שיאמר לשחיטה מכרתיו לך אע"ג דרובא זבני לרדיא ולכאורה קשיא לי דמההיא גופא מוכח טפי דלא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף אפילו בדאיכא נמי רובא דאי ס"ד דסבר שמואל ברי ושמא ברי עדיף הרי הלוקח טוען ברי שלקח לרדי' וטענת המוכר שמא והתם מוכח דבתר דעתא דלוקח אזלינן תו קשיא לי דבס"פ המדיר קאמר רבי יהודה גופא משמיה דשמואל גבי המחליף פרה בחמור ומת החמור על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת הפרה משמע דאי לא מייתי ראיה לא מהימן אע"ג שטוען ברי והלה מסתמא טוען שמא שאין החמור ברשותו ואע"ג דאית ליה לבעל החמור נמי חזקה דאית לן למימר דמוקמינן החמור אחזקתו שהיה חי ואפ"ה לא מהני וצ"ע ויש ליישב ושם יבואר בלשון התוספות בעזה"י:

בגמרא א"ל אביי הא דרב הונא ודרב יהודה דשמואל היא וכו' ואע"ג דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מרא אמר ר"ג ברי עדיף ע"כ. ול"ל דשאני הכא במשארסתני נאנסתי דשטר כתובה יוצא מתחת ידה ואפילו אי לא כתב לה כתובה אפ"ה כתובה כמעשה ב"ד דמי ותו לא מיקרי הבעל מוחזק הא ליתא דודאי לא תקנו כתובה ואיהו נמי לא כתב לה אלא בתנאי שתמצא בתולה כמ"ש לעיל דף י' בשם הרמב"ן ז"ל וא"כ כשטוען שמא אינה בתולה איתרע לה שטר כתובה והו"ל כאיני יודע אם נתחייבתי לך. מיהו היה נ"ל ליישב בזה קושיית התוספות בד"ה אלא מאי מיגו איכא האי שינויא לא אתי אלא לרב נחמן דלרבי יוחנן בההיא דמוכת עץ ליכא מיגו ולכאורה הוא תמוה דלשינויא קמא אכתי קשה לרבי יוחנן ועיין מה שאפרש בסמוך. אבל למאי דפרישית איכא למימר דמעיקרא נמי לא שייך האי שקלא וטריא דשמעתין אלא לרב נחמן דאמר לעיל דף י"א דמקח טעות לגמרי משמע וא"כ לפי טענתו איתרע לה כתובה לגמרי והכי הלכתא משא"כ לר"י דאמר בסמוך כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה א"כ לא תקשי ליה מדר"ג דמתני' דשאני הכא דהו"ל כאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא שהרי היא תובעת מאתים והוא אומר שמא אין לך אלא מנה ובכה"ג ר"י נמי מודה דהו"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם ואע"ג דלכאורה האי מנה דמודה ביה הו"ל שעבוד קרקעות דכתובה כמעשה ב"ד דמי ואין נשבעין על הודאת שיעבוד קרקעות מ"מ הרמב"ם וסייעתו פסקו להדיא דבכה"ג שהבעל אומר בעולה נשאתיך חייב שבועה מדאורייתא וכן משמע להדיא בירושלמי ר"פ האשה שנתארמלה ע"ש וכ"ש הכא דכתובה קמייתא בטעות הוי ואע"ג דהכא מה שמודה לה באותו מנה לא מפיו אנו חיין שלא יכול לפטור עצמו מאותו המנה מ"מ הא קי"ל לא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מדרבי חייא קמייתא בפ"ק דמציעא דף ה' וה"נ אנן סהדי שחייב לה מנה. (ואע"ג דהכא אליבא דר"ג קיימינן ושם בסוגיא דפ"ק דמציעא דף ה' משמע דר"ג דמחייב בטענו חיטין והודה לו בשעורין ע"כ סבר דקרא דכי הוא זה בא ללמד על הודאת פיו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו על העדאת עדים כאבוה דר' אפטוריקי דפליג אדר"ח קמייתא אפ"ה איכא למימר דר' יוחנן סבר ליה כר"ג בחדא ופליג בחדא) נמצא דלפ"ז כל השקלא וטריא דהכא היינו למאן דסובר מקח טעות לגמרי משמע כדאיתא לעיל דכל גדולי הדור אמרו כן ולית להו דר"י דאמר מקח טעות ממאתים אבל מנה אית לה דלדידיה הו"ל מחוייב שבועה ואיל"מ מיהו כ"ז לשיטת הרמב"ם אבל קצת פוסקים כתבו דלא שייך הכא שבועה דאורייתא דהו"ל שיעבוד קרקעות והנלע"ד כתבתי ודוק היטב:

שם לימא רב יהודה ורב הונא וכו' אמר לך רב נחמן וכו' ויש לדקדק דהו"ל לתלמודא למימר דרב הונא ורב יהודה ודאי תנאי היא דלא מיתוקמי כרבי יהושע ורב נחמן אמר לך כסוגית הש"ס בכל דוכתי והנלע"ד דודאי רב הונא ורב יהודה נמי מצי למימר אפילו כרבי יהושע והא דקאמר ר"י לא מפיה אנו חיין אע"ג דהוי ברי ושמא היינו משום דמה שטוענת משארסתני נאנסתי הוי טענה גרוע' דאונס קלא אית ליה כמ"ש התוספות בריש סוגיא דפ"פ והו"ל רצון רוב ומש"ה קאמר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיינו ברצון דנהי דלבתר אירוסין ליכא לספוקי ברצון דמוקמינן לה אחזקת היתר כמו שהארכתי בזה לעיל מ"מ קודם אירוסין יש לנו לומר יותר שזינתה ברצון דהו"ל רוב כמ"ש הרא"ש להדיא. וכיון שהרוב הוא נגד הברי שלה ה"ל כברי וברי כדאיתא בר"פ האשה שנתארמלה אף למסקנא כמו שאפרש שם בעזה"י והשתא נמי א"ש לשון לא כי דקתני במתני' דהכא משום דהו"ל כברי וברי וכן במתני' דהיא אומרת מוכת עץ אני נמי טעמא דר"י משום דאזיל לטעמיה דמוכת עץ לא שכיח כמ"ש התו' לעיל דף ט' ע"ב בד"ה אי למיתב לה וא"כ הדר הו"ל כברי וברי. והא דמקשה המקשן לימא רב הונא ורב יהודה דאמרי כר"ג היינו משום דלמאי דס"ד דטעמיה דר"ג לא הוי אלא משום ברי ושמא גרידא א"כ ע"כ צ"ל דהא דלא הוי כברי וברי היינו משום דרצון לגבי אונס לא מקרי רוב גמור כמ"ש התוס' לעיל בסוגיא דפ"פ או דמוקי למתני' דהכא שהיתה קטנה כשנתקדשה וא"כ פתוי קטנה אונס הוא ולא שייך בכה"ג אונס קלא אית ליה כמ"ש לעיל וא"כ מקשה שפיר לימא רב הונא ור"י דאמרי כר"ג משא"כ למאי דמשני דטעמא דר"ג משום דאיכא נמי מיגו או חזקה א"כ מוקמינן למתני' בנתקדשה כשהיא גדולה ואמרינן אונס קלא אית ליה ומש"ה קאמר רבי יהושע דאיהו מהימן כדפרישית וא"כ שפיר מיתוקמא נמי רב הונא ור"י אליבא דכ"ע כנ"ל נכון ודוק היטב:

גמ' הא דרב הונא ור"י דשמואל היא עיין יבמות יח ע"ב תד"ה דאי דרב:

מתני' היא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי כו' ר"ג ור"א אומרים נאמנת. מסתפקנא באשת כהן שאומרת כן אם נאמנת ליטול כתובה די"ל דא"נ דאמרינן אין אדם משים עצמו רשע ולאו כל כמינה לומר שנאנסה תחתיו ועבדה איסורא שנשאת לו באיסור. ( אאב"ה אחי הרב רבי שלמה ני' הראה לי מ"ש בהגהת אשרי פרק הגוזל עצים (סימן י"ח) דדעת הריב"ם דלפטור עצמו מממון נאמן אף דמע"ר, ושלא לדחו' דלמא להוציא ממון שאני הראני שוב דברי בעה"ת שבב"י חו"מ (סימן לד אות מח) דכתב אדם הטוען על חבירו ענין שמע"ר טענתו טענה, ותשובת רמב"ן בב"י חו"מ (סימן עה אות יג) בטוען גזלתני או הלויתני ברבית כתב שלא להשביע על טענתו משום דלדבריו חשוד הוא, ותיפוק ליה דבהלויתני ברבית משוי נפשיה רשיעי וא"נ להוציא ממון ואף לכשת"ל דאין ה"נ אלא דנקט טעם השוה בכל גם בטענת גזלתני מ"מ הא הביא הב"י מיד בסמוך דברי תלמידי רשב"א שחלקו בין טענת גזלתני דמשביעים את הנתבע לבין טענת מנה של רבית יש לי בידך דס"ל דאין משביעין וטרחו לחלק ואמאי לא בפשוטו דברבית מע"ר בטענתו וא"נ להוציא ממון וממילא אין כאן שבועה, גם הא בהג"א הנ"ל כתב דל"א אאמע"ר כ"א לענין עדות וכן מורה לשון רש"י כתובות (דף יח ב' ד"ה אאמע"ר) דז"ל אינו נאמן לפסול את עצמו מחזקתו, דקרוב הוא א"ע וקרוב פסול להעיד (וע' לקמן דף סג ע"ב על תוס' ד"ה אבל מ"ש אבא מארי מאורן של ישראל ז"ל ומ"ש שם בשם אחי) ובפ"ק דבב"מ (דף ג' ע"ב) הקשו בתוס' האיך נאמן לומר גבי אכלתי חלב מזיד הייתי והא אאמע"ר משמע דגם לאו לענין עדות אמרינן אאמע"ר עכ"ד אחי שי', ע' מ"ש לקמן (דף יח ע"ב) על התוס' ד"ה אין נאמנים ומ"ש שם בשם אחי שי'). תו י"ל דבממ"נ שאם תחתיו נאנסה הכשילתו בביאת איסור ואבדה כתובתה כמו במשמשתו נדה:

מתני' והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והי' מקחי מקח טעות. מכאן הוכיחו בתוס' (לעיל דף ט' ע"ב ד"ה אי למיתב לה) דמוציאין ממון בספק ספיקא, דהא איכא מאן דמפרש מקח טעות ממאתים אבל מנה אית לה, ואמאי אית לה מנה, דלמא אחר שנתארסה וברצון היה ולית לה כלום, אע"כ משום דהוי ס"ס ספק קודם שנתארסה וספק אונס. ויש להשיב דהא וודאי לפי הטעם דס"ס באיסור מהני משום דהספק ראשון מן התורה לקולא והוי ספק השני ספק דרבנן פשיטא דל"ש זה בממון, וע"כ התוס' אזלי בשיטת הסוברים דס"ס מטעם רוב, ולפ"ז קשה הא צריכים להבין ראייתם, דנהי דלמ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה מוכח כן הא מ"מ לאידך מ"ד וכדקיי"ל בנמצאת בעולה אין לה כלום לא מוכח ולא מידי, אך בפשוטו כוונתם כיון דעכ"פ מוכח כן לאותו מ"ד אף דלאידך מ"ד אינו מוכח מ"מ מהיכי תיתי להמציא פלוגתא חדשה ובזה קשה לי דהא אם נימא דלכ"ע מוציאין ממון בס"ס היינו ע"כ דס"ס עדיף מרוב, ומנ"ל זה דלמא באמת ס"ס הוא כרוב ולא יותר, ותליא בפלוגתא דרב ושמואל, אם הולכין בממון אחר הרוב, וא"כ י"ל דמאן דאמר נמצאת בעולה יש לה מנה ומוכח ממתני' דמוציאין ממון בס"ס ס"ל באמת כרב דהולכין בממון אחר הרוב, אבל אנן דקיי"ל כשמואל גם בס"ס אין מוציאין ואין כאן פלוגתא חדשה:

גמרא עד כאן לא אמר ר' גמליאל התם אלא דאיכא מגו ובמכ"ע ג"כ הוי מגו דאי בעי אמרה מכ"ע אני תחתיך דהוי טענה מעולה שכתובתה מאתים והיינו לר"נ די"ל דס"ל כר"א דאמר טענתייהו במנה ולא כלום אבל לר"י דאמר במאתים ומנה ליכא מגו דהא גם עתה תובעת מאתים, וכ"כ תוס'. ומ"מ קשה כיון דטעם מגו אינו מספיק לכ"ע לימא רק מטעם חזקה דמספיק לי' לכ"ע ולמאי הלכתא נימא לר"נ טעמא אחרינא מדלר"י, וי"ל למאי דקשה אמאי נאמן פ"פ מצאתי להפסידה כתובתה להאמין לדידה בתולה אני במגו דמע"ע אני תחתיך ובתוס' הקשו כן (בדף ט' ע"ב ד"ה לא) וי"ל בזה באמת דהך מ"ד ס"ל לטעמא דמגו, ובמכ"ע אני תחתיך באמת א"נ אלא דמ"מ הוי מגו דהיא טענה מעולה ומהני בצירוף ברי ושמא, וזהו ל"ש בטוענת בתולה אני, וכיון שכן י"ל דמש"ה הוצרכו לומר לר"נ טעמא דמגו כיון דר"נ א"ש ס"ל לעיל (דף יוד ריש ע"א) דטוען פ"פ מצאתי נאמן להפסידה כתובתה ומדלא מהימנא במגו דמכ"ע אני תחתיך מוכח דס"ל דבמכ"ע תחתיך באמת א"נ ומוכח דלית לי' מטעמא דחזקה אלא מטעם מגו. ובנ"י בב"מ בסוגיא דשאלה ושכורה כתב דמה דמשנינן רישא בב' פרות הא מרישא בלא"ה ליכא קושיא דהא הוי איני יודע אם החזרתי, היינו דלא בדוקא קתני דה"ה שכר חצי יום ושאל חצי יום דהוי א"י אם נתחייבתי עי"ש, וקשה לי הא בזה ליכא קושיא דהוי ברי וחזקת הגוף דהיינו חזקת חי דבהמה ומוציאין ממון כההיא דמשארסתני נאנסתי. ולפי דברינו ניחא דהא התם משנינן כן לר"נ ולדידיה מוכח דהעיקר משום מגו אבל משום ברי וחזקת הגוף אין מוציאין ממון מדלא מהימנא. ומיושב בהכי מה שיש לדקדק במה דנקטי' הפירכ' שם לימא תהוי תיובת' דר"נ ולא נקט לדר"נ ולדר"י והיינו דעל ר"נ הקושיא ביותר גם מרישא אבל על ר"י ליכא קושיא מרישא דאם בתחילה השכירות ואח"כ השאלה הוי ברי וחזקת הגוף דמוציאין ממון לר"י ואם בתחלה השאלה ואח"כ השכירות הוי א"י א"פ (אמנם אין בזה די ישוב בסוגי' דר"פ הבית ועליי' דאמרינן ג"כ לימא תהוי תיובתא דר"נ):