מסכת כתובות דף י״ב עמוד א׳

זאת אומרת כו' דהא ודאי בחזקת בתולה כנסה דסמך אעדים וקאמר אין יכול להפסידה מנה הראוי לאלמנה מן הנישואין:

וניחוש שמא תחתיו זינתה אמתניתין פריך דקתני אין השני יכול לטעון טענת בתולים ולא מזקיקינן ליה לבא לבית דין ולא יתברר הדבר אם תחתיו זינתה אם לא ושמא אסורה היא לו בשלמא אהנך דלעיל דאמרן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה לא מקשינן דאיכא למימר כשבא לבית דין ובאו עדים שזינתה קודם לכן אבל הכא קתני אין יכול לטעון מתוך כך לא יבא לב"ד:

כשקידש ובעל לאלתר גרסינן ולא גרסינן כשקידש לאלתר ובעל לאלתר שלא פירש ממנה בין קידושין לבעילה דודאי לא תחתיו זינתה:

ואיכא דמתני לה להא דרבה ורב אשי ורב שרביא אמתני':

זאת אומרת מדקתני מתני' אין להן טענת בתולים:

וליחוש שמא תחתיו זינתה ואמאי תני אין להן טענת בתולים:

מאן דמתני לה להא דרבה ורב אשי אברייתא:

כ"ש אמתני' דכיון דאברייתא אע"ג דאמרו עדים לא נסתרה לראשון ושני זה בחזקת בתולה כנסה ואפילו הכי אהדר ליה רב אשי לרבה לעולם לא תשמע כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה דשאני הכא שהרי כנסה ראשון כל שכן אמתניתין דלא הבטיחוהו עדים על כך איכא למתנייה לדרבה ומאי דאהדר ליה רב אשי:

אמר רבה זאת אומרת נראה דהכא גרסינן רבה דהא רבא קאמר לעיל דמקח טעות לגמרי משמע ואי גרסינן הכא רבא א"כ תיקשי מתניתין רישא לסיפא דהא זאת אומרת איכא למידק נמי ממתניתין כדאמרינן בסמוך אלא ודאי נראה דהכא גרס רבה דרבא דאמר לעיל מקח טעות לגמרי משמע יפרש כמו רב אשי:

כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה והא דקתני שהרי כנסה ראשון פירש ריב"ם דהכי משמע ליה אין לשני טענת בתולין לחסרה מכתובתה כלום שהרי כנסה ראשון וגרם להיות כתובתה מנה ואינו יכול לחסרה כלום מאותה מנה דלא מהניא טענת בתולין אלא ממנה דבתולין:

שאני הכא שהרי כנסה ראשון ואדעתא דבעולה נישאת ואע"ג דעדים מעידים שלא נבעלה אינו סומך על זה מאחר שהיו נישואין וסבר דלשבחה אומרים כן:

וניחוש שמא תחתיו זינתה אין לומר דפריך אמאי אינו יכול לטעון טענת בתולים לאוסרה עליו ניחוש באשת כהן שמא תחתיו זינתה דליכא אלא חדא ספיקא ספק תחתיו ספק אין תחתיו דהא מצי לשנויי דהא דאינו יכול לטעון היינו להפסידה מכתובתה דאיכא ספק ספיקא דאפי' תחתיו אימור באונס הוה ואין זה דוחק דלעיל נמי מפרש אינו יכול לטעון טענת בתולים הכי דקאמר למאי אי לאוסרה עליו ביהודה אמאי לא כו' אלא אכתובה פריך אמאי אינו מפסיד לה ונראה לר"י דלרב אשי פריך כיון דבעלמא אית ליה דאין לה כלום והכא יש לה לפי שכנסה ראשון א"כ יבא לידי איסור שזה האיש סבור כיון שזו יש לה אע"ג דבעלמא לית לה אם כן מחזקינן אותה ודאי בעולה מבעל ראשון ואדעת כן רוצים לומר שנשאתי ובחנם אטרח לבית דין שודאי לא יאסרוה עלי ולכך היה לנו להפסיד כתובתה שיבא לב"ד ולא יטעה לומר שמותרת לו ואפי' באשת ישראל יש לנו להפסידה גזירה שיראה כהן שזו לא תאבד כתובתה ויסבור אף בשלו כן ולא יבא לב"ד אבל לרבה לא פריך מידי כיון דבעלמא נמי יש לה ליכא למיטעי:

כגון שקידש ובעל לאלתר וכן צריך נמי להעמיד שהראשון אחר שקידש כנסה לאלתר ומת מיד ועדים מעידים שלא זינתה תחתיו דאם נבעלה תחת הראשון הרי נבעלה לפסול לה ואסורה לכהונה:

בית דין של כהנים היו גובין כו' ולא מיחו בידם חכמים אע"פ שלא כתב בלשון תוספת אלא ארבע מאות דחזו ליכי וקא ס"ד דלא תגבה דלא חזו ובלשון תוספת לא כתב קא משמע לן דמנהג טוב מאד הוא וראוי להיות בכהונה ובמשפחות המיוחסות ושייך בהו למימר דחזו ליכי ואפי' לא כתב לה כתובה גובה ארבע מאות בתנאי ב"ד כמו בבנות ישראל מאתים דתקנה גמורה היא:

שתי תקנות הוו וליכא למימר דחדא תקנה הואי ומתני' קודם תקנה וברייתא לאחר תקנה שתיקנו לאלמנה מאתים דהא חזינן השתא דלית להו מאתים וליכא למימר נמי דמעיקרא כי תקינו לבתולה ארבע מאות תקינו גם כן לאלמנה מאתים דאין סברא לתקן לאלמנה מאתים אם לא אחר שראו צורך דמזלזלי בהו [הילכך מעיקרא לא רצו לשנותה משאר אלמנה וכיון דחזו דקא מזלזלי בהו ראו שהיה צורך תקון להם מאתן וכיון דחזו דפרשי מינייהו אהדרינהו למילתייהו] ולכך הוצרך לומר שתי תקנות הוו:

אמר רבה זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה. והכא רבה גרסינן, וכן הגירסא ברוב ספרים (עיין תוס' ד"ה זאת), ולא גרסינן רבא, דאם כן קשיא דידיה אדידיה דהא איהו אמר בסמוך מקח טעות לגמרי משמע.

רב אשי אמר, לעולם אימה לך לית לה ושאני הכא שהרי כנסה ראשון. ואם תאמר, רבא דקא ארי לה מאי קא ארי דהא שהרי כנסה ראשון קתני. יש לומר, דרבה מפרש לה הכי, אין השני יכול לטעון שאם טען טענתו לא מעלה ולא מורידה, שהרי אף כשנמצאת שלימה אין לה אלא מנה שהרי כנסה ראשון, ואם כן טענתו למאי אהני דבין כך ובין כך אין לה אלא מנה, מה שאין כן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה, שטענתו טענה לפוחתה ממאתים ולאוקמה אמנה. והזקיקו לרבה לומר כן, מדקתני אינו יכול לטעון, דאם איתא דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה ולא כלום אינו יכול לטעון, דהא בחזקת בתולה ודאי כנסה דאיהו אעדים סמך אעפ"י שכנסה ראשון. ואמר ליה לרב אשי, לעולם בעלמא לית לה, ושאני הכא שאעפ"י שהעידו עליה עדים אינו סומך על עדותן בכך, לפי שלא נתכוונו מתחילה לכך לא דקדקו היטב אם נסתרה ואם לא נסתרה או אם שהתה כדי ביאה אם לאו, הילכך לא כנסה בחזקת בתולה. אי נמי שאין זה מקח טעות, שכבר בטל חינה הואיל וכנסה ראשון.

וליחוש שמא תחתיו זנתה וא"ת, והא ספק ספיקא הוא, ואין נראה לאוקומה באשת כהן גרידא. ורש"י ז"ל פירש: דלישנא אינו יכול לטעון קא דייק, דמשמע דלא מזדקקין ליה ומתוך כך ימנע מלילך לבית דין, ואמאי ילך לב"ד ויטעון ושמא מתוך כך ישמע הדבר ויבאו עדים ויעידו. אי נמי, שמא תודה האשה ויתברר הדבר. ואף הראב"ד ז"ל פירש כן: יטעון עליה טענת בתולים שמא תודה בדבר שזינתה תחתיו. ואינו מחוור, דאם כן תיקשי לך נמי מתניתין דקתני האוכל אצל חמיו ביהודה אינו יכול לטעון טענת בתולים. ועוד, דכל מקום שאמרו יכול לטעון ואינו יכול לטעון נאמן ואינו נאמן קאמר. וראיתי להראב"ד ז"ל (הובא ברמב"ן וברא"ה, ע"ש) שנשמר ממה שהקשיתי מן האוכל אצל חמיו ביהודה, וכתב, דביהודה אין לחוש במקום שמיחדין שהרי אין סודר, וסודר אין ראיה מפני שהן רמאין ומחליפין ומאבדין. ונראה לי דהכי פירושא, וניחוש שמא תחתיו זינתה, ואם אשת ישראל היא תפסיד כתובתה ואם אשת כהן היא תאסר עליו דהא ברי וברי, דכיון שהעידו עליה שלא נסתרה, אי נמי שנסתרה ולא שהתה כדי ביאה, בודאי שלא נבעלה בנישואין אלו, דאנן אעדים סמכינן, ואיהי מיטען טענה דבכניסתה לחופה נבעלה, דמסתמא דמילתא הכי טענה. ועוד, דהכי משמע, מדקתני שהרי כנסה ראשון, דאלמא בהכי תליא בעילתה, וכיון שהדעדים מכחישין אותה ניחוש לה ותאסר לכהן ותפסיד כתובתה אפילו אשת ישראל כדכתבינן לעיל (כתובות י, א, ד"ה והביאו), דעד כאן לא מהימנה רבן גמליאל אלא בברי ושמא אבל בברי וברי לא הימנה. והא דאמר רב אשי שהרי כנסה ראשון לאו למימרא דלאו אעדים סמכינן, אלא לומר, שאעפ"י שכנסה בחזקת בתולה מכל מקום אין זה מקח טעות, דכיון שכנסה ראשון אפילו תמצא בתולה שלימה כבר בטיל חינה משעת כניסתה לחופה, ואנן סהדי דלא כנסה בחזקת בתולה דהוא הדין דאלו היתה בעולה ודאי היה כונסה. והא דאמרינן לקמן (בסוגיין), מאן דמתני לה אמתניתין אבל אברייתא מצי אמר לה אנא אעדים סמכי, הכי קאמר, אעפ"י שבטל חינה אצל הכל אני לא כנסתי אלא מחמת חיבת לילה הראשון, אבל במתניתין כיון שאין שם עדים אעפ"י שיצא שמה בעיר שלא נבעלה, אנן סהדי דלא סמך אקלא בעלמא ולא כנס אלא בחזקת בעולה ממש. אלא דאכתי במתניתין קשיא לי קצת, דאנן אפילו אמאן דמתני לה אמתניתין אקשיה וליחוש שמא תחתיו זינתה, ואף על גב דהתם ליכא למימר ברי וברי הוא דהא ליכא סהדי דלימא אנן אעדים סמכינן וכדאמרינן, אבל מאן דמתני לה אמתניתין אבל אברייתא מצי אמר ליה אנא אעדים סמכינן, אלמא דבמתניתין ליכא עדים אלא קלא בעלמא. ויש לומר, דמעיקרא כי אקשינן אמתניתין וליחוש שמא חתחתיו זינתה, סברינן, דבמתניתין נמי בדאיכא סהדי, והשתא דאמרינן הכי בדרך דיחוי בעלמא אמרינן, כלומר, למאן דמתני אמתניתין מצי למימר דמתניתין דוקא בדליכא סהדי, ומשום הכי פליג רב אשי ואמר שאני הכא שהרי כנסה ראשון ולא סמיך אקלא בעלמא, אבל בברייתא דאיכא סהדי לא פליג. ומיהו, אכתי לא ניחא לי, דבאשת ישראל בכי הא אי אפשר להפסידה מנה שכתב לה בכתובתה משום חשש שזינתה תחתיו, דהא מכל מקום אכתי ברי ושמא היא דהיא טוענת דקודם שנתארסה לו נבעלה, ואעפ"י שהוא תולה בבעל ראשון אין בכך כלום, ואם אין אתה אומר כן אף אנו נאמר שאפילו אשת ישראל תאסר עליו, שהרי היא מודה שלא נבעלה אלא לבעל ראשון והרי יש עדים שלא נבעלה לו, ואם כן על כרחך תחתיו של שני זה זינתה, אלא הפירוש הנכון כדברי רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל שכתבנו.

מתני' האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים. דחזקה בא עליה, ומתחילה בתולה שלמה נבעלת לו דאם לא כן מעיקרא הוה ליה למיטען, וכדאמרינן ביבמות בפרק בית שמאי (יבמות קיא, ב), טענת בתולים שלשים יום דברי רבי מאיר, רבי יוסי אומר נסתרה, לאלתר, לא נסתרה אפילו לאחר כמה ימים.

גמרא מדקתני אוכל מכלל דאיכא דוכתא דלא אכלי, אמר אביי שמע מינה ביהודה מקומות מקומות כדתניא וכו'. תמיה לי, מאי קאמר אביי שמע ביהודה מקומות מקומות יש, ומאי קא משמע לן, אי לאשמועינן דמקומות שאין מיחדין ביהודה יכול לטעון, הוה ליה למימר שמע מינה מקומות שנהגו שלא ליחד טוען, ועוד, הא אמרינן מכלל דאיכא דוכתא דלא אכלי ומאי קמ"ל תו אביי. ונראה דכולה אביי קאמר לה, וכאלו אמר אביי מדקתני האוכל מכלל דאיכא דוכתא דלא אכלי. ושמע מינה, מקומות יש שיכול לטעון ומקומות יש שאינו יכול לטעון, לומר, דכיון דקתני האוכל משמע האוכל הידוע שיש עדים שאכל, ואותו שהוא ידוע שאכל אעפ"י שאין שם עדים שנתיחד הוא דאינו יכול לטעון דכל שאוכל מתיחד שכן הוא המנהג במקומות שנהגו ליחד, אבל במקומות שלא נהגו ליחד אינו אוכל, וכו' והאכילה מעידה על היחוד, אבל אם אין שם עדים שאכל והיא טוענת שאכל עליה להביא ראיה כיון שיש מקומות שאינו אוכל ואינו מתייחד, וכדתניא דמקומות מקומות יש.

ביהודה בראשונה היו להן שני שושבינין אחד לו ואחד לה וכו', ובגליל לא היו עושין כן. כלומר, שאינן מעמידין שנים לפי שאינן רמאין לטעון טענת שקר להפסיד כתובתה, והילכך לא היו מעמידין שושבינין למשמשו, אבל למשמשה היו מעמידין שמא אירע לה דבר קלקלה וכדי שלא תתבייש ותכניס דם ציפור או שמלה מגוללת בדמים, והיינו דאמרינן ביהודה בראשונה היו שושבינין ישנים בבית שהחתן והכלה ישנים, ובגליל לא היו עושין כן, כלומר, לא היו ישנים שם, אם כן מכלל דמעמידין היו אלא שאין ישנים עמהם.

אלא אמר רבא כל שלא נהג מנהג גליל בגליל, אלא מנהג יהודה בגליל. כלומר, שנתייחד עמה,

אינו יכול לטעון טענת בתולים וקמ"ל שאעפ"י שאין אנשי גליל רמאין לטעון טענת שקר כדי להפסידה כתובתה, מכל מקום כיון שנתייחד חזקה בא עליה דאין אפוטרופוס לביאה הראויה לו, וכיון שלא טען תחילה חזקה שהוא משקר.

וליחוש שמא תחתיו זנתה תמיהא מלתא וכיון דנקטינן האי לישנא דלענין איסורא הוא דפרכינן דניחוש לה לאיסור לאוסרה עליו וא"כ מאי קושיא דאנן לא איירינן אלא לענין כתובה ותו דדלמא מיירי ברוב הנשים דאית בהו תרי ספיקא וא"כ מאי קושיא ולמה לדחוקי ולוקמה כשקדשו ובעל לאלתר. ונראה כי מטעם זה דחק רש"י בעצמו ופירש דלשני' דאינו יכול לטעון טענת בתולים דייק דמשמע שאם בא לב"ד אין נזקקין לו ולפיכך פריך ואמאי ליחוש שמא תחתיו זנתה ונזקקין ליה ומתוך שילך לב"ד יצא הקול ויבואו עדים שזנתה תחתיו והקשו עליו בתוס' אמאי לא קשיא ליה לתלמודא הכי על מתני' דהאוכל אצל חמיו ביהודא דקתני שאין יכול לטעון טענות בתולים ותרצו דהני בני יהודה חכמים הם ורגלים לדבר שטוען שקר כיון שכבר נתייחד עמה ודין הוא שלא נזקק לו כל מה דאפשר ואע"ג דכי טעין הכי ודאי אסורה עליו בחד ספיקא כדאמרי' לעיל ואי לאוסרה עליו אמאי לא ועם כל זה אין הפירוש מחוור דהא ודאי לישנא יכול ואינו יכול בכולי תלמודא נאמן ואינו נאמן משמע ולכך יש לפרש דהכא משום דמתני' סתמא הוא בכל הנשים ואפי' באשת כהן וקטנה בת ישראל ופרכי' וליחוש שמא תחתיו זנתה לאוסרה באשת כהן וקטנה בת ישראל להפסידה כתובה כשאר נשים והכי קתני סתם דאינו יכול לטעון טענות בתולים ובהא נמי ל"ק ההיא דיהודא דהתם מההיא דפרשתי לעיל א"נ שאני הכא דרגלים לדבר שלא זנתה תחתיו וממנו נבעלה וכיון שכן העמד אשה על חזקתה במאי דאפשר ועוד י"ל דאדרב אשי קאי דקאמר שהרי כנסה ראשון והיינו דפריך שפיר כיון דאע"ג דיש לה עדים אתה אומר שאין יכולה לטעון טענות בתולים לפי שכנסה ראשון א"כ שוב לא יכול לבא לב"ד לתתרעם לאוסרה עליו ע"פ עדים שיבואו דמיתלי תלינן כי עם הראשון נבעלה כיון שנכנסה לחופה והשתא ל"ק ההיא דיהודא והיינו דמייתי לה תלמודא בתר ההיא. מאן דמתני לה אמתני' אבל אברייתא אפילו רב אשי מודה לרבא אמרינן דאעדים סמך ואיהו כיון דקי"ל דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלל אית לן למיתני אפילו אברייתא כי היכא דמתני' תהוי אליבא דהלכתא ושאני הכא שהרי כנסה ראשון וכן הלכה:

מדקתני האוכל מכלל דאיכא דוכתי דלא אוכל פירוש מדקתני האוכל ולא קתני הנושא אשה ביהודה: ש"מ מקומות מקומות יש וא"ת ומה הוסיף אביי על מה דאמר מעיקרא מכלל דאיכא דוכתי דלא אכיל אין כאן אלא כפל לשון. וי"מ דכלה דאביי היא וכאלו אמר אביי מדקתני האוכל מכלל דאיכא דוכתי דלא אכיל וכו' ואמר מקומות מקומות יש ואינו נכון שלא מצינו כזה כשאין בתשובה אלא ענין השאלה עצמה שהיא כפל לשון. והנכון דאע"ג דקתני האוכל אפשר למעוטי מי שלא רצה לנהוג כמנהג' והלשון שאמר התלמוד ג"כ סתום היה מכלל דאיכא דוכתי דלא אכלו כלל או אכלי או דלא אכלי מיעוטא ובא אביי והכריע מקומות מקומות יש דאי כולהו אכלי משום דאיכא מעוטי שלא נהגו כמנהג מקומם לא היה למיתני האוכל אדרבא ה"ל למיתני מי שלא אכל אצל חמיו (ביהודא) יכול לטעון טענות בתולים א"ו כדאמרן א"נ דמוכרח ליה ממתניתין דבסמוך. וא"ת מכ"מ מה לי דוכתי דלא אכלי כולהו או איכא מיעוטא דלא אכלי וי"ל דאי איכא מיעוטי דלא אכלי מהני להם מנהגם ודינם בגליל אבל משום מעוטא לא מהני להם ההוא מעוטא ודינם כרוב משום דבני יהודא רמאים הם ולעשות שום מרמה הוא שפרשו מן המנהג של מקומות כנ"ל:

ביהודה בראשונה היו שושבינן ישינים בו ובגליל אינו עושה כן וא"ת הא קתני מציעתא דבגליל לא היו שושבינין כלל. ויש לומר דברייתא הכי קאמר דבגליל לא היו שושבינין משמשים את החתן לפי שלא היו רמאים אבל היו משמשים את הכלה שלא תכניס דם צפור מפני הבושה:

אהייא אילימא ארישא כל שנהג מבעיא ליה פירוש דאפ"ת דאאנשי גליל קאי מ"מ אין טענות בתולים תלוי לפי שלא נהגם בגליל לחוד אלא לפי שנהג כאנשי יהודא א"נ דה"ל למיתני בהדיא בלשני': ואלא אסיפא פי' סיפא דרישא דהיינו מציעתא כל שלא מושמש מבעיא לי' כן גורם רש"י ז"ל כלומר דכל שלא נהג משמע שהוא לא נהג מנהגו שהי' לו למשמש את הכלה וא"כ למה לא יטעון טענות בתולים היה לו לומר כל שלא משמוש דחיישי' שמא ראה ואבד וחזקת סעודה לא מהני ליה דהא ודאי רמאי הוא וכן פי' בתוס' אבל הספרים גרסי כל שלא משמש ויש לפרש כל שלא נהג משמע שהתנה שלא להיות נוהג כמנהגם כלל וא"כ ודאי יכול לטעון הוא טענות בתולים וה"ל למתני שלא משמש כלומר שפשע או הזיד ולא משמש והפסיד על עצמו ואינו יכול לטעון טענות בתולים ומתרצינן תני שלא משמש וא"ת אמאי לא פרכינן כדפרכינן לעיל והא כל שלא נהגו קתני וי"ל דהתם דאמר דטעי תנא בין הן ללאו קשיא אבל אורחא הוא למטעי בין לישנא ללישנא ולהחליפו א"נ דהכא לא מחליף אלא להכי נקט תחת ישמש לא נהוג היינו שלא מושמש לפירוש רש"י כלומר שלא נהגו בו מנהג מושמש לשמשו ולאידך פירוש מתרצין כל שלא נהג לא שעשה מחמת תנאי ומנהג מיוחד שלו אלא שפשע ולא נהג כן:

מתני' אחד אלמנות כהנים ואחד אלמנות ישראל כתובתה מנה ב"ד של כהנים היו גובין לבתולה ארבע מאות זוז ולא מיחו בידם חכמים פי' והיו גובים מן הסתם אפילו שלא כתב לה דאי כתב לה אפי' הדיוט שבישראל אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה מוסיף כדאמר במשנה ראשונה פרק אע"פ א"ו כדאמרן והטעם כיון דנהגו שורה זו בעצמן כל הכונס מבנותיהם סתם על דעת כן כונס ומסכים להם כמוותר א"נ משפחות מיוחסות שבישראל שאני שהן חשובות וכדאי' בגמ' אבל למשפחה אחרת לא מהני להם הסכמה שהסכימו על אחרים ומיהו בני העיר שעשו להם הסכמות על בנותיהם אפילו לבני העיר אחרת והסכמותם מפורסמת הכונס סתם על דעת הסכמתם כונס דכל בני העיר אחת כמשפחה מיוחסת חשובה לענין זה וכן איתא בירושלמי פרק השוכר את הפועלים:

גמרא אמר רב אשי שתי תקנות היו עד אהדרינהו למלתייהו פירוש והא לאו תקנה הוא אלא עקירת תקנה שני' וממילא הדרא למילתיה קמייתא וא"ת ומנ"ל דמעיקרא תקנו תקנת בתולים דלמא איפכא וי"ל דהא לא מסתברא ועוד דמסתמא תקנתא דמתניתין קדמה לתקנתא דברייתא וא"ת למה ליה לרב אשי הכ' דעיקרא לתקנתא תנינא וי"ל כי היכא דתהוי כמתניתן ואם תאמר ודלמא תרוייהו כהדדי איתקן ובתר הכי הדרו אלמנה למילתיה מטעמא דפריש תלמודא וי"ל דלישנא דמתניתן משמע דאפי' בזמן התקנה ראשונה שנהגו בבתולות לא היו גובים לאלמנה אלא מנה ואין זה עיקר התקנה דהיכי אפשר דתנא ברא מדכר תקנה דברייתא ולא מדכר תקנתא דמתניתין אלא ודאי מתניתין תקנה קמייתא אדכר והיא היא דקיימא ואזלא בלחוד לא מיבעיא קאמר וא"ת למה ליה למיתני בת כהן לישראל וי"ל דזו ואין צריך לומר זו קתני ומיהו קשיא לי למאי וס"ד מעיקרא מאי האי דאמר דאיכא צד כהונה ומאי מהני האי טעמא לגבות בת ישראל לכהן מאתים וי"ל דמעיקרא סבר דהסכמתם היה לבת ישראל לכהן ולבת כהן לישראל שלא רצו כהנים ליטול שררה גמורה לעצמם אלא כך תקנו דכל היכא דאיכא צד כהונה יהא כתובה מאתים ולהכי מהני תקנתא לבת ישראל לכהן הא לאו הכי לא מהני כיון דעיולי מעייל ליה:

המשנה השלישית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שהוא מתיחד עמה אחד אלמנת ישראל ואחד אלמנת כהנים כתובתן מנה בית דין של כהנים היו גובין לבתולה ארבע מאות זוז ולא מיחו בידם חכמים אמר הר"ם היה מנהגם בארץ יהודה שיקדש האיש האשה ויעשו להם משתה בבית האב ר"ל סעודת אירוסין וייחדוהו עם ארוסתו ולזה כאשר נשאה אחר זה לא יוכל לטעון טענת בתולים והלכה כחכמים:

אמר המאירי פירשו בגמרא שדרכן של בני יהודה ליחד החתן עם הכלה שעה אחת קודם שתכנס לחפה ולאו דוקא שעה אחת הסמוכה לכניסה אלא שעל כל פנים היו מיחדים אותם באי זו שעה קודם שתכנס לחפה הן בימים הסמוכין לאירוסין הן בימים הסמוכים לחפה הן בימים שבנתים ומשתעשע עמה בקירוב בשר וכן שבא עליה אם רצה כדי שיהא לבו גס בה ותכנס אהבתו בלבה וכל זה מצד גזירות ואונסין ושמדים שהיו ביניהם על דרך מה שאמרו תבעל להגמון תחלה והיו מכוונים להכניס אהבת הארוס בלבה עד שאם חס ושלום תבעל לאחר שתבעל לו באונס גמור וכן שיצא עליה שם בעולה ויראת גזירתם אינה אלא בבתולה והוא שאמרו בתלמוד המערב בראשונה גזרו שמד ביהודה שכן מסורת בידם שיהודה הרג את עשו דכתיב ידך בעורף אויבך והיו אונסין את בנותיהן והתקינו שיהא איסטרטיאוט בועל בתחלה התקינו שיהא בעלה בא עליה ועודה בבית אביה שמתוך כך אימת בעלה עליה והקשו בה ומכל מקום לא סופא ליבעל לסרדיוט ותירץ אנוסה היא ואנוסה מותרת לביתה וכל זמן שנעשה הייחוד היו נוהגין לעשות לו סעודה בבית חמיו ומאחר שהמנהג כן כל האוכל אצל חמיו ביהודה סתם הדברים שנתיחד ותולין לו שכבר בעל והיה לו לטעון באותה שעה אלא אם כן בירר בעדים שלא נתיחד והוא שאמר שלא בעדים שכל שמתיחד סתם ודאי בעל ואף בטוען בברי שלא בעל והיה לנו להאמינו מחזקת טורח סעודה שמא הערה ושכח ומכל מקום דקדקו בגמרא מדקתני האוכל וכו' אלמא ביהודה נמי איכא דוכתא דלא אכלי וכל שלא נהג כן יכול לטעון הואיל ולא נתברר שאכל וכן הדין שבשאר מקומות שלא נהגו כן אם נתברר שנתיחד עמה בקירוב בשר אינו יכול לטעון אין בין יהודה לשאר מקומות אלא שאכל בבית חמיו ולא נודע אם נתיחד אם לאו ומכל מקום התבאר בגמרא שבמקומות שביהודה שלא נהגו לאכול וליחד שיכול לטעון טענת בתולים דוקא על ידי שושבינין והוא שביהודה באותן המקומות שלא היו נוהגין ליחד מתוך שהגזרות שהזכרנו אינם מצויות שם היה כל אחד מקפיד ומדקדק וחושד בארוסתו ואף לכשמוצא דם או שבועל בדוחק כפתח סתום היה חושד שעל ידי תחבולה הוא ומתוך אותן הרהורים ומחשבות היתה טינא עולה בלבו ואף הוא מתנכל לתחבולות שכנגדן ומתוך כך היו מעמידין בשעת יחודן שני שושבינין אחד לו ואחד לה והיו ממשמשין בה שלא תביא מבחוץ סודר שעליו טיפי דמים ושאר מיני תחבולות הנזכרות בספרי הרפואה בהבאת דם מבחוץ להראות עצמה כבתולה וכן באיש שאם עלתה בלבו טינא לא יאבד את הסודר והיו אותן השושבינים ישנים באותו חדר שהחתן והכלה ישנים בו וכל שלא היו בה שושבינין למשמש אינו יכול לטעון אף באותן המקומות שמאחר שמנהגם להעמיד וזה לא העמיד שקרות הוא ואין חזקת טורח סעודה מועיל בה שאף הוא מצד טינא שעלתה בלבו מחשש תחבולות הוא אומר כן ומכל מקום בגליל לא היו נוהגים לא בייחוד ולא בשושבינין ואין צורך להזכיר שלא היו שושבינין ישנים שם שהרי לא היו שם שושבינין כלל אלא אגב שיטפא וריהטא הוזכרו בגמרא כן והילכך בכל המקומות יש טענה בלא שושבינין אבל ביהודה אין טענה בלא שושבינין ולמדת שהטענה תלויה בשושבינין ולחכמי האחרונים ראיתי שטענת דמים היא שתלויה בשושבינין אבל טענת פתח פתוח אינה תלויה בשושבינין שאי אפשר להם לידע והילכך טענת פתח פתוח מיהא נעשית אף בלא שושבינין ואיני מבין אם כן מה הועילו אלא שנראה שסתימת הפתח מבררין היו שושבינין אותה על ידי נשים חשובות שדבר זה אפשר לבררו אם נסתם בתחבולה כמו שהוזכר בספרי הרפואה ואחר שנתברר להם שפתחה סתום מבררין טענת דמים על ידי עצמן הא מכל מקום אין להם לא טענת פתח ולא טענת דמים וכן למדת שביהודה ובמקומות שנהגו ליחד אין להם טענת בתולים אף בלילה של ייחוד שהרי לא היו מעמידין להם שושבינין באותה שעה ומכל מקום אם נהגו בכך יש לו טענה:

ולענין ביאור מה שאמרו בגמרא כל שלא משמש מיבעי ליה פירושו שכשהוא שונה שלא נהג נראה שאינו חוזר אלא על מה שהוזכר והוא העמדת השושבינין למשמש הא כל שהעמידם אע"פ שלא משמשו יראה מן הלשון שיש לו טענה והיה לו לגמור את הענין ולומר שכל שלא נהג כמנהג הזה ר"ל להעמיד השושבינין וכן אם העמידם ולא משמשו אינו יכול לטעון ותירץ בה תני כל שלא משמש ויש קורין שלא מושמש מבנין פועל ואין צורך בכך:

אחד אלמנת כהנים ואחד אלמנת ישראל כתבתן מנה שאע"פ שהיו בי"ד של כהנים נוהגים להגבות לבתוליהן כתבת ארבע מאות כפל מלבנות ישראל כמו שיתבאר בסמוך באלמנות מיהא שוות הן ובית דין של כהנים היו גובין לבתולה ארבע מאות זוז ולא מיחו בידן חכמים לומר קנאה אתם מטילין בין המשפחות שמאחר שאין הכרח בדבר מי שרצה להכיר מעלה לראוים לה אין מוחין בידו ומגבין להם אף מן הסתם ודבר זה בין בת ישראל לכהן ובין בת כהן לישראל והוא שאמרו בתלמוד המערב בת כהן לישראל ניחא ששבטה גובה בת ישראל לכהן לא מסתיא די סלקא לכהנתא אלא דתגבי או חלופין בת ישראל לכהן תגבה די סלקא לכהנתא בת כהן לישראל לא תגבה די נחתא מכהונתא אמ"ר יוסא אחת זו ואחת זו תגבה קנס קנסו בהן שיהא אדם מדבק בשבטו ובמשפחתו ובגמרא התבאר שאף משפחות המיוחסות שבישראל אם רצו לעשות כדרך שהכהנים עושים רשאים ר"ל שאם קבעו תנאי ביניהם שכל הנשאת מהם תגבה כך וכך תנאם מועיל הואיל ונתפרסם עד שאין לזה לומר שלא ידע בכך הא משפחות שאין מיוחסות אין תנאם מועיל כלום:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

בפרש"י בד"ה וניחוש כו' אבל הכא קתני אין יכול לטעון מתוך כך לא יבא לב"ד עכ"ל ק"ק דהאי לישנא קתני נמי במתני' לקמן גבי יחוד שביהודה ושמא אסורה היא לו ולא יבא לב"ד ויש ליישב:

תוס' בד"ה אמר רבה כו' דהא זאת אומרת איכא למידק נמי ממתני' כו' עכ"ל לכאורה אין הלשון איכא למידק מדוקדק דמאי קאמרי איכא למידק הא קושטא הוא באידך לישנא דדייקינן הכי זאת אומרת ממתני' ויש ליישב דר"ל דודאי לקמן דדייק ממתני' ל"ג רבא דא"כ תקשי ממתני' רישא לסיפא אבל הכא יש לבעל דין לחלוק דשפיר גרסינן רבא ותנא דברייתא ותנא דמתני' פליגי בהכי אי הוה מקח טעות אי לאו אהא כתבו כיון דדייק ליה לרבא הכי הכא בברייתא איכא למידק ביה ה"נ במתני' ותקשי רישא לסיפא ומיהו יש לדחות קצת דאע"ג דדייק ליה בברייתא היינו משום דמצי א"ל אנא אעדים סמכי וק"ל:

בד"ה שתי תקנות הוו וליכא למימר דחדא תקנה הוה ומתני' קודם כו' דהא חזינן השתא כו' עכ"ל אין לפרש דבריהם דר"ל ב' תקנות לאלמנה היינו הא' כשתקנו לבתולה ד' מאות תקנו גם לאלמנת כהן מנה והב' כיון דחזו דמזלזלי בהו תקנו להן מאתן אבל מאי דאהדרינהו למלתייהו לא מקרי תקנה והא דקאמרי וליכא למימר דחדא תקנה הוה ומתני' קודם כו' היינו דלא הוה צריך למימר כשתקנו לבתולה ד' מאות תקנו גם לאלמנה מנה אלא לאלמנה מנה קודם תקנה דא"כ מאי תירצו בזה במה שכתבו דהא חזינן השתא דלית להו מאתים דלא מתרצו בזה אלא הא דהוצרך למימר אהדרינהו למלתייהו אבל נראה לפרש בזה דודאי הא דקאמר תקינו לבתולה ארבע מאות ולאלמנה מנה לא שתקנו אז כן לאלמנה אלא דר"ל שהניחו לאלמנה בת כהן מנה כמקודם תקנה שהיה לכל האלמנות מנה והב' תקנות דקאמר תקנו לאלמנה היינו הא' כיון דמזלזלי בהו תקנו להו מאתן ודאהדרינהו שוב למלתייהו הוא תקנה השניה ובעו למימר מעיקרא דנימא דחדא תקנה היא היינו אותה של מאתים ול"ל הא דאהדרינהו ואהא תירצו שפיר דהא חזינן כו' וכתבו דליכא למימר נמי כו' משום דמשמע בשמעתין דלבתולה היה תקנה א' בראשונה ד' מאות ואז הניחו לאלמנה מנה כקודם תקנה ושוב אחר זמן היו ב' תקנות לאלמנה בתחלה ב' מאות משום דמזלזלי בהו ושוב אהדרינהו למנה ואהא כתבו דליכא למימר דכי תקנו לבתולה כו' תקנו גם לאלמנה כו' ושוב אהדרינהו לאלמנה למלתייהו ולא מקרי להו לאלמנה תקנה כיון דבפעם א' נעשה תקנה לבתולה ולאלמנה ולא מקרי רק הא דאהדרינהו תקנה א' לאלמנה ואהא תירצו דאין סברא לתקן כו' ולכך הוצרך לומר ב' תקנות לאלמנה בלאו תקנה א' שהיה לבתולה מקודם לאלמנה ודו"ק:

אמר רבה זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה וכו' נראה דהכא גרסינן רבה דאילו רבא האמר לעיל מקח טעות לגמרי משמע וליכא למימר דסבר רבא דהך ברייתא פליגא אמתני' דאם כן אמאי דחיק לשנויי דלעיל לימא דהך נמי פליגא אמתניתין וליכא למימר דכל מאי דמצי לשנויי ברייתא אמתניתין משני להו ומכל מקום אכתי קשו מתניתין אהדדי דהאי דיוקא נמי איכא למיעבדיה אמתניתין דבתולה אלמנה כדמפרש ואזיל הילכך נראה דהכא גרסינן רבה ולעיל רבא משום דקאי אמילתיה דרמי בר חמא ורבא הא מפרש מקח טעות דמתני' ממאתים כר' חייא בר אבין ורבא דמפרש דמקח טעות לגמרי משמע סבר כשינוייא דרב אשי. לשון הרא"ש ז"ל וכן כתבו בתוס': והריטב"א ז"ל כתב וז"ל וא"ת והא רבא הוא דאמר לעיל מקח טעות לגמרי משמע וכ"ת דזאת אומרת קאמר ופליגא בדינא אמתניתא והא באידך לישנא מתני לה אמתניתין וי"ל דההיא דלעיל לבתר דאהדריה רב אשי בסמוך ואטעייה סבר רבא דודאי מקח טעות לגמרי משמע. ע"כ:

זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה וכו' יש לה כתובה מנה. והא דקתני שהרי כנסה ראשון דמשמע דתלוי טעמא בהכי ה"פ אין לשני טענת בתולים לחסרה מכתובתה כלום שהרי כנסה ראשון וגרם לה להיות כתובתה מנה דכיון דלית לה אלא מנה אין עליה טענת בתולים לחסרה אותה מנה דלא מהניא טענת בתולים אלא אמנה דבתולים אבל אמנה השני אפילו הטעתו לעולם כתובתה מנה כך פי' הריב"ם ז"ל תוס'. ובשיטה ישנה כתוב זאת אומרת וכו' כתובתה מנה דהא כיון דאיכא עדים שלא נסתרה ודאי בחזקת בתולה כנסה והא דקתני שהרי כנסה ראשון ללמדך טעם אחר בא שלא תאמר שאם מצא לה בתולים כתובתה מאתים דהרי בחזקת בתולה כנסה כיון דאיכא עדים שלא נסתרה קמ"ל דלית לה אלא מנה דכיון דכנסה ראשון והעדים לא הוזמנו לכך לא דקדקו בעדותם שאין אדם מקפיד לדקדק בדבר זה דמי הוו מסקי עדים אדעתייהו שימות זה קודם שיבא עליה הילכך בחזקת בעולה כנסה ואפ"ה אי הוה ס"ל בעלמא דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה לית לה כלל היה לנו לומר דבחזקת בתולה נשאה כיון דאיכא עדים שלא נסתרה ואף על גב דמצד אחר אמרת דכנסה בחזקת בעולה הוא ה"ק אינו גומר בדעתו לכונסה לא בחזקת בתולה ולא בחזקת בעולה הילכך יש לנו להקל עליו בכל הצדדין ולא לאפוקי ממונא מיניה ורב אשי דחה שאני הכא שהרי כנסה ראשון והילכך בחזקת בעולה נשאה שאינו סומך על עדות העדים כמו שפי'. ע"כ: וז"ל הרשב"א ז"ל רב אשי אמר לעולם אימא לך לית לה ושאני הכא שהרי כנסה ראשון וא"ת ורבא דקארי לה מאי קארי לה שהרי כנסה ראשון קתני י"ל דרבה מפרש לה הכי אין השני יכול לטעון שאם טען טענתו לא מעלה ולא מוריד שהרי אף כשנמצאת שלימה אין לה אלא מנה שהרי כנסה ראשון וא"כ טענתו למאי אהני דבין כך ובין כך אין לה אלא מנה מה שאין כן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה שטענתו טענה לפוחתה ממאתים ולאוקמה אמנה והזקיקו לרבה לומר כן מדקתני אינו יכול לטעון [דאם איתא דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה ולא כלום אמאי אינו יכול לטעון] דהא בחזקת בתולה ודאי כנסה דאיהו אעדים סמך אף על פי שכנסה ראשון ואמר ליה רב אשי לעולם בעלמא לית לה ושאני הכא שאף על פי שכנסה ראשון אינו סומך על עדותן בכך לפי שלא נתכוונו מתחילה לכך ולא דקדקו היטב אם נסתרה אם לא נסתרה ואם שהתה כדי ביאה אם לאו והילכך לא כנסה בחזקת בתולה א"נ שאין זה מקח טעות שכבר בטל חינה הואיל וכנסה ראשון. עד כאן: וז"ל הריטב"א ז"ל וי"ל דרבא סבר דע"כ כיון שעדיה מעידים עליה ודאי דאעדים סמך ובחזקת בתולה כנסה זה אלא דתנא ה"ק דאף על גב דמצאה בעולה והטעתו אין כאן מקום לטענת בתולים להפסידה כתובתה שהרי כנסה ראשון ובטל חינה ואפילו הוי בתולה שלימה אין לה אלא מנה וא"כ כי נמצאת בעולה נמי מאן טעין עלה איהי אמרה מנה ואיהו אמר מנה והיינו דדייק רבא שפיר דכיון דקתני שאין בין טענת בתולים לטענת בתולה כלום באשה אע"פ שהיא מקח טעות א"כ כל אשה שכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה וכן תירץ ר' שמעון ז"ל והוא הנכון. ע"כ:

הא דאמר רב אשי שהרי כנסה ראשון תמהני הואיל ועידיה העידו לה קודם שקדשה שלא נסתרה כדאמרינן בלישנא בתרא אנא אעדים סמכי היאך היא בחזקת בעולה לראשון ומשמע לי דה"ק בודאי שבחזקת בתולה נשאה כמו שאמרו העדים אבל אין זה מקח טעות שהרי ידע שכנסה הראשון לשם נשואין ושוב אין לה חן כבתולה אלא הרי היא בעיני כל אדם כבעולה אף על פי שאינה בעולה לפיכך אין זה מקח טעות דבשלמא הנושא אשה בחזקת בתולה שלא נשאת וכתב לה מאתים הרי לשם בתולה לקחה ובשביל בתוליה כתב לה מאתים נמצא כל מקחו מקח טעות אבל נשא בתולה מן הנשואין לא כתב לה אלא כבעולה מפני שכבר בטל חינה ואין אדם רוצה ללוקחה אלא בדמי בעולה לפיכך אין זה מקח טעות שאילו היה יודע גם כן שהיא בעולה היה נושאה וכותב לה דמים הללו ובלישנא בתרא אמרינן אנא אעדים סמכי כלומר אף על פי שדינה כבעולה לענין כתובה מפני שאין עליה קופצים ללוקחה אני הייתי סבור שהיא בתולה כמו שאמרו העדים ובשביל חיבת לילה הראשון כתבתי לה ונמצא מקחי מקח טעות אבל מתני' אף על פי שלא שהתה כדי בעילה כיון שלא הבטיחוהו עדים בדבר על הספק כנסה מתחילה שאילו היה קפיד עליה לא היה כונסה עד שיעידו לו עדים. הרמב"ן ז"ל:

וניחוש שמא תחתיו זנתה כתב רש"י ז"ל אמתניתא פריך דקתני אין השני יכול לטעון טענת בתולים ולא מזקקינן ליה לבא לב"ד ולא יתברר הדבר אם תחתיו זנתה אם לאו ושמא אסורה היא לו ובשלמא אהנך דלעיל דאמרן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה לא מקשינן דאיכא למימר כשבא לב"ד ובאו עדים שזנתה קודם לכן אבל הכא דקתני אין יכול לטעון מתוך כך לא יבא לב"ד. ע"כ. רש"י ז"ל. ונחלקו רבוואתא ז"ל בפירושו ז"ל: וז"ל הרא"ש ז"ל וניחוש שמא תחתיו זנתה אין לומר שמקשה אמאי אינו יכול לטעון טענת בתולים לאוסרה עליו וניחוש שמא תחתיו זנתה ותהא אסורה באשת כהן דליכא אלא חדא ספקא ספק תחתיו ספק אין תחתיו דהוה מצי לשנויי אין הכי נמי והא דקאמר אינו יכול לטעון טענת בתולים היינו להפסידה כתובתה ומשום דאיכא ספק ספיקא ספק תחתיו ספק אין תחתיו ואת"ל תחתיו אימור באונס וזה אינו דוחק דלעיל נמי מפרש הכי האוכל אצל חמיו ביהודה אינו יכול לטעון טענת בתולים וקאמר אי לאוסרה עליו ביהודה אמאי לא אלא להפסידה כתובתה. ומה שפרש"י ז"ל וניחוש שמא זינתה תחתיו ונפסידה כתובתה דאל"כ ימנע מלבא לב"ד ולא יבא לידי בירור דבר תימה הוא וכי בשביל חששא דשמא לא יתברר נפסידנה כתובתה שלא כדין בשביל ס"ס לא מפסדה כתובתה כדמוכח לקמן מהאי משארסתני נאנסתי ונראה לקיים פרש"י ז"ל ואדרב אשי פריך דמסתבר הכא להפסידה כתובתה כדי להפרישו מאיסור דכיון דקאמר רב אשי דבעלמא אין לה כתובתה והכא יש לה לפי שכנסה ראשון א"כ יבא לידי איסור שזה הכהן יהיה סבור מפני מה אינה מפסדת כתובתה כמו בעלמא אלא ודאי היינו טעמא לפי שנשאת לאחר ומחזיקים אותה בודאי בעולה מבעלה הראשון א"כ בחנם לא יטרח לבא לב"ד לשאול אם היא אסורה שהרי ודאי אינה אסורה כיון דמבעלה הראשון נבעלה הילכך ראוי לחכמים להפסידה כתובתה כדי שיבא לב"ד מחמת שיש רגלים לדבר לטעות ותעמוד תחתיו באיסור ואפילו באשת ישראל יש לנו לומר כן משום גזרה דכהן שיראה שלא תאבד כתובתה יסבור אף בשלו כן אבל לרבא לא פריך מידי כיון דבעלמא נמי יש לה כתובה מנה מש"ה לא יניח לילך לב"ד לשאול אם היא אסורה כיון שהוא רואה במקום אחר שיש לה כתובה כי הכא ע"כ. וזהו שיטת התוס'. אבל רש"י הא כתב להדיא דאמתניתא פריך. עכ"ל הרא"ש ז"ל: והרשב"א ז"ל כתב וז"ל וליחוש שמא תחתיו זנתה וא"ת והא ספק ספקא הוא ואין נראה לאוקמא באשת כהן גרידא ורש"י פי' דלישנא דאינו יכול לטעון קא דייק דמשמע דלא מזדקיקין ליה ומתוך כך ימנע מלילך לב"ד ואמאי ילך לב"ד ויטעון ושמא מתוך כך ישמע הדבר ויבאו עדים ויעידו א"נ שמא תודה האשה ויתברר הדבר ואפילו הראב"ד ז"ל פי' כן יטעון עליה טענת בתולים שמא תודה בדבר שזנתה תחתיו ואינו מחוור דא"כ תיקשי לך נמי מתני' דקתני האוכל אצל חמיו ביהודה אינו יכול לטעון טענת בתולים ועוד דכל מקום שאמרו שיכול לטעון ואינו יכול לטעון נאמן ואינו נאמן קאמר וראיתי להראב"ד ז"ל שנשמר ממה שהקשיתי מן האוכל אצל חמיו ביהודה וכתב דביהודה אין לחוש במקום שמייחדין שהרי אין סודר וסודר אינו ראיה מפני שהן רמאין ומחליפין ומאבדין ונ"ל דה"פ וניחוש שמא תחתיו זנתה ואם אשת ישראל היא תפסיד כתובתה ואם אשת כהן היא תאסר עליו דהא ברי וברי הוא דכיון דהעידו עליה עדים שלא נסתרה א"נ שנסתרה ולא שהתה כדי ביאה בודאי לא נבעלה בנשואין אלו דאנן אעדים סמכינן ואיהי מטען טענה דבכניסתה לחופה נבעלה דסתמא דמילתא הכי טענה ועוד דהכי משמע מדקתני שהרי כנסה ראשון דאלמא בהכי תליא בעילתה וכיון שהעדים מכחישין אותה ניחוש לה ותאסר לכהן ותפסיד כתובתה אפילו אשת ישראל כדכתבינן לעיל דע"כ לא הימנה ר"ג אלא בברי ושמא אבל בברי וברי לא הימנה והא דאמר רב אשי שהרי כנסה ראשון לאו למימרא דלאו אעדים סמכינן אלא לומר שאף על פי שכנסה בחזקת בתולה מ"מ אין זה מקח טעות דכיון שכנסה ראשון אפילו תמצא בתולה שלימה כבר בטל חינה משעת כניסתה לחופה ואנן סהדי דלא כנסה בחזקת בתולה דה"ה שאילו היתה בעולה ודאי היה כונסה והא דאמרינן לקמן מאן דמתני לה אמתני' אבל אברייתא מצי אמר לה אנא אעדים סמכי ה"ק [אעפ"י שבטל חינה אצל הכל אני לא כנסתי אלא מחמת חיבת לילה הראשון אבל במתניתין כיון שאין שם עדים] אף על פי שיצא שמה בעיר שלא נבעלה אנן סהדי דלא סמיך אקלא בעלמא ולא כנסה אלא בחזקת בעולה ממש אלא דאכתי קשיא לי קצת דאנן אפילו אמאן דמתני לה אמתני' אקשי וליחוש שמא תחתיו זנתה ואף על גב דהתם ליכא למימר ברי הוא דהא ליכא סהדי דלימא אנא אעדים סמכי וכדאמרינן אבל מאן דמתני לה אמתני' אבל אברייתא מצי אמר לה אנא אעדים סמכי אלמא דבמתני' ליכא עדים אלא קלא בעלמא ויש לומר דמעיקרא כי אקשינן אמתני' וליחוש שמא תחתיו זנתה סברין דבמתני' נמי בדאיכא סהדי והשתא דאמרינן הכי בדרך דיחוי בעלמא אמרינן כלומר למאן דמתני אמתני' מצינן למימר דמתני' דוקא בדליכא סהדי ומש"ה פליג רב אשי ואמר שאני הכא שהרי כנסה ראשון ולא סמיך אקלא בעלמא אבל בברייתא דאיכא סהדי לא פליג. ומיהו אכתי לא ניחא לי דבאשת ישראל בכי הא אי אפשר להפסידה מנה שכתב לה בכתובתה משום חשש שזינתה תחתיו דהא מ"מ אכתי ברי ושמא היא דהיא טוענת דקודם שנתארסה לא נבעלה ואף על פי שהיא תולה בבעל ראשון אין בכך כלום ואם אין אתה אומר כן אף אנו נאמר שאפילו אשת ישראל היא תאסר עליו שהרי היא מודה שלא נבעלה אלא לבעל ראשון והרי יש עדים שלא נבעלה לו וא"כ ע"כ תחתיו של שני זה זנתה אלא הנכון כדברי רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל שכתבנו. עכ"ל הרשב"א ז"ל: וז"ל הריטב"א ז"ל וליחוש שמא זנתה תחתיו תמיה מילתא דכיון דנקטינן האי לישנא מכלל דלענין איסורא הוא דפרכינן ניחוש לה לאוסרה עליו וא"כ מאי קושיא דהא אנן לא איירינן אלא לענין כתובה ותו דדילמא מיירי ברוב הנשים דאית בהו תרתי ספיקי ואם כן מאי קשיא ליה ולמה לן לדחוקי ולאוקמה בשקדש ובעל לאלתר ונראה כי מטעם זה דחק רש"י ז"ל עצמו ופי' דלישנא דאינו יכול לטעון טענת בתולים דייק דמשמע שאם בא לב"ד אין זוקקין לו לכך פי' ואמאי ניחוש שמא תחתיו זינתה ונזקיק ליה ומתוך שילך לב"ד ויצא הקול יבואו עדים שזנתה תחתיו והקשו עליו בתוס' אמאי לא קשיא ליה לתלמודא הכי על מתני' דהאוכל אצל חמיו ביהודה דקתני שאינו יכול לטעון טענת בתולים ותירצו מהכא בני יהודה חכמים הם ורגלים לדבר וטוען שקר כיון שכבר נתייחד עמה ודין הוא שלא נזקיק לו כל מה דאפשר ואף על גב דכי טעין הכי ודאי אסורה עליו בחד ספק כדאמרינן לעיל אי לאוסרה עליו אמאי לא ועכ"ז אין הפי' מחוור דהא ודאי לישנא דיכול ואינו יכול בכולי תלמודא נאמן ואינו נאמן משמע לכך י"ל דהכא משום דמתני' סתמא הוא בכל הנשים ואפילו באשת כהן ובקטנה בת ישראל פרכינן וליחוש שמא תחתיו זינתה באשת כהן ובקטנה בת ישראל ולהפסידה כתובה בשאר נשים והיכי קתני סתם שאינו יכול לטעון טענת בתולים ובהא נמי לא קשיא ההיא דיהודה דהתם מטעמא דפרישנא לעיל א"כ דשאני הכא שרגלים לדבר שלא זנתה תחתיו וממנו נבעלה וכיון שכן העמד אשה על חזקתה כל שאפשר, ועי"ל דעלה דרב אשי קאי דאמר שהרי כנסה ראשון והיינו דפריך שפיר כיון דאף על גב דיש לה עדים אתה אומר שאינו יכול לטעון טענת בתולים לפי שכנסה ראשון א"כ שוב לא יחוש לבא לב"ד להתרעם לאוסרה עליו על פיו אף על פי שיבואו עדים דמילתא דגלויא הוא שעם הראשון נבעלה כיון שכנסה והשתא לא קשיא ההוא דיהודה דהיינו דמייתי לה תלמודא בתר ההיא דרב אשי, ע"כ. והאי לישנא בתרא קרוב לשיטת התוספות ז"ל: וז"ל הרמב"ן ז"ל וליחוש שמא תחתיו זנתה איכא למידק הכא נמי מיתסרא עליה והא תרי ספיקי נינהו ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ואת"ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון וכן להפסידה כתובתה ורש"י ז"ל פי' אמתניתא פריך דקתני אין השני יכול לטעון טענת בתולים ולא מזקקינן ליה לבא לבית דין ולא יתברר הדבר שמא היא אסורה לו, ואין זה מחוור ולא מספיק לפרק קושייתינו כהוגן דהכא הכי קתני אינו יכול לטעון טענת בתולים אם אין לו עדים אם יש לו עדים ויביא עדיו עמו לב"ד דהא ודאי כל אינו יכול לטעון אינו נאמן קאמר ותו אמאי מזדקקינן ליה לבא לב"ד כלל לאוסרה עליו כיון דאיהו לא מהימן וליכא עדים ומפקינן עליה לעז אטו מחייבינן להפסידה כתובתה של זו ולאוסרה. ומצאתי בשם הראב"ד ז"ל שהעמידה בשאמרה בשעת קדושין שלא נבעלה קודם לכן ובתולה היא והשתא כי נמצאת בעולה אמרה אין בעולה הואי ושחקתי בך ומקשינן וליחוש שמא תחתיו זנתה כלומר נהימנה במאי דקאמרה מעיקרא בשעת קדושין שלא נבעלה קודם והשתא הא נבעלה ותחתיו זנתה ופריק כשקדש ובעל לאלתר זהו תורף פירושו ואינו נכון דמנא לן לאוקמה למתניתין שלא כפשטה כי היכי דתיקשי לן לא נוקמה בהם ולא תיקשי לן ואף על גב דאיכא למימר מדקתני דאין להם טענת בתולים דמשמע לעולם וליתא וא"כ כי אוקימנא כשקדש ובעל לאלתר ודאי ניחא הוא לאוקמה כפשטה ולאו לאוקמה בהנך דוחקי ולכאורה איכא לאוקמה באשת כהן דהוה לן חדא ספיקא מדקתני סתמא משמע לאוקמה באשת כהן וליתא דאי חיישת למוכת עץ אפילו באשת כהן תרי ספיקי נינהו ועוד דאפילו קדש ובעל לאלתר כיון שלא נבעלה מן הראשון והרי בעולה לפניך ע"כ זנתה ואסורה לכהן אא"כ טוענת לכשר נבעלתי וכר"ג. ועיקר הפי' דהא דאמרינן וליחוש שמא תחתיו זנתה לאו לאוסרה עליו קאמרינן אלא להפסיד כתובתה דודאי אפילו כל היום אתה מרבה ספיקי ספקות אבדה כתובתה אם אינה טוענת דאמרינן המע"ה והרי בעולה לפניך ואפילו לר"ג דע"כ לא אמר ר"ג איהי מהימנא אלא היכא דאיהו שמא ואיהי ברי אבל ברי וברי לא אמר כלום והכא באומרת בתולה שלימה נבעלתי או בשותקת עסקינן דאי לאו הכי אין לך מי שיכול לטעון טענת בתולים אפילו לא כנסה ראשון ואפילו לענין מאתים הילכך ליכא לאוקמה אלא במכחישתו או בשותקת ואחר כך ניחוש שמא תחתיו זנתה לאבדה כתובתה ועכ"ז דלעיל נמי אמרינן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה והתם כשבאו עדים שזנתה מעיקרא כדקתני ברייתא, כך מצאתי פירושה בתוס' ועדיין יש לי לדקדק הא דאמרינן לקמן פלוגתייהו במאי ר' יוחנן אמר במאתים ומנה ואמאי אי דרוסת איש היא חוששין שמא תחתיו זנתה ואין לה כלום אלא דאיכא למימר מדקתני דרוסת איש משמע דה"ק לה דרוסת איש את עד שלא ארסתיך והתם יש לה כתובה מנה וראיה לפירוש זה שהרי משנתינו היא אומרת מוכת וכו' תרי ספיקי היא ספק מוכת עץ כדקאמרה ספק דרוסת איש באונס ואעפ"כ מפסדת כתובתה לר' יהושע ובודאי היכא דטוענת מוכת עץ בפירוש לא גרעא מחדא ספיקא דידן וק"ל לישנא דגמרא ה"ל למימר ודילמא תחתיו זנתה אבל לשון וליחוש משמע לאוסרה עליו ולא קשיא דאנן הכי קאמרינן וליחוש שמא תחתיו זנתה אי לאוסרה עליו כגון אשת כהן תהא אסורה ואם לאו להפסידה כתובתה ומלתא דשויא לתרווייהו קאמר ומוקים לה כגון שקדש ובעל לאלתר שלא להפסידה כלום באשת ישראל וי"מ דלרבה קא מקשינן לרבה דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה א"כ אמאי לא טענה איהי דקודם לכן נבעלה הא לא מפסדא מידי דהא אית לה מנה כי השתא ומדלא טענה הכי ניחוש שמא תחתיו זנתה ומתסרא עליה והכא ודאי בדלא טענה עסקינן משום האי טעמא דכתיבנא לעיל. וליתא דהא באומרת בתולה שלימה נבעלתי עסקינן וא"נ בשותקת לא מתסרא עליה ואין ראוי להשיב בדבר זה. עכ"ל הרמב"ן. הא קמן דפליגי רבוותא ז"ל בפירושו של רש"י דהרא"ש מפרש דהכי פריך לדעת רש"י וניחוש שמא תחתיו זינתה ונפסידנה כתובתה דאל"כ ימנע מלבא לבית דין ולא יבא לידי בירור דבר ולדעת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א לישנא דאינו יכול לטעון קא דייק לדעת רש"י והכי פריך אמאי קתני אינו יכול לטעון דמשמע שאם בא לבית דין אין זוקקין לו ניחוש שמא תחתיו זינתה ונזקיק ליה מתוך שילך לבית דין יצא הקול ויבאו עדים שזנתה תחתיו ואיברא דלשון רש"י כפשטו משמע כפירוש הרמב"ן והרשב"א והריטב"א שכתב ז"ל אמתניתא פריך דקתני אין השני יכול לטעון כו' ולא מזקקינן ליה לבא לבית דין כו' מיהו איכא למידק שכתב ז"ל בשלמא אהנך דלעיל דאמרן כנסה בחזקת בתולה כו' דאיכא למימר כשבא לבית דין ובאו עדים שזנתה קודם לכן כו' דלמה ליה ז"ל לתרוצי כשבאו עדים שזנתה קודם לכן בבא לב"ד סגי דבהכי יתברר הדבר ועוד דעל כרחו לעיל צריך לבא לבית דין כדי לגרוע כתובתה ממאתים למנה דהא כנסה בחזקת בתולה וכתב לה כתובה מאתים ושוב נמצאת בעולה וצריך לבא לבית דין כדי שלא ליתן לה אלא מנה ואף על גב דאיכא למימר דהתם היא תתרצה ליקח מנה ולא תלך לבית דין מ"מ בקל יש לדחוק דהתם כשבא לבית דין עסקינן ומאי קשיא ליה לרש"י אבל למאי דפריש הרא"ש ניחא והא דכתב רש"י ולא מזקקינן ליה לבא לבית דין פירושו שעל ידי שאתה מועילו בטענתו להפסיד כתובתה הרי אתה מזקיקו לבא לב"ד ואם לא יוכל להפסיד כתובתה מה לו לבא לב"ד ולכן לא יבא לבית דין ולא יתברר הדבר. ואינו תימה לומר שבשביל חששא זו נפסידנה כתובתה שלא כדין דכיון דהרי היא בעולה לפניך אפילו במקום ספק ספקא נוכל להפסידה כתובתה כדי שיתברר הדבר וגדולה מזו כתב הרמב"ן דמדינא הפסידה כתובתה במקום ספק ספיקא בברי וברי או בשותקת וכמו שהאריך הרמב"ן ז"ל וכדכתיבנא לעיל בסמוך וכיוצא בזה כתב רש"י ז"ל בתחלת המסכתא דתנן דתנשא הבתולה בד' כדי שיבא לב"ד ויתברר הדבר בעדים אפילו במקום ספק ספקא וקשיא ליה לרש"י דהא אמרינן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה ואמאי לא נפסידנה כתובתה כדי שיהא זקוק לבא לב"ד ויחקור היטב בדבר כדי שיתברר הדבר בעדים שאם אתה מחייבו לתת שום כתובה לא יחקור אחרי הדבר היטב וגם יתרצו בעדים ולא יבאו לב"ד כלל שהוא יחפוץ יותר לפרוע לה מנה חוץ לב"ד שיאמר טוב לי שאתן מנה ולא אלך לב"ד פן יתברר הדבר שנבעלה באונס ואצטרך ליתן מאתים אבל אם אתה מפסידה לגמרי יבאו לב"ד ויתברר הדבר ותירץ רש"י דאיכא למימר דמיירי כשבא לב"ד ובאו עדים שזנתה קודם לכן ובבא לב"ד לחוד לא סגי דאם אינה מפסדת כתובתה בודאי ימנע מלבא לבית דין וכדאקשינן הכא לכך תירץ רש"י ומיירי שבא לב"ד ובאו עדים שזנתה קודם לכן ואילולי שבאו עדים אלו אה"נ דהוה מפסדא כתובה לגמרי כנ"ל פירוש לפירש"י ז"ל וכמו שפירש הרא"ש ודוק גמר לשון הרב ז"ל שכתב אבל הכא דקתני אין יכול לטעון מתוך כך לא יבא לב"ד דאילו לפירוש שאר המפרשים לא אתי שפיר מתוך כך שכתב הרב ז"ל וקל להבין ואכתי צריך לדקדק בלשון הרב ז"ל מאי דקאמר בשלמא אהנך דלעיל כו' מאי לשון אהנך דקאמר ואפשר דקאי נמי ארבה דבסמוך דקאמר נמי זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה כו' דאי לאו מתניתא דקתני אינו יכול לטעון כו' לא הוה קשיא עלה דרבה כלל ודלא כי"מ שכתב הרמב"ן בסוף לשונו עיין שם כנ"ל. ואי כתיבנא שני הפירושים יחד בלשון רש"י ז"ל ניחא טפי ודייק שפיר כל לשונות הרב ז"ל ואין להאריך והא כתיבנא לעיל פי' התוס' ז"ל בלשון הרא"ש ז"ל וכתב עוד הרא"ש ז"ל לגמר פי' התוס' ז"ל וז"ל כגון שקדש ובעל לאלתר וכן נמי צריך להעמיד שקדש הראשון וכנסה לאלתר דאי לאו הכי איכא למיחש שמא זנתה תחתיו דראשון ונבעלה לפסול לה ונפסלה מן הכהונה. ע"כ. וכן כתבו התוס' ז"ל אלא שכתבו עוד ומת מיד ומצאתי בקונטריסין וז"ל וקשה מה צריכין לומר ומת מיד בלא ומת מיד תמצא שהיא מותרת לו דנעמידנה בחזקת היתר לבעלה וגם בחזקת הגוף שהיתה בתולה בשעה שנולדה ונאמר שזנתה בין ראשון לשני. ע"כ: עוד כתב הרא"ש ז"ל ור"מ פי' דשפיר פריך וניחוש שמא זנתה תחתיו ותהא אסורה עליו ואפילו באשת ישראל גדולה וגם יש להפסידה כתובתה דליכא אלא חדא ספקא ספק באונס ספק ברצון אבל בהא ליכא לספוקי שמא לא היתה תחתיו דודאי משקדשה השני נבעלה דאי נבעלה מעיקרא אפילו מאיש אחר ולא מבעלה הראשון ה"ל למימר בשעה שנתקדשה לשני בעולה אני כדי שלא יוציאו עליה לעז לאחר זמן כשימצאנה בעולה אף על גב דאמרינן לעיל באשת ישראל גדולה דאית בהא ספק ספקא ספק אינו תחתיו ולא אמרינן איבעי לה לאודועי שאני התם שיש לה גנאי לומר שנבעלה בעילת זנות ואפילו אנוסה יש לה גנאי לומר כמו שפירשתי לעיל אבל מוכת עץ לא מספקינן לה דאם איתא דהוי מוכת עץ הויא אמרה כי אין לה בושת מזה ולהכי אמרינן לעיל דאשת כהן ליכא אלא חדא ספקא כל שכן הכא כיון שכבר נכנסה לחופה שלא היה לה שום גנאי לומר בעולה אני מבעלה הראשון אף על גב דעדים אמרו שלא נבעלה ממנו מציא אמרה לחבבני בעיניך אמרו כן א"כ מדלא הודיעתו בשעת קידושין שהיא בעולה ודאי שוב נבעלה תחתיו וליכא אלא חדא ספקא ספק באונס ספק ברצון והאי דקאמרינן וניחוש שמא תחתיו זנתה האי שמא דקאמר לא קאי אתחתיו דודאי תחתיו נבעלה אלא קאי אזנות כלומר ברצון דלשון זנתה משמע ברצון וכיון דליכא אלא חדא ספקא נפסידנה כתובתה ונאסור אותה בין באשת כהן בין באשת ישראל גדולה וקטנה ומשני כגון שקדש ובעל לאלתר אם כן בודאי לא נבעלה תחתיו וניחא להאי פירושא דלא נצטרך לדחוק ולומר שגם הראשון קדש ובעל לאלתר משום דאיכא לאוקמה להפסידה כתובתה או באשת ישראל ולאוסרה על בעלה. ע"כ: וז"ל שיטה ישנה וליחוש שמא תחתיו זנתה ק"ל היכן מצינו בשום מקום שנחוש שמא תחתיו זנתה ברצון להפסידה כתובתה ובמתניתין דקתני היא אומרת משארסתני נאנסתי הרי אינו אומר לא כי אלא משארסתיך זנית תחתי ברצון אלא אומר לה עד שלא ארסתיך דודאי אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן וי"ל דהכי קאמר אמאי קתני אין השני יכול לטעון טענת בתולים דמשמע שאינו בא לבית דין כלל לטעון טענת בתולים יבא לבית דין ומתוך כך יבאו עדים ויתברר הדבר שזנתה. והרא"ם ז"ל פי' אינו מוצא לה בתולים והיא טוענת הראשון בא עלי כיון שדבריה טועין מפני שיש עדים שלא נסתרה נחוש כל חששות שיש ליחוש וניחוש שמא תחתיו זנתה. ע"כ:

והרא"ה ז"ל אזיל בשיטת רבו הרמב"ן ז"ל וז"ל וליחוש שמא תחתיו וכו' ק"ל דהא ספק ספקא ולית לן למיחש לה כדאמרן לעיל ורש"י ז"ל פי' וליחוש שמא תחתיו זנתה היכי קאמר אין השני יכול לטעון טענת בתולים דמשמע דאינו צריך כלל לבא לבית דין וליחוש עלה ויבא לבית דין ושמא מתוך כך יבאו עדים ויתברר הדבר על ידי עדים שזנתה תחתיו וליתיה להאי פירושא דודאי אין השני יכול לטעון טענת בתולים לא משמע אלא דלא מהימן ותו דמאי קושיא דהא ודאי הכי איתא דאינו צריך כלל לבא לבית דין דכל היכא דלית ליה סהדי לא אמרינן לבא לבית דין לטעון עליה כיון שמן הדין מותרת לו ולפי דעתו תיקשי ליה נמי הא דתנן האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים ואין אומרים לבא לבית דין שמא יתברר הדבר ויבאו עדים, והרב ר' אברהם ז"ל פי' כגון שאמרה היא בשעה שנשאת שבתולה שלימה היא והיינו דפרכינן כיון דאמרה איהי ניחוש שמא זנתה תחתיו וליתיה דמאן קשיתיה דשמע לה הכי עד דקשיא ליה וכ"ת משום דקא פסיק ותני אין השני יכול לטעון טענת בתולים דמשמע לעולם א"כ אדמוקמינן לה כגון שקדש ובעל לאלתר לוקמה בדלא אמרה ולפום פשטא משמע דאפשר לאוקמה באשת כהן דלא הוי אלא חד ספקא כדפריש לעיל דלא חיישינן למוכת עץ אלא דק"ל א"כ מאי האי דמשני כגון שקדש ובעל לאלתר אכתי איכא חדא ספיקא לאיסורא דהא ודאי נבעלה ואית לן למיחש שמא לפסול לה נבעלה והנכון דכי אמרינן וליחוש שמא תחתיו זנתה לאו לאוסרה עליו דהא ודאי לא מתסרא בהכי כדפרישית אלא להפסידה כתובתה והכא במאי עסקינן בשותקת או במכחישתו וכיון דכן אפילו ר"ג מודה דאף על גב דהוי ספק ספיקא המע"ה והרי היא בעולה לפניך דהא ליכא דם ולמוכת עץ לא חיישינן וכיון שכן תביא ראיה לדבריה שלא נבעלה תחתיו ותטול ואם לא תפסיד וכ"ת והא לעיל אמרינן זנתה מעיקרא יש לה כתובה מנה ואמאי ליחוש שמא תחתיו זנתה י"ל התם זנתה מעיקרא בעדים קאמרינן כדקתני במתניתא מיהו אכתי קשה לי הא דאמרינן לקמן טענתייהו במאי רבי יוחנן אמר במאתים ובמנה ר"א אמר במנה ולא כלום מאי האי דקאמר ר' יוחנן במאתים ובמנה במאתים ולא כלום ה"ל למימר דכיון דאיהו טעין דרוסת איש את ליחוש שמא תחתיו זנתה אם איתא דצייתינן ליה י"ל דהא דרבי יוחנן איירי כדקאמר בהדיא דרוסת איש את מעיקרא כגון שקדש ובעל לאלתר או כגון שקדש בביאה והאי דמשמע ליה הכי משום דלישנא דמתניתין דייק הכי דלא פליגי אלא אי מוכת עץ או דרוסת איש אבל תרווייהו מודו דמתחלה קודם קידושין הוא כדמוכח לקמן בפלוגתייהו נמי כדאיתא לקמן תדע שהכין הוא דינא דפסדה כתובתה דהא מתניתין דהוי נמי תרי ספיקי וקא טענה איהי דברי ואפילו הכי מפסדת כתובתה לרבי יהושע דאמר המוציא מחבירו עליו הראיה והוא הדין אפילו לר"ג היכא דלא טענה ואף על גב דאמרינן וליחוש שמא תחתיו זנתה דמשמע לישנא לחששא לאיסורא כיון דאשת כהן דמתסרא בהכי ולכולהו נשי נמי איכא פסידא דכתובה נקט ליה האי לישנא דשוי בכולהו ומאי דמהדרינן במקדש ובעל לאלתר שלא להפסידה כתובתה לאשת ישראל אבל לאו לענין איסורא דאשת כהן דאכתי איתא לאיסורא רבינו נ"ר ותו לא מידי. עד כאן:

ה"ג כגון שקדש ובעל לאלתר ול"ג כשקדש ובעל לאלתר שלא פירשה ממנו בין קידושין לבעילה דודאי לא תחתיו זנתה. כן כתב רש"י ופירוש הגירסא האחרת היינו דאתא לשנויי לענין איסורא דאשת כהן ועד שלא נשאת לראשון לא מחזקינן לה אלא בבתולה דהא בחזקת בתולה נשאת לראשון הילכך לא חיישינן למידי מאחר שנשאת לראשון שוב אינה בחזקת בתולה אלא בחזקת בעולה וכיון דיש עדים שלא נסתרה איכא למיחש כל מאי דמצינן ויש לחוש שמא תחתיו זנתה אי נמי באשת כהן איכא למיחש שמא נבעלה לפסול לה ואפילו קודם שנשאת לשני זה אבל קודם שנשאת לראשון לא חיישינן דהא לא איתרע חזקתה אלא עד שנשאת לכך משני שפיר כשקדש לאלתר ובעל לאלתר הילכך ליכא למיחש לא לשמא זנתה תחתיו דהא בעל לאלתר ולא לשמא נבעלה לה קודם שנשאת לשני זה דהא קדש לאלתר ולקודם שנשאת לראשון לא חיישינן דהא בחזקת בתולה הואי, ולא נהירא האי פירושא כלל, והנכון כגירסת רש"י וכפירושו, כנ"ל:

ואיכא דמתני לה אמתניתין וכו' בשלמא לשיטת התוספות דלא פריך וליחוש אלא לרב אשי ניחא דכי היכי דקאמר ואיכא דמתני לה וכו' הכי נמי קאמר לקמן מאן דמתני לה אברייתא וכו' דמילתיה דרב שרביא תליא במילתא דרב אשי אבל לשיטת רש"י ז"ל דכי פריך וליחוש אמתניתין הוא דפריך ולא תליא הא דרב שרביא בדרב אשי כלל צריך לדחוק דכי קאמר ואיכא דמתני לה כו' קאי אדרבא ורב שרביא וכי קאמר מאן דמתני לה אברייתא כו' לא קאי אלא אדרבא ורב אשי לחודא וזהו שכתב רש"י ואיכא דמתני לה. להא דרבא ורב אשי ורב שרביא ושוב כתב מאן דמתני לה דרבא ורב אשי. כנ"ל:

בתולה מן הנשואין היכי משכחת לה כו' פי' קא בעי לפרושי היכי משכחת לה כי היכי דלא תיקשי היינו מתניתין היינו ברייתא דקתני ויש לה עדים שלא נסתרה להכי בעי היכי משכחת לה ומשני כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה ולאו היינו שבאו עדים שלא נסתרה אלא שנכנסה לחופה ומת בעלה בחזקת שלא נבעלה וכדפירש רש"י ז"ל במתניתין:

בפרש"י בד"ה וניחוש שמא תחתיו זינתה וכו' ולא מזקיקינן ליה לבא לב"ד ולא יתברר הדבר עכ"ל. הוכרח לפרש כן משום דלכאורה האי מתני' דבתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן הנשואין לא מיתוקמא בנתקדשה פחותה מג' שנים כיון דאלמנה מן הנשואין היא שאין לאביה רשות לקדשה לאחר וע"כ היא גדולה עכשיו ועוד דמקמי הכי לאו בת נשואין היא. ובאשת כהן נמי ליכא לאוקמי דהא גרושה וחלוצה קתני דאסירי לכהן וא"כ לעולם לא שייך לאוסרה בטענת בתולים דהאיכא תרי ספיקי ולכך הוכרח לפרש דאפ"ה איכא למיחש שמא לא יבא לב"ד. ובאמת גם בזה יש לו לבא לב"ד כדי שיצא הקול ויתברר הדבר ע"י עדים וכיון דלמאן דמתני אמתני' צריך לפרש כן ניחא ליה לפרש נמי למאן דמתני אבריית' ובהאי גוונא גופא כנ"ל ומה שהקשה מהרש"א ז"ל יבואר בסמוך:

בתוספות בד"ה וניחוש שמא תחתיו זינתה אין לומר וכו' ניחוש באשת כהן עכ"ל. למאי דפרישית בסמוך צריך לומר דהכא למקשן קמא קאי דאיירי אברייתא וכן למאן דמתני אמתני' היה באפשר לפ' קושית המקשה דוניחוש לענין אלמנה דנהי דבגרושה וחלוצה ליכא למיחש דלא שייכי כלל באשת כהן אכתי באלמנה הוי לן למיחש וע"ז כתבו התוספת דאכתי א"א לפרש כן משום דהא מצי לשנויי כן נ"ל:

בא"ד ואין זה דוחק דלעיל נמי מפרש וכו' ואע"ג דלמאי דפרישית בסמוך ממתני' דהכא נמי מוכח דלא איירי אלא להפסידה כתובתה דהא בגרושה וחלוצה לא מצי לאוסרה עליו אלא דאכתי הוי מצינן לפ' כפי' רש"י דהיא גופא קשיא ליה אמאי קפסיק ותני אינו יכול לטעון דמשמע שאין צריך לבא לב"ד והאיכא למיחש שיבואו עדים אם יבא לב"ד ויצא הקול וע"ז מקשו התוספות שפיר מההיא דהאוכל אצל חמיו ביהודה דמוקמינן לעיל נמי לענין כתובה לחוד ולא חיישינן שמתוך כך לא יבא לב"ד ולא יתברר ע"י עדים כנ"ל בכוונת התוספות. והיא קושית מהרש"א ז"ל על פירש"י ע"ש. אמנם לשיטת רש"י ז"ל נ"ל שיש ליישב דודאי בההיא דהאוכל אצל חמיו ליכא למיחש שלא יבא לב"ד דבהא ליכא למיטעי דכיון שמה שאינו יכול לטעון היינו כדקתני טעמא מפני שמתייחד עמה ותולה בו שבא עליה מן האירוסין וכיון שהוא יודע שמשקרת פשיטא דכ"ש שיבא לב"ד משא"כ הכא דמה שאינו יכול לטעון היינו משום שכבר כנסה ראשון שפיר איכא למיחש שמתוך כך לא יבא לב"ד כנ"ל ודו"ק:

בד"ה כגון שקדש ובעל לאלתר וכן צריך להעמיד שהראשון אחר שקידש כו' עכ"ל. ולכאורה הוא דוחק גדול לפ' כן ולא ידעתי מי הכריחם לפרש כן שהרי לפי פירושם בסוגיא דשמעתין בדיבור הקודם משמע דלא חיישינן כלל שיבואו עדים אלא דעיקר החששא משום אשת כהן דליכא אלא חדא ספיקא ולפ"ז קשיא טובא שהרי התוספות הקשו לעיל דף ט' בד"ה באשת כהן דאית לן לאוקמי אחזקת היתר ותירצו דאדרבא אית לן לאוקמי אחזקת הגוף שהיתה בתולה ולא נבעלה עד עכשיו וא"כ תו לית לן למיחש כלל שמא זינתה תחת הראשון דמהיכי תיתי הא אית לן לאוקמה אחזקת היתר ואחזקת הגוף שהיתה בתולה עד עכשיו ולא נבעלה אלא סמוך לקדושי השני ואז היתה פנויה. ואין לפרש נמי דברי התוס' כאן שכתבו כן לשיטת פירש"י דא"א לומר כן דהא מדפרש"י ולא יתברר הדבר אם זינתה תחתיו משמע דבלא בירר לא מיתסרא והיינו ע"כ משום דלפרש"י לא איירי באש"כ אלא באשת ישראל דאיכא תרי ספיקי וכדפרישית וא"כ לא שייך האי חששא דשמא זינתה תחת הראשון דאשת ישראל לא מיתסרא בהכי לבעלה וצ"ע גדול ליישב ל' התוספות בזה. ותו קשיא לי דלמאי דמשמע להו האי חששא דשמא זינתה תחת הראשון אכתי לא יצאנו מידי חששא זו אף לפי תירוצם דמ"מ בחלוצה מאי איכא למימר. שמא זינתה בעודה שומרת יבם וקי"ל שומרת יבם שזינתה אסורה לכהן כדאיתא בא"ע סי' ו' בהסכמת כל הפוסקים וצ"ע: ( מהדורא בתרא מהמחבר נ"ע: נכתב בטעות דחלוצה אסורה לכהן בלא"ה אלא דאכתי אתא חורבא בחלוצה שעדיין לא חלצה שמת היבם):

בד"ה שתי תקנות וכו' ול"ל נמי דמעיקרא וכו' דאין סברא לתקן לאלמנה מאתים אם לא וכו' עכ"ל. המשך דברי התוספות מבוארים יפה בדברי מהרש"א ז"ל אמנם מה שכתבו דאין סברא לתקן מעיקרא לאלמנת כהן מאתים לא הבנתי דבריהם דלכאורה איפכא מסתברא דכי היכי דמעלינן בתולת כהן מבתולת ישראל ה"נ איכא לעילויי אלמנת כהן מאלמנת ישראל ונהי דאיכא למימר דמעיקרא נמי לא רצו לתקן לאלמנת כהן מאתים כי היכי דלא לפרשו מינייהו ולקפצו על בתולת ישראל אכתי איכא למימר דמעיקרא תקנו לאלמנת כהן מאתים כי היכי דלא ליזלזלי בהו אי כפרש"י או כפי' תוספות דבסמוך ולולי דברי התוספות היה נ"ל דהא דלא מוקי הש"ס בהכי דמעיקרא כי תקנו לבתולה ד' מאות תקנו נמי לאלמנה מאתים היינו דלישנא דמתני' קשיתיה דמעיקרא תנא מלתא דאלמנה והדר תני מלתא דבתולת כהנים ואי ס"ד דהאי דאלמנת כהן מנה לבתר הכי איתקין הו"ל לאקדומי מילתא דבתולת כהן דמקמי הכי איתקין. ובלא"ה נמי בכל דוכתי מקדים התנא בתולה לאלמנה ועוד דאמאי תנא כלל אחת אלמנת כהן ואחת אלמנת ישראל אטו מי לא ידעינן דאלמנת ישראל מנה והא כבר תני לה ברישא דמתני' דלעיל. ולא הו"ל למתני אלא כתובה בתולת כהן ד' מאות ואלמנת כהן מנה אע"כ דאלמנת כהן ואלמנת ישראל בהדי הדדי איתקין מעיקרא דתרווייהו מנה ואח"כ תקנו לבתולת כהן ד' מאות ואלמנה כדקיימא קיימא ולכך שינה התנא הסדר אלא שאח"כ חזרו ותקנו לאלמנת כהן מאתים ואח"כ אהדרינהו למילתא כדמסיק הש"ס כנ"ל נכון לולי שהתוספות לא כתבו כן ודו"ק:

גמרא וליחוש שמא תחתיו זנתה כיון דכל הכונס בחזקת בתולה ונמצא בעולה אין לה כלום והכא בנכנסה לחופה ולא נבעלה יראו דיש לה כתובה יאמרו דהב"ד מחזיקין אותה לוודאי בעולה מבעלה ראשון ואחר שתתאלמן מהשני תנשא לכהן ויתעביד איסורא דהא לגבי כהן ליכא כ"א חד ספיקא, ואף אם נשאת לישראל יש לחששה זו באותה אשה ממש. ובתוס' פירשו דהחשש אם יהיה הבעל שני כהן ומ"מ אפילו באשת ישראל יש לנו להפסידה גזירה שמא יראה כהן, ותמוה לי, דא"כ מה משנינן דקידש ובעל לאלתר מה בכך דזהו קידש ובעל לאלתר הא ממילא באשת ישראל ליכא חשש באשה זו אלא שיראה כהן וזה שייך גם בזה שקידש ובעל לאלתר מ"מ כהן שיקדש ולא יבעול לאלתר לא יבא לב"ד כיון דרואה שהב"ד מחזיקין אותה לבעולה מבעל הראשון ומה מעליותא כלל במה שזה קידש ובעל לאלתר הא מ"מ ניחוש על כהן אחר וצע"ג. ואלולי דברי תוס' י"ל דהחשש הכל רק על אותו אשה דאף באשת ישראל שלא יבא לב"ד ואחר שתתאלמן ממנו תנשא לכהן. ( אאב"ה חשש זה שתנשא לכהן הוא גם בתוס' דכתבו (בד"ה כגון) דצריך להעמיד שגם הראשון קידש ובעל לאלתר ע"ש):