מסכת גיטין דף ב׳ עמוד ב׳

גמ' לפי שאין בקיאין לשמה - אין בני מדינת הים בני תורה ואין יודעין שצריך לכתוב הגט לשם האשה וקרא כתיב וכתב לה ספר כריתות (דברים כ״ד:א׳) לה דהיינו לשמה הילכך אומר השליח בפני נכתב ובפני נחתם וממילא שיילינן ליה אם נכתב לשמה והוא אומר אין ולקמיה מפרש מאי טעמא לא אצרכוהו נמי למימר לשמה:

לפי שאין עדים מצויין לקיימו אין שיירות מצויות משם לכאן שאם יבא הבעל ויערער לומר לא כתבתיו שיהו עדים מצויין להכיר חתימת העדים והאמינוהו לשליח ולקמן פריך בין לרבא בין לרבה ליבעי תרי:

דאתיוהו בי תרי ושניהם נעשו שלוחים לגרשה והגט יוצא מתחת ידי שניהם לרבה בעי למימר לרבא לא בעי למימר שהרי שנים הם ואם יערער בעל הרי הם מצויין לקיימו:

אי נמי ממדינה למדינה בארץ ישראל כגון יהודה וגליל דסלקא דעתא השתא דלא שכיחי שיירתא לרבה דלא חייש לעירעורא דנימא מזוייף הוא לא בעי למימר הואיל ובקיאין כל בני ארץ ישראל לשמה לרבא בעי למימר דהא אין שיירות מצויות:

אי נמי באותה מדינה כגון מעיר לעיר במדינה אחת מדינה רונטריד"א בלע"ז ובמדינת הים לרבה בעי למימר דהא אין בקיאין לשמה לרבא דאמר לפי שאין וכו' ומתניתין משום ערעורא דזיוף הוא הכא לא צריך דהא שכיחי שיירתא:

מידי דהוה אכל עדיות שבתורה קושיא הוא:

ומשני עד אחד נאמן באיסורין שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה ועל ניקור הגיד והחלב:

דלא איתחזק איסורא דחלב בהך חתיכה איסורא גופא:

לפי שאין בקיאין לשמה וא"ת מאי שנא לשמה דאין בקיאין משאר הלכות גיטין כגון מחובר ושינה שמו ושמה ונכתב ביום ונחתם בלילה ואין לומר דנקט לשמה דשכיח טפי דמשכח גט ששמו כשמו ושמה כשמה ומשדר לה וגם הסופר שרגיל לכתוב טופסי גיטין אגב שיטפיה מישתלי וכתב שמו ושמה וה"ה שאר הלכות גיטין זה אינו דהא אמר לקמן (גיטין דף ט:) בג' דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים ופריך והא איכא לשמה בשלמא לרבה היינו מוליך ומביא אלא לרבא קשיא ותו בין לרבה בין לרבא הא איכא מחובר אלמא לרבה דוקא נקט לשמה בכלל מוליך ומביא ולא נקט מחובר ומפרש ר"ת דבכל הלכות גיטין בקיאין אלא דהך דרשה דוכתב לה לשמה אינה נראית להם עיקר דרשה ואין בקיאין פירוש אין חוששין לדרשה דלשמה ולאחר שלמדו דלקמן פירוש לאחר שקיבלוה והא דפ"ה דממילא שיילינן ליה אי הוה לשמה ואמר אין אין נראה דלא משתמיט בשום דוכתא שיהא צריך לישאל ועוד דאם כן לימא איכא בינייהו אם צריך לישאל ואומר ר"י דסתמא לשמה קא מסהיד כדפירש בקונטרס נמי בסמוך והא דאמר לקמן מי קתני בפני נכתב ובפני נחתם לשמה נהי דסתמא לשמה משמע מכל מקום כיון דעיקר תקנה משום לשמה הוא הוה ליה למימר בהדיא:

לפי שאין בקיאין לשמה קשה דלקמן (גיטין דף ה.) תניא הוא עצמו שהביא גיטו אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם מאי שנא הוא משלוחו אי חיישינן שמא לא נעשה לשמה וטעמא דאמר לקמן מינקט נקט ליה בידיה ואיהו מערער עלויה למה לא יערער אם מתחילה לא ידע דבעי לשמה והשתא ידע ואומר ר"י דמסקינן בסמוך דרוב בקיאין הן וסתם ספרי גמירי וליכא אלא לעז בעלמא דמסתמא שלא כדין יערער והכא שמביאו הבעל בעצמו ליכא למיחש אפילו ללעז דתו לא מערער כדאמר בסמוך מנקט נקיט בידיה וכו':

מאי בינייהו לא מצי למימר מוליך איכא בינייהו דלרבה נמי לרבנן בתראי במוליך צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם דגזרינן מוליך אטו מביא ולת"ק נמי הוי בכלל הא דאמר איכא בינייהו ממדינה למדינה בארץ ישראל והא דלא קאמר גט מקויים איכא בינייהו משום דהוי בכלל דאתיוה בי תרי דדמי למקויים:

דאתיוה בי תרי פ"ה למ"ד לפי שאין עדים מצויין לקיימו אלו יקיימוהו וקשה דאטו בכיפא תלו להו שיהו מזומנין לקיימו כשיבא הבעל ויערער ועוד דלמה לי דאתיוה בי תרי כך שוים שנים מן השוק שמכירין חתימת העדים ומפרש ריב"א דאתיוה בי תרי ואמרי שהבעל שלחם דתו לא מהימן לומר לא שלחתים דהכי אמר לקמן (גיטין דף ה.) שנים אין צריכין לומר בפני נכתב וכו' ומה אילו יאמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני ולהאי לא חיישינן שמא החתים במזיד עדים פסולין דמסתמא כיון דשלח לה גט כדין עשאו דאינו חשוד להכשילה:

ליבעי תרי אכתי לא ידע הא דפרישית דלא הוי טעמא אלא משום לעז עד לבסוף:

מידי דהוה אכל עדיות שבתורה בדלי"ת גרסינן כגון עדות דיני ממונות ודיני נפשות ואית דגריס עריות ברי"ש ולא נהירא דאם כן מאי משני עד אחד נאמן באיסורין מה לו להזכיר איסורין והא ערוה נמי איסור הוא והכי הוה ליה למימר לא דמי לשאר עריות והוה ליה ליתן טעם ומיהו יש לומר דה"ק עד אחד נאמן באיסורין להתיר והא דבעי תרי הני מילי לאסור דחד לאו כל כמיניה אבל הא דקאמר כל עריות לא אתי שפיר דמאי כל עיקר דבר שבערוה אין פחות משנים זהו באשת איש בגיטין ובקידושין וזנות דאשת איש לאוסרה על בעלה:

עד אחד נאמן באיסורין פי' הקונטרס שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד על הפרשת תרומה ושחיטה וניקור הגיד וחלב ולא היה לו להזכיר הפרשת תרומה ושחיטה דבהנהו נאמן אע"ג דאיתחזק איסורא משום דבידו לתקנם כמו שפ"ה בסמוך והכי אמר בהאשה רבה (יבמות דף פח.) ושחיטה אע"ג דהשתא אין בידו לתקנו מעיקרא היה בידו לשחוט דאם לא כן אמאי מהימן כיון דאיתחזק איסורא דלא מצינו בשום מקום שיצטרך בגדול אחד עומד על גביו ומעשים בכל יום דמהימן אע"ג דלא שייך רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כגון שנחתך כל הראש ואין בית השחיטה ניכר ומה שאנו סומכין על הנשים בשחיטה אע"פ שאין יודעות הלכות שחיטה כיון שבידה ללמוד לשחוט או להשכיר אחרים שישחטו לה כבידה דמי וא"ת ומנא לן דעד אחד נאמן באיסורין וי"ל דילפינן מנדה דדרשינן בפרק המדיר (כתובות דף עב.) וספרה לה לעצמה וא"ת אם כן אפילו איתחזק איסורא וי"ל דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה וכשעברו שבעה טהורה ממילא ולא איתחזק איסורא וגם בידה לטבול:

עד אחד נאמן באיסורין הקשה ר"ת מה תשובה היא זאת עיקר הגט יוכיח שצריך לחותמו בשנים ותי' דה"ק דעד אחד נאמן באיסורין בכה"ג שעיקר הגט נעשה כבר ושוב אין צריך אלא גילוי מילתא לידע אם לשמה נכתב:

הא דאמרינן איכא בינייהו דאתיוה[ו] בי תרי. פירש רש"י ז"ל: למאן דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו אלו יקיימוהו. ואינו מחוור דמי מנחא להו בכיסתא דאי אתי בעל ומערער שיהו אלו מצויים לקיימו. ועוד דסתם קאמר דאתיוה בי תרי בין מכירים חתם ידן של עדים בין אינן מכירין. ועוד קשיא לי דאם אתה אומר דמסתמא בשלוחין המכירין קאמר, אם כן צריכין ב"ד לדעת שאלו מכירין חתם ידן של עדים, דאם לא כן מספיקא לא שרינן לה לינשא לכתחלה דדלמא אין מכירין, ואם כן אפילו אתיוה בי תרי לרבא נמי צריך לומר בפני נכתב או ידעינן, ודא ודא אחת היא אליבא דרבא ואם כן ליכא בינייהו אתיוה בי תרי. ונראה כמו שפירש ריב"א דאתיוה בי תרי ואומרים דהבעל שלחם דתו לא מהימן בעל לומר מזוייף הוא ולא שלחתים מה שאין כן בחד, וכטעמא דאמרינן לקמן (גיטין ה, א) ומה אילו יאמרו בפנינו גרשה מי לא מהימני, וכיון דודאי שלחם תו לא חיישינן שמא נתכוין לקלקלה והחתים את הגט בפסולי עדות, וכדאיתא בירושלמי (פ"א ה"א) וחש לומר שמא חתמו בעדים פסולים, אמר רבי אבין אינו חשוד לקלקלה בידי שמים, אבל בב"ד הוא חשוד לקלקל, שמתוך שהוא יודע שאם בא וערער ערעורו בטל אף הוא מחתימו בעדים כשרים. והשתא דקא סלקא דעתך דרבה לית ליה דרבא אף על גב דבעלמא בעי' קיום שטרות, לא סבירא ליה כרבא ומשום עגונא הקלו ואוקמוה אדאורייתא לגמרי, דאפילו חד לא בעי אלא משום לשמה, כי היכי דאוקמוה לכולי עלמא אדאורייתא במביא בארץ ישראל כל שאין בו עוררין, ואי נמי במביא באותה מדינה אפילו במדינת הים.

אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלא איתחזק איסורא אבל הכא דאיתחזק איסורא דאשת איש וכו'. וא"ת והא שחיטה דהאמינה תורה לכל אחד ואחד וכדכתיב (ויקרא א, ה) ושחט את בן הבקר וכמו שפירש רש"י ז"ל בחולין (י, ב), והתם ודאי הא איתחזק איסורא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת (חולין ט, א), איכא למימר דהתם שאני דבידו לתקנו, והכא הכי קאמר אבל הכא הא איתחזק איסורא שאין בידו לתקנה, ושחיטה בידו לתקנה דרוב מצויין אצל שחיטה מוחזקין הן (חולין ג, ב), ואפילו מי שאינו מומחה ומוחזק, בידו לתקנו על ידי שלוחו, הלכך עד אחד נאמן עליה, וחתיכה ספק חלב ספק שומן אף על גב דאין בידו לתקנה הא לא איתחזק איסורא. וא"ת התם מנא לן [וי"ל] נפקא לן מוספרה לה ודרשינן לה לעצמה בכתובות (עב, א), ואם תאמר אם כן אפילו איתחזק איסורא ואין בידו לתקן נמי כי התם. יש לומר כיון דדמיה פוסקין ממילא וימי ספירה באין מאליהן, כחתיכה ספק חלב ספק שומן חשבינן לה, דהשתא דקאמרה טהורה אני לא איתחזק איסורא, ואי משום טבילה הויא לה כשחיטה דבידה לתקן.

והא דקאמרינן הוי דבר שבערוה. חדא ועוד קאמר, כלומר ועוד הוה ליה דבר שבערוה, ומשום דביבמות (פח, א) מספקא לן היכא דאיתחזק איסורא ואין בידו לתקן אם מהימן אם לאו ואיכא מאן דאמר דמהימן, אמר הכא ה"ל דבר שבערוה, כלומר ואף כשתמצי לומר דאפילו היכא דאיתחזק איסורא מהימן, הכא שאני דהוה ליה דבר שבערוה ואין פחות משנים. וקשיא לי מדאמרינן ביבמות (פז, ב) מדקתני סיפא נשאת שלא ברשות וכו', ומכלל דרישא ברשות ב"ד ובע"א אלמא ע"א מהימן. ותנן נמי הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד (ומפי אשה, ליתא שם בגמ') ואשה מפי אשה ומפי עבד ומפי שפחה אלמא עד אחד מהימן, ואף על גב דמהדרינן התם ושקלינן וטרינן מנא לן ואסיקנא משום עגונא אקילו בה רבנן, מכל מקום הכא נמי מאי קשיא ליה דהכא דכותיה היא ומשום עגונא אקילו ביה רבנן. ושמא נאמר דהתם איכא למימר דמשום חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה וכדאמר רבי זירא התם (פח, א), ואף על גב דאקשינן עליה לא לחמיר ולא לקיל ופרקינן אלא משום עגונא אקילו בה רבנן, לאו דחויי קא דחי' לדרבי זירא לגמרי אלא ודאי טעמא דר' זירא כדאיתיה איתיה, אלא טעמא הוא דיהבינא אמאי אקילו בה רבנן בתחלתה משום חומר שהחמירו עליה בסופה, משום דבעיגונא אקילו. ומיהו אי לאו חומר שהחמרת עליה בסופה אף על גב דמעגנא ויתבא לא מקילי' בה, אבל הכא דאי אתי בעל ומערער לא משגחי' ביה כדאיתא לקמן (גיטין ו, ב), דינא הוא דלא נקל עליה בתחלתה. ומכל מקום לא מיחוור שפיר משום דבכולהו נוסחאי גרסינן התם אלא משום עגונא אקילו, דמשמע דטעמיה דרבי זירא אידחי לגמרי וכוליה טעמיה משום עיגונא. ויש לומר דהכא הוה סבירא ליה למאן דפריך הכי, דאין כאן קולא אלא אדרבא חומרא כדמקשי ואזיל האי קולא הוא חומרא הוא ואין כאן משום עגונא. ואי נמי יש לומר דהתם איכא לאקולי עלה משום דלא תיעגן, דזימנין דאי אפשר אלא בעד אחד או באשה או בשפחה דחזו דמית ליה בעל, ואי נמי חזו ליה אינשי טובא, מאן מוכרח ומאן מפיס דליתו וליסהדו תרי, אבל הכא איפשר ליה לבעל דלישלח ליה על ידי תרי וכשרין לעדות, והיינו דלא אקשינא התם האי קולא הוא חומרא הוא דאי אתי בעל תצא מזה ומזה וכדמקשי הכא, משום דהתם ודאי כשמתירין אותה לינשא קולא הוא דזימנין דלא ידע אלא חד אי נמי אשה ונכרי הויא עיגונא לעולם ומשום עיגונא הקלו להאמינם ולהשיאה.

הא דאמרינן סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי ורבנן הוא דאצרוך. פירש רש"י ז"ל: משום דאיכא דמשכח ליה כתוב ועומד כגון שנכתב לשם אחד מבני עירו ששמו כשמו ונמלך מלגרש. והקשו עליו בתוס' דלקמן בריש פרק כל הגט מוכח דאפילו רבה לא חייש להכי דלמא משכח גט ששמו כשמו אלא בשהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת. ואם תאמר דהכא נמי משום דזימנין דאיכא תרי יוסף בן שמעון בעיר אחת, אם כן אפילו כי אמר בפני נכתב לשמה פסול לרבי מאיר דאמר עידי חתימה כרתי (לקמן גיטין ג, א) משום דבעי שיוכיח מתוך עדי חתימה אי זו מהן מתגרשת בו, וכדאיתא לקמן בריש פרק כל הגט (גיטין כד, ב) דתנן היו לו שתי נשים ושמותיהן שוין כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה, ואמרינן עלה בגמרא (בע"ב) קטנה הוא דלא מצי מגרש ביה הא גדולה מצי מגרש ביה וכו', ואוקמיה אביי בעדי מסירה ור"א היא, אבל לר"מ דאמר עדי חתימה כרתי אפילו גדולה לא יגרש בו. והא דתנן בפרק המגרש לקמן (גיטין פו, ב) שנים ששלחו שני גיטין שוין ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו ואמרינן עלה בגמרא מאן תנא אמר ר' ירמיה דלא כר"א, דאלמא לר"מ שפיר דמי ואף על גב דאינו מוכיח מתוך החתימה בהי מינייהו קא מיגרשא, פירש הר"י ז"ל: לההיא במשולשין בגט, אלא שהשליח אינו מכיר בשלוש האבות ומתוך כך יכול לגרש בו אליבא דר"מ. ומיהו הא אפשר דלא קשיא לרש"י ז"ל, דשמא הוא ז"ל סבור דאף לר"מ לא בעינא מוכח מתוך הגט, ואף ר"ת ז"ל כן סבר כמו שאני עתיד לכתוב (כד, ב בד"ה אי) בההיא דפרק כל הגט, ואפשר לדקדק כן מדברי רש"י ז"ל במה שפירש בפרק המביא תניין לקמן (גיטין כב, ב) בגמרא אין כותבין על נייר מחוק ולא על הדפתרא וחכמים מכשירין וכמו שאני עתיד לכתוב שם בסייעתא דשמיא. ועוד דההיא דשמותיהן שוין דנקט אפילו בשאינן שוין אלא שהשליח אינו מכיר איזו מהן רחל בת לבן ואיזו דינה בת יעקב. ור"י פירש כאן ורבנן הוא דאצרוך משום שלא יערער הבעל שהסופר כתבו להתלמד והחתים עליו הוא עדים שלא היה הוא והן בקיאין לשמה.

גדולי המפרשים שאלו לדעת רבא שאמר לפי שאין עדים מצויים לקיימו אעפ"כ למה לי בפני נכתב מחשש שמא יאמר הבעל מזוייף הוא יתקינו שיאמר השליח בפני שנים שהבעל מסרו לו בתורת שליחות ליתנו לאשתו ויאמן בכך ולא יהא הבעל יכול עוד לערער:

ותירצו בה שמא יבא ויאמר אני בעצמי כתבתיו וזייפתי חתימת העדים מפני שלא נזדמנו לי עדים והייתי סבור שלא יפסל בכך הואיל ודיו בעידי מסירה ומכל מקום נראין הדברים שלא נאמינהו בכך שלא הצריכו חכמים קיום שטרות אלא מחשש שמא בעל השטר זייף ואף בזו אין צריך לקיום אלא מחשש שמא האשה זייפתהו או שהשתדלה בכך אלא שעיקר הטעם מפני שאם יבא הבעל ויאמר לא עשיתיו שליח מעולם אע"פ שבמקצת מקומות נאמן השליח הואיל ובמקצתם נאמן הבעל כמו שיתבאר בפרק התקבל הוצרכו להתקין דרך שיהא השליח נאמן בכל מקום ולא יהא עיקר העדות על השליחות שיהא השליח כבעל דבר עליו אלא על הכתיבה ועל החתימה שאין השליח כבעל דבר עליה:

שאלו בסוגיא זו בין לרבה בין לרבא ליבעי תרי אם לרבה מפני שזהו עדות לשמה שהוא מן התורה ומידי דהוה אכל עדיות שבתורה ואם לרבא מפני שזהו עדות קיום שהוא מיהא מדברי סופרים ומידי דהוה אקיום שטרות דעלמא ותרצוה מפני שעד אחד נאמן באסורין ואע"ג דהכא איכא כתובה מכל מקום עיקר העדות באסורין וכתובה מאליה היא באה והקשו בה אימר דאמרינן עד אחד נאמן באסורין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן אבל הכא דאיתחזק אסורא לא והוה ליה דבר שבערוה ואין פחות משנים ולטעם לשמה תירץ רבה רוב בקיאין הן ואף לר' מאיר דחייש למיעוטא בענין שמא תמצא אילונית הכא סתם ספרי דדייני מגמר גמירי ורבנן הוא דאחמירו למיחש בהכי והכא משום עיגונא אקילו למיסמך אשליח ולהימוניה כבתרי עד שאם יבא הבעל ויערער לא יפסול דמכיון שנותנו לה בפני שנים מידק דייק ולטעם קיום תירץ רבא דבדין הוא דקיום שטרות לא לבעי כדריש לקיש דאמר עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה וכו' ורבנן הוא דאצרוך לקיומה בתרי והכא משום עיגונא אקילו למסמך אאחד:

ומכל מקום לענין עד אחד נאמן באסורין שאמרו היכא דאתחזק לא אמרי קשיא לן והרי נאמן על חלב וגיד בניקור הבשר מחלביו ומגידיו ותרצו שבאלו אין זה מתיר את המוחזק באיסור אלא שבירר את ההתר מתוך האיסור ובמה שהתיר הוברר הדבר שלא הוחזק באסור ושמא תאמר בשחיטה שנאמן להתיר מה שהוחזק באסור וכמו שאמרו בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת תירצו בה דכיון דחזינן דמיתא איסור אבר מן החי יצא ממנה על כל פנים והרי לא הוחזק בה איסור אחר ומכל מקום קשה לי שהרי אנו מפרשין חזקת איסור מצד שבחייה יש בה איסור שאינו זבוח כמו שביארנו במסכת חלין ואף לכשאנו רואין אותה מתה לא יצאה מחזקת איסור זה שאיפשר שנחרה ומאמינין בה עד אחד ואף לדבריהם שפרשוה בחזקת איסור אבר מן החי שיצאה ממנו על כל פנים הגע עצמך שראינו את הבהמה חיה בחזקת אסורה ושלא ראינו את הבהמה מתה אלא שהובא לפנינו אבר ממנה והעיד לנו שנשחטה מי לא מאמינין ליה אע"פ שאפשר שהוא אבר מן החי ואתחזק ביה איסורא אלא שמקצת חבירינו מתרצים שמאחר שאינו עכשו כמות שהיה בשעת חזקת האיסור אין זה נקרא אתחזק איסורא דעדין קשה להם תקון מטבלו שנאמן אלא שעיקר התירוץ בכלן מפני שבידו לתקנו כגון טבל שלו שהוא בידו לתקנו או הקדש וקנמות שבידו לישאל עליהן אבל אשה אין בידה לתקנה ואתחזק איסורא במקום שאין בידו לתקן אין אחד נאמן ואע"ג דנדה מהימנא אטבילתה אע"ג דאיכא למיחש שמא תוך זמנה היא ואין בידה לתקן התם תורה האמינתה לעצמה מדכתיב וספרה לה ומתוך שנאמנת לעצמה נאמנת לבעלה והדין נותן כן שאי אפשר לה להביא עדים על דברים אלו או שמא אף זו שאע"פ שכל שהיא בתוך זמנה אין בידה לתקן הואיל ובידה להמתין ולתקן ספירתה וטבילתה בידה לתקן קרינא ביה וכן פירשוה בתוספות:

ולמדת שעד אחד בשל אחרים אינו נאמן באתחזק אסורא שהרי כל שהוא של אחרים אין בידו לתקנו וכן למדוה רבים במסכת יבמות מסוגית פרק האשה רבה ומכל מקום יש אומרים שאף בשל אחרים נאמן שלא שאלוה שם אלא מדאוריתא מנלן והוא שאמרו בעד אחד של אשה מדאוריתא מנלן כלומר דעד אחד מהימן ותירץ לומר מידי דהוה אטבל והקדש וקונמות והקשה האי טבל היכי דמי אי דידיה משום דבידו לתקנו אי באחר אי קסבר התורם משלו על חברו אינו צריך דעת בעלים משום דבידו לתקנו אי קסבר צריך דעת בעלים ונמצא שאין בידו לתקן היא גופה מנלן דאי אמר ידענא ביה דמיתקן דמהימן הקדש נמי אי קדושת דמים היא משום דבידו לפדותו ואי קדושת הגוף אי דידיה משום דבידו לאתשולי עליה אי דאחר ואמר ידענא ביה דאתשיל מריה עליה היא גופה מנלן קונמות נמי אי קסבר יש מעילה בקונמות וקדושת דמים נחתא להו בידו לפדותו ואי קסבר אין מעילה בקונמות ואיסורא רכיב עליהו אי דידיה משום דבידו לאתשולי עליה אי דאחר ואמר ידענא ביה דאתשיל מריה עליה היא גופה מנלן אלמא שלא שאל בכלם אלא מהיכן למדוה אבל פשוט לו שנאמן אף בשל אחרים ומכל מקום אפשר לומר שמה שתרצו אחר כן שבעד אחד של אשה אינה מן התורה אלא מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה משום עיגונא שנדחית כל הסוגיא ובשאר דברים אינו נאמן באיתחזק אסורא אלא במה שבידו לתקן או שאפשר שמאחר שבעליו נאמנין עליו כל שכן שאחר ראוי שיאמן עליו הא כל שאין ביד שום אדם לתקנו אין אחד נאמן להתיר חזקת איסור ויש אומרין שב[כ]ל האיסורין נאמן אף באיתחזק אע"פ שאין ביד שום אדם לתקנו ולא הוקשה בסוגיא זו אלא מאיסור ערוה ואע"פ שהלשון מוכיח בדרך אחרת שהרי אמר אימר דאמרינן עד אחד נאמן כגון חתיכה ספק חלב וכו' דלא אתחזק איסורא אלמא בכל דאתחזק מיהא לא מהימן מכל מקום אינהו דייקי לה מסופה דקאמר אבל הכא איכא איסורא דאשת איש אלמא דאי לאו איסורא דאשת איש מהימן אף באיתחזק והיינו דקאמר הוי דבר שבערוה וכו' והדברים רופפים וכבר כתבנו מענין זה בעשירי של יבמות:

בא"ד והשתא לרבנן אמאי לא יחזיר הא ליכא כו' עכ"ל בתוס' פרק קמא דבבא מציעא ובפ' מי שהיה נשוי הקשו התוס' קושיא זו גם לרבי מאיר דמודה בשטר שיש בו אחריות דלא יחזיר וע"פ דברים אלו ניחא שכתבו הכא דהא שמואל ס"ל כו' אליבא דרבי מאיר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו כו' דקושייתם הכא מעיקרא נמי אליבא דרבי מאיר בשטר בשיש בו אחריות וק"ל:

בד"ה לפי שאין כו' והא דפירש הקונטרס דממילא שיילינן ליה אי הוה לשמה כו' עכ"ל ר"ל דודאי אי הוה אמרי' דה"ה בשאר הלכות גיטין אינן בקיאין כדבעו לפרש לעיל ע"כ דכל הני מילי לאו בכלל בפני נכתב כו' סתמא נינהו כמ"ש התוס' לקמן גבי שלא לשמה אלא דהוה לן לפרושי ע"כ כפרש"י דממילא שיילינן ליה אי הוה לשמה ואכל הני מילי אבל אין נראה כו' ודו"ק:

בד"ה לפי שאין כו' קשה לקמן תניא הוא עצמו כו' ואור"י דמסקינן בסמוך דרוב כו' וליכא אלא לעז כו' עכ"ל והמקשה דפריך ליבעי תרי ואכתי לא ידע האי טעמא דמשום לעז כמ"ש התוס' לקמן אית לן למימר ע"כ דלא ידע נמי הך ברייתא דהוא עצמו שהביא גטו אין צריך כו' ודו"ק:

בד"ה מאי בינייהו כו' הוה בכלל הא דאמר א"ב ממדינה למדינה בארץ ישראל כו' עכ"ל ולמאי דלא קאי לקמן האי א"ב דמדינה למדינה בא"י מהאי טעמא גופיה ליכא נמי האי א"ב דמוליך כדמוכח לקמן ודו"ק:

בד"ה דאתיוה בי תרי פ"ה למ"ד לפי כו' אלו יקיימוהו וקשה דאטו בכיפה תלי כו' עכ"ל יש לדקדק לפי שיטת התוס' דלקמן דלרבה בי תרי דאמרי ידענו אינו מועיל ולרבא מהני ואימא דהכא נמי ה"ק. דא"ב דאתיוה בי תרי ואמרי ידענו דהשתא לא תיקשי להו אטו בכיפה תלי להו ויש ליישב דמשמע להו דלא נקט א"ב אלא דלמר צריך ולמר לא צריך וכה"ג תרצו התוס' לקמן לפרש"י דמהני ידעתי לרבא ודו"ק:

בד"ה מידי דהוה אכל עדיות כו' עיקר דבר שבערוה אין פחות משנים זהו בא"א כו' עכ"ל ר"ל דעיקר דבר שבערוה אין פחות מב' לא נאמר אלא בענין ערוה של אישות אבל בשאר עריות לא נאמר ולא שייך למימר כל עריות ודו"ק:

בד"ה ע"א נאמן באיסורין כו' ולא ה"ל להזכיר הפרשת תרומה כו' משום דבידו לתקנם כו' עכ"ל ר"ל בטבל שלו בידו לתקנו ולקמן שכתבו גבי טבל דלאו בידו הוא היינו של אחרים אין בידו לתקנו אם לא שעשאו שליח וק"ל:

בא"ד וכשעברו שבעה טהורה ממילא ולא אתחזק איסורא וגם בידה לטבול עכ"ל לכאורה קשה כיון דבנדה איכא תרתי דלא אתחזק איסורא וגם בידה הוא הדרן קושייתם לדוכתיה מנלן דע"א נאמן באיסורין אפי' בלא אתחזק איסורא ואין בידו כגון ספק של חלב או שומן דאמרינן בשמעתין דנאמן ויש לפרש דבריהם משום דבנדה איכא תרתי דהיא טמאה כל זמן שרואה ואין בידה לפסוק דמה וגם אח"כ היא טמאה עד שתטבול ואהא קאמרי' דמשום שהיא רואה לא מקרי אתחזק איסורא כיון דאינה בחזקת שהיא רואה כל שעה ומחמת ראייתה היא טהורה ממילא אחר ז' ואי משום דעדיין אף אחר שאינה רואה אתחזק איסורא וטמאה משום דלא טבלה הרי יש בידה לטבול והשתא ניחא דבין לאו בידו ולא אתחזק איסורא ובין איתתזק איסורא והוא בידו איכא למילף שפיר מנדה וכן יש ללמוד דברים אלו מחידושי רשב"א ע"ש:

בא"ד והשתא לרבנן אמאי לא יחזיר כו' דאי מקיים ליה הדין עמו וכו'. וא"ת מאי מקשו התוס' דלמא משום הכי לא יחזיר כשאין חייב מודה דדלמא פרעי' כבר ומלוה נפל ע"ש בגמ' דאותו מ"ר לא חייש לפריעה דאם איתא דפרעיה מקרע הוה קרע ליה ע"ש ברש"י:

תוס' ד"ה לפי שאין בקיאין וכו' עד דסתמא לשמה משמע עיין ברבינו נסים ותמצא ביאור רחב:

ד"ה דאתיוה בי תרי וכו' עד אטו בכיפה תלי לה בסוטה דף ז' פרש"י בכיפה שבראשה תלו לה אבל בערוך משמע שהוא לשון כתף ור"ל אטו בכתפה תלוין:

ד"ה עד אחד נאמן באיסורין וכו' עד ותירץ בכהאי גוונא שעיקר הגט נעשה כבר וכו'. וצריך ליישב לפי זה לישנא דגמ' דהתרצן והמקשן ונ"ל דה"ק עד אחד נאמן באיסורין ר"ל מאחר שמצינו במקום שאר איסורין עד אחד נאמן לכך גם בגיטין כשעיקר הגט כבר נעשה נאמן ג"כ עד אחד ופריך אימר דאמרי' וכו' אבל היכא דאתחזק איסורא אפי' היכא דא"צ אלא גילוי מלתא אין עד אחד נאמן:

ד"ה הוי דבד שבערוה וכו' וא"ת אי עד אחד נאמן באיסורין וכו' עד וי"ל דס"ד דחשיב כמו דבר שבערוה. וי"ל איפכא אי עד אחד אינו נאמן אפי' בשאר איסורין היכא דאתחזק איסורא אמאי אצטריך דבר דבר לדבר שבערוה וכ"ת הא דהוי אמרי' בשאר איסורין היכי דאתחזק איסורא דאינו נאמן היינו לאחר דכתב רחמנא ג"ש דדבר דבר דהוי ילפינן שאר איסורים מדבר שבערוה ולכך לא שייך להקשות אי אינו נאמן בשאר איסורין אמאי אצטריך דבר דבר א"כ מאי מקשו התוס' דאי שאר איסורין עד אחד נאמן אפילו אתחזק איסורא אמאי אצטריך וספרה לה לעצמה נימא נמי הא דהוה אמרינן דשאר איסורין נאמן אפי' באתחזק איסורא היינו ג"כ דהוה ילפינן אותו מן וספרה לה וי"ל דס"ל לתוס' דלא שייך לומד דהוה ילפינן שאר איסורין באתחזק איסורא מוספרה לה דהוי לא איתחזק מה שאין כן איפכא דשייך שפיר לומר דהוה ילפינן שאר איסורין דאתחזק מדבר שבערוה דמהיכי תיתי לן לחלק בין שאר איסורין לדבר שבערוה כיון דבתרוייהו איתחזק איסורא:

ד"ה ורבנן הוא דאצרוך וכו' עד ואפי' לר"א צריך עידי מסירה שידעו שהבעל עשאו שליח. נ"ל דר"ל שאותן עידי מסירה שהשליח מוסר לפניהם הגט ליד האשה צריך שידעו שאותו יוסף בן שמעון בעלה של אשה זו המקבלת גט זה עשאו שליח ולא יוסף בן שמעון האחר וזה לא שייך כאן דאיך יוכלו העידי מסירה שבכאן לדעת זאת אבל אין לפדש דעת התוס' דר"ל העידי מסירה שמסרו הבעל לפניהם הגט ליר השליח חדא שהרי כתב הרא"ש בפרקין דאין צריך עדים שעשאו הבעל שליח דהשליח נאמן כיון שיוצא הגט מתחת ידו ועוד דא"כ מאי מקשו התוס' דדלמא אין ה"נ שידעו אותן עידי מסירה שעשאו הבעל שליח וק"ל:

בא"ד ואור"י הא דאצריכו רבנן הכא היינו שלא יערער הבעל וכו' ונ"ל הא דכתבו התוס' שלא יערער הבעל ויאמר שכתבו הסופר להתלמד ולא כתבו דאנן חיישינן בלא ערעורו דבעל דשמא הסופר כתבו להתלמד והבעל החתים עליו עדים היינו משום דס"ל לתוס' דלמה לן למיחש לזה מאחר דרוב בקיאין בלשמה וגם סתם סופרים נזהרים בכך כמ"ש התוס' לקמן (גיטין דף ג' ע"ב) ד"ה שלשה גיטין פסולין אם לא שבעל בעצמו הוא אמר שאני הוא מן המיעוט ולא הייתי בקי בלשמה ולקחתי גט שכתב הסופר להתלמד וחתמתי עליו עדים וק"ל:

בא"ד והשתא לרבנן אמאי לא יחזיר בו עכ"ל ול"ל דלא יחזיר משום דחיישינן לפרעון או שמא כתב ללות ולא לוה דא"א שם לומר כן אליבא דאוקימתא דשמואל דא"כ לר"מ נהדר ללוה לצור ע"פ צלוחיתו אע"כ דלוה אמר להד"ם דהיינו מזוייף כן הוא שם בגמרא להדיא וע"ש בתוס' ובחדושי וא"כ מדר"מ נשמע לרבנן נמי דבהכי איירי:

רש"י בד"ה לפי שאין בקיאין לשמה כו' וממילא שיילינן ליה אם נכתב לשמה כו'. עכ"ל עיין מה שהקשו בתוספות על זה מיהו לקמן בדף הסמוך כתב רש"י בעצמו בד"ה לא גייז וממילא שיילינן ליה כו' א"נ סתמא לשמה קמסהדי עכ"ל ונראה דדוקא לקמן שייך לפרש כן למאי דמסקינן רוב בקיאין הן וליכא אלא חששא בעלמא שייך שפיר לומר דמסתמא לשמה קמסהדי כדמסקינן דמעיקרא מידק דייק וכפירש"י שיודע שברצון מגרשה ולא יערער עוד וא"כ א"ש דמסתמא לשמה קמסהיד משא"כ כאן למאי דס"ד עכשיו שאין בקיאין לגמרי הוצרך רש"י ז"ל לפרש דשיילינן ליה מיהו בלא"ה יש לדקדק במ"ש רש"י ז"ל וממילא שיילינן ליה היאך הוי ממילא לכך נראה דהמשך הל' הוא כך שעיקר התקנה היה לומר בפ"נ ובפ"נ כדי שהשליח צריך להיות דוקא בשעת הכתיבה והחתימה בכדי שיכול לשאלו אם היה לשמה ומה ששנה התנא בל' צריך לומר ולא קתני צריך שיהא בפניו הכתיבה והחתימה היינו משום דכיון דבני מד"ה שאין בקיאין לא צייתי ליה לתנא כי היכי דלא צייתי לענין לשמה לכך הטילו הדבר על בני א"י שאין לקבל הגט מהשליח של בני מד"ה אם לא שצ"ל בפ"נ ובפ"נ וכן הוא בהדיא בתוספות וא"כ לעולם דעיקר התקנה היה שצריך להיות בשעת הכתיבה והחתימה כדי שנוכל לשאלו אם היה לשמה ובזה מיושב לשון רש"י ז"ל משום דנראה באמת דבלא"ה מעיקר הדין הוא שאף בא"י צריכין שידעו עידי מסירה לכתחילה שהגט נכתב לשמה וכן הוא בסדר גיטין וכן נראה מלשון המרדכי וספר התרומה שהביא הב"י בסי' קל"א וכן העליתי לקמן מסוגיית הגמרא ד' ה' ע"ב גבי האי דאמר ד"א אפילו לא כתב אלא שיטה אחת לשמה ע"ש והטעם נ"ל דאע"ג דבא"י כמעט כולם בקיאין אפילו הכי לא סמכינן לכתחילה ארובא היכא דאיכא לברורי דאפילו ברוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כותבין הגאונים דבדאיתא קמן שיילינן ליה ואף דלרש"י ותוס' א"צ לשאלו י"ל דמשום חומרא דא"א מודו ובזה יש ליישב טעם מנהגינו לשאול כדאיתא בסדר גיטין אלא דבגט שהוא ע"י שליח מא"י כיון שאין הבעל והסופר והעדים לפנינו הוי כמאן דליתא קמן דלשיילו ליה ולא החמירו על השליח כיון דלא רמיא עליה זימנין דמימנע ולא עביד ומשום תקנות עגונות לא רצו להחמיר כלל על שליח כיון דלא שכיח כלל מי שאינו בקי משא"כ במביא ממ"ה כיון דאיכא דלא בקיאי החמירו על השליח להיות בשעת הכתיבה והחתימה כדי שנוכל לשאלו על כל מאי דאיכא לספוקי בדברים הפוסלין מן התורה וכמו שאפרש בסמוך ובזה מיושב היטב לשון רש"י ז"ל דכיון שאומר בפ"נ ובפ"נ ממילא פשיטא דשיילינן ליה כיון דאיכא לברורי ולפ"ז מצינן למימר דאף לרבא דלית ליה טעמא דלשמה היינו דמעיקרא לא הוצרכו לתקן בשביל לשמה אבל כיון דסוף סוף צריך שיהיה הכתיבה והחתימה בפניו ואומר בפ"נ ובפ"נ מטעמא דלקיימו ממילא אפשר דאיהו נמי מודה דשיילינן ליה על כל מאי דאיכא לספוקי והיינו דלא קאמר מאי בינייהו ונתיישב' קושיית התוס' על רש"י ז"ל ודוק היטב:

תוספות בד"ה לפי שאין בקיאין לשמה וא"ת מ"ש לשמה כו' עכ"ל ולכאורה לשיטת רש"י ז"ל לק"מ למאי דמסקינן דספרי דדייני מיגמר גמירי אלא דחיישינן דאיכא דאשכח כתוב ועומד כפירש"י לקמן א"כ זו החששא לא שייך אלא לענין לשמה אלא דהתוס' לשיטתייהו שכתבו לקמן דחששא היינו משום לעז דבעל שיערער שלא נכתב הגט אלא על ידי סופר ועדי' דלא בקיאי כלל וא"כ הקשו שפיר מ"ש לעז דלשמה דוקא דבכולהו נמי איכא למיחש שיערער הבעל ויאמר בברי שנכתב במחובר או פסול אחר ע"י מי שאינו בקי מיהו יש לדקדק עוד על קושיית התוס' דמאי קשיא להו מנכתב ביום ונחתם בלילה דהא לא דמי כלל לפסולא דלשמה דהוי דאורייתא לכך החמירו לחוש אף למעוטא דמעוטא שאין בקיאין משא"כ פסולא דמוקדם אף אם הקדימו בכוונה לא מיפסל אלא מדרבנן כמבואר בא"ע סי' קכ"ו זולת הרא"ש ז"ל שסובר שהוא מדאורייתא ומ"מ בנכתב ביום ונחתם בלילה או מכאן ועד עשרה ימים מודה דאף מדרבנן כשר בשעת הדחק כמבואר שם וא"כ מאי פסיקא להו לחוש בכה"ג ולשמא הקדימו בכוונה ודאי ליכא למיחש דזה אינו תלוי בבקיאות ואי ס"ד למיחש לרשיעי א"כ בא"י נמי ליחוש אע"כ דאחזוקי ברשיעי לא חיישינן כלל אלא לשאינן בקיאין וא"כ הדרא קושיא לדוכתא וגדולה מזו קשה דלא שייך כלל פסול מוקדם בגיטין הבאים ממ"ה כדאמרינן לקמן דף י'ט דהנהו קלא אית להו ולא תליא בזמן הכתיבה מידי אלא ביום הנתינה ומה"ט כתבו רוב הפוסקים דאפילו גט מוקדם גמור יש תקנה ליתנו ע"י שליח דאית ליה קלא וא"כ קשיא טובא על לשון התוספות וע"כ נראה דאגב גררא נקטוה מיהו לכאורה ממחובר נמי י"ל דלק"מ דאף המיעוט דמיעוט שאינן בקיאין בדין מחובר אפ"ה מהיכי תיתי ניחוש שכתבו במחובר דלא שכיח כלל והדר הו"ל מיעוטא דמיעוטא מהני מיעוטא דמיעוטא דלא בקיאי ומנ"ל לחוש לכך משא"כ פסולא דלשמה מי שאינו בקי רובא דרובא לא כתבי לשמה לא מיבעיא לשיטת הפוסקים שצ"ל בפיו שכותב וחותם לשמה ואם לא הוציא בפיו פסול כמ"ש הבית שמואל בשם כמה פוסקים וכן נראה מלשון התוס' במסכת עבודת כוכבים ד' כ"ז וכן מוכח מלשון התוס' בשמעתין ומשום דאמרינן בזבחים דסתם אשה לאו לגירושין עומדת א"כ פשיטא דמי שאינו בקי כתבו שלא לשמה אלא דאף להסוברים שא"צ להוציא בפיו אפ"ה יש לחוש לכמה חששות שפוסלין בדיעבד מה"ט דסתמא לאו לגירושין קאי מיהו לפמ"ש בסמוך יש ליישב בדוחק דלשיטת התוס' דעיקר החששא משום ערעור הבעל בכה"ג נמי יש לחוש שיערער לומר בברי שנכתב במחובר לפי שכתבו מי שאינו בקי ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בא"ד וא"ל דנקט לשמה כו' וה"ה שאר הלכות גיטין עכ"ל ולפ"ז היה מההכרח לפ' כפרש"י דשיילינן ליה על כל החששות דאל"כ מהיכי תיתי לומר דבמאי דקאמרי בפ"נ ובפ"נ יצאנו מידי כל חששות אע"כ דמאי דמסקו התוספות דלא שיילינן היינו למאי דמפרשי דבקיאי בכולהו חוץ מלשמה וק"ל:

בא"ד זה אינו דהא אמר לקמן בג' דרכים כו' אלמא לרבה דוקא נקט עכ"ל. ואני בעניי שותא דמרנן בעלי תוס' לא ידענא דאיכא למימר דהתם הכי קאמרינן דלרבה נמי קשיא האיכא מחובר פי' בשלמא אי לא הוי שום פסול כ"א פסולא דלשמה הוי א"ש לרבה דממילא ידעינן כיון דקתני דשוו לענין בפ"נ ובפ"נ ומ"ט צ"ל בפ"נ אע"כ משום פסול דלשמה מש"ה לא איצטריך למיתני לשמה אבל פסולא דמחובר לא ידעינן כלל לענין גט שחרור דהא איכא למימר נהי דגבי גט אשה תקנו לומר בפ"נ ובפ"נ משום כולהו פסולי היינו משום דדין הפסולים ידעינן להו בפשיטות משא"כ בשיחרור מנ"ל לפסול במחובר לעולם אימא לך דכשר ומה שתיקנו בפ"נ ובפ"נ בשחרור היינו משום פסולא דלשמה לחוד והא דפשיטא להו פסולא דלשמה טפי ממחובר י"ל משום דאף למאן דלא יליף לה לה מאשה לכל מילי אפ"ה צריך לשמה דכמו דדרשינן בגט אשה לה לשמה ה"נ כתיב או חפשה לא ניתן לה ודרשינן נמי לה לשמה משא"כ לענין מחובר לית לן קרא בשחרור אי לאו מג"ש וכמו שאפרש בעז"ה ובאמת מצאתי ראיה ברורה מירושלמי דהא דאמרינן לפי שאין בקיאין לשמה לאו דוקא דאמרינן שם להדיא לפי שאין בקיאין בדקדוקי גיטין ודוחק לומר דפליג אתלמודא דידן דמרא דשמעתא דתנא ירושלמי היינו ריב"ל ואיהו גופא אמר לקמן בתלמודא דידן לפי שאין בקיאין לשמה והתם קאמר סתמא שאין בקיאין בדקדוקי גיטין אע"כ דלאו דוקא אלא כמ"ש התוספות בסברת האין לומר משום דפסולא דלשמה שכיח טפי נקיט לה או כמ"ש לעיל דלא שייך עיקר החששא אף באין בקיאין אלא בלשמה וכמו שהארכתי ועפ"ז יש ליישב בטוב מה שהניחו התוספות בתימה בדף הסמוך ע"ב ד"ה דתנן אין כותבין עיין עליו ודוק היטב:

בד"ה לפי שאין בקיאין לשמה קשה דלקמן תניא בעל עצמו כו' ואור"י דמסקינן וכו' וליכא אלא לעז בעלמא כו' עכ"ל. כתבו כן לשיטתם בכל הסוגיא דליכא אלא לעז בעלמא שיערער לומר שהסופר כתבו להתלמד והעדים לא היו בקיאין לשמה וא"כ הערעור הוא שלא כדין דאנן ידעינן דרובא דרובא בקיאין משא"כ לפירש"י ז"ל דרבנן הוא דאצרכו משום דאיכא דאשכח כתוב ועומד וכו' א"כ הערעור הוא ערעור גמור לפסול מן הדין וא"כ הדרא קושיית התוס' לדוכתיה מ"ש הוא משלוחו ומיהו לפמ"ש לעיל מבואר דלשיטת רש"י בלא"ה לק"מ דאף שאצ"ל בפ"נ ובפ"נ והכתיבה והחתימה היו שלא בפניו מ"מ כיון שהוא עצמו לפנינו ודאי שיילינן ליה אם ציוה לסופר ולעדים לכתוב ולחתום לשמה כדשיילינן בכל הגיטין שנותן הבעל לאשתו מש"ה אצ"ל בפ"נ ובפ"נ משא"כ בשליח דאי לאו שתיקנו לומר בפ"נ ובפ"נ לא היה שייך לשאול אותו דלאו עליה רמיא וכדכתיבנא לעיל ודו"ק:

גמרא ולרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה ליבעי תרי מידי דהוה אשאר עדיות שבתורה. משמע לכאורה מלשון הגמרא דלמאי דלא ס"ד השתא דרוב בקיאין הם ס"ד דחששא דלשמה לרבה הוי חשש פסול דאורייתא והיינו דקאמר בסמוך דאיתחזק איסורא דאשת איש וקרי לה נמי דבר שבערוה ולפ"ז נראה להכריח מכאן שיטת התוספות דפ' אין מעמידין שהבאתי לעיל דלשמה דגיטין היינו שצריך להוציא בשפתיו שכותב לשמה וא"כ מי שאינו בקי ודאי אינו עושה כן וא"כ הו"ל שפיר ספיקא דאורייתא במקום חזקה משא"כ אם נאמר דא"צ לומר בפירוש לשמה אלא כל שכותב ע"פ הבעל מיקרי שפיר לשמה א"כ אף במי שאינו בקי ליכא חשש איסור דאורייתא דרוב הגיטין שכותב הסופר שם האיש והאשה והזמן ומקומן אינו כותב אא"כ אמר לו הבעל דשמו כשמו ושמה כשמה ונמלך לגרש באותו יום ודאי מילתא דלא שכיח הוא אלא דמשום הא לא איריא דהא קי"ל כשמואל דצריך להניח ג"כ מקום הרי את מותרת לכל אדם וא"כ סופר שאינו בקי אפשר שדרכו לכתוב טופסי גיטין הרבה שיהיו מוכנים בידו כדאיתא לקמן דף כ"ו שהתירו לכתוב טופסי גיטין משום תקנת הסופר ולפ"ז נכתב הרי את מותרת שלא לשמה ופסול מדאורייתא. אלא דאכתי קשיא לי מאי ס"ד דלרבה באינו בקי פסול מדאורייתא ממש וקאי בחזקת אשת איש דא"כ תיקשי למה לא חששו חכמים לפסול כל הגיטין שנכתבו וניתנו במדינת הים עצמו ולחוש לבניהם לחשש ממזרות ח"ו ועוד דתיקשי מתניתין דלקמן דף ט' במביא גט ממ"ה ואינו יכול לומר בפ"נ ובפ"נ יתקיים בחותמיו וכשר אמאי האיכא חששא דשלא לשמה מדאורייתא למאי דלא ס"ד השתא דאיירי לאחר שלמדו מדקרי לה דבר שבערוה ממש וחזקת אשת איש מדאורייתא אלא דיש ליישב דודאי משמע להמקשה דהכא דעיקר מילתא דרבה ע"כ היינו החשש פסול דאורייתא מדאחמרו כולי האי ופסלו אף בדיעבד כשלא אמר בפ"נ ובפ"נ כדאיתא ריש פרק שני לקמן וע"כ סבר משום דחששא דאורייתא היא ובודאי דהו"מ לאקשויי מגיטין דמ"ה עצמן וממתניתין דואינו יכול לומר אלא דניחא ליה לאקשויי אעיקר מימרא דרבה דלמאי דס"ד דע"כ חששא דאורייתא היא א"כ ליבעי תרי בהך מילתא גופא דאיירי רבה וא"כ לא משכחת כלל עיקר תקנתא דבפ"נ ובפ"נ וכן צ"ל לפי לשון סוגיית הגמרא אלא דמל' התוספות לא משמע כן מדכתבו בד"ה ליבעי תרי אכתי לא ידע הא דפרישית דלא הוי טעמא אלא משום לעז עד לבסוף ולכאורה דבריהן תמוהין מאד דפשיטא דהמקשן לא ידע התירוץ דרוב בקיאין דרבנן הוא דאצרוך והוי סבר דחששא דאורייתא היא. ועלה בלבי ליישב על פי דברי מהרש"א ז"ל דכוונתם דאע"ג שכתבו לעיל להוכיח מברייתא דהוא עצמו שהביא גיטו דלרבה נמי לא הוי אלא לעז אפ"ה השתא מיהא לא אסיק אדעתא משום דלא ידע הך ברייתא כמ"ש מהרש"א ז"ל. אמנם למאי דפרישית לא יתכן לפרש כן דהא בלא"ה איכא כל הנך קושיות שכתבתי ואפ"ה ניחא ליה להמקשה להקשות אעיקר מילתא דליבעי תרי למאי דהוה פשיטא ליה דלרבה איכא חשש איסור דאורייתא ממש למאי דלא ס"ד דרוב בקיאין הם והנלע"ד בכוונת התוספות דאדרבה פשיטא להו טובא מכח כל הנך קושיות שכתבתי דאף לסברת המקשה נמי לא הוי חשש פסול דאורייתא ממש מדלא פסלו גיטין דמ"ה עצמן אע"כ דהוי סבר דליכא אלא חשש פסול דרבנן דמדאורייתא רוב גיטין נכתבו לשמה אלא דאפ"ה סבר המקשה כיון דפסול מיהא מדרבנן נמי בעי תרי דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ובהכי הוי אתי ליה שפיר נמי מתניתין דלקמן דואינו יכול לומר כיון דפקח ונתחרש מילתא דלא שכיח הוא ואנוס הוא לא גזרו רבנן לפסול בדיעבד כיון דליכא חשש דאורייתא ומש"ה כתבו התוספות שפיר דאף דע"כ ס"ל להמקשה נמי דליכא איסור דאורייתא אפ"ה לא אסיק אדעתיה נמי דלרבה ע"כ אף פסולא דרב ליכא אלא לעז כמו שהוכיחו ופירשו לעיל בדיבור הקדום מהאי ברייתא דהוא עצמו שהביא גיטו משום דהמקשה לא הוי ידע להאי ברייתא דאי אסיק אדעתיה דטעמא דרבה היינו משום לעז בעלמא לא הוי מקשה שפיר דליבעי תרי דמהיכי תיתי הא לא דמי לשאר איסורין כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן ולא שייך כלל לשון דבר שבערוה ואיתחזק איסורא כן נ"ל בכוונת התוספות ועדיין צ"ע דאפשר לפרש דבריהם ג"כ על הדרך שכתבתי בל' הגמרא ודו"ק:

תוספות בד"ה מידי דהוה כו' ובד"ה עד א' נאמן כו' פירש הקונטרס כו' עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב לשון רש"י ז"ל ולפרש לשון הגמרא דהא דמקשה מעיקרא מידי דהוה אכל עדיות שבתורה היינו משום דהוה משמע ליה דקרא דלא יקום עד א' באיש לכל עון ולכל חטאת לכל חטא אשר יחטא מקרא מלא דיבד הכתוב דבכל איסורין דשייך בהו עון וחטאת בעינן תרי ואהא משני דהא ודאי ליתא דהא ע"א ודאי נאמן באיסורין וכמו שפרש"י מדהאמינה תורה לכל אדם להפרשת תרומות ומעשרות ושחיטה וכיוצא ולא הצריך לעשות כלל בפני עדים אלמא דקרא דלא יקום ע"א לכל עון ולכל חטאת לא איירי בכה"ג דכיון דבשל עצמו נאמן כ"ש בשל אחרים דאין אדם חוטא ולא לו וע"כ מוקמינן קרא דלא יקום ע"א באיש לבדדמי להעיד באיש לחייבו מלקות או חטאת ע"י הכחשת הבעל דבר כדאיתא בר"פ האשה רבה ובכריתות פ' אמרו לו ואהא מקשה שפיר דנהי דמוקמינן קרא דלא יקום בדדמי ולא בשאר איסורין להתיר היינו בחתיכה ספק שומן ספק חלב סברא הוא דכיון דליכא חזקת איסור סמכיע שפיר אחזקה דאין אדם חוטא ולא לו ומינה נמי דאע"ג דאיתחזק איסורא נמי מהימן עד א' ממעשה בכל יום והיינו נמי משום דאיכא סברא לפי שהוא בידו ולא שביק התירא ועביד איסורא משא"כ היכא דאיתחזק איסורא ואינו בידו דליכא סברא לעולם דהוי שפיר בבלל לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת שאין אדם נאמן לומר לחבירו אכלת חלב לחייבו חטאת אף באינו מכחישו אם לא היכא ששותק דאיכא סברא דשתיקה כהודאה דמיא כדאיתא בר"פ האשה רבה וכמו שאבאר באריכות אי"ה שם ובפ' האומר וע"כ היינו משום דע"א לא מהימן להוציא דבר מחזקה אף לאיסור וה"ה להתיר דמדאורייתא אין לחלק כמ"ש התוס' בכמה דוכתי כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל. ולהתוספת דלא משמע להו הכי והוצרכו לפרש דע"א נאמן באיסורין להתיר טפי מלאיסור נ"ל דאע"ג דבעלמא לא שני לן ואדרבא ילפינן בק"ו כיון דלהקל אמרינן כ"ש להחמיר מ"מ שאני הכא דפשטא דקרא הכי משמע דלכל עון ולכל חטאת אינו קם דהיינו לאיסור ולחיוב ולא להתיר ולפטור דודאי מהימן אף בממון כן נ"ל ובקונטרס דכלל גדול ועיגונא דאיתתא אבאר אי"ה בתכלית האריכות ודו"ק:

תוס' ד"ה הוי דבר שבערוה וכו' דחשיב כמו דבר שבערוה עי' מהרי"ק שורש ע"ב:

תד"ה לפי שאין בקיאין לשמה דבריהם תמוהים דהא בפשוטו י"ל הא דפרכי' לקמן בין לרבה בין לרבא הא איכא מחובר היינו דממוליך ומביא לא נשמע הדין דמחובר פסול בשחרור דהרי אף אם היה מחובר כשר מ"מ היה צ"ל בפני נכתב משום לשמה. בשלמא בהיפוך ל"ק דלא נשמע הדין דשלא לשמה פסול דדלמא מוליך ומביא משום מחובר די"ל דאם מחובר פסול בשחרור ע"כ משום דילפי' לה לה מאשה ממילא גם לענין לשמה כן. ולזה פרכיי רק והא איכא מחובר דהא י"ל דמוליך ומביא משום לשמה והיינו דגם בשחרור דכ' כי חופשה לא ניתן לה דרשי' נמי לה לשמה. אבל מחובר דליכא לימוד גבי עבד רק מגז"ש לא ידענו. אח"כ הראו לי דגם הפ"י כתב כן. וזהו לכאורה תמי' גדולה על התוס': והנלע"ד דלכאורה קשה איך עלה על דעתם דה"ה מחובר ולא בדוקא נקט משום לשמה. הא בסוגיא פרכי' אי ר"מ חתימה בעי כתיבה לא בעי ועלה אמרי' וכי לא בעי כתיבה לשמה מדאורייתא וכו' והאר"נ אומר היה ר' מאיר. ע' בתוס' שם דאפי' לכתחילה מותר לכתוב שלא לשמה ומחלקים בין לשמה דל"ש למגזר כתיבה אטו חתימה ובין מחובר דגזרי' אטו חתימה. ע' היטב. א"כ קשה מה פריך הש"ס נהי דלשמה לא בעי בכתיבה לר"מ. הא י"ל דתקנו משום מחובר. ובהכרח צ"ל דאף דנקטינן השתא דה"ה מחובר מ"מ מדנקט רבה לשמה ולא נקט מחובר משמע דמשום לשמה לחוד מספיק הטעם לזה פרכי' כתיבה לא בעי וכו' וליכא בכתיבה רק משום מחובר והיה לו לרבה למנקט מחובר. וע"ז משנינן ר"א היא ומשום מזוייף מתוכו ומספיק בטעם לשמה לחוד ויעויין עוד בתוס' לקמן בסוגיא דהניחו בקושיא דלר"מ אמאי תקנו בפנ"כ הא כתיבה לא בעי לשמה. ואמאי נקט ר"מ בלישנא ול"א בפנ"כ ובפנ"ח יוציא. ובתוס' ב"מ (דף נא) נדחקו דבפנ"כ לאו דוקא ושיגרא דלישנא היא, הנה כ"ז לפי האמת דמסקו התוס' דמשום מחובר לא חיישי' דבקיאין בדינא דמחובר. אבל אם נימא דלשמה לאו דוקא וה"ה מחובר. וצ"ל פירכת הש"ס כתיבה לא בעי. סובב הכל על לישנא דרבה דנקט משום לשמה א"כ ממילא גם לר' מאיר צ"ל בפנ"כ משום מחובר. והנה לא מבעיא לפי תירוץ ב' דתוס' דלקמן דגם משום לכתחלה תקנו לומר בפנ"כ אלא דפירכת הש"ס על מה דקתני ברפ"ב אמר בפנ"ח ולא אמר בפנ"כ פסול. בודאי י"ל דגם לר"מ צ"ל בפנ"כ משום מחובר דהא עכ"פ לכתחלה פסול במחובר. ובאמת בדיעבד אם אמר בפנ"ח לחוד ולא אמר בפנ"כ כשר לר"מ. והא דקתני בדר"מ ולא אמר בפנ"כ ובפנ"ח יוציא והולד ממזר. היינו משום בפנ"ח ואגב גררא נקט בפנ"כ כיון דעכ"פ ענין בפנ"כ הוא בעולם. גם לר"מ אינו דוחק כ"כ לומר דשגירת לישנא הוא ובפרט לפ"מ דנכתב לקמן דכוונת תוס' על סיפא דמתני' ב' אומרים בפנ"כ וב' אומרים בפנ"ח אבל בא' אף בדיעבד פסול אם לא אמר בפנ"כ דכיון דתקנו משום לכתחלה תקנו ג"כ משום איחלופי. וכמו שיתבאר בדברינו בארוכה בעזה"י. ממילא ניחא ביותר דגם לר"מ תקנו בפנ"כ משום לכתחלה דמחובר וממילא תקנו ג"כ משום איחלופי אף דבדיעבד פסול משום אחלופי, אלא אפי' לתירוץ א' דתוס' לקמן דמשום לכתחילה לא תקנו בפנ"כ. מ"מ י"ל דרבה ס"ל דחתמו היינו תורף ור"א היא ממילא י"ל דלר"מ אפי' דיעבד פסול מחובר מדרבנן אטו חתימה כיון דבלא"ה צריכים לחלק בין לשמה ובין מחובר לענין לכתחילה ה"נ י"ל דבמחובר אפי' דיעבד פסול, ולפ"ז דברי תוספות נכונים וברורים. ושיעור דבריהם כך הם דאם איתא דלשמה לאו דוקא אלא דה"ה מחובר וא"כ ממילא גם לר"מ צ"ל בפנ"כ משום מחובר. ואם כן מה פרכי' לקמן בין לרבה בין לרבא הא איכא מחובר. הא י"ל דברייתא אתי' כר"מ ובפרט דהא חזינן דלבתר דמשנינן לקמן דפסולי דאורייתא לא חשיב וערכאות דרבנן דעדי מסירה כרתי פרכי' עלה מהא מדסיפא ר"ש כו' מבואר דדעת המקשן דהיינו ת"ק דהברייתא דערכאות ס"ל דעדי חתימה כרתי. וא"כ ממילא שמעי' מחובר מדין מוליך ומביא כיון דקתני דשוין ג"כ לשחרור עבדים לענין מוליך ומביא. והיינו כמו דצ"ל בגט אשה גם בפנ"כ ה"נ בשחרור וא"כ ע"כ משום מחובר דהא לר"מ ליכא טעמא אחרינא על בפנ"כ רק משום מחובר. וכיון דידענו דמחובר פסול בשחרור ממילא גם שלא לשמה פסול כיון דמחובר פסול משום גז"ש דלה לה ה"נ לשמה. ולזה הוכיחו תוס' דמשום מחובר ליכא תקנה כלל דבקיאין בדינא. וע"כ באמת צ"ל לר"מ אין צ"ל בפנ"כ. או דיש טעם אחר ושפיר פרכי' והא איכא מחובר והוא נכון בעזה"י. ואולי חנני ד' לכוין דרך האמת:

רש"י ד"ה לפי שאין בקיאין וממילא שיילי' לי'. לכאורה קשה דהכא נקט רש"י בפשיטות דשיילינן ליה ולקמן בד"ה לא גייז כתב רש"י כמסתפק או דשיילינן ליה או דאמרי' דסתמא לשמה קמסהיד. ונראה דלשיטת תוס' ד"ה ורבנן הוא דאצריך היינו דדלמא משכח כתוב ועומד מאיש אחר ששמו כשמו ממילא ליתא קושי' תוס' הנ"ל דאמאי לא נקט משום מחובר דהא לענין מחובר ל"ש דאשכח שמו כשמו דמה בכך הא בין כך וב"כ לא כתבו במחובר, כיון דקיי"ל סתם ספרי דדייני מגמר גמירי. ואף דלהס"ד דהש"ס דסופרים אין בקיאין יקשה מ"ש דנקט לשמה ולא מחובר. די"ל דבאמת לאו דוקא נקט לשמה דה"ה מחובר דמה דהקשו תוס' ע"ז מדפרכי' לקמן בין לרבה בין לרבא האיכא מחובר אינו קושיא לרש"י די"ל דפרכת הש"ס לקמן למסקנא דספרי מגמר גמירי והחשש רק דמשכח שמו כשמו וזהו ל"ש לענין מחובר כנ"ל באופן דלהס"ד דסופרים אין בקיאין לשמה לאו דוקא וה"ה מחובר. אבל למסקנא דמגמר גמירי לשמה הוא דוקא. ויעויין בר"ן דאסבר לן סברא דסתמא לשמה קמסהיד היינו כיון דאמירתו הוא רק מטעם לשמה ממילא ע"ז מסהיד דהוי לשמה. הנה כ"ז הוא אם אמרי' דרק משום לשמה מסהדי אבל אי נימא דגם משום שאר פסולים כגון מחובר וכדומה מסהדי ל"ש סתמא לשמה דדלמא על מחובר וכיוצא מסהיד. ולפ"ז ניחא דלהס"ד דלשמה לאו דוקא ס"ל לרש"י בהחלט דשיילי' ליה על לשמה ועל מחובר וכדומה כיון דל"ש סתמא לשמה. אבל למסקנא דלשמה דוקא מסופק רש"י אי שיילי' או נימא סתמא לשמה. וק"ל (ע' מ"ש רבינו בזה בהמשניות מס' גיטין אות ב):

גמרא ואפילו לר"מ דחייש למעוטא לכאורה קשה להפוסקים דאף לרבנן דר"מ מ"מ לחומרא אמרי' סמוך מעוטא לחזקה א"כ גם לרבנן קשה דנימא סמוך מעוטא לחזקה חזקת אשת איש. ואפשר דהנך פוסקים ס"ל כמ"ש הר"ן קדושין פ"ג בסוגיא דאומר קדשתי את בתי וא"י למי קדשתי' דהא אין דבר שבערוה פחות משנים הוא דוקא באתחזק איסורא. א"כ לא מצי למיפרך מכח סמוך מיעוט לחזקה כיון דמכח החזקה נעשה פלגא ופלגא הוי ספק בלי חזקת איסור. וע"א נאמן. לזה פריך רק לר"מ דחייש למעוטא ואף בלי חזקה חיישי' ממילא נתקיימה החזקה לדונו בחזקת איסור ולא מהני ע"א. וצ"ע. רש"י ד"ה ורבנן הוא דאצריך. כגון שנכתב לשם א' מבני עירו וכו'. לכאורה קשה דליסגי באמירת בפנ"כ לחוד כיון דנכתב לבעל האשה הזאת ומה חשש עוד. ואי דחיישי' שמא לאחר הכתיבה לבעל האשה הזאת נתנו הבעל לאחר ששמו כשמו והוא החתים עליו עדים לגרש בו את אשתו. וחזר ונתן הגט לבעל הזה. מ"מ קשה דאם ניחוש לזה בלא"ה פסול דשלא לשמו הוא כיון דהעדים חתמו לאיש אחר ממילא לא העידו על הגירושין של בעל זה וחתימתן לאו כלום היא. ובלא"ה קשה איך שייך גבי חתימה שלא לשמה דכל שלא חתמו לשם בעל זה להעיד שמגרש אשתו ממילא ליכא עדות כלל. רק גבי סופר שייך שכ' להתלמד אבל גבי עדים אם חותמים להתלמד ליכא עדות כלל. ואף בשאר שטרות הוא פסול רק להפוסקים דסוברים דעדים בעי שיאמרו בפירוש שחותמים לשמה ניחא דעדים יחתמו לבעל זה ואפ"ה הוי שלא לשמה אם אינם אומרים בפירוש שחתימתן לשמה. אבל לאינך שיטות דלא בעי אמירה בפירוש קשה. ואולי י"ל דהכי חיישי' דחתמו לגרש בו א' משתי נשיו לאיזה שתצא מפתח ביתו תחילה דמכח דאין ברירה הוי שלא לשמה. כמבואר לקמן. וא"כ עכ"פ בין כך וב"כ לפירש"י דכולם בקיאים דיני דלשמה והחשש רק משום שמו כשמו. האיך שייך כן בעדים דאם חתמו לאיש אחר לא מקרי עדות כלל, ואם נדחוק דגבי עדים באמת איכא מעוטא דמעוטא דלא בקיאים בלשמה. והא דהוצרך לומר בסופר טעם דשמו כשמו ולא ניחא ליה ג"כ משום מעוטא דמעוטא דלישנא דהש"ס סתם ספרי דדייני משמע דכלהו בקיאין. מ"מ היא גופא קשיא על הגמרא כיון דמעיקרא היה ס"ל דהוי רק רוב ועלה קאמר ואפי' לר"מ כו' למה הוצרך לחדש דסתם ספרי מגמר גמירי וכלהו בקיאין לימא דהוי עכ"פ מעוטא דמעוטא כיון דעכ"פ צ"ל כן גבי חשש דהעדים. וצע"ג:

תד"ה ורבנן הוא דאצריך פסול לגרש בו לר"מ וכו'. נראה ביאור דבריהם דהא דאף במקום דחיישינן לב' יב"ש כמו בנפל הגט ושיירות מצויות לר"ז דס"ל בחד לישנא דחיישי' מ"מ מקרי מוכח מתוכו כיון דאנן לא ידעי' מן יב"ש אחר. וכמ"ש תוס' להדיא לקמן (דף כ"ד ע"א) ד"ה בעידי מסירה. מ"מ קושייתם בדרך ממנ"פ והיינו לרבה לשיטתי' דס"ל בסוגיא דשיירות מצויות דאף בנפל ל"ח רק בשיירות מצויות והוחזקו. לזה בממנ"פ למאי תקנו לומר בפנ"כ דהא בלא הוחזקו ל"ח כלל לב' יב"ש. ואם יהיה לפעמים הוחזקו בלא"ה פסול מטעם מוכח מתוכו. אולם למה שכ' תוס' אח"כ ואפי' לר"א צריך ע"מ שידעו שעשאו הבעל שליח. לא זכיתי להבין דאמאי לא הקשו בפשוטו יותר דבהוחזקו אמאי לא ניחוש אולי אינו שליח מבעל האשה הזאת. ודלמא יב"ש אחר שלחו. וכיון דהוי ספק גמור א"א להאמין להשליח דהוי דבר שבערוה. ואם נדחוק דמיירי שבידו כתב הרשאה ומשולש יב"ש בן יעקב ששלח גט לאשתו. ורק בגט לא נשלש ונכתב רק יב"ש ואתחזק עוד יב"ש אחר. וא"כ מוכח דבעל של האשה הזאת שלח גט על ידו ומסתמא זה הגט שבידו א"כ גם ע"מ יודעים שהבעל עשאו שליח ע"י כתב הרשאה כיון דהב"ד דנין לודאי מכח ההרשאה דזהו הגט שנשלח מבעל זה ממילא מקרי בירור ויודעים עידי המסירה שכן הוא: גם ביסוד דבריהם שצריכים ע"מ שידעו שהבעל עשאו שליח. לא ידעתי מאין פסיקא להו זה הא לקמן (דף פו) מסיק אביי נהי דכתיבה לשמה בעיא נתינה לשמה מי בעי. וא"כ י"ל דכמו שא"צ לידע שם באיזה גט מתגרשת זאת. ה"נ אין צריכים שידעו שהוא שליח הבעל. והם רק עדים שהאיש הזה מסר גט לאשה ואומר שהבעל שלחו ואין עליהם לחקור הדין אם נאמן השליח הזה ע"ז דזהו מוטל על הב"ד לחוד. הגע עצמך אשה שעשתה שליח לקבלה והבעל מוסר הגט להשליח הזה בע"מ. והע"מ א"י שהאשה עשתה שליח לקבלה רק שהיא מבררת אח"כ בב"ד ע"י אמירתה שעשתה שליח הזה נימא ג"כ כיון דהע"מ לא ידעו בשעת מסירה שהשליח היה במקום האשה שהוא שליח לקבלה לא היה מסירה כדין. והרי היא משנה ערוכה האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכים ב' שיאמרו בפנינו אמרה וב' שיאמרו בפנינו קבל. הרי לן דהע"מ א"צ שידעו מהאמירה. ואעפ"כ מקרי ע"מ שהם מעידים רק שבא הגט מיד בעל לזה שאומר שהוא שליח קבלה ויבורר אח"כ אם האמת אתו. ה"נ מקרי ע"מ שמעידים שבא הגט לאשה מיד זה שאומר שבא בתורת שליחות מהבעל ויבורר אח"כ אם נאמן השליח ומהני אף לר' ירמיה לקמן (דף פו ע"ב) דס"ל דלר"א בעי נתינה מבוררת היינו דהתם נתערבו הגיטין וא"י באיזה גט בא לגרש אותה. משא"כ הכא הם ע"מ שנמסר להאשה גט זה מהאיש אשר אומר שהוא שליח מהבעל הזה לכ"ע מקרי ע"מ, וד' יאיר עיני להבין דברי רבותינו הקדושים על בוריין לאמתה של תורה:

בא"ד ואומר ר"י דהא דאצריך רבנן וכו' קשה לי לפ"ז למאי הוצרכו תוספות לומר דלשמה ל"ד דה"ה מחובר וכיוצא בו הא בפשוטו נימא כיון דהסופר בקי בכל הדינים א"כ איך שייך החשש דמחובר, ודאי רק שכ' להתלמד במחובר. א"כ ממילא פסול משום שלא לשמה. וממילא נקט בקיצור משום שלא לשמה. גם קשה לי הא התוס' כ' ד"ה סתם ספרי דהוי כמו מעוטא דמעוטא א"כ בפשוטו ניחא דחיישינן למעוטא דמעוטא שכתבו שלא לשמה ולמאי הוצרכו לומר שכ' להתלמד. ולולי שאיני כדאי וידעתי חולשת שכלי וקוצר בינתי. היה נ"ל דדברי תוס' אלו הם משני בעלי תוס' ומאן דאמר הא לא אמר הא. דדברי תוס' אלו שכ' לשמה ל"ד היינו לפי שיטתם דסתם ספרי היינו מעוטא דמעוטא, וממילא שייך כן בכל הפסולים. ודברי תוס' ד"ה לפי שאין בקיאין וד"ה סתם ספרי המה בחדא שיטה ודברי תוס' ד"ה ורבנן בשם ר"י הוא כן, כדעת ר"י דסתם ספרי היינו כולם בקיאין אלא דחיישי' דכ' להתלמד, ובאמת לשמה דוקא. ואולם מה דקשה לי איך שייך זה החשש בעדים. וא"כ בפנ"ח ל"ל, ונצטרך לומר דגבי עדים מעוטא אין בקיאין, ממילא גבי סופר נמי נימא כן. ואי מל' סתם ספרא, היא גופא תקשי על הש"ס דאמאי ל"א על סופר ועדים חד טעמא דהוי מעוטא דמעוטא, וכמו שהקשיתי לעיל על פירש"י ז"ל: