מסכת גיטין דף ס״א עמוד א׳

כ"ע לא פליגי דכיון דיש להם תוך קנה לו כליו והוי גזל גמור:

לחי חכה איי"ם בלע"ז:

קוקרי שאר מצודות ומכשולים שנותנים חוט ארוך בנהר וחורזין בו מחטים על פני כולה:

מדבריהם אפי' לר' יוסי לאו גזל דאורייתא הוא:

נפקא מינה מדר' יוסי:

להוציאו בדיינים דלרבנן לא נפיק בדיינים ומיהו לר' יוסי גזל מעליא לא הוי ליפסל לעדות ולעבור עליו בלאו:

אם ליקט ונתן על גבי קרקע ביד הואיל ומטו לידיה גזל גמור הוא:

אופיי מקלות:

ליקט ונתן ביד ה"ז גזל גמור נראה דאצטריך לאשמועינן בתלשן בידו ומפילן אע"פ שלא נתעכבו בידו ולא אחז בהן אלא להפילם:

שדי אופיי מדקלא פירש בקונטרס אופיי מקלות וקשה דרב כהנא היכי הוה מנקיט ואכיל ומי לא הוה חייש לדרכי שלום ונראה כרבינו חננאל שפירש אופיי חריות של דקל הוה שדי מן הדקל ונתרי תמרי ורב כהנא היה סבור שלא היה חושש מן הפירות אלא מן החריות ואמר לו אנא בידאי שדיתינהו וגזל נמי איכא:

משאלת אשה לחברתה כו' בסיפא מפרש דקתני מתני' מפני דרכי שלום וקשה לר"ת ותיפוק ליה דהוה שרי משום דאיכא למיתלי בתבואה של היתר כדאשכחן במסכת שביעית בפ"ה (מ"ח) ב"ש אומרים לא ימכור לו פרה החורשת בשביעית וב"ה מתירין מפני שיכול לשוחטה עוד תנן התם (גז"ש מ"ו) אלו כלים שאין האומן רשאי למוכרם בשביעית מחרישה וכלי העול כו' זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה אסור לאיסור ולהיתר מותר וליכא למימר דהתם נמי לא שרי אלא מפני דרכי שלום דבמכר לא שייך דרכי שלום ועוד דקא דייק בפ"ק דמסכת ע"ז (דף טו:) מינה מבית הלל דשרי למכור פרה לעובד כוכבים דאימר לשחיטה זבנה ואפילו שייך דרכי שלום במוכר לישראל משום דנראה כחושדו כשאינו רוצה למכור לו במוכר לעובד כוכבים לא שייך כלל דרכי שלום ועוד דעל כרחך התם לאו משום דרכי שלום הוא מדלא תני להו הכא ואומר ר"ת דהכא בידוע שאין לה אלא פירות שביעית הלכך אי לאו משום דרכי שלום הוה אסור ובמכר דלא שייך דרכי שלום אסור היכא דליכא למיתלי וכן משמע בירושלמי דקאמר אני אומר נפה לספור בה מעו' כברה לכבר בו חול ריחים לטחון בו סמנין תנור לטמון בו אונין של פשתן משמע דמיירי דאין לו תבואה של היתר למיתלי בה וההיא דירושלמי לא הוה תלייה גמורה כפרה לשחיטה דא"כ בלא דרכי שלום נמי הוה שרי כמו במוכר וא"ת לפירוש ר"ת מאי פריך בגמ' מ"ש רישא ומ"ש סיפא כיון דבודאי בפירות שביעית איירי וי"ל דקסבר הש"ס דאחמור רבנן בתבואת החשודים כאילו הוא בודאי טבל דאוקמיה אחזקה:

ריחים ותנור ובאשת עם הארץ לא תנא תנור וריחים משום דתנא נפה וכברה והוא הדין ריחים ותנור דיגיד עליו ריעו א"נ משום דתנור אין דרך להשאילו דמיטמא וטעון שבירה ואיידי דלא תנא תנור לא תנא ריחים אבל בחשודה אשביעית לא מטמא דלא חשודה אטומאה ומיהו קשה דבפרק עד כמה (בכורות דף ל.) תנן החשוד על זה ועל זה פירוש אשביעית ואמעשרות חשוד על הטהרות ושמא התם בטומאת פירות אבל אטומאת הגוף לא חשוד:

רבא אמר בע"ה כו' אביי מיקל טפי לסייע במעשר מבטומאה וטהרה דרבנן כדמוכח בסמוך ורבא איפכא ורבא נמי אית ליה רוב עם הארץ מעשרין הן והקילו בדמאי בפרק אע"פ (כתובות דף נו:) ובפרק במה מדליקין (שבת דף כג.) אבל סבר הכא אע"ג דרוב עמי הארץ מעשרין הן מ"מ איסור דמאי איכא ואסור לסייעם ואביי בפ"ק דשבת (דף יג.) גבי לא יאכל זב פרוש עם זב ע"ה חייש טפי שמא יאכילנו דברים שאינן מתוקנים אע"ג דרוב מעשרין ורבא לא חייש:

איזהו ע"ה כל שאינו אוכל כו' בע"ז בתוספתא (פ"ג) מיתניא לענין שנותנים לע"ה בנות חבירים גדולות ופוסקין עמו שלא תעשה על גביו טהרות ורשב"ג אומר אינו צריך לפסוק וקתני בתריה איזהו ע"ה כל שאינו אוכל חוליו בטהרה דברי ר"מ דכיון דמעשר אין להחמיר עליו שלא להשיאו בת חבר וחכמים שרו אפילו אינו מעשר ותנהוג תחתיו דברי חברות ואם תאמר בפרק היה נוטל (סוטה דף כב.) קאמר ר"מ איזהו ע"ה כל שאינו קורא ק"ש ערבית ושחרית בברכותיה וחכ"א כל שאינו מניח תפילין בן עזאי אומר כל שאין לו ציצית ונראה דהתם אתי לפרושי איזהו ע"ה שאין מזמנין עליו כדאמרינן בפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מז:) ושאין מכריזין על אבדתו כדאמרינן בפ' אלו עוברין (פסחים דף מט:):

רישא טומאת חולין וסיפא טומאת חלה ואם תאמר משום חלה ליתסרו משעת ברירה טחינה והרקדה כדאשכחן בעבודה זרה פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נו.) דאין בוצרים עם ישראל העושה פירותיו בטומאה אע"ג דשרי התם עם עובד כוכבים עם ישראל אסור משום דטבלא לתרומה אע"ג דעד שירד לבור או יקפה לא נגמרה מלאכתו לתרומה וי"ל דלא דמי דהכא אם מפריש קודם גלגול אין שם חלה עליה כלל אבל התם חל שם תרומה קודם גמר מלאכתו כגון מעשר שהקדימו בשיבולין וגם אסור באכילת קבע ומ"מ אסור הכא משתטיל למים אע"ג דלא מיחייבא בחלה עד שתגלגל ומיהו קשה דתנן נמי התם בפרק ר' ישמעאל (ע"ז דף נה:) נחתום שהיה עושה בטומאה לא לשין ולא עורכים עמו ותני עלה לא בוררין עמו ובירושלמי פריך ומשני כאן בלותת כאן בשאינו לותת ומיהו האי שינויא לא יתיישב אלא לאביי דמחמיר לענין טומאה טפי מלענין דמאי אבל לרבא שרי אפי' בהוכשרו כיון דטומאת חולין הוא ולא אסר אלא משתטיל למים ור"ת תירץ דהתם העושה פירות בטומאה קתני משמע דודאי בטומאה קא עביד וכן נחתום העושה בטומאה להכי החמירו משעת בצירה וברירה אבל הכא לא איירי אלא בחשוד בעלמא והא דפריך הכא מאין טוחנין לאוכלי פירות בטומאה לאוכלי לא משמע אלא חשדא בעלמא וחשוד קרי ליה בתר הכי וא"ת דבפ"ק דנדה (דף ו:) אמרינן תנן התם נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה תעשה בטומאה משגלגלה תעשה בטהרה והכא אסרינן משתטיל למים וי"ל דשאני התם דכבר נולד לה ספק טומאה לא חיישינן כל כמה דלא איחייבה בחלה ואין הפסד לכהן דבלאו הכי לא יאכל הכהן את החלה אבל הכא בטהורה אסור משתטיל למים:

אם נטל ונתן ביד הרי זה גזל גמור ולא נטל ונתן ביד במתכוון לתת בהן קאמר דאם כן מאי למימרא, אלא במלקטו ביד כדרבה קאמר ואף על פי כן זכה ויש בה משום גזל גמור והכי איתא בגמרא בבן מערבא הדה דתימר בהן ברבים אבל בליקט ביד זכתה לו ידו.

רב כהנא הוה אזיל להוצל חזייה לההוא גברא דהוה שדי גופי וקא נתרן ונתפלו תמרי אזל קא מנקיט. ואף על ב דאית בהו משום דרכי שלם איכא למימר דסבור הוא שהוא נכרי וכיון דלית בהו גזל גמור אפילו בישראל בנכרי נמי לית ביה משום חלול השם. ומפני דרכי שלום בנכרי נמי ליכא בכי האי גונא, וזה שהשיבו חיי דמר בידי שדיתינהו, היה סבור דרב כהנא לא חש משום דרכי שלום ואמר לו דדזכיה גמורה יש לו בהן.

הא דתניא וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל פירש רש"י ז"ל לא בקברי ישראל אלא מתעסקין בהן אם מצאום הרוגים עם ישראל, נראה מתוך פירושו דדוקא קאמר עם מתי ישראל כלומר בעודנו מתעסק בשאר מתים ישראלים דאז הוה ליה איבה אם מתעסק באלו ומניח את אלו, אבל אם צאן בפני עצמן לא דנקיט ליה עילא לא מזדהמנא וכהני דאמרינן בעבודה זרה, ולא מיחוור דהאי עם מתי ישראל דקתני כשם שמתעסק קאמר וכן מפרנסין עניי נכרים עם עניי ישראל וכן כולם וכן מפורסם בירושלמי כאן דגרסינן התם תני עיר שיש בה נכרים מישראל מעמידין גבאי נכרים וגבאי ישראל וגובין משל נכרים ומושל ישראל ומפרנסין עניי נכרים ועניי ישראל ומבקרין חולי נכרים וחולי ישראל וקוברין מתי נכרים ומתי ישראל ומנחמין אבלי נכרים ואבלי ישראל ומכניסין דלי נכרים ודלי ישראל מפני דרכי שלום, ומפרש עוד בתוספתא שאין מזכיר בכולן ישראל כלל אלא מספידין מתי נכרים מפני דרכי שלום ומנחמין אבלי נכרים מפני דרכי שלום.

מתני' משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה וכו'. קשיא לן דהא תניא פרקא קמא דעבודה זרה [טוו, א] לא ימכור לו פרה החורשת בשביעית ובית הלל מתירין מפני שיכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך דאלמא אי ליכא למיתלי אסור. ויש לומר דהכא נמי איכא למיתלי. והכי גרסינן בירושלמי: רבי זעירא בעיקומי רבי מונא מתניתא כסתם הא במפרש לא אמר ליה וסתמו לאו כפירושו הוא. אני אומר נפה למפזר בה מעות כברה למכבה בה חול ריחים לטחון בה סמנין תנור לטמא בו אונין של פשתן. ואם תאמר אם כן אמאי קתני הכא וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום והא אמרינן התם דאף במכירה דליכא מפני דרכי שלום כי איכא למיתלי מותר, יש לומר דהכא כיון דלית הנאה מיניה לא משום דרכי שלום אף על גב דהוה ליה למיתלי לא הוה ליה לעיולי נפשיה בספיקא ותרתי בעינן, אבל התם במכירה כיון דאיכא למיתלי התירו לו לצורך עצמו והיינו דלא קתני בסיפא אלא אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ולא קתני ריחים ותנור משום דרישא לא איצטריך אלא לאשמועינן דבריחים ותנור איכא למיתלי בטחינת סמנין ובטמינת אונין של פשתן אבל בסיפא לא איצטריך.

אבל לא תבור ולא תטחון עמה דאסור לסייע ידי עוברי עבירה ודוקא בחשודה ממש אבל סתם עמי הארץ אינן חשודין על השביעית דחמירא להם טפי, והיינו דקתני סיפא אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ וטוחנת ובוררת עמה, ואפילו לאביי דמוקי לה בעם הארץ דרבנן, והיינו נמי דתניא הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה וכן נמי בפודקית ואילו לשביעית לא חיישינן, וגרסינ ן הכא בירושלמי: רבי פנחס בעי במה קנסו במקום שזורעין ואוכלין או במקום שזורעין אונין אוכלין מהנפק מביניהון ראו אותו לוקח מן הסידקי אין תימר במקום שזורעין ואוכלין ראו אותו לוקח מן הסידקי אסור ואין תימר במקום שזורעין אונן אוכלין ראו אותו לוקח מן הסידקי מותר, אלמא בחשוד ממש קאמרינן ואפילו בחשודה ממש לא אמרינן אלא בשנים הקרובות לשביעית אבל לאחר שתים ושלש לאחר השביעית לא חיישינן, וכבר כתבתיה בארוכה ובראיות בפירקא קמא דחולין בסייעתא דשמיא.

גמרא רבא אמר הכא בעם הארץ דרבי מאיר. פירש רש"י ז"ל לעולם במחצה על מחצה מספקינן להו ואסור לסייען הואיל ואיסורא דאורייתא היא, ולא מיחוור, דהא בין לרבא בין לאביי רוב עמי הארץ מעשרין הן וכדמתרץ רבא גופיה בפרק אף על פי בדמאי הקילו. והיינו משום דרובן מעשרין הן, ואביי ורבא בכתובות פרק האשה שנתארמלה (כתובות כד א) הכין סבירא להו, וכן בפרק קמא דשבת אמר רבא בהדיא רוב עמי הארץ מעשרין הן, אלא דהכא היינו טעמא דרבא דכיון דלית ליה הנאה בסיועו לא התירו לו להביא עצמו לבית הספק ואף על פי שלא נחשדו בכך אלא מיעוטן, דבשל תורה בדלית ליה הנאה אפילו למיעוט חששו, אלא הכא בעמי הארץ דרבי מאיר וטומאה וטהרה דרבנן, ואביי סבר לעולם לא חישינן למיעוט ואפילו בשל תורה.

רישא וסיפא בטומאה וטהרה כלומר דכולה מתניתין בשהוכשרו והיינו דלא תטחון עמה אלא מפני דרכי שלום דהא איכא נידנוד עבירה דמסייע ידי עוברי עבירה שגורמין טומאה לפירות שבארץ ישראל, ומיהו כיון דליכא אלא טומאה וטהרה דרבנן משום דרכי שלום התירו, אבל משתטיל מים דאיכא טומאת חלה דהיא דאורייתא לא תגע דלא התירו ולא הקילו בשל תורה. ומשתטיל מים משתגלגל קאמר דעד שתגלגל לא הוטבלו לחלה, אי נמי משתטיל בה את המים ממש קאמר דמכי נתנה בה מים יכולה להגביה חלתה וכדתנן במסכת חלה [עה, א] אוכלין עראי מן העיסה על שתגלגל בחטים, גלגלה האוכל ממנה חייב מיתה, וכיון שהיא נותנת מים מגבהת חלתה ובלבד שיהא שם חמש רבעים קמח ועוד. וקשיא לי דממה נפשך שרי לסיועה בעיסה, דאי בטמאה גמורה שודאי טומאתה מטמאה חולין מחזקת לה כזבה ונדה וטמאה בטומאת שרץ ונבלה, אם כן כבר נטמאה העיסה קודם שתגלגל וקודם שתטיל לה מים, ומותר לעשות בטומאה מעתה כדתנן במסכת חלה [שם ב] נולד לה ספק כלומר שנולד לאשה ספק טומאה קודם שתגלגל תעשה בטומאה, ואמרינן עלה בפרק קמא דנדה [ו, ב] מאי טעמא חולין נינהו ומותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל כלומר דטומאת חולין שבארץ ישראל דרבנן נינהו, וכיון שנולד להם ספק טומאה ואי אפשר לאכלן עוד בטהרה מותר לטמאם טומאה ודאית, ואי לאו בטומאה גמורה מחזקת לה אלא כטבולת יום אם כן אפילו לכתחלה תגלגל את העיסה וקוצה לה חלה ובלבד שלא תקרא לה שם עד שתניחה ותקרא לה שם אחר כך דתנן אשה והיא טבולת יום לשה את העיסה והיא קוצה ממנה חלה ומניחה בכפישה או באנוחתה ומקפת וקוראה שם מפני שהוא שלישי ושלישי טהורה בחולין, ובעינן למידק מינה בפרק קמא דנדה [ז, א] דפירות הטבולים לחלה לאו כחלה דמו דאי כחלה דמו הא טמיתינוה משעה שגלגלה, ותירץ אביי כל שודאי מטמא חולין גזרו על ספקו משום חולין הטבולין לחלה והוי טבול יום דכיון דלא מטמא חולין לא גזרו עליו משום חולין הטבולין לחלה והוי טבול יום כיון דלא מטמא חולין לא גזרו עליו משום חולין הטבולין לחלה, והילכך הכא ממה נפשך תסייע בהדה אף בעיסה. ויש לומר דהכא ודאי לאו בטומאה גמורה מחזקינן לה דאינהו גופייהו בטומאה ודאית מיזהר זהירי ולא מטמו לה וכדתנן אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ בזמן שהיא טמאה כלומר שאשת עם הארץ מחזקת עצמה בטמאה דאז היא מיזהר זהירה ולא נגעה אבל לא בזמן שהיא טהורה כלומר שהיא מחזקת עצמה בטהורה, ואי נמי לא זהירי בדידהו אלא בפירי דאחרינא קאמר הכא מספק לא מחזקינן בטמאה גמורה אלא בטבולת יום להחמיר ולאסור לסייעה, ואף על גב דעמי הארץ בעלמא עשאום כזבים התם להחמיר עליהם וכאן כיון שאתה עושה אותה כטבולת יום בלחוד הוי חומרא דלא תסייע בהדה אף אתה מחמיר עליה שלא להחזיקה אלא בטבולת יום, וכי קאמרינן סיפא בטומאת חלה לאו למימרא דהשתא איכא איסורא דאורייתא דהא פירות הטבולין לחלה לאו כחלה דמו בטומאה שאין ודאה מטמא חולין אלא משום דמשעה שתטיל מים הן המלאכות המקרבות לחלה ועל ידי כך תבוא היא ליגע בחלה ולטמאה וקא עבדה איסורא דאורייתא אסרינן לה לסייעה משום דמסייע ידי הבאים לעבור עבירה דאורייתא ואף משתטיל מים דוקא קאמר ולא משגלגלה דהיא קובעת לחלה אלא אף משתטיל לה מים מן הטעם שאמרנו, אבל בוררת וטוחנן דהן מלאכות רחוקות מאד מן החלה כולי האי לא אסרינן משום דרכי שלום. כן נראה לי. ומסתברא דלאביי במוכשרים אסור לסייען כלל כדקתני משתטיל מים לא תגע דאסור לסייע אף ידי עוברי עבירה דרבנן. והכי משמע בירושלמי דגרסינן התם תמן תנינן נחתום שהוא עושה לחמו בטומאה לא לשין ולא עורכין עמו ותני עלה לא בוררין ולא טוחנין ולא מרקידין עמו והכא הוא אמר הכין אמר רבי לא כאן בחולין וכאן בתרומה והא תנינן נחתום אית לך למימר נחתום בתרומה חברייא אמרין כאן בלותת כאן בשאינה לותת מתניתא מסייע לחברייא אבל משתטיל לה מים לא תגע אצלה שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה ורבא מוקי לה לההיא בחשוד ממש לטמא וכיון שכן אף בבורר וטוחן יש למיגזר אבל הכא בסתם עמי הארץ דרבי מאיר דאינו חשוד לגמרי וכן משמע דהתם קתני נחתום העושה לחמו בטומאה דמשמע דידוע הוא ומוחזק בכך והכא לא אמר רבי מאיר אלא איזהו עם הארץ כל שאינו אוכל חוליו בטהרה כלומר שאינו מוחזק בכך אבל אינו אומר דמוחזק שאוכל שלא בטהרה וכן מצאתי תירוץ זה בתוספות בשם רבינו תם ז"ל.

מי שאינו אוכל חולין בטהרה הואיל ואינו חשוד על המעשרות אינו בכלל עם הארץ אבל החשוד על המעשרות הרי הוא בכלל עם הארץ ועליו אמרו במשנתנו שמפני דרכי שלום הותר על סמך מה שאמרו רוב עמי הארץ מעשרין הן ואע"פ שאביי אמרה ורבא חלק עמו לא מחלוקת עצמם הוא לפסוק בו כרבא אלא מחלוקת של אחרים ולא עוד אלא שאף רבא סובר טעם זה במקומות אחרים והוא שבפרק במה מדליקין אמרה רבא כן ואביי חלק לומר בה טעם אחר הפך מה שבכאן ובפרק האשה שנתאלמנה אמרוה שניהם ר"ל אביי ורבא ואם כן אין מחלוקתם ברוב עמי הארץ מעשרין ששניהם מודים בה אלא שחולקים בסברא אם יש בה טעם אחר עדיף הימנו אם לאו וזהו שפעמים מתהפכים בו ופעמים מסכימים בו שניהם לפי הענינים שהוזכרו בו ובזו מיהא היה דעת רבא לומר שאע"פ שרוב עמי הארץ מעשרין הם בשל תורה יש לחוש וכל שכן במקום שאין הנאה לזה בסיועה:

בד"ה משאלת כו' וההיא דירושלמי לא הוי תלויה גמורה כו' דאוקמיה אחזקה עכ"ל עיין בכל זה בדברי הר"ש במסכת שביעית וק"ל:

בד"ה ריחיים כו' וה"ה ריחיים ותנור דיגיד עליו ריעו כו' עכ"ל דכי האי גוונא אמר בפרק לא יחפור אמתני' דמרחיקין את הגפת כו' ע"ש:

בא"ד דתנור אין דרך להשאילו דמיטמא וטעון שבירה כו' אבל בחשודה אשביעית כו' עכ"ל וכי האי גוונא ודאי דחשודה אמעשר אינה חשודה אטומאה מ"מ אפילו לאביי סיפא איירי בחשודה אטומאה מדקתני בה משתטיל מים לא תגע בה ומיהו אין זה מוכרח בסיפא דחשודה לאכול בטומאת הגוף ודו"ק:

בד"ה רבא אמר כו' אביי מיקל כו' מבטומאה וטהרה דרבנן כדמוכח בסמוך כו' עכ"ל והיינו מדהוה ניחא ליה מתני' לאביי דהך משתטיל מים דלא איירי בחלה אלא בטומאה דרבנן וקודם שתטיל מים מסייע לה משום דעדיין לא הוכשר וק"ל:

בד"ה איזהו ע"ה כו' דהתם אתי לפרושי איזהו ע"ה שאין מזמנין כו' עכ"ל ק"ק לדבריהם דהא התם מפרש לה רבא איזהו ע"ה דאין מזמנין עליו ע"ה דרבנן דפליגי עליה דר"מ דהיינו שאינו מעשר פירותיו ודו"ק:

ע"א גמ' אמר רב חסדא גזל גמור מדבריהם וכו' בפירוש רש"י במתני' משמע דרב חסדא אכולה מתני' קאי:

תוס' ד"ה שדי אופיי וכו' ורב כהנא היה סבור דאינו חושש מן הפירות. ר"ל היה סבור שאינו צריך אלא לחריות הדקל ולא לפירות ואינו חושש אם יקחו הפירות ומה שהשיב לו חזי מר דאנא בידאי שדתינהו ולא חשיב בקצור אינו חושש גם לפירות מפני שההוא גברא היה סבור שרב כהנא לא הוה חייש לדרכי שלום ולא משום שהיה סבור שאינו חושש אלא לחריות הדקל ולכך השיב לו חזי מר דאנא בידאי שדתינהו וק"ל:

תוספות בד"ה משאלת אשה לחברתה כו' וקשה לר"ת ותיפוק ליה דהוה שרי משום דאיכא למתלי כו' עכ"ל. ויש לדקדק דנהי דלענין שביעית איכא למיתלי בשאר פירות של היתר אכתי איצטריך טעמא דדרכי שלום לענין חשודה על השביעית להשאילה נפה וכברה דבלאו דרכי שלום ודאי אסור להשאיל לא מיבעיא לרבנן בבכורות פרק עד כמה דחשודה על השביעית חשודה על המעשרות דממילא אסור משום מסייע דחשש שאינו מעושר דלא שייך איכא למיתלי שהרי כל פירות עם הארץ הם דמאי כמ"ש התוספות בסמוך וכמו שאוכיח לקמן אלא דאפילו לר"ע דחשוד על השביעית אינו חשוד על המעשר מ"מ הא לכ"ע חשוד על השביעית חשוד על הטומאה כדאיתא במשנה שם בבכורות וא"כ ודאי אי לאו דרכי שלום אסור להשאיל נפה וכברה לחשודה על השביעית משום חשש טומאה ול"ל דלענין טומאה נמי איכא למיתלי שמא צריכה לנפה ולכברה לפירות שלא הוכשרו הא ליתא דא"כ אכתי מאי משני התוס' דאיירי שאין לה אלא פירות שביעית דסוף סוף סיפא דקתני משאלת אשת חבר לאשת ע"ה נפה וכברה וקתני וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום ואמאי הא בלא"ה שרי דאיכא למיתלי בפירות שלא הוכשרו ובשלמא לאביי אתי שפיר דסיפא איצטריך לטעמא דדרכי שלום משום חשש מעשרות דלא שייך איכא למיתלי דודאי שם דמאי מיהא איכא כמ"ש התוספות בד"ה רבא אמר אבל רבא דאוקי מתני' בע"ה דר"מ וליכא אלא חשש טומאה הדרא קושיא לדוכתא אלא ע"כ דפירות שלא הוכשרו לא מיקרי איכא למיתלי שאין זו תלייה גמורה ומשום דסתם פירות הוכשרו כדאיתא במתניתין במסכת טהרות כל הקמחים וסלתות בחזקת מוכשרין וא"כ לא מקשו התוספות מידי דלחשודה על השביעית נמי הוי אסור להשאיל משום חשש טומאה ואפשר ליישב כוונת התוס' דקושייתם אליבא דרבא דסיפא לא איירי אלא משום חשש טומאה ואם כן אמאי קתני ברישא נפה וכברה בחשודה על השביעית דמשום לתא דשביעית בלא דרכי שלום שרי ואי משום טומאה הא קתני לה בהדיא בסיפא משא"כ לאביי מסיפא לא שמעינן מידי דסד"א דוקא משום חשש מעשר אסור להשאיל בלא דרכי שלום משום דליכא למיתלי אבל ברישא דליכא חשש מעשר דאינה חשודה ולא חשש שביעית דאיכא למיתלי הו"א דאפילו בלא דרכי שלום שרי קמ"ל דאפ"ה אסור משום חשש טומאה משום דפירות שלא הוכשרו לא מיקרי תליה גמורה אבל אכתי קשה לפמ"ש התוספות בבכורות דרישא דמתניתין דהכא איירי בודאי חשודה על השביעית וסיפא איירי בספק חשודה ומכ"ש לפמ"ש התוס' דרישא איירי בחשודה על טומאת פירות וסיפא בטומאת הגוף ואם כן שפיר איצטריך לאשמעינן ברישא דאפילו חשודה לשביעית וכ"ש דחשודה בודאי על הטומאה אפ"ה שרי להשאיל משום דרכי שלום וסיפא איצטריך לאשמעינן דאפילו בספק חשודה לא שרי אלא משום דרכי שלום וצריך עיון ודו"ק:

בא"ד ואור"ת דהכא בידוע שאין לו אלא פירות שביעית כו' עכ"ל ולפי זה צריך לומר דאיירי שכבר עבר זמן הביעור דאל"כ אכתי איכא למיתלי שתאכלם בהיתר קודם הביעור ואע"ג דלהתוספות ורוב הקדמונים אפילו אחר ביעור מותרין הפירות לעניים ולעשירים דרך הפקר אפשר דאורחא דמילתא להפקיר הפירות בעינא ומדטרחה לטוחנן מסתמא בדעתה לאכלן באיסור וק"ל:

בא"ד וי"ל דקסבר תלמודא דאחמור רבנן בתבואת החשודים כו' עכ"ל והא דאיצטריך רבא לאוקמי בע"ה דר"מ ולא מוקי ליה אף בחשוד למעשרות ואפ"ה שרי כיון דליכא חזקה לאיסור דרוב ע"ה מעשרין וממילא לא דמי לשביעית אלא דלקושטא דמילתא ודאי לא שייך לחלק בין ספק איסור לודאי אלא לענין נפה וכברה משא"כ לסייע בידים אין לחלק ובהכי רהטא כולה שמעתין ומעיקרא נמי לא הוי קשיא להו להתוס' אלא אלישנא דגמרא דמקשה מאי שנא רישא משמע דמכח מאי שנא מקשה וק"ל:

רש"י בד"ה רוב ע"ה כו' אבל חשודה על השביעית משמע דמוחזק לן דחשודה עכ"ל. משום דפשיטא לרש"י ז"ל דכי היכי דאמרינן רוב ע"ה מעשרין ה"נ אמרינן רוב ע"ה אינן חשודין על השביעית מש"ה איצטריך לאוקמי בודאי חשודה ועיין בתוספות באריכות בבכורות פרק עד כמה ובכתובות דף כ"ד:

בד"ה רבא אמר לעולם כמחצה על מחצה דמי מספקינן להו כו' עכ"ל נראה לי בכוונתו דאע"ג דפשיטא לן בכולה תלמודא דרוב ע"ה מעשרין והכי אשכחן לרבא גופא בכמה דוכתי נראה דהיינו דמדאורייתא סמכינן ארובא אבל מדרבנן מספקינן להו כמחצה על מחצה משום דמסייע מיעוט שאין מעשרין לחזקת טבל ואיתרע רובא והו"ל פלגא ופלגא כדאיתא בריש פרק בתרא דיבמות בגמרא וכבר האריכו התוספות בזה בריש פ"ג דבכורות ומבואר אצלינו באריכות בקונט' הכללים ודעתי להוסיף בעזה"י:

תוספות בד"ה רבא אמר בע"ה כו' אביי מיקל טפי כו' כדמוכח בסמוך עכ"ל. והיינו מדמקשה הש"ס והא מדקתני סיפא אבל משתטיל למים אליבא דרבא משמע דלאביי האי משתטיל למים היינו שהוכשרו ואסור משום טומאת חולין גרידא למאי דלא אסיק אדעתיה מטומאת חלה וכ"כ מהרש"א ז"ל אבל באמת אין זה מוכרח דאדרבה נראה יותר לומר דאביי לא חייש כלל לטומאה וטהרה דרבנן ומש"ה מוקי מתניתין לענין מעשרות דלענין טומאה לא חיישינן אלא משתטיל למים דאיכא טומאת חלה דאליבא דרבא מוקמינן לרישא בטומאה וטהרה מדרבנן ולפ"ז הוי אתי שפיר טפי דהא דמקשה הש"ס בסמוך ורמינהו ומוקי אביי בכהן החשוד לאכול תרומה בטומאה היינו אליביה דנפשיה נמי איצטריך ליה לאוקמי בהכי דלא יצטרך לדחוק דאביי משני אליביה דרבא דוקא כמ"ש התוספות שם. מיהו משיטת הירושלמי שהביאו התוס' בסמוך בד"ה רישא בטומאת חולין ומחלק בירושלמי בין לותת לשאינו לותת ומייתי מתני' דהכא אבל משתטיל למים משמע להדיא דאיכא מאן דמחמיר בטומאה וטהרה דרבנן טפי מלענין מעשר והיינו ע"כ כאוקימתא דאביי בשמעתין כמ"ש שם התוספות ומש"ה ניחא להו לפרש כן אליבא דאביי ודו"ק:

בא"ד ורבא איפכא ורבא נמי אית ליה כו' מ"מ איסור דמאי איכא כו' עד סוף הדיבור. ובמה שכתבו מ"מ איסור דמאי איכא לא זכיתי להבין דבריהם דלכאורה מסתבר איפכא דלענין אכילה נהי דרוב ע"ה מעשרין אפ"ה כיון שגזרו חכמים שלא יאכל אדם דמאי שייך שפיר למגזר שמא יאכילנו דבר שאינו מתוקן שהרי אם יאכל דמאי יעבור מיהא על איסור דרבנן משא"כ לענין לסייע כיון דקי"ל רוב ע"ה מעשרין הם תו לא שייך לומר שם דמאי איכא לענין מחזיק ידי עוברי עבירה שאם הע"ה הוא מרוב המעשרין אין כאן עוברי עבירה כלל ואין עליו שום חיוב לעשר שנית כיון שיודע בעצמו שכבר עישר ולפ"ז נראה דהיינו טעמא דאביי דמחמיר טפי באכילה אבל סברת רבא נשאר בתימה שנראה סברא הפוכה ולולא דבריהם היה נ"ל ליישב דלא קשיא מימרי דרבא אהדדי לא מיבעיא לשיטת ר"ת שמפרש בפרק הפועלים דף פ"ט דהא דדרשינן תבואת זרעך ולא לוקח היינו בלוקח לאחר מירוח דלא מיחייב מדאורייתא אלא מדרבנן ולפ"ז א"ש הא דקאמר רבא בפרק במה מדליקין דליכא למיגזר שמא יאכילנו דבר שאינו מעושר משום דרוב ע"ה מעשרין הם ואע"ג דמדרבנן אמרי' דהיכא דמיעוט מסייע לחזקה הו"ל פלגא ופלגא וה"נ איכא חזקת טבל כמ"ש לעיל בשיטת רש"י אלא דאפ"ה ליכא הכא חזקת טבל שהרי מה שיאכל החבר משל ע"ה לאו תבואת זרעך של החבר הוא וכיון דלא מחייב מדאורייתא אלא מדרבנן אזלא לה חזקת טבל כדאמרי' בפסחים גבי חבר שמת דלא מיקרי חזקת טבל משום דאפשר למיעבד כדרבי אושעיא להכניסה במוץ שלה ואע"ג דרבי אושעיא לא פטר לאכול קבע אלא מדאורייתא אבל מדרבנן חייב אפ"ה תו לא מיקרי חזקת טבל וכ"כ התוספות בבכורות ריש פ"ג אלא דאפילו לשיטת ריב"א בפ' הפועלים שהיא שיטת הרמב"ם ז"ל שמפרשים בהיפך דדוקא בלוקח קודם מירוח אמרי' תבואת זרעך ולא לקוח כיון שלא נתחייב ביד המוכר אלא ביד הלוקח אפ"ה אתי שפיר ההיא דפרק במה מדליקין דקאמר רבא רוב ע"ה מעשרין ומש"ה לא חיישינן שמא יאכילנו דאיכא למימר דלמא עביד ליה ע"ה כדרבי אושעיא והכניס במוץ שלה נמצא שלא נתחייב ביד ע"ה ונהי דאכילת קבע אסור מדרבנן אפילו כדרבי אושעיא אפ"ה כיון שמה שיאכל החבר משל ע"ה הו"ל לקוח הו"ל תרתי מדרבנן ומש"ה לא גזרינן שמא יאכל שאפילו יאכל הו"ל תרי מדרבנן חדא משום דרבי אושעיא ואידך משום לקוח משא"כ בההוא דשמעתין לענין לסייע מחמיר רבא דלא סמכינן ארוב ע"ה מעשרין דאכתי מדרבנן הו"ל פלגא ופלגא משום חזקת טבל לגבי אכילת ע"ה עצמן דתבואת זרעך היא כן נ"ל נכון. מיהו בלאו הכי לשיטת הרמב"ם שסובר כשיטת ריב"א אין צורך לומר דפליגי בסברות הפוכות אלא דלמאי דס"ד עכשיו דלאביי לא חיישינן לטומאת חולין היינו משום דמוקי למתני' כמשנה אחרונה דמותר לגרום טומאה לחולין ורבא מוקי למתני' ע"כ כמשנה ראשונה ואם כן הכא לאו בסברות פליגי ולקמן בברייתא אפרש עוד בענין אחר ודו"ק:

גמרא והא מדקתני סיפא משתטיל את המים כו' ויש לדקדק אכתי מאי קושיא לעולם דרישא נמי איירי בטומאה וטהרה אלא דספק הוכשרו ספק לא הוכשרו ומש"ה שרי משום דרכי שלום אבל משתטיל המים דהיינו ודאי הוכשרו אסור לסייע וליכא למימר דפשיטא ליה לתלמודא דספק הוכשרו אפילו בלא דרכי שלום שרי דבחזקת שלא הוכשרו קיימי הא ליתא דהא אפילו נפה וכברה לא שרי להשאיל בסיפא משום חשש טומאה אלא מפני דרכי שלום היינו כדפרישית לעיל בלשון התוספות דמסתמא בחזקת שהוכשרו קיימי ואפ"ה שרי משום דרכי שלום וא"כ אפשר דאפי' לסייע בידים שרי אבל בודאי הוכשרו אסור לגמרי. ועוד דלקמן בשמעתין דמוקמינן לברייתא דטוחנין ומפקידין בפירות שלא הוכשרו ואפ"ה אוסר לסייע לאוכלי פירותיהן בטומאה ופרש"י ז"ל שם משום דחבר לא ידע אי הוכשרו או לא אלמא דספק הוכשרו אסור וא"כ מעיקרא מאי קשיא ליה הכא רישא אסיפא דלמא כאן בספק הוכשרו וכאן בודאי הוכשרו. והנלע"ד בזה דלא שייך כלל לומר גבי בוררת וטוחנת דאיירי בספק הוכשרו דהא אפשר לשאול לאשת ע"ה אי הוכשרו או לא דהא קי"ל נאמן ע"ה לומר פירות הללו לא הוכשרו כדאיתא בפרק חומר בקדש ודוחק לאוקמי דאשת ע"ה גופא לא ידעה אי הוכשרו או לא ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת הרמב"ם ז"ל דהכשר תלוי לרצון הבעלים דוקא ועוד במסכת מכשירין קתני בהדיא איזהו פירות שהם מסתמא בחזקת שהוכשרו ואיזה מהם בחזקת שלא הוכשרו וא"כ לא שייך כאן ספק אלא בנפה וכברה שאין ידוע לאיזה מין מהמינין היא צריכה וגם אין אשת ע"ה לפנינו לשאול את פיה והא דפרש"י ז"ל לקמן דאין טוחנין לאוכלי פירות בטומאה משום דחבר לא ידע אי הוכשרו יש לנו לומר דשאני התם דאיירי בכהן החשוד לאכול תרומה בטומאה שאין לך חשוד גדול מזה ומש"ה אין נאמן לשום דבר כדמשמע בבכורות דכל שיש בו זיקת חשש איסור שהוא חשוד עליו אינו נאמן ודוקא בע"ה שהוא ספק חשוד ולחולין גרידא הוא דאמרינן בחגיגה דנאמן לומר פירות הללו לא הוכשרו משא"כ חשוד גמור לאכול תרומה בטומאה מסתברא דאינו נאמן וכפירש"י לקמן כן נ"ל ועי' עוד בסמוך:

מתני' וטוחנת ע' כתובות ד' נט ע"ב תוס' ד"ה טוחנת:

שם אבל לא ידי ישראל עי' מג"א סי' שמז ס"ק ד:

תוס' ד"ה ליקט ונתן ע' ב"ב ד' נד ע"א תד"ה אדעתא: