מסכת גיטין דף ל״א עמוד ב׳

של הנחה הרי זה חושש למפרע כל הימים עד מעת לעת של הנחה ראשונה יום אחד שלם מחזקינן להו בחזקת קיימין בידוע ומשם עד כאן ספק ויחזור ויתרום:

חושש מעת לעת משמע יום אחד הוא דקאי בחששא היינו כמ"ד מעת לעת של בדיקה:

אלא למ"ד כולהו יומי קאי בחששא בר מיומא קמא חושש למפרע עד מעת לעת מיבעי ליה: ר"א בן פדת דגמרא ור"א בן שמוע דמתניתין וברייתא:

חלוקין ואמרי דלעולם חיישינן הואיל ונמצאו אבודין וכל פירות שתקנו ע"י אותן פירות צריך לחזור ולהפריש:

מקוה שהיה בחזקת שלם ונמדד לאחר זמן ונמצא חסר:

כל טהרות שנעשו על גביו כל תרומות וטהרות שנשתמשו בהן בכלים ואנשים שטבלו מטומאתן באותו מקוה מעולם:

בין שהמקוה ברשות היחיד דקי"ל ספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא:

בין ברה"ר דקי"ל ספיקו טהור הכא טמא דכי אמרינן ספק טומאה ברה"ר טהור היינו ספק נגע ספק לא נגע דאיכא למימר לא נגע אבל זה שהיה טמא ודאי ואתה בא לטהרו בטבילת ספק אל תטהרנו מספק:

בקידום של מוצאי החג של תקופה של תקופת תשרי אבל משכה תקופת תמוז עד כאן לא וא"ת והא אי אפשר שתמשוך עד כאן כדאמרי' בפרק קמא דסנהדרין (דף יג.) דבעינן מקצת החג בתקופה חדשה וי"ל דאמר התם דעל תקופה לבדה אין מעברין:

לפני הזרע ובשעת הזרע תימה דכל זה הוא פרק א' דאין הפסק בין לפני הזרע לשעת הזרע וי"ל דבשעת הזרע הוא סוף הזרע שכבר זרעו כל מה שהיה להם ונתחסר להם שלא היה להם כל הצורך:

לשותפין פירש ר"ח ור"ת כי הא דאמר בריש המקבל (ב"מ דף קה.) הני בי תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי [ורווח] וא"ל חד לחבריה תא ונפלוג ואמר ליה אידך נרויח טפי דינא הוא דמעכב והשתא עד זה הזמן יכולין לעכב ואז ימכרו ויחלוקו וכן לכל דבר יש זמן:

אי הכי היינו דכתיב ותך השמש אהאי קרא קאמר שלא בא לספר בכח גבורת סערתה שהיתה עושה תלמים בים אלא להעיד שהשתיקה שאר כל הרוחות ונתחמם העולם ומכל מקום אמת הוא שהוא רוח חזק מאד כדכתיב (שמות י״ד:כ״א) ברוח קדים עזה כל הלילה וברוח קדים תשבר אניות תרשיש (תהילים מ״ח:ח׳) דלפעמים שולחה הקב"ה לעולם עזה וקשה:

אנא לא צריכנא להו פירש בקונטרס דרב נחמן בר יצחק חתניה דבי נשיאה הוה כדאמר בהעור והרוטב (חולין קכד.) ולפירושו רב נחמן סתם שבגמ' הוא רב נחמן בר יצחק דבהעור והרוטב משמע דסתם רב נחמן הוא חתניה דבי ריש גלותא ואין נראה דבפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מג:) אמרי' יתיב רב נחמן בר יצחק אחוריה דרבא ויתיב רבא קמיה דרב נחמן וכן בפ' עושין פסין (עירובין דף יח:) גבי מנוח עם הארץ היה משמע דרב נחמן סתם לאו היינו רב נחמן בר יצחק וכן בפ' השולח (לקמן גיטין לט:) גבי אשכחיה רב נחמן בר יצחק לרבה בר שילת דהוה קאי אפיתחא דבי תפלה וכן בכמה דוכתי אלא רב נחמן סתם הוא רב נחמן בר יעקב דהא רב נחמן סתם הוא חברו של רב ששת ובירושלמי מוכח בדוכתי טובא דרב נחמן בר יעקב הוא חברו של רב ששת וגם בש"ס שלנו אינו מזכיר בשו' מקום רב נחמן בר יעקב אלא כשמזכיר אצלו רב נחמן אחר רב נחמן בר יצחק או רב נחמן בר רב חסדא והא דקאמר הכא רב נחמן בר יצחק לא צריכנא להו עשיר היה ולא היה צריך להם:

שדיא נשיב ארוח מזרחית קאמר כדמוכח סוגיא ולא ששמה שדיא אלא לפי שהיתה קשה קראה כך ורוח דרומית שמה שדיא כדאמר בערוך בערך אסתנא וזהו לשונו לד' רוחות יש להן שמות רוח מזרחית שותא רוח מערבית אוריא רוח צפונית אסתנא רוח דרומית שדיא:

מהו דתימא מאי למפרע מעת לעת קא משמע לן דלעולם חוששין לו, וחלוקין עליו חבריו. והני מילי כשנאבדו לגמרי אבל אם החמיץ היין והרקיבו הפירות והעלו חלודה המעות אין חוששין להם אלא עד שעה שאפשר להם להחמיץ ולירקב ולהעלות חלודה. וכדתניא [בכת"י: התם] בבבא בתרא פרק המוכר פירות (בבא בתרא צו, א) הבודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך ואחר כך נמצאת חומץ כל ג' ימים ודאי מכאן ואילך ספק. ופליגי בפירושה רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי כדאיתא התם ותניא בתוספתא דהכא המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות מעות להיות מפריש עליהן מעשר שני מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ואינו חושש שמא הרקיבה תבואה ושמא החמיץ יין ושמא החלידו המעות הלך ומצאן שהרקיבו ושהחמיצו ושהחלידו הרי זה חושש לתבואה כדי שתרקב וליין כדי שיחמיץ ולצעות כדי שיחלידו. וגם כן היא שנויה בירושלמי.

תניא רבי יהודה אומר בשלשה פרקים מוכרין את התבואה לפני הזרע ובשעת הזרע. כלומר, שיש אנשים לוקחין ומכינין תבואה קצת לפני הגיע שעת הזרע כדי שתהא מוכנת אצלם בשעת הזרע.

ובשעת הזרע בשעה שהכל זורעין ובפרוס הפסח.

בשלשה פרקים מוכרין את היין בפרוס הפסח ובפרוס העצרת ובפרוס החג ושמן מעצרת ואילך למאי הלכתא אמר רבא ואיתימא רב פפא לשותפין. פירש רש"י ז"ל, דשותפין קודם זמנים אלו אין מוכרין זה בלא דעת חבירו אבל באותן פרקים מוכר ואינו ממתין.

ומשם ואילך גם כן

כל יומא פירקיה ומוכר בלא רשות חברו ואינו נמנע אבל רבינו חננאל ז"ל פירשה דעד פרקים אלו יכולין השותפין לעכב אחד על חבירו, אבל כשהגיעו פרקים אלו אין כל אחד יכול לעכב על חבירו מלחלוק וכן משם ואילך. וכן פירשה רבינו אלפאסי ז"ל בבבא מציעא פרק המקבל ודמה אותה לאידך דאמר רבא התם (קה, ב) הני בי תרי דעבדי עיסקא בהדי הדדי ורווח ואמר חד מינייהו לחבריה תא ניפלוג, ואמר ליה אידך נירווח טפי, דינא הוא דמעכב, ואי אמר ליה הב ניפלוג רווחא אמר ליה רווחא לקרנא משתעבד, ואי אמר ליה הב ניפלוג רווחא ואי מטי לך פסידא דאירנא בהדך אמר ליה מזלא דבי תרי עדיף. ופירש רבינו אלפסי ז"ל התם, דמצי מעכב אשותפי בזביני לפום מנהגא דעלמא כאידך דרבא דתרויהו בהדי הדדי שייכא, וקיימא לן כרבא דהכא ודהתם, כדאיתא התם בהלכות.

רבא ורב נחמן בר יצחק הוו יתבי הוה חליף ואזול רב נחמן בר יעקב כי יתיב בגוהרגא דדהבא ופרוס עליה סרבלי דכרתי רבא אזל לגביה רב נחמן לא אזל אמר דילמא מנשי [מאינשי] דריש גלותא היא [הוא] רבא צריך להו אנא לא צריכנא לה. ו פירש רש"י ז"ל משום דרב נחמן חתניה דריש גלותא כדאיתא בחולין בפרק העור והרוטב (קצב, א). ונראה דרש"י ז"ל סובר דרב נחמן סתמא היינו רב נחמן בר יצחק דהתם רב נחמן סתמא הוא. ואינו נראה, דודאי רב נחמן סתם היינו רב נחמן בר יעקב. ותדע דלעולם אינו מזכירו בשם רב נחמן בר יעקב אלא כשמזכירו אצל רב נחמן בר יצחק או אצל רב נחמן בר רב חסדא וזו ראיה גמורה דרב נחמן סתם היינו רב נחמן בר יעקב. ותו דרב נחמן בר יצחק קטן מרבא ורבא תלמידו של רב נחמן סתם כדאיתא בעירובין פרק מי שהוציאוהו (עירובין מב, ב) יתיב רב נחמן בר יצחק אחוריה דרבא ורבה קמיה דרב נחמן. והתם נמי מזכיר רב נחמן בר יעקב רב נחמן סתם ורב נחמן בר יצחק מזכיר בפירוש רב נחמן בר יצחק, ורב נחמן בר יעקב הוא שהיה חתניה דריש גלותא, והכא הכי קאמר אנא לא צריכנא להו דעשיר אני ואיני צריך להן.

בשלשה פרקים בשנה מוכרין את התבואה לפני הזרע ובשעת הזרע ובפרס הפסח וכן בשלשה פרקים בשנה מוכרין את היין בפרס הפסח ובפרס עצרת ובפרס החג למאי הלכתא לשותפי ר"ל שבזמנים אלו יכול האחד למכור שלא מדעת חברו ואפי' נתיקר השער אחר כן אין לו עליו כלום שאף הוא אומר סבור הייתי שאם יעבור זמן זה יהא נמכר בזול הא בשאר ימות השנה כל יומא פירקיה הוא ולא היה לו למכרו אלא מדעתו ויש מפרשים שהשותפים כל שלא התנו בשתוף סחורתם להיותה לזמן קבוע יכול לכופו לחלוק וכל שהתנו לזמן קצוב אין אחד יכול לכוף את חברו עד שיגיע הזמן ואם היה זמן ידוע למכירתה כעין אלו שהזכרנו אף בלא תנאי מעכב אחד לחברו עד שיעבור אותו זמן כדי שתמכר בנקל כאותו זמן:

תלמיד חכם כל שאינו מצויין במדותיו וטכסיסיו אין שאר חכמים חייבים לנהוג בו כבוד של תלמידי חכמים והוא שאמרו כאן ברב הונא ורב חסדא דהוו יתבי וחליף גניבא קמייהו אמר ליה חד לחבריה ניקום מקמיה דבר אוריין הוא ואמר ליה מקמי פלגא ניקום ורוצה לומר בעל מריבה ומחלקת ועליו אמר מר עוקבא בני אדם העומדים עלי ובידי למסרן למלכות כו' עד דום ליי' והתחולל לו כו' השכם והערב עליהם בבית המדרש כו':

ונשלם הפרק תהלה לאל:

ד"ה לשותפיה עד סוף הדבור וכן לכל דבר יש זמן ר"ל לכל מיני פירות ותבואות:

תוס' ד"ה אנא וכו' הוא ר"נ בר יצחק וכן מבואר ברש"י מגילה דף כח ע"ב ד"ה ר"נ:

בא"ד וכן לאו היינו ר"נ בעירובין יב ע"א:

מְקַּמֵי פַּלְגָּאָה נָקוּם נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רז"ל (סנהדרין ז.) כל המלמד לתלמיד שאינו הגון כאלו נוטע אשרה, ופרשתי בס"ד מה טעם דקרו לתלמיד שאינו הגון בשם אֲשֵׁרָה? והוא דתלמיד חכם הגון נקרא שׁוֹר כפי מה שכתב רד"ק ז"ל בפסוק בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ (דברים לג, יז) שכל אדם חשוב נקרא שור עיין שם, ובזה פרשנו מאמר סנהדרין (סנהדרין מב.) קרי רב יוסף אנפשיה ורב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר (משלי יד, ד) וכתבו התוספות משום דיוסף אקרי בכור שור דכתיב בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ עיין שם, ולכן זה התלמיד שאינו הגון נחלק אצלו אות וא"ו של שׁוֹר לשני אותיות א"ה ונעשה אצלו אותיות אֲשֵׁרָה ולכן זה התלמיד חכם שאינו הגון קרו ליה בשם פלגאה וחלק התיבה לשתים וקרי בה 'פלג א"ה' כי אצלו חלוק אות וא"ו של שׁוֹר לאותיות א"ה שבזה יהיה לו צירוף אֲשֵׁרָה. ועוד נראה לי בס"ד דאמרו רז"ל (ברכות סד.) תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי הֳ' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ (ישעיה נד, יג) וזה שהוא תלמיד חכם ובעל מחלוקת נחלק אצלו אות וא"ו של שלום לאותיות א"ה ויהיה אצלו 'השלום' צרוף 'לאשמה' על דרך מה שאמר הכתוב עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ (ויקרא ה, כו) ולכן קראוהו פלגאה 'פלג אה' דאצלו וא"ו דשלום חלוק לאותיות א"ה.

בְּמַאי עַסְקִיתּוּ? אָמְרוּ לֵיהּ בְּרוּחוֹת. הנה ודאי לא הוציאו רבנן שקר חס ושלום מפיהם דאפשר היו מדברים ברוחות אותה שעה. מיהו נראה לי בס"ד דכוונו בזה על אותם הדברים שהיו מדברים בעניינו שאמרו עליו שהוא פלגאה ואין ראוי לקום מפניו וחטא בעל המחלוקת הוא ברוח דחטאו בדבור שהוא רוח כמו שתירגם אנקלוס רוחא ממללא (בראשית ב, ז) ולכן במחלוקת קרח צעק משה רבינו ע"ה לפני הקדוש ברוך הוא ואמר אֵ־ל אֱלֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף (במדבר טז, כב).

אַרְבַּע רוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת בְּכָל יוֹם נראה לי בס"ד רמז לארבע כיתות שהם כת שקרנים וכת ליצים וכת חנפים וכת מספרי לשון הרע (סוטה מב.) דכולם חטאם בדיבור שהוא רוחא ממללא ועונות אלו מצויים בכל יום אצל האדם דהם עונות שדש אדם בעקביו ולזה אמר מְנַשְּׁבוֹת בְּכָל יוֹם. וְרוּחַ מַעֲרָבִית רמז לליצנות דערבים לשומעין ומשחקים בהם ורוח דרומית רמז ללשון הרע כי דרומית הוא אותיות 'דר מות' דלשון הרע קטיל תלתא כנזכר בגמרא (ערכין טו:) ורוח צפונית רמז לשקר שהוא צפון שאינו ניכר תכף שהוא שקר מה שאין כן לשון הרע ניכר תכף יען דזה מספר לשון הרע דעושה עון בודאי אף על פי שמדבר אמת וכן החניפות ניכר תכף וְרוּחַ מִזְרָחִית רמז לחניפות שהוא מזריח אור הכבוד על זה האדם שמחניף לו ומדבר בשבחו. ואמר עוד רוּחַ צְפוֹנִית שהוא השקר מנשב עם כולם שהמחנף והליצן והמספר לשון הרע כולם מלאים שקרים דמלאכתם תצליח בידם על ידי השקר יותר ואלמלא כן אין העולם מתקיים שאם לא היו יודעים העולם שזה המספר לשון הרע הוא שקרן ומדבר שקר היה יוצא מן לשון הרע נזק גדול שזה השומע שהוא בעל דבר יחרה אפו והורג את זה שספרו עליו וכמו המעשה דקטיל תלתא שאמרו על לשון הרע אך כיון שיודעים שדרכן של בעלי לשון הרע לדבר שקר לא יעלה אש חמתן להשחית תכף ולכלות. ואמר עוד רוּחַ דְּרוֹמִית זה עון לשון הרע קשה מכולם שאמרו רז"ל (ערכין טו:) שקול כנגד ג' עבירות חמורות עבודה זרה ו גילוי עריות ושפיכות דמים ולפעמים הורג נפשות ממש. וְאִלְמָלֵא בֶּן נֵץ מַעֲמִידָהּ נֶחֱרָב כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִפָּנֶיהָ פירוש בן נץ זה הצדיק שיש לו רמז באותיות אלפא ביתא באות נו"ן ובאות צד"י כדאיתא בגמרא דשבת (שבת קד.) נו"ן כפופה נו"ן פשוטה נאמן כפוף נאמן פשוט צד"י כפופה צד"י פשוטה צדיק נאמן צדיק פשוט היינו נאמן כפוף נאמן פשוט הוסיף לך הכתוב כפיפה על כפיפתו, פירוש שהוא כפוף בעולם הזה ויהיה פשוט בעולם הבא עיין שם. נמצא אותיות נ"ץ שהם נו"ן וצד"י רומזים לצדיק ולכן נקרא בֶּן נֵץ ולולי זכות תורה דצדיק היה נחרב העולם מכח הפגם והעון של רוח דרומית שהוא לשון הרע אך התורה של הצדיק היא המקיימת העולם ודוחה החרבן שראוי להיות מן לשון הרע דכתיב מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים (משלי טו, ד) זו התורה דכתיב בה עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ (משלי ג, יח).

וְרוּחַ דְּרוֹמִית קָשָׁה מִכֻּלָּן הנה ארבע רוחות נקראים בלשון ערבי כך רוח מערבית הוו"א גרב"י והוא רוח קר ומשובח ורוח מזרחית נקרא הוו"א שרק"י והוא רוח קשה וחם ורוח דרומית נקרא הוו"א אל קיבל"א וגם זה הוא רוח קשה וחם ונכלל בכלל רוח מזרחית כי הוא שני לו בקושי ורוח צפונית נקרא הוו"א שימא"ל והוא גם כן רוח טוב ומשובח שני לרוח מערבית וכאן אמר 'רוּחַ דְּרוֹמִית קָשָׁה מִכֻּלָּן' יתכן שהקושי והטוב של הרוחות ההם אינו שוה בכל הארצות אלא ישתנה כפי גובה המעלות של המקומות.

רָבָא וְרַב נַחְמָן הֲווּ יָתְבֵי, הֲוָה חָלִיף וְאָזִיל רַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב, דְּיָתִיב בְּגוּהַרְקָא דְּדַהֲבָא, וּפָרִיס עֲלֵיהּ סַרְבְּלָא דְּכַרְתִּי. קשא למאי הוצרך תלמודא לפרש דבר זה דפריס עליה סרבלא דכרתי? ונראה לי בס"ד דקשא כיון דלא ידעו מי הוא היושב שמע מינה דהיה הגוהרקא מכוסה ואיך אזיל רבא לגבי, ודילמא אשה מבי ריש גלותא יושבת בו? לכך אמר פריס עליה סרבלא דכרתי כי היו עושין סימן לגוהרקא לידע אם יושבין בו אנשים אז פורסין עליו סרבלא דכרתי ואם יושבין נשים פורסין עליו סרבלא של גוון אדום כדי שידעו הרואין אם יושבין בו נשים או אנשים. והא דהלך רבא לאו משום חנופה חס ושלום, אלא צריך להו בשביל טובת הכלל של ישראל ומה שלא הלך רב נחמן בר יעקב לאו משום גאוה חס ושלום אלא משום דאין לו עסק עמהם לטובת הכלל.