מסכת גיטין דף ל״ה עמוד ב׳

ושמנום בחמשה מנה הביאתם לפנינו ושמנו דמיהן חמשה מנה:

גט יבמין הוה יבמה היה זה שנתן לה גט לפוסלה על האחין והיא באה לגבות כתובה מנכסי בעלה הראשון שנתארמלה הימנו:

לא שנו דגביא בהדרה:

אלא בשלא ניסת לאחר בשעת גביית כתובה:

דמיפר לה בעל והיא סומכת על כך ונודרת וגובה על שקר:

בקודמין בנדרים שקדמו לנשואין:

צריך לפרט את הנדר הנשאל לחכם על נדרו צריך לפרט היאך נדר הנדר הזה וכי מפרטה קמיה דליתומים נדרה וכך נדרה אם נהניתי מכתובתי כלום לא שרו לה:

ברבים נודרת בפני עשרה וקסבר נדר שהודר ברבים אין לו הפרה:

גט יבמין הוה פי' בקונטרס שנתן לה גט לפוסלה על האחין וכתובתה על נכסי בעלה הראשון וקשה דלא היה להם להזכיר גט דלא ניתנה כתובה ליגבות עד שתחלוץ והיה להם לכתוב שחלצה ואמר ר"י גט יבמין הוה דלאחר שנתייבמה גרשה היבם וכתובתה על נכסי בעלה הראשון ומוריא היתירא משום דקא טרחה קמי אחיו:

אבל נשאת אין מדירין אותה וא"ת וידורוה שלא תאכל ככר זה אם נהנית משל בעלה ותאכל לאלתר בפנינו וכן קשה בסמוך דפריך וליחוש דלמא אזלה לגבי חכם ושרי לה ולרבי אליעזר דאמר בפרק נערה המאורסה (נדרים דף עה. ודף. עו.) שיכול להפר כל נדרים שעתידה לידור אתי שפיר דאיכא למיחש שמא כבר הפר לה כל מה שעתידה לידור אבל לשאר תנאי קשה וי"ל שאינה חוששת אלא בנדר שעל ידה היא עומדת באיסור כל ימיה וא"ת ונדירה בפני בעלה ויאמר לה קיים ליכי דאז אין יכול להפר כדאמר. בפ' נערה המאורסה (נדרים דף עט.) וי"ל דחיישינן שמא יפר. לה בלחש קודם שיאמר קיים ליכי וא"ת וידירוה על דעת רבים דאין לו הפרה כדאמר אמימר לקמן וי"ל דלענין נדרי אשתו אין לחלק בין ברבים בין על דעת רבים וכיון דלרב הונא ברבים יש לה הפרה ה"ה על דעת רבים דכיון שאינה תלויה בדעתה דיכול להפר אפילו בלא חרטה כך יכול להפר בלא דעת רבים וכי פריך ודלמא אזלה לגבי חכם ושרי לה הוה מצי לשנויי דמדרינן לה על דעת רבים אלא דבלאו הכי משני שפיר ועי"ל דרב הונא לית ליה דאמימר והא דאמר אמימר אפי' למאן דאמר יש לו הפרה לא קאי ארב הונא אלא אדרבנן דרבי יהודה דמתניתין דתנן (לקמן גיטין דף מה:). ר' יהודה אומר. כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר משום פריצותא שנדרה נדר שאין לו הפרה ושלא ידעו בו רבים יחזיר דלא חייש לקלקולא ורבנן פליגי ואמרי לא יחזיר משום קלקולא ולא מפלגי בין ידעו רבים ללא ידעו בו רבים אלמא יש לו הפרה וכן משמע התם דקאמר לרבנן אטו התם מי חייל עלייהו שבועה כלל משמע דלרבנן יש לו הפרה וא"ת לאמימר והא על דעת רבים אין לו הפרה א"כ ע"כ לא בכל ענין אמרי רבנן דלא יחזיר דבעל דעת רבים ליכא קלקולא א"כ ברבים נמי מנא ליה דסברי דיש לו הפרה וי"ל דברבים שהזכיר רבי יהודה אם איתא דלרבנן אין לו הפרה הוו להו לרבנן לפרושי ולחלק ולומר איפכא מדר' יהודה אבל בעל דעת רבים אין לחוש דלא איירי בה רבנן דר' יהודה נמי לא הזכיר על דעת רבים ועוד דבעל דעת רבים לא פסיקא להו לרבנן למתני דיחזיר דלפעמים יש היתר בעל דעת רבים כגון מדעתם של אותם רבים או לדבר מצוה ואיכא קלקולא אבל ברבים אם איתא דאין לו הפרה הוי להו למתני דיחזיר דמילתא דפסיקא היא דבשום ענין אין לו הפרה למ"ד אין לו הפרה לא שנא לדבר מצוה ולא שנא לדבר הרשות תדע דמעשה גבעונים לדבר מצוה היה:

ליחוש דלמא אזלה לגבי חכם ושרי לה משמע דאדרב הונא פריך אבל אי לאו דרב הונא לא הוה קשיא ליה אמתני' ולמאי דפרישית דרב הונא פליג אאמימר אתי שפיר דאמתני' ליכא למיפרך דהא איכא למימר דמדרינן לה על דעת רבים אבל לרב הונא לא מצי לשנויי הכי אבל למאי דפי' דגבי חכם מודה רב הונא דאין לו הפרה בלא רב הונא הוה מצי למיפרך אמתני' וי"ל דלא מצי למיפרך אמתני' בלא רב הונא דאיכא למימר שנדיר אותה על זה הככר ותאכל לאלתר בפנינו אבל לרב הונא דקאמר ניסת אין מדירין אותה ואין מועיל להדירה על הככר שאינה חוששת כיון דאינה באיסור כל ימיה כי לא ניסת נמי ניחוש דלמא אזלה לגבי חכם ושרי לה וא"ת בין חכם בין בעל איך יכולין להפר שלא בפני היתומים הא אמרי' בנדרים בפ' ר"א (נדרים דף סה.) דהמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו ויליף ממשה וצדקיהו במדין נדרת במדין לך והתיר נדרך וי"ל דבדיעבד אם הפר מופר תדע מדסמיך צדקיהו שהיה חסיד גמור על מה שהתירו לו סנהדרין שלא בפני נבוכדנצר ועוד דטעם דאין מתירין לו אלא בפניו מפרש בירושלמי דנדרים דאמר התם בפ' השותפין המודר הנאה מחבירו בפניו אין נשאל אלא בפניו שלא בפניו נשאל בין בפניו בין שלא בפניו ר' יוחנן אמר מפני הבושה ור' יהושע בן לוי אמר מפני החשד ואתא הדא פלוגתא כהלין פלוגתא דתניא יום הכפורים צריך לפרט את מעשיו דברי ר' יהודה בן בתירא ר"ע אומר אין צריך לפרט את מעשיו פי' מפני הבושה שנתבייש לפניו במה שנדר הנאה ממנו וכן מפרט מעשיו כדי שיתבייש מחטאיו ומ"ד מפני החשד פי' שלא יחשדוהו שעבר על נדרו ולכך נמי לא יפרט מעשיו שלא יחשדוהו בשאר עבירות והשתא ניחא הכא דלא שייך לא בושה ולא חשד דלא ידעי אם קבלה כלום מכתובתה והא דיליף ממשה וצדקיהו היינו כר' יהושע בן לוי דהתם מפני החשד איכא מפני בושה ליכא:

קסבר צריך לפרט את הנדר בירושלמי משמע דהכי קיימא לן דההוא דאתא קמיה דר' בון אמר ליה התיר לי נדרי אמר ליה מאי נדרת א"ל נדרית דלא מרווחנא אמר ליה וכי עבדין כדין אמר ליה לצחק בקוביא קאמינא אמר ליה ברוך שבחר בדברי חכמים שאמרו צריך לפרט את הנדר דאי לאו דפרטת לנדר התרתיהו לך וא"ת בפ' שום היתומין (ערכין דף כג) גבי מקדיש נכסיו והי' עליו כתובה (ובעל חוב) דקאמר ר' אליעזר כשהוא מגרשה ידור הנאה ור' יהושע אומר אינו צריך ומפרש דפליגי בנדר שהודר ברבים דרבי אליעזר סבר דאין לו הפרה ור' יהושע סבר יש לו הפרה ואינו צריך דקאמר היינו דאינו מועיל וא"כ תקשי כדפריך התם לעיל לימא רב הונא כתנאי אמר לשמעתיה דכיון דרב הונא סבר צריך לפרט אמאי אינו מועיל וא"כ הא דרב הונא דצריך לפרט הויא כתנאי ומיהו לא קיימא התם מסקנא הכי:

תנן הנושא נשים כו' ה"ה דמצי למיפרך ממתניתין דהכא:

ותני עלה נודר ועובד יורש ומגרש קשה לר"י דאמאי הוצרך לאתויי ותני עלה לפרוך ממתניתין גופיה דקתני פסול עד שידור הנאה ואי אמרת אין צריך לפרט הנדר ליחוש דלמא כו' ונראה לי דאמתניתין הוה מצי למימר דפסול מלעבוד אפי' גרשה עד שידור הנאה שלא יקח לעולם נשים פסולות יותר. ולכך לא שייך למיפרך ליחוש דלמא כו' כיון דכבר גירש תו ליכא למיחש דלמא ישאל על נדרו כדי ליקח נשים פסולות אבל הא דתני ועובד ומגרש פריך שפיר כיון דעדיין לא גרשה יש לחוש דלמא אזל לגבי חכם ושרי ליה ולא יגרש:

הא ד אמר רב נחמן אפילו נשאת דמדרינן לה על דעת רבים [במקור: ברבים]. נראה לי דרב נחמן לא כשנשאת דוקא הוא דקאמר דמדרינן לה על דעת רבים אלא משום דמדרינן כולהו על דעת רבים קאמר, דהא אית ליה לרב נחמן בסמוך דאין צריך לפרוט את הנדר וכיון שכן אי לא מדרינן ברבים אפילו קודם שתנשא איכא למיחש דילמא אזלה לגבי חכם ושרי לה. דאין צריך לפרוט את הנדר. כל הקטע הזה אין בכת"י.

תנאי היא איכא למאן דאמר אין לו הפרה ואיכא למאן דאמר דיש לו הפרה. דאיכא דקשיא לה אמאי לא פריק ליה [רב הונא] דמדרינן לה על דעת רבים. ויש מתרצים דרב הונא סבירא ליה דבין ברבים בין על דעת רבים יש לו הפרה והא דאמר אמימר לקמן במסוך (גיטין לו, א) אפילו למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו הפרה, על דעת רבים אין לו הפרה, לא אפלוגתא דאמוראי קאי אלא אפלוגתא דתנאי דמתניתין דהמוציא את אשתו משום נדר. וכן פירש רש"י ז"ל לקמן. ויש מי שתירץ דלרב הונא כשם שהבעל מפר נדרי אשתו שנדרה ברבים כך הוא מפר נדרים שנדרה על דעת רבים, ויש מי שאומר דאפילו למאן דאמר דאית ליה דאין הבעל מפר נדר שהודר ברבים מודה הוא בעל דעת רבים שהוא מפר דלא אמרו על דעת רבים אין לו הפרה אלא בחכם אבל בבעל לא [בנדפס: משום דהיתר שעל ידי חכם אינו ניתר אלא על ידי פתחים ועל דעת רבים אין לו פתחים דפתחו של זה אינו כפתחו של זה אבל הפרת הבעל שאין צריך פתחים אלא] משום דרב פנחס דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, וזו כשנדרה על דעת רבים ובלבד שירצה בעלה קא אמרת. אבל נדר שהודר ברבים טעמא אחרינא הוא, משום דכל מילתא דמיתעבדא באפי תלתא אלים טפי ולא יכול חכם למישלפיה והוא הדין לבעל [בנדפס: ונראה לי דהיינו דכי אקשינן בסמוך ממתניתין דכהן הנושא נשים בעבירה שנודר על ידי חכם, אסיקנא מאן דאמר נדר שהודר ברבים מאי איכא למימר, דמדרינן ליה על דעת רבים, ולא מקשינן ומסקינן הכי, הכא גבי אלמנה שנשאת, משום דלגבי הפרת הבעל לא שייך נדר שהודר על דעת רבים]. ויש מקשים עוד היכי חיישינן דילמא מפר להחכם ודילמא מפר לה בעל, והא קיימא לן דהנודר לחברו אין מתירין לו אלא בפניו וכדאיתא בנדרים פרק רבי אליעזר (נדרים סה, א) במדין נדרת לך והתר נדרך במדין. ויש מתרצין דהיינו דוקא לכתחילה דאין מתירין אלא בפניו אבל דיעבד אם התירוהו מותר. ותדע מדסמך צדקיהו על מה שהתירו לו סנהדרי גדולה שלא בפני נבוכדנצר כדאיתא בנדרים (סה, א) וכטעמא דפרישו בירושלמי דמה שאין מתירין אלא בפניו מפני הבושה ומפני החשד, ואם כן לכתחילה צריך אבל דיעבד מותר, זו היא דעת רבינו תם ז"ל. והראב"ד ז"ל השיב עליו מדאמרינן בנדרים גבי צדקיהו שהתיר לו שלא בפניו של נבוכדנצר דהיינו דכתיב אם לא אלתי אשר בזה ובריתי אשר הפר ונתתיו בראשו. ואם בדיעבד מותר הרי לא בזה ולא הפר והם שהתירו לו פשעו. ויש לומר דכיון שיש חילול השם, הוא והם פשעו, ויש מי שתירץ דלא אמר אלא במודר הנאה מחברו או שנשבע להנאתו כגון שבועתו של צדקיהו לנבוכדנצר ונדרו של משה ליתרו, אבל כאן מה הנאה יש ליתומים באיסורה ומה צורך יש להם בכך, דהא מכיון שנשבעה נשבעה ואפילו באה להחזיר להם הממון איסורה במקומה עומד, לפיכך מתירין לה אפילו שלא בפניהם. וכתב הרמב"ן נ"ר דיש מי שגורס המודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו. והכי איתא בתוספתא ובירושלמי, ולפי גירסא זו, הכא ודאי לא קשיא דפעמים שהיתומים קטנים או שאינם שם ונודרת שלא בפניהם, עד כאן. אבל בתוספות הקשו כיון דאין מתירין אלא בפניו היכי דייק רבי יהודה לקמן (גיטין מו, א) דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה מדכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה, דדילמא התם משום דאין מתירין אלא בפניו הוא כלומר בפניו וברצונו. ותירץ רבינו תם ז"ל דלא אמרו אין מתירין אלא בנדר שנדר מחמת טובה שעשה לו מי שנדר לו דומיא דמשה שנתן לו יתרו את צפורה בתו מחמת נדרו וכן צדקיהו שהיה מסור ביד נבוכדנצר להריגה וניצל ממנו מחמת נדרו, אבל מי שנדר מדעתו שלא קבל טובה ממנו מתירין שלא בפניו, ודייק לה מדאמרינן בסוטה פרק ואלו נאמרין (סוטה לו, ב) דקאמר ליה יוסף לפרעה אבי השביעני לאמר, ואמר ליה פרעה אתשיל אשבועתך, אלמא יכול היה להתירו שלא בפני יעקב.

איבעי להו צריך לפרוט את הנדר או אינו צריך לפרוט את הנדר רב פפא אמר צריך ורב נחמן אמר אינו צריך. ולא איפשיטא. ומיהו קיימא לן דצריך כפשטא דמתניתין דכהן הנושא נשים בעבירה. ועוד דהוה להו רב פפא ורב הונא רבים לגבי רב נחמן, וקיימא לן כוותייהו, ואפילו בדיעבד אינו מותר וכדמשמע מטעמיה דרב נחמן דאמר ואי אמרת צריך זימנין דגאיז ליה לדבוריה וחכם מאי דשמע מפר, אלמא למאן דאית ליה צריך, היתרו אינו מותר.

כבר ביארנו במשנה שאם נשאת אין כופין את היתומים בכלום שאף הם אומרין אין רצוננו להשביעה והדרה אין לה מקום שהרי הבעל יפר ושמא תאמר נדירה ונאכילה לאלתר ואם היא אוכלת נגבה לה שהרי אינה בטוחה שתהא נתרת למפרע דהא בעל מיגז גייז ואינו עוקר מעיקרו אין זה כלום שאין רצונם בהדרת איסור שעה ושמא תעבור לשעתה ואחר כך מיפר לה בעל אלא שהם מדירים אותה לעמוד באיסור כל ימיה ועוד שכל הנודרת על דעת בעלה נודרת ואוכלת מעכשו על סמך הפרת הבעל ואע"ג דמ"מ הואיל ובעל מיגז גייז איסורא איכא ולוקה מ"מ היא סומכת בכך ושמא תאמר אף בלא נשאת מה הועלנו ותנשא ויפר לה בעלה אין זה כלום שאין הבעל מיפר בקודמין ר"ל בנדרים שקדמו לה קודם שתנשא לו ואפילו נתארסה אין אביה ובעלה מפירין שהרי אלמנה היא בשעת הנדר ואין אב וארוס מפירין באלמנה ושמא תאמר נחוש שמא תלך אצל חכם ויתירנה וכל שכן שאין לומר בה שנטעימה לאלתר שהרי היא בטוחה על היתרו דהא חכם מעקרי עקר ונמצאת מותרת למפרע מ"מ הלכה קבועה צריך לפרוט את הנדר כלומר שצריך לחכם שיחקור על מה נדרה וכל שרואה שנדרה הערמה לחוב לאחרים אינו מתירה וכן שאם רואה שנדרה לפני יתומים אין מתירין לה אלא בפניהם וא"ת שתשקר אף הוא מודיעה שאין הנדר ניתר אלא על סמך מה שפירטה שנדרה עליו ולפי מה שפירשנו אין צריך במה שהקשו בחדושין מה הוצרך לבא מטעם צריך לפרוט והא מדיתמי אדרוה אין מתירין אלא בפניהם והרי לשיטתנו היא היא:

אלא שיש מתרצים בה דרכים אחרים שאע"פ שאין אנו צריכים להם מצד תירוץ הקושיא צריכים אנו לכתבם לידע מהם עקר בדין זה ר"ל במה שאמרו שהמודר הנאה מחברו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו והוא שאחרוני הרבנים תירצו דאין מתירין אלא בפניו לכתחלה הוא הא דיעבד הותר שאם לא כן היאך עבר צדקיהו על שבועתו והענין הוא שצדקיהו מצא לנבוכדנצר שהיה אוכל ארנבת חיה והשביעו שלא יגלהו והלך וגלה בא נבוכדנצר ושאל לחכמים המודר מחברו בפניו ר"ל שהדירו חברו על איזה דבר מתירין לו שלא בפניו או לא אמרו ליה לא הלך ונקר את עיניו של צדקיהו ואם דיעבד אינו מותר היאך עבר צדקיהו על שבועתו ואע"פ שכתוב עליו ביחזקאל אם לא את אלתי אשר בזה מ"מ איפשר שעל חלול השם אמר כן שהרי נבוכדנצר לא היה יודע בהיתר שבועה ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שאף בדיעבד לא הותר וזהו שנאמר עליו אלתי אשר בזה אלא שאני תמה א"כ היאך התירוהו ואיפשר מפני שכגון זו של נבוכדנצר אינו בדין שלא בפניו שהרי אף הוא מוזהר על אבר מן החי ואף בישראל היו יכולים להתירו ואדרבה ראוי לכך כדי לפרסמו ואע"פ שאמרו עליהם כבשו פניהם בקרקע לא מפני שטעו אלא שלא רצו לומר לו שמתוך שראוי לפרסמו הותר להם להתירו ומ"מ לדבריהם הדרא קושיין אלא שהם מתרצים בה כן דדוקא משום דצריך לפרוט וכל שהוא מכיר בדבר זוכה ליתומים ואינו מתירה הא מטעם שאין מתירין אלא בפניו ליכא שאין הטעם אלא מפני הבושה והחשד ובזו אין כאן חשש בושה וחשד שאם יראוה היתומים אוכלת אינם חושדים אותה אלא שאומרים לא נהנית מכתבתה ומתוך כך אוכלת ויש מפרשים שלא נאמר שלא להתיר אלא בפניו אלא במדיר להנאתו כגון נבוכדנצר שכל שיעבור צדקיה על שבועתו הוא מזיק לנבוכדנצר וכן נדרו של משה ליתרו דאמר ליה במדין נדרת כו' כמו שכתבנו בשלישי של שבועות אבל בזו אין אסור הפירות עליה מועיל ליתומים ויש מתרצין שבכאן ביתומים קטנים עסקינן ובנודרת שלא בפניהם היא וכל שנודר שלא בפניו מתירין בין בפניו בין שלא בפניו שאין הגירסא אלא המודר הנאה מחברו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו ומכל מקום יש גורסין המודר הנאה מחברו אין מתירין אלו לו אלא בפניו ור"ל אפי' הודר שלא בפניו ואין הדברים נראין:

וזה שאמרנו אין מתירין אלא בפניו אם לכתחילה אם אפי' בדיעבד מר כדאית ליה ומר כדאית ליה מ"מ כל שבפניו מתירין לו אף על כרחו של מדיר אם הדבר ראוי לכך שלא נאמר אלא מפני הבושה והחשד ומפני חלול השם וכן הוא בתלמוד המערב כלומר שכשרואהו המדיר עובר על שבועתו יחשדנו ויביישנו ואיכא חלול השם ומשהיתרוהו בפניו בטלו כלם אע"פ שעל כרחו הותר ומעתה אף שלא בפניו מתירין לו בהודעה למדיר ויש חולקין באלו אלא שהדעת מכרעת לומר כן וכן ראיה לזה מדר' יהודה מ"ו א' דמוכח דברבים אין לו הפרה מגבעונים ומשום דלא איתשילו אשבועתייהו ואם איתה נימא דהאי דלא איתשילו מפני שאין מתירין אלא מדעתם וכן צריך שתדע שזה שאמרו אין מתירין לו אלא בפניו פירושו על ידי חכם אבל בעל מיפר אף שלא בפניו התורה זכתהו ואם בפניו אם שלא בפניו אין לנו והיינו דקאמר דנשאת אין מדירין אותה דמיפר לה בעל ולא שאל בה שהרי אינו מתיר אלא בפניו שאין הבעל בדין זה:

ואחר שכתבנו מה שבידינו מענין המדיר את חבירו בפניו נשוב לענין מה שאמרו בנשאת שאין מדירין אותה שלדעת האומר הנודר ברבים אין לו הפרה אף בנשאת מדירין אותה וברבים ונחלקו במנין רבים אלו בסוף הפרק רב נחמן אמר שלשה וכן פסקוה רבים ור' יצחק אמר עשרה וכן כתבוה גדולי המחברים בקצת חבוריהם והוא שאמרו נשאת נודרת וגובה כתבתה אלא שהלכה רווחת ברבים יש לו הפרה ולמדת שלדעת האומר ברבים אין לו הפרה אף בבעל כן וא"כ ראוי לשאול נדירה על דעת רבים שהרי אף לדעת האומר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה ותדע שגאוני הראשונים כתבוה כן ר"ל שאף בנשאת מדירין אותה על דעת רבים וכמסקנא זו אלא שהדברים זרים וכן שכל הפוסקים כתבוה ואף בעל דעת אין מדירין אותה ולענין הקושיא הם מתרצים שבחכם הוא שאמרו כן שהוא צריך לשאול אדעתא דהכי מי נדרת וכל שנודר על דעת רבים אין יכול לומר אדעתא דהכי לא נדר שהרי לא על דעת עצמו נדר אבל בעל אף בעל דעת רבים יש לו הפרה ואע"פ שלדעת האומר ברבים אין לו הפרה אף בבעל אומר כן בעל דעת רבים אינו כן ונמצא בענין זה לדעתם ברבים חמור מעל דעת רבים:

ומכל מקום לענין פסק ברבים יש התר לחכם והפרה לבעל על דעת רבים אין לו היתר לחכם אבל יש לו הפרת בעל ונראה הטעם שכל בעל דעת אף היא על דעת בעלה נודרת ואף בשנדרה על דעת רבים ירדה תורה לסוף דעתה שדעת בעלה אצלה על כלם שאם רצה תהא נדרה על דעת רבים ואם לא רצה לא יהא נדר בחוץ מדעתו אבל ברבים למי שסובר שאין בו הפרה אף בבעל כן שכל שנעשה במעמד רבים אין יחיד מפקיעו וסתם יחיד מבטל הוא דעתו אצל רבים אלא שלענין פסק אף בזו יש לו הפרה:

וגדולי קדמונינו תירצו שעל דעת רבים פירושו שרבים מדירין אותו ואומרין הרי אנו מדירין אותך על דעתנו ולעולם אין מדירין אלא למצוה כנושא נשים בעבירה האמור בסמוך וכעין הדרת רב אחא לדרדקי שבשאר נדרים אין דעת רבים חלה עליהם כלל ויש קושיא עליהם במסכת מכות וכבר ביארנוה שם:

כהן שנשא נשים בעבירה כגון גדול באלמנה והדיוט בגרושה וחלוצה אינו רשאי לעבוד עבודה עד שידירוהו בית דין הנאה עד שיגרש ומכיון שנדר עובד ואח"כ יורד ומגרש והדרה זו דוקא בעל דעת רבים כדי שלא יהא לו ממנה היתר ומ"מ אם עבד בלא הדרה עבודתו כשרה שאף חלל שעבד עבודתו כשרה כמו שביארנו במסכת קדושין:

אע"פ שאמרו על דעת רבים אין לו הפרה דוקא לצורך רשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה ומעשה היה באחד שהיה מלמד תינוקות שהיה פושע בתלמידים לרדותם יותר מדאי והזקיקו רב אחא שיהא נודר הנאה אם ילמד עוד לתינוקות וודאי על דעת ישיבתו נדר והתירוהו משום דלא אשתכח דדייק כותיה ומה שחדשו אחרוני הרבנים בדין זה עם שאר דברים שנתחדשו בעל דעת רבים וכן אם צריך שיהו אותם רבים לפניו אם לאו ואם צריך שיהו הם מדירים אותו על דעתם וכן כמה דברים בענינים אלו כבר ביארנו הכל באחרון של מכות:

בד"ה גט יבמין כו' ומוריא היתירא משום דקא טרחה קמיה אחיו עכ"ל משום דהאי טעמא דמפלגינן לעיל בין אלמנה לגרושה משום דאלמנה טרחה קמי יתמי לא שייך הכא דהא לא היה לה בנים ולפירוש רש"י דלא קשיא להו דאיכא למימר דלא חילקו בין אלמנה זו לאלמנה אחרת אבל לפירוש ר"י גרושה ממש היא זו מן היבם ולכך הוצרכו לומר דמ"מ יש לדמות אותה לאלמנה משום דטרחה קמיה אחיו וק"ל:

בד"ה אבל נשאת כו' ולר"א דאמר כו' שיכול להפר כל נדרים שעתידה לידור כו' עכ"ל קצת קשה דאכתי מאי קאמר כי לא ניסת נמי לכי מינסבא מיפר כו' דהא א"נ דבעל (ג) מיפר בקודמין היינו במה שלא עברה עליו עדיין אבל אם תאכל לפנינו קודם שניסת ועברה כבר על נדרה היאך יוכל להפר לה לכי מינסבא ודו"ק:

בא"ד והא דאמר אמימר אפילו למ"ד יש לו הפרה לא קאי ארב הונא כו' עכ"ל קושיית הניחא למ"ד נדר שהודר ברבים אין לו הפרה אלא למאן דאמר כו' ודאי דלא קאי ארב הונא דהא אליביה לא קשה מידי דהא איהו סבירא ליה דצריך לפרט הנדר כדאמרינן לעיל מיהו מילתא דאמימר דאתמר בעלמא מצינן למימר דקאי שפיר ארב הונא ולכך כתבו להאי תירוצא דלא קאי ארב הונא מיהו מה שכתבו להאי תירוצא אלא אדרבנן דר"י דמתני' כו' ק"ק דאין לו מקום כאן דלתירוץ קמא של התוס' נמי צ"ל דרבנן ור"י בהא פליגי דהיינו תנאי היא דקאמר בשמעתין והניחא למאן דאמר נדר כו' דלקמן נמי אהני תנאי קאי ולא ארב הונא ורב נחמן דהא לרב הונא לא קשה מידי דאיהו ס"ל צריך לפרט הנדר כמ"ש התוס' לעיל וצ"ע:

בא"ד אם איתא דלרבנן אין לו הפרה ה"ל לרבנן לפרושי ולחלק ולומר אפכא מדר"י כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר דאית להו לרבנן נמי טעמא דר"י משום פריצותא דלא הזכירו רבנן טעמא דפריצותא בדבריהם אבל לר"י מקשה שפיר מדמחלק בין רבים לאין רבים וק"ל:

בד"ה ליחוש דלמא כו' אבל למאי דפרישית דגבי חכם מודה רב הונא כו' ה"מ למיפרך כו' עכ"ל וקצת קשה דאמאי לא נימא כיון דברבים (ד) מיהת אין חילוק בין חכם לבעל א"כ מתני' הוה ניחא ליה משום דמדרינן לה ברבים וכברייתא דמייתי המקשה גופיה לקמן דתניא ניסת נודרת וגובה כו' והיינו משום דמדרינן לה ברבים אבל לרב הונא קשיא ליה דע"כ ברבים יש לו הפרה דאל"כ כי ניסת נמי ומיהו המ"ל הכא הניחא למ"ד כו' וק"ל:

בד"ה קסבר צריך כו' וא"כ תקשי כדפריך התם לעיל לימא רב הונא כתנאי כו' דצריך לפרט הנדר כו' עכ"ל ר"ל דמעיקרא בעי לאוקמא פלוגתייהו דר"א ור"י אם אדם עושה קנוניא על ההקדש וקאמר לימא רב הונא כתנאי כו' ומסיק דפליגי בנדר שהודר ברבים כו' וקשיא להו מאי תיקן בזה הא השתא נמי דפליגי בנדר שהודר ברבים אם כן בהך מלתא דסבר רב הונא הכא צריך לפרט (ה) הנדר הוה כתנאי דלר"י ע"כ אינו צריך לפרט דאם לא כן אמאי אינו מועיל ובפשיטות אהך מילתא גופה דמוקי לה דפליגי בנדר שהודר ברבים ה"ל נמי רב הונא כתנאי (ו) דהכא סבירא ליה דיש לו הפרה אלא דלאו קושיא היא כיון דבלאו הכי איכא תנאי ר"י ורבנן בפרקין דפליגי ביה אבל בהך מלתא אם צריך לפרט הנדר לא אשכחן תנאי דפליגי ביה אלא אמוראי פליגי ביה הכא בשמעתין ודו"ק:

תוספות גט יבמין הוי כו' משום דקא טרחא קמי אחיו עכ"ל א"א לפרש שהיתה טורחת בחיי בעלה הראשון או שהיתה טורחת בעודה תחת בעלה השני דהיינו היבם דמש"ה ודאי לא מורי' היתרא דבלא"ה מחויבת לטרוח לפני בעלה דאל"כ בכל הגרושות אמאי לא אמרינן דמורי' היתרא שהיתה טורחת לפניו אלא דכוונת התוספות שהיתה טורחת בנכסין בעודה שומרת יבם וק"ל:

בד"ה אבל נשאת אין מדירין אותה וא"ת וידירוה שלא תאכל ככר זה כו' וכן קשה בסמוך כו' ולר"א דאמר כו' א"ש עכ"ל. והקשה מהרש"א דאכתי קשה מאי מקשה הש"ס לכי מינסבא מיפר בעל דלמא איירי מתני' שמדירין אותה על ככר זה. ולענ"ד יש לתמוה דלמאי דקשיא ליה הו"ל לאקשויי יותר דהתוספות עצמן מקשים וכן קשה בסמוך דפריך וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם וא"כ האיך כתבו דלר"א א"ש דאכתי לענין חכם לא א"ש אפי' לר"א אע"כ שאינם חוששין לזו הקושיא כיון דניחא ליה לתלמודא לשנויי אליבא דכ"ע דצריך לפרוט הנדר דהכי קי"ל וא"כ כ"ש בההיא דמיפר לה בעל נמי לא קשיא להו כיון דמשני שפיר אליבא דכ"ע דאין הבעל מיפר בקודמין שהיא הלכה פסוקה בלי שום חולק מיהו בלא"ה לא שייכא כלל קושית התוספות אההיא דלכי מינסבה וכן אההיא דליחוש דלמא אזלא לגבי חכם דהני קושיות הגמרא אמתני' מקשו אליבא דרב הונא ומתני' ודאי לא מצינן לאוקמי בכה"ג שמדירין אותה על ככר זה ואוכלת בפנינו דא"כ מאי האי דקתני שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו ומאי נ"מ אפילו בכל מה שתרצה האשה ידירוה כיון שאוכלת בפנינו וא"כ מקשה שפיר כיון דמתניתין קתני דהיתומים יכולין להחמיר עליה להדירה בכל מה שירצו ואי איתא לדרב הונא דחיישינן שיפר לה הבעל תו לא מהני הך חומרא אלא דוקא שתאכל מיד וקושיית התוספות דוקא אליבא דר"ה דאמר ניסת אין מדירין אותה ומשמע שמפסדת ואמאי הא אכתי מצי לאדורה על ככר זה ולפ"ז נראה דהא דכתבו כן בסמוך לא מייתי אלא אגב גררא ומש"ה בסמוך בד"ה ליחוש דאי לאו דר"ה לא הוי מצי לאקשויי דשמא איירי בככר זה היינו דלא מצי לאקשויי בפשיטות מכח האי סברא וניחא ליה להקשות בפשיטות מכח האי דר"ה כנ"ל וצ"ע:

בא"ד וי"ל דלענין נדרי אשתו אין לחלק בין ברבים בין על דעת רבים וכיון דלר"ה ברבים כו' עכ"ל. לכאורה משמע מפשטא דלישנא לפי סברתם עכשיו בנדר שהודר ברבים נמי שייך לחלק בין התרת חכם להפרת הבעל מה"ט דמסקו ומשום הכי כתבו דדוקא לר"ה דאמר ברבים יש לו הפרה ה"ה על דעת רבים משא"כ אי הוי סבר ברבים אין לו הפרה אפילו לגבי הבעל ע"כ על דעת רבים נמי כ"ש דאין הבעל יכול להפר וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו והר"ן ז"ל בשם יש מפרשים אלא דקשיא לי טובא דא"כ מאי מייתי הש"ס בסמוך תנאי היא דהא לא אשכחן דפליגי תנאי בנדר שהודר ברבים אלא לענין חכם כדמייתי התוספות בסמוך דרבי יהודה ורבנן פליגי ביה משא"כ לענין הפרת הבעל לא פליגי וכיון דרב הונא מסברא דנפשיה שני ליה בין בעל לחכם אם כן תיקשי ליה ברייתא דניסת נודרת וגובה כתובתה אלמא דאפילו הבעל אינו יכול להפר. איברא שיש שיטה אחרת בזה הביאה ג"כ הרשב"א ז"ל דדוקא לענין על דעת רבים שייך לחלק בין חכם לבעל משום דחכם צריך פתח וחרטה ועל דעת רבים אין פתחם שוה משא"כ בבעל אין טעם להחמיר בעל דעת רבים משא"כ בנדר שהודר ברבים אין לחלק בין חכם לבעל. ולפ"ז דאף למ"ד ברבים אין לו הפרה לגבי הבעל אפשר דעל דעת רבים מודה דיכול הבעל להפר ולענ"ד נראה שזהו סברת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור וש"ע שכולם פסקו בשמעתין כר"ה דניסת אין מדירין אותה ולא מייתו כלל מילתא דר"נ אף ע"ג דקי"ל כוותיה בדינא ולענין דינא איתשל כמ"ש התוספות לקמן ועוד דברייתא דניסת נודרת וגובה כתובתה מסייע ליה לר"נ ומברייתא דאם נדרה לא קשיא ליה לר"נ דמפ' נדרה השתא אע"כ דסברתם משום דמילתא דר"נ לא מיתוקמי כלל אלא כמ"ד נדר שהודר ברבים אין לו הפרה דא"א לאוקמי למ"ד יש לה הפרה מדמדרינן לה על דעת רבים משום דלגבי בעל לא שייך על דעת רבים אע"כ דטעמא דר"נ משום דמדירין ברבים אין לו הפרה ומשו"ה לית הילכתא כוותיה כיון דאמימר דהוא בתראה פסק להדיא כמ"ד ברבים יש לו הפרה ואם כן ע"כ ניסת אין מדירין אותה וכר"ה כנ"ל ברור בשיטת כל הפוסקים אלא דלשון התוספות כאן א"א להעמיד לפי שיטה זו דא"כ למה הוצרכו לפרש וכיון דלר"ה ברבים יש לו הפרה ה"ה על דעת רבים ות"ל דאפילו הוי סבר ברבים אין לו הפרה הוי מצי למיסבר ע"ד רבים יש לו הפרה לגבי בעל. מיהו בזה היה נ"ל ליישב דלעולם כל אנפי שווין דע"ד רבים חמיר טפי מברבים דאית ביה תרתי חדא משום האי חומרא דרבים ועוד שהנודר נדר על דעתם. נמצא דלפ"ז יש לנו לומר דמ"ד ברבים אין לו הפרה ומפיק ליה מקרא דגבעונים וכיון דמדאורייתא אין לו הפרה תו לית לן לחלק בין התרת חכם להפרת הבעל מסברא דנפשיה דאפשר דגזירת הכתוב הוא וא"כ בעל דעת רבים נמי אין לחלק בין חכם לבעל דהא הוי נמי מדאורייתא מה"ט גופא דברבים אלא דוקא למ"ד ברבים יש לו הפרה ולא יליף מגבעונים וא"כ ממילא דהא דעל דעת רבים נמי לא רמיזא באורייתא כלל אלא דאפ"ה החמירו ביה משום החומרא שהחמיר הנודר ואמר על דעת רבים וכיון דמילתא דתלי בסברא ממילא שייך שפיר לחלק בין חכם לבעל כנ"ל נכון בשיטת הפוסקים ואפשר שלזה בעצמו נתכוונו התוס' כאן. אלא דאכתי קשה לי לפי זה מ"ש התוספות לקמן בד"ה אמר אמימר דלמסקנא מיתוקמא מילתא דר"נ כאמימר ואיירי דאדרה על דעת רבים ולמאי דפרישית א"א לומר כן דהא אי סבר ר"נ כאמימר דברבים יש לו הפרה א"כ ה"ה בע"ד רבים לענין הבעל ודוחק לומר דלמסקנא הדר ביה הש"ס ממה שהיה חושב מעיקרא לסברא פשוטה. מיהו יש ליישב דהתוספות לקמן לא קיימי בהאי שינויא דהכא אלא כתירוצם השני דמייתי כאן דר"ה לית ליה דאמימר ובלא"ה נראה נמי מפירושם בסמוך דאידך שינויא משמע להו עיקר כמו שאבאר ודוק היטב. וכל זה כתבתי לשיטת התוס' ובסוף הסוגיא אפרש דיש ליישב קושיית התוס' בענין אחר דהא דלא מדרינן לה אליבא דר"ה ע"ד רבים היינו משום דבדיעבד אם היפר מופר כמו שאבאר לקמן בשיטת הסוברים כן. ובזה נתיישב ג"כ הא דמקשי הש"ס בפשיטות וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם דאי לאו דמשני דצריך לפרוט הו"א דא"צ לפרוט וא"כ תעלים מהחכם שנדרה ע"ד רבים ויועיל בדיעבד ומשו"ה צריך לשנויי צריך לפרוט ודו"ק:

בא"ד ועוד דבעל דעת רבים לא פסיקא להו כו' או לדבר מצוה כו' אבל ברבים כו' ל"ש לדבר מצוה כו' עד סוף הדיבור. וקשיא לי דבלא"ה ע"כ מהאי מתני' גופא מוכח דלמ"ד ברבים אין לו הפרה היינו אפי' לדבר מצוה דאלת"ה אכתי מצי לקלקלה לאחר כן ויאמר אילו הייתי יודע שיכול להתיר אפילו ברבים לצורך מצוה לא הייתי מגרשה אלא שהחכם היה מתיר לה דהא לדבר מצוה הוא כדי שלא יגרשנה בעלה שהרי משום שהיא נדרנית מגרשה ואין לך דבר מצוה יותר מזו כמבואר בפוסקים. ולפ"ז לא הוי צ"ל דלא קתני ע"ד רבים משום דלא פסיקא להו אלא משום דלא מיתני ליה כלל כיון דהאי מילתא גופא צורך מצוה היא וכמו זר נחשב לומר דהתוס' סברי דכה"ג לא מיקרי דבר מצוה ובש"ע הל' נדרים סי' רכ"ח כתוב להדיא דלעשות שלום בין איש לאשתו מיקרי דבר מצוה וצריך עיון:

בא"ד אבל ברבים אי איתא כו' למ"ד אין לו הפרה ל"ש לדבר מצוה כו' עכ"ל. לכאורה כתבו דבריהם כהלכתא בלא טעמא דבכולהו סוגיא משמע דלענין התרת חכם לעולם ע"ד רבים חמיר טפי מברבים אלא דיש ליתן טעם דלדבר מצוה שאני דנהי דנדר ע"ד רבים מסתמא ניחא להו בהאי התרה כיון דלדבר מצוה הוא וכמו שפיר"ת לקמן משא"כ לענין ברבים לא שייך לחלק בין דבר מצוה לדבר הרשות. מיהו למאי דפרישית לעיל בסמוך א"ש טפי דלעולם אה"נ ע"ד רבים לא גרע מברבים אלא דכוונת התוספות היא כך דלמ"ד ברבים אין לו הפרה ויליף לה מקראי א"כ תו ליכא לחלק בין דבר מצוה לדבר הרשות וה"ה לעל דעת רבים וא"כ הו"ל למימר דבכה"ג יחזיר אע"כ דסברי ברבים יש לו הפרה מדאורייתא וא"כ ה"ה לעל דעת רבים אלא דחומרא בעלמא היא בעל דעת רבים אי מדרבנן או משום דנדר על דעתם וצריך להתיר מדעתם ואם כן שפיר מפלגי בין דבר מצוה או משום דמסתמא רוצין בהתרה או משום דרבנן לא גזרו בדבר מצוה כנ"ל ודו"ק:

בד"ה ליחוש כו' וא"ת בין חכם בין בעל כו' הא אמרינן בנדרים כו' ויליף ממשה וצדקיהו כו' עכ"ל. כוונתם דמשמע להו כיון דילפינן מקראי וא"כ מסתמא אף בדיעבד אינו מופר וממילא נמי דה"ה לבעל וכמ"ש לעיל דכל מה דילפינן מקראי אין לחלק בין חכם לבעל וא"כ מקשו שפיר דאף למאי דס"ד דא"צ לפרוט את הנדר וכ"ש בבעל דכ"ע מודו דא"צ לפרוט הנדר אכתי לא מצי להפר לה דנהי דאפשר שתעלים בפני החכם שהנדר היה בפני היתומים ויתירו לה אפ"ה לא יועיל לה ההתרה ומתרצים התוס' דבדיעבד מופר וא"כ למאי דס"ד דא"צ לפרט ודאי חיישינן שהחכם יתיר לה לכתחלה על ידי שתעלים בפניו שהנדר היה בפניו או שתעלים לגמרי ענין הנדר ויתיר לה ויועיל לה בדיעבד ומשו"ה הוצרך לומר צריך לפרט וכ"ש דא"ש כה"ג לענין הבעל כנ"ל ובתשובת מהרי"ק פי' בענין אחר והאריך שם ע"ש ודו"ק:

בא"ד וי"ל דבדיעבד אם היפר מופר תדע מדסמיך צדקיהו כו' עכ"ל וקשה דאכתי היאך התירו לו הסנהדרין לכתחלה למאן דאמר צריך לפרט הנדר. והקדמונים כתבו דמיקרי קצת דבר מצוה או משום אימת מלכות וזה דוחק. ועוד דלשון התוספות אינו מדוקדק שכתבו מדסמיך צדקיהו כו' ועדיפא הוי ליה לאקשויי לאיזה צורך נשאל כלל על נדרו. והאמת נ"ל דלק"מ דהא מצינו שצדקיהו עבר על נדרו קודם שנשאל עליו דהא אישתבע לנ"נ דלא ליגלי דאכל ארנבת חיה ונמצא כשהלך להתיר נדרו למ"ד צריך לפרט הנדר הרי שהוצרך לגלות ועבר על נדרו וא"כ לפ"ז באמת מחמת כן הוצרך להתיר לו שלא יעבור למפרע כדמצינו בשבועה דמהני התרה אף לאחר שעבר דחכם עוקר הנדר מעיקרו וא"כ א"ש דכיון שכבר גילה להם ועבר התירו לו דכדיעבד דמי ובזה נמי מדוקדק הל' שכתבו מדסמיך צדקיהו פירוש שסמך עצמו לכתחלה על מה שיתירו לו תיכף אח"כ כנ"ל ודו"ק:

בד"ה צריך לפרט כו' וא"ת בפ' שום היתומים כו' וא"כ תיקשי כדפריך התם לעיל לימא רב הונא כתנאי כו' עד סוף הדיבור. ונראה דקושייתם בזה היינו לתירוץ השני שכתבו לעיל בד"ה אבל נשאת דר"ה לית ליה דאמימר ולא שני ליה בין ברבים לע"ד רבים משא"כ לתירוץ הראשון אין מקום לקושייתם דהא לא שמעינן לר"ה בהדיא דסבר צריך לפרט אלא סתמא דתלמודא משני הכי בשמעתין אליביה ומ"מ לא מצי אקשויי כתנאי דהא מצי ר"ה למימר א"צ לפרט והא דאמרינן במתניתין דמדירין אותה וגובה כתובתה היינו ע"ד רבים אבל ניסת אין מדירין משום דלגבי הבעל לא מהני ע"ד רבים כמ"ש לעיל בתירוץ הראשון אע"כ דכאן מקשו התוספות לתירוצם השני. מיהו אפשר לומר דאף לתירוץ הראשון קשיא להו היא גופא אמאי משני הכא אליבא דרב הונא צריך לפרט ומיתוקמי מילתא כתנאי לפי הסוגיא דערכין אליבא דר"ה ואדרבא הו"מ לשנויי הכא בהדיא דאיירי ע"ד רבים ובזה נתיישב היטב לשון התוספות שתירצו כאן ומיהו במסקנא לא קיימא התם הכי וכוונתם למ"ש דודאי למאי דס"ד מעיקרא בערכין דפליגי בנדר ברבים לא הוי קשיא ליה מההיא דצריך לפרט הנדר כתנאי דאפשר דר"ה גופא סבר א"צ לפרט ומוקי לסוגיא דשמעתין דהכא בעל דעת רבים והא דמסקי בשמעתין אליבא דר"ה צריך לפרט היינו למסקנא דערכין. אלא דלפ"ז קשה להיפוך דלתירוצם השני שכתבו לעיל דר"ה לית ליה דאמימר מדקאמר ניסת אין מדירין וא"כ ע"כ ס"ל דצריך לפרט וקשה מאי ס"ד בערכין לאוקמי אליבא דר"ה דפליגי בנדר שהודר ברבים דא"כ אכתי הוי כתנאי לענין צריך לפרט הנדר ומה שתירצו התוספות דלא קיימא מסקנא הכי אכתי קשה סוגיא דערכין במאי דס"ד מעיקרא. אמנם אחר העיון ראיתי שתירצו שם התוספות בערכין תירוץ אחר על קושיא זו דאף למ"ד צריך לפרט היינו לענין ל' הנדר אבל א"צ לפרט הסיבה שבשבילה נדר וא"כ א"ש דבשמעתין לא חיישינן דאזלא לגבי חכם שהרי צריכה לפרט ל' הנדר קונם אם נהניתי מכתובתי ותו לא שרי לה משא"כ בערכין שפיר קאמר ר' יהושע אינו מועיל דאזיל לגבי חכם ושרי ליה של' הנדר לא היה אלא שלא יחזיר את אשתו ואחר שיפרט זה הל' יתיר לו וא"כ צ"ע למה לא כ"כ בשמעתין והניחו הדבר בקושיא. אמנם למאי דפרישית שדבריהם כאן לתירוצם השני דלעיל א"כ א"ש דע"כ ליתא להאי סברא אלא דמ"ד צריך לפרט היינו הסיבה דאל"כ תיקשי להיפוך למסקנא דערכין דמסיק דפליגי בשאלה בהקדש ומייתי ברייתא ומשמע דאי לאו דיש שאלה בהקדש כ"ע מודו דידירנה הנאה וא"כ תקשה לר"ה מה מועיל האי דידירנה ע"ד רבים הא לר"ה מצי להפר וא"כ הוי מילתא דר"ה דלא כר"א ודלא כר"י אע"כ דלמסקנא לא חיישו כלל דלמא אזלא לגבי חכם משום דצריך לפרט הנדר והיינו לגמרי אף הסיבה אם כן לפי סברא זו מקשו שפיר למאי דס"ד מעיקרא וע"ז מתרצים שפיר ומיהו למסקנא לא קיימא הכי כנ"ל נכון ודוק היטב:

גמ' ניסת אין מדירין אותה עיין משנה למלך פ"ב מהל' נזירות הל' יז: