מסכת גיטין דף מ״א עמוד ב׳פרק 4 השולח

בַּת חוֹרִין אִי אֶפְשָׁר, שֶׁכְּבָר חֶצְיוֹ עֶבֶד. יִבָּטֵל? וַהֲלֹא לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תוֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ״! אֶלָּא מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם – כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין, וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל חֲצִי דָמָיו. וְחָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הַמְשַׁחְרֵר חֲצִי עַבְדּוֹ, רַבִּי אוֹמֵר: קָנָה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא קָנָה.

אָמַר רַבָּה: מַחְלוֹקֶת בִּשְׁטָר – דְּרַבִּי סָבַר: ״וְהׇפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חוּפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ״ –

מַקִּישׁ שְׁטָר לְכֶסֶף, מָה כֶּסֶף – בֵּין כּוּלּוֹ בֵּין חֶצְיוֹ, אַף שְׁטָר נָמֵי – בֵּין כּוּלּוֹ בֵּין חֶצְיוֹ;

וְרַבָּנַן גָּמְרִי ״לָהּ״–״לָהּ״ מֵאִשָּׁה – מָה אִשָּׁה חֶצְיָהּ לֹא, אַף עֶבֶד נָמֵי חֶצְיוֹ לֹא; אֲבָל בְּכֶסֶף – דִּבְרֵי הַכֹּל קָנָה, פְּדוּיָה וְאֵינָהּ פְּדוּיָה.

לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר: הֶקֵּישָׁא עֲדִיף, וּמָר סָבַר: גְּזֵרָה שָׁוָה עֲדִיפָא?

לָא; דְּכוּלֵּי עָלְמָא גְּזֵירָה שָׁוָה עֲדִיפָא, וְשָׁאנֵי הָכָא דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְאִשָּׁה שֶׁכֵּן אֵינָהּ יוֹצְאָה בְּכֶסֶף, תֹּאמַר בְּעֶבֶד שֶׁיּוֹצֵא בְּכֶסֶף.

וְרַב יוֹסֵף אָמַר: מַחְלוֹקֶת בְּכֶסֶף – דְּרַבִּי סָבַר: ״וְהׇפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה״ – פְּדוּיָה וְאֵינָהּ פְּדוּיָה; וְרַבָּנַן סָבְרִי: דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם; אֲבָל בִּשְׁטָר – דִּבְרֵי הַכֹּל לֹא קָנָה.

מֵיתִיבִי: הַמְשַׁחְרֵר חֲצִי עַבְדּוֹ בִּשְׁטָר, רַבִּי אוֹמֵר: קָנָה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא קָנָה. תְּיוּבְתָּא דְּרַב יוֹסֵף! תְּיוּבְתָּא.

(נֵימָא) בִּשְׁטָר הוּא דִּפְלִיגִי, אֲבָל בְּכֶסֶף לָא פְּלִיגִי; לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַב יוֹסֵף בְּתַרְתֵּי!

אָמַר לְךָ רַב יוֹסֵף: פְּלִיגִי בִּשְׁטָר, וְהוּא הַדִּין בְּכֶסֶף. וְהָא דְּקָא מִיפַּלְגִי בִּשְׁטָר – לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי.

וְלִיפְלְגֻי בְּכֶסֶף, וּלְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּרַבָּנַן! כֹּחַ דְּהֶיתֵּירָא עֲדִיף לֵיהּ.

תָּא שְׁמַע: ״וְהׇפְדֵּה״; יָכוֹל לַכֹּל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא נִפְדָּתָה״. אִי ״לֹא נִפְדָּתָה״, יָכוֹל לַכֹּל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהׇפְדֵּה״. הָא כֵּיצַד? פְּדוּיָה וְאֵינָהּ פְּדוּיָה; בְּכֶסֶף וּבְשָׁוֶה כֶּסֶף.

וְאֵין לִי אֶלָּא בְּכֶסֶף, בִּשְׁטָר מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהׇפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חוּפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתוּת״ – מָה לְהַלָּן בִּשְׁטָר, אַף כָּאן בִּשְׁטָר.

אֵין לִי אֶלָּא חֶצְיוֹ בְּכֶסֶף, אוֹ כּוּלּוֹ בִּשְׁטָר; חֶצְיוֹ בִּשְׁטָר מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהׇפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חוּפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ״ – מַקִּישׁ שְׁטָר לְכֶסֶף, מָה כֶּסֶף בֵּין כּוּלּוֹ בֵּין חֶצְיוֹ, אַף שְׁטָר נָמֵי בֵּין כּוּלּוֹ בֵּין חֶצְיוֹ.

בִּשְׁלָמָא לְרַב יוֹסֵף בָּתַר דְּאִיתּוֹתַב, הָא מַנִּי – רַבִּי הִיא. אֶלָּא לְרַבָּה – רֵישָׁא דִּבְרֵי הַכֹּל, וְסֵיפָא רַבִּי?!

אָמַר לָךְ רַבָּה: אִין, רֵישָׁא דִּבְרֵי הַכֹּל, וְסֵיפָא רַבִּי. רַב אָשֵׁי אָמַר: רַבִּי הִיא.

אֶלָּא מַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי: מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין; בִּשְׁלָמָא לְרַבָּה – מוֹקֵים לַהּ בְּכֶסֶף, וְדִבְרֵי הַכֹּל; אֶלָּא לְרַב יוֹסֵף – לֵימָא רַבִּי הִיא וְלָא רַבָּנַן?! אָמַר רָבִינָא: