מסכת גיטין דף מ״א עמוד ב׳

בת חורין אינו יכול לישא מפני צד עבדות שבו:

לא תוהו בראה יוצר הארץ לא על תוהו להיות ריקנית ברא אותה כי אם לשבת להיות בה יישוב יצרה:

גמ' קנה והוי חציו בן חורין:

והפדה לא נפדתה דגבי שפחה חרופה איכא דדריש ליה בפדויה ואינה פדויה לקמן ובמסכת כריתות (דף יא.) חציה שפחה וחציה בת חורין וסתם פדייה בכסף ובשוה כסף:

חופשה לא נתן לה היינו שטר דגמר לה לה מאשה:

מה כסף בין כולו בין חציו כדיליף מוהפדה לא נפדתה:

מה אשה לחציה לא אין אשה מתגרשת מבעלה לחצאין:

רבנן סברי ג"ש עדיף דלא שבקינן ג"ש וילפינן מהיקש ורבי סבר היקש עדיף דכי איכא למילף מהיקש ומג"ש שבקינן ג"ש וילפינן בהיקש:

לא תוהו בראה לשבת יצרה הא דלא נקט קרא דפרו ורבו משום דאי הוה יכול לקיים שבת כל דהו משום מצות פרו ורבו לא הוה כפינן ליה והכא כפינן ליה כדפירשנו אי נמי נקט האי קרא משום דמוכחא דמצוה רבה היא וכן בפ' בתרא דמגילה (דף כז.) מייתי לה גבי מוכר ספר תורה ללמוד תורה ולישא אשה דקאמר שאני תלמוד תורה דאמר מר גדול תלמוד תורה כו' אשה נמי לא תוהו בראה וה"ר יצחק ברבי מרדכי מפרש דנקט לשבת יצרה משום דשייך אף בצד עבדות אבל פרו ורבו לא שייך אלא בצד חירות וכן משמע קצת בירושל' דפרקין ודפ"ק דמ"ק דאמר תמן תנן אין נושאין נשים במועד שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן אומר מפני ביטול פריה ורביה פירוש שלא ימתין מלישא עד המועד שהוא זמן שמחה ופנוי מכלום בעון קומי רבי אסי העבד מהו שישא במועד אמר להון נשמענה מן הדא יבטל והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה ואמר שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן כל שהוא מצווה על פריה ורביה אסור לו לישא במועד פירוש כל שהוא מצווה על פריה ורביה משום לשבת יצרה כגון עבד אבל אפרו ורבו ודאי לא מיחייב ולפי זה בשפחה נמי שייך בה שבת והא דלא כפינן בחציה שפחה וחציה בת חורין אלא היכא דנהגו בה מנהג הפקר היינו משום כיון דלא מיפקדא אפרו ורבו שמא גם לאחר שתשתחרר לא תקיים:

כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וא"ת וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך דהכי אמר בפ"ק דשבת (דף ד.) גבי הדביק פת בתנור וי"ל דדוקא התם אמרינן הכי משום דפשע שהדביק סמוך לחשיכה אבל. הכא דלא פשע לא וכן בפ' בתרא דערובין (דף קג:) אמר כהן שעלתה לו יבלת חברו חותכה לו בשיניו דקעביד שבות כדי שיזכה חברו בעבודה וכן בריש תמיד נשחט (פסחים דף נט.) אמר מחוסר כפרה בערבי פסחים שמביא כפרתו אחר תמיד של בין הערבים דעשה דפסח שיש בו כרת דחי עשה דהשלמה אלמא קא עברי כהני בעשה דהשלמה כדי שיזכה זה בפסח וחציה שפחה וחציה בת חורין דכפו את רבה (לעיל גיטין לח:) משום דנהגו בה מנהג הפקר אע"ג דהם פושעים כיון שהיתה מחזרת אחריהם ומשדלתן לזנות חשיבי כאונסים ועוד דמצוה דרבים שאני:

דכ"ע גזירה שוה עדיפא בריש איזהו מקומן (זבחים דף מח.) ובפ' דם שחיטה (כריתות דף כב:) פליגי ר"ע ורבנן בספק מעילות ומשמע דלכ"ע הקישא עדיפא הכא שאני משום דעיקר שטר מג"ש נפקא לן.:

מה לאשה כו' אע"ג דג"ש מופנה היא דילפינן מינה מילי טובא מ"מ כיון דאיכא למיפרך שבקינן לה משום הקישא:

במאי קא מפלגי במזיק שעבודו של חברו רבנן סברי פטור והעבד הוא שכותב שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה ורבן שמעון בן גמליאל סבר חייב ולפיכך לא העבד כותב אלא משחרר שהזיקו הוא כותב לו והכא בדשוייה ניהלי באפותיקי מפורש אבל באפותיקי סתם לכולי עלמא חוזר על המשחרר דאף כשתמצא לומר דמזיק שעבודו של חברו פטור מכל מקום אכתי שעבודו על שאר נכסיו קיים הוא כיון שנשרף שעבוד זה ומינה דלא אמרו מזיק שעבודו חייב אלא בשמזיקו לגמרי שאין לו שעבוד אחר. והא דאוקימנא פלוגתייהו במזיק שעבודו ולא אוקימנא בדינא דגרמי, משום דאלים ליה מזיק שעבודו מדינא דגרמי כדאיתא בבבא קמא דאפילו מאן דלא דאין דינא דגרמי במזיק שעבודו של חברו מחייב וכדמוכח בבבא קמא בפרק המניח את הכד [לג, ב] דקאמר שחטו בשרו מותר אמר רב הונא בריה דרב יהושע זאת אומרת המזיק שעבודו של חברו פטור ופריך הא אמרה רבה חדא זימנא השורף שטרותיו של חברו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ומשני אי מהתם הוה אמינא משום דאמר ליה ניירא בעלמא קלאי לך [בנדפס: אבל שחטו בחפר בה בורות קמ"ל] אלמא אף על פי שהיה פוטר בדינא דגרמי במזיק שעבודו הוה דאין לחיובי בתוספות.

עולא אמר מי שחררו רבו שני הקשה הרב רבי אלחנן לאביי דאמר פרק שני דפסחים למפרע הוא גובה היאך יפרש משנה זאת, כרב לא מצי לפרושה שהרי לפי פירוש רב צריך לפרש כדרבא ואביי לית ליה דרבא כדמוכח התם, וכדעולא נמי לא שהרי בשחררו רבו שני קאמר דאינו משוחרר מדינא שהרי יצא עליו שם בן חורין לאביי הוי משוחרר מן הדין כדקאמר התם כיון דמטא זימניה ולא פרעיה איגלאי מילתא דכי אקדיש שפיר אקדיש ושפיר זבין. ונראה לי דודאי כעולא יפרשנה והא דאמרינן התם כי אקדיש מלוה שפיר אקדיש היינו טעמא שאנו רואין כשהגיע הזמן שאינו חפץ לסלקו במטות אלא מנוחה משוקעת בידו וכי האי גוונא דאי דאמר אביי למפרע הוא גובה אבל הכא מיירי בכל ענין אפילו אם הלוה רוצה ליתן לו מעותיו והלה יחזיר לו עבדו דהשתא ליכא למימר למפרע הוא גובה ואפילו הכי קאמר שהוא משוחרר מטעם שהרי יצא עליו שם בן חורין. כך כתוב בתוספות.

העושה שדהו אפותיקי לאחרים ושטפה נהר וכו' כתוב בפירושי הרמב"ן נ"ר פר"ח ז"ל אפותיקי סתם כגון משכנתא וכן כתב רבינו יצחק ז"ל בתשובה. ומשמע שאפותיקי סתם הוא שמשכן לו שדהו לאכול פירות בכדי דמיהן או בנכייתא. והתנו שיהא גובה ממנו לזמן פלוני אם לא פרעו, ומשכונה סתם היא שאין כותב בה גוביינא כלל, וכן פירש הרב אלברג'לוני ז"ל, ומיהו באפותיקי כל זמן שלא שטפה נהר אין לו אלא מאותה שדה עד כאן.

תתרגם שמעתיה דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזה ואבוה דשמואל דאמר גובה משאר נכסים באפותיקי סתם ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.

תניא העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה גובין משאר נכסים כלומר אם מכרה לאחר גובין בעל כרחן משאר נכסים דאמר להו לקוחות הנחנו לכם מקום לגבות ממנו ובאפותיקי סתם הכי [בנדפס: הוא], ומשום הכי קתני גובין משאר נכסים. דאילו באפותיקי מפורש לעולם גובין ממנו ולא משאר נכסים, וכן כתב הרב אלפאסי ז"ל בתשובה וזה לשונו, זו דרבן גמליאל [שמעון בן גמליאל] שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין לאו בהיכא דאמר לה לא יהא לך פרעון אלא מזו דוקא, דהיכי דכתיב ביה כך לא אמרינן דגביא משאר נכסים, אלא באפותיקי סתם דוקא ולדעתו של רבנן גמליאל אף על פי שהוא סתם אינו יכול ליקח ממנו וכו' לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין לכך אין לה לחזור על לוקח אחר.

רבן שמעון בן גמליאל אומר בעל חוב גובה משאר נכסים אבל אשה אינה גובה משאר נכסים. כלומר אין הלוקח יכול לדחותה אצל שאר נכסים אלא אפילו יש שם שאר נכסים גובה ממנו אם תרצה וידה על העליונה רצתה מזה גובה רצתה משאר נכסים גובה וכדתניא בתוספתא דכתובות רבן שמעון בן גמליאל אומר העושה שדהו אפותיקי לכתובת אשה ומכרה לאחר ידה על העליונה רצתה גובה ממנו רצתה גובה משאר נכסים. אבל מלשון רש"י ז"ל נראה שלא פירש כן וזהו לשונו אינה גובה משאר נכסים לפי שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינין כלומר דוקא הטילה אחריות כתובתה על שדה זו ועל מנת כן נשאת ולא שיהו כל נכסיו אחראין לה [בנדפס: וערבאין לכתובתה] ולא תדע על איזה לחזר מי קנה ראשון ומי קנה אחרון לדון עם כל אחד ואחד. על כן נראה דאפותיקי סתם לגבי כתובת אשה כאפותיקי מפורש שמדמי ליה, ואינו גובה משאר נכסים דוקא קתני, וכן כתב הרב אלפאסי בתשובה אפילו מת בעלה של אשה והיה לה אפותיקי סתם בכתובתה אינה חוזרת על לוקח אחרון שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין, עד כאן לשונו. ואינו מחוור, מפני שדברי התוספתא שכתבנו בהפך מזה ומדקתני גובה משאר נכסים ואינה גובה משמע דלכולי עלמא מכורה היא עד שעת גוביינא אלא דרבנן סברי דלעולם בין אשה בין בעל חוב אינן גובין ממנו במקום שיש בני חורין ולרבן שמעון בן גמליאל כתובת אשה גובה ממנה אף במקום שיש בני חורין לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין לדעת איזה לוקח ראשון ואיזה לוקח אחרון. וכן נמי משמע מלשון התוספתא דקתני ידה על העליונה רצתה גובה ממנו רצתה גובה משאר נכסים ואם בטל המקח מיד לרבן שמעון בן גמליאל אין ידה על העליונה שאינה גובה אלא ממנה דכל דשוייה ניהלה אפותיקי כאפותיקי מפורש דמי. ומיהו בירושלמי משמע דלרבן שמעון בן גמליאל בטל הוא מיד ואפילו לשעה אינו מכור דגרסינן התם בפרק אלמנה לכהן גדול והביאו הרב אלפאסי ז"ל כאן בהלכות, רבי יעקב בר אחא אמר בעבדי צאן ברזל פליגון רבי יוחנן אמר מכרן אינן מכורין אמר ליה רבי אלעזר אוכלין בתרומה מכחו ואת אמרת מכרן אינן מכורין וכו' מה פליגין בשמכרן לשעה אבל מכרן לעולם דברי הכל אינן מכורין, או במכרן לעולם אבל במכרן לשעה דברי הכל מכורין נשמעינה מן הדה העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו מכרה הרי זו מכור והלוקח יחוש לעצמו רבן שמעון בן גמליאל אומר לאשה בכתובתה אינה מכורה שלא עלתה על דעת שתהא אשה מחזרת על בתי דינין אמרי אתיא דרבי אלעזר כרבנן דרבי יוחנן כרבן שמעון בן גמליאל הוי כשמכרן לשעה אינן קיימין אבל מכרן לעולם דברי הכל אינן מכורים. אלמא משמע דלרבן שמעון בן גמליאל לאלתר בטל המקח לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין ולטרוף מן הלקוחות. ולפי הירושלמי יש לומר דהא דקאמר רבן שמעון בן גמליאל בברייתא אשה אינה גובה משמע נכסים לישנא דלא דוקא קתני. ומדקאמר תנא קמא גובה משאר נכסים נקט איהו נמי אינה גובה אבל ודאי לרבן שמעון בן גמליאל אינו מכור כלל ובטל מקח מעתה. אלא דלשון התוספתא דקתני ידה על העליונה רצתה גובה ממנו רצתה גובה משאר נכסים קשיא. ועוד דביבמות פרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סו, ב) גבי נכסי צאן ברזל אמרינן המכנסת שום לבעלה רצה הבעל למכור לא ימכור מכר הבעל מוציא מיד הלקוחות, מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה ובא לפני רבן שמעון בן גמליאל ואמר שניהם מוציאין מיד הלקוחות ואוקימנא טעמא התם משום שבח בית אביה. אלמא אי לאו משום שבח בית אביה המקח קיים עד שעת גוביינא כדינא דבעל חוב, ובאפותיקי מאי שבח בית אביה איכא. ואף בזו יש לומר דכיון דייחד לה אותו שדה לנדוניא שהביאה מבית אביה הרי הוא כשדה שהביאה מבית אביה ממש ואית ביה נמי משום שבח בית אביה דעליו נזכר שבח נדוניאתה שהביאה מבית אביה ובירושלמי שכתבנו נמי הוא משוה דין אפותיקי לנכסי צאן ברזל דגרסינן התם בעבדי צאן ברזל פליגין וכו' עד ומה פליגין בשמכרן לעולם אבל בשמכרן לשעה דברי הכל מכורין. נשמעינה מן הדה בעושה שדהו אפותיקי וכו'.

ולענין פסק הלכה כתב רבינו הרב ר' יונה בפרק חזקת דהלכה כרבן שמעון בן גמליאל. והביא ראיה מדתנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל ואוקמה רבה בר רב הונא באותן שלש שדות וסתמן של דברים דין ביטול מקח כבשלשתן על דרך אחד, וכי היכי דבנכסי צאן ברזל דהיינו שדה שכתב לה שום משלו מקחו בטל לאלתר משום שבח בית אביה כדאיתא בכתובות בפרק אלמנה לכהן גדול [שם], הכי נמי באפותיקי דהיינו שדה שכתב לה בכתובתה ושייחד לה בכתובתה מכרו בטל לאלתר, והא דאמרינן בירושלמי מה ראו חכמים לומר בכלים פוחת חומש, שמו דעתה של אשה שהיא רוצה לבלות כליה ולפחות חומש, אמר רבי יוסי הדה אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו, דמשמע דוקא משום האי טעמא, ולא שייך בקרקע, לא היא דכל שכן בקרקע שהיא סומכת עליהן בגביית כתובתה, אבל במטלטלין שאין דעתה עליהן שהרי הם פוחתין והולכין וכלין אימא לא קא משמע לן דמכל מקום רוצה היא לבלותן בעצמה ולפחות חומש משום דשבח בית אביה הוא שתהא משתמשת בכליה, וכשמכרן לשעה נמי כלומר לשנה או לשנתים מסתברא דהילכתא כרבן שמעון בן גמליאל כיון דקאי רבי יוחנן דירושלמי כותיה דרבי יוחנן רביה דרבי אלעזר הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב, אלו הן דבריו. וכתב בשם הר"א [בנדפס: הראב"ד] ז"ל שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל. והרמב"ן נ"ר כתב כאן דלגבי עבדי צאן ברזל קיימא לן כמאן דאמר הדין עמה, וגבי אפותיקי קיימא לן כרבנן ושאני התם משום שבח בית אביה כדמפורש בפרק אלמנה בגמרא דילן, עד כאן. ובפרק אלמנה לכהן גדול כתב דאפילו באפותיקי מפורש המכר קיים עד זמן גביית כתובתה שהרי אם רצה הוא מסלקה בדמים ולאו בעלת דברים דידה הוא עד שתבא לגבות כתובתה, ולא דמיא ליבמה דאמרינן בין ייבם ואחר כך חלק בין חלק ואחר כך ייבם לא עשה כלום, דהתם בנכסי צאן ברזל שלה הם נכסי המת שהרי מכיון שמת ניתנה כתובתה לגבות והרי היא כמכנסת אותם לבעלה בנכסי צאן ברזל, ויש אומרים דבאפותיקי מפורש דוקא המכר בטל מעכשיו. ובמסכת שביעית בירושלמי חלקו בכך דגרסינן התם המשעבד שדה לחבירו והלך ומכרה רב אחא אומר מכורה לשעה רבי יוסי אומר אינה מכורה לשעה חיליה דרבי יוסי מן הדה שור מצוי להבריח שדה אינה מצויה להבריח, הגע עצמך שהיתה מכורה לבעלי זרוע אמר רב אבין מצויין הן בעלי זרוע ליפול. תני הכותב שדהו אפותיקי לכתובה ולבעל חוב בחובו מכרה הרי זו מכורה והלוקח יחוש לעצמו, מתני' בשאמר יהא פרעון מזה מה פליגין בשאמר לא יהא לך פרעון אלא מזו. וכבר הראה פנים רבינו ז"ל דדין אפותיקי ונכסי צאן ברזל שוין בדבר זה ואף באפותיקי יש בו משום שבח בית אביה וכמו שמשוה אותן בירושלמי.

לא דכולי עלמא גזרה שוה עדיפא ושאני הכא דאיכא למיפרך וכו' קשיא לי אם כן שטר בעבדים מנא לן כיון דאיפריכא לה גזירה שוה דלה לה, ויש לומר דעיקר גזירה שוה לא פרכינן דמופנה הוא, והכא לענין יציאה לחצאים קאמר, והכי קאמר הא דאמרת דבשטר כולו ולא חציו משום גזירה שוה [בנדפס: לא] על כרחין גזירה שוה לאו להכין אתיא דהא כסף קיל משטר דעבד יוצא בכסף מה שאין כן באשה, ואם כסף הקל מוציא בעבד לחצאים שטר החמור לא כל שכן הילכך גזירה שוה בצד זה ליתה דהא איכא למיפרך כדאמרן וכאן גלה לך הכתוב שלא באה גזירה שוה להכי. כך נראה לי.

זה שבארנו במשנה בפירוש חציו עבד וחציו בן חורין שהיה של אחד ונטל ממנו מקצת דמיו למדת מדברינו שהמשחרר חצי עבדו קנה דוקא בכסף אבל בשטר אם שחרר חציו או מקצתו הואיל ושייר בקנינו אינו כלום אבל כל שהוא של שנים ושחררו האחד אפי' בשטר קנה שהרי מ"מ לא שייר זה בקנינו וכן בהיה של רבים ושחררו אחד מהם בשטר:

ולענין ביאור זה שאמרו בכאן דברה תורה כלשון בני אדם לומר שבשפחה גמורה הכתוב מדבר תמה הוא היאך עלה על דעתו שבשפחה גמורה יביא אשם ושמא הטעם הואיל ונתיחדה לחירות אלא שלענין פסק אין לנו:

בא"ד והא דשרי חרורי בנתינה ואסירי בשפחה כו' עכ"ל טפי ה"ל להקשות הא דשרי חרורי בממזרת ואסור בשפחה אע"ג דבתרוייהו בממזרת ושפחה איכא קדשות י"ל דניחא ליה טפי כתירוצם דבממזר בהדיא כתיב בקהל ה' וקהל גרים לא אקרי קהל אבל בנתינה לא כתיב בהדיא אלא דילפינן משאר פסולי קהל כמו שכתבו בתירוצם ודו"ק:

בד"ה לא תוהו כו' והא דלא כייפינן בחציה שפחה כו' אלא היכי דנהגי בה כו' עכ"ל ואין להקשות ומאי קושיא דהא אפשר לה לישא ע"ע דמותר בכנענית ובבת חורין דכה"ג הקשו לעיל דהוא ימכור עצמו בע"ע דא"כ משום דנהגי בה מנהג הפקר נמי לא היו כופים את רבה כיון דאפשר לה בע"ע אלא ע"כ דאיירי דאין לרבה עבד עברי ודוקא רבו שרי (ו) למסור לו שפחה כנענית שלו אבל בשפחה כנענית שאינה לרבו של ע"ע אסור בה אבל לעיל ניחא שימכור הוא צד בן חורין שלו למי שיש לו שפחה כנענית ויהיה מותר בה וק"ל:

בד"ה דכ"ע ג"ש עדיפא כו' הכא שאני משום דעיקר שטר מג"ש נפקא לן עכ"ל ומיהו לא בעי למימר דלכ"ע היקשא עדיפא אלא דבהא פליגי אם נימא דהכא ג"ש עדיפא משום דעיקר שטר מג"ש נפקא דלא מסתבר ליה לתלמודא דליכא מאן דפליג בהא דודאי ג"ש עדיפא מה"ט אלא משום דאיכא למפרך כו' וק"ל:

בא"ד לא שרינן אלא הקדשות דאתי מיניה ר"ל דלא שרינן לממזר לישא קדשות אלא בענין קדשות דנולד הוא מינה כגון אשה דלא תפסי בה קדושין דהממזר נולד ג"כ מאשה דלא תפסי בה קדושין אבל לא איסור קדשות דזכר ובהמה ונ"ל למחוק ה' דהקדשות ולגרוס לא שרינן אלא קדשות דאתי מינה וק"ל:

ד"ה לא תוהו וכו' עד וכן משמע קצת בירושלמי וכו' פי' דאפי' בעבר שייך גמי שבת מדאמר שם העבד מהו שישא וכו' ר"ל משום דאינו מצווה במצוה דפריה ורביה דאינו חייב אלא במצות שהאשה חייבת ופשיט לה מהא דתנן יבטל והלא לא נברא העולם וכו' שנאמר לא תוהו בראה ש"מ דאף עבד שייך בשבת וק"ל:

בא"ד ולפי זה בשפחה נמי שייך שבת וכו' היה יכול לומר דבכל אשה שייך נמי שבת אע"ג דלא מיפקדא אפריה ורביה אלא דנקט שפחה משום דבעו לאסוקי בתר הכי והא דלא כפינן בחצי שפחה וכו' וק"ל:

ד"ה דכ"ע ג"ש עדיפא וכו' עד הכא שאני משום דעיקר שטר מג"ש נפקא יש לדקדק קצת א"כ לפי זה אמאי דחיק בגמרא לומר לא דכ"ע ג"ש עדיפא הל"ל לא דכ"ע היקשא עדיף כדאיתא שם בזבחים וטעמא דרבנן הכא דשבקי להיקשא וילפי בג"ש משום דעיקר שטר מג"ש נפקא אלא שיש ליישב דגמרא ס"ל דהמקשה שהקשה לימא בהא קמפלגי וכו' לא היה מתמיה אלא על ר' דשביק ג"ש ויליף היקשא דמשום דהכא מסתברא טפי למילף ג"ש משום דעיקר שטר מג"ש נפקא אבל על רבנן אין מקום לתמוה דפשוט הוא דאע"ג דבעלמא מסתבר טפי למילף היקשא הכא מסתבר טפי למילף ג"ש כדאמרינן ולכך ודאי ארבי הוא קא מתמה ולכך השיב התרצן לא דכ"ע ג"ש עדיפא הכא ואפי' ר' היה מודה בזה אלא משום דאיכא למיפרך אג"ש ולכך שביק רבי ג"ש ויליף היקשא:

תוספות בד"ה לא תוהו כו' והר"י בר' מרדכי מפרש כו' עד סוף הדיבור. ונראה מפירושו דפשיטא להו דעבד ושפחה אין מצווין על פ"ו כיון דקיי"ל דנשים לא מיפקדו וכל מצוה שאין אשה חייבת אין העבד חייב דגמרינן לה לה מאשה ולכך הוצרכו לפרש הירושלמי דאמר עבדי' מיפקדו היינו לשבת יצרה ומש"ה פשיטא להו דשפחה נמי מיפקדא אלשבת יצרה דעבד ושפחה שווין למצות וממילא דלפ"ז ע"כ פשיטא דאשה בת ישראל מיפקדא אלשבת יצרה ולענ"ד אף שאיני כדאי להשיב קשה בעיני לומר כן דלא אישתמיט בכולא תלמודא לומר דנשים מיפקדו אפ"ו משום לשבת יצרה ואדרבא לקמן בפירקין ובסוף פרק הבא על יבמתו מקשה הש"ס בפשיטות אמ"ד נשים לא מיפקדו מההיא דח"ש וחב"ח שכפו את רבה ואי ס"ד דאלשבת יצרה כ"ע מודו דמיפקדו לא הוי מקשה הש"ס בפשיטות ומ"ש התוס' ליישב כאן נראה דוחק. ולולא דבריהם היה נ"ל דלמאי דקי"ל נשים לא מיפקדו היינו לגמרי וממילא דשפחה פשיטא דלא מיפקדא כלל. אבל עבד י"ל דכ"ע מודו דמיפקד אפ"ו ולא שייך למילף בג"ש דלה לה מאשה אלא בדבר שהוא מגזירת הכתוב אבל מידי דתליא בסברא לא שייך למילף מאשה כדאשכחן דאע"ג דעיקר שחרור לא ילפינן אלא מג"ש דלה לה מאשה אפ"ה אשכחן שעבד יכול להשתחרר ע"י קבלת שטר שחרור ע"י אחרים משא"כ באשה והיינו משום דאזלינן בתר סברא דבאשה חוב הוא לה משא"כ בעבד זכות הוא וטובא אשכחן כה"ג וכן לענין מצות אשכחן דעבד חייב למול אע"ג דלא שייך באשה וא"כ ה"נ הא דאיתתא לא מיפקדא היינו משום דאיש דרכו לכבש ואשה אין דרכה לכבש ודרך האיש לחזור על אשה וא"כ מה"ט נראה דעבד דבר כיבוש הוא ודרכו לחזור על אשה ממילא דמחייב וכדאשכחן נמי לענין השחתת זקן דאף ע"ג דאשה אינה מצווה אפ"ה עבד מוזהר עליה כדאיתא בי"ד סימן ק"ע ועוד שהתוס' עצמם כתבו בסנהדרין דף ל"ט דכל מי שהוא מצווה על עשה דפ"ו שייך גביה וא"ת דהשחתת זרע ע"ש נמצא דלפ"ז מילתא דפשיטא היא שהעבד מצווה על השחתת זרע דלענין ל"ת הושווה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה אלא דלא שייך השחתת זרע לענין נשים אבל בעבד פשיטא דשייך בל"ת דהשחתת זרע וא"כ ע"כ שייך נמי בעשה דפ"ו דהא בהא תליא כמו שכתבו התוס' שם כנ"ל וצ"ע ודו"ק:

גמרא אמר רבה מחלוקת בשטר וקשיא לי היאך אפשר לשחרר חצי עבדו בשטר מי מקבל השחרור דע"י קבלת עצמו של העבד א"א דכיון דחצי גופו קנוי לרבו א"כ הא אגיד גביה ולא שייך לומר גיטו וידו באין כא' ואין זה שחרור וע"י קבלת אחרים שלא מדעתו א"א דנהי דקיי"ל על ידי אחרים שלא מדעתו והיינו כשמשחררו לגמרי דזכות הוא לו משא"כ בחציו ע"כ חוב הוא לו כיון דאסור בשפחה ואסור בב"ח וכל היכא דאיכא צד חוב לא מצי לשחרר ע"י אחרים כמבואר לעיל דף י"ג ועיין שם בחידושינו ול"ל שמשחררו ע"י אחרים מדעת העבד דא"כ היינו מתורת שליחות כמו באשה שאינה מתגרשת ע"י אחרים אלא כשעשאה שליח קבלה והיינו מה"ט דחוב הוא לה וא"כ קשה תפשוט הא דאיבעיא ליה לרבה בפ"ק דקידושין דף כ"ג עבד לרשב"א מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מי אמרינן כל מאי דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי ומאי קמיבעיא ליה לרבה הא איהו גופא מוקי הכא האי ברייתא דמשחרר חצי עבדו היינו בשטר ולמאי דפרישית ע"כ דאיהו לא מצי לקבל ושליח מצי משוי ויש ליישב בדוחק דמימרא דרבה הכא היינו לבתר דאיפשטא האיבעיא דהתם מסברא דעבד מיהא שייך בתורת שחרור כדמסיק שם אבל אי לאו דפשיט מסברא ע"כ היה צ"ל דפלוגתא דרבי ורבנן הכא היינו בכסף כאוקימתיה דרב יוסף ועדיין צ"ע ודו"ק:

שם אבל בכסף ד"ה קנה פדויה ואינה פדויה וקשיא לי טובא דאכתי בכסף גופא מנ"ל דקנה לחצאין דילמא הא דכתיב פדויה ואינה פדויה היינו בשפחה של ב' שותפין דמסקינן לקמן דאפילו אליבא דרב יוסף כ"ע מודו דמהני וכ"ש דלרבא איכא לאוקמי נמי בשחרר חציה ומכר או נתן במתנה חציה דכ"ע מודו דמהני אבל בשחרר חציה והניח חציה לעולם דבכסף נמי לא מהני ול"ל דלהנך לא צריך קרא דוהפדה לא נפדתה דפשיטא לן מסברא דמהני הא ליתא דהא קרא לאו להכי לחוד אתא לאשמעינן דמהני אלא עיקר פשטא דקרא אתי לאשמעי' דין אשם שפחה חרופה דלא משכחת אלא בח"ש וחציה ב"ח ולעולם בשפחה של ב' שותפין איירי מיהו לרבי דאית ליה הקישא איכא למימר דעיקר הקישא משמע ליה דאתי להכי וא"כ ע"כ דלגמרי מהני בין בכסף בין בשטר דאי בשני שותפין לא איצטריך הקישא אבל לרבנן דרבי קשה ותו קשיא לי טובא כיון דרבנן ורבי מודו דבכסף מהני ובהכי משמע להו קרא דוהפדה לא נפדתה אלמא דסברי כר' עקיבא בכריתות ומייתי לקמן בשמעתין דאיזוהי שפחה חרופה חציה שפחה וחב"ח וא"כ היאך קאמרי רבנן דבשטר לא מהני שיחרור חציו דא"כ פשטא דקרא היאך מפרשו דהא כתיב להדיא או חופשה לא ניתן לה וע"כ איירי בשטר דמהכא נפקא להו מג"ש דלה לה מאשה וממילא דע"כ איירי שנשתחרר חציה בשטר והא דקאמר לא ניתן לה היינו על חציה השני דאי כשלא נשתחררה לגמרי בשטר א"כ היא שפחה גמורה ואין זו שפחה חרופה ודוחק לומר דתלתא תנאי היא ורבנן דהכא סברי דשייך שפחה חרופה בחצי שפחה ע"י כסף או בשפחה גמורה שלא נשתחררה כלל והיינו או חופשה לא ניתן לה אלא דלא אשכחן שום מפרש או פוסק שסובר כן אלא כר"ע קי"ל דדוקא חציה שפחה וחב"ח הוי שפחה חרופה וכ"ש שיש להקשות כן אליבא דרב יוסף דאמר מחלוקת בכסף ומפ' דרבנן סברי דוהפדה לא נפדתה דברה תורה כלשון בני אדם ואמאי לא קאמר בפשיטות דוהפדה לא נפדתה מוקי רבנן בשפחה של שני שותפין דכ"ע מודו כדמסקינן לקמן ולכאורה היה נ"ל ליישב דס"ל לר' יוסף דאי הוו מוקי רבנן בשפחה של ב' שותפין והפדה לא נפדתה בח"ש ממילא הוי סברי נמי דהקישא דאו חופשה לא ניתן נמי איירי בכה"ג וממילא דלא מיתוקמא בשל שותפין דא"כ הקישא ל"ל וסובר ר"י דכ"ע הקישא עדיף וא"כ ע"כ מדלא ילפינן הקישא סובר ר"י דהיינו משום דוהפדה לא נפדתה נמי לא מוקי לה כלל בח"ש אלא בשפחה גמורה כרבי ישמעאל לקמן אלא דלפ"ז קשה יותר א"כ עכשיו נמי דמוקי בשפחה גמורה פשטא דקרא דאו חופשה היאך מפרשו דהא ע"כ איירי קרא שלא נשתחררה כלל לא ע"י כסף ולא ע"י שטר דא"כ הו"ל למכתב והפדה לא נפדתה וחופשה לא ניתן לה ומאי או דכתב קרא אבל למאי דמוקי בח"ש א"ש דה"ק קרא והפדה לא נפדתה שהיא ח"ש ע"י כסף או חופשה לא ניתן והיינו שלא נשתחררה ע"י שטר אלא חציה בלבד והא דלא קשיא ליה בפשיטות ארבי ישמעאל דקאמר להדיא בשפחה גמורה הכתוב מדבר וד"ת כלשון בני אדם אם כן מאי או חופשה דכתיב דאיכא למימר דסובר כר"ש דאמר לעיל דכסף אינו גומר לענין איסור אלא לענין ממון בלבד וא"כ הכי מפרש קרא והפדה לא נפדתה שלא נפדית כלל בכסף לענין הפקעת ממון או אף שניפדית בכסף והופקע שיעבודה אלא דחופשה לא ניתן לה והיינו שטר שחרור שמפקיע האיסור ובתרוייהו אמר קרא דהויא שפחה חרופה בין שהיא שפחה גמורה לממון ואיסור ובין שהיא מופקעת משעבוד והיא שפחה לענין איסור שבה אלא לרב יוסף דסבירא ליה דמשמע כסף לד"ה קנה אף לענין איסור ובחצייה קמיפלגי א"כ הדרא קושיא לדוכתא פשטא דקרא היאך מפרש ליה והנלע"ד ליישב על ראשון ראשון דלרבה אליבא דרבנן כיון דמשמע להו נמי דוהפדה לא נפדתה איירי מיהא בחציה שפחה וחב"ח דוקא ממילא דסיפא דקרא דכתיב או חופשה לא ניתן לה היינו נמי בחציה שפחה וחב"ח ומוקי לה בשטר ובשפחה של שני שותפין והא דלא מוקי נמי בכה"ג בכסף בשל שני שותפין היינו משום דפשיטא ליה לרבה כיון דגלי קרא דאשכחן ח"ש בשל ב' שותפין וכן בשחרר חציה ומכר חציה אלמא דהא דילפינן מאשה דלא מהני לחצאין לאו בכל גווני ילפינן אלא דוקא מאי דשייך באשה לאפוקי שותפין או שחרר חציו ומכר חציו כיון דלא שייכי באשה לא ילפינן שחרור מגט ואם כן כ"ש דמה"ט גופא פשיטא ליה לרבה דכסף כיון דלא שייך כלל באשה שהרי אינה מתגרשת בכסף א"כ לא שייך למילף מיניה שחרור וממילא דבכל ענין מהני בכסף אף בשחרר חציה והניח חציה כנ"ל נכון אליבא דרבה משא"כ לר"י לית ליה האי סברא אלא משום דסובר דהיקשא עדיף א"כ אי הוי איירי קרא דוהפדה לא נפדתה בח"ש ממילא דע"כ הוי מוקי לענין שטר נמי בח"ש ומדלא ס"ל לרבנן הכי אלמא דקרא לדידהו לאו בח"ש איירי אלא ד"ת כלשון בני אדם והא דכתיב וחופשה לא ניתן לה נ"ל שיש ליישב בדוחק לפי מאי דקי"ל דבכסף אין יוצא לחירות אלא בדאקני ליה אחר מנה וא"ל ע"מ שתצא לחירות וא"כ נראה דהיכא דלא א"ל בהאי לישנא דחירות אלא ע"מ להפקיעך משעבוד לא מהני כלל לענין איסור אלא לענין הפקעת ממון וא"כ קרא ה"ק והפדה לא נפדתה כלל אף לענין שעבוד או חופשה לא ניתן פי' אף שנפדית לענין ממון אלא שלא חופשה לענין איסור הוי נמי שפחה חרופה כנ"ל ועדיין צ"ע:

תוספות בד"ה מה לאשה אע"ג דג"ש מופנית היא כו' עכ"ל כבר כתבתי בפ"ק דקשיא לי הי מינייהו מופנה דהא לה דאשה ודאי לא מופנה דדרשינן לה לשמה וא"כ האי דעבד נמי מנ"ל דמופנה דלמא ה"נ מיבעיא ליה למילף לה לשמה לענין שטר השיחרור ונהי דגבי אשה תרי לה כתיבי הא איצטריך נמי דדרשינן לה ולא לה ולחברתה. מיהו יש ליישב דאדרבה כיון דבאשה תרי לה כתיבי והכא חדא גבי שפחה וא"כ אכתי לא ידעינן האי לה למאי אתא אי לענין לשמה או למעט לה ולחברתה והי מינייהו מפקת אכתי לא ידעינן אע"כ דאגז"ש סמיך ועוד יש לומר דלא שייך למידרש לה דשפחה לענין לשמה או למעוטי לה ולחברתה דהא פשטא דקרא גופא לא משמע שטר שחרור אע"כ דאגז"ש סמיך וק"ל:

גמ' לימא תהוי תיובתא כעין זה סוכה דף ד ע"ב וש"נ: