מסכת גיטין דף ג׳ עמוד א׳

משום עיגונא אקילו בה להימניה לשליח:

האי קולא היא בתמיה:

דאי מצרכת תרי למימר לשמה תו לא מצי בעל לערער השתא אתי ומערער ואוקי חד לבהדי חד:

כיון דאמר מר לקמן (גיטין דף ה:):

בפני כמה נותנו שליח זה לאשתו ואומר בפניהם בפני נכתב בפני שנים וכו':

מעיקרא מידק דייק השליח כשמקבלו מיד הבעל ויודע בו שברצון מגרשה ולא יבא ויערער עוד ואי נמי עורר אינו נאמן דודאי דק במילתא שפיר:

נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד דלא חציף איניש לזיופי:

אתי למיגזייה דלא יאמר כולהו ואמרינן לקמן (שם) כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר:

האי קולא הוא חומרא הוא בריש האשה רבה (יבמות דף פח.) גבי מתוך חומרא שהחמרת עליה בסופה דפריך לא לחמיר ולא ליקל ומשני משום עיגונא אקילו בה רבנן לא שייך למיפרך האי קולא הוא חומרא הוא דאי מצרכת לה תרי ובא בעלה מותרת לחזור כדאמרינן התם והשתא בחד תצא מזה ומזה דהתם זימנין דלא אפשר לתקן כשלא ראה אלא אחד שהיה מכיר שהוא בעלה ואפילו היו שם הרבה מי יביאם בכאן להעיד אבל כאן יכול לשלחו בשנים:

חד אתי בעל מערער ופסיל ליה יש לפרש דפסיל ליה ממש אע"ג דלא מהימן וליכא אלא לעז בעלמא מיפסל וא"ת א"כ מאי ס"ד דמהני בפני נכתב כיון דאכתי איכא לעז וי"ל דס"ד דמהני דרוב פעמים לא יוציא שיסבור שלא יאמינוהו ומיהו אי מפיק ליה מיפסל ולמאי דס"ד הא דקתני אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו קאי נמי אהמביא גט ממדה"י ומשני מידק דייק ולא אתי בעל לערער ואפי' אם יערער לא יאמינוהו וליכא לעז כלל ומיהו אין נראה לר"י לפרש כן שיהא פסול משום לעז בעלמא כיון דקים לן שהוא כשר ועוד מדלא תנן ברישא המביא גט ממדה"י אם יש עליו עוררין וכו' כדקתני בסיפא ונראה לפרש ופסיל ליה היינו שיאמינוהו ללעז אבל מ"מ הגט כשר:

אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא וא"ת כיון דאין צריך לומר בפני נכתב אלא משום איחלופי אמאי פסיל בריש פ"ב (לקמן גיטין דף טו.) בפני נכתב חציו אחרון טפי מחציו ראשון וי"ל דבחציו ראשון יש בו שם האיש והאשה והזמן שהוא עיקר הגט מינכר מילתא ולא אתי לאיחלופי:

הכא בפני אבל ידעתי אין מועיל וטעמא דכשאמר בפ"נ ונחתם דייק טפי דמרע אנפשיה טובא כשאמר בפני נעשה הכל והוא לא ראה מכשיאמר ידעתי. וא"ת ואמאי לא מהני ידעתי לרבה כמו לרבא על כרחך משום דלרבה הוי טעמא משום לשמה ואכתי תיקשי רבה מ"ט לא אמר כרבא דמפ' טעמא משום קיום ויועיל ידעתי וצריך בפני נכתב דלא אתי לאיחלופי ואור"י דמכח מתני' דבריש פ"ב (לקמן גיטין דף טו.) דקתני אחד אומר בפני נכתב ושנים אומרים בפנינו נחתם כשר משמע ליה לרבה דידענו לא מהני:

אטו כי אמרי ידענו מי לא מהימני פי' בקונטרס הואיל ולדידיה טעמא משום קיומא מה לי בפני ומה לי יודע אני משמע שרוצה לומר דשליח מהימן כי אמר יודע אני והא דנקט כי אמרי ידענו לשון רבים ולא אמר כי אמר ידעתי משום דאשלוחין דעלמא קאי ולעיל לא בעי למימר ידעתי איכא בינייהו דלא בעי למינקט אלא הנהו דלמר צריך ולמר לא צריך אבל תימה הוא דבכל דוכתי נקט לרבא בפני נחתם לאו דוקא ועוד אי בחד נמי מהני ידעתי היכי קאמר רבא ברפ"ב (לקמן גיטין דף טו.) אפילו הוא ואחר מעידין על חתימת עד שני פסול דאי לא הוה אלא האי שליח דמכיר שתי חתימות הוה כשר והשתא משום דבא אחד מהשוק לסייעו בחתימת שני יפסל אע"ג דבקונטרס פי' התם דהיינו הא דפריך ליה רב אשי מי איכא מידי דאילו מסיק איהו לכולי דיבורא כשר וכו' מ"מ אין סברא כלל שהיה רבא טועה בכך ונראה דידעתי לא מהני אפילו לרבא עד שיאמר בפ"נ ונחתם משום דדייק טפי כדפירשנו והכי מפרש ר' משולם אטו כי אמרי ידענו שנים מעלמא שיקיימו גט זה מי לא מהימני והואיל ומהני בזה קיום דמהני בשאר שטרות אתי לאיחלופי:

כיון דאילו אמרי ידענו כו' וקושיא דאשה ובעל דבר לא חש לתרץ דלא שכיח דמייתי גיטא וכי מייתי עד כשר אתי לאיחלופי:

מאן האי תנא דבעי כתיבה לשמה ובעי חתימה לשמה וא"ת למאי דמסקינן דרבה אית ליה דרבא נוקי מתני' כרבי אלעזר והוי בפני נכתב משום לשמה ובפני נחתם משום שאין עדים מצויין לקיימו ודוחק לומר דכולה הך סוגיא וגם רב אשי דאמר לקמן ר' יהודה היא איירי למאי דס"ד מעיקרא וי"ל דרבה אף לפי המסקנא בעי חתימה לשמה כיון דידענו לא מהני דאי מהני לפי המסקנא תיקשי רבה מ"ט לא אמר כרבא וליכא למימר הא דלא מהני ידענו היינו משום איחלופי דהא כיון דצריך לומר בפני נכתב משום לשמה לא אתי לאיחלופי:

כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה וכו' מידק דייק ולא אתי לאורעי נפשי'. ק"ל א"כ היכא דאתיוה בי תרי, כ"ש דהוה לן למימר דכיון דיהביה לתרי, מעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורעי נפשיה, וכדאמרי' היא חומרא הוא דאי מצרכת תרי לא אתי בעל ומערער ופסיל ליה, אע"ג דאתיוה תרי ולא אמרי בפני נכתב, כיון שנתנו לתרי דליהבו ליה ניהלה, ה"ל כנותנו לה ולא אתי לאורועי נפשיה. וי"ל דעד דאמר שליח [בפ"נ ובפ"נ], בין דאתיוה חד בין דאתיוה תרי בפנינו נכתב, חיישי' דלמא (אמר) לא דייק מעיקרא ולא בקיא בלשמה, אבל השתא דידע בחד דבעי למימר בפני נכתב מידק דייק מעיקרא.

כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה ר' יוחנן ור' חנינא חד אמר בפני שנים וחד אמר בפני שלשה מעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורועי נפשיה. כלומר ואפילו אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה, וכן פרש"י ז"ל, אלא דלישנא דגמרא לא משמע, אלא דאיהו לא אתי לאורועי נפשיה, הא אי אתי ומערער ערעורו ערעור, וכן משמע נמי מדקאמר אתי בעל ומערער ופסיל ליה, והא דאמרינן לקמן (גיטין ו, ב) ואי עבדת אהנית דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה, דלמא התם במביא מארץ ישראל דוקא, וטעמא דמילתא משום דלא צריך, וכיון דלא הוה צריך ואמר [בפני נכתב] מסקינן ליה דרגא ומהני כיון דקיום שטרות דרבנן. ומיהו שמעינן לה ודאי ממתניתין דתנן המביא גט בארץ ישראל אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו, דאלמא מדתני הכא במביא מא"י, ולא תני הכין במביא ממדינת הים, משמע דדוקא במביא מא"י משום שהקלת עליה בתחלתה נקל עליה בסופה שאם בא וערער ערעורו בטל והכין איתא בהדיא בירושלמי (פ"א ה"א) דגרסינן התם אר"י חומר שהחמרת עליו בתחלה שיהא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם הקלת עליה בסוף שאם בא וערער ערעורו בטל. ולפיכך נ"ל דהא דקאמר אתי בעל ומערער ופסיל ליה, הכי קאמר אתי ומערער ואמר דפסול הוא ומזויף ויוציא עליו לעז, ונמצאת משיאה בגט שיצא עליו לעז פסול וליכא אלא חד דמוציאו מידי לעז, ופריק דאפילו משום לעז ליכא דלא אתי לאורועי אנפשיה כנ"ל.

הא דאמרינן ורבא מאי טעמא לא אמר כרבה. תמיה לי מאי קמבעיא להו דהא רבא סבירא ליה דכולהו ספרי דייני מיגמר גמירי, דרבה גופיה הכי ס"ל (לעיל גיטין ב, ב), ואפילו לר"מ דחייש למיעוטא הכא ליכא למיחש אלא דרבנן הוא דאצרוך, והוו להו לרבא לעולם כלרבה לאחר שלמדו. וי"ל משום דידע דמתניתין דייקא ליה הכי, מדלא תקנו לומר בפני נכתב ובפני נחתם לשמה כדמפרש טעמיה ואזיל, הוא דקאמר הכי, כדי לברורי טעמיה ולמימר דמתניתין נמי דייקי' הכין. אי נמי י"ל דהכי קאמר אמאי לא חייש רבא לאותו מיעוט דחייש רבה ומשום חומר דבר שבערווה.

ורבה בדין הוא דליתני הכין אלא אי מפשת ליה דבורא אתי למיגזייה כלומר, והוה ליה משנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין והגט פסול, ואי נמי כיון דכולהו אמרי בפני נכתב לשמה והוא לא קאמר אלא בפני נכתב ולא קאמר לשמה, חיישינן ליה ומימר אמרינן דלא איכתוב בפניו ומשום הכי גזייה. ותמיהא לי וליתקון דלימא הכין כיון דעיקר תקנתא משום לשמה, ואי גייז ליה נישיילינן ואי הדר אמר אין לשמה ניהמניה. ואם נפשך לומר כיון דכולהו אמרי ואיהו לא אמר, אף על גב דכי שיילינן ליה ואמר אין, חיישינן לרמאות דילמא מתוך שאלה זו ילמדו לשקר, הא משמע דלאתי לשקורי ולאסהודי בשיקרא ליכא למיחש, חדא דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן, ועוד דתניא לקמן (גיטין ה, ב) המביא גט ממדינת הים נתנו ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם יוציא והולד ממזר דר"מ וחכ"א אין הוולד ממזר כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתנו לה בפני שנים ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם, אלמא לא מחזקינן דמסהיד בשיקרא ואע"ג דמעיקרא לא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם וה"נ מאי שנא, ואפילו כשתמצא לומר דהכא כר"מ וכטעמיה דאמר (שם) כל המשנה ממטבע שטבעו [חכמים] בגיטין יוציא והוולד ממזר וכמו שפרש"י כאן, אכתי קשה לי חדא דהא מתניתין לא מיתוקמא ליה לרבה כר"מ כדאיתא בשמעתין בסמוך, ועוד דאפילו כשתמצא לומר [דאיהו] כר"מ ס"ל בהא דהמשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין, ה"מ כששנה ממטבע שטבעו חכמים ולא תקן דבורו לבסוף ונשאת על ידי גט זה, אבל כשחזר ואמר קודם שתנשא אמאי לא, ואפילו נשאת נמי כיון שתיקן דיבורו לבסוף אמאי פסול, דהא דתניא לקמן (שם) כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננה לה בפני שנים ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם הא איכא למימר אפילו לר"מ קאי, דלא אמר ר"מ הוולד ממזר אלא כשלא חזר ואמר לה אבל אם חזר ואמר לה לא וכן פי' בתוספ' רבותי' הצרפתים ז"ל ויש ספרים שגורסין שם אלא כיצד יעשה דמשמע לכאורה דקאי אר"מ. ושמא י"ל דהתם איכא למימר דאישתלי ויהיב ולא אמר לה בפני נכתב דבכי האי גוונא עביד דמשתלי, אבל כאן שהתחיל לומר בפני נכתב וגייז ליה לשמה וכולהו לשמה קאמרי, חיישינן דילמא לא ידע ביה ואי שיילינן ליה ואמר אין שקורי מישקר.

הכי גריס רש"י ז"ל ורבא אמר לך אטו הכא כי אמר יודע אני מי לא מהימן. ופירש דה"ק אטו לדידי הואיל וטעמא משום קיומא הוא אי אמר יודע אני בחתימת ידי העדים מי לא מהימן, דמה לי אמר בפני נחתם מה לי יודע אני בחתימתן. ואינו מחוור דהא תנן לקמן בפרק המביא (גיטין טו, א)בפני נכתב כלו ובפני נחתם חציו פסול, ואמר רבא עלה אפילו הוא ואחר מעידין על חתימת ידי שני פסול מ"ט אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא וקא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא, ואם איתא דלרבא אפילו חד דאמר ידעתי בגט מהימן, היכי טעי רבא כולי האי, דאילו אמר איהו לחודיה ידעתי מהימן, וכי מצטרף אחרינא בהדיה לא מהימנא, ואע"ג דפרש"י שם דלרבא מיגרע גרע כי איכא אחרינא בהדיה משום דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא, ואף על גב דגבי גט לא הוה חיישינן לה דהא בלא אחר הוה מתכשר אפומיה דהימנוה רבנן כבי תרי, אלא משום גזרת שטרות הוא שם, והיינו נמי דאתקיף עליה רב אשי ומי איכא מידי דאילו מסיק איהו לכוליה דבוריה כשר והשתא דאיכא חד בהדיה פסול, מ"מ א"א לומר כן דרבא דאמר הכא דאפילו חד אי אמר ידעתי מהימן, לימא התם כי האי סברא דמשום דאיכא אחרינא בהדיה ליפסול, אלא ודאי לכ"ע חד צריך לומר בפני נחתם אבל ידעתי לא מהני, והיינו דקאמר רבא התם דכי אמר בפני נחתם חציו והוא ואחר מעידין על חתימת ידי שני בלשון ידעתי איכא למיחש לאחלופי בקיום שטרות דעלמא, בחד דאמר זה כתב ידי ומצטרף עם אחר מן השוק להעיד על חתם חבירו דנפיק נכי רבעא דממונא אפומיה דחד סהדא, ואתקיף עליה רב אשי דכיון דאילו אסיק הוא דבוריה בההוא לישנא דאסהיד על חציו דהיינו בפני נחתם חציו כשר, אין לפסלו כי מצטרף אחרינא בהדיה ומעידין על חתימת ידי שני דלא גרע משאמר בפני נחתם. וגיר' הספרים שלנו נר' עיקר, וה"ג אטו התם כי אמרי בפנינו מי לא מהימנו, כיון דכי אמרי בפנינו מהימני אתי לאיחלופי, כלומר כיון דהכא והכא כי אמרי בפנינו מהימני אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא. ולאשה ובעל דבר לא חש רבא לאהדורי דמילת' דלא שכיחא היא כדאיתא לקמן (גיטין ה, א) ומילתא דלא שכיחא לא מוכח מידי.

מאן האי תנא דבעי כתיבה לשמה ובעי חתימה לשמה לכאורה משמע דהך סוגיא לא אתי כמסקנ' דאסיקנא (ד, ב) דרבה אית ליה דרבא, דלמסקנא איכא למימר דמתניתין ר"א היא ובפני נחתם משום קיום ובפני נכתב משום לשמה. ומיהו ק' דאם כן לעיל (גיטין ב, ב) ה"ל לרבה לומר גבי מאי טעמא לפי שאין בקיאין לשמה ולפי שאין מצויין לקיימו, דבשלמא אי אדכר ברישא מילתי' דרבא, הוה איפשר לומר דרבה לא חש לאדכורי תו טעמא דמצויין לקיימו דאדרבא סמיך, אבל השתא דקבע מילתיה דרבה ברישא ודאי הוה ליה בדרבה לאדכורי תרי טעמי משום לשמה ומשום קיום לפרושי בפני נכתב ובפני נחתם חד משום לשמה וחד משום קיום, ועוד הא רב אשי דבתרא הוא ודאי שפיר הוה ידע מסקנא דשמעתא דרבה אית ליה דרבא, ואמאי דחיק ומוקי למתניתין (ד, א) כרבי יהודה דלית הילכתא כותיה, הוה ליה לאוקומה כרבי אלעזר ולימא לעולם כרבי אלעזר ורבה אית ליה דרבא. ופי' בתוס' דאפי' אמסקנא אתיא שפיר, דלעולם טעמא דכולה מתני' לרבה משום לשמה הוא בע'כ, דאי לא הדרא קושיא לדוכתא ורבה מ"ט לא אמר כרבא, ואצטרכינן לשנויי כדשנינן לעיל ורבה אמר לך א"כ ליתני בפ"נ ותו לא, ורבא בדין הוא דליתני הכי [אלא] דא"כ אתי לאיחלופי בקיום שטרות, ורבה מי דמי התם ידעינן הכא בפנינו, והכא כיון דלרבה בפנינו נחתם דמתני' דוקא ולא מהני ידענו על כרחין דס"ל דטעמא דמתני' משום לשמה הוא.

שאלו בסוגיא זו רבא מאי טעמא לא אמר כרבה ותרצה משום דלא קאמר במתני' בפני נכתב לשמה וכן בפני נחתם לשמה ואף רבה מודה שהיה בדין לשנות כן אלא דאי מפשת ליה דבורא אתי למגזייה ומיקלקל ודילמא קאמר בפני לשמה או מחשש שנוי מטבע וכן שאלו רבה מאי טעמא לא אמר כרבא ותירץ משום דאי משום קיום כתיבה מה טיבה נימא בפני נחתם ותו לא ואף רבא מודה שבדין הוא כן אלא דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא לקיימן בעד אחד הא מדתקון בפני נכתב מבינים שאינו ענין קיום לבד שבקיום לבד אין נזקקין אלא על החתימה והקשה לו רבה שאף בבפני נחתם אין טועין ממנו שהרי יש כאן שנוי לשונות ושנוי ענינים דבשאר שטרות אמר ידעינן כלומר מכירין אנו שזו היא חתימת פלוני ופלוני ובזו צריך שיאמר בפני ועוד דהתם אשה ובעל דבר לא מהימני הכא אשה ובעל דבר מהימני שהאשה נעשית שלוחת הולכה אף לעצמה ולקמיתא מיהא תירץ רבא אטו הכא כי אמר ידענא מי לא מהימן ולא חשש לתרץ את האחרות מפני שאשה ובעל דבר אין לטעות בהם במקום אחר שפיסולם נודע הוא לכל ולמדת מכל מקום לדעת רבא שאנו פוסקים כמותו שאינו צריך לומר בדווקא בפני נכתב ובפני נחתם אלא דיו שיעיד יודע אני שזו כתיבה של סופר פלוני וחתימה של פלוני ופלוני הא אם לא העיד אלא על החתימה אינו כלום דאתי לאחלופי וזו היא שיטת גדולי הרבנים ואף גדולי הדורות נסכמים בה וראיה לדבריהם בפרק שני בפני נחתם חציו פסול ר"ל שבפני חתם האחד ואמר רב חסדא אפי' העידו שנים על חתימת השני ר"ל שמכירין אותה מאי טעמא או כלו בקיום הגט או כלו בתקנת חכמים והקשה מי איכא מידי דאלו אמר חד כשר וכי אמרי תרי פסול וודאי פירושו אלו אמר חד דומיא דאמרי תרי מה תרי בידעינן אף שליח בידענא ומכל מקום איפשר לפרש האי כדיניה והאי כדיניה אלו אמר חד כדיניה מהימן ואלו אמרי תרי כדינייהו לא מהימני וזו שבכאן גאוני ספרד גורסין בה אטו התם כי אמרי בפנינו חתמו לא מהימני והרי נמצא הלשון שוה לפעמים ואתי לאחלופי אבל שליח בידענא ודאי לא מהימן שלא האמינוהו אלא בראיה וכן עיקר ואף לנסחת הספרים בלשון רבים היא שנויה ר"ל הכא כי אמר ידעינן מי לא מהימני ואפשר לפרשו על שנים שמאחר שאם מנה שני שלוחים שמקיימין אותו נאמנים בידעינן ומכיון שדיו בשליח הם סבורים כשם ששני שלוחים מקיימין בידעינן כך שליח אחד בידענא ואתי לאחלופי הא שליח אחד ודאי לא מהימן בידענא כלל וצריך להעיד שבפניו נכתב ובפניו נחתם וזהו עיקר הדברים:

מטעמו של רבה אתה למד שהכתיבה והחתימה צריך שיהו שניהם לשמה ואע"פ שהלכה כר' אלעזר בגיטין דעידי מסירה כרתי ואין צריך לעידי חתימה כלל אלא כל שנכתב כהלכתו אע"פ שלא חתמו שם עדים כשר ואחר שכן מה חילוק יש בין אם לא חתמוהו לשמה ובין לא חתמו כלל אינו כן אלא אע"פ שאם לא חתמו כלל כשר כל שכתבו וחתמו שלא לשמה הוה ליה כמזוייף מתוכו ורוב מפרשים מסכימים בו שאינו גט כלל והרי היא אשת איש גמורה כשהיתה אלא שצריכה גט משני כדי שלא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט וכן כל שעידיו פסולים או שהיה בו עד אחד פסול אע"פ שנמסר בעדים כשרים שמכל מקום מזויף מתוכו הוא ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שאינו גט בטל אלא שהוא גט פסול מדברי סופרים ופוסל לכהונה ולא תנשא בו ואם נשאת לא תצא וכותב לה גט אחר שהרי כמזוייף מתוכו אמרו ולא מזוייף גמור:

תוס' בד"ה חד אתי כו' וא"ת אם כן מאי ס"ד דמהני בפני נכתב כיון כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם לפי מה שפר"י נמי לקמן דפסיל ליה לאו דוקא אלא שיאמינוהו ללעז תקשי ליה מאי ס"ד דמהני בפני נכתב דהא אכתי איכא לעז ומעיקרא נמי לא הוה אלא לעז כדקאמר סתם ספרי דדייני מגמר כו' דליכא למימר דהוה ס"ד דמעיקרא קודם שאומר בפני נכתב אם יבא ויערער הגט פסול דאם כן תקשי ליה כמו שהקשה לקמן וכי משום לעז בעלמא יפסול הגט כיון דקים לן שהוא כשר ויש ליישב דודאי דמעיקרא קודם שאומר בפני נכתב אם יבא ויערער הגט פסול דחיישינן למיעוטא דלא עדיף ממביא גט בא"י דאינו אומר בפני נכתב וערעורו ערעור אם יערער כדקתני במתני' יתקיים בחותמיו ודו"ק:

בד"ה הכא בפני אבל ידענו אין מועיל כו' מכשיאמר ידענו כו' ואמאי לא מהני ידענו כו' עכ"ל כ"ה בכל ספרי התוס' הישנים והוא לפי שיטת התוס' לקמן בפי' רבינו משולם דידעתי לכולי עלמא לא מהני אבל בידענו פליגי דלרבה ידענו נמי לא מהני ולרבא מהני ולזה כתבו דאור"י דמכח מתני' כו' דשנים אומרים בפנינו כו' משמע ליה לרבה דידענו לא מהני ר"ל דלרבא בשנים אין צריכים כלל לומר בפנינו משום האי טעמא דאמרינן לקמן בפרקין ובר"פ שני ומה אילו יאמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני אבל לרבה קודם שלמדו צריכים לומר בפנינו והכי אמרינן לקמן בהדיא בגמרא וכ"כ התוס' שם בהדיא בד"ה בי תרי דמייתו כו' דמשנים אומרים בפנינו דייק רבה דידענו לא מהני אבל אין לפרש דברי ר"י דמוכח לה ממתני' היינו מהא דקתני שם אחד אומר בפני נכתב ושנים כו' דלרבא כיון דהני שנים שאומרים בפנינו נחתם יקיימוהו ל"ל לההוא ע"א דאמר בפני נכתב אבל לרבה ניחא משום דנכתב לשמה דא"כ לא הל"ל דמהא משמע ליה לרבה דידענו לא מהני אלא הל"ל דמהא משמע ליה לרבה דמשום לשמה הוא ועוד דאי הוה הוכחת רבה מאחד אומר בפני נכתב דלא צריך ליה לרבא לא יתיישבו כלל דבריהם דלקמן שכתבו בד"ה מאן האי תנא כו' דידענו לא מהני דאי מהני לפי המסקנא תקשי רבה מאי טעמא לא אמר כרבא כו' דאימא דקשיא ליה בהך מתני' דלא בעי בפני נכתב וכבר כתבו התוספות שם לתרץ הא דקתני התם בפני נכתב לרבא אבל עיקר הוכחתם משנים אומרים בפנינו נחתם שכ"כ התוספות בהדיא לקמן ודברי מהרש"ל שהגיה בכל דברי התוספות ידעתי במקום ידענו לא ידעתי כוונתו ואולי איזה תלמיד טועה הגיה כן בשמו כי הדברים ברורים כי כל דבריהם הולכין לשיטתן דלקמן וכפירוש רבינו משולם כמ"ש ודו"ק:

ע"א תוס' ד"ה חד אתי בעל ומערער וכו' נראה דדיבור זה קאי אחד אתי בעל ומערער דקאמר בתירוצו דרבא מדכתבו התוס' ולמאי דס"ד הא דקתני אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו קאי נמי אהמביא גט ממדינת הים ר"ל דאע"ג דאמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם אי אתי בעל ומערר צריך לקיימו בחותמיו כדקאמר חד אתי בעל ומערער ובתירוצו דרבא הא דקאמר חד אתי בעל ומערר ר"ל שיאמר שלא נכתב הגט לשמה וא"כ אין שייך לומר יתקיים בחותמיו וק"ל:

ד"ה הכא בפני אבל ידעתי אין מועיל וכו' עד מכשיאמר ידעתי כצ"ל וא"ת ואמאי לא מהני ידעתי לרבה. דברי התוס' תמוהים הם דמאי מקשי וא"ת ואמאי לא מהני ידעתי וכו' הא כבר כתב הטעם משום דמרע נפשיה טפי כשאומר בפני וכו' ויתר הספיקות הנופלים בדבריהם ונראה דדברי התוס' אלו מיוסדים אמה שכתבו לפי המסקנא דבחד לא מהני ידעתי אפילו לרבא משום דמרע נפשיה טפי כשאומר בפני כמו שכתבו התוס' בדבור שאחר זה והא דקאמר ורבא אמר לך אטו הכא כי קאמרי ידענו מי לא מהימני ר"ל היינו כי [אמרי] ידענו שנים מעלמא כי מקיימי גט זה כמו שכתבו לקמן ועיקר החילוק שבין רבה ורבא תלוי בזה שרבא ס"ל דגבי שנים מהני ידענו ולכך שייך לאחלופי כדקאמר אטו כי אמרי ידענו וכו' ורבה ס"ל דאפילו בשנים לא מהני ידענו ולכך לא שייך לאחלופי ואם כן בפני נכתב למה לי אלא ודאי טעמא דמתניתין משום דאין בקיאין לשמה הוא ולכך מקשו התוס' וא"ת ואמאי לא מהני ידעתי לרבה כמו לרבא ר"ל בשנים על כרחך משום דלרבה הוי טעמא משום לשמה ואכתי תקשי וכו' ואומר ר"י דמכח מתניתין דלקמן דקתני ושנים אומרים בפנינו נחתם דהתם תרי נינהו ואפילו הכי קתני בפנינו נחתם ולא קתני ידענו ש"מ דאפי' בשנים לא מהני ידענו דאל"כ הוי ליה למתני ושנים אומרים ידענו וכו' וכיון דידענו לא מהני אפי' בשנים לא שייך לאחלופי וא"כ בפני נכתב ל"ל אלא ודאי ע"כ טעמא דמתני' הרי משום לשמה וכ"ת א"כ ל"ל לרבה למימר א"כ ליתני בפני נחתם בפני נכתב ל"ל ולמה לא הוכיח רבה בפשיטות דטעמא הוי משום לשמה כיון דמשמע במתני' דפ"ב דידענו לא מהני אפילו בשנים א"כ על כרחך צ"ל דטעמא הוי משום לשמה משום שהיה יכול רבא להשיב הא דלא מהני ידענו אפי' בשנים משום כיון דבגט מהני קיום ע"י שליח דאיהו חד ואי מהני ידענו אפי' בשנים אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא בחד אבל השתא קשה לרבא א"כ בפני נכתב ל"ל דכיון דידענו לא מהני אפי' בשנים לא אתי לאחלופי וק"ל ואי לא מסתפינא מחבראי אמינא דהאי וא"ת אמאי לא מהני ידעתי לא שייך לדבור זה אלא שייך לכותבו בסוף הדבור שאחר זה דשם הוא מקומו אלא שהסופרים טעו וכתבוהו כאן:

ד"ה מאן האי תנא וכו' עד וי"ל דרבה אף לפי המסקנא בעי חתימה לשמה כיון דידענו לא מהני. ר"ל כיון דס"ל דידענו לא מהני אפי' בשנים ע"כ הוי טעמו משום דס"ל דצריכים להעיד דחתימה נעשה לשמה דאי מהני ידענו לפי המסקנא וס"ל דטעמא דבפני נחתם לא משום לשמה אלא משום קיום א"כ תקשי למה לא אמר כרבא לגמרי דטעמא דמתניתין משום דאין מצויין לקיימו והא דבעינן לומר בפני נכתב משום דלא אתי לאחלופי בקיום שטרות אלא ודאי ס"ל דידענו לא מהני אפי' לפי המסקנא ולכך לא שייך לאחלופי ולכך לא קאמר כרבא משום דא"כ בפני נכתב ל"ל ומאחר דידענו לא מהני א"כ צ"ל ע"כ דחתימה בעי לשמה דאל"כ למה לא מהני ידענו אי הוי טעמא דבפני נחתם משום קיום לחוד וליכא למימר דלעולם דטעמא דבפני נחתם הוי משום קיום לחוד והא דלא מהני ידענו היינו משום דלא אתי לאחלופי ולכך לא אמר כרבא לגמרי משום דא"כ בפני נכתב ל"ל דלאחלופי ליכא למימר כיון דידענו לא מהני זה אינו דא"כ למה לא מהני ידענו דהא לדידיה ע"כ צ"ל בפני נכתב משום לשמה א"כ למה לא יועיל ידענו בהתימה אי לא הוי אלא משום קיום לחוד דלאחלופי ליכא כיון דצ"ל ג"כ בפני נכתב אלא ע"כ דס"ל דבפני נחתם הוי משום קיום ומשום לשמה ולכך לא מהני ידענו ולכך ליכא לאוקמא כר"א:

רש"י בד"ה דאי מצרכת כו' ואוקי חד לגבי חד עכ"ל ולכאורה יש לתמוה דמי הכריחו לפרש כן דהא לקמן ד' ט' בגמרא דמסקינן דערעור דבעל הו"ל כערעור דשנים ואמרינן נמי התם דערעור דחד לא מיקרי ערעור כלל דאין ערעור פחות משנים ואע"ג דליכא מאן דמכחיש לעד אחד המערער וכ"ש הכא שהשליח מכחיש להבעל דלא הוי הבעל מהימן אי הוי כחד לגבי חד אלא משום דערעור דבעל הו"ל כערעור דשנים ועוד דבכולא תלמודא משמע דהיכא דעד אחד נאמן להתיר וכבר התירו על פיו הו"ל כשנים וכי אתא חד ומכחיש ליה הו"ל כאחד במקום שנים. אמנם כן נלע"ד דלשון רש"י ז"ל מדוקדק היטב אליבא דהלכתא ודינא קמ"ל דודאי הא דאמרינן לקמן דערעור דבעל הו"ל כערעור דשנים היינו דוקא בערעור דמזוייף שהרי אף אם הגט ביד האשה ואומרת שבעלה נתנה לה אפ"ה אם טוען מזוייף אינה מגורשת כמבואר בא"ע סי' קנ"ב וכמו שאבאר לקמן בעזה"י משא"כ בערעור דשלא לשמה דכיון שאם הגיע הגט מידו ליד האשה פשיטא שאין ערעורו כלום א"נ כיון ששלחו ע"י שליח והוא מודה בעיקר השליחות לא משמע ליה לרש"י להחשיב ערעור דבעל כערעור דשנים דמהיכי תיתי לכך כתב דהו"ל מיהא כחד לגבי חד וכמאן דליתנייהו דמי וממילא מיפסל מדרבנן דאע"ג דאמרינן לקמן אין ערעור פחות משנים הא אסקינן בפרק עשרה יוחסין דהיינו דוקא היכא דאיכא חזקת כשרות ומש"ה פריך נמי לקמן דכיון שעד אחד מערער לומר שהשליח או האשה זייפו הגט מוקמינן להו אחזקת כשרות כיון דאיכא נמי חזקה דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרו עדותן בב"ד דמי וכפרש"י דלא חציף איניש כולי האי לזייף וכמו שאפרש במקומו ואין הערעור כלום בפחות משנים משא"כ הכא דלא שייך חזקת כשרות דלשיטת רש"י עיקר החששא שמא איתרמי שמא כשמא וא"כ אף לפי ערעור הבעל כולהו בחזקת כשרות קיימי אלא שהוא היה מהמיעוט שאינן בקיאין לשמה וא"כ לא איתרע חזקת כשרות דידיה ועוד דלענין חזקת כשרות דידיה הוא נאמן על עצמו וממילא דלא תיקשי נמי מהא דקי"ל כל מקום שהאמינה התורה עד אחד וכו' דהתם איירי דוקא היכא דאיכא שום סברא להאמין הדאשון יותר כגון בסוטה דאמרינן רגלים לדבר שקינא לה ונסתרה וכן בעד אחד באשה שמת בעלה משום דמילתא דעבידא לאיגלויי היא ועוד דאשה דייקא ומינסבא משום חומר כו' מיהו צ"ע מעגלה ערופה וא"כ למאי דלא ס"ד עכשיו שהשליח מידק דייק א"כ לא היה לנו שום טעם להאמין לשליח יותר מהבעל אלא הו"ל לגמרי כחד לגבי חד וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן. ועוד נראה דמעיקרא דבעי למימר דמשום עגונא הקילו רבנן להאמין עד אחד אע"ג דעד אחד לאו כלום הא וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו ואם הקילו משום עגונא שלא לחוש למיעוטא היה להם להקל ואף בלא עדות כל עיקר אלא דבזה י"ל דהא נמי כעין דאורייתא הוא דכיון דמדאורייתא רוב בקיאין הן אלא מדרבנן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקת א"א והו"ל פלגא ופלגא א"כ הו"ל מיהא כמאן דלא איתחזק לא איסורא ולא היתיר' דהא פלגא ופלגא הוא וא"כ כה"ג מדאורייתא נמי עד אחד נאמן להתיר ולא לאסור מיהו ברירא לן משיטת הפוסקים דהא דעד אחד נאמן להתיר ולא לאסור היינו היכא דלא מכחשו ליה אבל היכא דמכחשו ליה ליתא להאי כללא דל'ש היכא דמכחיש ליה הבעל דבר ול"ש מכחיש ליה עד אחד אפ"ה קי"ל דעד אחד בהכחשה או כלום הוא כמבואר בפרק האומר ובל'ד סי' קכ"ז ע"ש בש"ך. ואף לשיטת מהר"י קולון ז"ל דעד אחד אומר שהשוחט שחט בפסול והשוחט מכחישו ופסק דהשוחט נאמן משום דעד אחד נאמן באיסורין היינו נמי משום דאית ליה חזקת כשרות ומסייע ליה נמי רובא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין והוא אומר שהוא מהרוב משא"כ כאן הוא להיפך שהבעל דבר עצמו עומד וצווח שהוא מהמיעוט א"כ מקשה שפיר שאין להאמין לשליח שהוא עד אחד במקום הכחשת הבעל דלא גרע מחד אע"ג דבע"ד הוא וכדכתיבנא וע"ז משני בגמרא דמעיקרא מידק דייק וא"כ יש להאמין לשליח לגמרי כשנים כמו בעד אחד באשה שמת בעלה ובסוטה וכה"ג טובא ודוק היטב שלענ"ד הוא ברור ליישב לשון רש"י ז"ל:

תוספות בד"ה חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה יש לפרש כו' אע"ג דלא מהימן מיפסל משום לעז כו' עכ"ל. כבר כתבתי דהתוספות לשיטתייהו דלא חיישינן למיעוטא דמיעוטא אף לרבי מאיר ומש"ה פשיטא להו דאף להמקשה דהכא דלא אסיק אדעתיה סברא דמעיקרא מידק דייק אפ"ה אין סברא לפסול מדינא ע"י ערעור הבעל אלא דמספקא להו בסברת המקשה בהא דקאמר ופסיל ליה אם כוונתו דפסיל ליה ממש מחמת הלעז או כפירוש ר"י בסוף הדיבור דכשר אלא שהבעל רוצה לפוסלו ואפ"ה הוי חומרא לגבה האי לעז גופא מיהו לבתר דמשני הש"ס ומסיק דמעיקרא מידק דייק נראה דפשיטא להו להתוספות אליבא דכל הפירושים דאי אתי בעל ומערער לא אשגחינן ביה כדמשמע פשטא דלישנא דגמרא לקמן וכפירש"י כאן ועיין מה שאכתוב בזה לקמן דף ו' גבי ואי עבדת אהנית כנ"ל בכוונת התוס' מיהו אחכ"ז לא ידעתי למה הוצרכו התוספות לידחק בלשון דפסיל ליה ולפירוש ר"י הוי לישנא קייטא בעלמא דהא אף למאי דמשמע להו דאליבא דרבה לא חיישינן למיעוטא דמיעוטא וכשר מדינא משום חששא דשלא לשמה אכתי מצינן לפרש בפשיטות כוונת המקשה בענין זה האי קולא חומרא הוא דאי מצרכת תרי א"א לבעל לערער בשום ענין משא"כ השתא שתקנו חכמים דהשליח לבד נאמן איכא למיחש לרבה נמי דאתי בעל ומערער לגמרי שהגט מזוייף או שמסרו לו ע"י תנאי או שנפל ממנו ומצאו זה השליח ויהא נאמן במגו דמזוייף דנהי דרבה לא חייש לטעמא דמצויין לקיימו היינו היכא דליכא ערעור אבל בדאיכא ערעור נראה דאין שום סברא לומר דהבעל לא יהא נאמן לגבי השליח למאי דלא אסיק אדעתיה השתא טעמא דמעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורועי נפשיה וא"כ הוי ליה חד לגבי חד ואוקי איתתא אחזקת אשת איש ואהא מסיק הש"ס שפיר דודאי יש להאמין להשליח יותר משום האי סברא כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה ומידק דייק ולא אתי השליח לאורועי נפשיה וכמו שאבאר כן נ"ל לפרש לולי שהתוספות לא כתבו כן ולא נחתו להא סברא ובאמת נראה מהמשך לשונם דהך קושיא שנייה דמקשינן בסמוך אליבא דרבא חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה מפרשו לה נמי בכה"ג דלפר"י לא פסיל ליה כלל דאף להמקשה כשר מדלא קתני במתניתין בבבא דרישא יתקיים בחותמיו אלא דהא דקאמר המקשה דפסיל ליה היינו נמי משום לעז. אמנם למאי דפרישית אתי שפיר טפי ומאי דקשיא להו להתוס' מבבא דסיפא כבר כתבתי דבלא"ה ה"מ לאקשויי מעיקרא מכמה משניות ומגיטין שניתנו במדינת הים עצמן אלא דניחא ליה להש"'ס להקשות מהאי בבא גופא דאיירי בהו רבה ורבא. ועוד דמהאי בבא דאם יש עוררין יתקיים בחותמיו ודאי ליכא לאקשויי מידי דמצינן למימר דאערעור דלקוחות קאי כמ"ש התוס' עצמן לקמן דף ט' דבא"י הוי ערעור כשלא אמר בפ"נ ובפ"נ ובבבא דרישא שאמר בפ"נ ובפ"נ לא הוי ערעור משא"כ בערעור דבעל ודאי סבר המקשה דמדינא מצי לערער ופסול והנלע"ד כתבתי ודוק היטב:

בא"ד וא"ת א"כ מאי ס"ד דמהני בפ"נ כו' עכ"ל ופי' דע"כ הא דקאמר משום עיגונא הקילו בה רבנן היינו לענין ערעור הבעל דאי לענין דמתירין אותה לינשא ולא חיישינן למעוטא אפילו בלא עד אחד נמי דמ"ש משאר גיטין שניתנו במ"ה דלא חיישינן להו וכ"ש ללישנא דאין מצויין לקיימו דלא שייך לומר שהקילו להתירה להינשא אף בדליכא ערעור דא"כ מה צורך לנאמנות השליח ומ"ש מגט הבא מא"י דמותרת להינשא אף בלא נאמנות השליח ומ"ש מד"ה מא"י אטו משום דאין עדים מצויין נחמיר עלה אע"כ דעיקר הקולא הוא במקום ערעור הבעל וא"כ מקשו התוספות שפיר דלמאי דס"ד דסוף סוף פסיל ליה הבעל למאי מהני בפ"נ ובפ"נ וק"ל:

בא"ד אין נראה לר"י שיהא פסול משום לעז בעלמא כיון דקים לן שהוא כשר. אף למה שכתבתי בסמוך דיש לחוש משום לזות שפתים משום דר' אסי י"ל דלפר"י הכא אפילו לזות שפתים ליכא דסמכינן ארובא דרובא וקים לן דמשקר וק"ל:

גמרא ולרבא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו ליבעי תרי קצת קשה מאי מקשה לרבא הא אגופא דמתני' יש להקשות כן דקתני המביא גט בא"י א"צ שיאמר בפ"נ ובפ"נ ואם יש עוררין משמע בדליכא עוררי' א"צ שום קיום ואמאי ליבעי תרי דומיא דקיום שטרות ואפשר דזה היה יודע המקשה דהיכא דליכא עוררים מדאורייתא א"צ קיום אפי' בשטרות שהרי התוס' נסתפקו לעיל דאפשר דאפילו מדרבנן לא טענינן מזוייף אלא עיקר הקושיא דמשמע ליה דאף במקום ערעור הבעל מהימנינן לשליח ולפ"ז ע"כ הא דמקשה בתר הכי האי קולא חומרא הוא דאי אתא בעל ומערער לאו משום למאי דס"ד דבעל מהימן אלא דאגופא דמילתא קשיא אמאי מהימן השליח במקום ערעור הבעל כיון דבא"י לא מהימן ומשני דמעיקרא מידק דייק כיון שאומר בפ"נ ועיין בש"ך ח"מ סי' מ"ו ובתשובת מהרי"ק סי' ע"ד באריכות ובבית שמואל סי' קמ"א וקמ"ב:

גמרא בדין הוא דבקיום שטרות נמי לא ליבעי כדר"ל דאמר ר"ל עדים החתומים על השטר כו' פרש"י דלא חציף אינש לזיופי. וכבר כתבתי בחדושי לכתובות דף כ"ח בלשון התוספות דכוונת רש"י כאן משום דהו"ל כמילתא דעבידא לאגלויי אלא דאפ"ה תמיהא לי היאך שמעינן הא מילתא מדר"ל דהא עיקר מימרא דר"ל איירי לענין שאין עדים יכולין לחזור בהם ולומר מבודים היינו כדאיתא בירושלמי והיינו דמשמע דהו"ל כמי שנחקרה עדותן בב"ד וכוונתו דאע"ג דבכל עדות דעלמא עד שלא נחקרו עדותן נאמנים לומר מבודים היינו משום דדיבורא בעלמא הוא ובלא דרישה וחקירה אפשר דאמרי בדדמי משא"כ בעדים החתומים על השטר דמעשה גמור הוא ומש"ה לא מצו כלל לומר מבודים היינו. משא"כ לענין דלא בעי קיום מנ"ל הא מילתא מדר"ל. וליכא למימר דמילתא דסברא הוא דלהא מילתא נמי הו"ל כמי שנחקרה ומטעמא דפרישית. דהא אדרבה כתבו תוספות שם בכתובות דתימא גדול הוא דא"כ כל אדם שירצה יזייף. והמעיין שם יראה שהניחו קושיא זו בתימא לפי מה דמשמע בשמעתין שאפי' אם טוען הבעל מזוייף בברי לא בעינן קיום מדאורייתא. ונהי דרש"י נזהר מזה וכתב דלא חציפי אינשי לזייף ובודאי דכוונתו דרוב אינשי לא חשידי וא"כ אכתי הא קי"ל זה כלל גדול בדין המע"ה ולא אזלינן בתר רובא. אע"כ דכוונת רש"י דהו"ל כמילתא דעבידא לאגלויי וממילא הוי שפיר בכלל מימרא דר"ל. אלא דאכתי יש לתמוה על מה שכתב הש"ך ח"מ סי' מ"ו בשם כמה פוסקים שאם באו העדים לפנינו ואמרו אין זה כתב ידינו אפ"ה לא מהימנו העדים מדאורייתא. ומ"ט יש בזה דהא השתא תו לא שייך לומר מילתא דעבידא לאיגלויי הוא. וכבר עלה בלבי לומר דעיקרא מילתא דמדאורייתא לא בעי קיום לאו מסברא אתיא לן אלא מקרא ילפינן לה דכתיב וכתוב בספר וחתום והעד עדים ונתתם אותו בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים. ואף למאי דקי"ל כר"א דאמר עדי מסירה כרתי הא אמרינן לקמן דף כ"ב אליבא דר"א גופא דעצה טובה קא משמע לן והיינו כמו שפרש"י לקמן דף ל"ו לענין תיקון עולם דהיינו שלא יצטרך להביא שום עדים יותר בפנינו. ואי ס"ד דמדאורייתא בעינן קיום אם כן אכתי לא קרינן למען יעמדו ימים רבים. דלכאורה נראה אי הוה בעי קיום מדאורייתא לא היה מתקיים בענין אחר כי אם בעדים מעידים בעצמן על כ"י או שיבאו השני עדים ויאמרו בפני ב"ד בפנינו חתמו ביום פלוני וכל שלא נעשה בענין זה לא הוי עדות מדאורייתא דהא בעינן עדות שאתה יכול להזימן. וא"כ מאי עצה טובה איכא אלא ע"כ מדכתיב למען יעמדו ימים רבים ממילא שמעינן דלא בעי קיום כלל. כך נראה לענ"ד לכאורה ועדיין צ"ע. ובעיקר שיטת מחלוקת הפוסקים בזה אי לא בעינן קיום מדאורייתא אף במקום ערעור או דוקא שלא במקום ערעור יבואר בסוגיות שלפנינו ובקונט' אחרון בשמעתין ובכתובות פ' האשה שנתארמלה. וכן מה שהשיג הש"ך וסייעתו בח"מ סי' כ"ט על מה שכתב הרמב"ם ז"ל דמדאורייתא לא מהני שום שטר כלל יבואר הכל בק"א ע"ש ודו"ק:

שם דאמר ר"ל עדים החתומים על השטר כו' מה שיש לדקדק בזה כתבתי באריכות בקונטרס אחרון סוף פרק האשה שנתארמלה יעויין משם:

שם ורבנן הוא דאצרוך כאן ודאי לא שייך לפ' דהא דקאמר ורבנן הוא דאצרוך היינו כמ"ש התוס' לעיל דמשום לעז דבעל אצטריכו דמהיכי תיתי לא נחוש באמת למזוייף כדחיישינן בשאר שטרות הצריכין קיום אלא ע"כ דמשום עיגונא לחוד אקילו מיהו הא דמקשה הש"ס דאתי בעל ומערער ופסיל ליה יש לפרש שפיר דהיינו לעז בעלמא דכיון דכבר גילה התרצן דמשום עיגונא הקילו להאמין עד אחד ע"כ היינו אפילו במקום ערעור דבעל כמ"ש לעיל בל' התוספות וע"ז תירץ דמעיקרא מידק דייק ואפילו לעז ליכא מיהו אם נאמר דבעלמא נמי בכל שטרות לא טענינן מזוייף כמו שנסתפקו התוס' לעיל במתני' א"כ א"ש טפי דהא דקאמר הכא ורבנן הוא דאצרוך היינו משום לעז בעלמא דבלא"ה לא טענינן מזוייף אלא כשבע"ד מערער ודו"ק ועי' בסמוך:

תוס' ד"ה האי כו' לא שייך למפרך לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים כיון דסמכינן על סברא דדייקא דבעלה מת ממילא לא שייך שיבוא ולא אתי לידי חומרא ושאני הכא דאף דסמכינן דהשליח אומר אמת מ"מ שמא יבוא בעל ויערער בשקר. וה' יאיר עיני:

תד"ה האי קולא היא בריש האשה רבה כו'. ואני בעניי נ"ל ליישב קושייתם בפשיטות דהתם יש לנו סברת דייקא ונאמנות דע"א שלא לחוש לאיסור א"א ואנו דנין לודאי דמת בעלה. ממילא ליכא חשש לעז וערעור דודאי לא יבא בעלה ולא יהי' לעולם חומר בסופה, משא"כ הכא אמרי' אף דאנן ב"ד מחזקי' להאמין להשליח דנכתב לשמה ומתירין אותה בגט זה ולא דנין לספק, מ"מ שמא יבא הבעל ויערער בשקר ויהיה לעז, והיינו או שהעולם יאמינו ללעז, או אם יהיה ערעור בפנינו יהיה הגט פסול משום לעז ויהיה חומר בסופה, והוא נכון מאד בעזה"י: